botox
הספריה המשפטית
דיני רשלנות עורך דין וההיצג הרשלני

הפרקים שבספר:

ההבחנה בין רשלנות לבין טעות בשיקול דעת

קיים קושי בהבחנה, בין מקרה שנכלל בהגדרה של התרשלות, שבגינו תושת אחריות על עורך-הדין, לבין מקרה המוגדר כטעות בשיקול-דעת שבגינו לא תושת אחריות.

יש להבחין בין פעולות שגויות במחדל או במעשה, של בעל מקצוע ככלל ועורך-דין בפרט ובין פעולות הנתונות לשיקול-דעתו לפי מומחיותו.

במיתחם שבין רשלנות לטעות בשיקול-דעת, קיימים שיקולים, משיקולים שונים, היוצרים את האבחנה בין השניים ויש מקרים, בהם גם שיקול-דעת מוטעה אין הדבר מגיע כדי רשלנות, ומשכך, אין עוולה בנזיקין {ע"א (חי') 4507/99 עו"ד פרשנר נ' חיה הדר, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.11.80); ת"א (ת"א) 955-12-09 ברטהולד נ' עו"ד בומבך, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.11.11); ת"א (יר') 3163-09 בכרך דניאל, אדריכל ומתכנן ערים נ' הקדש המנוחה סימה בלליליוס, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.10.12))}.

החובה המוטלת על עורך-הדין אינה שלא לטעות בשיקול-דעתו אלא החובה היא לשיקול-דעתו כמיטב יכולתו וידיעתו.

סוגיית היחסים שבין עורך-דין ללקוחו הינה רגישה מאין כמוה. בעת שבוחנים טענת התרשלות של תובע כלפי נתבע יש לילך בזהירות, שמא נוהגים מנהג של "חכמים לאחר מעשה".

כשהנתבע הינו בא-כוחו של התובע, יש לנקוט בזהירות שבעת מונים. אין לבחון את עורך-הדין על-פי "מבחן התוצאה", בהיותו מבחן של חוכמה בדיעבד, וכי הייצוג בבתי-משפט הוא עניין המערב הערכות ושיקולים שונים. כן ברור, כי תוצאות ההליך המשפטי אינן ידועות מראש וההצלחה בו לעולם אינה מובטחת.

לעיתים נדרש עורך-הדין לבחור, מבין שלל האסטרטגיות המשפטיות העומדות בפניו, אסטרטגיה אחת בלבד. לצורך כך מפעיל עורך-הדין את שיקול-הדעת המשפטי שלו, אשר מושפע ממשתנים שונים ומכלל נסיבות העניין, ולרבות מנסיבותיו הכלכליות והאישיות של לקוחו, וחזקה עליו כי הוא עושה כן תוך שימת דגש מירבי על טובת הלקוח.

עורך-דין המקבל על עצמו טיפול בענייניו של לקוח - אם בייעוץ, אם בהופעה בערכאות, אם בעריכת חוזים, רישום תאגידים וכיוצא באלה - רואים אותו כמי שמציג בפניו מצג מכללא, לפיו הוא בעל הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להבין ולנהל את הבעיה המוצגת בפניו, וכי הוא מתעתד להפעיל מידה של אחריות סבירה שבה היה נוהג עורך-דין רגיל בנסיבות דומות {ע"א 37/86 משה לוי ואח' נ' יצחק יחזקאל שרמן, פ"ד מד(4), 446 (1990)}.

לא כל כישלון של עורך-דין ייתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהן רחבות למדי, מכירים עדיין בכך שלא ניתנה תורת עריכת-הדין למלאכי השרת וגם הם עלולים לטעות בשיקול-דעת. טעות כזו אין בה כדי לחייב עורך-דין ברשלנות {ע"א 5/63 זילברמן נ' תורי, פ"ד יז 1305 (1963)}.

