botox
הספריה המשפטית
דיני רשלנות עורך דין וההיצג הרשלני

הפרקים שבספר:

הכנת לקוח לפני משפט - והתנהלות עורך הדין במהלך המשפט

כשעורך-הדין מייצג את לקוחו במחלוקת שנדונה בבית-המשפט, יחוב עורך-הדין למעשיו הרשלניים ולנזקים שייגרמו עקב כך, אולם �- קביעת שיעור הנזק הינה בעייתית, שכן ההתייחסות היא אך ורק לעדים ולמסמכים שהובאו בפני בית-המשפט ולא לכאלה שלא הובאו.

מכאן עלולה להתעורר בעיה סבוכה של קשר סיבתי, דהיינו מה היה פוסק בית-המשפט לו הובאו כל העדים והמסמכים בפניו?

מעורך-הדין העושה מלאכתו למען לקוחו נדרשת רמה מסויימת בכל הקשור לידיעת החוק. מוטלת עליו החובה להכין כתבי טענות כראוי ולעמוד בסדרי הדין.

עורך-הדין נדרש להסביר ללקוחו את משמעותו של כל מסמך עליו הוא חותם ולהסביר לו את מצב הדברים לאשורו בכל הקשור להוראות החוק והפסיקה החלות על עניינו.

החובה המוטלת על עורך-הדין איננה שלא לטעות בשיקול-דעתו, אלא החובה היא לשיקול-דעתו כמיטב יכולתו וידיעתו. מצד שני, נדרש ממנו לפעול בזהירות ובמיומנות מרבית, להיות קשוב לצרכי לקוחו ולפעול באמונה ובמסירות למען האינטרסים של לקוחו, תוך שהוא משווה לנגד עיניו את טובתו.

חובת המסירות - השקידה, הדבקות והאדיקות - היא חובה רחבת היקף והיא מתפרשת גם על עמידה בלוח זמנים. על עורך-הדין לעמוד בלוח זמנים בכל הקשור למגבלות זמן שנקבעו בחוק. הלקוח רשאי לצפות מעורך-דינו שקידה ומסירות בכל הנוגע לצד המשפטי של התביעה שלו.

יוער כי לצורך הוכחת חבות עורך-דין בעוולת רשלנות, על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק כתוצאה מההתרשלות. עליו להוכיח, בין-היתר, לפי מאזן ההסתברויות, קיומו של קשר סיבתי-עובדתי בין ההתרשלות לבין הנזק הנטען. על התובע להראות כי אלמלא מעשיו או מחדליו הרשלניים של עורך-הדין היה נמנע נזקו הנטען.

חובה על עורך-הדין לזמן את הלקוח למשרדו ולהסביר ללקוח, בטרם הדיון, את הסיכונים הטמונים בטקטיקה שהינו עומד לנקוט בעניינו של הלקוח. אי-חשיפת הלקוח בפני הסיכון שבטקטיקה חושפת את עורך-הדין לסיכונים ולאחריות גדולה, במידה והטקטיקה לא תצלח.

כמובן כי במידה ועורך-הדין היה חושף בפני לקוחו את הטקטיקה תוך קבלת הסכמתו של הלקוח לטקטיקה המוצעת, לא יכול היה הלקוח להלין על התנהלותו של עורך-הדין במידה והטקטיקה לא הצליחה.

תביעת רשלנות נגד עורך-דין בגין שאלות ששאל, או שנמנע לשאול, במסגרת דיון בבית-משפט אינה פשוטה עיונית, ובוודאי קשה מאוד להוכחה, וכדי שתתקבל טעונה היא מובהקות יתרה.
על-מנת לקבל את התביעה, על בית-המשפט לשים עצמו בנעלי המותב אשר דן בתיק שלגביו נטענת הרשלנות, ולבחון באופן היפותטי כיצד היה מתפתח הדיון אילו נשאלה השאלה שעורך-הדין נמנע - כנטען ברשלנות - מהצגתה לעד.

כלומר, על בית-המשפט להכריע כיצד היה העד משיב לשאלה, כיצד היתה משנה תשובה זו את מערך השיקולים, ובסופו-של-דבר, לשער, כמעט לנחש, כיצד היה מכריע המותב המקורי בתביעה כמכלול.

מחובתו של עורך-הדין לגלות יוזמה ותשומת-לב כדי להדריך את הלקוח בכל הנוגע לאופן ביצועה של התחייבות חוזית שעלתה מהתדיינות בה ייצג עורך-הדין את הלקוח, כאשר עורך-הדין ממשיך לייצגו גם לאחר-מכן.

הסתמכות על פקידתו של עורך-דין הצד השני, מבלי שעורך-הדין יבדוק מסמך משפטי שהעתקו מצוי בידיו - אינה מניחה את הדעת.

