botox

תרמית ואונאה

סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"7. תרמית ואונאה
היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה."

שעה שעילת התביעה הינה תרמית, הרי שחלה כאמור הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, הקובעת כי תקופת ההתיישנות תחל ביום בו "נודעה" לתובע עילת התרמית או ההונאה.

הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, היא בבחינת דין מיוחד. ייחודה של ההוראה הוא בשניים:

ראשית, בהגדרת מועד תחילת ההתיישנות. מהגדרת סעיף 7 לחוק ההתיישנות מתחייב שהמועדים הקשורים בהתרחשותה של התרמית או בהיווצרותה של העילה לתבוע על-פיהם הינם חסרי משמעות. גם מועדי שכלולה של התרמית {כמועד פעולתו של התובע המוטעה, או המועד שבו התממש נזקו} אינם מעלים ואינם מורידים.

שנית, בקביעת אמת-מידה של ידיעה ממשית וסובייקטיבית אודות התרמית שרק בהיווצרותה "תתחיל תקופת ההתיישנות".
תקופת ההתיישנות תתחיל רק ביום שבו נודעה לתובע התרמית. באמירה "נודעה לתובע", בהקשרו של הסעיף הנדון, לא יכול היה המחוקק להתכוון אלא לידיעה שהיווצרותה בפועל מהווה עובדה ממשית. כלומר, שבעצם זמינותה של הידיעה על התרמית, ידיעה שהתובע התרשל בהשגתה, לא סגי {ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4), 861, 870 (1989) (להלן: "פרשת מידל איסט"); ת"א (שלום חי') 12262-07-08 בנק ערבי ישראלי בע"מ נ' אחמד קבהא, תק-של 2010(4), 64456, 64458 (2010)}.

יחד-עם-זאת, בפרשת מידל איסט נקבע כי עצימת עיניים של תובע בדבר תרמית, להבדיל ממחדל רשלני לגלות את התרמית או לנקוט באמצעים סבירים לגלויה, כן תחל את מירוץ ההתיישנות {"מימים ימימה מקובל עלינו, לצרכים משפטיים שונים, ש"עצימת עיניים" שקולה לידיעה"}.

מן האמור נובע, כי בהגדרת המועד תחילת תקופת ההתיישנות לפי הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות אין חשיבות למועד עשיית מעשה התרמית ושכלולה, כי אם רק לגבי מועד התגבשות המידע הממשי בדבר ההונאה בידי התובע.

באשר לרכיב הידיעה שבסעיף 7 לחוק ההתיישנות נקבע כי קיומה של תרמית, שקול ל"ידיעה" סובייקטיבית, לא יהיה בכך כדי לייחס למועד זה את תחילת מירוץ ההתיישנות, שכן לעת ההיא בוודאי לא היתה ידיעתו "ממשית". כידיעה "ממשית" ראויה, להיחשב רק ידיעה הניתנת להוכחה בראיות בבית-המשפט שכן, כל פרשנות אחרת תחתור תחת תכליתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות, שנועד לחסן מפני התיישנות את תביעתו של קורבן התרמית, כל עוד לא נקנתה לו ידיעה אודות התרמית שבכוחו להוכיחה בערכאות.

הצידוק הרעיוני להקלה זו נעוץ בכך שאת גריעת יכולתו של המרומה להוכיח את התרמית, יש לזקוף, בין היתר, לחובת מאמציו של הרמאי לטשטש את עקבות תרמית {ע"א 9800/01 שאוליאן נ' שאוליאן, פ"ד נח(4), 389, 399 (2004) (להלן: "פרשת שאוליאן")}.

