botox
הספריה המשפטית
דיני הפצה - הפצה בלעדית - דין ופסיקה

הפרקים שבספר:

פיצויים

1. כללי
סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"10. הזכות לפיצויים
הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה."

העיקרון השולט בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) הדן בזכות לפיצויים, בא לתקן את תוצאות ההפרה, כך שהנפגע יעמוד במצב זהה או דומה למצב שבו היה נמצא אלמלא בוצעה ההפרה.

בית-המשפט העליון ציין ב- ע"א 61/47 {"קדר" תעשיות כלי חרס בע"מ נ' מפעלים כימיים מזרחיים "עדיף" בע"מ, פ"ד ב(1), 897 (1949)} כדלקמן:

"רצוי להזכיר כאן שני כללים מתורת הנזיקים האנגלית, אשר לפי דעתי, חלים גם אצלנו, הכלל הראשון הוא, כי מטרת תשלום הפיצויים היא להעמיד את הניזק במידת האפשרות במצב שהיה נמצא בו לפני שאירע הנזק, או במילים אחרות: מטרת תשלום הפיצויים היא להחזיר עד כמה שאפשר את המצב לקדמותו... והכלל השני הוא כי על הניזק לעשות את כל המתקבל על הדעת כדי להפחית את הנזק. חובתו של הניזק היא, לא לשבת בחיבוק ידיים ולבטוח בפיצויים שהמזיק ישלם לו - עליו מוטלת החובה לעשות את אשר ביכולתו כדי להקטין את הנזק או ההפסד שנגרם לו."

ב- ע"א 1/62 {יהודה כרמי נ' יוסף שעשוע, פ"ד טז 1190 (1962)} פסק כב' השופט א' מ' מני, כי:

"הכלל היסודי של שומת הנזק הוא, כידוע, להשיב את הצד שזכותו הופרה לקדמתו, היינו לפצות אותו בכסף במידת האפשרות שיהא מצבו על-אף ההפרה כאילו לא הופר החוזה..."

בית-המשפט מסייג כלל רחב זה באומרו:

"אם יפסוק בית-המשפט דמי נזק על-פי הכלל האמור ללא סייג, תהא זו תוצאה חמורה מדי, כי הצד המפר יהא אחראי לכל נזק שנובע מן ההפרה אף אם היה בלתי-צפוי מראש והוא לא העלה אותו כלל על הדעת, שאילו היה יודע מה נזק עלול הצד שכנגד לתבוע ממנו אם יפר את החוזה, לא היה אולי מתקשר בחוזה ומקבל על עצמו את הסיכון."

סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) קובע את הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען שנגרם לנפגע, לבין הפרת החוזה. סעיף 10 הנ"ל מחייב נפגע להוכיח מהם הנזקים שנגרמו לו. במידה ואכן הוכיחם, יקבל פיצוי כנתבע.

כעת מתבקשת השאלה, מהי אמת-המידה על פיה יקבע בית-משפט, את היקף הפיצויים לנפגע? סעיף 10 לחוק התרופות מורה, כי היקף הפיצויים המגיע לנפגע, ייגזר מהמידע שהיה מצוי בידי המפר ברגע כריתת החוזה.

לדוגמה, נמסרה שמלה נדירה בשווי 2,000,000 ש"ח, לניקוי יבש. לרוע המזל, השמלה נקרעה.

כעת, נשאלת השאלה מה גובה הפיצוי המגיע לבעלת השמלה?

סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) קובע, כי יש לבחון את המידע שהיה בידי המפר בעת כריתת החוזה. קרי: בשעה שנמסרה השמלה לניקוי. האם המפר ידע שהמדובר בשמלה נדירה ויקרה כל-כך? אם היה בידיו את המידע האמור, יכול הוא לבחור האם להסתכן אם לאו, ואף לבטח את עצמו, במקרה הצורך. אם לא היה בידיו את המידע, אין לדרוש ממנו פיצוי בגובה עלות השמלה.

הגיונם של הדברים מחייב לגזור את גובה הפיצויים, על-פי המידע שהיה בידי המפר ברגע הכריתה.

בסיסו של לסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) נקבע בפסק-דין אנגלי משנת 1800, הארלי נ' בקסנדייל. שם דובר על בעל תחנת קמח, שמסר את ציר התחנה לתיקון. המתקן הבטיח לו שתוך שבוע ציר התחנה מוכן. בפועל, תיקון הציר לקח זמן רב יותר. ללא ציר התחנה הושבתה. כך שבעל התחנה נותר ללא מקור הכנסה. המתקן טען שלא ידע שחסרונו של הציר גרם להשבתתה של כל התחנה.

בית-המשפט האנגלי פסק שיש להעביר את כל המידע הרלבנטי למפר, בעת הכריתה. כי רק בדרך זו ניתן להחליט באם העסקה משתלמת אם לאו.

מכאן, שחשוב שהמידע יהיה בידי המפר ברגע הכריתה, אחרת הנפגע לא יוכל לדרוש פיצויים בהיקפים גדולים יותר מהיקפי המידע שהיו בידי המפר.

בנוסף, סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) קובע, כי חייב להתקיים קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק שנגרם לנפגע. הנפגע צריך להוכיח, כי נזקו נגרם עקב ההפרה ותוצאותיה.

סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) מורה, כי תנאי ראשון לקבלת פיצוי הוא הוכחת נזק.

ישנן נסיבות בהן, למרות שהופר חוזה, לא נגרם לנפגע נזק. בנסיבות כאלו, לא יוכל הנפגע לזכות בפיצוי.

לדוגמה, נחתם חוזה מכר, לפיו התחייב המוכר להעביר לידי הקונה שטח מסויים לצורך בניית מסעדה. לימים, הפר המוכר את החוזה, ולא מסר לידי הקונה את השטח האמור. בדיעבד התברר, כי לפי תוכנית המתאר אין אפשרות להקים על השטח מסעדה. זאת אומרת, שלנפגע לא נגרם נזק כתוצאה מההפרה, שהרי בין כה וכה לא יכול לממש את תכניתו.

כאשר נפגע טוען שנגרם לו נזק כתוצאה מהפרת החוזה, מתעוררות שתי שאלות:

האחת, שאלת ריחוקו של הנזק: האם הנזק הוא בר-פיצוי או שהוא כל כך מרוחק שאין לפצות עליו;

השניה, שאלת כימות הנזק - תרגום לכסף. מה שיעור הנזק מבחינה כספית.

כיצד נקבע האם הנזק הנטען הוא נזק בר-פיצוי? בסוגיה הזו עוסק סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות).

הסעיף עוסק בשני מבחנים מצטברים:

מבחן הסיבתיות - כלומר, האם יש קשר סיבתי בין הנזק הנטען ובין הפרת החוזה;

מבחן הציפיות - מבחן זה יחול, רק במידה ונענה בחיוב על המבחן הסיבתיות.

סעיף 10 קובע: "הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה" - מבחן הסיבתיות. "ושהמפר ראה אותו" - מבחן ציפיות סובייקטיבי "או שהיה עליו לראותו מראש" - מבחן ציפיות אובייקטיבי, "בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה".

מבחן הצפיות מורכב משני מבחנים: מבחן אובייקטיבי ומבחן סובייקטיבי.

סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות) מדבר על נזק שהמפר צפה מראש, או שצריך היה לצפותו מראש, בעת כריתת החוזה. מבחן הציפיות, מחזיר את המפר אחורנית בזמן, ובוחן האם ידע כבר בעת כריתת החוזה, שאם יבצע הפרה מסויימת זה יהיה הנזק שיגרם - מבחן סובייקטיבי של המפר עצמו.

מבחן הציפיות נוקט גם במבחן אובייקטיבי של אדם סביר במעמדו של המפר. במסגרת מבחן זה בודקים האם האדם הסביר, במעמדו של המפר, היה צריך לצפות, בעת כריתת החוזה, קיומו של נזק כזה.

על השאלה כיצד מחשבים את שיעור הנזק בשווי כספי, אין למרבה הפלא, תשובה בחוק החוזים (תרופות), למעשה החוק שותק בעניין זה ואין בנמצא הוראה המורה כיצד לחשב את סכום הפיצויים.

בית-המשפט קבע שהכוונה היא שהפיצוי צריך להיות כזה שיעמיד את הנפגע במצב שבו היה נמצא אלמלא היתה ההפרה. ולמעשה מדובר בפיצויי קיום. הפסיקה קבעה שהפיצוי במקרה של הפרת חוזה מכוח סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), יעשה על דרך של חישוב כל ההוצאות, כל ההפסדים וכל הנזקים שנבעו מהפרת החוזה, למעשה, הנפגע צריך לזכות בפיצויי שיביאו למצב שהיה אמור להימצא בו אלמלא הופר החוזה, כל מה שיכול היה להרוויח ולא הרוויח, כל ההוצאות, כל ההפסדים וכיוצא בזה.

ב- רע"א 2371/01 {אינשטיין שריר נ' אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ, תק-על 2003(2), 4311 (2003)} הבהיר כב' הנשיא א' ברק, מהי המסגרת הנורמטיבית הקבועה בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות), בקובעו, כי העיקרון הבסיסי הינו, כי אם חוזה הופר, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או ביטולו, בנוסף לכך, זכאי הנפגע לפיצויים, זאת בנוסף לאכיפה או לביטול או במקומם. נקבע כי בנסיבות המקרה, ביטול החוזה על-ידי הנפגע היה כדין, לפיכך, הדיון התמקד בשאלת שיעור הפיצויים לו הוא זכאי.
כב' הנשיא א' ברק נעזר, לשם כך, בקבוע בסעיף 10 הנ"ל, ופסק כדלקמן:

