botox
הספריה המשפטית
דיני רשלנות עורך דין וההיצג הרשלני

הפרקים שבספר:

האם חב עורך הדין חובת זהירות כלפי הצד שכנגד?

1. המשפט הישראלי
מבחינה עקרונית ניתן להכיר בחובת זהירות של עורך-דין כלפי מי שאינו לקוחו, כולל כלפי הצד שכנגד {ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4), 446 (1990); ע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט, פ"ד מו(4), 529 (1992); ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385 (2004)}.

יחד-עם-זאת, נראה כי מדובר בחובה "אשר קשה להגדירה בצורה מדוייקת וגורפת" {ע"א 2725/91 היינוביץ נ' גלעדי, פ"ד מח(3), 92 (1994)}.

אחד מהנתונים אשר יוחסו לו חשיבות בפסיקת בתי-המשפט לשם קביעה האם חב עורך-דין חובת זהירות כלפי הצד שכנגד הוא האם היה הצד שכנגד מיוצג?

אומנם כי היעדר ייצוג של הצד שכנגד אינו תנאי בלעדיו-אין להטלת חובת זהירות {רע"א 1103/09 חדד נ' כהן, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.03.09)}. ואולם, כאשר מדובר בשני צדדים מיוצגים, שוקלת עובדה זו באופן משמעותי נגד הטלת חובת זהירות על עורך-דין כלפי צד שכנגד.

כאשר מדובר בזדון או בהטעיה מכוונת מצד עורך-הדין אין מניעה להכיר בחובת זהירות שלו כלפי צד שכנגד, גם אם הלה מיוצג. אפשר שבנסיבות מסויימות ראוי להכיר בחובת זהירות כלפי צד שכנגד מיוצג, גם כאשר מדובר בטענה להתרשלות.

חובותיו של עורך-דין אינן כלפי מרשהו בלבד. הוא חב חובות מסויימים גם כלפי יריבו וגם כלפי הציבור.

מידתה של אותה חבות ומתי היא מתגבשת כבר תלויה בנסיבות העובדתיות של כל מקרה ומקרה.

בעוד שחובת הזהירות של עורך-דין כלפי לקוחו הינה בבחינת המובן מאליו ומוגברת כמצוי ביותר גם בשל חובת הנאמנות בה נושא פרקליט לגבי שולחו, דומה כי חוג המקרים בהם - חב עורך-דין חובת זהירות כלפי צדדים שלישיים הינו מצומצם ביותר, שכן עצם החובה לפעול במיומנות ולהגשים את הנחיות ומשאלות הלקוח - אינה מתיישבת תמיד עם האינטרס של מאן דהוא כזה או אחר מטעם הציבור {ת"א (ת"א) 5880-09-09 דוד מנשה נ' עו"ד אריאל פופר, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.04.13)}.

יכול שעורך-דין יישא באחריות של מי שאינו לקוח שלו בשל נזק שהסב לו. מקורה של חבות זו הוא בפקודת הנזיקין שכן הנזק הוא בדרך-כלל פועל יוצא של עוולה שעוול עורך-הדין כלפי אדם אחר.

החבות בנזיקין נובעת בראש ובראשונה מעוולת הרשלנות אולם היא אינה מצטמצמת בכך, שכן, עורך-הדין ככל אדם אחר, יכול שיישא באחריות כלפי פלוני בשל מעשה תרמית והטעיה, לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין, או בשל נגישה על-פי סעיף 60 לפקודת הנזיקין, או למשל בשל הפרת חובה חקוקה, על-פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, אפשר גם שיחוב בשל גרם הפרת חוזה על-פי סעיף 62 לפקודת הנזיקין. אולם כאמור, בעיקרם של דברים, החבות בנזיקין תהיה בדרך-כלל בשל מעשה רשלנות.

כשמדובר בעסקה מורכבת וסבוכה מבחינה משפטית, ובה עורך-דין מייצג צד אחד לעסקה בעוד הצד שכנגד איננו מיוצג, יפנה עורך-הדין את תשומת-ליבו של הצד השני באופן ברור לכך שייטיב לעשות אם יהיה גם הוא מיוצג על-ידי עורך-דין.

הנה-כי-כן, עורך-דין בשל מעמדו המיוחד חב חבות מסויימת לא רק כלפי לקוחו, אלא כלפי צדדים, בגבולות מסויימים, בהתחשב בנסיבות העובדתיות של מקרה זה או אחר {ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4), 446 (1990)}.

הכלל האמור יוצר לדעתנו בעייתיות מסויימת, שכן לכאורה באמירה שכזו יוכל עורך-הדין לפטור את עצמו מאחריות כלפי הצד שכנגד וכמובן לא לכך היתה הכוונה.

עקרונית, אכן קיימת חובת זהירות מסויימת מצד עורך-דין כלפי צדדים אחרים, שאינם מרשיו, אם כי זוהי חובה אשר קשה להגדירה בצורה מדוייקת וגורפת {דברי בית-המשפט ב- ע"א 2725/91 מרים היינוביץ נ' ישי גלעדי, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.06.94)}.

נעיר כי אין לקבוע כללים נוקשים לעניין מידת חובת הזהירות שחב עורך-דין כלפי מי שאינו לקוחו ומידתה של אותה חובה תלוייה בנסיבות העובדתיות {ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, פ"ד מח(3), 207 (1994)}.

היקפה של חובת הזהירות שחב עורך-הדין כלפי מי שאינו לקוחו צרה ושונה מהחובות המוטלות על עורך-דין כלפי לקוחו {ת"א (כ"ס) 1384/98 רוזנברג משה נ' עורך-דין משה דוד, תק-של 2004(3), 5175 (2004)}.

זאת ועוד. חובת הזהירות של עורך-דין כלפי מי שאינו לקוחו הוכרה בפסיקה במצבים מסויימים. יחד-עם-זאת, הקושי הוא בהצבת גדרים לחובה זו.

הגדרים מלמדים שקיימת הכרה כי במצבים אחרים אין חובה כזו {למשל ע"א 2725/91 היינוביץ נ' גלעדי, פ"ד מח(3), 92 (1994)}.

עד היום, ולא בכדי, לא נקבעו כללים נוקשים לעניין מידתה של חובת הזהירות בה חב עורך-דין כלפי מי שאינו לקוחו {ע"א 1170/91 בכור נ' יחיאל, פ"ד מה(3), 207 (1994)}.

מוצע להפנות את תשומת-הלב לשני סוגים של ניזוקים שאינם לקוחותיו של עורך-הדין {ע"א 3521/11 עו"ד דניאל וגנר ואח' נ' מזל עבדי ואח', תק-על 2014(2), 12364 (2014)}:

הסוג האחד הוא גורם פרטי שעל-אף שעורך-הדין אינו פרקליטו, הוא מקבל או נהנה משירות או מידע כלשהו שעשה עורך-הדין, בין ישירות ובין בעקיפין. על יסוד שירות זה, טוען הניזוק כי עורך-הדין חב כלפיו זהירות כלקוח {להלן: "ניזוק פרטי").

ניזוק זה יכול להיות הצד השני לעסקה מול לקוחו של עורך-הדין. הניזוק הפרטי עשוי לפנות לעורך-הדין בבקשה לקבל מידע במסגרת שיחה ידידותית ולא פורמאלית {השווה ע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט, פ"ד מו(4), 529 (1992)}.

כך למשל, ניתן להגדיר כניזוק פרטי אדם שמקבל עצה משפטית מעורך-דין שלא מייצג אותו, ולפיה נותר לו עוד זמן רב להגשת ערעור על פסק-דין שניתן לפני חודש במהלך מפגש חברתי.

סוג שני של ניזוק שאינו לקוחו של עורך-דין הוא גורם הממלא תפקיד בקשר שבין עורך-הדין ללקוח {להלן: "ניזוק ממלא תפקיד"}.

בשל תפקידו, ניזוק זה מהווה חוליה אחת בשרשרת הפעולות הנדרשות כחלק מהשירות שמספק עורך-הדין ללקוחו. הוא אינו מקבל שירות מעורך-הדין, אלא הוא צד שלישי שרק בא עימו במגע לצורכי תפקידו.

למשל, על-מנת שעורך-דין יוציא עסקת מכר במקרקעין של לקוחו לפועל, הוא בא בקשר עם בעלי תפקידים רבים כגון בנקים, פקידים ברשות מקרקעי ישראל, פקיד השומה ואחרים.

דוגמה נוספת היא עורך-דין שמטפל בצוואה שהשאיר לקוחו. הוא עשוי לבוא במגע עם הרשם לענייני ירושה, בנק, רשם מקרקעין, האפוטרופוס הכללי ואחרים. אלו שונים מהקשר בין עורך-הדין לבין יורשיו של המנוח, שייחשב ניזוק פרטי.

אצל שני סוגי הניזוקים משך האינטראקציה בין עורך-הדין לניזוק, שעשוי להיות קצר או ארוך, אינו מכריע. היה ויגרם נזק לניזוק הפרטי, טענתו תהיה כי עורך-הדין חב כלפיו חובת זהירות בדומה ללקוחו. ואילו, אם ניזוק ממלא תפקיד יינזק, הוא לא יטען שעורך-הדין חב לו כלקוח. חובת הזהירות כלפיו הינה מתוקף הזיקה שבין תפקיד עורך-הדין והתפקיד שאותו ממלא הניזוק.