לעניין ההבחנה בין רשלנות לטעות בשיקול-הדעת נאמר בפרשת לוי {ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4), 446 (1990)} כי "עורך-דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בענייני לקוחו בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. מובן שמידתן של אלו רבה, אם לא החלטית, אך עם-זאת לא כל כישלון של עורך-דין ייתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלו, שהן רחבות למדי... גם הם עלולים לטעות בשיקול-דעת. טעות כזו אין בה כדי לחייב עורך-דין ברשלנות".

נעיר כי מושכלות יסוד הן, כי לא כל טעות של עורך-דין {או כל בעל מקצוע אחר}, מהווה התרשלות {ע"א 4707/90 מיורקס נ' חברת ברנוביץ נכסים והשכרה בע"מ, פ"ד מז(1), 17 (1993); ע"א 2590/90 ניסים נ' עו"ד מנחם דניאלי, פ"ד מח(3), 846, 853 (1994); רע"א 417/05 אברהם נ' קדם, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.07.05); ת"א (ראשל"צ) 47261-04-13 אברהם צדיקי נ' מרדכי אפרתי, תק-של 2015(1), 44193 (2015); ע"א 37/86 לוי ואח' נ' שרמן ואח', פ"ד מד(4), 446 (1990); ע"א 989/03 א' חטר-ישי משרד עורכי-דין נ' חיננזון, פ"ד נט(4), 796 (2005)}.

כאמור, הכלל הוא כי טעות בשיקול-דעת המתבררת בדיעבד איננה יוצרת, כשלעצמה, בסיס לתביעת רשלנות.

מעבר לכך, עורך-דין הפועל בתום-לב וביושר ועצתו מבוססת היטב ופועלת לטובת לקוחו, לא יהא אחראי כשהוא טועה בשיקול-דעתו.

כמו-כן אין עורך-דין אחראי כאשר הוא טועה בשיקול-דעתו בעניין חדשני או עניין מורכב {Goodman & Mitchel v. Walker 30 ALA 482 (1857)}, או בסוגיה משפטית השנויה במחלוקת, שטרם הוכרעה סופית ושיש ספק לגביה, גם לעורך-דין סביר ומיומן {(1890)Citizens Loan, Fund & Sav. Asso v. Friedley 123 Ind 143} ובמיוחד שהחוק, נושא הייעוץ קשה או יש ספק בפרשנותו {Hill v. Mynatt 59 SW 163 (1900)}.

חיזוק לדברים הנ"ל הובא בפסיקה בבית-המשפט לערעורים של מישיגן, לפיה לא תקום חבות בגין שיקול-דעת מוטעה של עורך-דין, עקב כך שלא הבטיח את התוצאה הטובה ביותר האפשרית, באם פעל במסגרת המיומנות והיכולות של עורך-דין סביר במקצועו {Sun Valley Foods v. Ward 460 Mich 230 (2003)}.

ב- ע"א 735/75 {רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3), 75 (1976)} קבע בית-המשפט כי טעות בתום-לב בשיקול-דעתו של עורך-הדין, בין אם זו טעות בחוק או טעות בשיקול-דעת, אין בה כדי לחייב את עורך-הדין ברשלנות.

במקרה דנן, הוגשה תביעת נזיקין נגד עורך-דין ששימש כסנגור של עורך-דין אחר במשפט פלילי.

הנאשם טען כי סנגורו לא חקר נושאים ולא שאל שאלות מסויימות. התביעה נדחתה והוגש ערעור.

בית-המשפט קבע כי "גם חובת הזהירות וגם חובת המיומנות המוטלת על סנגור בניהול המשפט אינן עולות אלא כדי חובה של שיקול-דעת לעניין במסגרת הנתונים המשפטיים המהותיים והדיונים. החובה המוטלת על סנגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול-דעתו, החובה היא לשיקול-דעתו כמיטב יכולתו וידיעתו".