כאשר עילת התביעה הינה תרמית, חלים כללי התיישנות מיוחדים - אלה הקבועים בסעיף 7 לחוק ההתיישנות. עיקרם, כי תקופת ההתיישנות תחל ביום בו "נודעה" לתובע עילת התרמית או ההונאה. שאלת ההתיישנות איננה נבחנת במשקפיו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

סעיף 7 לחוק ההתיישנות, בניגוד לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אינו מציב תנאים להארכת תקופת ההתיישנות, ולא בכדי. לו היינו מחילים את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות על סעיף 7 לחוק ההתיישנות המשמעות היתה כי תביעתו של תובע בעילת התרמית היתה נדחית משום שהיתה ברשותו ידיעה זמינה, כזו שבנקיטת אמצעים זמינים וסבירים היה יכול להשיגה. בכך, היה נשלל תוקפו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות, בעוד הכלל הוא כי המחוקק אינו משחית מילותיו לריק.

על-כן, מקום בו חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו יכול לחול. תחולתם של שני סעיפים אלה אינה סימולטנית, ולא ניתן להסתמך על שניהם במקביל {ת"א (מחוזי ת"א) 1005-06 לוטוס הייטס בע"מ נ' יסעור ס.א.ע חברה לבנין ופיתוח בע"מ ואח', תק-מח 2010(2), 191, 193 (2010); בש"א (שלום אש') 541/09 אבו קוש חברה לעבודות עפר הובלות ופיתוח בע"מ נ' ש.ח. שוקי שיווק ועבודות עפר בע"מ, תק-של 2009(2), 46031, 46034 (2009)}.
אם-כן, ההבדל בין סעיף 7 לחוק ההתיישנות לסעיף 8 לחוק ההתיישנות הוא שכאשר עסקינן בתרמית או אונאה, לא מתעוררת כלל השאלה האם התובע יכול היה בזהירות סבירה לעמוד על העובדות כהווייתן {ת"א (שלום ת"א) 25143-07 ברק דוד נ' אמד פיתוח נדל"ן והשקעות בע"מ, תק-של 2010(2), 36820, 36822 (2010)}.

זאת ועוד, סעיפי חוק ההתיישנות מלמדים על המתח שבין טעמי ההתיישנות השונים. טעמים אלה יוצרים מקבילית כוחות כאשר כל אחד מהטעמים מושך לכיוונו, בין זה של התובע לבין זה של הנתבע {רע"א 3266/07 פלוני נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

מנקודת מבטו של הנתבע, הגבלת התובע מלהגיש תביעתו לפרק זמן קצוב נועדה להגן עליו לבל יאלץ להחזיק באמתחתו את אותו הנכס או הממון בגינו עתיד הוא להיתבע, ולבל יידרש לשמור ראיותיו המבססים הגנה אפשרית עד כלות.

גם האינטרס הציבורי, שבתי-המשפט לא ידונו בנושאים שאבד עליהם הכלח לאחר שהתובע הציג מצג כי ויתר על תביעתו, תומכים בהגבלת יכולת התביעה.

יחד-עם-זאת, טעמים אלה, שהם טובים ונכוחים ביחס לכל התובענות כולן, אינם טובים ואינם נכוחים ביחס לתובענות שעילתן תרמית.

מכאן, אין די בזמינותן של הידיעות בדבר התרמית אצל התובע, על-מנת לקבוע כי מירוץ ההתיישנות החל. על-מנת שמירוץ ההתיישנות בעילת התרמית יצא לדרכו, יש צורך בידיעה ממשית וסובייקטיבית של התובע אודות התרמית ושבכוחו להוכיחה בראיות בבית-משפט {ראה פרשת שאוליאן לעיל}.
מהותה של טענה בכתב התביעה לא תיקבע על-פי כותרת שבחר בה התובע, אלא על-פי טענות העובדה הנטענות בו. על כתב התביעה להחיל טענות שבעובדה לעניין "הונאה" או "תרמית" {ראה למשל ע"א 1349/05 דוד שוב נ' בנק ירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009), שם קבע בית-המשפט, ההיפך, כלומר, שם לא נטענה ולו טענה אחת עובדתית בדבר "הונאה" או "תרמית"}.

ואולם תנאי-סף הוא לצורך הפעלתו של סעיף 7 לחוק ההתיישנות, כי טענת התרמית או ההונאה "תהיה עילת התביעה עצמה" {ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5), 365, 371 (1991)}.

