botox
הספריה המשפטית
דיני הפצה - הפצה בלעדית - דין ופסיקה

הפרקים שבספר:

צו מניעה זמני וקבוע

1. כללי
סעדים מניעתיים שני פנים להם. האחד, הסעד המניעתי כסעד זמני שמטרתו שמירה על המצב הקיים ביום מתן הצו וזאת עד להכרעה הסופית בתביעה העיקרית ועל-מנת למנוע מצב שבו התוצאה הסופית של הדיון המשפטי לגופו של עניין לא יקיים לתובע את הזכות אותה הינו תובע. השני, הסעד המניעתי הקבוע אשר מהווה בעצם הנצחת זכותו של התובע בעילה כזו או אחרת כסעד ותרופה עצמאיים שבצידן אין תרופה אחרת {צווי מניעה, נרקיס-זנטי, 103 והפסיקה שם}.

2. התנאים למתן סעד זמני
שלושה הם התנאים הנדרשים לשם מתן סעד זמני:

(א) הלכה היא מלפנינו כי לצורך קבלת סעד זמני על מבקש הסעד להוכיח עילת תביעה רצינית המתבססת על זכות אשר לכאורה קנויה לו.
{ע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלית נ' תופיני סער, פ"ד מה(4), 409 (1995); ע"א 483/85 דניאל לב נ' דגם מערכות בע"מ, פ"ד לט(4), 729 (1986); ראה גם: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה חמישית), 565 - 559 (1988)}

לצורך מתן סעד זמני מספיקה ראיה לכאורה, לצורך הוכחת עובדה השנויה במחלוקת, ולא נדרש שכנוע במידה הדרושה להכרעה הסופית.

(ב) הלכה פסוקה, כי על בית-משפט של יושר לשאול עצמו האם קיימים שיקולים שלא להעתר לתובע, האם בא התובע לבית-משפט ביושר ובנקיון כפיים, או שמא מעלים הוא עובדות חשובות, מידיעת בית-המשפט, ובלבד לזכות בצו {ע"א 121/65 אדמונד ויוסף נחמד נ' אסתר (קמיליה) ביג'ו, פ"ד יט(2), 578 (1965); ע"א 625/83 ד"ר כרמלה ברקוביץ נ' מיכאל מנדל בודניה, פ"ד מא(4), 581 (1987); כן ראה ספרו של י' זוסמן, 563.

(ג) שיקול אחר שעל בית-המשפט לשקול כשהוא נדרש ליתן סעד זמני עניינו בבדיקת מידת הנזק העשוי להיגרם לכל אחד מבעלי הדין באם ינתן או לא ינתן הצו, והשוואתם של הנזקים זה לזה.

על בית-המשפט להתחשב באיזון שבין אינטרס התובע לקבל סעד זמני מיידי לבין הפגיעה האפשרית בנתבע {ע"א 483/85 לעיל, ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח(4), 105 (1984); המר' 440/79 מיקלוש נ' גולן, פ"ד לה(2), 645 (1979); ספרו של י' זוסמן לעיל, 562; רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בעמ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבניין, פ"ד מט(1), 730 (1995).

3. סעד מניעתי קבוע
ביסוד התביעה למתן צו מניעה קבוע מונח הרעיון של מניעה, המתחייב במקרה המתאים, את מתן הצו לא רק לשם מניעת נזק שכבר התחיל אלא גם את מניעתו של נזק בטרם התחיל. בדרך-כלל, ינתן צו מניעה קבוע כדי למנוע נזק שקרוב לוודאי כי יקרה. כך גם לא יינתן צו מניעה קבוע כאשר הזכות עליה בא הצו להגן עשויה להסתיים כעבור זמן קצר. העקרונות העומדים ביסוד הצו הזמני יפים אף לעניין הצו הקבוע במגבלות הקשורות למטרת הצו {ראה דיוננו בצו הקבוע בספרם של נרקיס-זנטי לעיל}.

4. צווי מניעה וחוזי הפצה בלעדית
ההלכות שהובילו את הסוגיות השונות ביחסי יצרן ומפיץ ועניינים שונים הנגזרים ממערכת זו דומים גם בסעדים מניעתיים זמניים שונים. בכל הפסיקות הללו תמיד נבחנה, קודם כל, העילה להקמת זכותו של המפיץ וממנה נגזרו גם הצווים הזמניים ככל שהמבקש הוכיח ולו לכאורה את זכותו כמו גם את האלמנטים האחרים העומדים בבסיס קבלת הסעד הזמני או הקבוע. במסגרת הדיון בשער זה אנו נתמקד רק בשאלות הקשורות לעצם מתן או אי-מתן הצו הזמני או הקובע בעין ההלכה מבלי שניכנס למהותה של הזכות, אלה נדונו בשערים הקודמים של הספר.

ב- רע"א 371/89 {אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בעמ ואח', פ"ד מד(2), 309 (18.01.90)} נדונה השאלה המשפטית האם זכאי המפיץ הבלעדי למנוע יבוא מתחרה של המוצר, נשוא זכות ההפצה הבלעדית, בתחום הגיאוגרפי או האחר, אשר לגביו הוענקה לו הבלעדיות. הבקשה נסמכה על העילות הבאות:

1. טענה לסעד מניעתי - מכוח עילה קניינית
המפיץ הבלעדי משקיע, לפי הטענה, משאבים ומאמצים רבים בפרסום המוצר ובקידום מכירותיו. השקעה זו יוצרת למוצר מוניטין. למפיץ הבלעדי, לפי הטענה, זכות קניינית במוניטין זה.

הייבואן המתחרה, בהפיצו את המוצר הזהה, נהנה מן המוניטין של המוצר, שנוצר, לפי הטענה, על-ידי בעל זכות ההפצה הבלעדית. בכך הוא עושה שימוש שלא ברשות בנכס אשר אינו שייך לו, ואף מפריע לבעליו של הנכס, המפיץ הבלעדי, בשימוש בו. אשר-על-כן, זכאי המפיץ הבלעדי, לפי הטענה, לסעד מניעתי כנגד הייבואן המתחרה, מכוחם של דיני הקניין.



2. טענה לסעד מניעתי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט
על-פי טענה זו, הייבואן המתחרה נהנה מפירות השקעתו של המפיץ הבלעדי בפיתוח שוק למוצר אשר אותו הוא משווק. בכך יש, לפי הטענה, משום התעשרות בלתי-צודקת של הייבואן המתחרה על חשבונו של המפיץ הבלעדי. המפיץ מבקש למנוע התעשרות זו.

3. טענה לסעד מניעתי מכוח עילה נזיקית
בית-המשפט קיבל את הערעור לאחר שמצא שאין יסוד לעילות שנתבעו וביטל את הצו. הפלת ה"זכות לכאורה" מכוח עילות אלה הפילה את הצו הזמני.

ב- ע"א 901/90 {אברהם נחמיאס נ' קולומביה סחר ותעשיה בעמ, פ"ד מז(1), 252 (31.01.93)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בו ניתן צו מניעה קבוע כנגד המערערים, לפיו אסור להם לייבא, למכור, לשווק או להפיץ, בכל דרך שהיא, צעצועים ומשחקים הנושאים את השם TOMY. בית-המשפט העליון קיבל את הערעור וביטל את צו המניעה הקבוע לאחר שפסק כי אין למבקשי הצו עילה מכוח זכותם להפצה בלעדית כמו גם מן הטעם שהתניה בדבר הגבל עסקי של המפיץ איננה תקפה.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 741/94 {נירם בע"מ נ' ד. שיווק והפצה, תק-מח 94(2), 267 (19.05.94)} בדחותו את הבקשה לצו הזמני קובע בית-המשפט:

"המבקשת רכשה ב- 01.01.94 מחברת פניני באיטליה זכויות להפצה בלעדית בישראל של מדבקות הנושאות עליהן צילומי פנים של שחקני כדורגל של מדינות מסויימות, סמליהן וחולצותיהן של אותן קבוצות המתחרות על אליפות העולם בכדורגל לשנת 1994. המדבקות נרכשות על-ידי הציבור, ביחוד ציבור הילדים, האוספים אותן ומדביקים אותן באלבום. משלוח המעטפות הריקות, בהן נמכרות המדבקות, בכמות מסויימת מזכה את השולח בפרס או בהשתתפות בהגרלה, הכל בהתאם לכמות ולתנאי ההגרלה.
ב. המשיבה הראשונה מפיצה אף היא מדבקות של שחקני כדורגל המשתתפים בתחרות על אליפות העולם ב- 1994, הארוזות במעטפות ומיועדות להדבקה באלבום. זכויותיה להפצה מעוגנות בהסכם שנעשה בינה לבין המשיבה 2 ומר רמי יהושע.
על-פי התצהירים התומכים בבקשה ונספחיהם רכשה המשיבה השניה את המדבקות והמעטפת מחברת Euroflash S.R.L מאיטליה, שרכשה את זכויות השימוש בתמונות מסוכנות צילום Bildbyran בשבדיה.
ג. זכות הפצה בלעדית של מוצרי חברה אחרת אינה מקנה למפיץ את ההפצה הייחודית של אותו מוצר בישראל (אם לא השכיל המפיץ למנוע את אפשרות המכירה של המוצרים לחברות אחרות בחו"ל השולחות את המוצר לישראל) ובוודאי לא את האפשרות למנוע ממפיץ אחר לשווק בישראל מוצר דומה שנרכש מחברה אחרת.
ד. המחלוקת, אם ישנה מחלוקת, בין חברת פניני האיטלקית לחברת הצילום השבדית על הבעלות של מי מהן על זכות היוצרים של תמונות השחקנים אינה ניתנה להכרעה בדיון בין שתי המפיצות, אשר כל אחת מהן סומכת על ההצהרות שניתנו לה על-ידי החברה הזרה.
ה. המבקשת הציגה הסכמים שנעשו על-ידי חברת פניני עם קבוצות כדורגל ושחקנים על הקניית הזכות הבלעדית לצלום תמונות השחקנים. לא כל התמונות נשוא ההסכמים שנויות במחלוקת אלא אחדות מהן ואף אלו אינן בהכרח זהות לתמונות שבידי המבקשת, על-כן קשה להימנע מהמחשבה שמא בידי המשיבות תמונות שצולמו קודם לחתימת ההסכם של הקבוצות עם חברת פניני או שצילומי השחקנים נעשו על-ידי כל אחת מהחברות, על-ידי המבקשת - ברשות הקבוצה או השחקן, ועל-ידי החברה האחרת - ברשות או ללא רשות. אם נעשה צילום של פני השחקן בניגוד לרצונו - יבוא הוא ויתבע, אם יש לו זכות תביעה, את עלבונו. המבקשת אינה יכולה לבוא במקומו לעניין זה.
ו. כל עוד לא הובררה זכותה של המבקשת להפצה ייחודית של התמונה בישראל לא ניתן לייחס למשיבות, הטוענות אף הן לזכות דומה, עשיית עושר שלא במשפט.
על-כן משלא שוכנעתי בזכות המבקשת לאסור את הפצת התמונות על-ידי המשיבות - אינני יכול להיעתר לבקשתה."

