botox

תביעה שכנגד וקיזוז

סעיף 4 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"4. תביעה שכנגד וקיזוז
בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות."

הרעיון העומד מאחורי הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות הוא להבטיח שוויון בין בעלי הדין, בנוגע לעניין של השמעת טענת התיישנות, כאשר אחד מהם הגיש תביעה והשני הגיש תביעה-שכנגד באותו נושא.

כלומר, אם הנתבע לא טען כי התביעה של התובע התיישנה, אזי תובעת שורת הצדק כי גם לזה האחרון לא יורשה להשמיע טענת התיישנות כלפי התביעה-שכנגד, שהרי אין זה צודק לאפשר לתובע, שפתח בהליכים משפטיים כדי להשיג תרופה בעניין המשמש גם נושא התביעה שכנגד, לחסום בפני הנתבע, מקום שהתביעה הראשית לא התיישנה או אף אם התיישנה ולא נטענה כלפיה טענת התיישנות, את הדרך לקבל את התרופה המבוקשת בתביעה שכנגד {ע"א 289/65 צפורה רובינשטיין נ' רענן רון ואח', פ"ד כ(1), 505 (1966); ת"א (מחוזי ת"א) 1965/00 בית חולים קריית צאנז ע"ש לניאדו נ' בן עמר בר-און בע"מ, תק-מח 2005(3), 10077, 10092 (2005)}.
בסעיף 4 לחוק ההתיישנות ראה המחוקק לשלול טענה דיונית ממי שהוגשה נגדו תביעה שכנגד באותו נושא בו הגיש תביעה עיקרית.

זאת ועוד. את סעיף 4 לחוק ההתיישנות יש לפרש באופן שאם "ניצלה" התביעה שכנגד מהתיישנות, יכול התובע להעלות כנגדה טענת קיזוז, אף אם טענה זו היתה מתיישנת אלמלא התביעה שכנגד של הנתבע {ע"א 656/99 ד"ר עדה בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ, תק-על 2003(2), 1188, 1192 (2003) (להלן: "פרשת עדה בר שירה")}.

בסעיף 4 לחוק ההתיישנות כורך המחוקק יחד את התביעה שכנגד והקיזוז. ככל שהמדובר בתביעה שכנגד דבריו נהירים, שהרי זו תביעה העומדת ברשות עצמה ואלמלא הוראתו המפורשת ניתן היה לטעון ביחס אליה טענת התיישנות. לא כן באשר לטענת קיזוז. קיזוז הוא אחת מדרכי סילוקו של חוב. אין הקיזוז אלא טענת הגנה. אין טענת התיישנות בת-טיעון אלא מפיו של נתבע בלבד וממילא אין תובע רשאי לטעון כי נימוק הגנה כלשהו התיישן {מ' קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי (מהדורה 15), כרך א', 714; בש"א (מחוזי ת"א) 2331/08 סולל בונה בע"מ נ' אטבליסמנט נ.ה.ל., תק-מח 2008(2), 1354, 1355 (2008)}.

ב- בר"ע (ת"א) 2983/02 {ל.מ. תעשיות תשתית בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי לד(4), 631} קבע כב' השופט ד' ארבל כי אין לצמצם לגבי טענת הקיזוז את היקף "החסינות" המוענקת לה בסעיף 4 לחוק ההתיישנות וזאת בין היתר "בכדי לא להעמיד את הצד שכנגד במצב גרוע יותר".

עינינו הרואות כי דיני ההתיישנות באים ליצור איזון בין אינטרס הנתבע לבין אינטרס התובע. הרעיון המונח בבסיסו של מוסד ההתיישנות הינו שלא להעמיד את הצד שכנגד במצב גרוע יותר מאשר היה בו לו היתה מוגשת נגדו התביעה תוך זמן ההתיישנות.

בכדי לא להעמיד את הצד שכנגד במצב גרוע יותר, יש לאפשר לו להעלות טענות הגנה כנגד התביעה המוגשת נגדו, ואין לחסום אותו מלהתגונן בטענת התיישנות.

