botox

ליקוי נפשי או שכלי

סעיף 11 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 קובע כדלקמן:

"11. ליקוי נפשי או שכלי (תיקון: התשס"ד)
בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במניין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה."

בהוראות הפרק השלישי לחוק ההתיישנות {בו נכלל סעיף 11 לחוק ההתיישנות}, קבע המחוקק "מצבים שונים בהם תקופת ההתיישנות תוארך בשל נסיבות מיוחדות הקשורות לתובע, על-אף שאין בנסיבות אלו כדי להפיג את הפגיעה בנתבע, הנדרש להשיב לטענות לגבי אירועים שאירעו לפני שנים רבות" {ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקוה, תק-על 2006(1), 2149 (2006)}.

מטרתו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות הינה השעיית ההתיישנות במקום שהתובע אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולממש את זכויותיו {ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב(2) 638, 650 (1998)}.

תכליתו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות הינה, להגן על זכויותיו המשפטיות של חולה נפש על-ידי השעיית מירוץ ההתיישנות במקרים בהם עקב הליקוי אין התובע יכול לדאוג לענייניו {ב"ל (איזורי ת"א) 4278-09 שמעון חיים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2011(1), 8386, 8387 (2011)}.

מנוסחו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות עולה כי לצורך כניסה לרישא של הסעיף הנ"ל יש להוכיח ראשית, כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו וזאת מחמת ליקוי נפשי או שכלי ושנית, כי לא היה עליו אפוטרופוס באותה תקופה.

ובמילים אחרות, שומה על בית-המשפט לבחון את התקיימותם של שני התנאים של סעיף 11 לחוק ההתיישנות: יש לבחון האם המבקש לא היה מסוגל לדאוג לענייניו וזאת מחמת ליקוי נפשי או שכלי. אם התשובה לכך חיובית יש לעבור ולבחון האם היה על המבקש אפוטרופוס באותה תקופה בה לא היה מסוגל לדאוג לענייניו.

נעיר כי לעניין התנאי הראשון סעיף 11 לחוק ההתיישנות דורש כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו וכי ישנו קשר סיבתי בין דרישה זו לבין הליקוי הנפשי. הסעיף מציין כי הליקוי יכול להיות זמני או קבוע. הסעיף אינו מפרט האם נדרש כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לכל ענייניו או רק למקצתם, אך מתכלית ההוראה וממיקומה בחוק ההתיישנות ברי כי למצער צריך להוכיח כי התובע לא היה מסוגל להחליט באשר לביצוע פעולות משפטיות כגון הגשת תביעה או ייפוי-כוחו של עורך-דין לצורך כך.

יחד-עם-זאת, שומה על בית-המשפט לערוך הבחנה בין פרשנות המונח "לא היה מסוגל לדאוג לענייניו" כפי שהוא מופיע בחוק ההתיישנות לבין פרשנות המונח כפי שהוא מופיע בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות"), וזאת בשל תכליתם השונה של החוקים. ובמה דברים אמורים.
בעוד שהפרק השלישי בחוק ההתיישנות בא להגן על תובע שאינו מסוגל לממש את זכויותיו, חוק הכשרות, הגם שאף הוא בא להגשים תכלית זו, יש בו תכלית נוספת שעניינה הגנה על כבוד האדם וחירותו והימנעות מכפיה ופטרנליזם המנוגדים לעקרונות אלה.

מכאן כי בעוד שבית-המשפט יפרש באופן זהיר את חוסר יכולתו של אדם לדאוג לענייניו לצורך הכרזה של פסול-דין או מינוי אפוטרופוס לפי חוק הכשרות, הרי שפירוש אותו מונח לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות יעשה באופן רחב יותר לצורך הגנה על תובע שלא היה מסוגל להגיש את תביעתו בשל ליקוי נפשי או שכלי {רע"א 3266/07 ג' א' נ' הראל-חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2009(3), 1719, 1721 (2009); ע"נ (שלום ת"א) 409-08 מ. א. נ' משהב"ט - אגף השיקום - ק. תגמולים, תק-של 2010(2), 35229, 35234 (2010)}.

יצויין כי הסעיף תוקן בשנת 2004 {חוק ההתיישנות (תיקון מס' 3) התשס"ד-2004}, כך שהובהר בו שהסעיף יחול רק על מי שמחמת ליקוי נפשי או שכלי לא היה מסוגל לדאוג לענייניו, וכך למעט מי שסבל מליקוי נפשי או שכלי אך היה מסוגל לדאוג לענייניו.