ב- רע"א 201/87 {בשארה ורוור בע"מ נ' (ארטיק) מונוגיל תעשיות מזון בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.08.87)} נדונה בקשה לצו מניעה זמני אגב טענה בדבר קיומו של הסכם הפצה בלעדית. בית-המשפט קבע כי כדין נדחתה הבקשה על-ידי בית-המשפט קמא שכן הבקשה נסמכה על מסמך שאין בו זכר לקיומה של זכות להפצה בלעדית. עוד נטען כי לא ניתן להסתפק בטענה סתמית שלא מובאת בתצהיר.

ב- ע"א 347/90 {סודה גל בע"מ נ' ריקרדו ספילמן ו- 4 אח', פ"ד מז(3), 459 (12.08.93)} נתקבלו עתירות למתן צו מניעה זמני על בסיס שתי עילות; גרם הפרת חוזה ועשיית עושר ולא במשפט {ראה גם דיוננו לעיל בשער של עילות נזיקין ועשיית עושר}.

ב- רע"א 3323/91 {כימינטר בע"מ נ' טרדיס גת בע"מ ואח', תק-על 91(3), 2880 (25.09.91)} נקבע כי בית-המשפט גם רשאי היה ליתן צו מניעה זמני להבטחת מניעת הפרה או המשך הפרה צפויה של ההסכם וכדבריו:

"בעיקרם-של-דברים, דין הערעור להידחות. ובקשר לכך ברצוני להדגיש את אלה:
א. על-פי העובדות שבאו בפניו בית-המשפט רשאי היה להגיע למסקנה שלכאורה ביטול המשיבות 2 - 8 (להלן: "הייצרניות") את הסכם ההפצה אשר בינן לבין המשיבה הראשונה (להלן: "טרדיס") לאלתר נעשה שלא בתום-לב ושלא כדין. העילה לביטול ההסכם היתה הפצה של מוצר המיוצר על-ידי אחרים על-ידי טרדיס, על-אף שהייצרניות נתנו הסכמתן מראש ובכתב להפצתו על-ידי טרדיס. בנסיבות אלה, ולאור התנאי בדבר הצורך בהודעה של 12 חודשים מראש על ביטול ההסכם, אם ברצון הייצרניות לבטלו (כשאין קיימים תנאים חריגים המצדיקים ביטולו המיידי), רשאי היה בית-המשפט להגיע למסקנה שהסכם ההפצה בין טרדיס לייצרניות ממשיך להתקיים, ויבוא אל קיצו רק בתום 12 חודשים מיום הודעת הביטול על-ידי הייצרניות. ובמילים אחרות, שבמועד הגשת הבקשה עמדה לטרדיס זכות לכאורה להמשיך ולהפיץ את מוצרי הייצרניות.
ב. בית-המשפט גם רשאי היה ליתן צו מניעה זמני להבטחת מניעת הפרה או המשך הפרה צפויה של ההסכם בין טרדיס לבין הייצרניות כל עוד זה נשאר בתוקף ובמסגרת זו אף ליתן צו מניעה זמני נגד המבקשת (ראה דיני נזיקין העוולות השונות (בעריכת ג' טדסקי גרם הפרת-חוזה מאת נילי כהן, 224, 275, (הערת שוליים 6, ובעמ' 289 (הערת שוליים 58)).
ג. הנני אף סבור שאין להתערב בהחלטת בית-המשפט, על פיה במאזן הנוחיות הכולל ראוי היה ליתן את צו המניעה הזמני."

ב- ע"א 5756/94 {חביב חמאוי ו- 29 אח' נ' סופרגז חברה ישראלית ו- 7 אח', תק-על 97(1), 347 (05.03.97)} בית-המשפט המחוזי, בפסק-דינו קבע כי המחלקים "ויתרו או לקו בשיהוי בכל עניין הקשור באספקת גז בצוברים למבנים שבהם לא סיפקו גז במיכלים הרגילים, בין אם מבנים אלה נמצאים באזור חלוקה של אחד התובעים או מי מקודמיו ובין אם המבנים נמצאים באזור שמחוץ לכל תחומי החלוקה של התובעים". עם-זאת קבע שלכל מחלק הזכות למנוע מסופרגז לספק גז באמצעות צוברים לצרכנים המקבלים מיכלי גז באמצעות המחלק לפי השיטה הקודמת, עד שהמחלק ייערך לספק גז לצרכנים בעצמו בשיטת הצוברים. כן נקבע כי התקופה הסבירה לצורך ההערכות היא שישה חודשים. בית-המשפט המחוזי לא מצא עילה לתביעה נגד חברת בורשטיין והמפיצים האזוריים.
לפיכך נדחתה התביעה נגד האחרונים וניתן צו האוסר על סופרגז להסב לצוברים את אספקת הגז למבנים שבהם נעשית האספקה על-ידי המחלקים בשיטה הקודמת, "כל עוד לא ניתנה לתובע המחלק גז באזור בו נמצא המבנה הודעה על כוונת סופרגז להסב את אספקת הגז לדיירי אותו מבנה לאספקה בצובר והתובע לא החל באספקה בצובר מיד אחרי תום החודש השישי למתן ההודעה". כן חוייבה סופרגז לשלם למחלקים הוצאות בסך 10,000 ש"ח. המחלקים חוייבו לשלם 15,000 ש"ח לחברת בורשטיין וכן למפיצים האזוריים. מכאן ערעורם של המחלקים, מצד אחד, וערעורה של סופרגז, מצד שני."

בסיכומו-של-דבר קבע בית-המשפט כי:

"כפי שנאמר בחוזה בפרוש, הזכות לחלק גז באזור, בין במיכלים ובין בצוברים, שייכת בלעדית למחלק האזור ורק אם אין באפשרותו של המחלק לעבור לשיטת הצוברים תבצע זאת סופרגז. אמנם בסעיף 3 להסכם נאמר כי "סוכם בין הצדדים שבכל מקרה שהגוף הבונה מחייב אספקה בצובר, יבוצע הדבר על-ידי החברה", אולם הוראה זאת כפופה לסעיפים מס' 1 ו- 4 שבהם נכללו ההוראות המתירות לסופרגז לבצע אספקה בצוברים רק בתנאי שהדבר אינו בכוחו של המחלק. מכאן שקביעתו של בית-המשפט המחוזי לפיה יש לחייב את סופרגז במתן הודעה מראש למחלקים על ההסבה, בדין יסודה.
8. הטרידה אותי השאלה אם אין בהוראה שקבע בית-המשפט המחוזי, לפיה מנועה סופרגז מלספק גז באמצעות צוברים בטרם חלפו שישה חודשים מיום שהודיעה למחלק על כוונתה, משום פגיעה בצרכנים ובסופרגז. לטענת סופרגז משתקת חובה זאת את המעבר לשיטה החדשה, העדיפה על קודמתה, לשישה חודשים בכל פעם. כן יש לתת את הדעת על-כך שלא כל המחלקים מסוגלים, מסיבות כלכליות ואחרות, לעבור לשיטת האספקה בצוברים ולפיכך יש, לכאורה, מקום לטענת סופרגז שאין טעם בעיכוב זה.
אקדים ואציין כי להוראתו של בית-המשפט המחוזי יש אחיזה בהסכם. כפי שנאמר בסעיף 4, שצוטט לעיל, שייכת זכות החלוקה בצובר למחלק של אותו אזור ורק אם אין הדבר באפשרותו תבוצע החלוקה על-ידי סופרגז. עולה מכך שיש להודיע למחלק מראש על הכוונה לחלק גז באמצעות צובר. עם-זאת נראה לי שיש לתקן את ההוראה כך שלא תהיה פגיעה בצרכנים ובסופרגז. ייאסר, איפוא, על סופרגז להסב את אספקת הגז למבנה שבו נעשית אספקת הגז במיכלים רגילים לאספקה בצוברים, אלא-אם-כן הודיעה מראש למחלק האזור על כוונתה לעשות כן. עם מתן ההודעה תהיה סופרגז רשאית להסב את האספקה לצוברים, כאמור לעיל, ואילו המחלק יהיה רשאי להודיע לסופרגז, תוך חודש ימים מקבלת ההודעה, כי הוא מוכן להערך לאספקת גז בשיטת הצוברים תוך תקופה של 6 חודשים לכל היותר, מיום קבלת ההודעה. לא הודיע המחלק לסופרגז כי בכוונתו לעשות כן תהיה סופרגז רשאית להמשיך באספקה בשיטת הצוברים, בין בעצמה ובין באמצעות אחרים. הודיע המחלק כי בכוונתו להערך לאספקת גז כאמור תעביר לו סופרגז את ביצוע החלוקה מיד כאשר יהיה מוכן לכך, אך לא יאוחר מתום 6 חודשים מיום שנמסרה לו ההודעה. למעט טענה זאת של סופרגז, שהצריכה את התיקון האמור, לא מצאתי ממש גם ביתר הטענות שהעלתה בערעורה."
סעד זמני - הגבלת היקף
ב- רע"א 4801/06Cardo Systems Inc} ואח' נ' Sygnet Technologies International 2001 Ltd, תק-על 2006(3), 1170 (30.07.06)} נפסק מפי כב' השופט א' גרוניס:

"1. בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגן הנשיא י' זפט), בה ניתן צו מניעה זמני האוסר על המבקשות לקיים כל קשר עם גורמים מולם קיימה המשיבה פעילות שיווקית, ומורה למבקשות לספק למשיבה מוצרים בהתאם להזמנות שתעביר לידיהן המשיבה.
2. המבקשת 1, Cardo Systems Inc., חברה שמקום מושבה בארצות הברית, עוסקת בפיתוח ובייצור מוצרים הנלווים לטלפונים ניידים (המבוססים על טכנולוגית Bluetooth). המבקשת 2, Cardo Peripheral Systems Ltd הינה נציגתה של המבקשת 1 בישראל (שתי המבקשות יכונו יחדיו להלן: "קרדו"). ביום 10.11.03 התקשרה קרדו עם המשיבה בהסכם הפצה ושיווק (להלן: "ההסכם"), לפיו התחייבה המשיבה לשווק את מוצריה של קרדו בישראל ובעולם כולו למעט אזורים מסויימים - ובכללם מדינות צפון אמריקה - שהוצאו מגדר תחולת ההסכם. תוקפו של ההסכם הוגבל לשנה אחת, אך נקבע כי הוא יחודש מדי שנה באופן אוטומטי אם לא יודיע אחד הצדדים על ביטולו 30 ימים עובר למועד חידוש ההסכם. כמו-כן, נקבע כי כל אחד מהצדדים יוכל לבטל את ההסכם בכל עת במתן הודעה של 60 ימים מראש. סעיף 4.8 להסכם מסדיר את היחסים בין הצדדים לאחר ביטול ההסכם. בהתאם לסעיף זה, אם קרדו תמכור את מוצריה ללקוחות של המשיבה (Sygnet accounts) לאחר ביטול ההסכם, היא תשלם למשיבה עמלה בגובה 5% מהכנסותיה מאותם לקוחות במשך תקופה של שנתיים ממועד סיום ההסכם. לחלופין, מאפשר סעיף זה למשיבה לבחור להמשיך למכור את המוצרים ללקוחותיה הפעילים (active Sygnet accounts), בעצמה. זאת, בתנאי שההסכם לא בוטל על רקע הפרה יסודית מצידה. ההסכם כולל תניית בוררות, לפיה כל סכסוך הנוגע להסכם יועבר לבוררות בפני בורר יחיד שימונה על-ידי ראש לשכת עורכי-הדין בישראל. על הליך הבוררות חל חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, ולפי הוראות ההסכם עליו להסתיים תוך 60 ימים.
3. ביום 21.03.06 הודיעה קרדו למשיבה על ביטול ההסכם מחמת הפרה יסודית. בעקבות זאת, פנתה המשיבה לבית-המשפט המחוזי וביקשה צו מניעה זמני, עד להכרעה בהליך הבוררות, שיאסור על קרדו ליצור קשר עם לקוחותיה של המשיבה, ויחייב את קרדו למכור את מוצריה לאותם לקוחות אך ורק באמצעות המשיבה. המשיבה ביססה טענתה זו על הוראת סעיף 4.8 להסכם שבין הצדדים. בבית-המשפט המחוזי הסכימו הצדדים כי בית-המשפט אינו נדרש להכריע בשאלת הפרת ההסכם וויתרו על חקירות המצהירים. משכך, נתן בית-המשפט החלטתו על בסיס ההנחה לפיה המשיבה לא הפרה את ההסכם הפרה יסודית, וקבע כי המשיבה זכאית לכאורה - בהתאם להוראת סעיף 4.8 - להוסיף ולשווק את מוצרי קרדו ללקוחותיה לתקופה של שנתיים מהמועד שהודיעה קרדו על סיום ההתקשרות. בית-המשפט ציין, כי אף שיחסי האמון המאפיינים התקשרויות בין יצרן למפיץ מעוררים קושי באכיפתם, במקרה זה הסכימו הצדדים מראש להמשיך יחסים אלה גם לאחר ביטול ההסכם ויש ליתן תוקף להסכמה. באשר למאזן הנוחות, קבע בית-המשפט כי בהעדרו של צו מניעה עשויות להיפגע ציפיותיהם של לקוחותיה של המשיבה. פגיעה זו, כך נקבע, עלולה לפגום ביחסים של המשיבה עם לקוחותיה בעתיד (כשתבקש לשווק להם מוצרים אחרים) ולגרום לה נזק שקשה להעריך את היקפו. על רקע זה החליט בית-המשפט המחוזי ליתן למשיבה את הסעד הזמני שביקשה. בית-המשפט הוסיף וקבע כי לצורך ביצוע הצו תעביר המשיבה למבקשת תצהיר ובו רשימת לקוחותיה (Sygnet Accounts), שהוגדרו על-ידי בית-המשפט המחוזי כגורמים מולם קיימה המשיבה פעילות שיווקית, הכוללת התכתבויות דו-צדדיות ומשלוח דוגמאות של מוצרים ומחירים. תוקפם של צווי המניעה הוגבל עד ליום 18.03.08, והותנה במינוי בורר או פנייה מצד המשיבה לראש לשכת עורכי-הדין לצורך מינוי בורר. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות וערעור הוגש על פיה.
4. קרדו מלינה בפניי הן על מתן הצווים והן על היקפם. נדון אם-כן, ראשית, בעצם מתן צו המניעה הזמני ולאחר מכן נפנה לשאלת היקפו, קרי, להגדרת המושג "Sygnet Accounts" ולתוכנה של הרשימה שהועברה לקרדו על-ידי המשיבה. בכל הנוגע לצו המניעה לכשעצמו, טוענת קרדו כי ביטלה את ההסכם על רקע הפרה יסודית מצידה של המשיבה ומשכך, ולאור משבר האמון שבין הצדדים, לא היה מקום ליתן צו המורה על המשך יחסי ההפצה. המשיבה מצידה טוענת כי לא היתה כל הפרה יסודית וכי מכל מקום הסכימו בעלות הדין בבית-המשפט המחוזי כי שאלת ההפרה לא תידון. קרדו אינה מכחישה את עצם ההסכמה האמורה, אך היא סבורה כי בית-משפט קמא לא היה רשאי להניח בהחלטתו - על יסוד הסכמה זו - כי המשיבה לא הפרה את ההסכם. לטענתה, על-מנת לקבל את הסעד שביקשה היה על המשיבה להביא ראיות לכאורה לכך שההסכם בוטל שלא כדין. את העובדה שהמשיבה לא עשתה כן, טוענת קרדו, יש לפרש לרעתה של המשיבה ולא לטובתה. קרי, לשיטת קרדו, נקודת המוצא של בית-המשפט המחוזי היתה צריכה להיות כי ההסכם בוטל כדין, וכי המשיבה הפרה את ההסכם. אין לקבל טענה זו.
5. הפירוש שנתן בית-המשפט המחוזי להסכמת בעלות הדין בדיון בפניו הינו הפירוש הסביר ביותר בנסיבות העניין. לפי הוראות ההסכם יכול כל אחד מהצדדים לבטלו ללא כל סיבה (בהודעה של 60 ימים מראש). אין כל צורך בהפרה מצד המשיבה כדי שתקום לקרדו זכות ביטול של ההסכם. כלומר, גם אם נלך לפי שיטת קרדו ונניח כי הביטול נעשה כדין, אין להסיק מכך כי ההסכם הופר. מכל מקום, השאלה שהועלתה בבית-המשפט המחוזי לא היתה האם בוטל ההסכם כדין אלא האם יש להפעיל את המנגנון המפורט בסעיף 4.8, כבקשת המשיבה. כאמור, הפעלת המנגנון מותנית בכך שלא היתה הפרה יסודית מצד המשיבה. הטענה כי אין להפעיל את המנגנון בשל הפרה יסודית מצד המשיבה הינה טענתה של קרדו, והנטל להוכיחה מוטל על כתפיה. שאלת ההפרה במקרה זה יכולה היתה להיות מוכרעת אך ורק לאחר בירור עובדתי בבית-משפט קמא, ובעלות הדין שתיהן ויתרו על בירור זה. בנסיבות אלה, הסיק בית-המשפט המחוזי - ובצדק - כי נקודת המוצא לדיון שבפניו הינה העדרה של הפרה. אם סברה קרדו כי נקודת המוצא צריכה להיות אחרת, היה עליה להבהיר זאת בעת הדיון בבית-המשפט המחוזי.
6. על רקע זה, בעת בחינת החלטתו של בית-המשפט המחוזי אצא מאותה נקודת הנחה ממנה יצא בית-המשפט, לפיה המשיבה לא הפרה את ההסכם הפרה יסודית. בהתחשב בהנחה זו ובאמור בסעיף 4.8 להסכם, נראה כי אכן עומדת למשיבה טענה חזקה לעניין זכותה לכאורה לקבלת סעד. טענתה של קרדו, לפיה אין לאכוף את ההסכם בהיותו הסכם הפצה המחייב יחסי אמון בין הצדדים לו, אינה משכנעת בנסיבות העניין. עצם העובדה שביצועו של ההסכם מחייב מידה מסויימת של אמון בין הצדדים אין די בה כדי לשלול אפשרות של אכיפתו (ראו, רע"א 1516/05 למיט אחזקות בע"מ נ' מנשה ח' אלישר בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.02.05)), לא כל שכן מקום בו מדובר באכיפה לתקופה מוגבלת. יתרה מזו, במקרה דנא הסכימו הצדדים בהסכם עצמו כיצד יתנהלו היחסים ביניהם לאחר ביטולו שלא עקב הפרה יסודית. קרדו לא הציגה טיעון משכנע מדוע יש להתעלם מהסכמה זו. נוסיף, כי במקרה דנא, כאשר רווחיה של המשיבה בהווה ובעתיד תלויים (כרווחיה של קרדו) בהתנהלות נאותה מול לקוחותיה, וכאשר הליך הבוררות בין הצדדים הוגבל לתקופה של 60 ימים, ספק אם קיים חשש אמיתי לנזק שייגרם לקרדו. יש לציין גם, כי בית-המשפט המחוזי הורה למשיבה ליתן ערבות על-מנת להבטיח תשלום בגין כל הזמנה מהמבקשות. אף בקביעותיו של בית-המשפט המחוזי לעניין מאזן הנוחות לא מצאתי פגם. לאור כל אלה איני רואה לנכון להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לעניין עצם מתן צו המניעה הזמני.
7. לעומת-זאת, בכל הנוגע להיקפם של הצווים, מקובלת עלי טענתן של המבקשות לפיה בית-המשפט המחוזי הגדיר את המונח Sygnet accounts באופן רחב יתר על המידה. סבורני כי יש להגביל את הגדרת המונח Sygnet accounts - לצורך קביעת היקף צו המניעה הזמני - לגופים אשר הזמינו ומזמינים מן המשיבה את מוצרי קרדו. בסעיף 4.8 להסכם הסכימו הצדדים להקפיא את המצב הקיים בעת סיום ההסכם לתקופה של שנתיים, באופן שהמשיבה תוסיף לשווק את מוצרי המבקשות ללקוחותיה "הפעילים" (active Sygnet accounts). גם בהנחה שהסכם זה היה מסתיים ללא סכסוך, ספק בעיניי אם כוונת הצדדים בדברים אלה היתה כי המשיבה תוסיף ותשקיע מאמצים, לאחר תום ההסכם, בשיווק מוצרי קרדו לגופים שלא ביקשו להזמין את המוצרים - גופים שכל פעילותה מולם התמצתה בתכתובות דו-צדדיות ומשלוח דוגמאות. מכאן, שאין להחיל את צו המניעה הזמני על גופים אלה. אדגיש, כי אין בדברים אלה כדי לקבוע מסמרות בסוגיה זו, שתוכרע, מן הסתם, בבוררות שבין הצדדים.
8. משבאתי לכלל מסקנה זו, איני נדרש לטענותיה של קרדו בדבר תוכנה של הרשימה שהעבירה לידיה המשיבה. אציין רק כי רשימה זו וטענותיה של קרדו לגביה חיזקו את דעתי כי היקפו של צו המניעה הזמני שניתן בבית-המשפט המחוזי היה רחב יתר על המידה. על המשיבה להעביר לידי קרדו רשימה חדשה - ערוכה על דרך של תצהיר - שתכלול את פרטיהם של לקוחות שהזמינו ומזמינים ממנה את מוצריה של קרדו. ככל שתתעוררנה מחלוקות בין בעלות הדין בדבר תוכנה של הרשימה, הן תתבררנה בפני בית-המשפט המחוזי בגדרן של בקשות מתאימות. יתר הוראות צו המניעה הזמני שניתן בבית-המשפט המחוזי יוותרו בעינן. הצו הזמני יעמוד בתוקף עד למתן פסק-הבוררות, אלא אם יחליט הבורר לעשותו, כולו או מקצתו, לסעד סופי (ראו, סעיף 17(א) לחוק הבוררות).
9. הערעור מתקבל בחלקו, כאמור לעיל. אין צו להוצאות."