יפים הם דבריו של פרופ' מנחם מאוטנר בספרו {קיזוז - דיני חיובים - חלק כללי (התשנ"ד), 528} לפיהם סעיף 4 לחוק ההתיישנות, מורה כי מקום שמוגשת תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות.

לדעתינו, המגבלה בסיפא של הסעיף הנ"ל המשתקפת במילים "כשהיא והתביעה שבאותה התובענה נושאן אחד" מתייחסת אך ורק לתובענה שכנגד, ולא לטענת קיזוז.

לפיכך, אם א' תבע מ- ב' סכום קצוב, הנובע מעסקה אחת, יוכל ב' לקזז כנגד תביעה זו סכום קצוב ש- א' חב לו מעסקה אחרת, כאמור בסעיף 53 לחוק החוזים, זאת, אף אם החוב של א' ל- ב' מן העסקה האחרת התיישן.

גישה זו מתחזקת נוכח העובדה שאין להניח שחוק ההתיישנות ביקש להסדיר את דיני הקיזוז, נושא שהוסדר בחוק החוזים שנחקק כ- 15 שנה לאחר חוק ההתיישנות.

פירוש הדבר, שאף אם נסבור, כי תוקפו של הקיזוז בשיטתנו הוא החל ממועד מסירת הודעת הקיזוז, חייב יוכל לקזז חוב שלו לנושה, שנתבע על-ידי הנושה, כנגד חוב של הנושה לחייב, שניתן היה לטעון כלפיו כי התיישן.

למסקנה זהה ניתן היה להגיע לאור הוראתו של סעיף 2 לחוק ההתיישנות, ממנו עולה כי ההתיישנות במשפטנו היא "דיונית", ולא "מהותית".

פירוש הדבר, שחייב הנתבע על-ידי נושה לקיים חוב, ייחשב כיכול לקזז חוב של הנושה לחייב, שהתיישן, אף אם נסבור שתוקפו של הקיזוז בשיטתנו הוא החל ממועד מסירת הודעת הקיזוז {ראה גם ת"א (שלום ת"א) 194034/02 לומיר אחזקות בע"מ נ' רמי מלכה בע"מ, תק-של 2005(1), 32545, 32546 (2005)}.

זאת ועוד. תורת היושר אפשרה את הקיזוז על-ידי בית-המשפט על-סמך שיקולים שונים. העיקרון היסודי המונח ביסודה של הקניית אפשרות הקיזוז הוא כי לא ייתכן שאדם יתבע משהו מאדם אחר, תוך התנערות מחיוביו שלו כלפי אותו אדם. בתי-המשפט של יושר אף הרחיקו לכת וקבעו קיזוז גם כאשר החוב הנטען אינו ניתן לביצוע על-ידי בית-המשפט, כגון - בשל התיישנות {דברי כב' השופט ד' ארבל ב- ע"א 522/72 מדינת ישראל נ' כונסי נכסים של החברה וולטקס, פ"ד כז(2), 406 (1973)}.

תביעה שכנגד גם היא תובענה. היא לא התיישנה מכוח סעיף 4 לחוק ההתיישנות עצמו. על-כן, גם כנגדה ניתן לטעון טענת קיזוז שלא ניתן היה להעלותה אלמלא התביעה שכנגד. משהוכשרו טענות התובעים שכנגד מכוחו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות, יש להכשיר גם את טענות התובעים המבקשים לקזז סכומים לגבי התקופה הקודמת להתיישנות ובלבד שהן נובעות מאותן נסיבות וכי התקיימה חפיפה ולו חלקית בתקופת קיומם של שני החובות {ראה פרשת עדה בר שירה לעיל}.

על כוונת המחוקק בנושא ההתיישנות, ככלל, ניתן ללמוד מדברי ההסבר להצעת החוק {הצעת חוק 312, י"ד בסיוון תשי"ז 13.6.55} לפיהם:

"א. החוק בא לקבוע חוק אחיד וכולל בדבר התיישנות של תביעות אזרחיות....