תיקון כאמור נעשה בעקבות ההלכה שנקבעה ב- ע"א 139/66 {בנבנישיתי נ' קצין התגמולים, פ"ד כ(3), 256 (1966)} לפיה לא ייתכן לקבוע כי אדם שמסוגל לדאוג לענייניו יכנס לתחולת הסעיף, שכן אדם כזה, גם אם סובל הוא מליקוי נפשי או שכלי, לא ימונה לו אפוטרופוס וכך תביעתו לעולם לא תתיישן {ראה סעיף 33(א)(4) לחוק הכשרות המשפטית; דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 3) (חישוב תקופת ההתיישנות לתובע עם ליקוי נפשי או שכלי), התשס"ד-2004, ה"ח 85}.

ע"א 7805/02 {הלפרט יצחק נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6), 847 (2004) (להלן: "פרשת הלפרט יצחק")} הינו פסק-דין מרכזי אשר עסק בפרשנותו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות. השאלה המרכזית שעלתה בפסק-דין זה היתה מיהו האפוטרופוס האמור בסעיף 11 לחוק ההתיישנות.

באותה פרשה נקבע כי רק אפוטרופוס על-פי מינוי של בית-משפט נכלל במונח "אפוטרופוס" שבסעיף 11 לחוק ההתיישנות, בעוד שאפוטרופוס טבעי {הוריו של קטין] ואפוטרופוס למעשה {בפועל תיפקד ככזה על-אף שלא היה לו מינוי תקף}, אינם נחשבים כאפוטרופוסים על-פי סעיף 11 לחוק ההתיישנות.

הרציונאל לקביעה זו הוסבר בכך שרק בנוגע לאפוטרופוס על-פי מינוי נבחנת יכולתו למלא את התפקיד וקיים פיקוח על פעולותיו. וכדבריו של בית-המשפט בפרשת הלפרט יצחק:

"סבורני, כי ההוראה... שבסעיף 11 לחוק ההתיישנות, אינה הולמת מי שמשמש בפועל כאפוטרופוס בלי שנתמנה לכך; ומכאן שעניינו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות באפוטרופוס על-פי מינוי דווקא ולא באפוטרופוס אחר. תכליתו של סעיף זה, כמו של סעיף 10 לחוק ההתיישנות, היא להגן על זכויותיהם המשפטיות של הקטין ושל חולה הנפש, לרבות מי שלקוי בשכלו. בתקופת הקטינות, מחלת הנפש, או הליקוי השכלי, אין הקטין, החולה, או הלקוי מסוגל לדאוג לענייניו, אין הוא מבין בטיבן של פעולות משפטיות ואין הוא מסוגל לממש את זכויותיו המשפטיות או להגן עליהן. לפיכך אין מביאים בחשבון תקופת ההתיישנות את פרק הזמן שבו אין לקטין, לחולה הנפש או ללקוי בשכלו מי שדואג לענייניו ועומד על משמר זכויותיו; ואין כזה זולת אפוטרופוס שמינה בית-המשפט, אחרי שנמצא ראוי ומתאים לתפקידו. העובדה שיש מי שמשמש בפועל כאפוטרופוס - בין שהוא אפוטרופוס טבעי ובין שהוא אפוטרופוס למעשה - אין בה כשלעצמה כדי להבטיח לקטין או לחסוי הגנה על זכויותיו המשפטיות או להבטיח את מימושן. מכאן שגם בתקופה שבמהלכה משמש אדם בפועל כאפוטרופוס, בלי שבית-המשפט מינה אותו, מושעה מירוץ תקופת ההתיישנות".

בית-המשפט הוסיף וקבע כי הפרשנות בה בחר למונח "אפוטרופוס" בסעיף 11 לחוק ההתיישנות מצמצמת את הפגיעה של ההתיישנות בזכותו של תובע הסובל מליקוי נפשי או שכלי ומגינה על זכותו כי תביעתו תתברר לגופה.

בית-המשפט סבר כי זוהי הדרך הראויה לפרש הוראות העוסקות בדיני התיישנות, שכן יש להעדיף את הערך של בירור האמת על החסינות שבעל דין יכול לרכוש לעצמו שלא להידרש לתובענה.