"6. הפיצויים בגין הפרת חוזה נקבעים על-פי המבחנים הקבועים בסעיף 10 לחוק התרופות, לפיו:
'הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה ושהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה.'
בהגשמתה של הזכות לפיצויים על-פי הוראת סעיף 10 לחוק התרופות, נוהגים להבחין בין שני שלבים (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת-שבע בע"מ, פ"ד לה(2), 800, 807 (1980); א' ידין חוק החוזים (תרופות), התשל"א-1970 (מהדורה שניה, התשל"ט), 102). הראשון, עניינו היקפו ומידתו של הנזק. במסגרת זו נבחן הנזק במבחני סיבתיות ("שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה"), תוך ייחוד אותם נזקים שהם צפויים ('שהמפר ראה אותו או שהיה עליו לראותו מראש, בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה'), ושבגינם מוטלת אחריות. לאחר שאותר הנזק אשר להתרחשותו אחראי המפר בא תורו של השלב השני. עניינו של זה קביעת שיעור הפיצויים, לו זכאי הנפגע ("פיצויים בעד הנזק") שנגרם לו. זוהי שאלה של כימות. במסגרת שניה זו יש לתרגם את הנזק לסכומי כסף, אשר יהא בהם כדי לפצות את הנפגע. בערעור שלפנינו אין מתעוררות שאלות של היקף הנזק ומידתו (השלב הראשון), אלא אך שאלות של שיעור הנזק ושומתו (השלב השני).
7. בקביעת שיעור הפיצויים על-פי הוראת סעיף 10 לחוק התרופות ההדרכה החקיקתית הינה דלה. כל שנקבע בסעיף 10 לחוק התרופות הוא כי 'הנפגע זכאי לפיצויים בעד הנזק'. על בסיס הוראה זו פיתחו בתי-המשפט במשך השנים תורת פיצויים מקיפה, אשר קובעת אמות-מידה לקביעת שיעור הפיצויים. ביסוד תורה זו מונחת הגישה כי מושג הפיצויים שולל סעד עונשי ומתמקד בסעד תרופתי, אשר נועד להסיר את הנזק ולהטיבו (ראו ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נה(4), 584, 618 (2000)). עקרון-הגג המשותף לכל אמות-מידה אלה הינו, כי מטרת הפיצויים הינה השבת המצב לקדמותו (restitutio in integrum) המשמעות של עיקרון גג זה הינה, כי יש להעמיד את הנפגע, במונחים כספיים, באותו מצב בו היה נתון אילו החוזה היה מקויים. 'המבחן לקביעת שיעור הפיצויים הוא באותו סכום אשר, במונחים כספיים, יש בו כדי להעמיד את הנפגע, מבחינת הנזק שנגרם לו, באותו מצב בו היה נתון, לו קויים החוזה, ולולא התרחשה ההפרה' (ע"א 355/80 הנ"ל, 808). מעיקרון-גג זה גזרו בתי-המשפט מבחני עזר שיפוטיים אשר יש בהם כדי לסייע לבית-המשפט בכימותו של הנזק ובקביעת שיעורו (ראו ד' קציר תרופות בשל הפרת חוזה, חלק ב' (1991), 958, וכן ע"א 660/86 תושיה נ' גוטמן, פ"ד מד(1), 52, 54 (1989)).
ההלכה היא כי "נפגע התובע פיצויים לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה חייב להוכיח במידת ודאות סבירה הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים שיהיה בו כדי לפצותו על נזקו" (ע"א 355/80 אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2), 800, 806 (1980). כפועל יוצא מכך, "מוטל על הנפגע, המבקש לקבל פיצויים במסגרת סעיף 10 לחוק התרופות, הנטל ליצור תשתית עובדתית, שתאפשר לבית-המשפט להעריך את מידת הנזק מזה ואת שיעור הפיצויים מזה. כשם שמידת הנזק אינה עניין, שנקבע על-פי אומדנא דדיינא, כן עניין הפיצוי אינו נקבע על-פי אומדנא דדיינא."
אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי ההלכה היא כי "תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדוייקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה (RESONABLE CERTAINLY), כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין... על-כן, באותם המקרים בהם, לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת-זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית-המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר {ע"א 605/88 תבורי ו- 3 אח' נ' מעיינות הגליל המערבי, פ"ד מה(2), 1 (08.01.91)}.

סעיף 14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"14. הקטנת הנזק
(א) אין המפר חייב בפיצויים לפי סעיפים 10, 12 ו- 13 בעד נזק שהנפגע יכול היה, באמצעים סבירים, למנוע או להקטין.
(ב) הוציא הנפגע הוצאות סבירות למניעת הנזק או להקטנתו, או שהתחייב בהתחייבויות סבירות לשם כך, חייב המפר לשפות אותו עליהן, בין אם נמנע הנזק או הוקטן ובין אם לאו; היו ההוצאות או ההתחייבויות בלתי-סבירות, חייב המפר בשיפוי כדי שיעורן הסביר בנסיבות העניין."
עיקרון הקטנת הנזק מהווה עיקרון כללי בכל דיני החיובים, וקיבל צביון חוקי בחוק החוזים (תרופות). משמעותו היא, כי על הניזוק להקטין את נזקו.

בפקודת הנזיקין לא קיימת הוראה הדנה בחובת הנפגע להקטנת נזקו. הלכה זו היא פרי הפסיקה בלבד. הלכה פסוקה היא, כי על הניזוק מוטל הנטל ולא חובה להפחית את הנזק שעוולת המזיק גרמה לו.


ב- ע"א 6581/98 זאב זאבי ואח' נ' מדינת ישראל - מחלקת עבודות ציבוריות, פ"ד נט(6), 1 (2005), נקבע כי:

"חרף היעדרה של הוראה מפורשת בעניין זה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), הלכה פסוקה היא כי נטל דומה קיים גם בדיני הנזיקין (ראו ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4), 45, 51 (1991)). השיקולים העומדים ביסוד העיקרון של הקטנת הנזק הם אותם השיקולים בדיני החוזים ובדיני הנזיקין."

יפים לעניין זה דברי הנשיא מ' שמגר במאמרו, בעמ' 19:

"ההצדקה לעיקרון של הקטנת הנזק - זו הכלכלית וזו המוסרית - יפה לכל דיני החיובים. לכן, ההלכות בתחום מסויים מדיני החיובים יכולות לשמש לנו מקור השראה לגבי תחומים אחרים מתוך דיני החיובים. משנגרם הנזק, הדין מטיל את הנטל של הקטנת הנזק על הניזוק. מה לי אם הנזק נגרם עקב פגיעה חוזית או עקב פגיעה נזיקית."

באשר לחוק החוזים (תרופות), עקרון הקטנת הנזק קובע, כי על הנפגע, כתוצאה מההפרה, לנקוט בכל האמצעים הסבירים העומדים לרשותו, כדי להפחית את הנזק שנגרם לו כתוצאה ממעשהו של המפר, אשר פגע בזכויותיו.

ככלל, המפר לא יהא חייב בפיצויים עבור נזק שהיה הנפגע יכול להקטין או למנוע באמצעים סבירים.

בעת פסיקת פיצויים, בוחן בית-המשפט את היקף הנזק, ובודק האם נקט הנפגע בכל הצעדים הסבירים לשם הקטנתו. האחריות בגין הנזק ה"בלתי-נמנע" תוטל על המפר, ובנזק הנוסף, במידה וימצא, ישא הנפגע. למעשה, הנפגע מאבד את זכותו לפיצויים לגבי נזק מסויים ומוגדר, שהיה ביכולתו למנוע.

פסיקה המבהירה עיקרון זה ניתנה ב- ע"א 491/71 {שלמה רוזנר נ' פנינה שטרן, פ"ד כז(1), 78 (1972)}. שם התבררה תביעת פיצויים עקב הפרת הסכם, וכן נדונה חובת הניזוק להקטין את נזקו.

באותו מקרה נחתם בין הצדדים הסכם שותפות, לפיו התחייבה המשיבה להעסיק את המערער תקופה קצובה. המשיבה הפרה את ההסכם וכאחד מפרטי הנזק תבע המערער כ- 14,000 ל"י בעד אובדן רווחים "בתקופה העודפת" היינו מיום ההפרה, ועד יום תום תוקפו של ההסכם.

בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה בקבעו כי אכן הצליח התובע לשכנעו שהנתבעת הפרה את ההסכם אך מכיוון שלא הוכיח מה הרוויח "בתקופה העודפת" בעסקים אחרים הרי שלא הוכיח את גובה נזקו.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט י' זוסמן פסק, כי שלילת המשכורת של המערער וחלקו ברווחים "בתקופה העודפת" הינה צד אחד של הוכחת הנזק והצד האחר הוא הכנסה שהיתה למערער, אם היתה לו ממקור אחר בתקופה העודפת, שכן אותו סכום הכנסה יש לנכות מסכום הנזק הנתבע.

אף אם לא היתה לתובע הכנסה ממקור אחר, בית-המשפט לא יפסוק את מלוא הרווח שאבד לו, וזאת כאשר התובע לא עשה את הדרוש לשם הקטנת הנזק וקבלת הכנסה ממקור אחר. במקרה כזה אין פוסקים לתובע אלא אותו שיעור נזק שלא היה בידו למנעו אילו עשה את כל הדרוש, וכלשונו:

"צד לחוזה אשר ניזק אינו רשאי לשבת בחיבוק ידיים, כי אם מוטלת עליו "החובה" להפחית את הנזק אשר הצד שכנגד גרם לו. לא עשה כן, אין פוסקים לו את מלוא הנזק שנגרם, אלא רק אותו שיעור שלא היה בידו למנעו, אילו עשה את כל הדרוש כדי להקטין את הנזק."

בנסיבות דנן, נקבע כי התובע הוכיח את שהפסיד כתוצאה מהפרת ההסכם והוכחה זו מהווה ראיה לכאורה על נזקו ומשהוכח הדבר, מוטל על הנתבע להראות שעל-אף ראיה לכאורה זו היתה לתובע הכנסה אחרת המפחיתה את נזקו.

באשר לנטל ההוכחה, נקבע כי על התובע החפץ להיפרע את נזקו מוטל נטל השכנוע. אם בתום הדיון מקונן בלב השופט הספק מהו שיעור הנזק נהנה הנתבע מן הספק. אך אין בכך משום היתר לנתבע לשבת באפס מעשה. אם אינו מביא ראיה לסתור ראיה לכאורה שהובאה על-ידי התובע וגם אינו מעורר על-ידי חקירת עדי התביעה ספק בגרסת התובע יסתפק השופט בראיה לכאורה של התובע וייתן לו פסק-דין.
בנסיבות המקרה דנן הוכיח המערער מה היה משתכר אילו נמשך החוזה עד לסופו המוסכם והרי זו ראיה לכאורה להוכחת נזקו. המשיבה לא הביאה כל ראיה נגדית והיא ביקשה רק להראות שלא הפרה את החוזה ובכך לא הצליחה.

בדונו בעיקרון הקטנת הנזק, מתבקשת השאלה עד כמה רחוק צריך הנפגע לפעול על-מנת להקטין את נזקו?

המגמה בפסיקה מתבטאת היטב בדברי כב' השופט מ' עציוני ב- ע"א 531/71 {נתן לכוביצר נ' גדעון רודה, פ"ד כו(2), 113 (1972)}, בפוסקו שהניזק לא חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את החובה המוטלת עליו להקטין את נזקו, ומכאן התפיסה, כי סבירות האמצעים, שעל הנפגע לנקוט, להקטנת הנזק, נבחנת באמות-מידה ליברליות, משום היות המזיק האחראי לסיטואציה שאליה נקלע הנפגע בעטיה של עוולתו. עם-זאת, מטען נורמטיבי זה של הנטל להקטנת הנזק צריך לשקף את השיקולים המתחרים וצריך לתת ביטוי לצורך של הניזוק להתחשב באינטרסים של המזיק.

כב' השופט צ' ברנזון ב- ע"א 592/66 {"הקודחים" נתניה בע"מ נ' נסים ביטון, ו- 2 אח', פ"ד כא(1), 281 (1967)}, ציין בהקשר זה, כי הניזוק חייב לפעול לפי מיטב יכולתו לא רק לטובת האינטרס שלו, כי אם גם לטובת האינטרס של הנתבע. הנה-כי-כן, על הניזוק לנקוט אותם אמצעים, אשר על-פי השקפתו של הציבור הנאור בישראל אדם צריך לנקוט אותם כדי למנוע ממזיק את החובה לשאת בפיצויים על נזק שניתן למונעו. בקביעתם של אמצעים אלה אין לצפות מהניזוק הקרבה אישית למען המזיק, אך אין לאפשר לו התעמרות במזיק. אין לדרוש מהניזוק כי יתייחס אל המזיק כאל עצמו. זו מידת "חסידות" שאין זה ראוי להעמיד בה את הניזוק. לעומת-זאת, אין לאפשר לניזוק להתעלם מהאינטרסים של המזיק. זו מידת רשעות שאינה ראויה. יש לדרוש מהניזוק כי יתחשב הן באינטרס של עצמו והן באינטרס של המזיק, תוך איזון ראוי ביניהם, שישקף את תחושת הצדק של הציבור הנאור בישראל.

