עיקול והמחאת חובות

1. התחרות בין המחאת זכות לבין עיקול
ב- ה"פ (עפולה) 2/96 {אל"צ נ' דוד עטיה ואח', תק-של 97(2), 1232 (1997)} נדונה שאלת התחרות בין המחאת זכות לבין עיקול.

בין המבקשת לבין המשיב נחתם הסכם לביצוע עבודות.

בין יתר תנאי אותו הסכם סוכם, כי ההכנסות שיתקבלו עבור העבודות, ישמשו לכיסוי ההוצאות והיתרה תחולק בחלקים שווים. לשם כך, היה על עטיה להמחות לאל"צ את זכויותיו, לקבלת כל הכספים שיגיעו לו מהעיריה במסגרת אותו מכרז. המחאת הזכות נעשתה ביום 09.09.93.

בתאריך 03.01.95 ניתן צו עיקול זמני, לאבטחת זכויותה של חופרי הדרום (1987) בע"מ, המשיבה מס' 3, על כספים המצויים בידי העיריה ואשר מגיעים לעטיה.

מכאן הבקשה שבפניינו. אל"צ ביקשה ליתן פסק-דין הצהרתי, לפיו הכספים שהעיריה חייבת לעטיה שייכים לאל"צ והעיקול שהוטל ביום 03.01.95 אינו חל על כספים אלה, וכל זאת מכוח המחאת הזכות שהמחה עטיה לאל"צ. כן ביקשה אל"צ, להורות לעיריה להעביר את הכספים לאל"צ.

חופרי הדרום ביקשו ללמוד, כי הואיל ועל-פי ההסכם שבין העיריה לעטיה, נאסרה המחאת זכות כל שהיא, אלא לאחר קבלת הסכמת העיריה לכך, ומשלא ניתנה הסכמת העיריה, הרי שלא ניתן, מלכתחילה, על-ידי צד לאותו הסכם, להורות על המחאת זכות שכזו.

בית-המשפט קבע, כי אין לקבל טענה זו, וכי העיריה הביעה במסמך את דעתה שאין לה התנגדות עקרונית להמחאת זכות. באותו מסמך הודיעה העיריה, כי היא מתנגדת להסבת החוזה כולו, אולם איננה מתנגדת להמחאת זכות הצומחת ממנו.

לא רק שהעיריה הסכימה בכתב לקבל על עצמה את המחאת הזכות, כפי שהורה לה עטיה, להעביר כספים לחשבון מסויים לזכות אל"צ, אלא שאף נהגה כך בפועל תקופה של כשנה ומעלה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המחאה נוצרת בדרך-כלל על-ידי הסכם בין הממחה לנמחה. על-פי סעיף 1(א) לחוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 {ייקרא להלן: "חוק המחאת חיובים"}.

תוקפו של הסכם זה אינו מותנה בהסכמתו של החייב. הנחת המחוקק היא, שהחייב אינו נפגע באופן מהותי מחילוף הנושים, ולכן אין צורך בהסכמתו {ראה דיני חיובים בעריכת פרידמן, לרנר, בעמוד 51}.

ב- ע"א 330/75 {גרביב נ' רשות הנמלים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו} נאמר:

"... ברור לכל בר בי רב, ולא יתכן כלל אחרת , שהחייב יכול להתגונן בטענה שהממחה הפר התחיובויתיו על-פי החוזה ועקב כך לא נתגבשה כלל הזכות שהומחתה אפילו מאוחרת ההפרה ממועד ההודעה על דבר ההמחאה."

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי אנו למדים שבענייננו, הנמחה {אל"צ}, ניצב בנעלי הממחה {עטיה}, והעיריה יכולה להתגונן בכל טענה שעמדה לה כלפי עטיה, על-פי החוזה שביניהם.

בית-המשפט קבע, כי העיריה הסכימה להמחאת הזכות, ואף נהגה על-פיו. העיריה קיבלה על עצמה, והסכימה לנהוג על-פי הוראותיו של עטיה בעניין ההמחאה, אף אם עשתה זאת בעל-פה, ושלא בדרך הכתובה בחוזה. כל זאת אם הסכימו הצדדים לאותו חוזה לנהוג אחרת מהנאמר בו, מאוחר לכריתתו ונהגו כך. לא ניתן להתעלם מהתנהגותם והסכומתיהם אלה, ולטעון, כי לא נעשתה המחאת זכות.