נדמה כי במרבית פסקי-הדין שעסקו ברשלנותו של עורך-דין כלפי צד שלישי הניזוקים היו מן הסוג הראשון - ניזוק פרטי.

כך למשל, בין הניזוקים הפרטיים ניתן לראות צד שלא היה מיוצג בעיסקה אשר בה שימש המזיק כעורך-הדין של הצד שכנגד ובעל קרקע שנקשר בעסקת קומבינציה עם קבלן אשר יוצג על-ידי עורך-הדין הנתבע.

פסיקת בתי-המשפט התייחסה למספר שיקולים מנחים בהטלת חובת זהירות על עורך-דין כלפי ניזוק פרטי.

בתחילה השיקולים נגזרו ממקורה של אותה חובה במשפט הישראלי, למשל האחריות המוטלת על בעל מקצוע בגין חוות-דעת שנערכה ברשלנות {ה"מ 106/54 ויינשטיין נ' קדימה - אגודה שיתופית בע"מ ואח', פ"ד ח 1317 (1954)}.

אחד התנאים שנקבעו ליצירת חובה הוא כי הניזוקים הסתמכו על חוות-דעתו או שירותו של הנותן באופן סביר ועקב כך נגרם להם נזק.

ניתן לסבור שהסתמכות הניזוק על בעל המקצוע המחווה דעתו באקראי ולא במהלך הרגיל של הדברים איננה סבירה. היות שהיא מתקבלת ללא תמורה יש אף הטוענים שקבלת חוות-הדעת אף עשויה לעלות כדי "גנבת דעת" {פורת, שם 236).

התנאי השני הנדרש הוא שבעל המקצוע התכוון שהניזוק יסתמך עליו באותו הקשר שלשמו ניתנו עמדתו או שירותו המקצועי, וכי הוא נטל על עצמו אחריות כלפי אותו ניזוק.

ואמנם, אין הכרח שנותן חוות-הדעת ידע מראש את זהותו של המסתמך, אלא די בכך שהוא יודע שעבורו נערכה חוות-הדעת.

בהמשך נפסק שכדי שהאחריות תחול די בכך שבעל המקצוע צפה שחוג האנשים המסויים יסתמך עליו {ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' לויט, פ"ד נא(4), 591 (1997); רע"א 8763/08 י.ג.ה שמאים ג'בלי הרי יוסף נ' ברגר, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.01.10)}.

מבחנים אלה לגבי מצג שווא רשלני הוחלו במידת חפיפה גבוהה גם על תביעות בגין מתן שירות רשלני או התנהגות רשלנית, לרבות מחדל של בעל מקצוע כלפי מי שאינם לקוחותיו.

שיקול שנוסף למשוואה בעניין התנהגות רשלנית כלפי מי שאינו לקוחו, נעוץ בהגבלת חירותו של עורך-הדין לפעול עבור לקוחו. הטלת אחריות על עורך-דין בגין התנהגות רשלנית כלפי צד שלישי עלולה להשימו במצב של ניגוד עניינים מול לקוחו, שהרי היא עלולה לפגוע בלקוחובטיב השירות שהוא יקבל מעורך-הדין{סעיף 14 לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986; ע"א 643/88 עזבון המנוחה יהודית זיידנציג נ' שטיין, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.06.91)}.

נשאלת השאלה, מהם השיקולים לפיהם ייבחן קיומה של חובת זהירות של עורך-דין כלפי ניזוק ממלא תפקיד?
על-פי טיב מערכת היחסים בין ממלא התפקיד לעורך-הדין, הניזוק אינו רואה עצמו כלקוח של עורך-הדין. הרי ביחסיו מולו הוא ממלא תפקיד אחר.

היחסים בין ניזוק ממלא תפקיד לעורך-הדין אינם מאופיינים בפערי ידע ושליטה, בשונה מיחסי הניזוק הפרטי מול עורך-הדין. אין כאן יחסי ייצוג, אלא לרוב כל אחד מהשניים - ניזוק ממלא תפקיד ועורך-הדין - מומחה ואחראי בתחום אחר. האחריות של ממלא התפקיד אף עשויה לכלול בדיקה נוספת של עבודת עורך-הדין, ולו ברמה העובדתית.

לפיכך, לא בקלות ייקבע שהמקרה הנדון חוצה את הגבול לכיוון קיומה של חובת זהירות של עורך-דין כלפי ניזוק ממלא תפקיד.

זאת ועוד. יש מקום לאמץ מבחן הדדי על יסוד התנאים שפותחו לעניין מצג רשלני. תידרש הסתמכות סבירה של ניזוק ממלא תפקיד על עורך-הדין ויכולת של זה לצפות כי הניזוק מסתמך עליו בקשר לפעולה מסויימת.

אין די בשניים אלה. נכון להוסיף מבחן שלישי העומד על הקשר בין פעולת עורך-הדין ובין תפקיד הניזוק. זהו למעשה יישום של יסוד ה"קרבה" או ה"שכנות" בחובת הזהירות.

מן הצד האחד מבחן זה נשען על אופיו של המקצוע המשפטי. מעמדו ותפקידו המקצועי של עורך-הדין מקימים לו חובה לנהוג ביושר ובהגינות כלפי הציבור.

עורך-דין בשל מעמדו המיוחד חב חבות מסויימת לא רק כלפי לקוחו, אלא גם כלפי צדדים שלישיים, בגבולות מסויימים, בנסיבות העובדתיות של מקרה זה או אחר.
מהצד האחר נמצאים אחריותו ותפקידו של הניזוק ממלא התפקיד. ככל שפעולותיו של עורך-הדין הן בעלות זיקה ישירה יותר לניזוק ממלא תפקיד, כך יתרחב היקף החובה המוטלת על עורך-הדין כלפיו, ולהיפך.

יש לתת משקל לא רק לקרבת הפעולה לניזוק ממלא התפקיד אלא גם למהותה. ככל שהפעולה מצויה בתחום אחריותו המקצועית של הניזוק דווקא, כך תפחת הנטייה להטיל על עורך-הדין-המזיק אחריות בגינה.

ברי כי אין בשיקולים אלה כדי למצות את רשימת השיקולים האפשריים המשפיעים על קיומה של חובת זהירות. במקרים שונים ישנה חשיבות לסוג הפעולה, לנזק שנגרם לניזוק ולחומרת מעשי המזיק.

ב- ע"א 10362/03 {א. ברזני שירותים ועסקאות בע"מ נ' אחים בן רחמים (צפון) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.10.09)} לא היתה מחלוקת כי בין עו"ד גבע לבין חברת בן רחמים כי לא התקיימו יחסי עורך-דין-לקוח.

בית-המשפט קבע כי בנסיבות העניין, לא קמה חובת זהירות של עו"ד גבע כלפי חברת בן רחמים, ככל שמדובר בהסתמכות על הבדיקה שביצע בנוגע למקרקעין במסגרת עסקת היסוד.

עוד נקבע כי עצם העובדה שעו"ד גבע הוא מומחה, אינה מלמדת כי התכוון להעמיד את מומחיותו לרשות הצד שכנגד, אשר מיוצג על-ידי עורך-דין מטעמו.

ב- ת"א (שלום יר') 19967/99 {דנציגר ישראל נ' עורך-דין שטרן יהודה ועורך-דין אברהם פרי, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.02.05)} קבע בית-המשפט כי אין להרחיב את חובת הזהירות עד כדי הטלת חובה על עורך-הדין לבדוק ולחקור במקום שבדיקה סבירה משלו כעורך-דין מעלה שאין משכנתא רשומה.

לעומת-זאת, נקבע במקרה אחר {ת"א (שלום יר') 6485/03 זכריה נ' עורך-דין איתן קדמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.07.05)} כי, בנסיבות העניין התקיימו בין הנתבע לתובעים יחסי עורך-דין-לקוח, או למצער יחסים קרובים, שאף אם לא עולים כדי יחסי עורך-דין-לקוח, די היה בהם כדי להקים חובת אמון וחובת זהירות כלפי התובעים.

ב- ע"א 1227/91 {עורך-דין יצחק יחיאל נ' אורה כהן, פ"ד מח(3), 207 (1994)} קבע בית-המשפט, כי עורך-הדין קיבל על עצמו את רישום ההערה וחובתו היתה לבדוק את תוקף הרישום ולהודיע לתובעת ולחברת בכור, על כל פגם ברישום, וחובה מקצועית עצמאית זו של יחיאל לא היתה תלויה בשאלה מה דווח לו על-ידי משהו אחר.

עוד נקבע כי היתה זו חובתו של עורך-הדין, כלפי שני הצדדים לעסקה, על-מנת להבהיר בעת עריכת החוזה, מהפגם ברישום דבר שהיה מבהיר לתובעת את זכויותיה.

ב- ת"א (שלום יר') 6485/03 {זכריה נ' עורך-דין איתן קדמי, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.07.05)} קבע בית-המשפט כי "בנסיבות העניין התקיימו בין הנתבע לתובעים יחסי עורך-דין-לקוח, או למצער יחסים קרובים, שאף אם לא עולים כדי יחסי עורך-דין-לקוח, די היה בהם כדי להקים חובת אמון וחובת זהירות כלפי התובעים".

ב- ת"א (שלום ת"א) 127170/01 {אשכנזי מירית סיון נ' עורך-דין גבעון עודד, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.07.04)} קיבל בית-המשפט את התביעה וקבע כי עורך-הדין התרשל משלא איזכר בחוזה, ולא יידע את התובעת על דבר קיומה של המשכנתא.

