סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• "בית-משפט", "תובענה" ו- "מקרקעין"
• תביעה לקיום זכות
• הזמן לטענת התיישנות
• תביעה שכנגד וקיזוז
• הזמן להתיישנות
• תחילת ההתיישנות
• תרמית ואונאה
• התיישנות שלא מדעת
• הודאה בקיום זכות
• קטינות
• ליקוי נפשי או שכלי
• יחסי אפוטרופסות
• נישואין
• שהות מחוץ לישראל
• תובענה שנדחתה
• תקופת ההתיישנות לאחר עיכוב
• סגירת בית-משפט
• תסיבת הזכות אינה משפיעה
• תקופת התיישנות מוסכמת
• הזכות ליפרע משיעבוד
• התיישנות פסק-דין
• דין המדינה
• האם ניהול משא ומתן מאריך את תקופת ההתיישנות
• אימתי יש לדון בטענת ההתיישנות
• התיישנות בנזיקין
• כתב תביעה מתוקן וטענת התיישנות
• ידיעתו של בעל תפקיד לעניין העלאת טענת התיישנות
• התיישנות בראי פקודת השטרות

הזכות ליפרע משיעבוד

סעיף 20 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"20. הזכות ליפרע משיעבוד
נושה שיש לו על חובו עירבון, משכנתה, משכון או שיעבוד כיוצא באלה, אין בהתיישנות כדי לפגוע בזכותו ליפרע מן השיעבוד."

לשונו של סעיף 20 לחוק ההתיישנות, ברורה היא. מן הסעיף עולה, כי אף אם החוב התיישן, הרי השיעבוד לא התיישן {ע"א 6330/06 מלון אשכולות חברון בע"מ נ' ענבל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2009(2), 985, 986 (2009)}.

כלומר, הזכות להיפרע מן השיעבוד אינה מתיישנת, אך אין כל קביעה הפוכה, לפיה נושה שיש לו שיעבוד, גם תביעתו הכספית הרגילה נגד אותו חייב אינה מתיישנת {ת"א (שלום ת"א) 62265/03 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' דסקל שמואל ז"ל, תק-של 2006(3), 1335, 1336 (2006)}.

סעיף 20 לחוק ההתיישנות קובע לעניין זכותו של הנושה להיפרע מן השיעבוד ואינו משליך על תקופת ההתיישנות במקרה של הליך תביעה רגיל {גם אם אותו חוב נשוא התביעה מובטח בשיעבוד}.

ככלל, זכותו של תובע לפעול למימוש חובות בהליך מינהלי כזה או אחר, אין בהם להשליך על זכויותיו מכוח הליך אזרחי. משבחר התובע להגיש תביעה אזרחית, מוגבלת זכות זו בטענת התיישנות ככל תביעה אחרת ואין כל מניעה מן התובע לנקוט בהליכים למימוש שיעבוד או כל הליך מינהלי אחר, אם עומד לרשותו {ראה לעניין זה ת"א (שלום נצ') 2696/03 עיריית נצרת עילית נ' עזבון המנוחה קשתי ז'קלין ז"ל, תק-של 2006(1), 24675, 24676 (2006)}.

נעיר כי להוראות סעיף 20 לחוק ההתיישנות הכללי אין רלוונטיות במישור היחסים מול המבוטח, ובעיקרה נועדה שלא לפגוע בדרכי מימוש שיעבוד. מכל מקום, הוראת סעיף 20 לחוק ההתיישנות כהוראה כללית, נדחית מפני הוראות חוק הבאות בגדר דין ייחודי, בכל הנוגע להוראות ההתיישנות במסגרת הביטוחית {ת"א (שלום נצ') 2645/05 זאהי אבו אלעסל - עו"ד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2006(4), 30381, 30382 (2006)}.

סעיף 20 לחוק ההתיישנות הוא סעיף מיוחד הדן בבעיה נקודתית מאוד, וכ"חוק מיוחד" הוא גובר על "החוק הכללי". אין ב"חוק המיוחד" הוראה המסייגת את תחולתו רק למקרים מסויימים, הוראתו היא כללית, וחזקה על המחוקק שאילו ביקש לסייגו, לא היה מהסס לעשות כן.

לצורך בחינת הגיון ההוראה שבסעיף 20 לחוק ההתיישנות נבחן מה היה המצב המשפטי, אלמלא הוראת סעיף 20 לחוק ההתיישנות.

ההתיישנות היא כאמור דיונית ולא מהותית, ובנסיבות אלה, וגם אלמלא הוראת סעיף 20 לחוק ההתיישנות, לא היה עולה בידי החייב לכפות על הנושה {ועל הרשויות רושמות השיעבוד: רשם החברות, רשם המקרקעין, רשם המשכונות ואולי גם אחרים}, למחוק את השיעבוד.

הטעם לכך הוא, שהשיעבוד בא להבטיח זכות הקיימת חרף ההתיישנות, ובמצב כזה בו קיימת זכות, לא תישמע הטענה שניתן למחוק את השיעבוד.

