עיקול ורשויות מקומיות

1. האם הכופר בחבותו לשלם ארנונה לרשות מקומית חייב בתשלום החלק השנוי במחלוקת, בטרם רשות שיפוטית תכריע בעניין חבותו?

ב- ה"פ (ב"ש) 11764/97 {רותם אימפרט נגב בע"מ נ' המועצה האיזורית תמר, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.05.98)}

המבקשת טענה היא שאין היא מחוייבת בתשלום הארנונה לגבי אותם סכומים שלגביהם היא חולקת על חבותה לשלם.

המשיבים טענו שהכפירה בחובה לשלם אינה מעלה ואינה מורידה לעניין החובה לתשלום חוב הארנונה.

היועץ המשפטי לממשלה הודיע על התייצבותו לדיון וציין שעמדתו היא כעמדת המשיבים, כלומר, שחובה על חייב בתשלום ארנונה לשלם לרשות המקומית גם את סכום הארנונה השנוי במחלוקת.

המחוקק העניק לרשויות המקומיות אפשרות לגבות את תשלומי החובה המגיעים להן באמצעות תקנות מיסים (גביה) וההוראות שבפקודת העיריות {סעיף 305 והלאה} המאפשרות עיקול נכסי חייבים ותפיסתם.

המועדים שנקבעו באותם חיקוקים קצרים יותר מהמועד שנקבע בחוק הערר.

קבלת פירוש המבקשת עלול ליצור אנדרלמוסיה בגביה, שכן לכאורה ניתן להתחיל בה עוד בטרם חלף המועד להגשת השגה למנהל הארנונה.

קביעה שהרשויות המקומיות מנועות מלגבות את הארנונה שבמחלוקת, תגרום, לאור המצב החוקי הקיים, לחוסר בהירות באשר למועד שהרשויות יכולות להתחיל בגביית הארנונה שאיננה במחלוקת, שכן לכאורה יהיה צורך להמתין עד לאחר שחלפו המועדים הקבועים בחוק הערר, והמתנה שכזו איננה מתיישבת עם ההוראות המאפשרות את גבייתה של הארנונה.

בית-המשפט קבע כי משהושאר על כנו סעיף 9 שבתוספת השניה לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) {להלן: "סעיף 9 בתוספת"}, ניתן ללמוד מהאמור בו, בשילוב עם האמור בסעיף 300 לפקודת העיריות (נוסח חדש), שתכלית החקיקה, ככל שמתייחסת לעניין גביית המס ברשויות המקומיות הינה שגבייתו לא תעוכב.

בית-המשפט סבר שכדי להחליט שתכלית החקיקה השתנתה, ראוי היה שתיבדק ההשלכה של השינוי שלו טוענת המבקשת.

בית-המשפט מצא כי אין להסתפק באימרה שעיכוב בתשלום הארנונות יגרום "להתמוטטות תקציבית מוחלטת של הרשות", כשם שהטענה שכנגד שנטענה על-ידי המבקשת, כאשר אך מדובר בטענה, אינה מספקת.

בית-המשפט קבע כי את ההשלכה על רשויות מקומיות של הנורמה - לה טוענת המבקשת - לפיה יעוכב תשלום הארנונה שבמחלוקת עד להכרעה שיפוטית, יש לבדוק, ותוצאות הבדיקה עשויות היו לתרום, אלמלא הלשון המפורשת, של סעיף 9 בתוספת, בקביעת תכלית החקיקה.

אשר-על-כן קבע בית-המשפט שחלה חובה לשלם את חוב הארנונה שבמחלוקת.

2. האם ביטול עיקול שהוטל לטובת רשות מקומית יבוטל כי החייב אינו יכול בשל כך לשלם משכורות עבור עובדים?

ב- בש"א (חי') 3065/99, {ט' ט' טכנולוגיה נ' עיריית טירת הכרמל, תקדין מחוזי 99 (1) 2498} דחה רשם בית-המשפט את הבקשה לביטול העיקול והורה כי העיקול הזמני שעליו הורה ב- 02.03.99 יישאר על כנו.