ב- רע"א 4848/13 {המבקשת נ' המשיבה, תק-על 2014(1), 11089 (16.02.14)} עלתה שאלת מאזן הנוחות. בית-המשפט פסק מפי כב' השופט נ' הנדל:

"1. מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ב- ת"א 17079-05-13 מפי כב' השופטת א' נחליאלי חיאט) בגדרה ניתן צו זמני שמורה למבקשת לקיים חלק מהתחייבויותיה על-פי הסכם זמני שנכרת לכאורה בינה ובין המשיבה.
2. המשיבה T.A.Y Technology LTD (להלן: "טאי") היא חברה פרטית זרה הרשומה בהונג-קונג והפועלת בשיתוף פעולה עם מפעילים סיניים המתמחים בייצור מוצרי היי-טק. המבקשת, דרים בוטס בע"מ, היא חברה פרטית הרשומה בארץ, שפיתחה מוצר מסוג רובוט עיסוי ה"מטייל" על גוף המשתמש (להלן: "דרים בוטס"). רובוט זה הוא נשוא התביעה (להלן: "המוצר"). דרים בוטס פיתחה אב-טיפוס למוצר אך לא הצליחה לייצרו בייצור המוני. שתי החברות ניהלו משא-ומתן לשיתוף פעולה עסקי במסגרתו סוכם שטאי תלווה לדרים בוטס כספים למימון פיתוח האב-טיפוס, והתמורה תוחזר לטאי באמצעות מכירת המוצר על ידה באזורי הפצה בלעדיים. בהתאם, ביום 11.3.12 חתמו החברות על מסמך שנושא את הכותרת "הסכם זמני - זכרון דברים - שיתוף פעולה". בבית-המשפט המחוזי טענה טאי כי במסגרת סעיף 4 להסכם הזמני התחייבה דרים בוטס לעבוד אך ורק עם מפעל שלה בסין עד לייצור 500,000 יחידות ראשונות של המוצר ולהעניק לטאי אופציה להפיץ באופן בלעדי את המוצר במדינות סין, הונג קונג וטוויאן לפחות עד סוף חודש פברואר 2014 (סעיף 6). בתמורה תהיה זכאית דרים בוטס לתשלום ותמלוגים בגין מכירת המוצר. לאחר חתימת ההסכם, טאי החלה בפיתוח המוצר והפיכתו מאב-טיפוס למוצר המוני באישורה ובמעורבותה של דרים בוטס.
בחודש מאי 2013, הגישה טאי תביעה לבית-המשפט המחוזי בגין הפרת ההסכם הזמני על-ידי דרים בוטס כשהסעד המבוקש היה אכיפתו. לטענת טאי, דרים בוטס החלה לייצר את המוצר באמצעות צד ג' אחר והיא מונעת ממנה למכור את המוצר במדינות סין, הונג קונג וטיוואן על-ידי אי-מתן רישיונות בניגוד לסעיף הבלעדיות בהסכם (להלן: "אזורי ההפצה הבלעדיים"). עוד טענה טאי כי לאחר החתימה על ההסכם הזמני שתי החברות הסכימו שהיא תשווק יחידות של המוצר באזורי הפצה חלופיים - יפן ודרום קוריאה. בהתאם טאי התקשרה בהסכם מחייב לפיו תספק את המוצרים לחברה יפנית. ואולם, לטענת טאי, דרים בוטס אינה נותנת לה רישיונות ובשל כך נגרם לה נזק רב. החברות חלוקות גם על תוקפו של ההסכם הזמני. לטענת דרים בוטס מדובר במסמך הבנות בלבד שהוכן לקראת כינון יחסים משפטיים בהסכם מלא בהמשך ואשר לא התגבש בסופו-של-דבר.
בד-בבד עם כתב התביעה, הגישה טאי בקשה למתן סעדים זמניים. שניים מהסעדים המבוקשים היו כי ייאסר על דרים בוטס לייצר את המוצר באמצעות צד ג' עד לייצור של 500,000 יחידות באמצעות טאי, וכי היא תאפשר לטאי למכור את המוצר באזור ההפצה הבלעדיים על-ידי אספקת רשיונות.
3. בית-המשפט המחוזי בחן ביחס לכל אחד מן הסעדים את עילת התביעה ומאזן הנוחות בין החברות. אשר לסעד הראשון שביקש למנוע מדרים בוטס לייצר את המוצר באמצעות צד אחר (להלן יכונה: "צו המניעה"), נקבע שלטאי קיים סיכוי טוב לזכות בתובענה. צויין שההסכם הזמני כולל פירוט רב לגבי הסכמות הצדדים. בית-המשפט קמא מצא, בין היתר על בסיס עדויות מנהלי החברות והתנהלותן על-פי ההסכם בתחילת הדרך, שההסכם הזמני השתכלל לכאורה להסכם מחייב ושהוא לא בוטל על-ידי מי מהחברות. כמו-כן, שוכנע בית-המשפט קמא בקיומן של ראיות לכאורה לעילת התביעה של הפרת ההסכם על-ידי דרים בוטס עקב ייצור המוצר באמצעות יצרן אחר. בבחינת מאזן הנוחות מצא בית-המשפט המחוזי כי הכף נוטה לטובת טאי באופן מובהק. נכתב כי אי-מתן הצו עלול לגרום לטאי נזק מהותי בשים-לב שהיא השקיעה כספים בייצור המוצר והדבר יגרום למעשה למפעל של טאי לשיתוק הפעילות. בית-המשפט נעתר גם לסעד השני שהתבקש על-ידי טאי וחייב את דרים בוטס להעביר לטאי 5,040 רישיונות בגין יחידות המוצר שהתחייבה למכור לחברה היפנית (להלן יכונה: "צו עשה"). נקבע כי הוכחה עילת התביעה לפיה דרים בוטס נתנה לטאי היתר למכור את המוצר ביפן. גם במאזן הנוחות השתכנע בית-המשפט המחוזי שהוא נוטה לטובת טאי נוכח התחייבותה לחברה היפנית והחשש מפני תביעות שיוגשו עקב הפרתה. בנוסף, צויין שלא הוכח שלדרים בוטס יגרם נזק משמעותי גם מאחר שהיא לא חתמה על הסכמי הפצה בלעדיים ביפן עם מפיצים אחרים.
דרים בוטס הגישה בקשת רשות ערעור המופנית כלפי החלטת בית-המשפט המחוזי להעניק את הסעד הזמני הראשון - הטלת איסור על דרים בוטס מייצור המוצר באמצעות צד ג' עד לייצור של 500,000 יחידות ראשונות על-ידי טאי. צו מניעה זה בלבד הוא העומד למבחן לפניי.
4. טענותיה של דרים בוטס מתמקדות בשיקול של מאזן הנוחות, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. תחילה משיגה דרים בוטס על קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי לגבי הנזק שעלול להיגרם לטאי אם לא יינתן צו המניעה. לטענתה נפלה טעות בקביעתו של בית-המשפט קמא כי "ככל שלא יינתן צו האוסר על המשיבה (דרים בוטס) לפעול באמצעות צד ג' בניגוד להסכם,... לא רק שיגרם נזק ממשי למבקשת (טאי)... יגרום למעשה למפעל המבקשת לשיתוק הפעילות". לעמדת דרים בוטס, הנחה עובדתית זו לא נטענה כלל על-ידי טאי, אינה מבוססת ואף אינה נכונה. על-כן, לא היה על בית-המשפט להתבסס עליה במתן החלטתו. עוד טוענת דרים בוטס שלא נטען או הוכח כי לטאי יגרמו נזקים בלתי-הפיכים שלא ניתן לפצות בגינם בפיצוי כספי אם לא יינתן צו המניעה. לעמדתה כל שנטען על-ידי טאי בבקשה לסעד זמני הוא שהפרת ההסכם תגרום לה נזקים כספיים או אובדן הכנסות עתידיות. בכל מקרה נזקים אפשריים אלה, המוכחשים על-ידי דרים בוטס, הם בני פיצוי כספי. משכך לא היה מקום לתת את צו המניעה.
במישור המשפטי טוענת דרים בוטס, ששגה בית-המשפט המחוזי משנתן צו מניעה שמשמעותו המעשית היא ביצוע בעין של ההסכם הזמני הכופה עליה לקיים קשר עסקי עם טאי. על-פי החלטת בית-המשפט קמא, כך לדבריה, דרים בוטס תהיה מחוייבת לייצר 500,000 יחידות ראשונות באמצעות המפעל של טאי בסין כאשר הן מצויות בסכסוך עסקי ממושך. דרים בוטס סבורה שהחלטתו מהווה סטיה מההלכה הפסוקה לפיה בית-המשפט לא ייתן בנקל צו זמני שמשמעותו אכיפת של קשר עסקי. זה היה צריך להיות דינה של הבקשה גם במקרה דנא. עוד טוענת דרים בוטס שטעה בית-המשפט קמא בהענקת הסעד הזמני שכמוהו כמתן הסעד המלא בתובענה - אכיפת ההסכם הזמני. הלכה ידועה היא שבית-המשפט נוטה שלא להיעתר לבקשה לסעד זמני ככל שהוא זהה לסעד העיקרי, שהרי אין זה תפקידו להכריע בהליך העיקרי במסגרת מקדמית.