עורך-הדין ייצג בעסקה גם את התובעת, כאשר אינדיקציות לכך הן: יחסי הקרבה ששררו בין התובעת לעורך-הדין, כאשר התובעת סמכה עליו, העובדה שהתובעת חתמה לעורך-הדין על ייפוי-כוח לחתום על התחייבויותיה על-פי החוזה, העובדה שעורך-הדין נתבקש לטפל בהעברת הבעלות על-שמה, העובדה שהתובעת התחייבה לשלם לעורך-הדין שכר-טרחה בגין רישום הזכויות.

בעסקת המכר ייצג עורך-הדין את התובעת ועל-כן הוא חב חובת זהירות כלפיה בהכנת החוזה, ובין-היתר, בדיקת השעבודים הרובצים על הדירה וקביעת מנגנוני הגנה בחוזה היה והם לא יסורו.

יתר-על-כן גם אם עורך-הדין ייצג רק את המוכר, הרי חבה לו חובת זהירות גם כלפי התובעת כצד ג'.

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 2954/00 {אביטקס נ' ש.י.י.א. יזמות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.05)} קבע בית-המשפט כי מן ההסכמים עולה בבירור כי לא התקיימו בין עורך-דין הורביץ לבין התובעת יחסי עורך-דין-לקוח.

על-פי ההסכם נקבע מפורשות כי ההסכם נערך על ידיו מטעם המוכר ולצד ב' הודעה זכותו להיוועץ עם כל עורך-דין אחד מטעמו והוא אף עשה כן.

בית-המשפט קבע, כי ההשתתפות בתשלום שכר-טרחתו של הורביץ אינה כשלעצמה ולבד מלמדת על קיום יחסי עורך-דין-לקוח והיא מלמדת לכל היותר על הסכמה בין הצדדים כיצד ישולמו הוצאות ההליך.

בית-המשפט קבע כי כל הפרמטרים לעניין בדיקת יחסי עורך-דין-לקוח - למעט נושא התשלום - לא אירעו במקרה דנן: התובעת לא נתנה ייפוי-כוח להורביץ, היא לא שיתפה אותו ברצונותיה, לא גילתה לו תכניותיה ולא קיבלה ממנו כל ייעוץ.

אשר-על-כן קבע בית-המשפט כי לא נוצרו יחסי עורך-דין-לקוח.

באשר לשאלה אם הורביץ חב חובת זהירות כלפי התובעת כצד שכנגד שאינו מיוצג קבע בית-המשפט כי על עורך-דין להסב תשומת-ליבו של הצד השני באופן ברור שיטיב לעשות אם יהיה מיוצג גם הוא על-ידי עורך-דין ובמקרה דנן אכן עשה כן וזה נרשם מפורשות בהסכמים.

בית-המשפט ציין, כי אין מחלוקת שבהסכם הביטול יוצגה התובעת על-ידי עורך-דין אחר ולמעשה התובענה כנגד המבוטח נולדה אך ורק בעקבות הפרה נטענת של הסכם הביטול.

בית-המשפט קבע כי קשה לראות בהורביץ אחראי - במתכונת "מבטח" בפוליסה, לקיום או אי-קיום הסכם הביטול על-ידי הנתבעים והפנייתו בחוזה לעורך-דין אחר לצורך ההתקשרות הראשונה ניתקה את הקשר הסיבתי בין נזקיה הנטענים של התובעת למעשיו.

ב- ע"א 3521/11 {עו"ד דניאל וגנר ואח' נ' מזל עבדי ואח', תק-על 2014(2), 12364 (2014)} נדונה השאלה האם קמה חובה על עורך-דין שלא לאחר בביצוע שירות לטובת לקוח מול רשויות המס כדי למנוע נזק לצד שלישי?

בית-המשפט קבע כי לא נראה שעו"ד וגנר צפה כי בנק לאומי יסתמך עליו ביחס להגשת הצהרות המס של המוכרים לכאורה, בני הזוג עבאדי. אילו היינו בוחנים את חובתו של וגנר כלפי המוכרים, להבדיל מבנק לאומי, ייתכן שאף בנסיבות המקרה המסקנה היתה אחרת.

מצופה מעורך-דין סביר שיקפיד על עמידה במגבלות זמן להגשת מסמכים עבור לקוחו, או לחלופין שיבהיר לו כי הוא מפסיק את הטיפול. אם לא יעמוד עורך-הדין בחובות אלה כלפי לקוחו, הוא עשוי לחוב ברשלנות לנזק שיגרם.

יחד-עם-זאת, לא בכך עסקינן. מעשיו של עו"ד וגנר התבטאו בהגשת הצהרות המס של המוכרים, הם לקוחותיו על-פי הבנתו. הוא התבקש להגיש אותן על-ידי זבולון ובראל הקונה. לשם כך החתים את המתחזים על הצהרות המס במשרדו. בשום שלב לאורך הטיפול בהצהרות המס לא היה מעורב בנק לאומי ולא נראה שערוך-דין וגנר נטל אחריות כלפיו, צפה או היה צריך לצפות שבנק לאומי מסתמך עליו.

עוד נקבע כי לא ניתן לומר שמתקיימת הסתמכות סבירה של בנק לאומי על עו"ד וגנר כי יגיש הצהרות מס עבור לקוחו בזמן כדי למנוע נזק שייגרם לו. הקשר ביניהם הוא בין שני בעלי תפקידים - עורך-דין המייצג את המוכרים מול רשויות המס והבנק שהעניק את ההלוואה לקונה.

יש לצעוד בזהירות טרם ניצור חובת זהירות של עורך-דין כלפי ניזוק ממלא תפקיד. לא די בכך שהאחרון טוען שעורך-הדין התרשל. השאלה היא האם יש חובה כלפיו שלא להתרשל. הסתמכות סבירה של ניזוק ממלא תפקיד צריכה להתבסס על יחסים מיוחדים עם המזיק.

בנסיבות המקרה, לא עומדת לבנק לאומי טענה של הסתמכות סבירה על עו"ד וגנר לגבי פעולת הדיווח באיחור לרשות המס, ואף עו"ד וגנר לא צפה כל הסתמכות מטעם בנק לאומי. כמו-כן, פעולה הדיווח מרוחקת מהיחסים בין בנק לאומי לעו"ד וגנר. על-כן, אין להטיל על עו"ד וגנר חובת זהירות להימנע מאיחור בדיווח לרשות המס עבור לקוחותיו כדי למנוע נזק לבנק לאומי.

ב- ע"א 2599/13 {משה הרמן נ' רון עלדור ואח', תק-על 2015(3), 9971 (2015)} בית-משפט קמא דחה את טענתו של עו"ד הרמן לפיה הוא אינו חב כל חובת זהירות כלפי הקונים וקבע כי יכול שיימצא עורך-דין חב בנזיקין כלפי צד שכנגד בעסקה, אף אם אותו צד היה מיוצג על-ידי עורך-דין אחר.

כדי לקבוע האם בהתנהגותו של עו"ד הרמן היתה משום התרשלות, בחן בית-משפט קמא האם עמדו בפניו "סימני התראה" שצריכים היו לעורר את חשדו כי למרדכי לא היתה כוונה למכור את נכסי המקרקעין שלו עת חתם על ייפוי-הכוח הכללי.

מסקנתו של בית-משפט קמא היתה, כי עו"ד הרמן שימש כ"חותמת" בלבד, לא בדק את אשר היה עליו לבדוק ולא שעה לסימני האזהרה. עו"ד הרמן לא תהה לגבי המשמעות האפשרית של המרחק בזמן בין מועד החתמתו של מרדכי על ייפוי-הכוח הכללי לבין מועד חתימת הסכם המכר, לא הרהר אחר החלטתה המפתיעה של רבקה להעביר, ללא תמורה, את חלקה בנכס לבעלותו של מרדכי, ולא שאל מדוע אין מחתימים את מרדכי על ייפוי-כוח ספציפי לצורך מכר הנכס {אך מנגד כן מחתימים את מרדכי על ייפוי-כוח ספציפי למכירת דירתו שלו בבני-ברק, וזאת שבועיים בלבד לאחר שהוחתם על ייפוי-הכוח הכללי}.

עוד נקבע, כי עו"ד הרמן התרשל כאשר במעמד חתימת הסכם המכר, כתשעה חודשים לאחר החתימה על ייפוי-הכוח הכללי, נמנע מלברר את מצבו של מרדכי {במיוחד נוכח גילו המתקדם} ולבחון האם לייפוי-הכוח הכללי עדיין יש תוקף מבחינתו.

עו"ד הרמן אומנם שאל את צבי לשלומו של מרדכי, אך להשקפת בית-משפט קמא לא היה די בכך. בית-משפט קמא המשיך ופירט את "אותות אזהרה" שהיו צריכים לעורר את חשדו של עו"ד הרמן, ובהם בקשתו של צבי שלא להיות נוכח במעמד החתימה על הסכם המכר, המחיר הנמוך שבו נמכר הנכס ללא שקויים משא ומתן בין הצדדים, וחובותיו של צבי, עליהם ידע עו"ד הרמן.

עוד ציין בית-משפט קמא, כי עו"ד הרמן העביר לצבי ולביטון כספים שהוחזקו על-ידו בנאמנות ושמקורם במכירת הדירות האחרות בבניין, וזאת בניגוד להסכם שנחתם בין הצדדים, לפיו לא יועברו כספי המכירה לפני השלמת תשלומי המס על הרכישה והעברת הבטחונות לידי הקונים.