רשם בית-המשפט קבע כי הטענה שהעיקול מונע מן הנתבעת לשלם משכורות לעובדיה, אינה מצדיקה את ביטול העיקול וזאת מאחר ואחד ממקורות הכנסתה העיקריים של רשות מקומית הוא התשלומים שהיא גובה מן הציבור בגין ארנונה כללית.

מקום שנמנע מן הרשות המקומית לגבות את המגיע לה, יתבטא הדבר בגרעון בתקציבה, דבר שיקשה עליה לתפקד ובין היתר לשלם משכורות לעובדיה.

רשם בית-המשפט לא מצא בפיה של הנתבעת טענה של ממש כנגד החוב.

אשר-על-כן, קבע רשם בית-המשפט כי ט' ט' טכנולוגיה מתקדמת בע"מ תשלם לעיריית טירת הכרמל הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק-הדין ועד לתשלום המלא בפועל.

3. האם הוצאה לפועל של צו העיקול תשתק את עבודת המועצה כי מדובר בסכום נכבד אשר נועד לתשלום משכורות ולהוצאות אחרות שהמועצה חייבת בהן?

ב- בש"א (נצ') 3027/02 {המועצה האזורית בוסתאן אלמרג' נ' המועצה האזורית גלבוע, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.11.02)} טען בא-כוח המבקשת כי הוצאה לפועל של צו העיקול תשתק את עבודת המועצה כי מדובר בסכום נכבד אשר נועד לתשלום משכורות ולהוצאות אחרות שהמועצה חייבת בהן.

בית-המשפט סבר, כי אם זהו המצב, אז לא ברור מדוע החליט המינהל לפיתוח תשתיות ביוב המודע למצבה של המבקשת שלא לאשר לה הלוואה בועדת ההשקעות לטובתה ומדוע יש לגלגל את הקשיים של המבקשת לפתחה של המשיבה.

בית-המשפט קבע כי למרות שהחליט לדחות את טענות המשיבה כי המבקשת פעלה שלא בתום-לב או בשיהוי וטענות כיוצא בזה, אין מקום להשאיר את צו העיקול הארעי שנתן ויש לבטלו, אלא-אם-כן תמציא המבקשת תוך 10 ימים ערבות בנקאית או ערבות אחרת להנחת דעת בית-המשפט בסכום פסק-הדין לפיה תינתן התחייבות כי סכום פסק-הדין בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ישולם למשיבה אם תידחה תביעת המבקשת לביטול פסק-הדין.

4. מהו הדין עם רשות מקומית אשר נקטה הליכים שיפוטיים והליכי הוצאה לפועל שלא כדין, והטילה עיקולים ללא צידוק על רכושו של אזרח ללא זיקה לנכס?

ב- ת"א (ת"א) 185005/02 {יונה פיליפ נ' עיריית רמת-גן, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.02.03)} נדונה השאלה - מהו הדין עם רשות מקומית אשר נקטה הליכים שיפוטיים והליכי הוצאה לפועל שלא כדין, והטילה עיקולים ללא צידוק על רכושו של אזרח ללא זיקה לנכס.

העירייה טענה, כי מאחר ובפועל לא נגרם לתובע {להלן: "מר פיליפ"} כל נזק, אין הוא זכאי לפיצוי. העירייה טענה כי די היה בכך שמר פיליפ יודיע לה כי העיקול הוטל שלא כדין, כדי שתבטלו מיידית.

בית-המשפט פסק פיצויים לאזרח בגין עגמת נפש שנגרמה לו בשל הצקה מצד עיריית רמת גן שוב ושוב בהליכים משפטיים, היות ובטעות רישומיה של העירייה הראו כי הוא מחזיק מקרקעין בתחומה, למרות שלא היתה לו כל זיקה לנכס.

בית-המשפט הביע דברים חריפים במיוחד כלפי עיריית רמת גן, וקבע, בין היתר, כי היא נקטה הליכים שיפוטיים והליכי הוצאה לפועל שלא כדין, והטילה עיקולים ללא צידוק על רכושו של האזרח - הכל תוך התעמרות נטולת בסיס.