בתשובתה של טאי לבקשה, היא מבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור מאחר שהתנאים למתן צו המניעה התקיימו והסעד ניתן כדין. בניגוד לנטען על-ידי דרים בוטס, טאי פירטה במסגרת בקשתה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה וכי ייגרמו לה נזקים אדירים אם לא יינתן הצו ובכל מקרה ברור שפעילותה של טאי במסגרת ההסכם תשותק (כך במקור). זאת לדעתה קביעה עובדתית של בית-המשפט קמא שאין מקום להתערב בו. עוד טוענת טאי כי שיקול נוסף ליתן צו מניעה במקרה זה הוא הקושי להעריך את הנזק שייגרם לה אם לא יינתן הצו, הכולל גם אובדן הכנסה שהיתה אמורה לצמוח מייצור יחידות מוצר מעבר ל- 500,000 הראשונות. טאי מדגישה את החשיבות של סעיף הבלעדיות בהסכם הזמני שכן הוא האמצעי להחזרת ההלוואה שנתנה לדרים בוטס.
אשר לטענה לגבי אכיפת קשר חוזי עסקי, טוענת טאי שבענייננו לא עסקינן בהסכם למתן שירותים אישיים אלא ביחסים בין מזמין עבודה בהיקפים מסחריים ובין מפעל המבצע אותה. במערכת יחסים מסוג זה לא מתקיים חריג האכיפה. לבסוף טוענת טאי כי זהות הסעד הזמני לסעד העיקרי אינה שוללת את הסמכות לתתו, ובכל מקרה הסעד הזמני שונה מהסעד העיקרי של אכיפת ההסכם שכן מהותו "למנוע מדרים בוטס לייצר את המוצר באמצעות מפעל אחר עד שתוכרע התביעה".
5. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתגובה לה ובנספחים הרבים, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגשו ערעורים על-פי הרשות שניתנה. עסקינן בבקשת רשות לערער על החלטת בית-המשפט המחוזי בבקשה למתן סעד זמני בגדרה הורה לדרים בוטס לקיים חלק מהתחייבויותיה על-פי ההסכם הזמני. כעולה מתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, בבקשות מעין אלו שני סוגים של שיקולים שולטים בכיפה. סוג השיקולים הראשון עוסק באמות-המידה המנחות את בית-המשפט בבחינת בקשת סעד זמני - הן סיכוייה של התובענה ומאזן הנוחות בין הצדדים (תקנה 362(א) ו- 362(ב)(1)). השיקולים בסוג השני מעשיים באופיים ועניינם התנהלות הצדדים, אופיו של הסעד המבוקש ושיקולי יושר נוספים (תקנה 362(ב)(2)). אקדים ואומר שבחינת מכלול השיקולים במקרה זה מובילה לעמדתי לקבלת הערעור וצמצום היקף צו המניעה שניתן. אדון בשיקולים כסדרם.
סיכויי התובענה. על-פי תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תובע המבקש שינתן לזכותו סעד זמני צריך להוכיח לכאורה את קיומה של הזכות העומדת ביסוד תביעתו. במקרה שלפניי בית-המשפט המחוזי קבע שסיכויי עילת התביעה של טאי טובים. זאת לנוכח העובדה שהתביעה היא לאכיפת הסכם שהוכח לכאורה כמחייב ושבוצעה הפרה. כאמור נקבע שעל-אף כותרתו "הסכם זמני" הוא מסויים דיו ומכיל את הרכיבים הרלוונטיים לגיבוש הסכמות הצדדים. עוד מצא בית-משפט קמא שהצדדים לא ביטלו את ההסכם, אלא המשיכו לפעול על פיו. כמו-כן השתכנע שדרים בוטס הפרה לכאורה את התחייבותה על-פי ההסכם לייצר את 500,000 יחידות המוצר הראשונות באמצעות טאי. דרים בוטס טענה להגנתה שההבנות הכלולות בהסכם הזמני לא התגבשו לכדי הסכם סופי מחייב, וכי מנהלה של טאי ניצל לרעה את ההסכם הזמני. בלי לקבוע מסמרות, נראה לי שאין מקום להתערב בממצאים של בית-המשפט המחוזי במסגרת ההליך הזמני המובילים למסקנתו שעילת התובענה הוכחה בראיות מהימנות לכאורה. בית-המשפט חיווה את דעתו לאחר ששמע עדים ובחן את הראיות שהונחו לפניו. החלטתו מנומקת ומפורטת. שיקול זה תומך לכאורה בתוצאה כי היה מקום להיעתר לבקשה לסעד זמני. זהו אינו שיקול יחיד, אלא מהווה תנאי ראשון לקבלת הסעד הזמני.
מאזן הנוחות בוחן את מידת הנזק העלול להיגרם לכל אחד מבעלי הדין אם יינתן צו המניעה אם לאו. עניין זה הוא בעל משקל רב בבקשה המונחת לפניי. טענת דרים בוטס כאמור היא שבאיזון בין אי-הנוחות שעלולה להיגרם לטאי ובין אי-הנוחות שתיגרם לה אם תידחה התביעה, נוטה כף המאזניים לטובתה. לשיטתה, מצד אחד, נזקיה של טאי אם לא יינתן צו המניעה כלל לא הוכחו ובכל מקרה הם ניתנים לפיצוי בכסף; ומן הצד השני הצו הזמני מחייב את דרים בוטס לקיים קשרים עסקיים עם חברה שעימה היא מצויה בסכסוך שאינו רק משפטי או לא לייצר כלל. בית-המשפט המחוזי סבר כי אם לא יינתן צו המניעה שימנע מדרים בוטס לייצר את המוצר באמצעות צד ג' אחר, עשוי הדבר לגרום לנזק ממשי ולמעשה לשיתוק הפעילות של המפעל של טאי היות שהיא השקיעה כספים בייצור המוצר ושיווקו. דעתי אחרת. אין חולק כי אם תתקבל התביעה ובינתיים לא ייאסר על דרים בוטס לייצר את המוצר באמצעות מפעל אחר, טאי צפויה להיפגע. פגיעתה נגזרת מהמימון שכבר השקיעה בהפיכת המוצר מאב-טיפוס לדגם לייצור המוני, ואף מהכספים שנדרשו לצורך פיתוח המוצר במפעל בסין לשם שיווקו. אולם באותה מידה עולה שנזקים אלה ניתנים לפיצוי כספי. לא שוכנעתי מהתגובה לבקשה בטעם לפיו אי-ייצורן של 500,000 יחידות המוצר הראשונות יגרום לטאי נזק בלתי-הפיך עד כדי הטיית מאזן הנוחות לטובתה. כך או כך, לא הוכח כי הדבר ישתק את פעילות המפעל מעבר ל"מסגרת ההסכם", כפי שצויין על-ידי טאי בתגובתה.
אף לא ניתן להלום את טענת טאי לגבי הקושי להעריך את הנזק שייגרם לה אם לא יינתן הסעד הזמני מאחר שמדובר באובדן ההכנסה של ייצור היחידות במפעל שלה. התחייבותה של דרים בוטס על-פי סעיף 4 להסכם הזמני, ככל שימצא שההסכם הזמני תקף, הוא לייצר עד 500,000 יחידות ראשונות במפעל של טאי. עלות הייצור של יחידות אלה כמו גם הרווח עליהן, יוכלו להיבחן למצער על בסיס נתוני הייצור של היחידות שכבר יוצרו על-ידי טאי עד כה. בין אם היחידות יוצרו על-ידי טאי או יצרן אחר, ההסכם הזמני מגדיר את אחוזי הרווח שיועדו לטאי כנגזרת מעלות הייצור (סעיף 4 להסכם). לא נראה שרווח זה יהיה בלתי-ניתן לכימות. אשר לאובדן ההכנסה עקב אי-מימוש אופציה להתקשרויות עתידיות, זו בכל מקרה לא היתה ודאית אף לפי ההסכם הזמני שהוכח לכאורה. עולה שטאי לא הוכיחה כנדרש שנגרם או ייגרם לה נזק בלתי-הפיך אם לא יינתן צו המניעה, וודאי לא כזה שאינו ניתן לפיצוי בכסף. ברם, אף שיקול זה אינו עומד לבדו. במסגרת בקשה למתן צו זמני, נכון להתחשב לא רק בשיקולי רווח והפסד, אלא גם במהות הסעד המבוקש מבית-המשפט. לנושא זה אדרש כעת.
6. סוג הצו הזמני והיקפו. מרכיבים אלה מהווים כלי עזר בבחינת הסעד הזמני המתאים בנסיבות המקרה (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 523 (מהדורה עשירית, 2009)). שיקול זה משקף במידה רבה את צידו השני של מטבע מאזן הנוחות הנוגע לנזק שעשוי להיגרם לדרים בוטס אם יינתן צו המניעה. מכאן ההבחנה למשל בין מתן צו עשה זמני ובין צו מניעה זמני. במקרה דנא, בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשת טאי ליתן צו המונע מדרים בוטס לייצר את המוצר בניגוד לסעיף 4 להסכם, בו כאמור התחייבה לכאורה לייצר את 500,000 היחידות הראשונות של המוצר באמצעות מפעלה של טאי. סוג סעד זה מעורר מספר קשיים.