הערכת עבודתו המקצועית של בעל מקצוע וקביעת רשלנותו אינה משימה קלה. ייתכן שקשה היא במיוחד כשהמדובר בעורך-דין, אלא-אם-כן הרשלנות וחוסר המקצועיות זועקים. הלא בשאלה אם לנקוט בצעד פלוני בטיפול בתיק, כגון הגשת ראיות או בחירת עדים, תיתכן החלטה אחת ותיתכן החלטה אחרת, וטעות בשיקול-דעת אינה בהכרח רשלנות.

לפיכך, לא אחת נקבע כי עורך-דין, כמוהו כרופא, עשוי לשגות, אך לא כל טעות בשיקול-דעת תחייבו ברשלנות {ע"א 4707/90 מיורקס נ' ברנוביץ, פ"ד מז(1), 17 (1993)}.

באשר לעורכי-דין שנתבעו בגין רשלנות "וטעות שטעו בשיקול-דעתם (אם טעו) אינה עולה כדי התרשלות" {ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3), 75, 82 (1976)}. כלומר, טעות בתום-לב של עורך-הדין, בין אם זו טעות בחוק או טעות בשיקול-דעת, אין בה כדי לחייב את עורך-הדין ברשלנות.

חובת הזהירות וגם חובת המיומנות המוטלת על עורך-דין בניהול המשפט אינן עולות אלא כדי חובה של שיקול-דעת לעניין במסגרת הנתונים המשפטיים המהותיים והדיונים. החובה המוטלת על עורך-דין כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול-דעתו, החובה היא לשיקול-דעתו כמיטב יכולתו וידיעתו.

זאת ועוד. ייתכנו מקרים, שבהם אכן יחטא עורך-דין ברשלנות מקצועית כזו או אחרת, וייתבע הן במישור המשמעתי {אם לא פלילי} והן במישור האזרחי.

החלטת עורך-הדין שלא לזמן נתבע להיחקר על תצהירו שצורף לבקשת רשות להתגונן, כאשר נדרש על-ידי הצד השני, אינה טעות בשיקול-דעת אלא החלטה מודעת לפעול בניגוד לסדרי הדין וזו כשלעצמה היא רשלנות מקצועית.

אי-הזמנה של עד חיוני יש בה מחדל רשלני. כך גם, עורך-דין נחשב כמתרשל בתפקידו כאשר אינו מכין את העד ואינו מציג מסמך חשוב בפניו {ראה גם ת"א 31186/00 בלה ומאיר כאלי נ' עורך-דין פודים, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.07.11); Can. Kawasaki Motors Ltd v. Maclean (1981) 45 N.S.R (2d) 569}.

החובה המוטלת על עורך-הדין לוודא הופעתו של עד מרכזי במשפט, לא חלה כאשר עורך-הדין סבור שהעד עלול שלא להעיד לטובת לקוחו {Roe v. Robert (1968) 2 ALL E.R 636}.

עורך-דין התפטר מניהול המשפט של לקוחו ללא צידוק ולא נתן זמן סביר ללקוחו למנות לו עורך-דין אחר. בית-המשפט קבע כי יש בכך רשלנות, במידה שיוכח כי הלקוח סבל נזק כתוצאה מכך. כמו-כן, נקבע כי קיים קשר סיבתי בין התנהגות עורך-הדין לבין הנזק {Mac Millan v. Greer, 85 CAL. App. 558}.

בישראל, כלל 13 לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 קובע כי משהחליט עורך-הדין להפסיק טיפול לפני סיומו, ייתן, ללא דיחוי, הודעה על-כך ללקוחו וחובה עליו, במידת האפשר, להפסיק הטיפול באופן שלא יפגע בענייניו של לקוחו. יש לראות בהפרת כלל זה על-ידי עורך-דין כרשלנות. זאת ועוד עילת הפר שבחוק יכולה לקום בהתמלא התנאים על-פי החוק.

עמידה במועדים של ההליך השיפוטי, במיוחד כשחלוף המועד שומט את הזכות, כגון: באי-הגשת ערעור במועד או באי-הגשת תביעה בתוך תקופת ההתיישנות, דרושה זהירות מיוחדת מצד עורך-הדין, ודרוש שעורך-הדין יעמיד את הלקוח על משמעות הדברים בצורה ברורה ומפורשת.

על עורך-הדין לעמוד בלוח זמנים, והדברים אמורים הן בכל הקשור למגבלות זמן שנקבעו בחוק והן בנוגע למגבלות זמן הקבועות בהוראות שנותן הלקוח לעורך-דינו.

כך, למשל, חייב עורך-דין להזהיר את לקוחו לגבי תקופת התיישנות של התביעה שבידו, ובמיוחד כאשר קיימת תקופת התיישנות מיוחדת.

כאשר עו"ד נשכר על-ידי הלקוח לצורך הגשת ערעור, והלקוח לא הביע את הסכמתו המפורשת ובצורה שאינה משתמעת לשני פנים שלא יוגש ערעור ואת רצונו לוותר על זכות הערעור, ניהול המו"מ לסיום הסכסוך בהסכמה שתייתר את הצורך בדיון בערעור, צריך להתקיים לצד הגשת הערעור או לצד הבטחת הזכות לערער אם המשא ומתן לא יעלה יפה.