בערעורו טען עו"ד הרמן, כי לעניין חבותו, היה על בית-משפט קמא להבחין בין חלקו של מרדכי בנכס לבין חלקה של רבקה בנכס. לגישתו של עו"ד הרמן, מאחר שהחתים את מרדכי על עסקת המכר עובר להעברת הזכויות בנכס מרבקה למרדכי, הרי שלא ניתן לייחס לו חבות בגין נזק שנגרם לקונים מהתשלום עבור חלקה היחסי של רבקה בנכס, ויש להגביל את הפיצוי שהוא חב ל- 60% שהיו בידי מרדכי לפני עסקת המתנה.
בנוסף, לגישתו של עו"ד הרמן, גם אין לחייבו בפיצוי הקונים בגין תשלום היתרה, וזאת מאחר שהועברה על-ידי הקונים בניגוד למוסכם בהסכם המכר, ללא שיהיו בידיהם הבטחונות עליהם הוסכם, ותוך נטילת הסיכון על עצמם.

בית-משפט של ערעור דן בשתי שאלות מרכזיות: האחת, האם יש תוקף להסכם המכר? והשניה, אם יימצא כי ההסכם חסר תוקף, היא האם יש להטיל על עו"ד הרמן אחריות לנזקיהם של הקונים מביטול ההסכם.

אשר לשאלה הראשונה קבע בית-משפט של ערעור כי נמצא כי הסכם המכר נחתם ללא הרשאת בעליו החוקיים של הנכס ועל-כן יש להצהיר על בטלותו, ולדחות את תביעת הקונים לאכיפה.

אשר לשאלה השניה נקבע כי במקרה דנן קמה לעו"ד הרמן חובת זהירות כלפי הקונים מכוח תפקידו המרכזי במכירת הנכס שלא בהרשאתו של מרדכי. עו"ד הרמן מילא תפקיד כפול ביצירת "התאונה המשפטית", כאשר גם נטל על עצמו כנוטריון את החתמתו של מרדכי על ייפוי-הכוח הכללי וגם ייצג את צבי בעסקת המכר. תפקידו הכפול איפשר לעו"ד הרמן לצפות כי העסקה, שבוצעה מחוץ לתחום ההרשאה, תבוטל, ויצרה בין עו"ד הרמן לבין הקונים, שאינם לקוחותיו, את ה"שכנות" הנדרשת לשם הטלת חובת זהירות.

עוד נקבע כי כדי להוכיח את יסוד ההתרשלות לא די להראות כי בפני עורך-הדין עמדו "סימני התראה", אלא יש להראות בנוסף כי עורך-הדין לא פעל להסרת החשד שעוררו סימנים אלה.

במקרה דנן, נמנע עו"ד הרמן מלהתעניין ומלהתערב בעסקאות שביצע צבי בשמו של מרדכי אביו, גם כאשר אלו עוררו יותר מחשש קל לחוסר תקינות.
כפי שציין בית-משפט קמא, התנהגותו של עו"ד הרמן לאורך הדרך, החל ממעורבותו בהסכם למכירת דירתו של מרדכי עצמו בנסיבות מחשידות וכלה בעסקת המכר עם הקונים, מעוררת תמיהה וחוסר נחת.

כדי לציין מאורע אחד המעיד על התנהלותו של עו"ד הרמן באותו עניין, הזכיר בית-המשפט כי מרדכי הוחתם על תצהיר קבלת המתנה ביום 03.09.2015, שבועיים בלבד לאחר שנחתם זיכרון-דברים עם הקונים ונרשמה הערת אזהרה על שמם, ותשעה ימים בלבד לפני שנחתם הסכם המכר בין הצדדים. למרות כל זאת, לא עדכן עו"ד הרמן את מרדכי במשא ומתן שמתנהל ללא ידיעתו, לא בירר את עמדתו בדבר הליך המכירה, לא שאל לשביעות רצונו מהמחיר שהוסכם עליו ולא תהה מדוע מועבר לידיו חלקה של רבקה, במקום ישירות לקונים, על-אף שמבחינה מיסויית אין בכך היגיון.

נראה כי תפקידו של עו"ד הרמן במעמד החתימה על תצהיר קבלת המתנה, בדומה להתנהלותו בשלבים נוספים בתהליך מכירת הנכס, הסתכם בלשמש "חותמת גומי" להוראותיו של צבי, תוך התעלמות מ"סימני האזהרה".

על-כן, על-אף שמעשיו של עו"ד הרמן לא נעשו מתוך כוונת מרמה כלפי הקונים, הרי שמדובר בהתנהגות רשלנית.

זאת ועוד. התעלמותו של עו"ד הרמן מחלקם של "סימני האזהרה" אינה כשלעצמה התרשלות כלפי הקונים. כך, על-אף שייתכן כי עו"ד הרמן התרשל כשהתעלם מהקשיים העולים מהעסקה להעברת זכויות בדירתו של מרדכי בבני ברק, או מעסקת המתנה שבין רבקה למרדכי, הרי שאין בכך כדי להפר בצורה ישירה את חובת הזהירות שהוא חב כלפי הקונים.

יחד-עם-זאת, למעורבותו של עו"ד הרמן באותן עסקאות עדיין קיימת נפקות בשאלת ההתרשלות כלפי הקונים, כיוון שמאותן עסקאות יכול היה עו"ד הרמן ללמוד על מהימנותו של צבי ועל נכונותו להשתמש ברכושו של אביו לצרכיו האישיים.

ערנות מוגברת מצידו של עו"ד הרמן באותם שלבים מוקדמים לעסקת המכר היתה מאפשרת לו לעצור את העסקה עם הקונים בזמן ולמנוע את נזקם, ועל-כן, גם לאותם "סימני אזהרה" שאינם קשורים קשור ישיר לעסקת המכר נודעת חשיבות בבחינת התנהגותו של עו"ד הרמן אל מול התנהגותו הצפויה של עו"ד סביר באותן נסיבות.

בנוסף, התרשלותו של עו"ד הרמן עולה גם מעצם החתמתו של מרדכי על ייפוי-הכוח הכללי ללא שהוסבר לו בפירוט כי ניתן באמצעות ייפוי-הכוח למכור את נכסיו, ומבלי שעו"ד הרמן בירר כי מרדכי מבין כראוי את נפקות החתימה. בכך הפר עו"ד הרמן את האמור בתקנה 4(ד) לתקנות הנוטריונים, התשל"ז-1977.

בהחתמתו של מרדכי ללא שהבין את נפקות החתימה חרג עו"ד הרמן מרמת הזהירות המצופה מ"עורך-דין סביר" {ובמקרה זה "נוטריון סביר"}, והתרשל כלפי הקונים אשר הסתמכו על ייפוי-הכוח הכללי.

יש לזכור כי מרדכי היה אדם בא-בימים, מרותק לכסא גלגלים ולוקה בראייתו. גם אם אין ראיות על בעיות מנטליות, עסקינן באדם מוגבל, תלוי במידה מסויימת באחרים, ובבנו, החייב כספים לגורמים שונים, מה שיוצר סיטואציה "רגישה" המחייבת זהירות מצד עורך-דין המחתים את הקשיש על ייפוי-כוח, כאשר הוא עורך דינו של הבן ואינו אמון אך על האינטרסים של השולח.

בסיכומו-של-דבר, ערעור עורך-הדין נדחה בכפוף להחזרת בחינת נושא ההודעה לצד ג' ששלח עו"ד הרמן ליוסף ויצחק ביטון.

2. משפט משווה
2.1 ארה"ב
הגישה האמריקאית להטלת אחריות של עורכי-דין בגין נזקים שנגרמו לצדדים שלישיים, נוטה להיות שמרנית ביחס למדינות אחרות. אם כי הטענה כי עורכי-דין, חבים חובת נאמנות ללקוח אותו הם מייצגים בלבד, אינה תקפה עוד.

פסק-הדין החשוב ביותר העוסק בנושא זה הינו {Buchanan v. Georgia Boy Pest Control Co161 Ga App. 301, 287 S.E.2d 752 (1982) (evaluative business service)}, אשר הוא ודומיו אימצו את דוקטרינת הרשלנות במקרים של צד ג' הקשור למוטב.

דוקטרינות אלו קובעות את יחסי ה- nonclient - עורך-דין, כיחסי עורך-דין-לקוח.

במאי 1998, אישר בית המחוקקים האמריקאי שורה של כללים, הדנים בסטנדרטים של חובת הנאמנות בקרב עורכי-דין.

סעיף 73 מתייחס לחובתם של עורכי-דין לצד ג' {non-client} {Restatment of the Law Governing Lawyers section 73}:

"73(2): (a) "עורך-הדין או לקוחו, "מזמינים" את צד ג' לסמוך על דעתו של עורך-דין וליהנות משירותיו המשפטיים.
(b) צד ג' לא יאוכים על-ידי עורך-הדין, והוא זכאי להגנה."

בין יתר סעיפי-המשנה, ישנה התייחסות לעובדה כי אין שוני בין מחוייבותו של עורך-דין כלפי לקוחו מחובתו כלפי צד ג', וזאת מן התובנה כי צד ג' סביר אינו יכול להגן על זכויותיו.