לעניין זה, ראה גם את ההלכה שנקבעה בבית-המשפט העליון ב- ע"א 599/89 {בנק המזרחי בע"מ נ' חגי פאר, פ"ד מה(2), 870} שם נקבע, כי המחאת זכות לפי חוק המחאת חיובים יכולה להעשות בכל לשון ובכל צורה ואפילו בעל-פה ואף בהתנהגות, ובלבד שהכוונה להעברה מידית של הקניין תעלה בצורה ברורה. תוצאותיה של העברת הזכות היא, כי הנמחה נעשה נושה של החייב במקום הממחה.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי הנקודה המכרעת בתחרות בין הנמחה לבין המעקל, אינה אלא בשאלה, האם נעשתה המחאת זכות כזו שהעבירה את "הבעלות" בזכות המועברת {יש לציין גם, שיתכן לחשוב שהיחסים בין העיריה לבין עטיה על-פי החוזה שביניהם, גם אם הופרו, אינן יכולות לשמש עילה, לגורם חיצוני כמו חופרי הדרום בעניינו, לטעון לבטלות ההמחאה, אולם שאלה זו איננה צריכה לכאן}.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי התוצאה היא, שהמחאת הזכות כפי שנעשתה בנדון, נעשתה כדין, והיא קודמת לעיקול והעבירה את הבעלות בזכות המומחית לנמחה.

2. לו היו המערערים מצייתים לצו העיקול ומשלמים את הסכום לזכות המשיבה, כי אז היו הם נפגעים בזכותם פגיעה חמורה שאינה ניתנת לתיקון - הערעור התקבל
ב- ע"א (ב"ש) 2058/96 {גיאת שושנה נ' טי.בי.טי בניה, תק-מח 96(3), 598 (1996)} נחתם הסכם בין המערערים, לבין המשיבה מס' 2, שעל-פיו רכשו המערערים מדוידוביץ מבנה, שלד של בית. בהתאם להסכם התחייב דוידוביץ להשלים את בניית הבית ולמסור אותו, כבית מושלם ומוכן למגורים, למערערים.

בהתאם להסכם שילמו המערערים לדוידוביץ סכום כסף במזומן ויתרת התשלומים היתה אמורה להשתלם תוך תקופה של מספר חודשים, עד להשלמת בניית הבית על-ידי דוידוביץ ומסירתו למערערים, כמצויין לעיל.

זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם הסתבר למערערים, כי הבית כלל אינו רשום על-שם דוידוביץ, אלא על-שם חברה בשם "עזיז שמחוני ובניו בע"מ", וכי הנכס נרכש על-ידי דוידוביץ משמחוני, אך דוידוביץ טרם שילמו לשמחוני את מלוא הסכום שהיו אמורים לשלם לשמחוני תמורת הבית, עקב קשיים כלכליים אליהם נקלע דוידוביץ, ומשום כך, לא נרשם הבית על-שם דוידוביץ, ולא היה רשום על שמו גם בעת עריכת ההסכם.

בית-המשפט קבע, כי המערערים היו, ללא ספק, זכאים לבטל את ההסכם שנכרת עם דוידוביץ בעקבות הפרתו על-ידי דוידוביץ, ברם, בעצת עורך-הדין זוהרי, שייצג אז את המערערים, הגיעו הצדדים לידי הסכם שני, שעל-פיו ישלמו המערערים את הסכום שהתחייבו לשלם לדוידוביץ על-פי ההסכם, ישירות לשמחוני, כחוב שהגיע לשמחוני מדוידוביץ, על-מנת שבניית הבית תושלם ועל-מנת ששמחוני יעביר את הזכויות בבית על-שם המערערים.

בהתאם לכך, וביום 11.05.92 חתם דוידוביץ על מסמך שכותרתו "המחאת זכויות" בו צויין כדלקמן: "בהתאם לדרישתכם ולדרישתו של עו"ד זוהרי, הננו ממחים בזאת את כל זכויותיו {צריך להיות זכויותינו} לקבלת כספים בגין מכירת הבית, לחברת שמחוני עזיז בע"מ. הרינו מאשרים לכם להעביר את כל הכספים שיגיעו לנו על-פי ההסכם, לעורך-הדין זוהרי או ישירות לחברת שמחוני עזיז.

עורך-הדין זוהרי יהא רשאי, על-פי המחאת זכות זו, להעביר את הכספים ישירות לשמחוני ו/או לגורמים אחרים אשר יבנו את הבית ו/או לרשויות המס. כל יתרה שתיוותר לאחר התשלומים כמפורט לעיל, תועבר אלינו ללא כל דיחוי".

פרט ובנוסף לכך, ביום 05.05.92, צורף להסכם נספח, בו צויין כדלקמן: "המוכר (הוא דוידוביץ) מאשר ומצהיר בזאת, כי למרות כל האמור בהסכם יהיו הקונים (הם המערערים) רשאים להעביר את יתרת התמורה עבור רכישת הבית על-פי ההסכם ישירות לשמחוני עזיז בע"מ ו/או באמצעות עו"ד זוהרי.

למוכר לא תהיה כל טענה כנגד העברת הכספים ישירות לשמחוני עזיז בע"מ, ונותן בזאת לקונה הוראה בלתי-חוזרת להעביר את הכספים ישירות לשמחוני עזיז בע"מ ו/או לעורך-הדין זוהרי. המוכר ממחה בזאת את כל זכויותיו לגובה יתרת חובו לשמחוני עזיז בע"מ. המוכר מסכים בזאת כי עורך-הדין זוהרי יהא רשאי לשלם מהתמורה שקיבל מהקונה את החובות שיש על הבית, לשמחוני עזיז בע"מ או לכל גורם אחר, בגין מס שבח, מס רכישה וכדומה".