עניין בלתי-נפרד בסוגיית הקטנת הנזק, הינו חובתו של הנפגע שלא להגדיל את הנזק. חובה זו נקבעה ב- ע"א 3375/99 {אקסלרוד נ' צור-שמיר, פ"ד נד(3), 450 (2000)}, שם התבררה תביעת פיצויים בגין תאונת דרכים.

כב' השופט ת' אור קבע כי במסגרת קביעת הפיצוי, יש להכיר בהוצאות סבירות צפויות של התובע, ואין התובע זכאי להיטיב את מצבו על חשבון המזיק. כלומר, יש לפסוק פיצוי רק בגין הוצאות הנחוצות באופן סביר לשם החזרת המצב לקדמותו.

השאלה אילו הוצאות נחשבות להוצאות סבירות, תלויה בנסיבות המקרה, והיא בעיקרה שאלה של עובדה, שחובת הוכחתה מוטלת על הנתבע.

אחד המבחנים להתנהגות סבירה היא אם אדם זהיר היה פועל באותו אופן אילו העוול שנעשה לו היה נעשה על ידיו לעצמו.

לעניין סוגיית האמצעים סבירים, בהם על הנפגע לנקוט להקטנת נזקו, אין על הנפגע לצאת מגדרו במאמציו להקטין את הנזק, אלא אך לנקוט צעדים סבירים לשם כך.

חובת הקטנת הנזק אינה דורשת מהנפגע להיכנס להוצאות רבות מדי, או לסיכונים גדולים מדי, בנסותו להקטין את הנזק. כך אין לדרוש מקונה, אשר שילם את מחיר הממכר, ליטול הלוואה כדי לבצע רכישה חליפית, ובהיעדר משאבים, יהא קונה כזה זכאי להשהות את ביצוע הרכישה עד אשר יוחזר לו כספו.

כמו-כן, אין לדרוש מהנפגע, במסגרת מילוי החובה האמורה, ליטול על עצמו התחייבויות שהן מעבר ליכולתו, הכספית או הנפשית. עובד שפוטר בניגוד לחוזה, אינו חייב, למשל, לקבל על עצמו עבוד שאינה לפי יכולתו, או לפי כבודו, לשם קיום הנטל המוטל עליו להקטין את הנזק, כשם שאין לדרוש מקונה של דירה, שלא נמסרה לו עקב הפרת חוזה, ליטול הלוואה בתנאים מכבידים, כדי לרכוש לעצמו דירה חילופית לזו אשר נשללה ממנו בעקבות ההפרה.

ובעניין זה מביעה דעתה כב' השופטת ש' נתניהו, ב- ע"א 176/82 {הררי נ' ורטהיימר, פ"ד לט(3), 660 (1985)}:

"יש לשקול גם את אופן ההשקעה שקונה, הנקי מהפרה בחר בה: אין להטיל עליו כתנאי לאכיפה תשלום, שיביא עליו הפסד וחסרון כיס. גם אין לצפות ממנו שיהיה אשף פיננסי ושיידע לכלכל את השקעתו ולעמוד על משמרה יומם ולילה ושישנה אותה מידי פעם, ובמועד האופטימאלי, כדי להשיג את התוצאות אשר בדיעבד - בתום תקופת ההשקעה - יתברר שהיו הטובות ביותר..."

ב- ע"א 195/85 {בנק איגוד לישראל בע"מ נ' ז'אק סוראקי ואח', פ"ד מב(4), 811 (1989)} ציין כב' הנשיא מ' שמגר, כי:

"אין לגשת לבחינת התנהגותו של הנפגע, כאשר מצוידים רק בחוכמה שלאחר מעשה. את הערכת פועלו או אי-פועלו של הנפגע, במסגרת מילוי חובתו האמורה, יש לעשות על-פי אמות-מידה של מה שסביר היה לעשות בשעת מעשה."

הנטל להוכיח את חובתו להלכה, ויכולתו למעשה, של הנפגע להקטין את נזקו, הוטל על המפר ועליו להעלות טענה זו בכתב טענותיו.


ב- ע"א 462/81 {שמחון נ' בכר, פ"ד לט(1), 701 (1982)} התווה כב' השופט ג' בך את הכללים על דבר חובת ההוכחה, בקובעו:

"א. אם טוען הנפגע, כי בשל נסיבות שאירעו לאחר הפרת החוזה גדל נזקו מעבר לנזק שהתגבש בעת ההפרה, הרי עליו הנטל להראות ולהוכיח נזק מוגדל זה. ב. מאידך גיסא, כאשר מתעוררת השאלה, אם הקטין הנפגע את נזקו או שמא יכול היה להקטינו ונמנע מלעשות כן, הרי נטל ההוכחה בעניין זה מונח על צווארו של המפר."

2. אובדן הכנסה עקב אי-מתן הודעה סבירה {שישה חודשים}
ב- ת"א (ת"א) 50155/05 {יוסף גורל נ' שטראוס שווק בע"מ, תק-של 2014(3), 34369 (16.07.14)}, נאמר כי זמן ההתקשרות בין המערערים לבין שטראוס כמפיצים, נפרש על שנים רבות. סיום ההתקשרות הגיע בשל שינוי בארגון החברה שכלל העתקת מרכז ההפצה מפתח תקוה לאזור חדרה ודרש הערכות ארגונית בהתאם.

ערכאת הערעור קבעה כי תקופה בת שישה חודשים היא תקופה סבירה למתן הודעה על הפסקת התקשרות והמערערים זכאים לפיצוי בגין תקופה זו.

בית-המשפט קבע את גובה הפיצוי כדלקמן:
"לאחר שאני בוחנת את הראיות שהוצגו לפני על-ידי הצדדים, בשים-לב לתובנות שהוסיף כל אחד מהם בישיבת יום 09.07.14, נראה כי קיימת תמימות דעים בין המומחה מטעם הנתבעת לבין התובעים אודות שיעור ההכנסה החודשי לפני קיזוז ההוצאות ועלויות המס. התובעים העריכו את הכנסותיהם החודשיות בסכום ממוצע של כ- 30,000 ש"ח. רו"ח בוכניק הקצה סכום של 27,000 ש"ח לגואטה וסכום של 23,000 ש"ח לסעדה. כלומר, ישנו מתאם בין הסכומים. חשוב לציין כי כל אחד מן הצדדים מגיש את חישוביו על בסיס חסר, בין אם מחמת חלוף השנים ובין אם מחמת ברירת נתונים הנוחים לכל אחד מהם. אם נניח כי ה"ה גואטה וסעדה הפריזו קמעה כלפי מעלה בהערכותיהם, שעה שרו"ח בוכניק בחר לחשב את הכנסותיהם על הצד הנמוך, ניתן לשייך לגואטה סכום הכנסה של כ- 28,000 ש"ח לחודש ברוטו ולסעדה סכום הכנסה של כ- 24,000 ש"ח לחודש ברוטו. האם מסכום זה יש לקזז הוצאות כטענת הנתבעת ואם-כן מהו שיעורן. התובעים סבורים כאמור, כי יש לחשב את הפיצוי המגיע להם על בסיס ההכנסות ברוטו ללא קיזוז הוצאות. הם טוענים כי ההוצאות אינן ברות קיזוז, משום שיש לקחת בחשבון כי מדובר בהשקעות אותן ביצעו לצורך עבודה בקו החלוקה מול שטראוס. עם סיום העבודה דנן, למעשה לא היתה להם דרך לחלץ את השקעותיהם והן ירדו לטמיון. לשיטתם, גם דבר זה יש לקחת בחשבון בחישוב העלויות. מקובל עלי, כי התובעים לא יכלו להחזיר לעצמם חלק משמעותי מהוצאותיהם. יחד-עם-זאת, מניעת קיזוז של מלוא סכום ההוצאות לתקופה של שישה חודשים הוא צעד קיצוני מידי. אני מחליטה לאזן באופן בו עלויות ההוצאות יילקחו בחשבון בתקופה של שלושה חודשים ראשונים ולא לתקופה של שלושת החודשים האחרונים. יש לקחת בחשבון כי מדובר בהוצאות שהותאמו לצורך קו החלוקה הספציפי והאפשרויות של התובעים להקטין את הנזק על-ידי עשית שימוש במשרדים, משאיות וכו' לצרכים אחרים או לעבודה אחרת, מצומצמות ולמעשה כמעט אינן קיימות. אשר להוצאותיו של גואטה, אני קובעת, כי יש לפסוק אותן בשיעור של 10,000 ש"ח נטו עבורו, בשים-לב לכך שהיו הוצאות נוספות של תשלום שכר עבודה לסעדה. החישוב שהציע גואטה עומד על 10,000 ש"ח אכן. החישוב שהציע המומחה רו"ח בוכניק עבור גואטה עומד על 12,605 ש"ח לחודש. זהו ניתוח מרחיב שנעשה ביד פתוחה ואני מצמצמת אותו בשיעור זהיר. כפועל יוצא, ההכנסות נטו של גואטה לצורך התחשיב לחודש לאחר ניכוי הוצאות, יועמדו על סך של 18,000 ש"ח. עבור בני סעדה, יש לערוך אומדן הוצאות דומה, אך לקחת בחשבון שלא היו לו עלויות שכר עבודה. המומחה רו"ח בוכניק נטל חרות לעצמו לחשב את הוצאותיו של סעדה כשוות ערך להוצאותיו של גואטה. הוא לא לקח בחשבון כי ייתכן ושני הצדדים חלקו שירותים כגון הוצאות משרדיות, הנה"ח וכו'. החישובים שנערכו על-ידי רו"ח בוכניק בחוות-דעתו, בכל הכבוד, היו נדיבים באגף ההוצאות והתבססו על השערות גרידא. אכן, בהעדר נתונים ובחלוף השנים פסיקה על דרך של אומדנה היא אפשרית ואף נחוצה אך גם כאן יש להיזהר ולערוך את האומדן בסבירות ראויה ולא בהטיות לכאן או לכאן. בבחינת ההוצאות שהציע כל אחד מן הצדדים לרבות רו"ח בוכניק ובקיזוז שכר העבודה של 4,000 ש"ח לחודש לערך, ואם נקח בחשבון כי חלק מההוצאות היו משותפות, אני מוצאת כי יש להפחית מההכנסה החודשית ברוטו של סעדה סך של 6,000 ש"ח נטו. כפועל יוצא, ההכנסות נטו של סעדה לצורך התחשיב לחודש לאחר ניכוי הוצאות, יועמדו על סך של 18,000 ש"ח. סך של 18,000 ש"ח במכפלה של שישה חודשים עומד על 108,000 ש"ח נכון לחודש דצמבר 2001 עבור כל אחד משני התובעים. זהו הסכום אותו אני פוסקת לזכות כל אחד מהם בגין ההודעה המוקדמת."