בית-המשפט קבע כי לא יתכן שרשות ציבורית תרד כך לחייו של אזרח, שכן היא מחוייבת בנורמות התנהגות גבוהות במיוחד. הטלת העיקול על נכסיו, ופגיעה בקניינו ובשמו הטוב על דרך של הטלת עיקול, הביאה את התנהגותה של העירייה לשפל חדש.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט כי נורמות ההתנהגות של העירייה היו דווקא פחותות במיוחד, וזאת מאחר ונכסיו של האזרח עוקלו שלא כדין וללא צידוק, והוא אף עמד בפני חילוט כל חסכונות חייו.

גם שמו הטוב אצל הבנקאי שלו נפגע אנושות, לאחר שחשבונותיו עוקלו שלא כדין.

בית-המשפט קבע כי על הרשות המקומית היה להקפיד בכבודו של האזרח. הרשות המקומית, האמורה להיות אמונה על שירות לאזרח, ועל כללי המשפט הציבורי, לא החילה כללים אלו על עצמה, ופגעה פעם אחר פעם בזכויותיו של התובע.

בסופו-של-דבר, פסק בית-המשפט כי מן הדין הוא לחייב את העירייה אף בפיצויים בגין עגמת נפש שנגרמה לתובע ולא רק בהוצאותיו.

בית-המשפט קבע כי בנסיבות העניין, תשלם הנתבעת לתובע בגין עגמת הנפש פיצוי כספי על סכום סמלי של 5,000 ש"ח.

עוד קבע בית-המשפט כי הנתבעת גרמה לתובע נזקים בעין, וכן נזקי עגמת נפש בגין התנהגותה זו. בית-המשפט חייב את הנתבעת לפצות את התובע בשיעור כולל של 17,375 ש"ח צמוד למדד ונושא ריבית מיום 25.06.02 ועד התשלום המלא בפועל.

5. האם העירייה היתה רשאית לבצע עיקול אצל צד שלישי בדרך מינהלית, כפי שעשתה?

ב- ה"פ (נת') 214/02 {דיור אינטיריורס נ' עיריית נתניה, תק-של 2003(1) 70 (2003)} נדונה סוגיה בה ביצעה עיריית נתניה עיקול ברישום של מטלטלין, במסגרת פעולותיה לגביית חוב שחייבת לה חב' דיור אינטיריורס {להלן:"ד.א. רהיטים בע"מ" או "ד.א."}, שהיא המשיבה מס' 2 בתובענה זו, ולמעשה - משיבה פורמלית.

בהליך הקודם תבעה ד.א. פסק-דין הצהרתי כי מטלטלין שעוקלו אצלה שייכים לחברה אחרת בשם מ.ס. רהיטים בע"מ {להלן: "מ.ס."}, ובהליך ביניים ביקשה להשיב לה מטלטלין שהוצאו בהליך עיקול.

דיור טענה כי עיקול המטלטלין במקום עיסקה, לפרעון חובה של ד.א. לעירייה, הוא עיקול אצל צד שלישי, שאותו לא היתה העיריה רשאית לבצע בדרך מינהלית, כפי שעשתה, אלא היה עליה לנקוט לשם כך הליך משפטי מתאים.

העירייה לא חלקה כי לו אמנם היה מדובר בעיקול אצל מחזיק {צד שלישי}, היה עליה לנקוט הליך כאמור, אולם טענתה של העירייה היתה כי לא היה מדובר בעיקול אצל צד שלישי, אלא המטלטלין שעוקלו שייכים ל- ד.א. ולא ל-דיור.

קרוב לחודשיים לאחר שבוצע העיקול ברישום פרסם שגב במקומון "השבוע בנתניה" מודעה ולפיה "דיור אינטריורס" חוגגת 30 שנות פעילות ומזמינה את לקוחותיה לזכות בהנחות גדולות ברכישת רהיטים במקום עיסקה.

בית-המשפט קבע כי כנגד טענתו של שגב אודות ההגנה החוקתית על זכות קניינה של דיור במטלטלין שעוקלו, יש לראות את דיור ו- ד.א. כאחת, לא הוכיחו כי המטלטלין אכן שייכים לדיור, ולא ל- ד.א., וכי הם ראויים להגנה כקניינה של דיור.

