לשון הרע מהי?

1. כללי
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:

"1. לשון הרע מהי (תיקונים: התשנ"ז, התשס"ח, התש"ע)
לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח-ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה:
"אדם" - יחיד או תאגיד.
"מוגבלות" - לקות פיסית, נפשית או שכלית, לרבות קוגניטיבית, קבועה או זמנית."

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע אינו מבדיל בין העוולה האזרחית לבין העבירה הפלילית ולכן הגדרת לשון הרע משותפת הן לאיסור האזרחי והן לעבירה הפלילית.
העבירה הפלילית קבועה בסעיף 6 לחוק איסור לשון הרע ואילו העוולה האזרחית קבועה בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע.

עוולת לשון הרע, מכוח חוק איסור לשון הרע, כוללת שני יסודות: האחד, לשון הרע. השני, פרסום.

העבירה הפלילית על-פי חוק איסור לשון הרע כוללת שלושה יסודות: האחד, לשון הרע. השני, פרסום. השלישי, כוונה לפגוע.

לשון הרע משמעה, שהפרסום יהווה לשון הרע מכוח החוק רק אם יענה אחר תנאי ההגדרה לפי סעיף 1 לחוק ויובע בהתאם לדרכי הפרסום המפורטים בסעיף 3 לחוק.

הפרסום פירושו, כל מעשה של העברת מסר לאדם אחד או יותר זולת הנפגע, בהתאם לנקוב בסעיף 2 לחוק.

יודגש כי ההבדל העיקרי בין בחינת עוולה אזרחית או עבירה פלילית על-פי חוק איסור לשון הרע לצורך קביעת האחריות הוא כי בתחום הפלילי יש להוכיח כוונה לפגוע, בעוד שבעוולה אזרחית עשויה להתגבש העוולה בהיעדר כוונה.

ועוד יודגש כי הבדל נוסף הוא שבעבירה פלילית הדרישה היא שהפרסום יהיה לפחות לשני אנשים זולת הנפגע, ובעוולה האזרחית הדרישה היא שהפרסום הגיע לאדם אחד אחר זולת הנפגע.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר לשון הרע מהי. המדובר בהגדרה רחבה ויש לברר האם הביטוי שנאמר נופל בגדר החלופות שבסעיף.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מונה ארבע חלופות:

האחת, להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם.

השניה, לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו.

השלישית, לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח-ידו או במקצועו.

הרביעית, לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו.

החלופה הראשונה מהווה את סעיף הסל, ואילו שלוש החלופות הנותרות מתייחסות למקרים קונקרטיים יותר.

מסעיף 1 לחוק עולה כי כאשר עסקינן בביטוי שיש בו כדי להשפיל ולבזות אדם, בין בשל מעשיו, אופיו, התנהגותו וכדומה, יראו במפרסם הדברים אחראי בגין לשון הרע.

אם מדובר ב"פרסום לשון הרע", יהיה מקום לבחון את טענות התובע ללשון הרע בדבר הקשר הסיבתי בין הדברים שנאמרו לבין הנזקים הנטענים על ידו, ובכלל זה פגיעה בשמו הטוב {ת"א (ת"א) 1689-08‏ ‏מולוקונדוב דניאל נ' פורוש שרה, תק-מח 2011(4), 11543 (12.12.11)}.

2. המבחן האובייקטיבי
המבחן שבית-המשפט באמצעותו יקבע אם אמנם עלולים דברים מסויימים שאמר פלוני, הנתבע או הנאשם, לאלמוני להביא לידי הוצאת שם הרע, אינו המבחן הסובייקטיבי, לאמור, מה חושב אלמוני המרגיש עצמו שנפגע מדברי פלוני, הנתבע או הנאשם, אלא המבחן חייב להיות אובייקטיבי, לאמור כיצד עלולה החברה לקבל את אותה האמרה או הביטוי.

הבחינה באופן אובייקטיבי של המקרה, תעשה על-פי שיקול-דעתו של השופט היושב בדין ללא שמיעת עדויות, ולכן אין צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הבין הציבור את דברי הפרסום.

אין צורך בהבאת ראיות בדבר המשמעות שקורא מסויים או סוג קוראים זה או אחר ייחס לפרסום מסויים, אלא בית-המשפט יקבע ממצא בשאלה האם אכן מהווים הדברים לשון הרע אם לאו {ע"א 334/89 רבקה מיכאלי ואח' נ' בלה אלמוג, פ"ד מו(5), 555 (20.12.92)}.

נדגיש כי, אין חשיבות לשאלה מה היתה כוונתו של המפרסם מצד אחד, ואין חשיבות לשאלה כיצד הבין את הדברים בפועל מי שקרא את הדברים, מצד שני. השאלה שעל בית-המשפט לשאול היא מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות שקורא סביר היה מייחס למילים שנאמרו {ע"א 740/86 יגאל תומרקין נ' אליקים העצני, פ"ד מג(2), 333 (30.07.89)}.
המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 לחוק יסודו אובייקטיבי, כלומר מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע ולא תבוא לידי ביטוי תחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים {ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא(2), 281 (24.02.77)}.