בניהול המו"מ לבדו מבלי לשמר את זכות הערעור, אין עורך-הדין יוצא ידי חובתו לטפל בעניינו של הלקוח במקצועיות, בנאמנות ובמסירות. זהו סטנדרט ההתנהגות המצופה מעורך-הדין הסביר.

חשוב לציין, כי גם במקרה שבו לא התחייב עורך-הדין להגיש ערעור אלא שירותיו נשכרו לצורך שקילת הדרך הטובה ביותר להקטין את החבות לפי פסק-הדין, אם בהגשתו של ערעור ואם בניהול מו"מ עם הצד השני שלטובתו ניתן פסק-הדין או בכל דרך אחרת - מוטלת על עורך-הדין החובה לדאוג לעניינו של הלקוח בהעמדתו במפורש ובבירור על-כך שצריך לקבל החלטה ולהגיש ערעור עד מועד פלוני מסויים; להזהירו גם סמוך לפני חלוף המועד שאי-הגשתו במועד פירושה ויתור על זכות הערעור, על כל המשתמע מכך; ולפעול לפי הצורך והעניין, להארכת המועד להגשת הערעור, טרם חלוף המועד להגשתו.

עם הגשת בקשה, מחובתו של עורך-הדין לעקוב אחר מתן החלטה ולעשות כל הדרוש לצורך קבלת ההחלטה במועד וכמובן, שעליו לדווח ללקוחו על ההחלטה שהתקבלה ועל מצב הדברים לאשורו {ת"א (ראשל"צ) 34924-11-09 יוסף בוני נ' עו"ד ציון גבאי, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.12.12)}.

דיון המתנהל לפי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי-המשפט") הוא דיון שבו ניתנת לבית-המשפט סמכות לפסוק לפי שיקול-דעתו, תוך שהצדדים מוותרים על תחולת הדין המהותי, דיני הראיות וסדרי הדין.

מן הטעם הזה מוגבלת אפשרות התערבותה של ערכאת ערעור בפסק-דין שניתן בסדר דין כזה {ע"א 1639/97 אגיאפוליס בע"מ נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1), 337 (1999)}.

במצב דברים זה קיימת חובה על עורך-הדין להעמיד לרשות הלקוח, טרם הסכמה לדיון בדרך זו, את המידע המלא על צורת דיון זו ועל ההגבלות הנובעות ממנה והמשמעויות שיש לה, הן לעניין ההכרעה בהתדיינות גופה, והן בעניין צמצום - עד כדי שלילה כמעט - של אפשרות הערעור.

ב- ת"א (חי') 907-05 {משה מרקו נ' איילון חברה לבטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.09.10)} קבע בית-המשפט כי הסכמת הנתבעים לכך שיינתן פסק-דין על דרך סעיף 79א לחוק בתי-המשפט נעשתה בלא שהובהרו למרקו כל משמעויותיו של ההליך, ואף אם לא ניתן לבסס קשר סיבתי בין פסק-הדין שניתן בדרך זו לבין הפרת חובותיהם של הנתבעים כלפי מרקו, ניתן לקבוע כי מחדל זה של הנתבעים עולה כדי פגיעה באוטונומיה של מרקו שניתן לחייבם בגינה.

עוד נקבע כי מרקו היה זכאי-לכך שהנתבעים יפרשו בפניו את מלוא רוחב היריעה של השיקולים הקשורים במתן הסכמה לניהול הליך לפי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט ולא יסתפקו בהצגה חלקית של יתרון קיצור ההליך מול החיסרון שבאפשרות שייפסק לטובתו סכום נמוך יותר.

היה על הנתבעים לפרט גם את העובדה שעל-פי מהותו, בהליך כזה משוחרר בית-המשפט מכבלי הדין המהותי, דיני הראיות וסדרי הדין, וכי הוא פוסק לפי מיטב הבנתו ושיקול-דעתו.

בהתאם לכך היתה על הנתבעים גם החובה להעמיד את מרקו על הצמצום, עד כדי שלילה, של אפשרות הערעור. אם היו עושים כן ומרקו היה מסכים להעברת ההליך לדיון בדרך של סעיף 79א לחוק בתי-המשפט, רק אז ניתן היה לומר שההסכמה מצידו היתה הסכמה מדעת, ומשלא כך קרה, חייבים הנתבעים בפיצוי בשל פגיעה זו.

ב- ת"א 2814/99 {בן יעקב ציון נ' גילי לאור פליקסברודט, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.09.05)} נמחקה תביעה שהגישו התובעים.

בשל כך הועלתה הטענה כי עורכת-הדין התרשלה, ובין-היתר, רשלנותה מתבטאת גם באי-הגשתו של כתב תביעה חדש תוך המועד, ובטרם חלה התיישנות.

בית-המשפט קבע כי למרות הכל, נראה כי לא הוכחה רשלנות מצידה של עורכת-הדין בכל הנוגע לאי-הגשת בקשת רשות להתגונן במועד.