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אשר דיור מבקשת לחסות תחת הגנתו, מגן באותה מידה אף על קניינו של הציבור; היינו, במקרה זה, קופת העירייה, אשר כל תושביה אמורים לחלוק בנטל המיסים, ואלה שאינם משלמים את מיסיהם פוגעים בקניינם של תושבי העיר האחרים.

אשר-על-כן, דחה בית-המשפט את התובענה וקבע כי עיכוב הליכי ההוצאה לפועל - מבוטל.

בית-המשפט גם קבע כי המבקשת תשלם למשיבה מס' 1 הוצאות ההליך ושכר-טרחת עורכי-דין בסך 8,000 ש"ח, בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק-הדין ועד לתשלום בפועל.

6. האם הפרשנות הנכונה של חוק הייעוד היא כי נושה בעל זכות לקבל כספים מהרשות המקומית יכול להטיל עיקול על חשבון הייעוד אם הרשות מונעת תשלום ללא כל הצדקה?

ב- רע"א 2283/06 {סלים שקור נ' מועצה מקומית שעב, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.07.06)} נדונה סוגיה בה המבקש היה אחד מנושיה הרבים של המשיבה.
המבקש טען כי חובה של המשיבה למבקש נוצר בעקבות הענקתם של שירותי מכונות צילום על-ידיו בבית ספר המנוהל על-ידי המשיבה.

המבקש פתח בהליכי הוצאה לפועל נגד המשיבה לצורך גביית החוב, בהתאם להסכם פשרה שנחתם ביניהם ושניתן לו תוקף של פסק-דין. במסגרת תיק ההוצאה לפועל עוקלו ברישום כספים.

התיק אוחד עם תיקים רבים אחרים שפתחו נושים נוספים של המשיבה.

המבקש ביקש להפריד את תיקו מתיק האיחוד בטענה שחובו הוא "חוב מוגן" לפי חוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות למטרות חינוך), התש"ס - 2000 {להלן: "חוק הייעוד" או "החוק"}.

המבקש טען כי הפרשנות הנכונה של חוק הייעוד היא כי נושה בעל זכות לקבל כספים מהרשות המקומית, על-פי חוק זה, יכול להטיל עיקול על חשבון הייעוד אם הרשות מונעת תשלום ללא כל הצדקה, וכי העיקול יכול להיות מוטל על-ידי רשם ההוצאה לפועל ולא על-ידי בית-הדין לעבודה.

עוד טען המבקש כי אם יופרד התיק יוכל לעקל כספים המיועדים למטרות חינוך. המשיבה התנגדה לבקשה.

בית-המשפט העליון דחה את הבקשה ופסק כי החוק, התיקון לו ודברי ההסבר להם מובילים למסקנה כי לא עומדת למבקש זכות לעקל את כספי הייעוד, וממילא לא היה מקום להיעתר לבקשתו.

החוק בא להבטיח את יציבות מערכת החינוך בישראל באופן שההקצבות למטרות חינוך ישמשו אך ורק את המטרות שלשמן הועברו, וביניהן, ציוד ותחזוקה במוסדות החינוך, שאספקת שירותי מכונות צילום על-ידי המבקש נכללת, לכאורה, במסגרתו.

בית-המשפט הוסיף כי סעיף 10 לחוק קובע כי כספים שבחשבון יהיו פטורים מעיקול ולא יהיו ניתנים להמחאה או לשיעבוד ואולם, בית-הדין לעבודה, על-פי תביעת עובד רשות חינוך מקומית המועסק באחד ממוסדות החינוך שלשם קיומם הועברו ההקצבות, רשאי להטיל עיקול על כספי ההקצבות שבחשבון.

בית-המשפט סבר כי המחוקק ראה לנכון להבטיח, בראש וראשונה, תשלום שכר עובדי רשות החינוך המקומית, על רקע מטרת החוק וניסיון העבר, שבו כספים שיועדו למערכת החינוך הועברו על-ידי הרשויות המקומיות לצרכים אחרים או עוקלו בקשר לחובות הרשות ולא שימשו לייעודם.