ראשית, הגם שכינויו של סעד זה הוא צו מניעה, משמעותו המעשית היא כי דרים בוטס מחוייבת לפעול על-פי הכתוב בהסכם הזמני או לא לייצר את המוצר בכלל. דהיינו: הסעד מחייב את דרים בוטס לייצר את מוצריה אך ורק באמצעות חברה שעימה היא מצויה בסכסוך עסקי. בית-המשפט עמד בעבר על-כך שלא רצוי לכפות על צדדים שיחסיהם עלו על השרטון להמשיך ולשתף פעולה עסקי בניגוד לרצונו של מי מהם (רע"א 9213/12 רשת נגה בע"מ נ' ישראל 10 - שידורי הערוץ החדש בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.01.13)). כך בפרט כאשר התובע יכול למצוא את תקנתו בתובענה לסעד כספי, התרופה המתאימה איננה צו מניעה או צו עשה (רע"א 7246/11 חיים לוי סוכנות רכב ומוסך איזורי ירושלים (1998) בע"מ נ' קרסו מוטורס בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.01.12), פסקה 7; רע"א 2430/91 טיב טירת צבי נ' דליקטיב הקניון, פ"ד מה(4), 225 (1991)). על-אף שאין מדובר בענייננו בהסכם למתן שירותים, ייצור של 500,000 היחידות של המוצר ידרשו מן החברות שיתוף פעולה מורכב ומתואם. למשל, יהיה על החברות להעמיד אחת לפני השניה מידע לצורך תמחור המוצר ולשים את קוד התוכנה אצל עו"ד נאמן. כמו-כן, דרים בוטס התחייבה לספק תמיכה וייעוץ טכני בנושאי תוכנה, אלקטרוניקה ומכאניקה תוך פרק זמן סביר לאחר קריאה של המפעל בסין (סעיפים 13-12 להסכם הזמני). במקביל טאי והחברה בסין אחראית על רישום סימרני המסחר על מוצר של דרים בוטס (סעיף 3 להסכם). כל הפעולות הללו אמורות להתקיים תוך כדי שהחברות מצויות בסכסוך עסקי. מערכת היחסים העכורה בין הצדדים ניכרת גם מהסיפא בהחלטת בית-המשפט המחוזי בה צויין כי דרים בוטס העלתה טענות הקשורות לסכסוך רחב יותר, וגם נחשפה לפנינו במלואה במסגרת בקשות הדדיות וקנטרניות למחיקת כתבי תשובה מפאת איחור של יום בהגשתן.
שנית, בנוסף לאי-הנוחות הנגרמת כתוצאה משיתוף הפעולה הכפוי, קושי נוסף שמתעורר מסעד זה נובע מהנזקים המשמעותיים שהוא עשוי לגרום לדרים בוטס אם תמנע מייצור המוצר באמצעות טאי, או אם ניסיון הייצור דרכה לא יצלח. אי-הנוחות הנגרמת מצו זה לדרים בוטס ברורה. ניתן אולי לסבור שמתן הצו מוביל לכך שפעילותה של דרים בוטס משותקת, אלא אם תעבוד עם טאי. על-פי המסמכים שהוגשו לפניי, גם על-ידי טאי, לדרים בוטס לא היו משאבי מימון עצמאיים לצורך התאמת המוצר לייצור המוני או להשתתף בתערוכות. בל נשכח כי בירור התביעה עשוי לארוך זמן לא מועט ולגזול משאבים רבים. התביעה עודנה מצויה בשלבים ראשוניים, לפני שהחל שלב שמיעת הראיות.
קושי שלישי נוצר מהחפיפה שבין צו המניעה ובין אחד הסעדים העיקריים שהתבקשו בתובענה. במסגרת התובענה שהוגשה לבית-המשפט המחוזי ביקשה טאי כי יינתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לייצר את המוצר בעצמה או באמצעות יצרן אחר כלשהו אם לא יוצר באמצעות טאי 500,000 יחידות בהתאם להוראות ההסכם. הגם שאין בזהות הסעד כדי בלבד למנוע את הענקתו, יש בכך להוות שיקול נגדי. שהרי אם תייצר דרים בוטס את יחידות המוצר באמצעות טאי, תתייתר בחלקה ההכרעה הנדרשת בתובענה לאכיפת ההסכם הזמני.
הנקודה השזורה בקשיים שצויינו לעיל היא זו: הסוגיה שלפנינו מתעוררת במסגרת בקשה לצו זמני טרם שהוכיחה התובעת את תביעתה. התוצאה של מתן הצו היא הגבלת זכויות הצדדים בהיעדר פסק-דין. בכך מושם הדגש. על רקע זה, דומה בעיני שצו המניעה שניתן הוא רחב יתר על המידה. לא נראה שהיה מקום, לכל הפחות במסגרת סעד זמני בשלב התחלתי של ההליך, למנוע מדרים בוטס כל אפשרות לייצר יחידות של המוצר אלא דרך המפעל של טאי. זאת בעיקר כאשר חששה של טאי כי התקשרות של דרים בוטס עם מפעל אחר תייתר לגמרי את ההסכם הזמני ניתן היה לריפוי חלקי באמצעות צו מניעה מצומצם יותר. יש לתור אחר קביעת צו זמני שמשקף את זכויות שני הצדדים. דהיינו, אינני מתעלם מהפגיעה האפשרית והממשית בטאי, אם יותר לדרים בוטס לעבוד עם צד ג' אחר ללא כל הגבלה. תוצאה רחבה זו אף היא איננה מידתית. יש והתוצאה של "הכל או כלום" בעיצוב הצו הזמני עלולה להוביל להתערבות יתרה בזכויות של מי מהצדדים, כבר בשלב המקדמי של המשפט.
כדי לעמוד על הסכם הבלעדיות בין הצדדים, די בצו מניעה שימנע מדרים בוטס להתקשר עם מפעל אחר לייצור ושיווק המוצר באזורי ההפצה הבלעדיים שנקבעו בהסכם (סין, הונג קונג וטיוואן) או במדינה החלופית ביפן, אם יוכח שכך הוסכם. צו כזה ימנע חלק מהנזקים שעשויים להיגרם לטאי, אך הוא לא יאכוף על דרים בוטס לשתף פעולה עימה חרף הסכסוך ולייצר 500,000 יחידות ראשונות שלא ישווקו למדינות הבלעדיות במפעל שלה. נזק אחרון זה שעשוי להיגרם לטאי ניתן כאמור לפיצוי כספי. כמו-כן, כפי שהתברר בבית-המשפט המחוזי, דרים בוטס טרם התקשרה עם מפעל אחר ביפן. במצב כזה, במידה ובסופו של הליך תתקבל תביעתה של טאי, החברות תוכלנה עדיין לקיים חלק מההסכמות לייצור והפצה של יחידות המוצר ביעדים שצויינו.
7. סיכום הדברים: סיכויי התביעה הטובים תומכים בהענקת סעד זמני לטאי. הסעד נועד לשמור על המצב הקיים ולהגן על זכותה החוזית של טאי. עם-זאת, מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה ונראה שרוב נזקיה של טאי יוכלו לבוא על פתרונם בתובענה לסעד כספי. יתרה-מכך, וזהו עיקר - היקפו הרחב של צו המניעה שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי אוכף הלכה למעשה על דרים בוטס לקיים שיתוף פעולה עסקי עם טאי, או לחדול. בנסיבות אלה, לגישתי אין צידוק להתיר את צו המניעה המלא על כנו. לצד זאת, אין גם צידוק לבטל את צו המניעה הזמני כליל. לעיתים דרך הביניים היא דרכו של סעד זמני. כאן, יש לצמצם את היקפו כך שיחול רק על אזורי ההפצה הבלעדיים והחלופיים. יושם אל לב כי אין בהכרעה משום התערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו בבית-משפט קמא, כי אם ביצירת איזון חדש בין זכויות הצדדים בהליך זמני עד להכרעה בתובענה העיקרית.
לאור האמור, הערעור מתקבל באופן הבא: צו המניעה לפיו ייאסר על דרים בוטס לייצר את המוצר באמצעות צד ג' אחר בניגוד לאמור בסעיף 4 להסכם בטל בזאת. תחתיו יקבע כי ייאסר על דרים בוטס לייצר את המוצר באמצעות צד ג' אחר לשם הפצתו באזורי ההפצה הבלעדיים כפי שהוגדרו בסעיף 6 להסכם הזמני וביפן.
טאי תישא בהוצאות משפט ושכר-טרחת עו"ד של דרים בוטס בסך של 10,000 ש"ח. בנסיבות העניין, לא מצאתי לשנות מתנאי הערבות הבנקאית או הפיקדון הכספי כפי שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי."
{ההדגשות לא במקור}