בית-המשפט היה מודע לקושי העולה מפרשנותו המאפשרת לאפוטרופוס למעשה לפעול ללא מינוי בית-משפט ובדרך זו להשעות את מירוץ תקופת ההתיישנות עד בלי די.

יחד-עם-זאת סבר בית-המשפט כי הפתרון לבעיה זו מצוי בידי המחוקק, ובד-בבד יוכל בית-המשפט לעשות במקרים המתאימים שימוש בעיקרון תום-הלב כדי למנוע ניצול לרעה של ההסדר הקיים.

סעיף 11 לחוק ההתיישנות מבטא את הכרעתו של המחוקק בסוגיית תחולת דיני ההתיישנות על הסובלים מליקוי נפשי או שכלי. המחוקק הכריע במפורש כי אדם שאינו מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי תיעצר לגביו תקופת ההתיישנות.

כמו-כן, הכריע המחוקק כי מינוי אפוטרופוס לאותו אדם ימשיך את מירוץ ההתיישנות מרגע שנודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה. משכך, המחוקק הבהיר במפורש את עמדתו כי פירושו של המונח "לא היה מסוגל לדאוג לענייניו" הינו בחינה של יכולותיו של אותו לקוי בנפשו לדאוג לענייניו מבלי להתחשב בסיועם של גורמים אחרים בסביבתו, כגון הוריו, קרוביו או עורכי-דינו.

המחוקק הכריע כי לא כל גורם חיצוני המסייע ללקוי בנפשו ייחשב כממשיך את תקופת ההתיישנות, אלא רק מי שהינו אפוטרופוס. ודוק, העובדה כי לקוי בנפשו מייפה את כוחו של עורך-דין יכולה להוות אינדיקציה ליכולתו שלו לדאוג לענייניו, אך מדובר באינדיקציה בלבד שכוחה תקף רק לאותו מועד בו מינה הלקוי בנפשו את עורך-דינו לייצגו.

כאשר אדם אינו יכול לדאוג לענייניו באופן עצמאי מפקידים על ענייניו, כולם או חלקם, אפוטרופוס על-מנת להגן על האינטרסים שלו ולהבטיח את טובתו.

מינוי אפוטרופוס נעשה במספר מקרים המוגדרים בחוק הכשרות ואשר המכנה המשותף לכולם הוא כי כשרותו של האדם לפעולות משפטיות מוגבלת מחמת שרואים אותו כמי שנעדר תנאי בסיסי לביצועה של פעולה משפטית - היכולת להביע רצון.

האפוטרופוס שולט על ענייניו של החסוי ומנהלם והעיקרון שאמור להנחות אותו הינו טובת האפוטרופוס לבדה. יחד-עם-זאת, מינוי אפוטרופוס על אדם, על-אף שמבקש הוא רק את טובתו של האדם, הרי שיש בו פגיעה באוטונומיה שלו. כך למשל המינוי נעשה לבקשת בן זוגו של אדם, קרובו או היועץ המשפטי לממשלה {סעיף 33(ב) לחוק הכשרות המשפטית}.

בנוסף קובע סעיף 43 לחוק הכשרות המשפטית כי החסוי חייב להישמע להוראות האפוטרופוס בעניינים שקבע בית-המשפט כענייני האפוטרופסות. מהעבר השני, קובע חוק הכשרות שורה של מגבלות והנחיות על האפוטרופוס כ"צד החזק" במערכת היחסים וכמי שהכוח הנתון בידיו הוא רב.

נעיר כי השוני בין מי שמשמש כעורך-דין לבין מי שמשמש כאפוטרופוס הוא מהותי. אומנם גם עורך-דין חייב לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות אך פעולותיו תלויות כולן ברצונו של הלקוח. הלקוח הוא אשר מביע את רצונו לייפות את כוחו של עורך-הדין, הוא זה המחליט באילו תחומים הוא מייפה את כוחו וביכולתו לבטל את ייפוי-הכוח בכל עת שיחפוץ. עורך-הדין יכול לייעץ ללקוחו כיצד כדאי וראוי לפעול אך הבחירה בסופו של דבר היא בידיו של הלקוח. עורך-הדין הוא זה שחייב לציית להוראותיו של הלקוח ולא ההיפך. לעורך-הדין אסור לפעול עבור הלקוח בתחומים בהם לא ייפה הלקוח את כוחו.