המשיבה מס' 1, הגישה בקשה לביצוע שטר כנגד דוידוביץ, בגין שני צ'קים על-סך 100,000 ש"ח כל אחד שנמשכו על-ידי דוידוביץ לפקודת המשיבה.

במסגרת הליכי הגבייה בתיק ההוצאה לפועל, הטילה המשיבה עיקול על כספים המגיעים לדוידוביץ מן המערערים.

משלא העבירו המערערים את הסכום על-פי צו עיקול שהוצא על-ידי רשם ההוצאה לפועל, לבקשת המשיבה, הגישה המשיבה בקשה בפני רשם ההוצאה לפועל על-פי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, ודרשה לחייב את המערערים לשלם למשיבה את הסכום בהתאם לצו העיקול.

הדיון בפני כב' רשם ההוצאה לפועל, הרשמת וולפסון, נסב על השאלה אם אכן קמה ונוצרה המחאת זכות הפוטרת את המערערים מציות לצו העיקול שהוצא, וכן אם יש בפיהם של המערערים "הצדק סביר", כאמור וכמצויין בסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, שעל-פיו זכאים הם להימנע מציות לצו עיקול, שהוצא על-פי סעיף 47 לחוק ההוצאה לפועל.

על-סמך עדויות שהושמעו בפניה, ובעיקר עדותו של מר דוידוביץ, בה אמר, כי כאשר נקלעה חברת דוידוביץ לקשיים כספיים שבגינם לא יכלה החברה לשלם לשמחוני את הסכום עבור רכישת הבית משמחוני, סוכם, כי הכספים יועברו לידי עורך-הדין זוהרי בנאמנות, הגיעה כב' הרשמת המלומדת למסקנה, כי לא נוצרה בענייננו המחאת זכות על-פי חוק המחאת חיובים, אלא קרן נאמנות בלבד.

במסקנתה, כי לא נוצרה המחאת זכות על-פי חוק המחאת חיובים, סמכה כב' הרשמת המלומדת גם על העובדה שהמסמך, נושא הכותרת "המחאת זכויות", מיום 11.05.92 הנ"ל, לא נושא את חתימת המערערים.

נימוק נוסף, שעל-פיו הגיעה כב' הרשמת למסקנתה, הינו, כי בהתאם לסיכום שנוצר בין הצדדים נותרה לדוידוביץ הממחה, זכויות על חלק מן הכספים המגיעים כתמורה עקב רכישת הבית על-ידי המערערים.

כב' הרשמת המלומדת סברה עוד, כי אין מקום לומר שלמערערים היה הצדק סביר שלא לציית לצו העיקול, וכי אם לא היה ברור להם כיצד עליהם לנהוג: אם לשלם את הסכום לשמחוני או לעורך-הדין זוהרי, או לציית לצו העיקול, היה עליהם לפנות בבקשה לטען ביניים, ולקבל הוראות מרשם ההוצאה לפועל בעניין זה.

על כך ערערו המערערים בפני בית-המשפט.
בית-המשפט קבע, כי טעתה כב' הרשמת המלומדת בהחלטתה וכי דין הערעור להתקבל.

מן הראיות שהיו בפני כב' הרשמת עלה בבירור שדוידוביץ הפר את ההסכם עם המערערים. המערערים היו זכאים לבטל את ההסכם, ואז דוידוביץ לא רק שלא היה זכאי לכל תשלום נוסף מן המערערים, אלא היה עליו להחזיר למערערים מה שקיבל מהם, על-פי ההסכם.

במקום ביטול ההסכם, נקטו הצדדים, בהסכמה, בדרך אחרת, דהיינו, שהמערערים ישלמו לשמחוני, בין ישירות לשמחוני ובין באמצעות עורך-הדין זוהרי, את חובו של דוידוביץ לשמחוני, וכן ישלמו לבעלי מקצוע, לצורך השלמת המבנה, סכומים שהיה על דוידוביץ לשלמם.

בית-המשפט קבע, כי סיכום זה בין הצדדים, כפי שאכן הוכח בפני כב' הרשמת קמא, ואשר לצורך ביצועו ומימושו נעשו המסמכים הקרויים "המחאת זכות", מהווים אכן המחאת חוב על-פי חוק המחאת חיובים, ולכן, בעת קבלת צו העיקול, לא היו המערערים חייבים את הסכום שהתחייבו בו על-פי ההסכם עם דוידוביץ, לשלם לדוידוביץ, והיו רשאים וזכאים לשלם הסכומים לשמחוני, באמצעות עורך-הדין זוהרי.

בית-המשפט קבע, כי הדבר מהווה הצדק סביר שלא לציית לצו העיקול, בהתאם לסעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי במסמכים שעליהם חתם דוידוביץ, פרט ובנוסף להסכם, המסמך מיום 11.05.92 וכן הנספח להסכם, מציינים במפורש, כי דוידוביץ ממחה את הזכויות שיש לו אצל המערערים, לשמחוני, או לעורך-הדין זוהרי.