לשם כך, על טענה זו להיטען "בפירוש ובפירוט" {ע"א 744/81 לסלו (שר ובניו השוזר) נ' "ציון" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(2), 472, 474 (1985)} וכפי שנראה להלן.

נטל השכנוע מוטל על התובע, להראות כי מתקיים בענייננו החריג לתקופת ההתיישנות הסטנדרטית. המשמעות היא, כי על התובע להראות כי לא היתה ידיעה ממשית בדבר העובדות המגבשות את עילת התרמית.

תנאי-סף להפעלתו של החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות הוא כי טענת התרמית תהיה עילת התביעה עצמה, וכי טענה זו תיטען בפירוש ובפירוט {ע"א (עליון) 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4), 721, 727 (2002); בש"א (איזורי ת"א) 7364/09 התזמורת הפילהרמונית הישראלית נ' יהודה קשי, תק-עב 2010(1), 1218, 1220 (2010)}.

ב- ת"א (שלום מס') 19813-01-10 {איתן ילינק נ' יורם גפני, תק-של 2011(1), 192793, 192796 (2011)} קבע כב' השופט מרדכי נדל כי חרף הוראת סעיף 7 לחוק ההתיישנות, אזי הנתבע כלל לא השכיל לפרט בסיכומיו את המועדים בהם לשיטתו, ידע התובע על מעשי המרמה של עו"ד רייס ומכאן נשמטת טענת ההתיישנות מאליה.

ב- ת"א (שלום ר"ל) 24287-12-09 {אמיר לויט נ' ריקושט 3000 בע"מ, תק-של 2011(1), 125868 (2011)} קבעה כב' השופטת מיכל עמית-אניסמן כי אופיר טורס הינה חברה בורסאית, אשר רכשה את זכויות המבקש ופלד ברשת ריקושט, ומעצם מעמדה, עובר לרכישה, היתה אמורה לבצע גילוי נאות, אשר יכלול בדיקה של כל החשבונות של הרשת.

לפיכך, תמוה הכיצד מעילה נטענת בהיקף של כמיליון וחצי ₪, לא נתגלתה במסגרת הגילוי הנאות.

אומנם מדובר במודעות פוטנציאלית, ולא הוכחה מודעות בפועל, אך מדובר במעין "עצימת עיניים", שלצורך סעיף 7 לחוק ההתיישנות, כאמור, כמוה כידיעה ממשית, כפועל יוצא מדיני ההשתק {ראה גם ת"א (ת"א) 2751/98 פינקלשטיין נ' מרום שירותי תעופה בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו}.

ב- ע"א (מחוזי ת"א) 2298-08 {חיים קיסר נ' אהרון קיסר, תק-מח 2010(4), 23515, 23520 (2010)} קבע בית-המשפט שלערעור כי השופטת המלומדת בבית-משפט קמא לא האריכה את תקופת ההתיישנות, מהטעם שאי-גילוי התרמית {לכאורה} היה נעוץ ברשלנותו של המערער, שמסיבות שלא הובהרו נמנע מלברר מה עלה בגורל כספו.

אין בפסק-הדין התייחסות להיבט אימתי נודע למערער, בפועל, כי הכספים כבר אינם - מועד שיש לו חשיבות כשבעילת התרמית עסקינן, שרק ממועד זה תחל להימנות תקופת ההתיישנות.

על-כן, על הערכאה המבררת לשוב ולתת דעתה לשאלה עובדתית זו וליתן הכרעתה בה. לאחר מכן תוכל לדון בסוגיית ההתיישנות על סמך תשתית עובדתית מספקת.

ב- ת"א (מחוזי מר') 13229-11-09 {גד חברה להפצה בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-מח 2010(4), 14004, 14009 (2010)} לא נטענה בפירוש בכתב התביעה טענת תרמית או הונאה. עתה טענה המערערת, כי יש להבין מכתב תביעתה כי זו היתה כוונתה.