לעומת זאת, האפוטרופוס מחליף למעשה את רצונו של החסוי בעניינים בהם נקבע שהחסוי אינו יכול להחליט בהם {אם כי הוא חייב לשמוע את דעתו של החסוי לפי סעיף 42 לחוק הכשרות המשפטית}, בעוד שעורך-הדין בא לממש את רצונו העצמאי של הלקוח ואינו מחליף את רצונו.

ההבדלים המהותיים הללו בין מי שמשמש כאפוטרופוס של אדם לבין מי שמשמש כעורך-דינו מובילים לפרשנות הראויה לסעיף 11 לחוק ההתיישנות. כאשר אדם מייפה את כוחו של עורך-הדין לייצגו בתחום מסויים אין בכך כדי לחייב את עורך-הדין לדאוג ללקוח בכל תחום אחר. גם אם אדם מייפה את כוחו של עורך-הדין לייצגו באופן כללי עדיין יש להניח כי עורך-הדין צריך את הסכמתו הספציפית של אותו אדם להגשת תביעה כלשהיא או לפעולה משמעותית כלשהיא {ע"א 4092/90 מיטלברג נ' נייגר, פ"ד מח(2), 529 (1994)}.

בעוד שכאשר אדם הוא חסוי, ואין עליו אפוטרופוס שפועל מטעמו, הרי שאין הוא יכול ורשאי להפעיל את רצונו לעשיית פעולות משפטיות.

במצב דברים זה ברי כי גם אם היה החסוי מיוצג על-ידי עורך-הדין, אין הוא יכול להשתמש בשירותיו במלואם בשל חוסר יכולתו להסכים לעשיית פעולות מסויימות בשמו.

המסקנה המתבקשת היא כי ייפוי-כוחו של עורך-דין אינו ממשיך את מירוץ ההתיישנות של הלוקה בנפשו אשר סעיף 11 לחוק ההתיישנות חל עליו.

יתירה מכך, גם כאשר נמסר ייפוי-כוח ספציפי לעניין תביעה מסויימת לא ייחשב עורך-הדין לאפוטרופוס לצורך סעיף 11 לחוק ההתיישנות. מסקנה זו ניתן ללמוד מפרשת הלפרט, שם, כאמור, קבע בית-משפט זה כי אפוטרופוס טבעי ואפוטרופוס למעשה, על-אף ההנחה שהם פועלים לטובתו של הקטין או החסוי, אינם נחשבים כאפוטרופוס לצורך סעיף 11 לחוק ההתיישנות.

ההנמקה היתה שמינויים של אותם אפוטרופוסים לא נבחן על-ידי בית-המשפט ואף פעולותיהם לא פוקחו על ידו. הנמקה זו נכונה בוודאי גם לגבי עורכי-דין. כאמור, עורך-הדין אינו אמור להחליף את רצונו של הלקוח אלא רק לממשו, בעוד שאפוטרופוס בא למעשה במקום רצונו של החסוי בעניינים מסויימים.

במצב דברים רגיל יכול מייפה-הכוח לתאם ולפקח בעצמו על עורך-הדין ולוודא כי ענייניו מטופלים לשביעות רצונו. כאשר מדובר בחסוי ההנחה היא, כי הוא אינו מסוגל לבצע פיקוח שכזה, שכן הוא זקוק למישהו שיחליט במקומו.

לצורך כך הוא זקוק לפיקוח באמצעות בית-המשפט או באמצעות אפוטרופוס. לפיכך, כאשר אין לחסוי אפוטרופוס על-פי מינוי בית-המשפט, אין עורך-הדין ממלא פונקציה זו.

סעיף 11 לחוק ההתיישנות בא להגן על תובע אשר מחמת ליקוי נפשי או שכלי לא היה מסוגל להגיש את תביעתו בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. דרישת קשר סיבתי בין הליקוי הנפשי לבין עילת התביעה שהתיישנה תאיין תכלית זו במקרים בהם הליקוי הנפשי אינו תוצאה של עילת התביעה. דרישה זו אינה מוצדקת ואין לה כל בסיס בחוק.

זאת ועוד. לא כל הלוקה במחלת נפש נכנס לגדרו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, אלא רק אדם אשר מפאת מחלתו אינו מסוגל לטפל בענייניו, ומשום כך יש למנות לו אפוטרופוס. אילו אמרנו כי הסעיף חל על כל חולה נפש, גם אם אינו זקוק לאפוטרופוס, הרי שלאדם כזה לעולם לא היה מתמנה אפוטרופוס, ותביעתו לא היתה מתיישנת לעולם. לא לשם כך בא סעיף 11 לחוק ההתיישנות {ראה לעניין זה ע"א 139/66 בנבנישתי נ' קצין התגמולים, פ"ד כ(3), 256 (1966)}.