גם מן העדויות שנשמעו בפני רשם ההוצאה לפועל ואשר צוטטו על-ידי כב' הרשמת המלומדת, נאמרו דברים התומכים במסקנה זו.

בית-המשפט קבע, כי בענייננו אין ספק, שאכן דוידוביץ המחו את החוב שהגיע להם מן המערערים על-פי ההסכם, לשמחוני, ולכן התוצאה היא ששמחוני נעשה נושה של המערערים במקום דוידוביץ.

זאת ועוד. גם אם לא נתקיים בענייננו המחאת חוב, בהתאם לחוק המחאת חיובים, אין ספק שנוצר הסכם בין הצדדים, שעל-פיו ישלמו המערערים לשמחוני חוב שחב דוידוביץ לשמחוני, על-מנת שהמערערים יקבלו את זכויותיהם בבית בהתאם להסכם שנכרת בין המערערים לדוידוביץ.

בית-המשפט קבע, כי קביעת הרשמת המלומדת, כי הכספים ניתנו לזוהרי בנאמנות, בהסתמך על דברי מר דוידוביץ ועדותו, עומדת בסתירה לאמור במסמכים שהוגשו ושצוינו על-ידי בית-המשפט, כי המערערים היו רשאים לשלם את הסכומים לעורך-הדין זוהרי, או לשמחוני.

יתרה מזאת, בית-המשפט קבע, כי גם אם הסכומים הועברו על-ידי המערערים, בהתאם לסיכום שבין הצדדים לעורך-הדין זוהרי, בנאמנות, על-מנת שעורך-הדין זוהרי יעשה בכספים שימוש כדי לממש את זכויותיהם של המערערים, על-פי החוזה עם דוידוביץ, הרי שדבר זה מהווה הצדק סביר לאי-ציות לצו העיקול, ונראה, כי המערערים הרימו את נטל השכנוע בעניין זה.

בדונו במהות ההצדק הסביר, על-פי סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל, ציין כב' השופט דוד בר אופיר, בספרו הוצאה לפועל הליכים והלכות, כי "עם חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, עלה משקלה הנורמטיבי של זכות הקניין לדרגה של זכות יסוד. הקביעה, בסעיף 3 לחוק היסוד ש"אין פוגעים בקניינו של אדם", הינה בעלת משקל גם כאשר אנו באים לפרש הוראות חוק קיימות. ולפיכך, גם אם יש פנים לכאן ולכאן בפתרון שאלה זו, מן הדין הוא לפרש את הוראת חוק ההוצאה לפועל הרלוונטית בסעיף 48 באופן שזכות הקניין של הצד השלישי לא תיפגע".

על-פי דברים אלה, קבע בית-המשפט, כי אכן יש לדאוג שזכות הקניין של המערערים לא תיפגע.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אם לא היו המערערים מעבירים את הכספים לשמחוני, באמצעות עורך-הדין זוהרי, כפי שאכן פעלו, בהתאם להסכם השני, היה נזקם גדול ביותר, ולא נראה שיש בכך הצדק, או הצדק סביר.

ב- ע"א 533/87 {ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה וולך, פורסם באתר האינטרנט נבו}, דן בית-המשפט העליון בשאלה של "הצדק סביר", כמצויין בסעיף 48 בחוק ההוצאה לפועל.

בית-המשפט העליון קבע שם, כי עיקול על כספים המגיעים לחייב, במסגרת הליכים בהוצאה לפועל, על-פי שטרי חוב שיש לאותו חייב כלפי צד ג', עיקול כזה מחייב את צד ג', החייב על-פי שטרי החוב, לציית לצו העיקול ולא יוכל לחסות בצל המונח "הצדק סביר" שבסעיף 48 אם יפרע את שטרי החוב לחייב בתיק ההוצאה לפועל.

הנימוק שניתן על-ידי בית-המשפט העליון להלכה זו הוא, כי ניתן יהיה לראות בעצם הציות לצו העיקול משום פרעון השטר שצד ג' חייב לאותו חייב בתיק ההוצאה לפועל.

בית-המשפט קבע, כי לו היו המערערים מצייתים לצו העיקול ומשלמים את הסכום לזכות המשיבה, כי אז היו הם נפגעים בזכותם פגיעה חמורה שאינה ניתנת לתיקון. שכן לא היו זוכים בבית שתמורתו שילמו במיטב כספם.

לפיכך, ועל-סמך כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור וביטל את החלטתה של כב' הרשמת מ' וולפסון.