ב- ת"א (שלום ת"א) 57381/94 {אלונה וישראל אוריאלי נ' ברוך שטיינר ואח' פורסם באתר האינטרנט נבו (10.01.99)} בית-המשפט דן באבחנה בין רשלנות לבין טעות בשיקול-דעת וקבע כי "שיקול-הדעת אשר התחוור בסוף היום כשגוי, אינו יוצר חזקה לרשלנות ולא ניתן לחייב את עורכי-הדין לצפות מראש את שידוע בדיעבד".

בית-המשפט הוסיף "כי הסיכון של כישלון דיוני הוא טבעי למקצוע עריכת-הדין ואם נכשל עורך-הדין באיתור הסיכון מבלי שהתרשל, לא יהא עליו לשאת בתוצאות".

בפרשת ובר סוכמה ההלכה לפיה לא כל טעות בשיקול-דעת מקימה בסיס לחובת עורך-דין כלפי לקוחו" {דנ"א 5306/01 ש' ובר נ' שמעון שטרית, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.08.01)}.

קשה למתוח את קו הגבול בין טעות בשיקול-הדעת של עורך-דין לבין התרשלות.

היטיב לנסח זאת כב' השופט ע' אזר ז"ל, כאשר חייב עורך-דין בפיצוי לקוחותיו עקב רשלנות ובקובעו כי "קו התפר בין הפרת חובת הזהירות והמיומנות החלות על עורך-הדין לבין טעות בשיקול-הדעת הוא דק מאוד, בקו תפר זה קיים 'מתחם של שיקולים היוצרים את ההבחנה בין השניים' " {ת"א 31186/00 בלה ומאיר כאלי נ' עורך-דין פודים, פ"מ תשס"ג(ג), 596 (2003)}.
על-אף הקושי לאבחן במדוייק מקרים של רשלנות לעומת מקרים של טעות בשיקול-דעת, להלן מובאים מקרים שבהם הפסיקה, הן בארץ והן בעולם, הגדירה כמקרי רשלנות, בעוד שמקרים אחרים סווגו תחת הכותרת של שיקול-דעת.

חובת בדיקת זכויות המוכר באשר לממכר מחייבת את עורך-הדין במיומנות, בידע ובזהירות סבירים בעניין זה. כשלונו בקיום חובה זו - דינה רשלנות.

על עורך-הדין לבדוק את זכויות המוכר בדיקה יסודית ועדכנית לפני הכנת ההסכם, ולמעשה חובה זו קיימת לא רק כלפי קונה הנכס אלא גם כלפי לווה. לשניים אלה יש עניין בבדיקה, ובלעדיהם לא נוצר הקשר של מוכר-קונה או מלווה-לווה {Saving Bank v. US 195}.

כך גם במקרה בו עורך-הדין ייצג את שני הצדדים להסכם המכר.

לאחר שהרוכשים שילמו את מלוא התמורה התברר שעל הנכס רובצים שעבודים שהמוכר לא הסיר.

בית-המשפט קבע כי עורך-הדין התרשל משלא ערך הבדיקות הנאותות ולא הבטיח את הרוכשים מפני מצב לא ודאי זה.

חרף העובדה שהרוכשים הקדימו חלק נכבד מהתשלומים, בניגוד להוראות ההסכם שערך עורך-הדין, לא חוייבו הרוכשים באשם תורם {ת"א 10264/96 דאבוש נ' עורך-דין בן שטרית (לא פורסם)}.

זאת ועוד, נאמר כי "על הנתבע, כבא-כוח של המוכרת היתה מוטלת החובה לבחון את יכולתה של המוכרת להוסיף את ההצהרה נשוא התביעה. הצהרה זו ביחס לחוקיות הבניה, היא הצהרה בעלת אופי משפטי ולכן עורך-הדין היה צריך לבחון את השאלה האם אכן הבית והבריכה נבנו כדין".