ב- רע"א 7246/11 {חיים לוי סוכנות רכב ומוסך איזורי ירושלים בע"מ ואח' נ' קרסו מוטורס בעמ, תק-על 2012(1), 806 (16.01.12)} נדונה בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' דרורי) מיום 11.9.11, בה נדחתה בקשת המבקשת למתן צו זמני האוסר על המשיבה, בין היתר, לבצע או להימנע מביצוע כל פעולה שיש בה כדי להביא להפסקת יחסי הזכיינות בינה לבין המבקשת.

בית-המשפט קבע כי:

"4. מכאן הבקשה שבפניי, בה טוענת לוי כי משמעות החלטתו של בית-משפט קמא שלא להיעתר לבקשה למתן סעד זמני היא קריסתה המיידית ופיטורי שישים עובדים של החברה. לוי טוענת עוד כי אין לה כל אפשרות להתקשר עם יבואן אחר, שכן היא עודנה מחוייבת לבלעדיות כלפי קרסו; כי בשל מערכת הקשרים בין יבואני הרכב לא יימצא יבואן שיסכים להתקשר איתה בהסכם; וכי ממילא הדבר יצריך השקעות עתק של מיליוני שקלים. כמו-כן טוענת לוי כי סיום יחסי הזכיינות בינה לבין קרסו, המתקיימים לדבריה משנת 1967, יביא לחיסול מוחלט של החברה ששווייה, לפי הנטען, נאמד ב- 51 מיליון ש"ח. לטענת לוי, בית-משפט קמא לא דן בראיות לכאורה לקיום עילת התביעה העיקרית ולא ערך מאזן נזקים בין הצדדים אף שהוכח כי לה ייגרמו נזקים כבדים כאמור, ואילו קרסו לא הוכיחה כי עלול להיגרם לה נזק בעקבות מתן הסעד הזמני. עוד נטען כי מערכת היחסים בינה לבין קרסו היא ייחודית נוכח מהות היחסים ומשך הזמן שבו התקיימו וכן בהתחשב במוצר יקר הערך העומד בבסיסם והבלעדיות שהוענקה לה ומשכך, לא היה מקום להישען על הלכות שנקבעו לגבי יחסי זכיינות בתחומים אחרים או לגבי יחסי שכירות.
טענתה המרכזית של לוי היא כי בהינתן מכלול היחסים בינה ובין קרסו לאורך ארבעים וארבע שנות הקשר ביניהן ונוכח שתיקתה של קרסו, העדר הודעה על אי-חידושו של ההסכם וכן התנהגות הצדדים בפועל, הסכם השיווק המשיך לחול על היחסים ביניהן גם לאחר ה- 31.12.09 והוא ממשיך לחול למשך עשר שנים נוספות, או עד קרות אחד האירועים המאפשרים את ביטולו. לוי גורסת כי כוונת הצדדים היתה להמשיך את היחסים, כפי שניתן ללמוד מתקופת ההתקשרות הארוכה, שנמשכה ברובה ללא חוזה כתוב. על-כן, טוענת לוי, שגה בית-משפט קמא בכך שהתמקד בשאלה מהו משך תוקפו של הסכם השיווק לאחר יום ה-31.12.2009, בעוד שהשאלה המרכזית היא האם התקיים אחד מן התנאים הקבועים בהסכם השיווק המאפשרים את סיומו, קרי: הפסקת פעילות קרסו כיבואן; חילופי בעלות של לוי; פירוק או כינוס נכסים של לוי; והפרה יסודית של ההסכם בכפוף למתן הודעה מראש ואפשרות לתיקון ההפרה. לוי טוענת כי אף אחד מן התנאים הללו לא התקיים עת הודיעה קרסו על ביטול הסכם השיווק ולפיכך, הודעות הביטול של קרסו מהוות הפרה של ההסכם ועל בית-המשפט להורות על הקפאת המצב ששרר בין הצדדים ערב הודעות הביטול. עוד טוענת לוי כי שגה בית-משפט קמא בקובעו שהמקרה דנן אינו מתאים למתן סעד של אכיפה אלא לפיצוי כספי בלבד, ובקובעו עוד כי קיים "חוסר אמון" בין הצדדים מבלי שהונחה בפניו תשתית עובדתית מספקת לעניין זה. כמו-כן נטען כי שגה בית-המשפט בהחליטו שלא יישמעו עדים במסגרת הדיון שהתקיים בבקשה, ובהתעלמו מן הראיות הרבות בכתב שהובאו בפניו. לבסוף טוענת לוי כי פרק זמן של עשרה חודשים אין די בו בנסיבות העניין כהודעה מוקדמת, וכי היה על בית-המשפט לקבוע תקופה של ארבעים וארבעה חודשים לכל הפחות - חודש עבור כל שנת התקשרות בין הצדדים. כמו-כן מלינה לוי על סכום ההוצאות שבהן חוייבה שהינו לטענתה בגדר "הוצאות עונשיות".
5. קרסו מנגד סומכת ידיה על החלטתו של בית-משפט קמא וטוענת כי אין כל ייחוד במערכת היחסים בינה ובין לוי בהשוואה לחוזי סוכנות אחרים - לוי לא רכשה בעצמה את מלאי כלי הרכב אלא מכרה אותם בשמה של קרסו וזכותה מכוח הסכם השיווק היא זכות חוזית ולא קניינית. קרסו מוסיפה כי ביחס לחוזי סוכנות מסוג זה נפסק כי הסעד ההולם אינו סעד אכיפה אלא סעד כספי ועוד טוענת קרסו כי חוזה סוכנות מבוסס על קשר אישי בין הייבואן לסוכן וכי אובדן האמון ביניהם מהווה עילה לסיום ההתקשרות אף אם הדבר אינו כלול במפורש ברשימת עילות הביטול הנקובות בחוזה, ואף במקרים בהם החוזה שולל כליל את האפשרות לבטלו, ובענייננו אכן נקבע כעניין שבעובדה כי אבד האמון בינה לבין לוי. כמו-כן טוענת קרסו כי הלכה היא שבמקרה של אובדן אמון כאמור לא יינתן סעד של אכיפה בתביעה העיקרית ובהתאם גם לא יינתן סעד של צו מניעה זמני ולכן החלטתו של בית-משפט קמא, לפיה היחסים העסקיים בין הצדדים ימשכו גם בתוך תקופת ההודעה המוקדמת, מיטיבה עם לוי בהשוואה לדין הקיים.
ביחס להסכם השיווק טוענת קרסו כי מיום 01.01.10 ואילך מתקיים בינה לבין לוי "חוזה לתקופה בלתי-קצובה" וכי לא הוכחה כל כוונה אחרת של הצדדים בעניין זה. לטענתה כוונת הצדדים היא שאלה עובדתית שהנטל להוכיחה מוטל על לוי, אשר העלתה בעניין זה גרסאות שונות ולא הוכיחה כי היתה גמירות-דעת. זאת ועוד, קרסו סבורה כי מלשונו של הסכם השיווק עולה במפורש כוונת הצדדים שתוקפו יהיה לעשר שנים, כי הוא לא יימשך מעבר לתקופה זו וכי לא קיימת חובה להודיע על-כך שהחוזה לא יחודש באופן אוטומטי. קרסו מוסיפה וטוענת כי לא הוכח קיומו של נוהג המחייב להודיע על אי-חידושו של הסכם השיווק בתום התקופה הנקובה בו וכי גישתה של לוי לפיה בהעדר כל הודעה אחרת הסכם השיווק נמשך לעשר שנים נוספות נוגדת כל הגיון מסחרי ואף עומדת בסתירה לפסיקה שקבעה כי "אין חוזים לנצח". לשיטתה של קרסו בדין פעל בית-משפט קמא בקובעו כי משלא הוכחו טענותיה של לוי בדבר "כוונת הצדדים", ובהעדר ממצא עובדתי בעניין זה, ניתן לערוך היקש מהוראות החוק בעניין שכירות. קרסו מוסיפה וטוענת כי תקופת ההודעה המוקדמת שנקבעה בענייננו עולה בקנה אחד עם הפסיקה בעניין זה, מאפשרת ללוי זמן התארגנות והיא ארוכה בהרבה מהזמן הדרוש לה להחזר השקעתה. ביחס להפעלת המוסך המורשה טוענת קרסו כי על-פי ההסכם הנוסף ניתן להביאו לסיומו בהודעה מראש של 90 יום, והיא עשתה כן, מה גם שתקופת ההרשאה לפי הסכם זה היא ממילא עד ליום 31.12.11. מכל מקום, קרסו סבורה כי בדין ראה בית-משפט קמא את הסכסוך כתולדה של משבר אמון כללי בין הצדדים הנוגע הן להסכם השיווק והן להסכם הנוסף, שהינו טפל להסכם השיווק. קרסו מוסיפה וטוענת כי בית-משפט קמא יישם כנדרש את ההלכות בעניין מתן צו מניעה זמני בהציבו תחילה את שאלת קיומה של זכות תביעה לכאורה; בהתבססו על עובדות שאינן במחלוקת ועל טענות משפטיות; ובהפנותו להלכות הרלוונטיות. לבסוף, נטען כי לוי נהגה בחוסר תום-לב בהגישה את הבקשה לסעד זמני בתזמון שנועד לחבל בהליכי ההנפקה של קרסו ובכך שניסתה להשחיר את פניה של קרסו בפני בית-משפט קמא תוך התייחסות לאמירות חסויות מן המשא-ומתן שהתנהל בין הצדדים.
6. בהחלטה מיום 01.01.12 הותר ללוי להגיש תשובה לתגובת קרסו ובתשובה זו טוענת לוי כי במוקד בקשתה למתן הצו הזמני ניצבת העובדה שהודעות הביטול ניתנו שלא כדין. לדבריה, שאלת משך תוקפו של הסכם השיווק היא שולית ועיקר הדיון בשלב זה אמור להתמקד במאזן הנזקים כתוצאה מהחלטה בעניין מתן או אי-מתן הצו. בהקשר זה, כך נטען, קרסו לא הוכיחה שייגרם לה כל נזק כתוצאה ממתן הצו אשר לא ניתן יהיה לפצותה בגינו אם תידחה התביעה. לעומת-זאת הנזק שייגרם ללוי אם לא יינתן הצו הוא בלתי-הפיך. עוד טוענת לוי כי ימים ספורים טרם שנשלחו הודעות הביטול היתה קרסו עדיין מעוניינת בהמשך ההתקשרות ביניהן ודבר זה מוכיח כי לוי לא הפרה את ההסכמים, כי לא שרר חוסר אמון בין הצדדים וכי קרסו ראתה את מערכת היחסים בין הצדדים כמערכת נמשכת ורצופה. לשיטתה של לוי יש לראות את מערכת היחסים שהתקיימה בין הצדדים משנת 1967 ועד היום כמכלול, ואין לבחון את עשר שנות הסכם השיווק במנותק מכך. בנוסף טוענת לוי כי ההשקעות הכספיות המשמעותיות שביצעה ומלאי החלפים והציוד יקר הערך שברשותה מעידים אף הם על כוונת הצדדים להתמשכות היחסים, וכך גם טיב הקשר בין הצדדים לאורך שנת 2010 - לאחר תום תקופת ההסכם לכאורה. עוד טוענת לוי כי עמדתה של קרסו בדבר העדר האמון בין הצדדים לא נתמכה בראיות ואינה יכולה לשמש עילה לביטול ההסכם, כי יש לראות את הסכם השיווק ואת ההסכם הנוסף כמקשה אחת וכי ההחלטה לחתום על ההסכם הנוסף בחודש ינואר 2010 מעידה על-כך שמערכת היחסים בין הצדדים הוארכה כולה.
7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות. הלכה היא כי לערכאה הדיונית מוקנה שיקול-דעת רחב לעניין סעדים זמניים וערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בשיקול-דעת זה להוציא מקרים חריגים (ראו: רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו בע"מ, פ"ד נה(2), 307, 310 (2000); רע"א 1794/11 חברת החשמל מחוז חברון נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.06.11), פסקה 7). המקרה דנן אינו בא בגדר מקרים חריגים אלה.
מערכת היחסים בין קרסו ללוי עוגנה בהסכם הפצה שהינו מסוג החוזים אשר לגביהם נפסק כי הם מבוססים על קשר אישי ועל יחסי אמון בין הצדדים וכי חזקה שהם אינם מיועדים לעמוד בתוקפם לצמיתות (ראו: ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3), 661, 671 (1990); ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות ותיירות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.05.94), פסקה 14). על-כן, צדק בית-המשפט בדחותו במקרה דנן את הבקשה למתן סעד זמני וזאת בהתאם להלכה לפיה, ככלל, אין לכפות על צדדים להסכם מסוג זה שיחסיהם עלו על שרטון, להמשיך ולקיים שיתוף פעולה עסקי ביניהם בניגוד לרצונו של מי מהם והתרופה המתאימה למקרים מעין אלה איננה צו מניעה או צו עשה זמני כי אם סעד של פיצוי כספי (ראו: רע"א 5284/95 ג'יג'י מעבדות קוסמטיקה בע"מ נ' של סוכנויות יופי בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.10.95); רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.05), פסקה 6; רע"א 2479/06 ארגון סוכני דואר נ' חברת דואר ישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.07.07), פסקה 11). יחד-עם-זאת, הדיון בבקשה לסעד זמני איננו המסגרת המתאימה לקביעת ממצאי עובדה. על-כן לא היה מקום לקביעותיו ההחלטיות של בית-משפט קמא כבר בשלב מקדמי זה ובלא שמיעת ראיות, על דבר סיום הסכם השיווק ביום 31.12.09, על הסכם המתחדש מאז "מיום ליום" ועל משך תקופת ההודעה המוקדמת. סוגיות אלו, כמו גם טענות הצדדים בסוגיית ההפרה ראוי להן כולן כי תתבררנה ותוכרענה במסגרת התביעה העיקרית ולאחר שמיעת ראיות. לעניין מאזן הנוחות ייאמר כי אם בסופו-של-יום תתקבל עמדתה של לוי באשר לאופן התנהלותה של קרסו, ניתן יהיה לפצותה על-כך בכסף. על-כן, בהתנגדה לסעד הזמני שנתבקש נוטלת על עצמה קרסו את הסיכון כי אם לאחר שמיעת ראיות תתקבלנה טענותיה של לוי, יהא על קרסו לפצותה בגין מלוא הנזקים הכספיים שנגרמו ויגרמו לה בנסיבות העניין.
8. סיכומו-של-דבר - לא ראיתי להתערב בתוצאה שאליה הגיע בית-משפט קמא והיחסים העסקיים בין הצדדים יבואו, איפוא, לסיומם ביום 02.03.12. יחד-עם-זאת שמורות לצדדים מלוא טענותיהם באשר לנסיבות הפסקת יחסי הזכיינות על כל המשתמע מכך, לרבות באשר למשך תקופת ההודעה המוקדמת שהיתה ראויה בנסיבות העניין. כל מימצא עובדתי ומשפטי בהקשר זה ייקבע על-ידי הערכאה המבררת לאחר שמיעת התיק לגופו ובהתבסס על הראיות שתישמענה ותוצגנה בפניה."