מסעיף 11 לחוק ההתיישנות עולה כי אין הכוונה להחיל החריג על כל אדם אשר לקה ב"מחלת נפש" יהיה סוגה, אופיה וחומרתה, אשר יהא. אין די בכך שאדם ימצא "חולה נפש", על-פי הגדרה כל שהיא, אין זו מטרת החריג.

הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות מתמקדת בשאלת המסוגלות לפעול למימוש זכויות, וזו מוצאת ביטויה בסוגיית האפוטרופסות. סוגיית האפוטרופסות אינה משנית על-כן לתנאי "חולה נפש" אלא היא מהותית.

ב- רע"א 3266/07 {ג' א' נ' הראל-חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2009(3), 1719, 1721 (2009)} נדונה השאלה האם ייצוגו של המבקש על-ידי עורך-דין מונע את החלת סעיף 11 לחוק ההתיישנות?

בית-המשפט קבע כי במקרה דנן המבקש ייפה את כוחו של עורך-דינו ככל הנראה סמוך לתאונה וזאת לצורך ההליכים מול הביטוח הלאומי. מהמסמכים עולה כי זמן מה לאחר התאונה החמיר מצבו הנפשי של המבקש, כך שגם אם היה ייפוי-כוח זה אינדיקציה ליכולתו של המבקש לדאוג לענייניו הרי שכוחה של אינדיקציה זו פג עם הזמן שחלף.

זאת ועוד. גם הקשר שהיה למבקש עם עורך-הדין במהלך השנים לצורך ההליכים מול הביטוח הלאומי נראה כקשר בלתי-רציף ושאינו מלמד על יכולתו של המבקש לדאוג לענייניו. המסמכים שהובאו על-ידי המשיבות הינם מהשנים 1997-1996 ו- 2003, כך שאין בהם ללמד דבר על השנים שבתווך.

ב- ת"א (שלום ת"א) 73367/97 {א' ב' נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2003(3), 5241, 5242 (2003)} קבע בית-המשפט כי כעולה מחומר הראיות, התובע טיפל בענייניו בפועל, וממילא היה מסוגל לטפל בהם, בוודאי במידה הצריכה לשם הגשת התביעה דנן.

כעולה מחומר הראיות עבד התובע במשך שנים מלפני מועד התאונה ולפחות עד אמצע 1995, לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, לרבות עבודתו של התובע משך שמונה שנים בביקורת ספרים.

התובע עצמו מודה כי לא התכוון להגיש תביעה זו עד שפנה לעורך-דין וזה הציע לו לעשות כן, אלא שהדבר היה לאחר תקופת ההתיישנות.

בית-המשפט קבע כי התובע לא הגיש את התביעה, לא למרות שידע שהוא צריך להגישה וכוחותיו לא עמדו לו, אלא משום שלא עלה על דעתו להגיש את התביעה, ללא קשר ליכולתו לדאוג לענייניו.

התובע אף העיד כי לא חשב על זכות תביעה. בית-המשפט לא קיבל עדותו של התובע לפיה כפילוסוף לא מעניין אותו כסף, אף שגם לפי גרסה זו אין לומר כי התובע לא הגיש את התביעה בשל חוסר יכולת לדאוג לענייניו.

לפיכך, בית-המשפט קבע כי תקופת ההתיישנות - לא הוארכה, והתביעה התיישנה שבע שנים לאחר התאונה, באפריל 1993, זמן רב לפני שהוגשה התביעה דנן. התביעה נדחתה.

ב- ע"א 7313/09 {קופת חולים לאומית נ' מוטי לוי, תק-על 2010(4), 2749, 2754 (2010)} טען המערער כי מאחר שסבל מכאבים לאחר הניתוח הראשון וכל אותו זמן עסק בבירור מצבו, יש להחיל עליו את סעיף 11 לחוק ההתיישנות שאותו יש לפרש בהרחבה.
בית-המשפט קבע כי טענה זו הועלתה לראשונה על-ידי המערער בהשלמת הטיעון ודי בכך כדי לדחותה, אך גם לגופו של עניין אין בה ממש.