הכללים הללו אמנם אינם במעמד של "חוקים", אבל הם משקפים את דעתם של השותפים לחיבורו של חוק כזה אילו היה נחקק.

יחסי עורך-דין-צד ג' הם פועל יוצא מיחסי עורך-דין-לקוח {Glover v. Southard, 894 p.2d 21,23 Colo. Ct. App. 1994}, כאשר הדרישות מעורך-הדין במערכת יחסים כזו היא מינימאלית.

אמנם מחוייבותו הטוטאלית של עורך-הדין הינה כלפי לקוחו, הן בייצוג בבית-המשפט, והן בכל פעילות משפטית אחרת.

שאלת צד ג' מתעוררת בדרך-כלל כאשר הלקוח חש כי העורך-דין פועל לטובת צד ג' בשל קבלת טובות הנאה.

בפסק-דין מנחה {440 Fickett v. Superior CourtN.E.2d 96 (1982)} קבע בית-המשפט כי כאשר עורך-דין מקבל על עצמו ייצוג של לקוח, תפקידו אינו מסתכם רק בהגנה על הלקוח, אלא אף בנאמנות כלפיו.

בית-המשפט היה משוכנע כי היה נמנע מהלקוח תסכול, לו ידע עורך-הדין, או היה עליו לדעת, כי חובת הנאמנות כלפי הלקוח אף מאפילה על חובת ההגנה כלפיו. בתי-משפט נוספים הגיעו לתוצאות דומות לדוגמה: בקנזס ובצפון קרוליינה {42 (1990) 247 Kan. 54,795 P.2dPizel v. Zuspann; Jenkins v. Wheeler 69 N.C. App. 140 316 S.E. 2d 354 (1984)}.

קיימת קבוצת פסקי-הדין הגדולה ביותר בנושא רשלנות בייצוג וצד ג' הינה בכל הנוגע למשמורת ילדים עקב גירושין.

פסק-דין מנחה, של בית-המשפט העליון באילינוי, קבע בעניין זה, כי על-אף שילדים להורים גרושים, אינם לקוחותיו הישירים של עורך-הדין, עליו לפעול ללא משוא פנים בייצגו בבית-המשפט את עמדת ההורים הגרושים ולתת את תשומת-ליבו לכך שמעורבותם של הילדים עלול למנוע ממנו את היתרון שיכול היה להגיע אליו לו היה מייצג את ההורים, לקוחותיו ללא מעורבות הילדים {Pelham v. Griesheimer 92 111. 2d 13, 440 n.e.2d 96 (1982)}.

בנושאים הקשורים לצוואות, על עורך-הדין מוטלת האחריות לוודא את הוצאתם לפועל של ההוראות הכתובות בצוואה, מכיוון שהנהנה במקרה זה אינו לקוחו של עורך-הדין, שהרי הוא נפטר, אלא תמיד צד ג'.

הנושא מורכב, בשל העובדה שהאחריות בצוואה על עורך-הדין היא כלכלית, והיחיד שיכול למנוע בנושא זה הפסדים כלכליים הוא עורך-הדין, אשר הצוואה בידיו בנאמנות ועליו להשקיע את הכספים באופן היעיל ביותר שימנע הפסדים מהעזבון {Scheriner v. Scoville, 410 N.W. 2d at 683}.

ההלכה הבסיסית בעניין חבות עורך-דין כלפי הצד שכנגד {Jay M. Feinman Professional Liability to Third Parties American Bar Association 2000, 8-19}, נדונה בפסק-דין {Saving Bank v. Ward 100 u.s. 195(1879)} שבו נקבע הכלל שעורך-דין אינו מחוייב לאדם אם אין ביניהם יחסי עורך-דין-לקוח.

במקרה דנן, בנק הלווה כסף לרכישת מקרקעין, כשהוא מסתמך על חוות-דעתו של עורך-הדין.

נגרם הפסד כספי, ובית-המשפט קבע כי על טווח האחריות כלפי צד ג' להיות ברור וידוע, וכי אחריותו של עורך-דין הינה בהקשר של עורך-דין-לקוח, ורק כאשר קיימת פגיעה בלקוח בשל פעולה רשלנית של העורך-דין, ניתן לטעון לרשלנות.

פסק-דין מנחה בנושא הוא {Guy v. Liederbach ,501 Pa, 47,51,459 A.2d 744, 749 (1983)}, אשר בו דחה בית-המשפט העליון של פנסילווניה את המשמעות של רשלנות כלפי צד שלישי, המחייבת בפיצוי, כפי שבאה לידי ביטוי בחוק החוזים, סעיף 302 {Restatement (Second) of Contract Section 302}.

בכך הנימוק הוא כי הסעיף בחוק נגוע בעמימות, בחוסר ודאות, ומוביל לפתרון שאינו מספק תשובה למגוון מצבים, אלא ספציפי למצב מסויים.

בהתייחסות לצד שלישי יש לקחת בחשבון שני גורמים: האחד, מחוייבות כתוצאה מהסתמכות הגיונית - למשל הסתמכות על הערכה כספית בהתביעה ברשלנות לפי דיני הנזיקין. השני, מחוייבות כתוצאה מ"קרבה לחוזה", למשל, עורך-דין התרשל בעריכת צוואה וכתוצאה מכך הנהנה נפגע. התביעה תהא לפי דיני חוזים.

ברוב מדינות ארה"ב ניתן לבסס עילת תביעה ברשלנות כנגד עורך-דין של הצד שכנגד לעסקה, הן במקרים שבהם יצר מצג רשלני והן במקרים שבהם נטל על עצמו ביצועה של פעולה עבור הצד שכנגד.

מנגד קיימות מדינות בודדות, שבהן עדיין קיימת הדרישה המחמירה של יריבות חוזית כבסיס לאחריות בשל רשלנות מקצועית.

גם במדינות אלו קיים ומוכר חריג לדרישת היריבות החוזית לעניין עוולת מצג השווא הרשלני, להבדיל מעוולת הרשלנות המקצועית, הואיל והיא איננה מבוססת על הפרת חובה מקצועית-חוזית כלפי הניזוק {Barcelo v. Elliott 923 S.W 2d 575 (1996)}.

במקרה נוסף {Westport Ins Corp v. Cotton Schmidt 605 F.Supp.2d 796 (2009)}, בטקסס נקבע כי על-פי ה- Common Law, ככלל לא קמה חובה בין עורך-דין לצד שלישי.

יחד-עם-זאת, במקרים שבהם עורך-הדין ביצע מעשה הונאה זדונית, ייתכן כי תקום חובה אף כלפי צד שלישי. שם נאמר:

"On the texas common-law rule…An attorney generally owes no duty to third parties…Where an attorney engages in fraudulent or malicious acts he is liable for injuries to third parties. This is
becouse such acts are foreign to the duties of an attorney."

מגמת צמצום גדרי תחולתו של כלל הPrivity - לעניין חובת הזהירות של עורך-דין בארה"ב, בטענה שהטלת אחריות נזיקית היא עתירת עלות מנקודת מבט מערכתית.

היעדרו של כלל אחריות ברור, וכתוצאה מכך היעדר היכולת לצפות את תוצאות התביעה הנזיקית כנגד עורך-הדין, כך טוענים המבקרים, מייקרים את עלויות ההתדיינות.

חמורה מכך לשיטתם היא העובדה שאי-הוודאות עלולה לאלץ עורכי-דין לנקוט צעדים שונים במטרה להגן על עצמם, צעדים שיכולים להגיע עד כדי סירוב לייצג לקוחות מסויימים.

על-אף הביקורת הזאת, מציב ה- Restatment כללים המשקפים את שחיקת כללי ה- Privity המסורתיים {Restatement 3d, The Law Governing Lawyers}.

סעיף 51 ל- Restatment קובע כי עורך-דין לא יחוב בחובת זהירות כלפי הצד שכנגד בעסקה, פרט למקום שבו הוא או לקוחו {בהסכמתו המשתמעת של עורך-הדין}, הזמינו הסתמכות של אותו צד, ובתנאי שדיני הנזיקין של אותה מדינה אינם פוסלים את הטלת האחריות בשל ריחוקו של הניזוק מעורך-הדין.

כאמור, חל שינוי בגישה ביחס לאחריות עורכי-הדין כלפי צדדים שלישיים תוך הרחבת האחריות והינתקות מהדרישה המסורתית ליריבות חוזית, ואולם, יחד עם מגמת ההרחבה, יש לשים-לב כי רוב המשפטים שבהם הוכרה אחריות עורך-הדין כלפי צד שלישי מתייחסים לקטגוריה של חוזה לטובת צד שלישי contract in favor of a third party))

על-פי גישה זו, עורך-הדין חב חובת זהירות כלפי צד שלישי ספציפי, אשר ברור כי הוא המוטב של חוזה השירות שבין עורך-הדין ללקוחו.

תיאוריה זו מבוססת על ההכרה הכללית בחוזה לטובת צד שלישי, ולפיכך מצומצמת היא למקרים שבהם יוכיח התובע כי מטרת לקוחו של עורך-הדין {המיטיב} היתה להיטיב עם התובע, וכי זו היתה המטרה העיקרית של העסקה או השירות.

בית-המשפט העליון בקליפורניה קבע בפסק-דין Goodman v. Kennedy {134Cal Rptr 375 (1967), } כי עורכי-דין, שבטעות ייעצו ללקוח שלהם, שמכירת מניות לא תשפיע על ערך השער, אינם חייבים ברשלנות, כלפי רוכשים שניזוקו כלכלית מפקיעת המניות.