ב- ת"א (שלום ת"א) 150306/02 {אלמוזלינו נ' הלטר נ' ע"ד מנחם קונדה, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.01.06)} בית-המשפט ציין, כי התנהגות התובעים מעידה כי הם לא גמרו-בדעתם להרוס את הבית באופן מיידי ובפועל אכן החליטו לבסוף למכור אותו לצד ג' ולא להרוס אותו.

לפיכך לא ניתן, לדעת בית-המשפט, לקבוע כי לא היתה חשיבות מבחינת הצדדים לשאלה האם הבית נבנה כחוק ולא ניתן להתעלם מהצהרות המוכרת בהסכם בהקשר זה.

עם-זאת הגיע בית-המשפט למסקנה כי לא יהיה צודק להטיל את מלוא תוצאות ההפרה על מוכרת, לא-כל-שכן, כאשר התובעים הצהירו אף הם בהסכם {אמנם בכפוף להצהרת המוכרת} כי בדקו את זכויות המוכרת בנכס לרבות את המצב התכנוני.

בית-המשפט קבע, כי כוונת הצדדים היתה להטיל את הסיכון העיקרי על כתפי המוכרת ואולם לא ניתן לפטור את התובעים מתוצאות הפרת התחייבות המוכרת ולפיכך, על בסיס אשם עצמי תורם יש להטיל על התובעים שיעור של 20% מהפיצוי המוסכם.

בשלב השני קבע בית-המשפט כי יש להפחית את סכום הפיצויים המוסכמים וזאת על-אף שהחריגה היתה בהיקף משמעותי במ"ר, זאת לאור קבלת הטענה כי לא כל קושי לאשר ולהכשיר את החריגות וכי מדובר בחריגות שהתיישנו.

באשר להודעה לצד שלישי ששלחה המוכרת כנגד המבוטח נקבע, כי יש לקבל את ההודעה במלואה ולחייב את עורך-דין קונדה לשפות את המוכרת.

כן קבע בית-המשפט, כי עליו, כבא-כוחה של המוכרת היתה מוטלת החובה לבחון את יכולתה של המוכרת להוסיף את ההצהרה נשוא התביעה.

הצהרה, זו ביחס לחוקיות הבניה, היא הצהרה בעלת אופי משפטי ולכן עורך-הדין היה צריך לבחון את השאלה האם אכן הבית והבריכה נבנו כדין.

בחינה זו לא היתה מסובכת וניתן היה לגלות על נקלה, כי לחלק גדול מהשטח הבנוי - אין היתר בניה.

מכל מקום עורך-הדין קונדה היה חייב, בטרם הסכמתו להוספת ההצהרה לפיה הבית בנוי כחוק, להבהיר למוכרת את משמעות ההצהרה ולוודא איתה כי היא אכן בטוחה ומשוכנעת שהאמור בהצהרה תואם את המצב לאשורו.

רק אם היתה הנתבעת מאשרת כי זה המצב, ניתן היה לייחס לה אשם תורם.

כבר הוזכר לעיל כי על עורך-הדין חלה החובה למתן הסבר ללקוח.

בית-המשפט קבע כי היתה זו חובתה של הנתבעת לגלות יוזמה ולהבהיר לצדדים את הנפקות המשפטית של העדר מכתב כוונות מהבנק הממשכן, ומשלא עשתה כן - הפרה את חובת הזהירות הקונקרטית החלה עליה {ת"א (שלום נת') 5717/02 ע.מ. חלפים בע"מ ואחרים נ' עו"ד דורון דורית, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.10.06)}.

עורך-דין רשאי להסתמך על לקוחותיו כי לא יטעו אותו ועל-כן באופן עקרוני ניתן להסתפק במסמך שעליו חותמים התובעים, כי קיבלו תמורה עבור ההסכם ואין חובה על הנתבע כעורך-הדין לבדוק כי הכסף אכן התקבל {ת"א (מחוזי ת"א) 2070/00 אבידן אברהם נ' עורך-דין יצחק יקימובסקי ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (09.06.05)}.