ב. שלושה טעמים עיקריים מנו חכמים בעקרון ההתיישנות:

א. הקושי לשמור זמן רב מדי על ראיות והוכחות;

ב. מהירות התנועה והחיים של התקופה החדשה, בה חייב כל אדם לדעת מה הן זכויותיו ומה הן חובותיו;

ג. ההשהיה הארוכה מדי בהגשת התביעה יש בה ריח של מחילה וויתור."

סעיף 4 לחוק ההתיישנות, שלא היה מצוי בהצעת החוק, קובע חריג לכלל, המכשיר תביעה שכנגד וטענת קיזוז למרות התיישנות. טעמו של החריג הוא שמערכת ההתחשבנות הכוללת שבין הצדדים בעניין נשוא ההליכים טרם הסתיימה ולכן לא חלים טעמיו של הכלל.

בפרשת עדה בר שירה קבעה כב' השופטת מ' נאור כי דוגמה יפה לצדקת הרעיון שמאחורי סעיף 4 לחוק ההתיישנות נמצאת בעדותו של מר לוסטיגמן.
לוסטיגמן עמד בעדותו על כך שהוא לא תבע את משפחת אשל על חיובים שלא שולמו, ביודעו שלמשפחת אשל תביעה על ליקויי בניה. אכן, אם לוסטיגמן ידע שהוא חייב לאשל יותר מאשר אשל חייבים לו - אין סיבה שיתבע את משפחת אשל. ואולם - אם אשל תובעים, מבקש לוסטיגמן לקזז את חובות העבר.

אותו ההיגיון חל על התביעה בגין איחור במסירה. כשם שהמוכרת רשאית היתה לקזז מתביעתה של משפחת אשל את חיובי העבר שהתיישנו, כך רשאית משפחת אשל לקזז מהתביעה שכנגד את החיובים בגין איחור במסירה, והכל במסגרת החוב שנפסק בתביעה שכנגד.

סעיף 4 לחוק ההתיישנות קובע שאם הוגשה תובענה על תביעה שלא התיישנה, והנתבע סבור שיש בידיו עילה לתביעה שכנגד, הנובעת מאותן הנסיבות, אלא שבינתיים, עד הגשת התובענה בגינה, חלפה תקופת ההתיישנות, לא תעמוד, אף-על-פי-כן, טענת ההתיישנות כנגד תביעתו של הנתבע. הוא הדין גם לגבי טענת קיזוז {ראה גם ת"א (שלום חי') 9799/98 גולדסיל בע"מ נ' עזבון המנוח יאיר אלכסנדר ז"ל, תק-של 2006(2), 15942, 15947 (2006)}.

הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות עניינה, כאמור, שוויון. הרעיון העומד מאחורי ההוראה הנ"ל הוא להבטיח שוויון, קרי צדק, בין בעלי הדין. אם הנתבע לא טען כי התביעה של התובע התיישנה, אזי תובעת שורת הצדק כי גם לזה האחרון לא יורשה להשמיע טענות התיישנות כלפי התביעה שכנגד.

רואים אנו כי סעיף 4 לחוק ההתיישנות קובע חריג המכשיר תביעה שכנגד וטענת קיזוז למרות התיישנותם. טעמו של החריג הוא, שמערכת ההתחשבנות הכוללת שבין הצדדים בעניין נשוא ההליכים טרם הסתיימה ולכן לא חלים טעמיו של הכלל הקובע התיישנות התביעה. כלל זה חל בענייננו, שהרי הן התביעה והן התביעה שכנגד מתייחסות לניהול השותפות ולהסכם הפירוק {דברי בית-המשפט ב- בש"א (שלום ב"ש) 5932/04 ארביב שלום נ' גולדנברג יוסף, תק-של 2005(3), 28355, 28356 (2005)}.

בפרשת פנחס כץ {רע"א 4223/06 פנחס כץ נ' ציפורה גוטליב, תק-על 2008(2), 2560, 2563 (2008)} נדרש כב' השופט א' רובינשטיין למשמעות המונח "תביעה שכנגד" בכלל ובהקשרו של סעיף 4 בחוק ההתיישנות בפרט וקבע שני מאפיינים לסיווגה של תובענה כ"תביעה שכנגד": האחד, הגשתה במסגרת הליך התביעה המקורית וכחלק ממנו. השני, בירורה של התביעה ככלל במסגרת זו.