ב- רע"א 4122/00 {חנה פיסטינר נ' המועצה להסדר הימורים, תק-על 2000(2), 1407 (2000)} נדון המקרה הבא:

המבקשים (להלן: "הסוכנים") פועלים מזה שנים ארוכות כסוכנים של המשיבה 1 (להלן: "המועצה"), על-פי חוזים דו-שנתיים שנכרתו ללא מכרז מקדים. החוזה האחרון בין המועצה ובין הסוכנים הסתיים בתאריך 31.12.98, ומאז פועלים הסוכנים ללא חוזה כתוב. באוגוסט 1999 הודיעה המועצה לסוכנים על הפסקת העסקתם בתאריך 01.03.00, ובינואר 2000 האריכה את העסקתם עד לתאריך 18.06.00.

החלטת המועצה על הפסקת העסקתם של הסוכנים התקבלה לאור העובדה שחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992 מחייב את המועצה, בהיותה גוף ציבורי, לערוך מכרז בטרם העסקת העובדים, ומכרז כאמור לא נערך טרם העסקת הסוכנים. המועצה ביקשה להפעיל באופן עצמאי, על-ידי עובדים, כמחצית מאיזורי פעולתה בארץ, ולערוך מכרז סגור להעסקת סוכנים באיזורים הנותרים.

הסוכנים פנו אל בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בהמרצת פתיחה, בגדרה ביקשו להצהיר על קיומו של חוזה העסקה בינם ובין המועצה. במקביל ביקשו הסוכנים צו זמני, שימנע את הפסקת העסקתם, המיועדת לתאריך 18.06.00. בית-המשפט המחוזי (השופט יהודה זפט) דחה את הבקשה לצו מניעה זמני, בקובעו כי העסקת הסוכנים אינה חוקית. זאת, הן בשל העובדה שעל המועצה לערוך מכרז בטרם העסקת סוכנים, והן בשל סעיף 8 לחוק להסדר ההימורים בספורט, התשכ"ז-1967, הקובע כי המועצה רשאית להתקשר עם אחר לביצוע תכנית ההימורים, ובתנאי שחוזה כאמור ייערך בכתב. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי עד למתן פסק-דין על ידו, הפעלת הסוכנים על-ידי המועצה תוכל להתבצע אך ורק על-פי מכרז פומבי, או בהפעלה עצמית.

לאחר שהמועצה החלה לפעול באמצעות עובדי המשיבה 2 (להלן: "ספורטוטו"), פנו הסוכנים לבית-המשפט המחוזי בבקשה על-פי פקודת בזיון בית-משפט. בקשה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי, שכן החלטתו הראשונה לא אסרה על המועצה לפעול באמצעות אנשי ספורטוטו.
על החלטות אלו הגישו הסוכנים בקשת רשות ערעור, ובגדרה גם בקשה למתן צו ארעי, שימנע את הפסקת עבודתם, וזאת עד להכרעה בבקשת הרשות לערער. לטענת הסוכנים, החוזים בינם ובין המועצה תקפים, וזאת על-אף העובדה שאינם כתובים, ועל-אף הוראות חוק חובת מכרזים. פיטוריהם כעת, והעסקת אנשי הספורטוטו יסכלו את הסעד העיקרי שמבקשים הם, והוא אכיפת חוזה ההעסקה הקיים בינם ובין המועצה. לטענתם, המועצה יצרה לאורך שנים מצג, לפיו העסקתם היא חוקית, ואין מקום כעת לפיטוריהם, למצער עד אשר יפסוק בית -המשפט המחוזי בתובענה העיקרית שהוגשה על ידם.

בית-המשפט החליט לבטל את הצו הארעי ולדחות את בקשת הרשות וכדברי כב' השופטת דורנר:

"לאחר ששמעתי את טענות הצדדים החלטתי לבטל את הצו הארעי שהוצאתי בתאריך 13.06.00, ולדחות את בקשת הרשות לערער.
כאמור, אין מחלוקת כי חוק חובת המכרזים חל על המועצה, וכי החוק להסדר ההימורים בספורט מחייב חוזה כתוב עם הסוכנים. מכאן, שלא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי, לפיה העסקת הסוכנים עד כה נעשתה שלא-כדין. חובת קיום מכרז פומבי בידי רשות ציבורית הינה אכן חובה בסיסית, הנגזרת מעקרונות של שוויון והגינות ומן הצורך להגן על אינטרסים כלכליים וציבוריים. ראו, למשל, בג"ץ 376,368/76 גוזלן נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לא(1), 505, 512-511 (1976). בנסיבות אלו, לכאורה, נראה כי תקנת הציבור מחייבת את הפסקת העסקתם של הסוכנים באופן מיידי, ולמצער עד אשר יפסוק בית-המשפט המחוזי בתובענה העיקרית.
כך גם נראה, שהמצג הפגום שהציגה המועצה לאורך השנים, לפיו העסקת הסוכנים נעשתה כדין, לכאורה ומבלי לפסוק בדבר, אין בו כדי להשתיק את המועצה מהעלאת טענות כנגד חוקיות חוזיה עם הסוכנים, ואין בו, לכאורה, כדי למנוע את פיטוריהם, על-אף שהסוכנים הסתמכו על מצג זה בתום-לב ושינו עקב כך את מצבם לרעה (ראו ע"א 6996/97 א. עבאדה בע"מ נ' רשות הפיתוח, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.08.99).
לאור האמור לעיל, נראה שאין מקום לאכיפה זמנית של חוזי העסקתם של הסוכנים, ובצדק דחה בית-המשפט המחוזי את בקשתם. בהחלטת ביניים זו של בית-המשפט המחוזי אין כדי למנוע מהסוכנים לבקש אכיפה תחליפית של המצג או פיצויים בגין נזקי ההסתמכות.
אשר-על-כן, בקשת הרשות לערער נדחית. ממילא אין מקום לתת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בעניין בזיון בית-משפט, וכך גם אין מקום למתן סעד זמני."

ב- רע"א 323/00 {פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק זיו-און בע"מ, תק-על 2000(1), 768 (2000)} נדון העניין הבא:

בין המבקשת לבין המשיבה 1 (להלן: "זיו-און") נחתם הסכם, לפיו זיו-און תשמש כקימעונאי מטעם המבקשת, ותשווק את מוצרי הנפט שלה בתחנת הדלק המופעלת על -ידיה. במסגרת הסכם זה התחייבה זיו-און לבלעדיות למוצרי המבקשת.

לאחר שהחלה זיו-און מפגרת בתשלומיה למבקשת, הודיעה לה המבקשת, כי לא תמשיך לספק לה את מוצריה, אלא כנגד תשלום במזומן, או כנגד המצאת ערבות בנקאית. לטענת המבקשת, בתגובה להודעה זו, החלה זיו-און רוכשת מוצרי נפט מספקים אחרים, תוך הפרת החוזה ביניהן.

המבקשת הגישה תובענה לבית-המשפט המחוזי, בה ביקשה צו מניעה קבוע, שייאסור על המשיבות 2-1 לרכוש ו/או לשווק בתחנת-הדלק מוצרים שאינם מסופקים במישרין על-ידיה. במקביל, הוגשה בקשה לצו-מניעה זמני, בו נתבקשו סעדים דומים.

בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשה, בסייג לפיו צו-המניעה הזמני ייכנס לתוקף רק אם תתחייב המבקשת לגבות מזיו-און מחיר שאינו עולה על המחיר הנגבה על -ידיה מתחנות המצויות ברדיוס של עשרה קילומטרים מזיו-און. כן צויין בהחלטה, כי אם כתוצאה מההחלטה תגבה המבקשת מזיו-און מחיר נמוך מהמחיר המגיע לה על-פי תנאי החוזה ביניהן, תוכל המבקשת לתבוע מזיו-און את הפרש המחירים במסגרת התובענה הראשית.

המבקשת הגישה לבית-המשפט המחוזי בקשה בה טענה, כי בעקבות התערבות הממונה על ההגבלים העסקיים, מתקיימים שני סוגים של מערכות יחסים בין חברות הדלק לתחנות: האחת היא הסדר כובל, ואילו השניה אינה כזו. כפועל יוצא, נוצרו הפרשים במחירי הדלק המסופק לתחנות השונות. לפיכך, בית-המשפט נתבקש לקבוע, כי השוואת המחירים לה נדרשה המבקשת להתחייב, מתייחסת לתחנות מסוגה של זיו-און בלבד, שהוצאו מגדר ההסכם הכובל.

בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה, בציינו כי אם ייקבע בתום התובענה העיקרית, כי צו-המניעה הזמני יצר מצב, בו רכשו המשיבות מהמבקשת מוצרים במחירים זולים מאלה שהיתה זכאית לדרוש, ישלמו המשיבות למבקשת את ההפרש.

מכאן בקשת הרשות לערער בגדרה טענה המבקשת, כי יש לסייג את החלטת בית-המשפט המחוזי, כך שהשוואת המחירים תתבצע רק אל מול תחנות מסוגה של זיו-און.

בית-המשפט דחה את הבקשה בקבעו כי:

"בצו המניעה הזמני שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי יש מענה לכל תביעותיה של המבקשת, בשלב מוקדם זה של הדיון. בהתחייבות המבקשת, כפי שנוסחה על-ידי בית-המשפט המחוזי, יש איזון בין האינטרסים השונים של הצדדים בתובענה, ואיני מוצאת מקום להתערבותו של בית-משפט זה. זאת ועוד: בהחלטת בית-המשפט המחוזי נקבע מפורשות, כי במקרה בו תגבה המבקשת מחיר נמוך עבור מוצרה, תוכל המבקשת להעלות דרישה לתשלום ההפרש במסגרת הדיון בתובענה העיקרית."