המחוקק לא מצא לנכון להבטיח באותה מידה את חובם של נושים אחרים של הרשות, שסיפקו לה שירותים המנויים בתוספת לחוק.

בית-המשפט העליון הבהיר כי מאחר שהמבקש אינו עובד רשות החינוך המקומית לא יכול היה לבקש להטיל עיקול במסגרת תיק ההוצאה לפועל אותו פתח על הכספים שבחשבון הייעוד, ולכן בדין בוטל העיקול ברישום.

בנוסף, גם לא היה מקום להיענות לבקשתו להפריד את התיק מתיק האיחוד בהיעדר אפשרות לעקל כספים מחשבון זה.

התמונה הכוללת של חובות הרשויות לא היתה בפני בית-המשפט כך שהעדפת המחוקק בעניין שכרם של עובדי רשויות החינוך לא היתה ראויה ומידתית.

אשר-על-כן, טענת המבקש כי סעיף 10 לחוק נוגד את חוק היסוד, לא היה לה מקום במסגרת בקשה זו.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט העליון קבע כי זכות הטיעון של המבקש לא נפגעה בסופו-של-יום, שכן, אם וככל שנפל פגם בצירוף התיק שפתח לתיק האיחוד, תוקן הדבר במסגרת הדיון בבקשתו להפרדת התיק.

התחושה לא היתה נוחה נוכח היחס שבין אספקה למוסדות חינוך לבין החוק בשאלה מדוע לא יאופשר עיקול גם לשאר המטרות שבתוספת לחוק.

בית-המשפט סבר כי נושא זה טעון עיון, ולכן החליט כי יישלח העתק החלטה זו גם ליועץ המשפטי לממשלה, וללשכות הייעוץ המשפטי במשרדי האוצר והחינוך.

7. האם זכאי המבקש להטיל עיקולים זמניים על נכסי ו/או זכויות המשיבה?

ב- בש"א (נצ') 3050/06 {מוחמד מינזל נ' מועצה מקומית טורעאן, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.07.06)} נדונה בקשתו של המבקש להטלת עיקולים זמניים על נכסי ו/או זכויות המשיבה המוחזקים בידי שלושה מחזיקים שונים.

המבקש טען כי צו העיקול נועד להבטחת פסק-הדין שעשוי להינתן בסופו של משפט, בתביעה שהגיש המבקש כנגד המשיבה וזאת לתשלום הסך של 325,980 ש"ח המגיע למבקש בגין ביצוע הזמנות עבודה שונות שכללו, בין היתר, תיקוני קווי מים, בניית גדרות ומעקות בבתי ספר ובמתקנים שונים.

המשיבה טענה כי בהתחשב בעובדה שלפיה מתנהל כנגדה תיק הוצאה לפועל המאחד את כל תיקיה, אין בעצם מתן צו העיקול המבוקש כדי להועיל, הלכה למעשה, למבקש שכן ממילא צפוי פסק-הדין שיינתן לזכותו, ככל שיעלה בידי המבקש להוכיח בבוא היום את תביעתו בבית-המשפט, להצטרף לתיק האיחוד.

במקרה האחרון, כך טענה המשיבה, ממילא יבוטלו צווי העיקולים הזמניים שהוטלו במסגרת ההתדיינות המשפטית בין הצדדים ודינו של המבקש יהא זהה לדינם של יתר נושי המשיבה הנאלצים לבצע את פסק-הדין שניתנו לזכותם כנגד המשיבה, במסגרת תיק האיחוד המתנהל כנגד זו.

יתרה-מכך, הנזק אשר עלול צו העיקול לגרום למשיבה, הינו רב ביותר ועלול בהחלט להביא למצב שבו ייבצר מן המשיבה לעמוד בהתחייבויותיה השונות של המשיבה כלפי עובדיה ויתר המועסקים על ידה.

כמו-כן, עלול צו העיקול לגרום לכך כי המשיבה לא תוכל לעמוד בתכנית ההבראה שהתחייבה לפעול בהתאם לה.

בית-המשפט סבר כי עלה בידי המבקש להוכיח קיומו של חשש.