כב' השופט א' רובינשטיין קבע בהקשר זה כי "תביעה שכנגד" היא תביעה המוגשת במסגרת ההליך התביעה העיקרית ומתבררת במסגרתה {בכפוף לתקנה 53 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984}.

כך בכלל, וכך לעניין סעיף 4 לחוק ההתיישנות בפרט. מסקנה כאמור מבוססת על ההנחה כי יש לפרש מונח כמובנו הפשוט והרגיל, בהיעדר טעמים טובים לחרוג ממובן זה בנסיבות ספציפיות ומתוחמות.

עוד נקבע כי דומה שהתכליות העומדות ביסודו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות אינן מצדיקות מתן פרשנות מרחיבה למונח "תביעה שכנגד" בגדר הסעיף, החורגת ממשמעותו הבסיסית של המונח, גם אם מבקשים לנקוט גישה "מהותית" שאינה "טכנית".

החריגים לכך יכולים להיות רק כאלה, שעודם באים בגדרי אותו הליך ואפשר לקרוא להם באופן ישר וישיר את השם "תביעה שכנגד".
מטרת סעיף 4 לחוק ההתיישנות איננה "להעניש" נתבע אשר טען טענת התיישנות, אלא לאפשר העלאת טענות נגד תביעה שנדונה {בין אם היא נדונה מאחר שלא התיישנה ובין אם היא נדונה למרות שהתיישנה, אך הנתבע לא טען טענת התיישנות}, ללא שיטענו טענות התיישנות נגד טענות ההגנה וזאת על-מנת שכל מכלול הטענות שבין הצדדים, הנוגעות לאותו נושא או נובעות מאותן נסיבות יידונו לגופן {כלשון הסיפא של סעיף 4 לחוק ההתיישנות}.

הגיונו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות הוא בהגנה על בעל דין שלכתחילה לא התכוון לדרוש מבעל דינו את זכויותיו, ומצא לנכון לעשות כן רק לאחר שהוגשה נגדו תביעה. סעיף 4 הנ"ל מגן על אותם שמחלו על החוב או מצאו אותו בלתי-כדאי לתביעה, ומשתמשים בקיזוז או אף בתביעה שכנגד רק כמגן שנאלצו להשתמש בו, ולא כחרב, מראש.

ב- בש"א (שלום ת"א) 185501/04 {מ.צ. צורי שיווק בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 2006(3), 12169, 12170 (2006)} טען בא-כוח הבנק, כי לא מדובר בטענות "שנושאן אחד" או שהן "נובעות מאותן נסיבות" שכן, מדובר בשורה של "עסקאות משנה", שנהגו הצדדים לעשות ביניהם מפעם לפעם, בין היתר, עסקאות של העמדת הלוואות ספציפיות והענקת אשראי בתנאים משתנים בכל תקופה ותקופה ויש להפריד בין העסקאות השונות. מכאן, שטענת הקיזוז של המבקשים התיישנה בשנת 2002.

מנגד, טוען בא-כוח המבקשים, כי התביעה וטענות הקיזוז, שהועלו בבקשת רשות להגן "נושאן אחד".

בית-המשפט דחה את טענת בא-כוחו הבנק וקבע כי בסעיף 7 לכתב התביעה כותב בא-כוח הבנק, כי נוצרה יתרת חובה בלתי-מאושרת בחשבון העו"ש, "בין השאר כתוצאה מאי-תשלום ההלוואה".

דעת בית-המשפט היא, כי צמד המילים "בין השאר" בנסיבות דנן, מתיישב עם טענת המבקשים, כי יתרת החובה בחשבון העסקי נגרמה כתוצאה מהעברת כספים מהחשבון העסקי לפרטי לצורך רכישת קרן הנאמנות ותוכנית החיסכון.

לפיכך, נראה לכאורה, כי התביעה וטענת הקיזוז "נושאן אחד" ו/או נובעות לפחות בחלקן "מאותן נסיבות". על-כן, בשלב זה די באמור כדי לדחות את טענת ההתיישנות.