3. פיצוי בשווי של קו חלוקה
ב- ע"א 7338/00 {תנובה נ' המנוח ינון שרעבי ז"ל ויורשיו ואח', תק-על 2003(1), 1973 (02.03.03)} נקבע:

"32. מהו אותו פיצוי? גם על-כך משיב לנו החוזה בהוראות סעיף 57: המחלקים זכאים לשוויו של קו החלוקה. בהיקבע המנגנון שנקבע, הועדפה שיטת הפיצוי של שווי קו על פני שיטת פיצוי הנבנית על הודעה מוקדמת ועל פיצוי המוערך על-פי אורכה של אותה תקופה. יש לדחות איפוא את גרסתה של תנובה הטוענת לזכותם של המחלקים לפיצוי על-פי אמת-מידה של הודעה מוקדמת, ולעניין זה אין לי אלא להביא, ובהסכמה, מדברי בית-משפט קמא:
המנגנון אשר נקבע בהסכמי החלוקה הוא מו"מ לקביעת שווי הקו. כלומר הפיצוי בכל מקרה של הפסקת ההתקשרות הוא לגבי שווי הקו ולא בצורה של הודעה מוקדמת.
גם אם הנתבעת רגילה לפצות את משווקיה האחרים בגובה תקופת הזמן של הודעה מוקדמת, לא הוכח נוהג כזה המחייב את הצדדים במקרה הנוכחי.
יתר-על-כן, בפנינו סעיף ספציפי בחוזה מסויים בין הצדדים, שקובע מנגנון שונה, ולכן גם אם קיים נוהג כלשהו, אם הוא סותר הוראה ספציפית בחוזה, גוברת עליו ההוראה הספציפית, שמגבשת את כוונת הצדדים האמיתית במועד חתימת החוזה, ואין לפנות לכוונתם המשוערת בזמן סיום החוזה.
אשר-על-כן, פיצוי התובעים יהיה בדרך של קביעת שווי קו החלוקה...
שווי קו חלוקה
33. משהיגענו לכלל מסקנה כי זכאים הם המחלקים לפיצוי הנאמד על-פי שוויו של קו חלוקה, נותרה שאלה שעניינה הערכת שווי קווי החלוקה של כל אחד מן המחלקים. לעניין זה אימץ בית-משפט קמא, כלשונה, חוות-הדעת שהוגשה מטעם המחלקים, ולפיה פסק סכומי-פיצוי אלה ליום פסק-הדין (06.08. 00): לשרעבי - 856,529 ש"ח ולפלונסקר - 1,690,120 ש"ח.
חוות-דעת של מומחי שני הצדדים קבעו כי יש לאמוד את שוויו של קו חלוקה כהיוון ההכנסות הצפויות למחלק במשך עשר שנים, ובית-משפט קמא אימץ אומדן זה. תנובה תוקפת מימצא זה, שלטענתה אומדן זה אומדן מופרז הוא ובלתי-סביר. לטענת תנובה, שווה זכותו של המפיץ להיוון רווחים אך לתקופה של שנה - התקופה המקובלת על-פי ההלכה להודעה מוקדמת על סיומו של חוזה נמשך - ומוסיפה היא וטוענת כי זה הפיצוי שהיא נוהגת לשלם למחלקים תמורת קווי חלוקה.
34. טענותיה של תנובה אינן מקובלות עליי. אודה כי היוון רווחים למשך עשר שנים נראה בעיניי היוון מופרז, ולעניין זה נזכיר כי בעבר נקבעו מנגנוני - פיצוי שהביאו לפיצוי בסכומים נמוכים בהרבה מהסכומים שנפסקו בענייננו.
ראו, למשל: פרשת בן ברוך - 135.000 דולר (לחודש פברואר 1983); פרשת נר גאון - כ- 464,000 ש"ח (ליום 2.9.2002); פרשת יששכר - 81,500 ש"ח (לחודש דצמבר 1988; בערעור בבית-המשפט העליון הסכימו בעלי הדין כי בית-המשפט יפסוק בשאלת גובה הפיצויים. לאחר טיעון קצר החליט בית-המשפט שתנובה תשלם למחלק 66 אחוזים מהחוב הפסוק). אני ער לכך שלא הרי נסיבותיו של מקרה אחד כהרי נסיבותיו של מקרה אחר, והשוני בין המקרים יכול שיהא רב וניכר.
ואולם אם נדבר ב"סדר גודל", דומה כי גובה הפיצוי אשר נפסק למחלקים שלפנינו בולט בחריגותו. ואולם מה נעשה ומומחי שני הצדדים סברו שיש לאמוד שוויו של קו חלוקה על-פי המדד של עשר שנים? ואם המומחה מטעם תנובה סבר כי תקופה של עשר שנים מהווה מדד ראוי לשומת שוויו של קו, מה טעם נתערב במימצא שקבע על פיו בית-משפט קמא?
35. אשר לטענתה של תנובה כי יש לגזור שוויו של קו חלוקה על-פי אורך התקופה הממוצעת של הודעה מוקדמת - גם טענה זו יש לדחות, ולו משום שהמומחה מטעם תנובה הסכים למדד של עשר שנים. מכל מקום, אורך התקופה של הודעה מוקדמת יכול שישתנה ממקרה למקרה על-פי נסיבותיו המיוחדות, וממילא אין להסתמך על "ממוצע הילכתי", כביכול. ראו, למשל: פרשות טרבנול וחינאווי, לעיל. משראה בית-משפט קמא לאמץ חוות-דעת שניתנה, בין השאר, על -ידי מומחה מטעמה, אין לה לתנובה להלין אלא על עצמה בלבד. למותר לומר כי חוות-הדעת שניתנו בענייננו - חוות-הדעת באשר הן - לא תחייבנה את תנובה בעניינים אחרים.
חוות-דעתו של המומחה פרידמן מיום 12.09.00 (ע"א 9425/00)
36. בהתאם לפסק-דין (חלקי) שמיום 06.08.00, הגיש מר חיים פרידמן, מומחה המחלקים, חישובים שעניינם שוויים של קווי החלוקה ליום פסק-הדין. תנובה סברה כי חישובים אלה מוטעים, ובתגובתה בכתב חלקה על חישוביו של מר פרידמן. מר פרידמן הוסיף והגיב על תגובתה של תנובה, בהסבירו בתגובתו זו את עמדתו בחילוקי-הדעות שנתגלעו בינו לבין תנובה. על-יסוד מסמכים אלה פסק בית-משפט קמא ביום 14.11.00 פסק חלקי, וכך אמר בו:
הריני נותנת בזאת תוקף של פסק-דין כמבוקש בבקשה זו, המבוססת על חישוביו של מר פרידמן על-פי האמור בהם, ובהיותי ערה לתגובת המשיבה החולקת עליהם.
תנובה מערערת על פסק חלקי זה. טענתה היא כי הפסק נעדר הנמקה כנדרש, כי נפסק ללא קיומו של דיון, ללא שמיעת טיעונים ובלא שניתנה לבעלי הדין - לענייננו: לתנובה - אפשרות לחקור את המומחים על חוות-הדעת שנתנו.
37. טיעוניה של תנובה נראים בעיניי. בית-משפט קמא סבר, ככל הנראה, כי די בבדיקת המסמכים שבכתב, והגם שלא אוכל לשלול סברה זו מכל-וכל, נראה לי כי בהתקיים מחלוקת יש וראוי לאפשר לבעל דין לחקור את עדי יריבו (ראו והשוו: תקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; סעיף 17(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971; רע"א 2508/98 מתן. י. מערכות תקשורת נ' מילטל תקשורת, פ"ד נג(3), 26 (1998)). בנסיבות העניין, ובתיתי דעתי למחלוקת בין בעלי הדין, אמליץ לחבריי כי נקבל את הערעור בנקודה זו ונחזיר את הדיון לבית-משפט קמא כדי לאפשר לתנובה לחקור את מר פרידמן על חוות-דעתו. כמובן שזכותם של המחלקים תעמוד להם לחקור אף-הם את המומחה מטעם תנובה.
קיזוז היתרות השליליות
38. בית-משפט קמא לא התיר לתנובה להגיש כראיה את השיקים של רוסו, וכנדרש מכך לא ניתן לתנובה לקזז חובות אלה של המחלקים משווי קווי החלוקה שתנובה חוייבה בתשלומם. טעם הדבר: שיקים אלה לא הוצגו בשלב גילוי המסמכים, והצגת העתקיהם לא היתה מספקת על-פי כלל הראיה הטובה ביותר. ובלשון בית-המשפט:
הנתבעת (תנובה) לא הגישה לבית-המשפט את הצ'קים הדחויים שלא נפרעו ע"ש רוסו שהופקדו לטענתה בחשבונו של... פלונסקר. העתק מצולם של צ'קים שנטען כי הופקדו בחשבונו של... שרעבי הוגש... (שרעבי) אישר כי זו רשימת הצ 'קים ע"ש רוסו שהופקדו בחשבונו.
כל שניתן ללמוד מכך, שהיו שיקים דחויים שהופקדו לחשבון. לא ניתן להסיק שכל שיק דחוי לא נפרע. במהלך הדיון... ביקשה ב"כ הנתבעת להגיש את הצ'קים..., בטענה כי המסמכים הוגשו בהליך גילוי מסמכים במסגרת הליך אחר אשר נתברר בפני השופט גורן (כתוארו אז). הבקשה נדחתה באותו שלב מהנימוק שהצ'קים הנדונים לא הוגשו בשלב גילוי המסמכים במשפט זה ועל-כן לא ניתנה לב"כ התובעים הזדמנות הוגנת לבודקם טרם חקירתו הנגדית עליהם.
כלל הראיה הטובה ביותר בדיני הראיות קובע כי כל מסמך המוגש כמוצג מטעם אחד הצדדים בהליך משפטי לתיק בית-המשפט - יוגש במקורו. בפרקטיקה האזרחית מוגשים במקרים רבים העתקי מסמכים מצולמים לתיק בית-המשפט, אולם זאת בכפוף להסכמה דיונית בין ב"כ הצדדים בה הם מוותרים על נטל המצאת המסמך המקורי ומקבלים העתק מצולם שלו.
במקרה הנדון, כאמור, התנגדו הצדדים להגשת הצ'קים המקוריים בשלב כה מאוחר. אין כל הסכמה דיונית במשפט זה לקבלת ראיות מהליכים משפטיים אחרים שהתקיימו בין הצדדים. לכן שגתה ב"כ הנתבעת בהניחה כי מסמכים אשר הוגשו במסגרת הליך גילוי מסמכים בהליך אחר הינם מוסכמים בין הצדדים. (ההדגשות במקור - מ' ח')