כמו-כן, לא הוכחה רשלנות מצידה של עורכת-הדין בייעוץ שנתנה לתובעים שלא לפרוע את חובם לבנק. בנטל זה לא עמדו התובעים.

יחד-עם-זאת, בית-המשפט קבע כי יש לפצותם בגין הצער, עוגמת הנפש ובזבוז הזמן המרובה שנגרמו להם.

ב- ע"א 3966/05 {גולדבליט נ' שבת, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.01.07)} קבע בית-המשפט כי היה על המערער להודיע למשיב 1 על משמעותה החוקית של אי-התייצבותו בדיון בבקשה ועל הסיכונים הכרוכים בכך. משלא קיים חובה בסיסית זו, לא תישמע טענתו כי מדובר בטעות בשיקול-דעת, וכי הטקטיקה, בפני עצמה, הינה טקטיקה. עוד נקבע כי אי-עדכונו של הלקוח בסיכון הטמון מהטקטיקה, חורג מהמיומנות הסבירה הנדרשת מעורך-הדין.

ב- ת"א (שלום ת"א) 62200/05 {אירית יודינר נ' עורך-דין חגי אילן, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.02.09)} נגד עורך-הדין נטען כי ייצג את התובעת בתביעה לרשלנות רפואית, והמליץ לה שלא לקבל הצעת פשרה שהיטיבה עימה.

כמו-כן נטען כי לא הכין את התובעת לחקירתה הנגדית על תצהירה ובדיעבד נפסק לה סכום הנמוך מגובה הפשרה שסירבה לה.

בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי שיקול-דעתו של עורך-הדין היה בהחלט סביר ומדובר בסיכון מחושב ובהחלט סביר שהנתבע היה רשאי ליטול.

במקרה דנן בית-המשפט בחר להאמין לעורך-הדין שטען כי התובעת לא הותירה בידיו כל ברירה אלא להכינה טלפונית לעדותה, מאחר ולא היתה מוכנה להטריח עצמה עד למשרדו בתל אביב.

ב- ע"א 9022/08 {אהובה מגורי-כהן ואח' נ' עו"ד משה קמר, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.05.10)} קבע בית-המשפט כי המערערים לא עמדו בנטל הרובץ עליהם ולא הוכיחו שחקירת השמאי היתה משנה את התוצאה הסופית לטובת המערערים.

במקרה דנן, לא הוכח שעורך-הדין התרשל, ואף אילו היה מוכח כאמור, לא הוכח שחקירת השמאי היתה משנה את תוצאת פסק-הדין לטובת המערערים.

ב- רע"א 1233/91 {ג'רבין נ' בן דוד, פ"ד מה(5), 661 (1991)} עורכת-הדין של המערער לא טרחה לוודא כי עקב עבודתו כקבלן בניין צבר חובות לא מעטים, שמקצתם גם נדונו בבתי-המשפט ואשר אותם ניסה לשלם, ועל-כן נשתכח ממנו מהו הסכום המדוייק אותו היה עליו לסלק, זאת על-ידי עיון בפסק-הדין ובעקבות הודעתה לבא-כוחו של המשיב.

עורכת-הדין סברה כי בא-כוחו של המשיב יימצא במשרד ויבדוק על אתר מהו הסכום המדוייק, וכי חוב זה יסולק כנדרש.

בית-המשפט קבע כי עורכת-דינו של המערער יכולה היתה גם כן לגלות יוזמה רבה יותר בכל הנוגע לבדיקתו של הסכם הפשרה, בכדי לבדוק מראש מהו שיעור התשלום שצריך היה להתבצע.

ב- ת"א (שלום ת"א) 19579/03 {גדעון דרורי נ' עורך-דין יוסף משעל ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (24.01.05)} הוגשה תובענה כספית, בין השאר, כנגד עורך-הדין.

לטענת התובע, עורך-הדין התרשל באופן שייצג אותו בדיון בבקשת הרשות להתגונן בכך שלא העלה כלל במסגרת בקשת הרשות להגן את שאלת זכאותו לפטור חלקי בגין נכותו.

כמו-כן, טען כי עורך-הדין התרשל בכך שנכנע ללחצים שהפעיל עליו בית-המשפט לחזור בו מההגנה שהגיש בשמו ובעקבות כך המליץ בפני התובע להסכים לקבלת פסק-דין ללא צו להוצאות.

עורך-הדין, מצידו, טען כי לנוכח עמדתו השלילית של בית-המשפט בדיון שהתקיים בבקשת הרשות להתגונן ושקילת סיכויי הצלחת הבקשה לעומת הסיכון הכרוך בהטלת הוצאות עקב דחייתה, המליץ לתובע לחזור בו מההגנה לאחר שפרש בפניו את השיקולים כאמור.

בית-המשפט קיבל את התביעה בחלקה וחייב את עורך-הדין לשלם לתובע.

כמו-כן קבע בית-המשפט כי, עורך-הדין התרשל בשתי נקודות זמן כשפעל בשמו של התובע. האחת - משייעץ לו במהלך הדיון בבקשת הרשות להתגונן לחזור בו מההגנה. השניה - משייעץ לו שלא להגיש בקשת רשות להתגונן כנגד התביעה שניה.