ב- ת"א (שלום נת') 6830/02 {מינהל מקרקעי ישראל נ' אשואל עזרי, תק-של 2005(4), 13073 (2005)} טען בא-כוח התובעים שכנגד כי יש מקום לדחות על-הסף את התביעה שכנגד של התובע לאור טענת התיישנות, שכן לא ניתן כעת להגיש תביעה בגין דמי שימוש ראויים, מאחר שהתביעה התיישנה בכל הנוגע לתקופה שמעבר לשבע השנים הסמוכות להגשת התביעה.

כב' השופטת אברמוביץ-קולנדר סמדר דחתה הטענה וקבעה כי לאור סעיף 4 לחוק ההתיישנות תביעה שכנגד אינה כפופה לטענת ההתיישנות, כל עוד התביעה העיקרית לא התיישנה.

במקרה דנן, אין ספק שהתביעות נובעות מאותן נסיבות של החזקת התובעים שכנגד במקרקעין ועילתן כספים אשר כל צד טוען שיש לשלם לו בגין החזקת התובעים שכנגד במקרקעין במשך כל השנים שעברו.

ב- ת"א (שלום הר') 49963-10-10 {עזבון המנוח מנחם ריטה ז"ל נ' זהבה ריטה, תק-של 2011(2), 22343 (2011)} קבע כב' השופט אבי שליו כי אין מקום לדחות את התביעה שכנגד מחמת התיישנות מאחר שהתביעה שכנגד עוסקת באותן נסיבות שבהן קשורה התביעה העיקרית.

מדובר בתביעה לפירוק שיתוף וסילוק יד בגין דירת המגורים שבבעלות המשיבה והעזבון ואילו התביעה שכנגד עוסקת בחובות כספיים שנשאה בהם המשיבה בקשר לאותה דירה {סילוק משכנתאות והשבחת הנכס בגין התקנת מעלית}.

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 2336-04 {עיריית ראשון לציון נ' משה קידר, תק-מח 2011(1), 5040 (2011)} קבע כב' השופט דר' עמירם בנימיני כי יש להוסיף ולומר כי ככל שמדובר בטענת ההתיישנות המועלית על-ידי העיריה נגד הקיזוז שמבקשים הנתבעים לבצע לשנים עברו, הרי שלפי סעיף 4 לחוק ההתיישנות אין לקבל טענת התיישנות שכזו כאשר הנתבעים לא טענו טענת התיישנות נגד התביעה עצמה.

אך גם אם היו הנתבעים עומדים על טענת ההתיישנות נגד התביעה לתשלום דמי חכירה חוזיים, עדיין היו הם זכאים להעלות טענת קיזוז ללא הגבלת זמן לאור העובדה שהעיריה תובעת מהם גם דמי שימוש ראויים לתקופה שלגביה אין התיישנות.

ב- ת"א (מחוזי מר') 13229-11-09 {גד חברה להפצה בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, תק-מח 2010(4), 14004 (2010)} קבע כב' השופט אברהם יעקב כי במקרה דנן מדובר בתביעה אשר הוגשה על-ידי החברה לאחר שהבנק נקט בהליכי גביה נגדה והגיש בקשה לביצוע שטר משכנתא במסגרת לשכת ההוצאה לפועל.

ברור הוא כי התובענה דנן אינה מהווה "תביעה שכנגד" במובנה השגור והמקובל, או בכל מובן שהוא, ואין היא יכולה לחסות תחת החריג הקבוע בסעיף 4 לחוק ההתיישנות.

אלא שהתובעת טוענת כי יש לראות את הליך הגביה בלשכת ההוצאה לפועל וההתגוננות נגדו בבית-המשפט כמערכה אחת לצורך פרשנות דיני ההתיישנות.

כב' השופט אברהם יעקב קבע כי אינו סבור כי ניתן לראות בהליכי הגביה אשר התנהלו בלשכת ההוצאה לפועל ובהליך זה מסכת אחת כ"תביעה ותביעה ושנגד" ואין להחיל את החריג הקבוע בסעיף 4 לחוק ההתיישנות.