כך גם תביעה כנגד שני עורכי-דין נדחתה כשהבורר קבע כי התובעים הסתירו את יעודן האמיתי של שטחי החניה מעורך-הדין בראון.

וכן בית-המשפט קבע כי לא זו בלבד כי הנתבע לא השתתף בקנוניה כלשהי כנגד המבקשים, אלא שהמבקשים הם אלה שהוליכו את עורך-דין יקימובסקי שולל וחתמו על מסמכים תוך שהם מסתירים ממנו כי המדובר בעסקה למראית עין {ה"פ (מחוזי חי') 87/05 שני דניאל וגילה נ' עורך-דין יצחק יקימובסקי ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (13.06.06)}.

בפרשת יקימובסקי עורך-הדין טען, כי כל החוזים וההסכמים שנערכו על-ידו היו כשרים וכי חרף טענות הצדדים כי ההסכם שערך בין המוכרים והרוכשים היה פיקטיבי {לאור חוסר אפשרותם של המוכרים לקבלת משכנתא ולפיכך נטלו הרוכשים משכנתא עבור המוכרים אותה שילמו המוכרים} הרי שמדובר במסכת הסכמים אמיתית אשר שיקפה את רצון הצדדים.

הסכם המכר נשוא המרצת הפתיחה הינו הסכם למראית עין והמבקשים שיתפו פעולה עם הרוכשים על-מנת לקבל מבנק משכן הלוואה בתנאים של עולים חדשים אך בפועל המשיכו להתגורר בדירה ונהגו בה מנהג בעלים.

הסכם המכר נעשה כל-כולו על-מנת להערים על הבנק. הבנק הינו צד שלישי תם לב ולפיכך יחול עליו הסיפא לסעיף 13 לחוק החוזים אשר לפיו אין זכותו של צד שלישי נפגעת אם הסתמך על החוזה למראית עין ובתום-לב.

לפיכך נקבע, יש להותיר המשכנתא על כנה ומעמד המבקשים הוא כמי שרכשו דירה הכפופה למשכנתא שניטלה על-ידי הרוכשים והם מנועים, מלטעון כלפי חוזה ההלוואה ולגבי זכאותם לדיור חלופי בהתאם לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר").

בכל הנוגע לאופן התנהלותו של עורך-דין ולטענות כי היה מעורב בקנוניה כלשהי, קבע בית-המשפט חד-משמעית כי עדותו נראית ישרה בעיניו לרבות גרסתו כי הסביר למבקשים את תוכן המסמכים עליהם חתמו. בית-המשפט לא מצא כל מתום בדרך פעולתו.

השאלה אם התרשל עורך-דין כאשר לא הגיש בקשה לפיצול סעדים בעת שהגיש את ההודעה לצד שלישי נגד המוכרים של דירה, ביודעו שהודעת צד שלישי איננה ממצה את מלוא התביעה של מרשו נגד התובעים ביחס ליתר נזקיו. בית-המשפט דחה את תביעה נגד עורך-דין שסבור היה כי עדיף לוותר על החקירה הנגדית כאשר חקירה כזו עלולה לחזק את העדות הראשית {Wechel v. Statz (1980) 15 C.C.L.T 132 (ONT)}.

ב- ת"א (שלום הרצ') 1172/04 {עורך-דין דניאל בן עמי נ' עורך-דין עודד צדקוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.10.06)} נדון מקרה דומה בו תובע פנה לקצין תמלוגים בתביעה להכרת זכותו לנכות כתוצאה משירותו הצבאי, לאחר שנקבעה לו דרגת נכות של 25%, הגיש ערעור ולצורך כך שכר את שירותו של הנתבע, בתביעה שהגיש כנגד עורך-הדין שייצג אותו בוועדת העררים, טען התובע כי עורך-הדין ויתר על חקירת מומחה רפואי, בניגוד לדעתו ומבלי שעדכן אותו ולכן נגרם לתובע נזק, כיוון שערעורו נדחה מול ועדת הערעורים.