עורך-הדין הגיש ערעור על פסק-דינו של בית-משפט קמא {ע"א (מחוזי ת"א) 1555/05 משעל יוסף נ' גדעון דרורי, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.07.08)}.
בית-משפט של ערעור קיבל את הערעור מטעם עורך-הדין וביטל את חיובו.

בית-המשפט קבע כי עורך-הדין לא התרשל כאשר חזר בו מטענת ההחזקה במסגרת בקשת הרשות להתגונן.

אחד השיקולים שהנחו את עורך-הדין בייצוג התובע בדיון ולאחר-מכן בקבלת ההחלטה לחזור בו מבקשת הרשות להתגונן היה עמדת העיריה כי לא הומצאו לה האישורים הנדרשים.

עורך-הדין לא התרשל באופן שבו הופעל שיקול-הדעת בייצוג התובע כאשר בחר להמשיך לקדם את ענייני ההנחה בארנונה במסלול המינהלי ולא במסלול משפטי.

בית-המשפט קבע גם כי התובע לא הוכיח כי עורך-הדין התרשל באי-השגת המסמכים הנדרשים לקבלת ההנחה.

לגבי המלצת עורך-הדין לתובע לחזור בו מבקשת הרשות להתגונן - בית-המשפט שלערעור קבע כי אינו סבור, שעורך-הדין התרשל בכך שלא מסר לתובע כי לדעתו בית-המשפט שוגה בפרשנות המשפטית בכל הנוגע לסיכויי ההנחה בארנונה כפי שקבע בית-המשפט קמא.

עורך-הדין לא התרשל במידע שהועבר לתובע בנוגע לפשרה.

עורך-הדין מסר לתובע את המלצתו כפי שהוא חשב שהינה ההמלצה הנכונה באותן נסיבות, באופן שהוא העריך את המצב המשפטי והעובדתי.

אף אם טעה עורך-הדין באופן שבו הופעל שיקול-הדעת על-ידו ובדיעבד נכון היה להמשיך ולנהל את התיק, בטענת ההנחה בארנונה אין מדובר בטעות העולה כדי רשלנות לנוכח האופן שבו עורך-הדין העריך את הסיכויים בתיק ובשים-לב כי רשלנות עורך-הדין לא תיבחן בדיעבד אלא נכון לנקודת הזמן שבו הופעל שיקול-הדעת. גם אם טעה עורך-הדין בשיקול-דעתו לא מדובר בטעות העולה כדי רשלנות.

לעניין התרשלות עורך-הדין בייצוג בתובענה השניה שהוגשה על-ידי העיריה - קבע בית-המשפט כי אין לייחס לעורך-הדין רשלנות גם ביחס לתובענה השניה.

ב- ת"ק (שלום ת"א) 4069/05 {בראז ראול נ' גרון פנחס, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.07.05)} נדונה הטעה לפיה הנתבע התרשל בתפקידו בהגשת כתבי הגנה קצרים ותמציתיים.

בנוסף, נטען כי עורך-הדין לא פעל להשגת פסיקה ומאמרים להבנת התיק.

לאור הנ"ל, נאלץ התובע לשכור עורך-דין אחר ולשלם לו שכר-טרחה.

בית-המשפט דחה טענה זו וקבע כי עורך-הדין לא התרשל בעבודתו ונהג כעורך-דין סביר והתובע "ממורמר", לאחר שאבהותו הוכחה בבדיקה מדעית, בחר לנסות ולטעון, ללא כל בסיס לרשלנותו של הנתבע בטיפולו בתיק.

ב- ת"א (שלום ת"א) 19041/98 {רפאלי אייל נ' עורך-דין שלמה ובר, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.03.02)} נטען כי עורך-הדין לא העלה טענות שונות לרבות שלא תבע השבה בגין ביטול הסכם מכר, לא ביקש פיצול סעדים וייעץ ללקוח להתפשר.
בית-המשפט קבע, כי עורך-הדין הגיע להחלטה לתבוע אכיפה ולא השבה בהתבסס על שיקולים ענייניים ובהתחשב בדין ובפסיקה ולאחר בחינת כל הנסיבות הרלוונטיות. לכל היותר מדובר בטעות בשיקול-דעת ולא בהפרת חובת זהירות.

ב- ת"א (שלום חד') 1364/02 {ציפורה שחר נ' עורך-דין אריה אבריאל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.02.05)} קבע בית-המשפט בדחותו את התביעה כנגד עורך-הדין כי לא הוכח שעורך-הדין התרשל בכך שהסכים להמרת העיקול בערבות בנקאית וערבות אישית של המנהלים ואף לא מדובר בשיקול-דעת מוטעה וזאת מאחר שעורך-הדין סבר כי יש לצפות את האפשרות שהעיקול יבוטל לאחר קיום דיון בבקשת החברה והמנהלים לבטלו וכי התובעים יצאו קרחים מכאן ומכאן.