תנובה תוקפת החלטה זו, ועיקר טענתה הוא כי אותו "הליך אחר" שהשיקים הוגשו בו בהליך של גילוי מסמכים לא היה אלא ההליך הנוכחי בגילגולו הקודם כהמרצת פתיחה: שבתחילה הגישו המחלקים תביעה שנוסחה כהמרצת פתיחה - בה נתגלו המסמכים - ולאחר מכן הוסבה המרצת הפתיחה לתביעה הנוכחית. לא עוד, כך מוסיפה תנובה וטוענת, אלא שבתצהירי גילוי מסמכים בתביעה הנוכחית נזכרים מפורשות כתבי בי-דין בהליך הקודם - הם על נספחיהם - וכל המסמכים נמצאו כל העת בידי המחלקים ובאי-כוחם.
39. טיעוניה של תנובה נראים ראויים בעיניי. ראשית לכל, בתצהיר גילוי המסמכים בענייננו נזכרו, על דרך ההכללה, המסמכים שהוגשו בגילגולו הקודם של התיק (והמדובר היה בעשרות שיקים). ראו והשוו: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, התשס"ג-2003), 163. שנית, בענייננו קם הצורך המהותי להציג את השיקים כראיה - לצורך קיזוז - רק לאחר שנקבע כי תנובה חייבת לפצות את המחלקים כשווי קו החלוקה. בנסיבות אלו חלות הוראות סעיף 57.ט. לחוזה החלוקה, הקובע מנגנון מיוחד לקיזוז חובותיו של המחלק לתנובה. וכלשון סעיף 57.ט. במקורו:
"57. הודיעה תנובה למוביל על סיום פעילותו כמוביל באיזור קו החלוקה או הודיע המוביל לתנובה כי הגיע לכלל מסקנה בדבר סיום הפעילות שלו, יתבצע סיום הפעילות וסיום הקשר בין הצדדים כדלקמן:
...
ט. 1. בטרם תשולם למוביל התמורה בגין שווי קו איזור החלוקה תעשה התחשבנות כוללת בין הצדדים.
2. נמצא כי חשבון המוביל נמצא בחובה, יקוזז מלוא סכום החובה מן התמורה בגין שווי קו איזור חלוקה.
3. חוב לצורך קיזוז כאמור משמעו, כל חוב אשר חייב המוביל לתנובה מכל סיבה ו/או נימוק שהם.
4. בחתימתו על הסכם זה נתן המוביל הוראה בלתי-חוזרת לתנובה לנכות מן התמורה של שווי קו איזור החלוקה כל סכום שהוא חייב לתנובה. הוראה זו הינה הוראה בלתי-חוזרת.
על רקע דברים אלה, דומה כי ראוי היה לאפשר לתנובה להוכיח את טענת הקיזוז - קרא: להוכיח אלו מן השיקים של רוסו לא נפרעו - ולעניין זה אמליץ לחבריי כי נחזיר את הדיון לבית-משפט קמא לשמיעת ראיות בנושא הקיזוז."
פיצוי בגין עוגמת נפש
40. בית-משפט קמא פסק לכל אחד מן המחלקים סך 15,000 ש"ח פיצוי בשל עוגמת נפש שנגרמה להם עקב ביטול החוזה בידי תנובה. משקבענו כי המחלקים הפרו את החוזה הפרה יסודית - בהפרתה של חובת הנאמנות - מן הדין לבטל פיצוי זה שנפסק.
שונות
41. בעלי הדין העלו טענות שונות עוד ועוד אך לא מצאנו כי יש בהן ממש ואנו מחליטים לדחותן.
כללם-של-דברים
42. על יסוד כל האמור לעיל אמליץ לחבריי כלהלן:
(1) לקבל את ערעורה של תנובה בעילה שבעשיית עושר ולא במשפט ולבטל את החלטתו של בית-משפט קמא להעניק למחלקים סעד בעילה זו (ע"א (7338/00);
(2) לקבל את ערעורה של תנובה בנושא של עוגמת נפש ולבטל את חיוב הפיצוי שתנובה חוייבה בו בעילה זו (ע"א (7338/00);
(3) להחזיר את הדיון לבית-משפט קמא לדיון בנושא הקיזוז (ע"א (7338/00ׂׂ);
(4) להחזיר את הדיון לבית-משפט קמא לחקירתו של מר פרידמן ולחקירת המומחה מטעם תנובה (אם שרעבי ופלונסקר יבקשו על-כך) על חוות-דעתם בנידון שוויו של קו החלוקה. לאחר חקירה זו יכתוב בית-משפט קמא החלטה חדשה;
(5) בכפוף לאמור לעיל יידחו הערעורים שלפנינו: (ע"א 7338/00; ע"א 9425/00; ע"א 17/01; ע"א 763/01 ראה גם ע"א 442/85 הנ"ל."
4. אי-מתן הודעה בזמן סביר - פיצוי בגובה עמלות - סעיף בהסכם השולל פיצוי
ב- ע"א 355/89 {עזבון המנוח ניקולא חינאווי נ' מבשלת שיכר, פ"ד מו(2), 70 (15.03.92)} מאיין בית-המשפט את משמעות סעיף ששלל פיצוי בקבעו:

"לעניין זה מצביע בא-כוח הנתבעים על הוראות סעיף 18(ד) להסכם משנת 1970, הקובע את לשונו:
"למען הסר ספק מוצהר בזה כמו-כן שבמקרה של אי-חידוש או אי-הארכת ההסכם לתקופה נוספת, בין לאחר יום 31.12.70, ובין לאחר יום 31.12.71, הכל לפי העניין, לא תהיה למפיץ כל זכות לבוא בתביעות כלשהן על-כך, בין לפצויים ובין אחרת, מנשר, מחשבי, מהחברות בעלות מפעלי הבירה, או מי מהן."
עינינו הן הרואות, כך מוסיף וטוען בא-כח הנתבעות, שהצדדים להסכם שללו מפורשות תשלום פיצוי למקרה של אי-הארכת ההסכם, אשר-על-כן אין כלל מקום לדיון בשאלת הזמן הסביר והפיצוי העשוי לבוא תחתיו. טענה זו אינה נראית לי. אין צורך להתעמק בפירושו של סעיף 18(ד) להסכם, כדי לברר ולמצוא אם חל הוא על ענייננו - יש יסוד לגרסה כי הוראה זו חלה, מעיקרה, רק על שנה אחת לאחר 31.12.71 - הואיל ולדעתי תש כוחה של אותה הוראה במהלך השנים - אי-שם בשנות השבעים - בלא שנחוייב להצביע על נקודת זמן ספציפית. אין לקבל - ומכל בחינה שהיא - כי הצדדים נתכוונו לשלול לעולם ועד את זכותו של חינאווי לקבלת פיצויים (וזו גרסת הנתבעות): לא מידת הצדק ולא מידת הסבירות ילמדונו כן. בוודאי כך, אם נוסיף ונחיל את הכלל המצמצם בזכויותיו של מנסח ההסכם (CONTRA PROFERENTEM)."

בסיכומו-של-דבר קובע בית-המשפט כי יש לפצות את המפיץ כדלקמן:
"הנתבעות לא זיכו את התובעים במועד סביר שהיו זכאים לו (בין לפי הדוקטרינה האחת בין לפי הדוקטרינה האחרת), ועל-כן חייבות הן לפצות אותם בגין אותה תקופה. ומה תהא אמת-המידה לשיעור הפיצוי? מסתבר כי בראשית שנת 1986 נתגלעו בין הצדדים חילוקי-דעות באשר לזכויותיהם ההדדיות - מה זכאים הם להפיץ ומה אין הם זכאים להפיץ - ועל-כן דומה כי יש וראוי לייסד את זכות הפיצוי על התקופה הקודמת, לאמור, שנת 1985, לפני שנתגלעו חילוקי-הדעות (בכל מקרה יחושב הפיצוי לפי העמלות ששולמו לפני שנתגלעו חילוקי-דעות). אני מציע, איפוא, כי נקבל את הערעור, וכי הנתבעות תפצינה את התובעים לפי החישוב שלהלן:
א. עמלות עבור שנת הפצה בכל האזורים, לפי חישוב העמלות שהיו בשנת 1985 על כל המוצרים שהופצו בפועל אותה שנה;
ב. על אלו ייווספו עמלות עבור 16 וחצי חודשיי הפצה נוספים באזור שנרכש בשנת 1982, גם כאן לפי חישוב העמלות שהיו בשנת 1985 על כל המוצרים שהופצו בפועל אותה שנה באזור החדש;
ג. סכומים אלה, כסכומים קצובים, ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל ביום 29.9.86 ועד לתשלום בפועל;
ד. בעקבות בית-משפט קמא נפסוק אף אנו, שאם לא יצליחו הצדדים לחשב בהסכמה את החיוב הנובע מפסק-הדין, יהיה כל צד זכאי לעתור לבית-משפט קמא למינוי מומחה - רואה חשבון - לעריכת החשבון, וכן לקבלת הוראות באשר לדרכי החישוב הנאותות."

5. אובדן רווחים - טענה בדבר הקטנת הנזק
ב- ע"א 605/88 {תבורי ו- 3 אח' נ' מעיינות הגליל המערבי, פ"ד מה(2), 1 (08.01.91)} פיצה בית-המשפט את המערערות בפיצויים בקבעו כי:

"טענה כוללת שטוענים המשיבים היא הטענה כי המערערות נמנעו מלהקטין את הנזק שנגרם להן עקב הפרת החוזה, הגם שיכלו לעשות כן על-ידי ביטול ההסכם מייד עם גילוי ההפרה על-ידי המשיבים. חלף זאת, לטענת המשיבים, בחרו המערערות להשהות את ביטול החוזה, ורק לאחר זמן רב - ב- 09.12.84 הודיעו על הפפהסקת החוזה החל מתאריך 15.01.85.
טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה. ועל טענה כגון זו אמרתי במקרה אחר: "טענה... שיש בה שילוב של תשתית עובדתית ויישום כללים משפטיים, היתה צריכה למצוא מקומה בכתב ההגנה, כדי שהצד שכנגד יוכל להתמודד עמה עובדתית" (ע"א 578/88 טפחות, בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נצר ואח', פ"ד מג(3), 828, 834 (1989) - דברים שיש ליישמם גם על עובדות מקרה זה.
מעבר לכך, במקרה נשוא דיוננו איני רואה כיצד תסייע טענה זו למשיבים. המערערות כרתו עמן את חוזה הסוכנות, מתוך כוונה להפיק לעצמן רווחים כתוצאה מקיומו של חוזה זה. משהפרו המשיבים את החוזה התרו בהן המערערות, ומשההתראות לא הועילו - הציעו להן להיפרד ברוח טובה. רק משלא הועילו ההתראות - הפסיקו המערערות לספק למשיבים את תוצרתן, ובשלב מאוחר יותר ביטלו את החוזה.
אין לראות בהתנהגותן זו של המערערות כל דופי, וכל פעולה שלא כפי שניתן היה לצפות מהן שתנהגנה. התנהגותן לכל אורך השתלשלות הפרשה מעוגנת בתנאי החוזה. כך הסיק בית-המשפט גם ב- ע"א 618/85 הנ"ל, שאף בו נדונו סוגיות שעניינן אותו חוזה בו עסקינן (ראה שם, 348). יתר-על-כן, אף אילו היו המערערות נוהגות בפחות אורך רוח ומבטלות את החוזה קודם לכן, והמשיבים היו מוסיפים לנהוג כפי שנהגו קודם לכן, ולספק סחורה מתחרה לזו של המערערות (דבר שהיה מובן מאליו אילו בוטל החוזה) - איני רואה כיצד בדרך זו היה מוקטן הנזק. הנזק הוא אבדן הרווחים שהיו צפויים אילו היו הצדדים עומדים בהתחייבויותיהם על-פי החוזה. בנסיבות המקרה דנן - ביטול החוזה בשלב מוקדם יותר - לא היה בו כדי להקטין נזק זה, ועל-כן לא היה על המערערות ללכת בדרך של ביטול החוזה מייד בסמוך להפרתו על-ידי המשיבים. אמור מעתה, שטענה זו של משיבים נדחית גם לגופה.
18. משהגענו לשלב זה עלינו לבוא חשבון: לתרגם את מסקנותינו לערכים כספיים, ולקבוע מה יהיה עתה מצב החשבונות בין המערערות למשיבים:
א. בשאלת יתרת הזכות שיש למשיבים כלפי המערערת לא ראינו להתערב, והיתרה נותרת על כנה; הווה אומר: 3,816,324 שקלים ישנים, ליום 08.12.84.
ב. אובדן רווחים למערערות והפקת רווחים שלא כדין: בעניין זה שקלתי אם בנסיבות המקרה לא יהיה זה ראוי להחזיר את התיק לבית-המשפט המחוזי, כדי שזה יקבע את שיעורו של אבדן הרווחים על-פי אמות-המידה עליהן המליץ רואה החשבון, ועל-פי הראיות שהיו בפניו, ואולי על-ידי מינוי מומחה לעניין זה, אשר יערוך את החישובים ויציע את התוצאות אליהן יגיע בפני בית-המשפט. אולם, במחשבה נוספת, הגעתי לכלל מסקנה כי מאחר ומדובר בעניין שראשיתו לפני זמן רב, ואשר זה מספר שנים שהוא מהלך בין הערכאות השונות (בית-המשפט המחוזי ובית-משפט זה), לא יהא זה ראוי להחזירו פעם נוספת לבית-המשפט המחוזי, ואם אך אפשר יהיה לסיימו בשלב זה - ייטב הדבר לכל הנוגעים בעניין.
מכיוון שקיימים נתונים שעל פיהם ניתן להגיע לאומדן של הסכומים אותם יש לפסוק, ומאחר שבנסיבות מקרה זה, אין מצבו של שופט בדרגה הראשונה עדיף על מצבנו בנקודה זו, העדפתי להגיע לאומדן אשר יהא מושתת על העובדות כפי שנתגבשו בדרגה הראשונה.
19. המערערות תבעו בגין אבדן הרווחים ובגין הפקת רווחים שלא כדין סכום של 130,261,570 שקלים ישנים. המומחה בחוות-דעתו מנה מספר גורמים אותם יש לקחת בחשבון שעה שבאים לנתח אובדן רווחים, ואלה הם:
א. תמחיר לקביעת עלות הייצור;
ב. קביעת מחירי המכירה;
ג. חישוב הרווח הגולמי;
ד. נתוח דו"חות כספיים של המפעל בהשוואה לשנים קודמות, וזאת בערכים ריאליים;
ה. מחקר שווקים ארצי ואזורי;
ו. כניסת פירמות חדשות לענף, והתחרות בין הפירמות.
קבעתי לעיל, כי בנסיבות המקרה דנן, הגם שהמערערות לא הוכיחו את כל היסודות הנ"ל, ניתן לראותן כמי שעמדו בנטל ההוכחה שרבץ עליהן בכל הקשור להוכחת עיקרי הנתונים הנדרשים כדי לקבוע את שיעור הנזק שנגרם להן. ציינתי, שעובדה זו כשלעצמה אינה מחייבת לאמץ במלואן את התוצאות המספריות אליהן מגיעות המערערות.
נראים הדברים על פניהם כי קיימת הפרזה רבתי, הן בסכום הכולל אותו תבעו המערערות, והן שעה שהצביעו על פריטים חשבוניים שונים, שגם אז נהגו עם עצמן ברוחב לב ניכר. הנתונים אותם הביאו המערערות כמצביעים על שיעור אובדן הרווחים יכלו להיות הרווחים האמיתיים אלמלא הפרת החוזה רק אילו כל התחזיות והתקוות של המערערות היו מתגשמות במלואן, מבלי שמכשולים ומשוכות כלשהם ימנעו מאותן ציפיות להתגשם. אך נסיון החיים מלמד כי לא כל תכנית, וודאי שלא כל שאיפה ומשאלה לגבי רווחים צפויים, סופן להתגשם, ולא פעם, בשל נסיבות - צפויות יותר או צפויות פחות - עלולות תכניות להשתבש, ותקוות עלולות להכזיב את בעליהן. בבואנו לערוך את חישוב אבדן הרווחים, אין לנו ליטול את הנתונים כפי שהיו אילו הכל היה מתנהל למישרין, בלא הפרעות ובתנאים אופטימליים, אלא עלינו להתחשב גם באפשרות שחלקים מן התכניות לא היו מגיעים לכלל מימוש.
מקור נוסף שיש בו כדי להצביע וכדי ללמד על-כך שהמערערות הפריזו על מידתן שעה שסיפקו את הנתונים השונים, הוא חוות-דעתו של רואה החשבון. הלה הצביע על כמה וכמה עניינים בהם נראית לו הפרזה והגזמה בנתונים שמסרו המערערות: כך לגבי מחירו של ארגז משקאות קלים בתקופה הנדונה, וכך לגבי אחוז הרווח אשר לטענת המערערות היה צפוי להן כתוצאה ממכירתו של כל ארגז שכזה. ואם בעניינים שבהם סיפקו המערערות נתונים מספריים נהגו הן בהגזמה ובהפרזה, הדברים בולטים עוד יותר בכל הקשור לעניינים בהם התבססו המערערות עצמן במידה רבה על השערות ועל ספקולציות, כגון בשאלה כמה ארגזי משקה מתוצרתן היו נמכרים באיזור נהריה אלמלא שהמשיבים הפרו את החוזה ומכרו תוצרת מתחרה, או בשאלה מהו הרווח אותו הפיקו המשיבים כתוצאה מהפרת האמון אותו חבו למערערות.
בנסיבות אלה דומני כי המערערות תבואנה על סיפוקן ולא תצאנה מקופחות, אם בגין אבדן הרווחים והפקת רווחים שלא כדין תוך הפרת חובות האמון ייקבע, כי המשיבים חבים להם סכום גלובאלי של 60,000,000 שקלים ישנים, כשווים על-פי מדד אוקטובר 84.
20. התוצאה הסופית היא, איפוא, כי הערעור מתקבל בחלקו. המשיבים ישלמו למערערות את הסכום המצויין בסעיף ב' הנ"ל, בניכוי יתרת הזכות שיש למשיבים אצל המערערות, כאמור בסעיף א' הנ"ל. סכום זה יהיה נושא ריבית והצמדה מיום פסק-הדין. בנוסף, יישאו המשיבים בהוצאות המערערות בדרגה זו בסך -.5000 ש"ח להיום."

6. הוכחת נוהג לתשלום פיצויים בשל הפסקת הסכם סוכנות
ב- ע"א 687/76 {בנו בלייויס נ' יחיאל מאיר פיק, פ"מ לב(ב), 721 (1978)} נדונה תביעת המערער לפיצוי בסך 120,000 ל"י, בגין הפרת ההסכם עמו, שינתה כאמור מאפיה והפכה לשאלת עצם קיומו של הסכם מעין זה, וסופה שהתגלגלה לשאלה אחרת, שנדונה בהסכמת הצדדים, והיא אם קיים מנהג או נוהג, שמכוחו בכלל זכאי המערער לתבוע פיצוי בגלל הפסקת הסוכנות, כאשר שני הצדדים הסכימו ביניהם כי אם אכן מנהג או נוהג כזה קיימים, כי אז יחוייבו המשיבים בתשלום פיצוי מתאים למערער.
שאלה נספחת לדיון זה היתה, אם אין המערער מנוע, אפילו הוכח קיומו של נוהג או מנהג שבשל הפסקת סוכנות מגיעים פיצויים, מלזכות בהם בשל התנהגותו כלפי המשיבים, ומחמת שהתחרה בחברה המשיבה מס' 2?

בית-המשפט קבע כי:

"השופט המחוזי המלומד מקדיש לעניין הוכחת הנוהג לשלם פיצויים, הדומים באפיים לפיצויי פיטורין, עקב הפסקת סוכנות, חלק ניכר מפסק-דינו, ואחרי ניתוח ממצה ומעמיק הוא מגיע למסקנה שנוהג כזה לא הוכח.
אין ברצוני להיכנס כן לניתוח שאלה זו של הנוהג לשלם פיצויים אחרי הפסקת קשרי המסחר בין סוכן וחברה שאותה הוא מייצג. בנסיבות העניין נראה לי שניתן להשאירה בצריך עיון, שכן אפילו קיים נוהג שכזה, ואפילו זכאי היה לכאורה המערער לתשלום פיצויים, לאור התנהגותו של המערער כלפי החברה אין הוא זכאי לקבלם.
השופט המחוזי המלומד מתייחס כמה פעמים למהימנותו ולאישיותו של המערער, שעשה עליו רושם רע בעדותו שהיתה מלאה סתירות, והוא לא נמנע גם מלומר שחלקים שלמים של עדותו היו שקרים שנאמרו במצח נחושה.
מכל מקום נקבע כעובדה על-ידי השופט, כי התנהגותו של המערער היתה מנוגדת לאתיקה המקובלת ביחסים שבין יצרן וסוכן, וכי הוא גרם בהתנהגותו זו נזק ממשי לחברה, וזו היתה למעשה סיבה להפסקת הקשרים המסחריים עמו. המערער היה אמנם סוכן מכירות של החברה, אך הוא עצמו ייצר גם כן שמיכות והתחרה עמו. המערער היה מייצר שמיכות זולות שהיו פחותות בטיבן משמיכות שהחברה המשיבה היתה מוכרת באמצעותו, והיה מוכר אותן ללקוחותיה של החברה, מבלי הביא כלל לידיעתם שגם החברה מייצרת ומוכרת שמיכות זולות מאיכות נמוכה יותר.
בהתנהגותו זו הפר המערער את חובת האמון שהיתה לו כלפי החברה, וכמו שמציין נכונה השופט המחוזי, יתכן ואף הסב לה נזק בכך שלא זו בלבד שמכר ללקוחות החברה את השמיכות שהוא עצמו ייצר, בשעה שאילולא כן היו קונים אותן מהחברה, אלא שגם גבה מאותם לקוחות עצמם את התשלומים עבור שמיכותיו ועבור שמיכות החברה וקיימת האפשרות שמתוך הגביות הללו, לקח המערער לעצמו את כספי המזומנים ולחברה נתן שטרות והמחאות לטווח ארוך.
בהתנהגותו של המערער יש משום הפרת ההסכם שהיה לו עם החברה. ובין אם היה ההסכם הזה מפורש או מכללא, הרי על-ידי הפרתו והפרת החובות המוטלות על כל עובד כלפי מעבידו, ועל כל סוכן כלפי העסק שהוא מייצג איבד המערער את זכותו לפיצויים.
ב- ע"א 81/64 זמל נ' אוירבך, פ"ד יח(3), 567 (1964) נדון מקרהו של אדם שהיה סוכן של עסק ושהפיץ עבורו מכונות כביסה. הוא התחייב לא למכור כל מכונת כביסה אלא רק את אלו שיוצרו על-ידי אתו בית-החרושת שהעסיקו, ומשהפר את ההסכם הפסיק בית-החרושת את הקשר עימו.
בנדון זה אומר שם השופט ח' כהן את הדברים הבאים:
"...היתה בהתנהגותו של התובע משום הפרה חמורה של ההסכם שבינו לבין המערערים... (בעמ' 576).
...התנהגותו של התובע אינה עולה עוד בקנה אחד עם מעמדו ותפקידיו כסוכנם של המערערים. פשיטא שרשאים המערערים לומר לו, אתה הראית בהתנהגותך שאותו ההסכם שנעשה בינינו אינו קיים עוד ואינו מחייב אותך; ממילא אינך יכול להישמע בטענה כאילו הוא מחייב עוד אותנו. לשון אחרת, התנהגותו של התובע היה בה משום סירוב לקיים את עיקרו ותכליתו של ההסכם כולו, ועל-כן אינו יכול עוד לתבוע על פיו."
(בעמ' 577)
ודברים אלה יפים גם בענייננו. המערער אינו יכול להפר את חובותיו כסוכן כלפי מעסיקיו, ולאחר מכן לבוא ולהלין מדוע אין מפצים אותו על הפסקת הקשר המסחרי עמו.
באותו עניין טוען המערער, כי בנוסף לפיצוי עבור הפרת ההסכם עימו, או כמו שהוא מכנה זאת - פיצויי פיטורין, מגיע לו תשלום עבור המוניטין של עסקו, משום שאלה הם רכוש יוצרם ומשלקחו אותם ממנו יש לשלם עבורם, וזאת ללא כל קשר לנוהג המקובל בענף מסחרי זה או להתנהגותו, המונעת ממנו לזכות בפיצויים על הפסקת הסוכנות עמו.
גם בטענה זו אין ממש, שכן יש להפריד בין מקרהו של אדם אשר מוכר את עסקו לאחר, והאחרון משלם לו בעבור המלאי העסקי המצוי בעסק, ובעבור המקרקעין שבהם שוכן העסק, ובנוסף על-כך גם עבור המוניטין שרכש העסק במשך השנים, ובין מקרהו של אדם המנהל עסקיו באמצעות סוכן, שתפקידו המוצהר הוא להשיג לקוחות בעבור העסק, ולאחר זמן מפסיק קשריו עם הסוכן. כאשר המערער הפסיק לעבוד עבור המשיבה מס' 2, הרי ממילא לא קיים עוד עסקו של הסוכן כמייצגה, ואם היו לו מוניטין כסוחר או סוכן יישארו לו אלה לעסקיו האחרים. ואילו החברה לא תשתמש במוניטין שלו כסוכן אם תמכור בעצמה ישירות ללקוחות את השמיכות, או אפילו תעבוד באמצעות סוכנים אחרים, שכן לאלה יש עסקים השונים מעסקו של המערער, מוניטין שונים לטוב או לרע מאלה שלו.
ואם תאמר כי המערער הוציא כסוכן החברה מוניטין לשמיכותיה, הרי זה היה תפקידו כסוכן ועל-כך קיבל שכר, ומוניטין אלה כשנרכשו - לתוצרת החברה נרכשו ולא לסוכניה. אשר-על-כן גם דין טענה זו להידחות."