בפסק-דין Harris v. Nates & Wilde{[1997] N.P.C 7} עורך-דין ייצג אם חורגת ובן חורג.

האם החורגת הורתה כעבור זמן לעורך-הדין לשנות את שמה לשם נעוריה ללא ידיעת בנה החורג, ויתרה-מכך, גם זייפה את חתימתו.

בית-המשפט שלערעורים קיבל את טענת הבן החורג נגד עורך-הדין, שכן מחובתו היתה לשמור על האינטרסים של שניהם באותה מידה {בפסק-דין (2003) 223 D.L.R (4th) 560 Esser v. Brown בית-המשפט הגיע לאותה מסקנה}.

בצד הגישה המסורתית, התפצחה אסכולה אחרת, שבראשה עמד Prosser, אשר קבעה כי בסיסה העיקרי של חובת הנאמנות, אותה חב עורך-הדין ללקוחו, יש לראות בעיקרון טובת הציבור {public policy}.

בהתאם לעיקרון זה, הרי בכל מקרה שניתן היה לצפות כי התנהגותו של עורך-הדין תגרום לנזק, זכאי הניזוק לפיצוי.

גישה זו החליפה את המבחן הסובייקטיבי של פסק-הדין Hedley Byrne במבחן אובייקטיבי המונחה על-ידי עקרון טובת הציבור.

המציאות המשפטית הוכיחה כי לא ניתן לצדד בגישה אחידה שכן פעמים פוגעת רשלנותו של עורך-הדין בלקוח, שהוא צד לחוזה. במקרים אחרים הפגיעה היא בצד ג', אולם עורך-הדין לא יכול היה לצפות את הנזק שיגרם.

מציאות זו הביאה להולדתן של שתי גישות פשרה, האחת היא גישתו של בית-המשפט במיזורי שקבעה כי עורך-הדין אחראי רק במקרה של פעולה כנגד צד ג'.

הגישה האחרת היא זו המצדדת במבחן "האיזון". מבחן האיזון מטרתו למזג בין הגישה הסובייקטיבית שלHedley Byrne והגישה האובייקטיבית של מבחן טובת הציבור.

על-פי מבחן זה, כדי לבחון את מידת אחריותו של עורך-הדין כלפי צד ג', מציג לעצמו בית-המשפט מספר שאלות: באיזו מידה והאם צריך היה עורך-הדין לצפות כי פעולתו תשפיע על הניזוק? האם צפה עורך-הדין, או צריך היה לצפות, את הנזק שנגרם? מהי מידת האשמה המוסרית שנתלוותה להתנהגות הנתבע? כיצד יש להתייחס למקרה הספציפי לאור מדיניות של מניעת נזק עתידי?

פסק-הדין הראשון שאימץ את מבחן האיזון ניתן בעניין Biakanjia שבו קבע בית-המשפט כי קיימת אחריות בנזיקין בשל ניסוח רשלני של צוואה.

בעקבותיה הלך פסק-הדין Donald Gray שבו הועסק עורך-דין בחברת גביה. תפקידו היה לתבוע חייבים שלא פרעו את שטרותיהם לנושים שונים. חברת הגביה היתה גובה את החוב תמורת עמלה מסויימת. באחד המקרים פעל עורך-הדין ברשלנות, שכתוצאה ממנה בוטל הליך ההוצאה לפועל. בעל השטר תבע את עורך-הדין בעילת הרשלנות. בית-המשפט קבע כי עורך-הדין ידע בעת פעולתו כי רשלנותו זו נוגעת לרכושו של צד ג', ועלולה לגרום נזק לאותו צד ג'. לפיכך רשאי הניזוק לתבוע את עורך-הדין למרות העדר הקשר החוזי ביניהם.
בהחלטתו, בית-המשפט השתמש במבחן האיזון בקובעו, כי במקרה שלפניו היתה העסקה מלכתחילה מיועדת לטובתו של צד ג' אשר נפגע, הנזק כלפיו היה ניתן לצפיה ומידת הביטחון שרשלנות זו היתה עשויה לגרום לנזק, לא ניתנת לערעור. כמו-כן קבע בית-המשפט כי קיים קשר ישיר בין התנהגות עורך-הדין והנזק שניגרם, ונזק זה מטיל אשמה מוסרית על עורך-הדין.

וכך גם בפסק-הדין Metzker v. Sloucum שניתן בשנת 1975 {י' שנהב, ר' לויתן "אחריות והמקצועית של עורך-דין, ניהול סיכונים וביטוח החבות", הפרקליט לב, עמ' 177, 180-179}: (b) "צד ג' לא יאויים על-ידי עורך-הדין, והוא זכאי להגנה". בין יתר סעיפי-המשנה, ישנה התייחסות לעובדה כי אין שוני בין מחוייבותו של עורך-דין כלפי לקוחו מחובתו כלפי צד ג', וזאת מן התובנה כי צד ג' סביר אינו יכול להגן על זכויותיו.

הכללים הללו אמנם אינם במעמד של "חוקים", אך הם משקפים את דעתם של אלה ששותפים לחיבורו של חוק כזה אילו היה נחקק.

יחסי עורך-דין-צד-ג' הם פועל יוצא מיחסי עורך-דין-לקוח {Glover v. Southard, 894 p.2d 21,23 (Colo). Ct. App. 1994}, הדרישות מעורך-הדין במערכת יחסים כזו היא מינימלית.

הטענה כי עורכי-דין חבים חובת נאמנות ללקוח אותו הם מייצגים בלבד, אינה תקפה עוד.

במאי 1998, אישר בית המחוקקים האמריקאי, שורה של כללים, אשר דנים בסטנדרטים של חובת הנאמנות בקרב עורכי-דין. סעיף 73 {Restatment of the Law Governing Lawyers section 73}, מתייחס לחובתם של עורכי-דין לצד ג' (non-client): 73(2): (a) "עורך-הדין או לקוחו, 'מזמינים' את צד ג' לסמוך על דעתו של עורך-דין ולהנות משירותיו המשפטיים".

עורך-דין הגיש תביעת נזיקין בשם אמו של המנוח, התפשר והעביר לאם את כל הפיצויים. אלמנת המנוח הגישה תביעת נזיקין בשם בנה נגד עורך-הדין.

בבית-המשפט העליון של מדינת ניו מקסיקו בארה"ב נקבע, כי עורך-דין המטפל בתביעת נזיקין בגין מותו של אדם, חייב במיומנות וזהירות גם כלפי יורשי המנוח ועליו להבטיח את חלקם בפיצויים, למרות העובדה שיורשים אלה אינם נמנים על לקוחותיו.

כמו-כן, קבע בית-המשפט כי הקשר בין עורך-הדין לבין "הנציגים האישיים", דהיינו אמו של המנוח, בתביעת נזיקין עקב מות הנפגע, הינו גם לטובת היורשים על-פי דין, אף אם לא יוצגו באופן ישיר {Leyba v.Whitley, p.2d 172 N.M צוטט ב- Am.Jur.2d.vol.7,247}.

אחריות עורך-הדין נקבעה גם כלפי מי שאינו לקוחו, אשר הסתמך על שירותיו דהיינו הסתמך על התשקיף שהוכן על-ידי עורך-הדין, ואשר היה מיועד לרוכשים שבו תוארו הזכויות הגלומות במקרקעין ללא פירוט מספיק {Atlantic Paradise Ass. Inc v. Perskie666 A. 2d 211}.

2.2 גרמניה
בתי-המשפט הטילו אחריות על עורך-דין כלפי אדם שלישי בהסתמך על החוזה. זאת, כאשר החוזה יכול להיחשב כ"חוזה עם אפקט הגנתי על האדם השלישי".

בתי-המשפט קבעו שלושה תנאים מקדמיים מצטברים לקיום "חוזה עם אפקט הגנתי על אדם שלישי":

1. כאשר עניינו של האדם השלישי בחוזה עלול להיפגע עקב הפרת חיובים מצד עורך-הדין.

2. כאשר ללקוח יש אינטרס להגן על הצד השלישי.

3. עורך-הדין צריך לדעת על קיום האינטרס.

את יישומה של הלכה זו ניתן לראות בפסק-דין של בית-המשפט העליון הפדרלי.

באותו מקרה, לקוח קבוע של עורך-הדין ביקש ממנו לנסח צוואה לטובת בתו, כיורשת יחידה, ולטפל בעריכתה בצורה נוטריונית.

למרות פניות חוזרות ונשנות של הלקוח, לא הביא עורך-הדין את הנוטריון לבתו של הלקוח.

כעבור חודשיים נפטר הלקוח, והבת תבעה פיצויים מעורך-הדין על הנזק שנגרם לה בהעדר צוואה, היא קיבלה רק חלק מהירושה.

בית-המשפט קבע כי שלושת התנאים מתקיימים לגבי התובעת, כצד שלישי הנהנה מהאפקט ההגנתי של החוזה למתן שירות עריכת-דין וחייב את עורך-הדין לשלם פיצויים לתובעת.

בית-המשפט העליון הפדרלי הכיר גם בזכות אלמנתו של לקוח לפיצויים מעורך-הדין, כאשר זה ערך עבור בעלה הסכם פשרה {עקב סכסוך עבודה}, שהיתה בו גם תניה לגבי זכות פנסיה. עקב ניסוח בלתי-ברור התניה לא היתה אכיפה.