נעיר כי בית-המשפט קבע כי אומנם ניסוח הערבות האישית היה לקוי, אולם מאחר שסכום הערבות שולם בפשרה מאוחר יותר לא נגרם לתובעים נזק בשל הפגם בערבות.

ב- ת"א (מחוזי חי') 1588/00 {שבת ברכה ואח' נ' עורך-דין גולבליט אבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.03.05)} בית-המשפט קבע, כי עורך-הדין גולבליט התרשל בכך שלא זימן את הלקוח לישיבה. בית-המשפט דחה את טענת עורך-הדין כי מדובר בטעות בשיקול-הדעת בבחירתו בטקטיקה משפטית.

ב- ת"א (שלום טב') 2114/00 {מרדכי מרדכי נ' עורך-דין יעל אור, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.08.05)} בית-המשפט קבע, כי עורכת-הדין התרשלה באי-הגשת הסיכומים במועד ומאוחר יותר באי-הגשת הבקשה לביטול פסק-הדין כדרישת התקנות בשל אי-צירוף תצהיר לאימות העובדות התומכת באותה בקשה.

ב- ת"א (שלום נצ') 842/96 {אבו שרקי נ' עורך-דין אופיר, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.07.05)} בית-המשפט קבע כי עורך-הדין אחראי בגין חוות-הדעת המוטעית שהוגשה על-ידי מומחה מטעמו.

עוד נקבע כי עורך-הדין התרשל בכך שלא ביקש תיקון של כתב התביעה וזאת חרף דברי בית-המשפט.

ב- ת"א (שלום הרצ') 1954/01 {שמעון ג'רבי נ' רימר אהרוני ושות' - משרד עורכי-דין, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.09.05)} בית-המשפט קבע כי עמדו בפני עורך-הדין אהרוני מספר אפשרויות לערוך את חוות-הדעת כדין, ומשחדל לעשות כן הרי שהוא רשלן.

בית-המשפט חייב את עורך-הדין לשלם לתובע את הסכום בו יכול היה התובע לזכות לולא המחדל.

ב- ת"א (שלום ת"א) 19579/03 {דרורי גדעון נ' עורך-דין משעל יוסף ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (24.01.05)} עורך-הדין משעל ייצג את דרורי גדעון בתביעה בסדר דין מקוצר, שהגישה כנגד דרורי עיריית תל-אביב בגין חוב מיסי עיריה.

דרורי הגיש באמצעות עורך-דין משעל בקשת רשות להתגונן ובה העלה הטענה כי אינו אמור לשאת בחיוב, אלא החברה המחזיקה בנכס או לחילופין מגיע לו פטור חלקי בגין הנחה לנכי צה"ל.
בהמלצת בית-המשפט והמלצת עורך-דין משעל חזר בו דרורי מהגנתו וניתן כנגדו פסק-דין המחייבו לשלם את חוב המיסים.

התובע הגיש תביעה כנגד עורך-הדין משעל וטען כי האחרון התרשל בכך שלא העלה כלל במסגרת בקשת רשות להגן, את עניין הפטור החלקי וכן נטען לרשלנות כי נכנע ללחצי בית-המשפט ובעקבות כך המליץ לתובע לחזור בו מההגנה.

בית-המשפט קיבל את התביעה וקבע, כי עורך-הדין התרשל ולא היה מקום לוותר על טענות הפטור החלקי ולחזור בו מההגנה.

ב- ת"א (שלום ת"א) 24393/04 {בוחשווילי אלכסנדר נ' ד"ר עורך-דין ורשה אסף, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.02.06)} בית-המשפט קיבל חלק מטענות התובע וקבע, כי הנתבע התרשל בכך שלא זימן את עד הראיה לתאונה וזאת חרף מדיניותו של בית-המשפט שלא לשמוע עדים, פרט לנהגי הרכב המעורבים בתאונה.

עוד קבע בית-המשפט, כי הנחיית בית-המשפט כאמור טובה היא למקרים רבים אך משהיה ידוע לנתבע כי אותו עד חיוני להוכחת גרסת התובע, היה עליו לזמנו חרף הנחיות בית-המשפט.

בכך למעשה מכריע בית-המשפט בשאלה העקרונית, אם על עורך-הדין לפעול בניגוד להנחיות מפורשות של בית-המשפט. נראה לנו כי בכל הכבוד טעה בית-המשפט "כשהעניש" את עורך-הדין ורשה אשר פעל לפי הנחיות ברורות שנקבעו על-ידי בית-המשפט עצמו.

ב- ת"א (שלום ת"א) 51314/05 {ארנון חלד נ' עורך-דין גיל בר זהר, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.03.08)} עורך-דין גיל בר זהר ייצג בעל עסק לעבודות בניה ושיפוצים בתביעה שהגיש בגין עבודות שיפוץ שביצע ותמורתן לא שולמה.

הלקוח טען כי עורך-הדין התרשל בניהול ההליך שעה שהסכים למחוק את אחת הנתבעות מכתב התביעה ובכך גרם לביטול הערבות הבנקאית שהפקידה להבטחת ביצועו של פסק-הדין.