כב' השופט אברהם יעקב דחה טענה זו וקבע כי אין ספק כי טענה בדבר תרמית או הונאה לא נטענה במפורש בכתב התביעה, כנדרש, ובוודאי שלא פורטה בו. לפיכך, אין מקום להחיל את סעיף 7 לחוק ההתיישנות {ראה גם ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3), 455 (1994); ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4), 721 (2002)}.

במקרה דנן, כתב התביעה מגולל מסכת עובדתית שעניינה הטעיה והפרת חובת אמון מצד הבנק, אולם אלה אינן עולות כדי תרמית או הונאה. טענת תרמית לא נטענה כנדרש ולא ניתן פירוט ראוי אודות המסכת העובדתית המקימה אותה.

יש לציין עוד, כי על-פי שיטת התובעת עצמה "באותה עת סברו הבנקים כי חישוב על-פי 360 יום אינו חישוב לקוי" וטיעון זה די בו כדי לשמוט את הקרקע תחת עילת המרמה שביסודה כוונת המזיק. לפיכך, נקבע כי אין להחיל את סעיף 7 לחוק ההתיישנות.

ב- ת"א (שלום חד') 29879-11-09 {גלעד אייזנשטיין נ' יוחנן קטיעי, תק-של 2010(4), 28282 (2010)} קבע כב' השופט נאסר ג'השאן כי הואיל והתובע טען כי הנתבעים, כולם, נקטו כלפיו וכלפי רשם ההוצאה לפועל "תרמית ואונאה", הרי מתחיל מירוץ ההתיישנות במועד בו התגלתה התרמית בפועל.

לטענת התובע, הדבר התגלה בשנת 2004 ולפיכך, לכאורה, לא התיישנה עילה זו, כל עוד לא יוכח בבית-המשפט, כי התובע ידע בפועל, בידיעה ממשית, על אותה תרמית נטענת לפני שנת 2004.

המסקנה היא, כי הואיל והתובע טען לתרמית והונאה מצד כונס הנכסים, ואף טען עובדות שאם תוכחנה, יש בהן כדי לבסס עילה זו {לדוגמה, הטעיית רשם ההוצאה לפועל ביודעין}, דין בקשת כונס הנכסים לדחיית התביעה להידחות, ככל שהיא מתייחסת לעילת התרמית ולהתקבל ככל שהיא מתייחסת ליתר עילות התביעה.

ב- ת"א (שלום חד') 5260-04 {ניב לוי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט סניף חדרה, תק-של 2010(2), 130972 (2010)} קבע כב' השופט אביהו גופמן כי מעיון בכתב התביעה וכן בראיות עולה כי טענת התרמית היא ביסוד תביעתם של התובעים.

התובעים מפרטים בהרחבה את מעשיהם לכאורה של הנתבעים בפרק הזמן שבין חודש ספטמבר 1997 לבין מועד הגבלת החשבון.
לעומת זאת, אין התייחסות קונקרטית למועד שבו נודע לתובעים על התנהלות הנתבעים בחשבונה של גרגור, וכבר נקבע כי תנאי להחלתו של החריג בסעיף 7 לחוק ההתיישנות הוא ציון במפורש של מועד גילוי התרמית.

ואולם מועד אחד מופיע בבירור בכתב התביעה כמועד שבו נודע לתובעים לראשונה על בעיה בחשבון הבנק של גרגור והוא מועד הגבלת החשבון ביום 1.3.98.

משכך, ועל-אף שלא צויין במפורש המועד בו נתגלתה מלוא מעורבותם של הנתבעים, ברי כי לא חלפה תקופת ההתיישנות.

ב- ת"א (שלום חי') 9437-02-09 {אררט חברה לבטוח בע"מ נ' בוטרוס ג'מאל, תק-של 2010(2), 60653 (2010)} קבעה כב' השופטת תמר נאות פרי כי ההלכה הפסוקה היא שכאשר עילת התביעה הינה תרמית, חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות, הקובע דין מיוחד, ולא סעיף 8 לחוק ההתיישנות, משמע שיש לבחון מתי לראשונה נודעה לתובע התרמית.