בהנמקת ההחלטה נאמר שעורך-הדין צריך היה להיות ער גם לאינטרסים של אשת העובד.

בית-המשפט העליון הפדרלי הכיר בזכותם של ילדים לתבוע את עורך-הדין שערך הסכם לקראת גירושים בין בני זוג, שלפיו התחייבה האם להעביר לילדים את חלקה בבית המשותף.

עקב רשלנותו של עורך-הדין, העברה לא נעשתה לפני הגירושין וביצועה לאחר-מכן הפך לבלתי-אפשרי.

גם במקרה זה נחשבו הילדים כשייכים למעגל האנשים שנהנים מן האפקט ההגנתי של חוזה למתן שירות עריכת-דין, כי עורך-הדין ידע שלקוחו מעוניין להגן על האינטרסים שלהם {ר' סנילביץ "חוזה למתן שירות עריכת-דין והאחריות בגין הפרתו - היבט השוואתי", ספר לנדוי (א' ברק, א' מזוז עורכים, תשנ"ה), חלק ג', 1465, 1518-1517}.

2.3 צרפת
אחריותו של עורך-דין כלפי לקוחו היא חוזית אולם האחריות כלפי צד ג' היא נזיקית.

עורך-הדין אחראי רק כלפי שולחו בקשר לביצוע השליחות, כי פעולותיו נחשבות כפעולותיו של השולח.

כאשר עורך-דין חורג ממסגרת ייפוי-הכוח או כאשר הוא מבצע את השליחות בחוסר תום-לב וגורם נזק לאדם שלישי, הוא חייב לפצות את הניזוק על-פי העיקרון הכללי של אחריות נזיקית שנקבע בסעיף 1382 לקוד סיביל.

בהתאם לכך בית-המשפט העליון פסק שעורך-דין אחראי בביצוע עוולה כאשר יזם הוצאה לפועל של פסק-דין באמצעות עיקול בית, עבור חוב קטן שדי היה בעיקול מטלטלין כדי לאכוף את פסק-הדין {סנילביץ,שם, 1522}.

2.4 אנגליה
פסק-דין מנחה קובע כי עורך-דין אינו חב בחובת זהירות כלפי הצד שכנגד {Gram Gelato Ltd v. Richliff (Group) Ltd (1992)}, דובר באותו מקרה על אדם שהתעניין בשכירות-משנה של נכס, הוא פנה לעורך-דין בשאלה בדבר הזכויות בנכס, אשר עלולות לפגוע בהנאתו משכירות-משנה. הוא נענה בתשובה מטעה.

בית-המשפט קבע כי אין זה צודק וסביר להטיל אחריות במקרה כזה, כאשר התובעים {שוכרי-המשנה} יכולים להפנות את תביעתם נגד לקוחו של עורך-הדין {השוכר}.

לכלל בסיסי זה נקבע חריג - מקום שהוכחה בו "נטילה וולונטרית של אחריות" מצד עורך-הדין של הצד שכנגד. כיום, יסוד זה של נטילת אחריות נתפס באנגליה, כעומד בבסיס החבות בגין מצג שווא רשלני.

ב- Donoghue v. Stevenson ובפסקי-דין אחרים בתחום עוולת הרשלנות, נפתחה הדלת להטלת אחריות על עורך-דין כלפי צד שלישי.

ב- Whittingham v. Crease and Co. עורך-דין ערך צוואה עבור אביו של התובע, שלפיה האב הוריש את רוב נכסיו לבנו. עקב רשלנותו של עורך-הדין בניסוח הצוואה התניה היתה בטלה, ובית-המשפט פסק שעל עורך-הדין חלה חובת זהירות כלפי התובע, שבנוכחותו נערכה הצוואה.

הבעיה נדונה בהרחבה ב- Ross v. Counter. גם בעניין זה בוטלה צוואה עקב רשלנותו של עורך-דין, שלא הזהיר את המוריש שאסור לבן זוגה של מוטבת לחתום על הצוואה בתור עד. בית-המשפט דחה את טענת עורך-הדין כי הוא אינו חב חובת זהירות כלפי תובע {סנילביץ, שם, 1518}.

בשנת 1963 הכירו בתביעה של צד ג' נגד עורך-דין בנימוק שעורך-דין התרשל בשל כך שמסר מידע מטעה {Hedley Byrne co. v. Heller & Partners [7] (1963)}.

בשלב זה היה המבחן סובייקטיבי, כלומר נדרשה ידיעה של עורך-הדין כי הניזוק יסתמך על חוות-דעתו.

בשלב מאוחר יותר הלכה הפסיקה צעד נוסף רחוק יותר וקבעה כי המבחן לקיומה של נטילת אחריות מטעם המזיק הוא מבחן אובייקטיבי ולא סובייקטיבי, כלומר, בית-המשפט לא מתעניין באמונתו של מציג המצג לגבי אחריותו. לפיכך יש המבקרים מבחן זה, כשלטענתם המדובר במבחן הקרבה.

חריג אחר לכלל השולל את חובת הזהירות של עורך-הדין כלפי הצד שכנגד, מתקיים במקום בו פעל עורך-דין למימוש תנאי הסכם בין צדדים. או אז אין בין שני הצדדים ניגוד עניינים.

למשל, במקום שבו נדרש עורך-הדין של הלווה לרשום בטוחה לטובת המלווה בהתאם לתנאי המפורש בהסכם ההלוואה {Professional Negligence - A.M.Dugdale-K.M.Stanton 1989 (מהדורה שניה)}.

על-אף הביקורת, משמש מבחן נטילת האחריות, כמבחן מנחה בכל הנוגע לחבותו של עורך-דין כלפי מי שאינו לקוחו.

נטילת האחריות מתקיימת בדרך-כלל בעת מתן דו"ח או מתן תעודה רשמית מאת עורך-הדין המתכוון לכך כי אדם אחר יסתמך על אותו מסמך {Professional Negligen ( 5th ed.. 2002) 568 W. Flenly and T. Lee, Solicitors' Negligence (1999), "stepping outside the solicitor's role"}.

2.5 סקוטלנד
בסקוטלנד נוהג המשפט המקובל. שם, קיימת הבחנה בין עורכי-דין המתייחסים לשאלות עובדתיות לאלה המתייחסים לעניינים משפטיים.

במקרים בהם מוסר עורך-הדין אינפורמציה על נתונים עובדתיים, יקשה על הצד שכנגד להוכיח שהסתמך על הידע של עורך-הדין עצמו ועל בירורים שערך, ולא על מידע שמי שאחראי לו הוא הצד שכנגד שעורך-הדין שימש רק "צינור" להעברת מידע מטעמו {Midland Bank v. Cameron (1988)}.

2.6 אירלנד
באירלנד לעומת-זאת, על-אף שגם באירלנד נהוג המשפט המקובל, ההלכה היא הפוכה מזו הנהוגה בסקוטלנד, שם עורך-דין אינו אחראי להצהרותיו ככל שאלה מבטאות עמדה בנושא הנגיש לשני הצדדים, בעוד שיהא עלול לשאת באחריות למידע עובדתי אותו הוא מעביר מטעם לקוחו {Doran v. Delaney (1998) 2 I.L.R.M 1}.

יש להדגיש כי גישה זו נדחתה באנגליה {H.L. Evans Lawyer's Liabilities (2) nd ed 2002}.

2.7 קנדה
בקנדה ניכרת נטיה מסויימת להרחיב את החריגים לכלל הקובע כי לא תתקיים חובת זהירות ביחסי עורך-הדין והצד שכנגד. כך במיוחד במצבים בהם הצד שכנגד אינו מיוצג {P.H. Osborne Essentials of Canadian Law: The Law Of Torts 206-208 (2000))}.
יחד-עם-זאת, ככלל, גם במקרים כגון אלה, בהם אין הצד שכנגד מיוצג, על בית-המשפט להשתכנע כי בין הצדדים התקיימו יחסים מיוחדים, וכי עורך-הדין נטל על עצמו כלפי הצד שכנגד אחריות למידע שהעביר {B C . ltd. V. Blaikie2002 BCCA 126} או אחריות לבצע פעולה עבורו במקרה בו הצד שכנגד היה מיוצג {Peake v. Vernon & Thompson(1990) 49 B.C.L.R. (2d) 245}.

בתי-המשפט בקנדה הבהירו כי אין די בקיום עניין משותף, לשני הצדדים לעסקה, בהוצאת העסקה שבניהם מן הכוח אל הפועל, על-מנת להקים חובת זהירות של עורך-דינו של הצד האחד כלפי הצד האחר.

עורך-הדין יחוב בחובה כלפי הצד שכנגד רק אם נטל על עצמו אחריות כלפי אותו הצד, ובכך יצר אצלו הסתמכות סבירה {Kamahap Enterprises Ltd v. Chu:s Market et al.Centtral(1990) 64 D. L. R. (4th) 167}.

ואכן בפרשה היחידה שנסבה סביב שאלת חבותו של עורך-דין של צד אחד בעסקה כלפי הצד שכנגד, ושהגיעה לדיון בבית-המשפט העליון הקנדי, נקבע קיומה של חובת הזהירות על יסוד המסקנה העובדתית כי הצד האחר שכר, בשלב מסויים, את שירותיו של עורך-הדין של הצד האחד {Granville Saving & Mortgage Corp. v. Slevin(1993) 4 S.C.R. 279}.