על-כן לטענת הלקוח אין הוא יכול לממש את פסק-הדין שניתן לזכותו.

עורך-הדין טען, בין-היתר, כי הסכמתו למחיקת הנתבעת היתה מותנית בהפקדת הערבות.

בית-המשפט קיבל את התביעה בחלקה וקבע, כי בבקשה המוסכמת למחיקת הנתבעת לא צויין כל סייג או התניה כלשהיא. אף בבקשה המוסכמת בדבר הפקדת הערבות לא נדרשה מחיקת הנתבעת; ממועד הפקדת הערבות למועד המחיקה חלפו כשישה חודשים ועל-כן נראה שאין קשר ענייני בין שני אלה; עורך-הדין לא הגיש בקשה לביטול המחיקה בטענה שההסכמה ניתנה על יסוד התנאי הנ"ל. המבוטח אף לא הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה המורה על השבת הערבות לידי הנתבעת; התובע הגיש את תביעתו כנגד עורך-הדין על-סף התיישנותה תוך שיהוי מופלג הגובל בחוסר תום-לב; לא הוכח שהתובע לא גבה דבר מהחייב.

לאור האמור, עורך-הדין חוייב לשלם לתובע 25% מהנזק.

ב- ת"א 1015/04 {אבו עוואד נ' עורכת-דין שרי פז (ניתן ביום 03.07.08, טרם פורסם)} קבע בית-המשפט כי עורכת-הדין עיכבה שלא לצורך את הפניה למוסד וזאת מבלי ליידע את התובע.

ב- ת"א (שלום ת"א) 48894/04 {לביא אסתר נ' עורך-דין נועה תאורי, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.05.09)} קבע בית-המשפט כי הצפת עורכת-הדין בתלונות אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם האפשרות למתן שירות משפטי יעיל והתנהגות התובעת גרמה להפסקת העבודה. עוד נקבע כי לא נעשו פעולות ברשלנות, אך יש להשיב לתובעת שכר-טרחה חלקי בגין הליכים שלא נוהלו עד תום.

ב- ת"א (שלום חד') 1425/02 {אבו רקיה באסם אסעד נ' עמראנה יוסף, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.01.05)} בית-המשפט קבע כי עורך-הדין הפר את חובת הזהירות כאשר חדל מלהגיש את סיכומיו ולא פנה לבית-המשפט בבקשה להארכת מועד.

במקרה דנן, נדונה טענת רשלנות נגד עורך-דין עמראנה, אשר לא הגיש סיכומי הגנה, כיוון שהיה מעורב בתאונת דרכים, עובר למועד שנקבע להגשתם. בית-המשפט קיבל את התביעה.

ב- ת"א (עכו) 1392-07 {סלימאן סלמאן נ' מוניר נבואני, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.11.09)} היתה הסכמה בין הצדדים לדחיית מועד הדיון.

למרות הסכמה זו בית-המשפט קבע כי הינו הגורם הבלעדי אשר מכריע אם הדיון יידחה ואם לאו. משלא נדחה מועד הדיון בערעור היה על הנתבע, כעורך-דין המייצג את לקוחותיו, להתייצב למועד הקבוע ומשלא עשה כן, הרי שהוא הפר את חובת הזהירות כלפי לקוחותיו, הם התובעים בתיק דנן.

ב- ע"א (ת"א) 41825-12-11 {עו"ד ישראל ויסבלט נ' יוסף שיינברג, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.03.13)} קבע בית-המשפט כי גם אם נמצא כי היתה טעות כלשהיא בשיקול-הדעת של המערער באי-הגשת בקשה לביטול פסק-הדין {ובית-המשפט לא קבע זאת}, אין זו טעות העולה כדי רשלנות, ובכל מקרה לא הוכח הקשר הסיבתי, שכן לא מן הנמנע שלו היתה מוגשת בקשה שכזו, המשיב היה נושא עוד בהוצאות ניכרות, ובסופו-של-יום התוצאה לא היתה משתנה.

ב- ע"א (ת"א) 2278/09 {אהרון (רוני) קפלן נ' יואב סלומון, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.08.00)} קבע בית-המשפט כי אין לצפות מעורך-דין בנסיבות שכאלה, לאחר שחלפו למעלה מחמש שנים מאז הוגשה התביעה והוגש כתב ההגנה מטעם מרשו, כאשר היה מיוצג בשעתו על-ידי עורכי-דין אחרים ששקלו את העניין - להגיש עתה בקשה להארכת המועד להגשת הודעה לצד שלישי ולהסתכן לחינם בהטלת הוצאות שעל מרשו, על-אחת-כמה-וכמה כאשר הוא מקבל ממרשו אינדיקציה שבכל מקרה לא יהיה ממי להיפרע.

בנסיבות אלה מסקנתו של בית-המשפט שקבע שלא היתה כל התרשלות בהתנהלות המשיב בכל הקשור לאי-הגשת הודעה לצד ג' בדין יסודה ואין מקום להתערב בה.