לדברי התובע, אם היה המומחה הרפואי נחקר, אזי אחוזי נכותו היו גדלים ותביעתו להכרת המחלה כתוצאה מהשירות הצבאי היתה מתקבלת.

לטענת עורך-הדין הנתבע, התובע כלל לא ביקש לחקור את המומחה הרפואי האמור בערעור.

כמו-כן, לדבריו, שקל בכובד ראש את העדתו של המומחה הרפואי, אולם החליט לאחר הפעלת שיקול-דעת כי זה לא ייטיב עם התובע, ולכן בחר שלא להעידו, ואם כך הדבר, הרי לחילופין המדובר לכל היותר בטעות שבשיקול-הדעת.

בית-המשפט העביר ביקורת נוקבת על התנהלותו של עורך-הדין וקבע כי יש חיזוקים לטענות התובע.

כמו-כן, נקבע כי לא כל טעות שבשיקול-הדעת היא אכן רשלנות של עורך-דין, אולם שיקול-דעת מוטעה ביסודו, שאינו סביר, ראוי כי יחייב עורך-דין ברשלנות.

כך גם ב- ת"א (שלום ת"א) 71776/03 {רון שחורי נ' עורך-דין אפטקמן אבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.02.07)} שם קבע בית-המשפט כי הנתבע הפעיל שיקול-דעת בניהול ההגנה, ואף אם טעה אין לחייבו בעילה של רשלנות מקצועית, ובלבד שהפעיל שיקול-דעת סביר.

יתרה-מכך, בית-משפט דחה תביעה נגד עורך-דין וקבע כי לא נמצאה שגגה או רשלנות בטיפול הנתבע בהליך עד פרישתו ממנו, בשלב מוקדם ביותר, ואפילו היה מדובר בטעות בשיקול-דעת - בזו לא די כדי לחייבו בדין. כפי שנפסק בעבר החובה המוטלת על סניגור כלפי לקוחו אינה שלא לטעות בשיקול-דעתו, אלא החובה היא לשקול דעתו כמיטב יכולתו וידיעתו {ת"א (שלום ת"א) 198563/02 ספיר שמואל עורך-דין נ' עורך-דין יוסף ויור, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.02.07)}.

גם ב- ת"א (שלום ת"א) 39511/04 {אליהו בן חיון נ' עורך-דין שלמה דגן, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.07.07)} קבע בית-המשפט כי עורך-הדין לא התרשל במלאכת ייצוגו של התובע בהליך הבוררות ונהג במידת המיומנות שעורך-דין סביר ומיומן היה נוהג לפיה - לא כל טעות בשיקול-דעת מהווה מעשה רשלנות.

ב- ת"א (שלום ת"א) 18377/05 {ארביב ברוך נ' עורך-דין עדי לב-רן ואיילון, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.09.08)} עורך-הדין עדי לב רן טיפל עבור קבלן ומשקיע בענף הנדל"ן, בעסקת מקרקעין, אשר לא הושלמה.

לטענת הקבלן התובע, העסקה לא הושלמה כיוון שעורך-הדין ברשלנותו, לא מנע מסירת תשלום מן התשלומים באמצעות המחאה לידי הרוכשים, במקום לידיו של בא-כוחם ובכך מנע את השלמת העסקה.
בית-המשפט דחה את התביעה נגד עורך-הדין וקבע כי הוא נהג בתום-לב ועל-פי מירב הבנתו המקצועית כעורך-דין, שעה שהבנק הודיעו כי ההמחאה לא תכובד בשל מגבלות סחירותה, דבר שלא היה בשליטתו, ושעה שהתובע הורה לו למסור השיק לאחיו לשם הפקדה.