בקנדה {Professional Negligence - A.M.Dugdale-K.M.Stanton 1989 (מהדורה שניה)} הכלל העקרוני הוא זה הקיים באנגליה, יחד-עם-זאת, קיימת נטייה להרחיב את החריגים לכלל הקובע כי לא תתקיים חובת זהירות ביחסי עורך-הדין והצד שכנגד.

כך במיוחד במצבים שבהם הצד שכנגד לא מיוצג, אז בית-המשפט נדרש להשתכנע כי בין הצדדים התקיימו יחסים מיוחדים, וכי עורך-הדין נטל על עצמו כלפי הצד שכנגד אחריות למידע שהעביר, או אחריות לבצע פעולה עבורו.

הפסיקה בקנדה הבהירה כי לא די בקיום עניין משותף לשני הצדדים לעסקה במימוש העסקה שביניהם מן הכוח אל הפועל, על-מנת להקים חובת זהירות של עורך-דינו של הצד האחר.

להזכיר כי חובתו של עורך-הדין היא בראש ובראשונה לצד שאותו הוא מייצג, ובמסגרת חובתו זו, עליו לעשות ככל יכולתו להיטיב עמו.

עורך-הדין יחוב בחובה כלפי הצד שכנגד, רק אם נטל על עצמו אחריות כלפי אותו צד, ובכך יצר אצלו הסתמכות סבירה.

כך בפרשה היחידה שנסבה סביב שאלת חבותו של עורך-דין כלפי הצד שכנגד, והגיע לדיון בבית-המשפט העליון הקנדי, נקבעה קיומה של חובת הזהירות על יסוד המסקנה העובדתית כי הצד האחר שכר בשלב מסויים את שירותיו של עורך-הדין של הצד האחר {Granville Savings and Morigage Corp. v. Slevin(1993) 4 S.C.R 279}.

בקנדה, בפסק-דין Tracey v. Atkin {(1979) 105 DLR (3d)}, החליט עורך-דין על דעת עצמו "להיכנס לנעלי הלקוח" ולקח החלטות עצמאיות, בעוד שלא התבקש לכך, והצד שכנגד הסתמך על פעולות אלו וניזוק. בית-המשפט מצא את העורך-דין אחראי בנזק.

2.8 אוסטרליה
באוסטרליה, נוטים בתי-המשפט שלא לחרוג מהכלל לפיו אין עורך-דין חב בחובת זהירות לצד שכנגד, בהניחם כי מותר לו לעורך-הדין לצפות כי הצד שכנגד יתור אחר ייעוץ באופן עצמאי {The F. Trindade, Law of Australia, Vol. 27: Profesional Liability, 27.3. Legal Practitioners, 14-15 and P.Cane The Law of Tort in Australia (3rd ed, 1999) 392-393, 396}.

בפסק-דין אוסטרלי {Grasinger v. Henchman (unreported)} נקבע כי הן הצד השני למשפט והן עורך-דינו, במקרה זה, אינם חבים חובה לצד שכנגד.

פסק-דין זה הלך בעקבות ההלכה שנקבעה באנגליה, אשר התייחסה למסירת מסמכים {Business Computers Int. Ltd v. Registrar of Co. (1987) 3 ALL ER 465}.

התובעים, בעלי מניות בחברה שבפירוק טענו כי חובה היתה על הנתבעים לעורך-דינם למסור להם את בקשת הפירוק בדרך המקובלת, ולא לכתובת הרשומה של החברה, כפי שעשו, מאחר וידעו כי למעשה אין הכתובת הרשומה משמשת מען של החברה שבפירוק.

בית-המשפט קבע, כידין טענה זו להידחות ואין כל חובת זהירות כלפי הצד שכנגד במקרה זה. אולם בדרך-כלל, חובה זו קיימת כלפי בית-המשפט { Al Kandari J.R Brown & Co. (1988) 1ALL ER 833}, מפאת תקנת הציבור.

במקרה זה אין יריבות בין הצדדים ועל-כן אין חובה כלפי החברה או כלפי בעלי מניותיה ועל התובעים במקרה זה למצוא את הסעד בתקנות סדרי הדין ולא על דרך תביעת הנזיקין.

בכל השיטות יש הסתייגות לגבי ייצוג של שני הצדדים על-ידי אותו עורך-דין. עקרונית , אסור לעורך-דין לייצג צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים באותו עניין. הנורמה שאוסרת פעולה מתוך מצב של ניגוד אינטרסים מעוגנת בחוק ובפסיקה.

במשפט הצרפתי, למשל, סעיף 84 לקודקס של הפרוצדורה האזרחית מ- 1972 אוסר במפורש על עורך-דין לפעול עבור צדדים שיש ביניהם ניגוד אינטרסים.

בית-המשפט העליון פסק שכאשר עורך-הדין מסכים לייצג אדם שנגדו הוא מבצע הוצאה לפועל של פסק-דין עבור לקוח אחר, הוא עובר על הוראת החוק.

במשפט האנגלי, הפסיקה מתחה ביקורת חריפה על הפרקטיקה של עורכי-דין לערוך את החוזה עבור שני הצדדים, במיוחד בחוזים להעברת זכויות קניין ובחוזים למתן הלוואה.

בפסק-דין Moody v. Cox and Hatt נפסק כי אם עורך-דין פועל עבור שני הצדדים בעריכת חוזה מכר מקרקעין, הוא עלול להיות אחראי כלפי אחד הצדדים, אם הוא יודע על קיום פגם בבעלות הוא עלול להיות אחראי כלפי הקונה אם הוא לא מודיע לו על הפגם, והוא עלול לשאת באחריות כלפי המוכר אם הוא אכן מודיע עליו.

ב- Goody v. Baringהוטלה אחריות על עורך-דין שערך חוזה מכר עבור שני הצדדים, משום שלא בדק איפורמציה מסויימת שסיפק לו המוכר.

בעקבות הפסיקה, הדריכה ה-Law Society את עורכי-הדין לכרות חוזה למתן שירות עריכת-דין רק עם אחד הצדדים ולוותר על עריכת חוזים עבור שני הצדדים {סנילביץ, שם, 1525-1524}.

2.9 ניו זילנד
בניו זילנד, סטו בתי-המשפט מהכלל הבסיסי רק מקום בו העניק עורך-הדין, מטעמו, אישור לקיומו של מצב עניינים מסויים וכאשר התברר כי האישור מוטעה {Connell v. Allied Finance and Investment Ltd v. Haddow & CO. Odlum [1983] nzlr 22 [1993] 2 NZLR 257}.

בפרשת Odlum, תבע אדם את עורך-הדין אשר ייצג את אישתו לשעבר בעת שחתמו בני הזוג על הסכם ממון ערב נישואיהם.

לפי החוק הניו זילנדי, חייב כל צד להסכם שכזה לקבל טרם החתימה עליו ייעוץ משפטי עצמאי, ועורך-דין חייב להיות עד לחיתימתו.

על עורך-הדין לאשר כי הסביר לחותם טרם החתימה על ההסכם, את השלכות ההסכם ואת תוצאותיו.

עורך-הדין של האישה כאמור, למרות זאת נפסל, לאחר הגירושין בין בני הזוג. בית-המשפט מצא כי עורך-דינה של האישה לא הסביר לה את משמעויות הסכם הממון שנכרת ביניהם.

בתביעה שהגיש נגדו הבעל, נפסק כי חובת הזהירות של עורך-הדין כלפיו קמה מכוח הוצאת האישור מטעם עורך-הדין שבו הצהיר כי הסביר לאישה את תנאי ההסכם לפי החוק.

זאת ועוד, כשחתמו על הסכם הממון, כך פסק בית-המשפט, לא התקיים בין בני הזוג כל ניגוד עניינים, אשר היה בכוחו כדי להצדיק את הגבלת אחריותו של עורך-הדין.

2.10 הונג קונג
עמדת בית-המשפט בהונג קונג, מרחיקה לכת יותר מהמדינות שנמנו על חבר העמים בהתנגדותה לאפשרות של חובת זהירות של עורך-דין כלפי הצד שכנגד.

במקרה אחד, נפסק שם כי עורך-דין של בנק אינו חייב להסביר ללקוחה של הבנק, אשר לא ידעה קרוא וכתוב, את משמעות המסמך עליו היא חותמת, וכי אין הוא אף חב לייעץ לה להעזר בעורך-דין משלה, בחותמה על חוזה המעביר את זכויותיה בנכס מקרקעין. זאת למרות שעורך-דין חתם על מסמך כעד, ועל-אף שבמסמך כלל הצהרה, לא נכונה, לפיה תרגם עורך-הדין לחותמת את תוכנו.


בית-המשפט לערעורים פסק שלא די בנוכחות של עורך-דין של צד אחד כאשר הצד האחר אינו מיוצג, וגם אין די בשתיקתו של עורך-הדין ביחס למשמעותו המשפטית של מסמך, כדי להקים לו חובת זהירות {Law Wan-Ian v. Chan &Lo[1988] 1 HKC 350}.

במקרה אחר, נפסק כי עורך-הדין של בעל הבית אינו חב בחובת זהירות לדייר בעצבו את הסכם השכירות, אף שהשוכר נשא בעלות מחצית שכרו של עורך-הדין {Trend Publishiing (H.K.) Ltd. V.Vivien Chan & Co. [1996] 3 HKC 433 (HKHC0)}.