3. משהוטל העיקול, לא התמלא התנאי להמחאתה של הזכות
ב- ה"פ (ת"א) 1421/90 {עודד אלישר נ' א. בן-חיים ואח', תק-מח 93(2), 28 (1993)} קבע בית-המשפט, כי חוק ההוצאה לפועל אינו מעניק לנושה אשר פעל ראשון בהוצאה לפועל, עדיפות כלשהיא על פני הנושים האחרים ועיקול נכס של החייב על-ידי נושהו "אינו מקנה זכות של משכנתה או כעין משכנתה לטובתו, כמו שמצינו באי-אלו חוקים זרים" {ע"א 584/81 כונס הנכסים הרשמי נ' קרני, פ"ד לו(3), 747}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין ספק שהמשיבה 4 אשר לפי בקשתה, מונה המשיב לכונס נכסים אינה נושה מובטחת "כמשמעותו של דיבור זה בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) וכבר נפסק שבהיעדר הוראה מפורשת אין חוב פלוני זוכה לעדיפות על פני חובות אחרים כחוב מובטח או חוב בדין קדימה" {ראה גם בג"צ 243/60 אולצק נ' ראש העיר רמת-גן, פ"ד יד(3), 2265}.

כמו-כן, המחאת זכותם של בני הזוג קובני למבקש על-פי ההסכם, הותנתה בכך שהזכות תהיה חפשית מעיקול. מכאן, משהוטל העיקול, לא התמלא התנאי להמחאתה של הזכות.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי הטלת העיקול ומינוי המשיב לכונס נכסים הפכו את המבקש והמשיב לנושים ביחד, וכל אחד מהם ייפרע מן הנכס כפי חלקו.

4. מקרה בו העיקול נדחה מפני ההמחאה - הערעור התקבל
ב- ע"א 568/85 {בנק הפועלים (שווצריה) בע"מ נגד חברה לנאמנות של בנק הפועלים ואח', פ"ד מב(4), 507} קבע בית-המשפט, כי בית-המשפט המחוזי העדיף את העיקול על ההמחאה, הואיל ומצא, שלפי תנאי כתב הנאמנות, נשללה עבירותה של זכות אינטלקט בפיקדון.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין ספק, שאם נשללה עבירותה של הזכות לפי הסכם, היה הדין עם בית-המשפט המחוזי. לעומת-זאת, אם המסקנה העולה מן העובדות היא, שלפי תנאי כתב הנאמנות, היתה אינטלקט רשאית להמחות את זכויותיה בפיקדון בכפוף לזכויותיהם של אריה ודנות, כי אז תפסה ההמחאה מיום עריכת הסכם ההמחאה, גם אם אותה שעה, לא היה ידוע אם יינתנו האישורים המתאימים לקיום העסקה אם לאו, והיא אמורה היתה לקבל תוקף מלא, אם בדיעבד נתברר שהיה לאינטלקט מה להמחות בגדרו.

לעניין זה קבע בית-המשפט, כי המועד שבו הודע לחברת הנאמנות על ההמחאה אינו מעלה ואינו מוריד, וגם ההמחאה על-תנאי תופסת מיום הינתנה, ואם כך הוא, הרי הוא דוחה צו עיקול, שניתן לאחר כניסתה לתוקף.

אינטלקט המחתה לבנק הפועלים את זכויותיה המותנות כפיקדון, דבר שהיתה רשאית לעשות.

לפיכך, לא נותרה לאינטלקט אותה עת זכות כלשהי, שהיתה עשויה לשמש נושא לעיקול.

בית-המשפט קיבל את הערעור וקבע, כי נדחה העיקול מפני ההמחאה ועל אינטלקט לשלם את כספי הפיקדון לבנק הפועלים.

5. נפקות צו עיקול והודעה בעטיו, שניתנו בטרם המחאת זכות
ב- ע"א (חי') 4338/96 {בנק לאומי לישראל נ' עירית כרמיאל, תק-מח 97(2), 248 (1997)} הערעור נסב על החלטת בית-משפט, בה נקבע, כי המשיבה 1, פעלה בניגוד לצו העיקול אך בתום-לב.

בית-המשפט קמא קבע, כי העברת הכספים נעשתה בדרך של "המחאה גמורה ומוחלטת" בתאריך 10.07.94, ומאחר שהמחאת הזכות נערכה ב- 02.07.94 ונחתמה ב- 10.07.94, לפני מתן צו העיקול הרי שיש להעדיפה על צו העקול ולכן נדחתה בקשת המערער בהמרצה הנ"ל.

בית-המשפט קבע, כי בידי המשיבה 1 היו מצוים כספים השייכים למשיב 2 שנתפסו במסגרת העקול הזמני. משהוטל עיקול על כספי המשיב נשלל הכוח להמחותו לאדם אחר. שגגה יצאה מבית-המשפט קמא בקבעו, כי ההמחאה נערכה לפני מתן צו העיקול הזמני, בחינת הזמנים נותנת, כי צו העיקול וההודעה למשיבה 1 על קיומו ניתנו ב- 22.06.94, לפני תאריך ההמחאה. בתאריך ההמחאה לא עמדה לרשות המשיב 2, הזכות לקבלת או להמחאת הכספים שהיו לזכותו אצל המשיבה 1 שהיתה חייבת למלא את צו העיקול.

בית-המשפט קבע, כי יש לראות את העיקול כמאושר ולחייב את המשיבה 1 לשלם למערער את הסכום שלגביו הוטל העיקול הזמני כתשלום חוב פסק-הדין, וכי יש לבטל את החלטתו של בית-המשפט קמא ולאשר את העיקול הזמני ולחייב את המשיבה 1 לשלם למערער את הסכום שעוקל, עד כדי סכום פסק-הדין, שניתן נגד המשיב 2.