אשר-על-כן, בעקבות פיזור תיק האיחוד של המשיבה, סבר בית-המשפט כי יתר נושיה של המשיבה עלולים לבקש מימוש העיקולים שהוטלו לטובתם על נכסי ו/או זכויות המשיבה השונים ובנסיבות העניין, שעה שטרם התכבדה המשיבה והשמיעה את טענות ההגנה שיש לה כנגד התביעה שהגיש נגדה המבקש, ואין כל הצדקה לכך כי חלקו של המבקש בנכסי ו/או זכויות המשיבה, לא יישמר לו כבר עתה על-ידי הטלת צו עיקול זמני על זכויות ונכסים אלו.

עוד מצא בית-המשפט, כי מאזן הנוחות נוטה במקרה דנן לטובת המבקש.

מצבו של המבקש ככל שלא יינתן הצו המבוקש עלול להיות מורע לעומת יתר נושי המשיבה האוחזים בידיהם בפסקי-דין לחובת המשיבה ושלטובתם הוטלו, בין במסגרת ההליכים האזרחיים שניהלו כנגד המשיבה ובין במסגרת תיקי ההוצאה לפועל שנפתחו לשם ביצוע פסקי-דין אלו, עיקולים שונים על נכסי ו/או זכויות המשיבה השונים.

לעומת-זאת, לאור מצבה הכלכלי הקשה בלאו הכי של המשיבה, מתן צו עיקול על נכסי המשיבה בגבול הסך של 325,980 ש"ח {הוא סכום התביעה נשוא התיק דנן}, לא יעלה ולא יוריד מבחינת המשיבה.

מעבר לכך, בידי המשיבה לא עלה לבסס אותם נזקים נטענים אשר עלול צו העיקול, לטענתה, לגרום לה ולפעילותה השוטפת.

סופו-של-יום, בית-המשפט קיבל את הבקשה והורה על עיקול זכויותיה של המשיבה כמפורט במבוא לבקשה. סכום העיקול מוגבל לסך של 325,980 ש"ח.

8. האם בנסיבות אשר התקיימו היה מן הראוי שלא לבצע הליך של הוצאת מטלטלין כעיקול על חובו של התובע?

ב- ת"ק (ת"א) 1369/06 {פטאל אפרים נ' עיריית ת"א המחלקה לחניה ואכיפה, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.07.06)} נדונה סוגיה בה התובע טען כי בגין אי-תשלום דו"ח חניה על-סך 925 ש"ח עוקלה מכוניתו ששוויה 90,000 ש"ח וגם עוקל סך 1,100 ש"ח בחשבון הבנק שלו, וזאת למרות שחשבונו עמד ביתרת זכות של 60,000 ש"ח כאשר עוקל חשבון הבנק שלו, לא נלקחו הכספים והעירייה מצאה לנכון לפרוץ לביתו ולהוציא את מכשיר הפקס.

העירייה אישרה, כי היא הטילה עיקול על רכבו של התובע, ובהמשך אף הטילה עיקול על חשבון הבנק שלו אך הבנק לא העביר כספים לעירייה.

על-כן נאלצה להמשיך ולנקוט בהליכי גבייה, ובהמשך לכך, הגיעו מעקלים מטעם הנתבעת לביתו של התובע, כדי לבצע הליך של עיקול ברישום, ואז נרשם עיקול לטלוויזיה ולמכשיר הפקס.

רק לאחר שהעירייה נכחה לדעת, שהליכי עיקול חשבון הבנק והטלת עיקול על הרכב לא נשאו פרי, אז הוחלט לנהל הליכי גבייה באמצעות עיקול מטלטלין.

העירייה טענה כי התובע אליה בכתב וביקש לברר את מהות העיקול ובתגובה נשלח אליו מכתב תשובה ובו פירוט וצויין, כי עליו להסדיר את חובו ולמרות זאת, התובע התעלם מדרישות הנתבעת ולא שילם את החוב והוצאת המטלטלין היתה רק לאחר שמונה חודשים ממועד הרישום בעיקול.