7. מעשי מרמה - הענקת פיצויים חרף התנהלות תרמיתית
ב- ע"א 1319/06 {משה שלק ואח' נ' טנא נגה 1981 בע"מ ואח', תק-על 2007(1), 3772 (20.03.07)} נדון ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בגדרי פסק-הדין הוחלט לחייב את המשיבה והמערערת שכנגד, חברת טנא נגה בע"מ, להשיב לארז שלק (הוא המערער 2 והמשיב שכנגד) סכום של 40,000 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה משנת 1989, וזאת בשל ביטול ההסכם להפצה בלעדית שנחתם בין הצדדים.

נפסק מפי כב' השופט השופט ס' ג'ובראן:

"11. הנה-כי-כן, בין בעלי הדין ניטשת מחלוקת באשר לשאלה האם המערערים היו מודעים לשינויים שנערכו בהסכם השני. במחלוקת זו שנפלה בין הצדדים נחה דעתי כי הדין הוא עם החברה.
בית-משפט זה חזר ושנה במספר הזדמנויות כי חתימתו של אדם על מסמך מהווה עדות לכך שאותו אדם קרא את המסמך, הסכים לאמור בו, והיה מודע למשמעות ולתוצאות חתימתו, ועל-כן אין הוא יכול לנער חוצנו ממנו (ראו למשל, ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור, פ"ד יט(2), 113, 117 (1965); ע"א 1513/99 דטיאשוילי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3), 591, 594 (2000)). לפיכך נפסק, כי על-פי-רוב "אדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב" (ע"א 467/64 הנ"ל, שם; ראו גם ע"א 413/79 אדלר חברה לבניין בע"מ נ' מנצור, פ"ד לד(4), 29, 38 (1980). שם, הובהר כי טענה בדבר בטלות חוזה לא תעמוד למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ולא עמד על ההשלכות הנובעות מכך). הוא הדבר, כאשר אדם חותם על מסמך מתוך הסתמכות עיוורת על עצת פרקליטו או יועץ אחר המהימן עליו (ע"א 413/79 הנ"ל). הלכה זו כוחה יפה, וביתר שאת, כאשר עניין לנו במסמכים בעלי חשיבות. שכן, ההיגיון מחייב כי החתימה עליהם לא תעשה בהיסח הדעת (ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5), 365, 376-375 (2002); כן ראו ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2), 559 (2000); רע"א 11519/04 לבקוביץ' נ' בנק הפועלים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.07.05)). לאור האמור, נקבע בפסיקה כי הנטל להוכחת טענה מסוג זה בנוגע לבטלותו של חוזה הוא כבד מן הנטל הנדרש להוכחת טענות אחרות במשפטים אזרחיים, והמעלים טענה זו נדרשים לתמוך אותה "בראיות פוזיטיביות כאפשרות קרובה" (ע"א 1548/96 הנ"ל, 571-570; ע"א 1513/99 הנ"ל, 594).
12. ובענייננו, משה הודה בכך שהוא חתם על המסמך המבטל את ההסכם הראשון מבלי שטרח לקרוא את תוכנו, ומתוך אמון מלא בדבריו של בר אדון. ארז חתם אף הוא על ההסכם השני מן הטעם שאביו הורה לו לעשות כן. כעת מנסים השניים להתנער מן האמור במסמכים אלו, אף-על-פי שהם כלל לא טרחו לעיין בהוראותיהם ולוודא כי תוכנם עולה בקנה אחד עם ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים בעל-פה. זאת, חרף העובדה שמדובר במסמכים בעלי חשיבות רבה עבורם, אשר אין הדעת נותנת כי הם יחתמו עליהם מבלי לעיין כלל בתוכנם. בנסיבות אלו, ובהתחשב בראיות השונות עליהן עמדתי קודם לכן, לא שוכנעתי כי המערערים הרימו את נטל ההוכחה המוגבר המוטל על כתפיהם. לאור האמור, דעתי היא כי ההסכם השני השתכלל לכדי הסכם מחייב ובר-תוקף. בהמשך דבריי, אצביע על-כך שאף לוּ היתה מתקבלת גרסת המערערים לפיה העברת זכויות ההפצה הבלעדיות ממשה לבנו היתה פורמאלית בלבד, לא היה בכך די כדי לשנות את החלטתי הסופית.
סוגיית הפרת ההסכם השני
13. השאלות הנשאלות כעת הינן האם ההסכם השני אכן הופר על-ידי ארז, והאם ביטולו על-ידי החברה היה כדין. בית-המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה כי שידולו של שוסטרמן לגנוב מוצרים מהווה עילה חוזית מספקת לביטול ההסכם השני בהתאם לאמור בסעיף 29(א) להסכם זה. בית-המשפט נתן אמון מוחלט בגרסתו של שוסטרמן, אשר טען כי ארז ניסה לשדלו מספר פעמים לגנוב מוצרים מהמחסן ולהתחלק עימו בתמורה שתתקבל ממכירתם. בית-המשפט התרשם כי שוסטרמן דובר אמת, וכי ארז מאידך לא סיפק הסבר מניח את הדעת לקיום מניע שיכול היה לגרום לשוסטרמן להעליל עליו עלילה.
המערערים טוענים, כי מסקנה זו של בית-המשפט המחוזי בטעות יסודה. טענה זו אין בידי לקבל. כידוע, אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית המבוססות על ממצאי מהימנות, אלא במקרים חריגים. שכן, הערכאה הדיונית היא זו שמתרשמת באופן ישיר ובלתי-אמצעי מן העדים ומדבריהם (ראו למשל, ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים, פ"ד לב(2), 661, 663 (1978); ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, פורסם באתר האינטרנט (15.01.04), פסקה 3 והאסמכתאות השונות המופיעות שם). איני סבור כי במקרה הנוכחי נתקיימו אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות התערבות בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית.
14. מעבר לנדרש, אעיר כי לא שוכנעתי שנפלה טעות בקביעתו זו של בית-המשפט המחוזי. המערערים עומדים על מספר סתירות שנפלו לכאורה בעדותו של שוסטרמן, מהן התעלם בית-משפט קמא. כך למשל, המערערים מזכירים את העובדה ששוסטרמן מצא לנכון לדווח לקצין הביטחון של החברה על הצעתו של ארז לגנוב את המוצרים אך כחודשים לאחר שהיא הועלתה לראשונה, בחודש יולי 1997. פער זמנים זה, כמו גם העובדה שאך בחודש נובמבר אותה שנה החליט שוסטרמן לתעד בכתב את שיחותיו עם ארז, מעוררים לדידי המערערים פליאה רבה. כן מצביעים המערערים על סתירות שנפלו בגרסתו של שוסטרמן באשר לשאלה מי יזם את הגשת התלונה למשטרה ובאשר לאירוע שבו, כך נטען, איים ארז על שוסטרמן. לבסוף טוענים המערערים כי שוסטרמן, אשר שימש כמחסנאי, לא הורשה להוציא סחורה מן המחסן.
איני מוצא ממש בכל הטענות הללו. הסתירות שנפלו, אם בכלל, בעדותו של שוסטרמן הינן זניחות ואין בהן כדי לקעקע את מהימנותו. בייחוד, אם מביאים אנו בחשבון את העובדה ששוסטרמן אינו שולט היטב בשפה העברית ואת העובדה שחלפו כתשע שנים מן המועד שבו התרחשו האירועים האמורים ועד למתן עדותו בבית-המשפט. אף לעיכובים שנפלו בהגשת התלונה לקצין הביטחון ובהעלאת הדברים על הכתב ניתן הסבר מניח את הדעת. במהלך חקירתו הנגדית ציין שוסטרמן כי תחילה הוא לא התייחס ברצינות להצעותיו של ארז וסבר כי הדברים נאמרו בבדיחות הדעת. אולם, כאשר ארז העלה בפניו בפעם השלישית את הרעיון לגנוב סחורה מן המחסן הלה מצא לנכון לדווח על-כך לקצין הביטחון של החברה. זה האחרון אף הורה לשוסטרמן בחודש נובמבר אותה שנה להעלות דברים אלו על הכתב (ראו עמ' 225-221 לפרוטוקול). זאת ועוד, אף אם שוסטרמן לא היה מוסמך פורמאלית להוציא סחורה מהמחסן, כפי שטוענים המערערים, הרי שסביר להניח כי היתה לו אפשרות מעשית לבצע פעולה זו, ובפרט לאור העובדה שהלה שהה לבדו בחלק מן הזמן במחסני החברה."