ב- ת"א (שלום יר') 5581-09 {שלווה דביר נ' אהרון חוטובלי, תק-של 2010(4), 147324 (2010)} הנתבע שכנגד הגיש בקשה לסילוק על-הסף מחמת התיישנות.

כב' השופט ראובן שמיע קבע, לאחר שעיין בבקשה לסילוק על-הסף מחמת התיישנות, כי יש למחוק את הבקשה, שכן סעיף 4 לחוק ההתיישנות איננו מאפשר בנסיבות אלה הגשת בקשה למחיקה על-הסף מחמת התיישנות כאשר מדובר בתביעה שכנגד שנושאה הוא נושא זהה לתביעה המקורית ולחילופין, שתי התביעות נובעות מאותן נסיבות.

ב- תא"ק (מחוזי חי') 18715-01-09 {כ.א.ן גולן פרוייקטים (1989) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 2010(2), 18799 (2010)} קבעה כב' השופטת תמר שרון נתנאל כי תחולתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות אינה מותנית בשאלה אם העלה הנתבע טענת התיישנות נגד התביעה, אם לאו ואין בהעלאת טענת ההתיישנות מצד המבקשים {טענה שנדחתה}, כדי למנוע מהם להעלות טענות קיזוז, או טענות שבתביעה שכנגד, גם אם התיישנו.

הפסיקה שהובאה על-ידי הבנק בתגובתו, אינה קובעת כי אם טען הנתבע טענת התיישנות נגד התביעה העיקרית {טענה שנדחתה}, פתוחה הדרך בפני התובע לטעון טענת התיישנות נגד טענות הנתבע לקיזוז או טענותיו בתביעה שכנגד, אלא רק כי אם הנתבע לא טען טענת התיישנות, נגד תביעה שהתיישנה, לא יורשה התובע להעלות טענת התיישנות, מצידו, נגד טענות ההגנה של הנתבע.

בענייננו טען הבנק שתביעתו לא התיישנה וטענה זו התקבלה. לפיכך, מדובר בתביעה שלא התיישנה ולכן חלה החלופה הראשונה שבסעיף. לפיכך נקבע כי הבנק לא היה רשאי להעלות טענות התיישנות נגד טענות המבקשים.

ב- ת"א (שלום נת') 2194-01 {רוברט כהן נ' יוסף גלינאור, תק-של 2009(2), 25769, 25772 (2009)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן טענת הקיזוז והתביעה אינן באותו נושא ואינן נובעות מאותן נסיבות אלא עניינן בשתי עסקאות שונות שנערכו בין הצדדים, במועדים שונים ונוגעות ליהלומים שונים, כאשר בעסקה אחת נשלחו יהלומים על-ידי התובע לנתבע ובשניה נשלחו יהלומים על-ידי הנתבע לתובע, עסקה אחת משנת 1997 והשניה משנת 1998. לפיכך, סעיף 4 לחוק ההתיישנות אינו חל בענייננו ביחס לטענת הקיזוז שהעלה הנתבע.

ב- ת"א (מחוזי מר') 4651-08-07 {מריאן נסיעות חיפה בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-מח 2009(2), 6190 (2009)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן תביעת התובעים עוסקת בשיקים שנמשכו על חשבונה של התובעת מס' 1, בחתימה מזוייפת, ונזקים שנגרמו לתובעים בשל כך. התביעה שכנגד עניינה יתרת החובה באותו חשבון, שתובע מס' 2 ערב לו.

נראה שלא יכול להיות ספק שבאותן נסיבות עסקינן, אם לא באותו נושא ממש.

ב- ת"א (שלום חי') 1410/04 {עומרי עאהד נ' עו"ד צבי הרשקוביץ, תק-של 2008(1), 3228, 3230 (2008)} קבע בית-המשפט כי דומה כי במקרה דנן לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 4 סיפא לחוק ההתיישנות, שכן, אין לומר כי נושא התביעה הנגדית אשר תוגש, באם תוגש, הוא אותו נושא בגינו הוגשה התביעה בתיק זה או כי שתי התביעות נובעות מאותן נסיבות.