אילו זה היה המצב המשפטי היתה התוצאה קשה על חיי הכלכלה. הטעם הוא שהנכס המשועבד היה הופך ל"נכס כלכלי מת", שאיננו מיטיב לא עם החייב, גם לא עם הנושה.

זכותו של החייב לנייד את הנכס, להשתמש בו כבטוחה, ולעשות בו פעולות רבות אחרות היתה מוגבלת מאוד. גם זכותו של הנושה היתה מוגבלת משום שמחד היה לו אומנם שיעבוד תקף ואולם מאידך לא ניתן היה לעשות שימוש כלכלי ב"עושר" זה.

נוכח סיטואציה מסוג זו אפשר להבין את מטרת המחוקק "להחיות" "מת כלכלי" כזה, על-ידי הפיכתו ליצור כלכלי חי התורם לעשיה הכלכלית הבלתי-מופרעת.

העובדה שמתכנני החוק ביקשו לייצר באמצעות סעיף 20 לחוק ההתיישנות משטר של עשיה בלתי-מופרעת על-ידי התיישנות בנכס משועבד עולה במידת מה מדברים שנאמרו בכנסת בדיון שקדם לקבלת החוק. שר המשפטים דאז {פ' רוזן} אמר בין השאר ש" ... הוא {הנושה -א.מ.} יכול להיפרע מן השיעבוד או ממשכנתא או ממשכון, ואילו נתבטלה הזכות גופה, לא היה כל טעם לאפשר לו ליפרע מן העירבון".

בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר על סעיף זה שהוא "מאפשר לבעל חוב שבידו מצוי משכון או שיעבוד אחר של חובו, ליפרע ממשכון זה, אף אם עברה תקופת ההתיישנות, הואיל ועצם הזכות, כאמור לעיל, לא בטלה אף לאחר עבור תקופת ההתיישנות".

ח' זנדברג אומר דברים דומים במאמרו {"התיישנות שיעבודים", משפטים כב (התשנ"ד) 641}, תוך שהוא מוסיף ש"הזכות ליפרע מן השיעבוד תתיישן, שכן הדגש שעמד לנגד עיניו היה שיעבוד שיש עמו מסירת החזקה". הוא מוסיף ואומר, שההלכה שהיתה קיימת ערב חקיקת החוק היא שמשכנתא לעולם לא מתיישנת. בפירוש זה תומך המודל בהשראתו עוצב סעיף 20 לחוק, היא הוראת סעיף 223 לקודקס הגרמני המכוון לפרשנות זו {ה"פ (מחוזי יר') 1172/02 חברה לפיתוח מפעלי תיירות בע"מ נ' מלון אשכולות חברון בע"מ, תק-מח 2002(3), 7087 (2002)}.

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 1287/06 {מרים בדני נ' קרן היסוד בע"מ, תק-מח 2007(3), 13090, 13091 (2007)} קבע בית-המשפט כי נוכח, האמור בסעיף 20 לחוק ההתיישנות, כוחה של המשכנתה שנרשמה לטובת המשיבה יפה אפילו היה החוב של המנוח מתיישן.

משהסדיר המחוקק את הזכות להיפרע משיעבוד בסעיף 20 לחוק ההתיישנות, אין מקום להחיל על המשכנתה הרשומה לטובת המשיבה את הוראות סעיף 21 לחוק ההתישנות המתייחס להתיישנות פסק-דין בתובענה. לפיכך, דחה בית-המשפט את טענת המבקשת לעניין זה.

זאת ועוד. סעיף 15(א) לחוק המשכון, קובע: "חדל החיוב, יפקע המשכון". בא-כוח המבקשת מציע לפרש את המונח "חדל החיוב" ככולל בתוכו גם אפשרות לפיה החיוב שלהבטחת פירעונו ניתן המשכון, התיישן. בית-המשפט לא קיבל זאת נוכח ההוראה הקבועה בסעיף 20 לחוק ההתיישנות.
ב- ה"פ (שלום ת"א) 176248/00 {ענת בן דרור-שטרן (עו"ד) נ' שבתאי אליהו, תק-של 2000(3), 2039, 2040 (2000)} קבע בית-המשפט כי לטעמו דין התובענה להתיישן, שכן לא מדובר בזכות של הנושה להיפרע מן השיעבוד לפי שטר המשכנתא שעליו מגן סעיף 20 לחוק ההתיישנות אלא בהצהרה על פרשנות תנאי שטר המשכנתא ולמעשה תובענה כספית במסווה של סעד הצהרתי לגבי קביעת שיערוך לפי החוק ולא לפי האמור בתנאי שטר המשכנתא.

זאת ועוד. דין תובענה לסעד הצהרתי כדין תביעה רגילה, ולכן לטעמו של בית-המשפט התיישנה תובענה זו כשגם אם לא מדובר בהתיישנות הרי לכל הפחות יש כאן שיהוי ניכר שהמשיבים גם שינוי מצבם לרעה עקב ההוצאות המשפטיות שנכנסו אליהן.