עוד נפסק כי המדובר בידיעה בפועל (ולא בכוח), ממשית וסובייקטיבית, וכי רף הידיעה יבחן לפי מבחן אשר הוגדר בפסיקה כ"ידיעה הניתנת להוכחה בבית-המשפט".

במקרה דנן, המעשים המיוחסים לנתבעים בוצעו בשנים 1998-1995 - אך ברי שכאשר הם בוצעו, התובעות לא ידעו שמתבצעת פעולת תרמית. התובעות - כאשר שילמו את תקבולי הביטוח - לא ידעו שהתשלומים אינם כדין, שהרי לו היו יודעות לא היו משלמות.

מעבר לנתון עובדתי זה, לא ברור מתי התעורר חשדן של התובעות, או מי מהן, לא ברור מה היתה מעורבותן בחקירה המשטרתית, לא ברור מתי הוגשו תלונות למשטרה, לא ברור מי הגיש את התלונות {ואולי לא כל התובעות?}, לא ידוע מה היה המידע שבידי התובעות עת פנו למשטרה {האם היה זה חשד כללי או שמא מידע קונקרטי "שניתן להוכיח בבית-המשפט"} ולא ברורים נתונים רלבנטיים נוספים.

הנתון "האבסולוטי" הבא, מבחינה כרונולוגית, הינו העובדה שכתב האישום כנגד הנתבעים הוגש באוקטובר 2002. אם נרצה לומר שרק בשלב הזה התגבש מידע "שניתן להוכיח בבית-המשפט", אזי שלא חלפו 7 שנים מיום הגשת כתב האישום {10/02} ועד הגשת התביעה הנוכחית (2/09}.

מעבר לכך, לא ברור בכלל אם התובעות ידעו מתי מוגש כתב האישום, כלומר - אם היתה להן ידיעה ממשית לגבי כך שבמועד זה הצטברו בתיק החקירה המשטרתית ראיות מספיקות על-מנת להגיש כתב אישום, ואולי גם הגשת כתב אישום אינה מלמדת על-כך שיש ראיות "שניתן להוכיח בבית-המשפט" {שהרי השאלה אם הראיות באמת מוכיחות את התרמית אם לאו, מוכרעת רק בסוף ההליך הפלילי ולא במועד הגשת כתב האישום}.

מכאן, שהנתבעים לא הצביעו על נתונים עובדתיים שיש בהם די כדי לחייב את דחיית התביעה על-הסף מחמת ההתיישנות.

ב- ע"א 4583/08 {בנימין נגר נ' יחזקאל ביניש, תק-על 2010(1), 10206 (2010)} קבע כב' השופט י' דנציגר כי במסגרת תשובתו לבקשת המשיב לדחות את התביעה על-הסף מחמת התיישנות, ביקש המערער להסתמך על סעיפים 7 ו- 8 לחוק ההתיישנות.
בית-המשפט המחוזי דחה את טענותיו אלה, ואין מקום להתערב.

כפי שצויין, תגובתו של המערער לבקשת המשיב לדחיית התביעה על-הסף מחמת התיישנות לא לוותה בתצהיר.

משלא תמך המערער את תגובתו בתצהיר, לא עלה בידו להוכיח כי התקיימו בנסיבות המקרה דנן "תרמית או אונאה" מצידו של המשיב, או כי העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו ממנו "מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן", ובכך אין לו אלא להלין על עצמו {השווה גם ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא(3), 466, 470 (1977)}.

ב- בש"א (איזורי ת"א) 7364/09 {התזמורת הפילהרמונית הישראלית נ' יהודה קשי, תק-עב 2010(1), 1218 (2010)} קבעה כב' השופטת טרכטינגוט חנה כי בענייננו, עילת התביעה של המשיב נסמכת על-פיטוריו מהמבקשת ועל הדיווח העודף של הסכומים שהצטברו בקג"מ.

יחד-עם-זאת, ההקשר שבו מוזכר בכתב התביעה מעשה התרמית לכאורה הוא כי בכך נמנע מהמשיב בירור מלא של זכויותיו.