בית-המשפט קבע כי לא היתה מחלוקת עובדתית בין הצדדים על כך, שבטרם בוצע הליך הוצאת המטלטלין, נרשם עיקול על כספים של התובע בבנק לאומי לישראל וכן נרשם עיקול על רכבו.

עוד קבע בית-המשפט כי לא היתה גם מחלוקת על כך שבפועל הבנק לא העביר את הכספים עד עצם היום הזה. התובע הציג במהלך הדיון אישור של בנק לאומי סניף נאות אפקה, ולפיו אישר הבנק, כי התקבל צו עיקול על-סך 1,115 ש"ח וכי סכום העיקול הופקד בפק"מ מעוקל ונשלחה תשובה לעיריית תל-אביב על כך שקיימים כספים בחשבון.

בית-המשפט מצא כי הסכום שעוקל בבנק עלה על סכום הדו"ח, וודאי שהעירייה היתה מובטחת גם על-ידי עיקול רכב בגין סכום פעוט יחסית לשווי הרכב.

למרות העיקול ברישום בבנק ובמשרד הרישוי, לא הועברו הכספים לעיריית תל אביב והיא ביצעה הליך של עיקול ברישום בחודש מרץ 2005.

לאחר מכן פנה אליה התובע וביקש לברר את מהות העיקול, וקיבל תשובה ולמרות זאת, משלא שולם החוב בפועל, בוצע הליך הוצאת המטלטלין.

בית-המשפט הסיק כי בנסיבות אלו, מן הראוי היה שלא לבצע הליך של הוצאת מטלטלין כל עוד מלוא הסכום החוב ממתין בבנק של התובע לכך, שהעירייה תדאג לשלוח בקשה לבנק ולקבל את הכספים.

יחד-עם-זאת, בית-המשפט סבר, כי במקרה דנן, פעל התובע בדרך של רשלנות תורמת. בוצע עיקול ברישום בביתו, זמן רב לאחר שכבר עוקלו הכספים בחשבון הבנק ולמרות שפנה לעירייה והתברר לו מהות העיקול, ונכתב במכתב שנשלח אליו, כי עליו לשלם את חובו, הוא לא המשיך לטפל בעניין אלא המתין לכך שיבואו המעקלים ויוציאו מטלטלין מביתו.

אשר-על-כן, סבר בית-המשפט כי התובע היה צריך להקטין את הנזק ולפעול בדרך אקטיבית, לאחר שבוצע העיקול ברישום בביתו, ולדאוג לכך שהעירייה תהיה מודעת לקיומם של הכספים אשר "שוכבים" בחשבון הבנק או לדאוג לתשלום החוב ולאחר תשלום החוב, היו מתבטלים כל העיקולים והיה נמנע הנזק.

בהתחשב ברשלנות התורמת שמצא בית-המשפט בנסיבות העניין, העמיד בית-המשפט את הסכום שעל הנתבעת לשלם לתובע בסך של 1,000 ש"ח בלבד.

9. עיכוב הליכי גביה פרט לביצוע עיקול ברישום

ב- עת"מ (חי') 1371/05 {גיל מולר נ' עיריית קריית אתא, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.07.06)} נדונה עתירה לביטול הודעות חיוב בגין היטלי סלילת כביש, סלילת מדרכה ותיעול, ביחס לנכס שבעלות העותרים, בטענה כי החיובים אינם חוקיים.

בית-המשפט דחה את העתירה, וקבע כי לכאורה, לא נקטה העירייה בסדר הפעולות המתבקש לביצוע הפעולות שחוייבו בהיטל, כלומר, הכרזת הרחוב כרחוב ציבורי טרם הוחל בביצוע עבודות במקום.

אולם, לא נדרשת החלטת מועצת העירייה כדי להתחיל בעבודות סלילה, המבוצעות מכוח תכנית מתאר והיתרי סלילה. החלטת המועצה נדרשת לשם גביית ההיטלים מן התושבים בהתאם לחוק העזר, ואין מחלוקת כי התקבלה כדין החלטת מועצה לשם גביית ההיטל.

בית-המשפט דחה את טענת העותרים כנגד חיובם בתשלום היטל סלילת כביש, לפיה לא הומצאו להם דרישות התשלום.