עניינה של התביעה בתיק זה הוא הטענה כי הנתבע הפר את ההתחייבות בכתב ולא העביר לתובע את הטיפול המשפטי בפרוייקטים עתידיים בהם הוא או חברות שבשליטתו היו מעורבים.

מנגד, עניינה של התביעה שכנגד, באם תוגש, הינו העסקה בה הפסידו המבקשים, כטענתם, כספם בשל טיפול משפטי לקוי אשר העניק להם, כביכול, המבקש.

ויודגש, כתב ההתחייבות עליו מבוססת תביעת התובע נחתם כשנתיים ימים לאחר חתימת העסקה ולא הועלתה כל טענה מפי מי מהצדדים כאילו קיים קשר כלשהו בין שתי העסקאות והתובע לא העלה כל טענה או דרישה בכתב תביעתו באשר לייצוג המשפטי אשר נתן במסגרת העסקה.

יתירה מכך, תביעת התובע הוגשה בגין עילה חוזית בעוד כי התביעה שכנגד, באם תוגש, תהיה בעילה נזיקית.

ב- בש"א (שלום חד') 766/06 {ס.א.פ. שיווק חשמל בע"מ נ' מעבדות גלקסי אלקטרוניקס (1985) בע"מ, תק-של 2006(1), 14761 (2006)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן הוגשה התובענה העיקרית לביצועו של שטר שאין חולק שניתן לתובעת כשטר ביטחון והתובעת הגישה את השטר לביצוע לאחר שלטענתה הצטברה בחשבונה של הנתבעת יתרת חובה שלא שולמה.

השטר שהוגש לביצוע ושהוא עילת התביעה העיקרית שמונחת בפני בית-המשפט הוא שטר ביטחון, ובשל כך יש צורך להידרש להתחשבנות שבין הצדדים שהיא עסקת היסוד ואשר רק על-פיה ניתן להכריע בשאלה אם יש מקום למימוש שטר הביטחון כפי שמבקשת התובעת.

בנסיבות אלה, יש ממש בטענת הנתבעת לפיה בירור ההתחשבנות שבין הצדדים, ובכלל זה בירור הסכומים שהתובעת חייבת לנתבעת, הוא נושא אחד, ושתי התביעות נובעות לכן מאותן נסיבות כלשון סעיף 4 לחוק ההתיישנות.

ב- ע"א (מחוזי ת"א) 3553/02 {עיריית הוד השרון נ' הדר בע"מ - חברה לביטוח, תק-מח 2006(1), 10919, 10922 (2006)} קבע בית-המשפט כי יש לדחות את טענת המערערת לכניסתה למסגרת סעיף 4 לחוק ההתיישנות.

התביעה שכנגד לא מהווה נושא אחד או נובעת מאותן נסיבות של התביעה, שכן מדובר במקרי ביטוח שונים על-פי פוליסות שונות במועדים שונים לגבי אירועים המתייחסים לגניבת רכב, נזקי שריפה, נזקי פריצה ונזקי רכוש שאירעו בין 3.5 ל- 6 שנים לפני הגשת התביעה שכנגד להבדיל מהאירוע שבגינו הוגשה התביעה הנוכחית - תשלום השתתפות עצמית בגין פגיעה בצד ג' בגן שעשועים.

העובדה שהמשיבה קיבלה את הביטוחים על-פי מכרז שזכתה בו לעריכת ביטוחי העיריה לא גורמת לכך שכל הביטוחים שנערכו על-ידי המשיבה עבור המערערת ייחשבו כאילו הם מהווים נושא אחד או נובעים מאותן נסיבות.

פרשנות כזו תהיה רחבה מדי ותחטא לכוונתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות. לא די בכך שמדובר באותם צדדים כדי לראות בכך אותן נסיבות או אותו נושא במיוחד ביחסים בין גוף מבוטח כמו עיריה לבין גוף מבטח כמו חברת ביטוח שיש ביניהם פוליסות רבות ושונות ואירועים ביטוחיים שונים כשלא ניתן לראות את כל מערכת היחסים וכל הביטוחים כמהווים אותו נושא או נובעים מאותן נסיבות.