כלומר, טוען המשיב כי בכך שהמבקשת העבירה לו דיווח שגוי, סבר הוא כי קיבל את מלוא זכויותיו כדין ולכן לא מצא לנכון לערוך בירור מקיף בדבר תשלום זכויותיו.

אין בכך די כדי לעמוד בתנאי סעיף 7 לחוק ההתיישנות. טענה כאמור עשויה לסייע בידי המשיב להוכיח את התקיימותו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות {ראה גם ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד בע"מ, פ"ד מה(5), 365, 371 (1991)}.

לאור האמור לעיל, הטענה בדבר התקיימותו של החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק ההתיישנות - נדחית.

ב- ת"א (שלום יר') 5731/07 {עוזי משה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2009(4), 26258 (2009)} קבעה כב' השופטת אנה שניידר כי סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע, כי אם היתה עילת התובענה תרמית או הונאה מצד הנתבע - תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית או ההונאה.

התובע לא העלה כל טענה מסוג זה בכתב התביעה המקורי ולכן הוא מנוע מלהעלותן כעת, במיוחד לאחר שבקשתו לתיקון כתב התביעה נדחתה והוא החליט להמשיך לנהל את התביעה בנוסחה המקורי.

ב- ת"א (מחוזי חי') 738-07 {מינהל מקרקעי ישראל צפון נ' כמאל אחמד הנו, תק-מח 2009(3), 12136, 12141 (2009)} קבע כב' השופט רון סוקול כי התובע טוען כי רק בשנת 2000 נודע לו על המרמה אך אינו מתייחס כלל למועד שבו נודע לסלים הנו על המרמה.

אף שטענה זו של התובע הינה כללית, הרי שראוי כי השאלה מתי נודעו לו או לסלים הנו העובדות המהוות את עילת התביעה, תתברר בראיות ולא תוכרע בשלב מקדמי זה.

ב- ת"א (שלום יר') 23267/99 {נציגות הדיירים נ' החב' לבניין ונכסים מישור החוף בע"מ, תק-של 2009(2), 18170, 18171 (2009)} קבע כב' השופט יצחק מילנוב כי מכל מקום, גם לגופה של הטענה - אין בה ממש, שכן כאשר עילת התביעה היא תרמית או הונאה, מירוץ ההתיישנות מתחיל מהיום שבו נודעה לתובע התרמית או ההונאה.

בענייננו, מעשה התרמית של צדדי ד' בסימון הדודים התגלה ביום בו ניתנה חוות-דעתו של המומחה המוסכם, אשר חשף את התרמית. ההודעה לצדדי ד' הוגשה מיד לאחר מתן חוות-דעתו של המומחה המוסכם - ועל-כן העילה כנגד צדדי ד' לא התיישנה.

ב- בש"א (מחוזי נצ') 3004/08 [מחמוד האשל פראירה נ' מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2009(1), 13323 (2009)} קבעה כב' השופטת אסתר הלמן כי התובעים לא טענו בכתב התביעה לתרמית.

ההיפך הוא הנכון, בסעיף 13 לכתב התביעה {המקורי והמתוקן} נאמר, כי פקיד ההסדר הבטיח למנוח שהכל יהיה בסדר והשטח ירשם על-שמו, "אולם בפועל כאמור השטח נרשם מסיבה לא ברורה על-שם פיק"א" , אין בכתב התביעה יחוס של מעשה מרמה או תרמית לפקיד ההסדר, כל שכן לפיק"א, שנרשמה כבעלת הזכויות.

מעבר לכך, טענת התרמית כשלעצמה איננה מאריכה את תקופת ההתיישנות. סעיף 7 לחוק ההתיישנות קובע, כי התקופה תמנה החל מן היום שבו נודעה לתובע התרמית או ההונאה.

אין בכתב התביעה או בכתב תשובה {שלא הוגש} כל טענה, כביכול דבר התרמית נודע לתובעים בשלב מאוחר יותר, ומהו השלב שבו נודע להם לראשונה על התרמית, מועד שממנו ואילך יש למנות את תקופת ההתיישנות.