ב- ת"א (חי') 19200-07-09 {מלמוד בוריס נ' מתעב פלאח, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.02.12)} קבע בית-המשפט כי היה על הנתבע להעלות את הטענה לפיה התאונה הינה "תאונת דרכים" - אף אם כטענה חלופית.

עוד נקבע כי היה על הנתבע לברר עם התובע את מכלול הנסיבות, לרבות טענת התובע לגבי כך שהמדובר היה בפגיעה עקב תזוזה של המשא שהורם על-ידי המלגזה ולהגיש את התביעה הן בעילה נזיקית והן בעילה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "פלת"ד" או "חוק פיצויים לפגעי תאונות דרכים").

במיוחד יפים הדברים שעה שהמחלוקת בפסיקה לגבי סיווגם של אירועים כגון אלו הינה מחלוקת מורכבת, אשר לעיתים דורשת בירור עובדתי מדוייק.

בהתאם, היה על הנתבע "לכסות את כל האפשרויות". הדברים מקבלים משנה-תוקף לאור העובדה כי מדובר היה באירוע משנת 1997 ועילת תביעה חלופית היתה עלולה להתיישן, משמע, שלא היה זמן להמתין עד תום בירור התביעה הנזיקית טרם הגשת תביעה חלופית מכוח הפלת"ד.

ב- תא"מ (פ"ת) 23114-04-12 {זוהיר אבו חיט נ' עו"ד פלאח שביטה, תק-של 2015(2), 23597 (2015)} התובע טען כי הנתבע, שנשכר על-ידו לייצגו בתביעת נזקי רכבו שהיה מעורב בתאונת דרכים ואשר נדחתה על-ידי חברת הביטוח של הרכב הפוגע, התרשל בתפקידו בכך שלא זימן את השמאי שנתן חוות-דעת מטעם התובע לדיון ההוכחות באופן פורמלי עם אישור מסירה, ומשלא התייצב השמאי, הוא צד ג', נדחתה התביעה עקב אי-הוכחת הנזק.

בית-המשפט קבע כי הפרקטיקה הנוהגת, הן על-פי התקנות והן מסיבות של יעילות ומעשיות, היא שלא לזמן את השמאים בתיקים אלה לעדות, אלא כשיש הודעה מפורשת ודווקנית של הצד שכנגד על רצונו לחקור את השמאי, לפני מועד ההוכחות, וכך מתייחדת חקירת השמאים לתיקים שבהם קיימת מחלוקת שמאית אמיתית ולא לצורך "מסעות דיג" מיותרים.
לפיכך, זימונו של השמאי לעדות בישיבת ההוכחות לא היה בגדר חובתו המקצועית של עורך-הדין, שלא קיבל כל הודעה מהצדדים האחרים על רצונם לחקור את השמאי.

בנסיבות אלה, אין לומר כי הנתבע התרשל רשלנות מקצועית בכך שלא דאג לזימון השמאי באמצעות הזמנה מבית-המשפט עם אישור מסירה.

זאת ועוד. הנתבע העיד כי היתה לו הכרות מקצועית עם השמאי וכי זימן אותו בשיחה טלפונית, וזאת על-פי נוהגו המקצועי ולמעלה מן הצורך, והלה הבטיח להתייצב.

משלא התייצב השמאי חרף הבטחתו, ולא ניתן היה להשיגו טלפונית ביום הדיון, חרף מספר נסיונות שנעשו, לאחר שהנתבעים העלו במפתיע בסיכומיהם טענות לעניין חוות-דעת השמאי, עמד הנתבע במצב לא נוח, בו שיתף את בית-המשפט.

מנגד, השמאי בתצהירו ובעדותו הכחיש כי הבטיח להתייצב לדיון, וטען כי אמר לנתבע שללא הזמנה בכתב מבית-המשפט אינו מתייצב בהתראה של יומיים מראש. בית-המשפט קבע כי גרסה זו אינה סבירה, כאשר מדובר בשמאי שנתן חוות-דעת פרטית ללקוח והאינטרס שלו כאיש מקצוע, המעוניין בשמירת שמו הטוב וחוג לקוחותיו, היה לתת מענה לצרכי הלקוח {בכפוף להבטחת שכרו כמובן, ולא היתה כל טענה מצידו בעניין זה}, גם אם מדובר בהתראה קצרה יחסית, ובהעדר כל התחייבות קודמת לאותו יום.

אילו התקבלה תביעת רשלנות מקצועית נגד עורך-דין, בכל מקרה בו בפסק-הדין התממשה אחת מהתוצאות המשפטיות האפשריות של ההליך המשפטי, ולו גם כזו שהתרחשותה בשכיחות נמוכה, ואשר לא נצפתה על-ידו מלכתחילה, לא היה סוף לתביעות נגד עורכי-דין המבוססות על "חכמה שבדיעבד" לאחר שפסק-הדין כבר נכתב.

בית-המשפט ציין בפסק-דינו כי בפסק-הדין לא נקבע בפירוש כי אי-התייצבות השמאי לחקירה היא שהביאה לדחיית התביעה. התביעה נדחתה.