התוכן שמנסה המערער ליצוק לסעיף הנ"ל רחוק עד מאוד מלשון הסעיף ותכליתו, וקשה להלום כי כל אימת שפלוני סובל מכאבים בעקבות עוולה, תועלה הטענה כי עקב כך הוא סבל מליקוי נפשי או שכלי הדוחה את מירוץ ההתיישנות.

למעשה, לשיטתו של המערער, מירוץ ההתיישנות לגביו לא ייעצר לעולם, מאחר שלטענתו הוא אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולא מונה לו אפוטרופוס על-פי שתי הדרישות המצטברות בסעיף 11 לחוק ההתיישנות.

גם בטענת המערער כי עקב הנזק הנפשי שנגרם לו יש להחיל עליו את הוראת סעיף 11 לחוק ההתיישנות אין ממש, שאם-לא-כן, כל אימת שלפלוני נגרם נזק בתחום הנפשי, תועלה הטענה כי נבצר ממנו להגיש תביעה בתקופת ההתיישנות.

נעיר כי בית-משפט קמא לא קבע במדוייק את אחוז נכותו הנפשית של המערער, והעמיד את שיעור נכותו הכוללת על 40%, בעיקר בהסתמך על חוות-דעתה של ד"ר מיטראני, שהעמידה את נכותו הנפשית של המערער בגין השפעת הגידול במוח על 16.6% {מתוך נכות נפשית כוללת בשיעור של 50%}.

ועיקרו של דבר, לכל אורך פסק-הדין לא נאמר שהמערער היה במצב של חוסר מסוגלות לטפל בענייניו עקב הנכות הנפשית, ולמותר לציין כי הנטל להארכת תקופת ההתיישנות מוטל על הטוען.

ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 82377/99 {ד. מ. נ' צ.ש., תק-מש 2010(1), 337, 340 (2010)} הוכח לבית-המשפט כי המשיבה זכאית לקצבת נכות בשיעור של 100%. על-פי טופס קצבת הנכות {שהוגש לבית-המשפט} קצבת הנכות הניתנת למשיבה היא בשל מצבה הנפשי של המשיבה ומשקל היתר שממנו היא סובלת.

בית-המשפט סבר כי במקרה דנן אדם המקבל קצבת נכות בשיעור 100% מביטוח לאומי {וכל עוד לא מדובר על נכות גופנית בלבד}, יכול להיחשב כאדם שלא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי וחוסה תחת סעיף 11 לחוק ההתיישנות {ראה לעניין זה גם בש"א (ראשל"צ) 21169/03, תמ"ש 1961/03, פלוני נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו מפי כב' השופטת א' שטיין (18.1.05)}.

ב- ת"א (שלום ת"א) 48656-08 {עזבון המנוחה מצראתי אמל נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי ת"ד, תק-של 2010(1), 37371, 37373 (2010)] קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, לא צורפו מסמכים רפואיים המעידים על-כך שאמל היתה חולת נפש ולא הוכח כי אמל לא היתה מסוגלת לדאוג לענייניה, עד כדי כך שנדרש היה למנות לה אפוטרופוס.

כל שצורף הינו סיכום ביקור של אמל בחדר מיון של המרכז הרפואי לבריאות הנפש באר יעקב, מיום 30.5.01, ובכך לא די כדי לבסס טענה זו.

יתירה מכך, עיון בנספחי התגובה והתשובה לתגובה, מעלה כי במהלך השנים, בוצעו על-ידי אמל, מספר פעולות המצביעות על יכולתה לדאוג לענייניה; אמל חתמה על טופס וס"ר המופנה לנתבעת; חתמה על ייפוי-כוח לטובת עו"ד סאבא; נתנה עדות במשטרה ללא עזרתו של אדם אחר; התייצבה במשרדו של עו"ד בדראן, ביקשה ממנו לייצגה, סיפרה לו את אשר אירע לה, ניהלה עימו ישיבות רבות ואף חתמה על ייפוי-כוח לטובתו ועל טופס וס"ר נוסף; במהלך שנת 2001 {באותה תקופה ממש לגביה טוענים כי המחלה היתה בשיאה} ניהלה אמל בעצמה, מבלי שיוצגה על-ידי עורך-דין, הליך משפטי בבית-הדין האיזורי לעבודה כנגד מעבידה עובר לתאונה; אמל הגישה תביעה לנכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי ותביעה לקבלת קצבת שירותים מיוחדים.