ב- ת"א (שלום ת"א) 177457/09 {עיריית תל אביב נ' פנינה גואטה, תק-של 2010(2), 154037 (2010)} העיריה הגישה בקשה להפרדת הדיון בתביעה העיקרית מהתביעה שכנגד בנימוק של יעילות הדיון. העיריה טענה שדיון מאוחד בתביעה העיקרית ובתביעה שכנגד יגרום לסרבול ההליכים ויעכב את ההכרעה בשאלת פינוי המקרקעין. עמדת העיריה התקבלה והדיון הופרד.

כב' השופט ישי קורן קבע כי מתברר כי ביסוד הבקשה להפרדת הדיון עומד נימוק נוסף, והוא מתן אפשרות לעיריה להעלות טענת התיישנות כלפי התביעה שכנגד.

כב' השופט ישי קורן סבר כי במקרה דנן העיריה מנועה מהעלאת טענת ההתיישנות הן מן הטעם של השתק שיפוטי והן מכוח הוראות סעיף 3 לחוק ההתיישנות שכן היה על העיריה להעלות את הנימוק של טענת ההתיישנות במסגרת בקשתה להפרדת הדיון, על-מנת שבית-המשפט יוכל להביא בין יתר שיקוליו את השאלה אם ראוי אגב הפרדת הדיון להעניק לעיריה את האפשרות להעלות את טענת ההתיישנות שהיתה מנועה מלהעלותה קודם להפרדת הדיון. לצורך סעיף 3 לחוק ההתיישנות, זו היתה גם ההזדמנות הראשונה להעלות את טענת ההתיישנות.

ובמילים אחרות, בעת שדן בית-המשפט בהפרדת הדיון לא התכוון בית-המשפט להקנות לעיריה את היתרון הדיוני שהיא מבקשת "לקנות" היום, אלא לייעל את הדיון - כבקשת העיריה. אין זה מן הנמנע שלו היה בית-המשפט סבור שהפרדת הדיון עלולה לשמוט את הקרקע מתחת רגלי התביעה שכנגד, היה בית-המשפט נמנע מלהורות על הפרדת הדיון.

אין ספק, כי התעלמות העיריה משאלת התיישנות התביעה שכנגד במסגרת הבקשה להפריד את הדיון אינה ראויה, בלשון המעטה, וכי היה עליה להעלות נושא זה בבקשתה על-מנת ליתן לצד שכנגד הזדמנות להשיב, ולבית-המשפט אפשרות לשקול גם עניין זה בבואו להורות על הפרדת הדיון.

זאת ועוד. די בכך שבשלב ראשון הוגשה תביעת גואטה כתביעה שכנגד כדי לחסום את העיריה מהעלאת טענת התיישנות כלפי תביעה זו. הפרדת הדיון בשלב מאוחר יותר, אינה גורעת מתחולת הוראות סעיף 4 לחוק ההתיישנות על התביעה שכנגד.

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 17338/08 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' משה גרוס, תק-מח 2008(4), 11338 (2008) קבע כב' הרשם א' זמיר כי "אין לאפשר מצב שבו זכויותיהם של התובעים תיפגענה, בשל מהלכיו הדיוניים של הנתבע, שננקטו בהתאם לבחירתו".

במקרה הנ"ל, ביקש הנתבע שכנגד - הבנק - להורות על דחיית התביעה שכנגד על-הסף מחמת התיישנות, לאחר שהתביעה העיקרית שהוגשה על-ידי הבנק נמחקה על-פי בקשתו.

בהחלטתו קבע כב' הרשם א' זמיר שמחיקת התביעה העיקרית אינה משנה לעניין תחולת סעיף 4 לחוק ההתיישנות על התביעה שכנגד ומשזו הוגשה כתביעה שכנגד לא ניתן עוד להעלות כלפיה טענת התיישנות. די בכך שבשלב ראשון הוגשה התביעה כתביעה שכנגד.