6. חוב שהוטל עליו עיקול, ניתן להמחותו לאדם אחר, בכפוף לשמירת זכויות בעל העיקול שקדם להמחאה
ב- ע"א 165/75 {מרדכי לוינגר נ' הפארק הזואולוגי ואח', פ"ד ל(2), 25 (1976)} קבע בית-המשפט, כי רק אחד מהעיקולים שהוטלו על הכסף קדם לתאריך ההמחאה לטובת רסקו, הוא העיקול של בנק הפועלים. כל יתר העיקולים, וביניהם גם זה של המערער, הוטלו זמן ניכר לאחר תאריך ההמחאה.

בית-המשפט קבע, כי מבחינה עקרונית, ההמחאה לרסקו היתה אמנם תופסת, אך מאחר שקדם לה העיקול לטובת בנק הפועלים, לא היה בה, מבחינה מעשית, כדי להושיע את רסקו, כי הרי היא יכלה להיבנות מההמחאה רק בכפוף לזכויות הבנק כבעל העיקול הנ"ל, והרי כל החוב המדובר לא עלה על סכום העיקול.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי חוב שהוטל עליו עיקול, ניתן להמחותו לאדם אחר, בכפוף לשמירת זכויות בעל העיקול שקדם להמחאה, וכי גם לאחר ההמחאה נשאר העיקול בתקפו.

לכן, קבע בית-המשפט, כי היה מקום לחייב את הפארק לשלם את הכסף שבידו לבנק הפועלים ולא לרסקו, אך אין כל ערעור מצד בנק הפועלים, ולכן צריכים לחשבו כמוותר על שמירת זכויותיו על-פי העיקול.

מכל מקום ברור שהעיקול של המערער לא תפס, באשר ביום הטלתו, עקב ההמחאה הנ"ל, הזכות כבר לא היתה של החייב ובכל אופן המערער אינו יכול להיבנות מזכותו של בנק הפועלים בכסף המעוקל. על-כן, הערעור נדחה.

7. המחאת חבות ועיקול - מעמדה של "מעין" המחאת חבות
ב- בש"א (חי') 3638/00 {א.ס.כ. כוח אדם נ' שדמות הגליל, תק-מח 2000(2), 1152 (2000)} המבקשים פעלו כקבלן העוסק באספקת עובדים לאריזה עבור חברת ירון חנני בע"מ. החברה היא חברה בבעלותו ובשליטתו של מר ירון חנני, שהוא גם בעל השליטה בשדמות.

בקשת העיקול נתמכה בתצהירו של מר ירון חנני, שהצהיר בין היתר, כי חברת שדמות הגליל באמצעותו של ירון חנני היא זו אשר התקשרה עם שותפות עוף חיפה לביצוע עבודות בחצרה של שותפות עוף חיפה ואילו בגין ההתקשרות עם חברת ירון חנני בע"מ ביצעו המשיבים עבודות, כקבלן משנה, בעבור שדמות הגליל בע"מ, בחצריה של שותפות עוף חיפה.

כלומר, היתה זו מעין המחאת זכות בין חברת ירון חנני בע"מ אל חברת שדמות הגליל בע"מ אשר כל הצדדים נהגו על-פיה.

בית-המשפט קבע, כי הואיל ושדמות הוכיחה לכאורה, כי המבקשים לא מילאו את התחייבויותיהם כנדרש, הרי שלכאורה זכאית שדמות לכך שהעיקול יישאר על כנו, אלא שמן הדין לבטל את העיקול, זאת, משום ששדמות לא הוכיחה, כי אי-מתן צו העיקול, יכביד על ביצוע פסק-הדין אם וכאשר יינתן לזכותה.

8. הכספים הומחו שלא כדין ובחוסר תום-לב - התובענה נדחתה
ב- ה"פ (ת"א) 176201/01 {ברקן זיוה נ' בנק המזרחי המאוחד, תק-של 2001(2), 259 (2001)} המחלוקת בין הצדדים היתה, האם הכספים הומחו על-ידי החייב כדין למבקשת ולא ניתנים לכן למימוש, או שמא המשיבים רשאים להמשיך בהליכי הכינוס, שכן הכספים לא הומחו כדין למבקשת.

המשיבים טענו, כי מדובר בהעברות כספים בלתי-מוסריות שנעשו דרך חשבון המנוחה ששימש להלבנת כספים וצינור לניקוז הכספים, תוך ביצוע תנועות סיבוביות בכספים, כשהכספים שעברו לחשבון המנוחה ביום 21.09.00, לא היו כספי הלוואה אלא כספים סיבוביים, תוך ניסיון להברחת כספים מנושיו של החייב וחוסר ניקיון כפיים.