בית-המשפט קבע כי ההודעות נשלחו בדואר רשום למקום המגורים הידוע האחרון של הנדרש לשלם, וזאת בהתאם להוראות הרלוונטיות בחוקי העזר.

בכל מקרה, בית-המשפט ציין כי לאחר שהודיעה העירייה כי החובות לא ייחשבו כחובות בפיגור על למועד הגשת תשובת העירייה לעתירה, אין מחלוקת שהדרישות נמסרו לעותרים, והטענה מתייתרת.

בית-המשפט דחה את טענת העותרים לפיה לא קיים תחשיב שלפיו נקבעו התעריפים של היטלי הסלילה.

תחשיב זה לא הובא בפני בית-המשפט מאחר ולא נמצא העתק, אולם משאישר משרד הפנים את התעריפים הקבועים בחוק העזר, ולאור הנחיית משרד הפנים לפיה תנאי לאישור חוק עזר הוא הצגת תחשיב עדכני למועד עריכתו, הרי שעומדת לעירייה בעניין זה חזקת התקינות לפיה הוצג למשרד הפנים תחשיב כנדרש.

בסופו-של-דבר, דחה כאמור בית-המשפט את העתירה, בכפוף להודעת העירייה כי חובות העותרים לא ייחשבו כחובות בפיגור עד למועד הגשת תשובת העירייה לעתירה.

10. האם היתה זכאות לגבות את החוב על-ידי הטלת עיקול על כספי התמורה שהוחזקו בנאמנות על-ידי המבקש מכוח פקודת המסים (גביה)?

ב- ה"פ (ת"א) 287/08 {עו"ד גד שילר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.11.08)} בית-המשפט קיבל את התביעה ופסק כי המשיב, כנושה של החייב, היה זכאי לפעול כדי לגבות את החוב ועשה כן על-ידי הטלת עיקול על כספי התמורה שהוחזקו בנאמנות על-ידי המבקש מכוח פקודת המיסים (גביה) {להלן: "הפקודה"}.

בית-המשפט קבע כי הליכי עיקול לפי פקודת המסים (גביה), דומים במהותם להליכי עיקול לפי חוק ההוצאה לפועל. משמעותו של עיקול לפי חוק ההוצאה לפועל היא שהמעקל הופך להיות חליפו של החייב, הבא בנעליו. לכן, המעקל יכול לכן לעקל רק את מה שיש לחייב, ולא מעבר לכך.

עיקול יכול להיות מוטל הן על זכות קיימת והן על זכות עתידית, אולם כאשר מדובר בזכות עתידית, הזכות המעוקלת צריכה להיות כזו שכבר התגבשה במועד העיקול, אלא שמועד פירעונה הוא בעתיד.

בית-המשפט הבהיר כי בשאלה מהי הזכות של חייב שטרם הושלמה, שכן טרם בוצעו כל התנאים לגיבושה, יש לבחון את מהות זכותו של החייב כלפי המחזיק, שכן המעקל נכנס לנעלי החייב.

הלכה היא כי ניתן להטיל עיקול רק על זכות או חוב שהתגבשו, ולא על תקווה בעלמא. לפיכך, לא ניתן לעקל, כל עוד זכותו של המוטב אינה מושלמת, קרי כל עוד המוטב מחזיק בידיו רק את הציפייה להיוולדה של זכות לעתיד להיפרע.
המועד הקובע לבחינה אם נתגבשה זכותו של פלוני וניתנת היא לעיקול הוא מועד העיקול.

בית-המשפט קבע כי בעניין הנדון, המוטב של כספי הנאמנות-המוכר לא היה זכאי לדרוש אותם מהנאמן, כל עוד לא מילא אחר התנאים שמגבשים את זכותו לתשלום.

אשר-על-כן, במועד בו הוטל העיקול, לא היה המוכר עצמו זכאי לקבל את הכספים שבנאמנות.

מאחר שהמעקל נכנס לנעלי החייב-המוכר, הרי שמצבו לא יכול להיות טוב ממצבו של המוכר. לכן קבע בית-המשפט כי גם המעקל אינו זכאי לכספי הנאמנות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עיקול ורשויות מקומיות