בנסיבות אלה, אין בידי התובע להיאחז בהוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות, בכל הנוגע למצבה של אמל.

ב- ב"ל (איזורי ת"א) 3382/07 {ליאת לב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2009(1), 7271, 7277 (2009)} קבע בית-הדין כי התובעת לא הוכיחה כי מתקיים בעניינה סעיף 11 לחוק ההתיישנות.

לאור זאת, התביעה הוגשה באיחור של קרוב לשנתיים לאחר המועד המירבי שנקבע בחוק להגשתה. בהקשר זה כבר נקבע כי בית-הדין אינו מוסמך להאריך את המועד להגשת תובענות, וכי התכתבות עם הנתבע לאחר קבלת מכתב דחיה אינה מאריכה את המועדים הקבועים בחוק לצורך הגשת תביעה. התביעה התיישנה לפיכך, ונדחית מטעם זה.

ב- ב"ל (איזורי ת"א) 2562/07 {היניא בשארה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(1), 4642, 4643 (2008)} קבע בית-הדין כי בענייננו אימה של התובעת שימשה אפוטרופוסית טבעית של בתה בפועל, אף שלא מונתה כאפוטרופסית רשמית לדין על-ידי בית-משפט.

מחומר הראיות עולה שאמה של התובעת היתה מודעת לזכויותיה של בתה. וכבר בשנת 1982 כאשר התובעת היתה ילדה בת 13 היא הגישה בשמה תביעה לגמלת ילד נכה. בשנת 1995 היא הגישה בשמה תביעה לקצבת נכות.

לפיכך, היות והיה מי שדאג לזכויותיה המשפטיות של התובעת בית-הדין לא מצא כל סיבה מניחה את הדעת מדוע יש לעצור את מירוץ ההתיישנות, בהתאם לאמור בסעיף 11 לחוק ההתיישנות.

ב- ת"א (שלום ת"א) 56216/07 {יעקובוב אברהם נ' התעשיה האוירית לישראל בע"מ, תק-של 2008(1), 5516, 5517 (2008)} קבע בית-המשפט כי אין חולק כי לתובע לא מונה אפוטרופוס על-אף חלוף שנים רבות מאז האירוע. מכל מקום, לא נטען כך בכתב התביעה או בתגובה לבקשה. לאור כל האמור, נראה לבית-המשפט לקבל את עמדת הנתבעות לפיה העילה לתביעתו של התובע נגדן התיישנה ולפיכך יש לדחות את התובענה.

ב- בש"א (שלום אשד') 1582/07 {הפניקס הישראלי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ נ' גברילוב סורן, תק-של 2008(1), 826, 828 (2008)} קבע בית-המשפט כי בענייננו, לא הוכח לבית-המשפט כי המשיב לא היה מסוגל לטפל בענייניו באופן עצמאי ולהגיש תובענה עד כדי כך שנדרש היה למנות לו אפוטרופוס.

זאת ועוד. עיון במסמכי התיק מעלה, כי כבר ביום 9.10.99 הגיש המשיב תביעתו לקביעת דרגת נכות במוסד לביטוח לאומי ומכאן שכבר בשלב מוקדם יחסית לאחר קרות התאונה, ידע לדאוג לענייניו.

ב- עב' (איזורי ת"א) 901/03 {חמדי מרדכי נ' אשל תעשיות קרטון בע"מ, תק-עב 2007(4), 5401, 5403 (2007)} קבע בית-הדין כי בענייננו התובע הגיש את התביעה בעצמו {אומנם בסיוע של "חבר" מר כרמי} אך ללא אפוטרופוס.

מעדותה של ד"ר רוייטמן עולה שבעת שבדקה את התובע, בשנת 2005 עדיין קיים אצלו הליקוי שאותו פרטה בחוות-דעתה, על-אף שבפועל הגיש את התביעה. משמע - לתובע יש והיתה יכולת לנהל את ענייניו, אף שזו יכולת מוגבלת.

בתקופה שחלפה מאז שהתפטר ועד להגשת התביעה כאן, פנה התובע בתביעה למוסד לביטוח לאומי ולגורמים נוספים, ללא אפוטרופוס. משמע - יכול היה לטפל בענייניו ואכן טיפל.