בית-המשפט קבע, כי הפקדת מאות אלפי ש"ח במזומן ומשיכת כספים עוד לפני צו הירושה, כחודשיים-שלושה לאחר המחאת הזכות, מעוררת תמיהות וחשדות לגבי ביצוע הפעולות הנ"ל, המצביעות על גלגול כספים ועל שיתוף פעולה בין החייב לבין אחיותיו, ולא הוכח הקשר בין העברת הכספים לבין המחאת הזכות.

כמו-כן, בית-המשפט קבע, כי העברות אלו מצביעות על חוסר אמינות גרסת המבקשת, חוסר תום-הלב בתובענה זו ואי-הרמת נטל הראיה והשכנוע להצביע על העברת הכספים לצורך המחאת הזכות הספציפית.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי במקרה דנן, עמד המשיב בנטל של הוכחות חוסר תום-לב מצד המבקשת ובוודאי במידה מספקת להעברת הנטל למבקשת, שלא סתרה זאת ולא הרימה את הנטל להוכחת תום-לבה ומתן התמורה בגין המחאת הזכות {ראה גם ע"א 5578/93 נדב נ' מאיר סרגובי, עו"ד ואח', פ"ד מט(2), 459}.

בית-המשפט קבע, כי מדובר בתובענה שהוגשה בחוסר תום-לב ותוך שיתוף פעולה בין החייב למבקשת ואחותה, תוך ניסיון להברחת רכוש מהנושים ובית-המשפט מצווה לנסות ולמנוע ניסיון להברחת רכוש כזו בין קרובים.

לאור כל האמור לעיל, התובענה נדחתה.

9. המחאת חבות ועיקול
ב- רע"א 4083/00 {קוטב חברה לסחר ושירותים נ' מנורה חברה לביטוח, תק-על 2001(1), 1689 (2001)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בו בוטלה החלטת רשם ההוצאה לפועל, על-פיה חוייבה המשיבה 1 לשלם חוב שחב בו המשיב 2 למבקשים, בסכום של 90,006 ש"ח.

המבקשת המחתה את זכותה למבקשים 2 ו- 3 והם פעלו כזוכים העומדים בנעליה.

לצורך גביית החוב מוקנין, ביקשו הזוכים להטיל עיקול על כספים המגיעים לו אצל מנורה {צד ג'}, והומצאה הודעת עיקול בהתאם. הודעת העיקול היא מיום 02.04.92 והומצאה ביום 14.04.92 למנורה.

מנורה העבירה כספים מסויימים לזוכים בהתאם להודעת העיקול והמשיכה בתשלומים אלה עד יוני 1993. במועד זה הפסיקה את התשלומים בטענה, כי לא מגיעים ממנה כספים נוספים לוקנין מאחר שלה עצמה יש תביעה כלפיו עקב שליחת ידו בכספים המגיעים לה.

בית-המשפט קבע, כי במישור המהותי, אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט קמא, לפיה, לא היה מקום לחייב את מנורה בתשלום החוב הפסוק שחב בו וקנין כלפי הזוכים בלא הוכחה פוזיטיבית, כי מנורה אכן החזיקה במועד הקובע כספים המגיעים לוקנין ואשר נתפסו על-ידי צו העיקול.

זאת, גם בהנחה שהיא התרשלה בכל הכרוך לחובתה לשתף פעולה בהליכי ההוצאה לפועל. הנטל להוכיח את חבותה של מנורה לשלם כספים מכוח צו העיקול רובץ על הזוכים והם לא עמדו בו.

חיובה של מנורה בחוב הפסוק של וקנין ניתן בלא הוכחה כלשהי, ובשל אי-התייצבותה של מנורה להליכי החקירה, ובשל כך לבד. העובדה, כי צד ג' לא הגיב לצו העיקול שהומצא לו, כשלעצמה, אינה מספקת לצורך חיובו.

באשר למישור הדיוני, קבע בית-המשפט, כי התנהגותה של מנורה ביחס להליכי ההוצאה לפועל היתה רחוקה מלהניח את הדעת ובית-משפט קמא היה ער לכך. עם-זאת, כאשר שקל, זה כנגד זה, את חיובה של מנורה ביתרת סכום החוב בפסוק, בלא שחבותה הוכחה כדבעי, מול מחדליה הדיוניים, הוא ראה לראוי לתת משקל מכריע לעניין המהותי, שלא לפגוע בזכות הקניין של מנורה, גם אם נפל פגם בהתנהגותה הדיונית, ונתן ביטוי למחדליה בחיובה בהוצאות.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה.

10.המחאת זכות שנרשמה אצל רשם החברות גוברת על עיקול מאוחר יותר בהוצאה לפועל - הערעור התקבל
ב- רע"א 5035/01 {מ. מגן אינטרנשיונל נ' חברת דיור לעולה, פ"ד נו(5), 145 (2002)} נשלחה מלשכת ההוצאה לפועל אל המוזיאון, הודעת עיקול שניה על כספי החברה, לטובת בנק לאומי, אלא שהמוזיאון הודיע ללשכת ההוצאה לפועל, כי כספי החברה שבידיו, שאותם ביקש בנק לאומי לעקל, הומחו לבנק אוצר החייל.