כמו-כן, קבע בית-המשפט כי נראה כי לא התובע, ובוודאי לא הנתבע, חזו המקרה האומלל והנדיר בו יטול אחיו של התובע, עצמו ובשרו, המקורב לו במספר עסקות מקרקעין לא מבוטל, את השיק ו"יחלטו" לעצמו, בתואנה כי קיים חוב קודם כלפיו שאחיו לא פרע.

אין לומר כי עורך-הדין נהג באופן שאינו סביר או שאינו מקצועי, אלא שעשה את המבוקש ממנו על-ידי הבנק, על-ידי התובע - וכן המתבקש מן המצב המשפטי שנבע ממתן השיק שסחירותו הוגבלה.

אף אם שגה עורך-הדין בפועלו זה, הרי שעל-פי ההלכה אין להטיל חבות על עורך-דין בגין טענה לרשלנות מקצועית, שעה שנתן ייעוץ על-פי מיטב ידיעותיו המקצועיות, ובתום-לב, אלא-אם-כן פעל-כן בזדון ובאי יושר כלפי הלקוח.

ב- ע"א (מחוזי ת"א) 443/97 {פנורמיק חב' בניין בע"מ נ' עו"ד פנינה אלרואי, דינים מחוזי, כרך ע"ו(1), 381} נדחה ערעורה של החברה. בית-המשפט קבע, כי עורכת-הדין נהגה בדרך סבירה הגיונית ומקצועית. עורכת-הדין הפעילה את שיקול-דעתה באופן מקצועי ולא היתה רשלנות בדרך טיפולה.

אחריותו של עורך-הדין לפעול במיומנות ובזהירות כלפי לקוחו אינה שקולה לאחריות אבסולוטית ולא כל טעות מהווה מעשה של רשלנות. בכלל זה שיקול-דעת אשר בסיכומו-של-יום יתברר כשגוי לא מקים חזקה לרשלנות.
עורך-דין אינו נדרש לחשב את כלל האפשרויות בכל תרחיש עובדתי והוא יוצא ידי חובתו כאשר הוא מפעיל שיקול-דעת סביר, גם אם בדיעבד יתברר כי זה היה מוטעה {בר"ע (יר') 934/05 רחל ארבץ נ' משרד המשפטים - האגף לסיוע משפטי, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.05); ע"א (ת"א) 2278/09 אהרון (רוני) קפלן נ' יואב סלומון, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.08.11)}.

ב- ת"א (ק"ג) 159-09 {שרה מור (מירוצ'ניק) נ' יובל דמול, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.06.11)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן לא נפל כל פגם בהתנהלות הנתבע עת ייצג את התובעת בהליכים בבית-משפט השלום בת"א ובערעור.

במקרה דנן, הנתבע הפעיל שיקול-דעת ראוי וסביר שעה שבחר את קו החקירה בו חקר את רואה-חשבון העמותה, הפעיל שיקול-דעת ראוי בעת הצגת המסמכים שסבר שיש בהם כדי להוכיח את התביעה.

לעניין החקירה הנגדית קבע בית-המשפט כי דומה כי כל מי שמעט ניסיוןיש לו בחקירות נגדיות יודע היטב כי התשובות אינן ודאיות ואי-אפשר לכפות על עד מטעם הצד האחר תשובות עד שיתרצה. אחת המלאכות הקשות ביותר בעבודת עורך-הדין המייצג בבית-משפט היא אומנות החקירה הנגדית, לדעת מה לשאול, מתי לשאול והחשוב מכל לעיתים לדעת מתי להפסיק לשאול.

עוד נקבע כי הנתבע אף הוכיח שיקול-דעת ראוי ומיומנות בה היה נוהג עורך-דין סביר בסיכומיו שם התמודד עם הטענות שהיו במחלוקת. גם בעת הגשת הודעת הערעור הופעל שיקול-דעת ראוי שעה שנבחר הליך זה ולא הליך של תיקון טעות סופר.