ממשיך בית-המשפט וקובע:

"השבת סכומי כסף כפיצוי בגין ביטול הסכם ההפצה או בשל השבחת ערך קו החלוקה
18. לאחר שחלפנו מעל המשוכות השונות שניצבו בדרכנו, השאלה המשפטית האחרונה הדורשת ליבון הינה: האם זכאים המערערים לפיצוי כלשהו, בין אם בשל ביטול ההסכם על-ידי החברה ודחיית הצעותיהם של הרוכשים מטעמם ובין אם מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט, וזאת בגין השבחת ערך קו החלוקה במרוצת השנים. כאמור, המערערים תבעו מן החברה סכום כסף המגלם את שוויו של קו החלוקה נכון לסוף שנת 1998, אשר מגיע, כך על-פי הערכת מומחה מטעמם, לסכום של 834,000 ש"ח. החברה מאידך, טוענת כי הסכומים בהם נוקבים המערערים כמייצגים את שווי הקו אינם ריאליים ומנופחים. טענה זו של החברה אף נתמכה בחוות-דעת של מומחה מטעמה.
19. תחילה אדון בשאלת זכאות המערערים לפיצוי בגין ביטול ההסכם השני והפסקת הקשר המסחרי עם החברה. במספר מקרים בעבר הבהיר בית-משפט זה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים כי סוכן או מפיץ המפר הסכם שחתם עם היצרן אינו יכול להישמע לאחר מכן בטענה כי הוא זכאי לפיצוי בגין הפסקת ההסכם. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו ב- ע"א 687/76 בלייויס נ' פיק, פ"ד לב(2), 721 (1978):
"המערער אינו יכול להפר את חובותיו כסוכן כלפי מעסיקיו, ולאחר מכן לבוא ולהלין מדוע אין מפצים אותו על הפסקת הקשר המסחרי עמו."
(שם, 725)
ואילו במקום אחר נפסק:
"למרות האמור לעיל, ברור, כי אם המשווק הוא זה שהפר את חוזה ההפצה, אין הוא זכאי לפיצוי כלשהו, ולא יהא צורך לדון באורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול. משמע, אם אכן מעשיו של המערער היו בגדר הפרה יסודית של החוזה בינו לבין המשיבה, לאחרונה הזכות לסיים את החוזה, הן על-פי הדין אשר קדם לדיני החוזים והן לפי הדין הקיים היום, וזאת מבלי להמצא חייבת בתשלום פיצויים (ע"א 5630/90 תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר, פ"ד מז(2), 517, 522 (1993); ראו גם: ע"א 81/64 זמל נ' אוירבך, פ"ד יח(3), 567, 573 (1964))".
ואכן, מתקשה אני להעלות על הדעת כי מפיץ אשר לא נרתע מלהפר באופן בוטה את הסכם ההפצה ואגב כך גרם לביטולו, יוכל לתבוע פיצוי על פיו בגין הפסקת הקשר המסחרי. אין הדבר מתיישב לא עם שורת הצדק ולא עם השכל הישר. ובענייננו, כבר עמדנו על-כך שההסכם השני הופר על-ידי ארז, כאשר הלה ניסה להוציא במרמה סחורות מן החברה (ראו פסקאות 14-13 לעיל). בנסיבות אלו, ומאחר ולא מופיעה באותו הסכם כל הוראה המזכה את ארז בפיצוי, אין אני סבור כי הוא זכאי לפיצוי כלשהו בגין סיום ההתקשרות עם החברה.
20. לדידי המערערים, בינם לבין החברה השתכלל חוזה נוסף, שלישי במספר, מאחר והחברה סיכמה עימם כי הם יוכלו לנסות ולמכור את קו החלוקה לאדם אחר. המערערים טוענים, כי פסילת הרוכשים הפוטנציאליים שהוצעו על ידם, ללא כל סיבה מצדקת, מהווה הפרה של ההסכם השלישי ומזכה אותם בפיצוי. בהקשר זה המערערים אף נסמכים על קביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה החברה לא נהגה בדרך מקובלת ובתום-לב למימוש התחייבותה כלפי ארז לאפשר לו למכור את הקו.
אף טענה זו של המערערים דינה להידחות. יש לזכור כי על-פי ההלכה שיצאה מלפני בית-משפט זה, זכות ההפצה הינה זכות חוזית ולא קניינית. טיב ההתקשרות מן הסוג שלפנינו, בין מפיץ ליצרן, מבוסס מטבע הדברים על יחסי אמון ואינו מקים עילה לדרוש המשך קיומו של הקשר או אכיפתו (ראו למשל ע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ, פ"ד נד(4), 849, 860-858 (2000); ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול, פ"ד מד(3), 661, 682-681 (1990) (להלן: "פרשת מעבדות טרבונל"); רע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2), 309, 324 (1990); ע"א 9046/96 בן ברוך נ' תנובה, פ"ד נד(1), 625, 633-632 (2000)). נכון הוא הדבר, כי בהתאם לאמור בסעיף 31 להסכם השני רשאי היה ארז להעביר את כלל זכויותיו בקו החלוקה לאחר, בכפוף לכך שאותו מועמד יעמוד בתנאים מסויימים, ובלבד שתינתן הסכמת החברה לכך בכתב ומראש. ואכן, אין להוציא מכלל אפשרות מקרים בהם "ישוב" קו החלוקה לחברה היצרנית והיא תחוייב בפיצוי המפיץ, וזאת בשל אי-הסכמתה, ומטעמים בלתי-סבירים, להעביר את זכויותיו בקו החלוקה לאדם אחר (ע"א 9046/96 הנ"ל, 631). אלא, שאין כך הדבר בענייננו.
21. ראשית, טוענת החברה כי זכותו החוזית של ארז להעביר את קו החלוקה לאחר, בהתאם לאמור בסעיף 31 הסכם השני, פקעה מן העולם עם הפרת הסכם זה על-ידי ארז עקב מעשי המרמה השונים שבוצעו על ידו. לעניין זה נסמכת היא על האמור ב- ע"א 498/83 אמישרגז נ' מלבין, פ"ד מב(4), 269 (1988). לעמדת החברה, היא ניאותה לאפשר לארז להמשיך בהפצת מוצריה, חרף מעשי המרמה שביצע ולמרות שלא היתה מחוייבת לעשות כן. הסכמתה זו ניתנה לפנים משורת הדין, וודאי שאינה מקנה לארז, כך לטענת החברה, זכות להעביר את קו החלוקה לאדם אחר או לדרוש ממנה פיצוי בסרבה להתקשר בהסכם חדש עם הרוכשים שהוצעו על ידו.
אף אני מתקשה לקבל את עמדת המערערים לפיה בין הצדדים נחתם הסכם שלישי המחייב את החברה לאפשר לארז למכור את קו החלוקה לאדם אחר. קביעה זו אינה עולה, להשקפתי, בקנה אחד עם החומר העובדתי שבתיק. כך, בכל אחד ואחד מן המכתבים שנשלחו לארז לאחר שהודע לו על כוונת החברה לבטל את ההסכם השני, עמדה החברה פעם אחר פעם על-כך שהארכות השונות ניתנו לו מתוך מחווה של רצון טוב, לפנים משורת הדין וכדי לאפשר לו להמשיך בחלוקת המוצרים. לא זו אף זו, במכתב ששלח ארז ביום 26.11.98 לנעם הנקין, מנהל מכירות והפצה בחברת תנובה, ביקש הוא מן החברה לחדש את הסכם הבלעדיות שנחתם עימו. במכתב התגובה מיום 01.12.98 הובהר לארז כי החברה נהגה עימו באופן הוגן ומתחשב כאשר הסכימה לפנים משורת הדין להיעתר לבקשתו ולאפשר לו להמשיך בחלוקת מוצריה במשך כעשרה חודשים נוספים. כן הובהר מפורשות באותו מכתב, כי ההארכה הנ"ל לא הותנתה במציאת קונה חלופי. אף-על-פי שמכתב התשובה לא כלל התייחסות מפורטת לכל הנאמר במכתבו של ארז הודגש כי אין להסיק מכך על הסכמת החברה לאמור בו. לבסוף, שב ארז והתבקש להפסיק באופן מוחלט את שיווק מוצרי החברה עד ליום 17.12.98 (ראו נספח ו' לתיק המוצגים מטעם המערערים). נוכח האמור, מתקשה אני לקבל את העמדה כי בין הצדדים נכרת הסכם מחייב נוסף.
שנית, לטענת החברה החלטתה לפסול את שני המועמדים האחרים שהוצעו על-ידי ארז נבעה מנימוקים עניינים. זאת, מאחר והתברר כי אין בכוונתם לעסוק בכוחות עצמם בחלוקת התוצרת (עמ' 198, 212-211 לפרוטוקול). עוד נודע, כי לאחד הרוכשים לא היה באותה עת רישיון נהיגה למשאית, תנאי בלעדיו אין לחתימה על הסכם הפצה מן הסוג האמור (סעיף א' לחלק הכללי בהסכם השני להסכם שנחתם בין הצדדים), וכי הרוכש האחר לא הסכים להפסיק את עבודתו בקווים אחרים (עמ' 212-211 לפרוטוקול; ראו גם, עמ' 279-278 לפרוטוקול). כן מבהירה החברה כי לא ניתן לכפות עליה את העסקתם של מפיצים שאינם מתאימים. אף-על-פי שלא נעלמה מעיני קביעתו של בית-המשפט המחוזי לעניין התנהלותה חסרת תום-הלב של החברה, דומה על פניו כי נימוקים אלו שעמדו בבסיס החלטתה של החברה שלא לאשר את מכירת הקו לאדם אחר הינם סבירים. מה גם, שארז לא הכחיש כי הקושי העיקרי במכירת קו החלוקה מקורו לאו דווקא בהתנהלות החברה, כי אם בפרסומים על הכוונה לסגור את מחלבת טנא נגה (ראו מכתבו של ארז מיום 06.09.98).
לבסוף, אעיר כי אף לוּ היתה מתקבלת טענת המערערים בהקשר זה, הרי שיש לזכור כי בסופו-של-דבר ניתן לארז לפנים משורת הדין "מעין פיצוי" בדמות ארכה בת כעשרה חודשים, במהלכה התאפשר לו להמשיך ולהפיץ את מוצרי החברה. ניתן לומר, כי הארכה שניתנה לארז שקולה הלכה למעשה למתן הודעה מוקדמת על ביטול ההסכם. כידוע, מתן הודעה שכזו תכליתה בראש ובראשונה לאפשר למפיץ שהות נוספת למציאת עבודה חדשה (ע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינאווי ז"ל נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2), 70, 80-76 (1992); כן ראו, מיגל דויטש "על "גנים" משפטיים והתחרות דינים: לסוגיית היחס בין דיני חוזים לדיני עשיית עושר" עיוני משפט יח 557, 579-578 (להלן: "דויטש")). אולם יש אף הסוברים, כי בבסיס ההודעה המוקדמת הניתנת למפיץ זמן סביר מראש עומדות מטרות נוספות ובכללן, כיסוי השקעותיו הראשוניות ומתן אפשרות למיצוי הרווחים שהיו צפויים לו מן ההסכם (פרשת מעבדות טרמינל, 701, 705-704, 708; ראו גם, ע"א 355/89 הנ"ל, שם; ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז(2), 429 (1993); לביקורת על גישה זו ראו דויטש, שם). הנה-כי-כן, אף-על-פי שהחברה רשאית היתה לבטל את ההסכם השני באופן מיידי וללא כל צורך בהענקת פיצוי, אפשרה היא לארז לפנים משורת הדין להמשיך ולהפיק רווחים בגין הפעלת הקו במשך כעשרה חודשים נוספים. בעשותה כן, העניקה היא לארז מעין פיצוי, אף-על-פי שלא היתה מחוייבת לעשות כן. על יסוד כלל הטעמים האמורים הגעתי לכלל מסקנה כי ארז אינו זכאי לפיצוי נוסף בשל סירוב החברה לאשר את מכירת קו החלוקה לאדם אחר."