המבקשת טענה, כי בנק לאומי לא יכול היה לנקוט בהליך לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל לחיוב המוזיאון כצד שלישי. זאת, ראשית, מכיוון שמדובר בהליך נספח להליך ההוצאה לפועל העיקרי כנגד החברה, שעוכב, ושבגידרו בוטלו בהמשך, במסגרת הסדר-הנושים, העיקולים שהוטלו על נכסי החברה.

ושנית, משום שצו הקפאת ההליכים משתרע גם על ההליך כנגד הצד השלישי, למצער כל אימת שיש בהליך כזה כדי לפגוע במאסת נכסי החייב חדל-הפירעון ובעקרון שוויון הנושים.
בית-המשפט קבע, כי המחאת זכותה של החברה כלפי המוזיאון לבנק אוצר החייל, שהשתכללה כלפי צדדים שלישיים עם הרישום אצל רשם החברות, קדמה לעיקולים שהטיל בנק לאומי על כספי החברה שבידי המוזיאון.

משכך, זכותו של בנק אוצר החייל בכספים אלו קודמת לזכותו של בנק לאומי, אף אם המוזיאון {החייב בעסקת ההמחאה} לא ידע מלכתחילה על ההמחאה {ראה גם ע"א 471/73 מקבלי נכסים זמניים ומנהלים של אלקטרוג'ניקס (ישראל) בע"מ נ' אלסינט בע"מ, פ"ד כט(1), 121; ע"א 2328/97 כוכבי נ' ארנפלד, פ"ד נג(2), 353; שלום לרנר המחאת חיובים (תשס"ב), 353-351}.

בית-המשפט קבע ראשית, כי בעובדת הימצאות הכספים בידי החברה, כעניין טכני, אין בכדי לשנות את זכויותיהם המהותיות של הצדדים. על-כן, כספים אלו, שמסר המוזיאון לחברה מתוך טעות, שייכים לבנק אוצר החייל.

שנית, משנקבע, כי הזכות המהותית בכספים אלו היתה של בנק אוצר החייל, לכאורה לא היה יסוד לחיוב המוזיאון כצד שלישי לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל.

אומנם, המוזיאון הודיע ללשכת ההוצאה לפועל, בתגובה להודעת העיקול שנשלחה אליו, כי הכספים שביקש בנק לאומי לעקל נמצאים בידיו. ברם, מחד-גיסא, הודעה זו נמסרה עקב אי-ידיעת המוזיאון על עסקת ההמחאה בין החברה לבין בנק אוצר החייל, ומאידך-גיסא, ההמחאה עצמה היתה רשומה אצל רשם החברות, כך שבנק לאומי יכול היה ללמוד בעצמו על עסקת ההמחאה בטרם הטיל את העיקול, ואף הרישום מחייב לראותו כמי שאכן ידע.

במצב דברים זה, קבע בית-המשפט, כי אין בנק לאומי יכול להישמע בטענה, כי הוא רשאי היה להסתמך על הודעת המוזיאון, שלפיה כספי החברה נמצאים בידיו, באופן המקים עילה לחיוב המוזיאון לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל כאמור, בנק לאומי היה זה שמלכתחילה בחר להטיל עיקול על כספים שהוקנו זה מכבר לבנק אוצר החייל, וכיוזם העיקול, עליו מוטל היה הנטל לבחון אם יש בהטלת העיקול, כדי לאפשר לו להסתמך על כספים אלו כמקור לגביית חובו.

על-כן, קבע בית-המשפט, כי אין בנק לאומי יכול להתבסס על הודעת המוזיאון, כי הכספים הללו מוחזקים בידיו, שהיתה לה, בוודאי בנסיבות העניין שבפנינו, משמעות טכנית בלבד.

על-פני הדברים ראוי היה איפוא לקבוע, כי למוזיאון היה הצדק סביר לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל שלא להעביר את הכספים ללשכת ההוצאה לפועל.

בית-המשפט קבע, כי ככל שלחיובו של המוזיאון לפי סעיף 48(א) לחוק ההוצאה לפועל השפעה על מאסת הערך הכלכלי העומדת לרשות כלל נושי החברה, מן הדין היה להורות על הפסקת ההליכים בלשכת ההוצאה לפועל שבהם נקט בנק לאומי כנגד המוזיאון.

דא עקא, בית-המשפט המחוזי נמנע מלהורות כך, ובהחלטתו העניק, הלכה למעשה, עדיפות לפירעון חובה של החברה לבנק לאומי על-פני חובה של החברה ליתר נושיה, הגם שחוב זה של החברה כלפי בנק לאומי לא היה אלא חוב רגיל.

משכך, החלטת בית-המשפט המחוזי אינה יכולה לעמוד.
לאור כל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי מכיוון שהמסקנה היא, כי יש לבטל את חיוב המוזיאון כלפי בנק לאומי, ממילא אין צורך לדון בשאלת זכות הקיזוז הנתונה למוזיאון כלפי החברה.

אשר-על-כן, הערעור התקבל.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עיקול והמחאת חובות