נסיבותיו של התובע אינן כאלה שבגינן "אין הוא מבין בטיבן של פעולות משפטיות ואין הוא מסוגל לממש את זכויותיו המשפטיות או להגן עליהן".

ממילא, התובע פנה בתביעה הראשונה בשנת 2003, ולפחות מתאריך זה לא ניתן לומר שלא יכול היה לדאוג לענייניו. לאור האמור, יש לקבל את טענת ההתיישנות.

ב- בש"א (איזורי יר') 1420/07 {מדינת ישראל נ' זאודו גטצ'ו, תק-עב 2007(3), 5994, 5997 (2007)} התובעים טענו כי בשל קשיי העליה הרבים שעמדו בפניהם, דווקא בשל היותם עולים מאתיופיה, יש לראותם כמי שלא היו מסוגלים לדאוג לענייניהם.

בית-הדין דחה טענה זו ואף קבע כי ראוי היה שלא להעלותה כלל וכלל בקובעו כי סעיף 11 לחוק ההתיישנות מצומצם בלשונו אך ורק למי שלוקה בליקוי נפשי או שכלי. לא נטען, כי התובעים כולם לוקים בנפשם או בשכלם או כי מונה להם אפוטרופוס. התובעים לא הצביעו על כל הצדקה או מקור משפטי לכך שסעיף זה חל גם על עולים חדשים, ויהיו קשיי הקליטה קשים ביותר.

ב- בש"א (איזורי ת"א) 3349/05 {אורט ישראל נ' ישראל אביעזרי, תק-עב 2007(2), 4829, 4831 (2007)} קבע בית-הדין כי המשיב לא הרים את הנטל הנדרש להוכחת טענתו באשר לתחולת סעיף 11 לחוק ההתיישנות. אומנם, אין מחלוקת כי המשיב סובל מליקוי נפשי אך לא הוכח כי ליקוי נפשי זה הוא שמנע מהמשיב את הגשת התביעה.

ב- ת"א (שלום יר') 10171/05 {יוסף טוריס נ' מדינת ישראל, תק-של 2006(4), 11001, 11002 (2006)] קבע בית-המשפט כי תנאי להוכחת חוסר המסוגלות לדאוג לענייניו הוא הגשת חוות-דעת רפואית המתארת את מצבו הנפשי של התובע במהלך התקופה הנטענת ואת חוסר מסוגלותו.

במקרה דנן, חוות-דעת כזו היתה צריכה להיות מצורפת לכתב התביעה או למצער לתשובה לבקשה לסילוק על-הסף.

ב- ת"א (יר') 6266/04 {אברהם שלומוב ואח' נ' שירותי בריאות כללית (נמחקה) ואח', תק-מח 2006(2), 2237 (2006)} קבע בית-המשפט כי אין די בהוכחת קיומה של מחלת נפש, אלא יש להוכיח כי התובע "לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי" עד שנדרש מינוי אפוטרופוס.

במקרה דנן, הוכחה כאמור, ולו הוכחה לכאורה, לא הובאה על-ידי התובע במענה לבקשה לדחיית התביעה. פשיטא שהוכחה כאמור אינה יכולה לבוא אלא בדרך של צירוף חוות-דעת מומחה רפואי לכתב הטענות של התובע, שכן מדובר ב"עניין שברפואה". גם בחוות-דעתו של ד"ר מרצ'בסקי לא נאמר שהתובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת מחלתו, עד שהיה צורך למנות לו אפוטרופוס.

ב- בש"א (שלום חי') 18430/03 {הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אלול ניסים, תק-של 2004(2), 8168, 8169 (2004)} קבע בית-המשפט כי הנטל נופל על התובע להוכיח כי מצבו עולה עם דרישות סעיף 11 לחוק ההתיישנות.

במקרה דנן, התובע לא הרים נטל זה שמשמעו כי באותן שלוש שנים או בחלקן, היה מצבו הנפשי לקוי במידה שלא איפשרה לו טיפול בענייניו ושיבשה את יכולתו ותפקודו עד כדי הצורך למנות לו אפוטרופוס.

נהפוך הוא. התובע צירף לתגובתו את מכתבו לנתבעת לתשלום פיצויים מיום 30.1.00 ואת מכתבי הסירוב של הנתבעת מתאריכים 8.8.00 ו- 1.5.02. עולה מכך כי התובע פעל למימוש זכויותיו אצל הנתבעת, בתקופה זו לגביה נטענה מחלת הנפש.