אולם ביטויים שהם בבחינת "name calling" אינם מתפרשים בהכרח על-ידי הקורא הסביר פירוש מילולי פשטני. הם עשויים להיות מובנים על ידו כמבטאים עמדה רגשית שלילית, ולא כמשקפים טיעון עובדתי פוגעני.

כך במקום בו האמירות מייחסות לתובע תכונה שלילית של תאוות בצע, על-פי תוכנן והקשרן בטקסט ונאמר במפורש כי התובע הוא תאב בצע, כך למשל, טענות כי מדובר ב"שיילוק תאב בצע" {שיילוק הוא יהודי מתוך מחזה של שייקספיר אשר משווה לאדם תיאור של תאוות בצע)} וכי התובע "רצה חתיכת בשר אדם" הן בבחינת הבעת דעה. אין מדובר בהטחת כינויים. המדובר בייחוס תכונה, המבוסס, על-פי הפרסום, על תשתית עובדתית קונקרטית {ת"א (י-ם) 9979/05 עמאד עויידה נ' מחמד סולימאן דג'אני, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.01.09)}.

דברים כאמור פוגעים בשמו הטוב של התובע. יש בהם כדי לבזות את התובע, להשפילו ולפגוע במשלח ידו. על-כן, יש בדברים כאמור משום לשון הרע על התובע.

מטרתו של איסור לשון הרע הינו לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, ולדאוג כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על-ידי הודעות כוזבות בגנותו {ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא(2), 281 (24.02.77)}.

ברם, אמנם מבחן הדברים הוא אובייקטיבי ועיקרו במובן שאדם סביר מייחס לפרסום, בהקשר לשאלה - האם היה באותו מובן כדי לפגוע בכבודו ובשמו של האדם. יחד-עם-זאת, מימד הפגיעה הסובייקטיבית עשוי להקרין על היסוד האובייקטיבי של הדברים ועל שאלת היותם לשון הרע בעיני האדם הסביר {רע"א 10520/03 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 (12.11.06)}.

3. "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול"
מלשון סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע עולה כי בשלב הקביעה אם הפרסום מהווה לשון הרע, אין צורך להוכיח כי הפגיעות האפשריות המפורטות בסעיף 1 לחוק התקיימו בפועל. די בכך שהתובע יצביע על כך שהדברים אפשריים. לשון הסעיף הינה "עלול" דהיינו, אין מתחייב להוכיח פגיעה בפועל {ת"א (ת"א-יפו) 68845/06 עורך-דין זבולוני שמואל נ' וואלה תקשורת בע"מ ואח', תק-של 2007(3), 5738 (19.07.07)}.

בית-המשפט בוחן את השאלה האם מדובר ב"לשון הרע" בעיני האדם הסביר, ולא על-פי כוונת המפרסם.

4. הנפגע
האדם שאליו מייחסים את האמירה, שבה לשון הרע, נקרא הנפגע. פרסום אמירה שבה לשון הרע, יכולה להיות עילה להליך משפטי על-פי חוק איסור לשון הרע, רק אם היא מיוחסת לאדם מסויים או לאנשים מסויימים. הנפגע יהיה חייב להוכיח כי דברי הדיבה מתייחסים אליו.

כמובן שאם לא ניתן לדעת מיהו המוציא דיבה, היינו, מיהו המפרסם את דברי לשון הרע, לא ניתן יהיה לפתוח בהליך משפטי בעילה על-פי חוק איסור לשון הרע.

5. "אדם - יחיד או תאגיד"
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מיהו אדם. אדם הוא יחיד או תאגיד.

חוק איסור לשון הרע הקנה לאדם יחיד או תאגיד הזכות לתבוע בגין עילת לשון הרע הן באפיק האזרחי והן באפיק הפלילי.

תביעה אזרחית בגין לשון הרע תוגש לבית-המשפט על-מנת לזכות בפיצוי כספי. לעומת זאת, תביעה פלילית, קובלנה, מקנה סעד שונה, ומדובר בהליך שונה בתכלית מן ההליך האזרחי.

אם כן, תאגיד שרשום כחוק יוכל לתבוע על-פי חוק איסור לשון הרע, תביעה אזרחית או תביעה פלילית.

חשוב להדגיש - על התאגיד להוכיח בפני בית-המשפט כי הפרסום גרם לפגיעה בתאגיד עצמו ולא לאחד מחברי התאגיד. כמו-כן, התאגיד לא יוכל לקבל פיצויים בגין לשון הרע אלא-אם-כן התאגיד יוכיח לבית-המשפט כי נגרם לתאגיד נזק לפי ההגדרה המופיעה בפקודת הנזיקין.

הסדר זה שהמחוקק הקנה לאדם או לתאגיד לתבוע על-פי חוק איסור לשון הרע הן בהליך אזרחי והן בהליך פלילי, לא חל במקרה של לשון הרע על ציבור או על מת.

6. לשון הרע על בעלי תפקיד בתאגיד
לעיתים במסגרת פרסום לשון הרע על תאגיד, מוזכרים גם שמות של בעלי תפקיד בתאגיד. נשאלת השאלה האם במקרה כזה יכול בעל תפקיד לתבוע בגין פגיעה בשמו הטוב.

בעל תפקיד בתאגיד יוכל לתבוע בגין פגיעה בשמו הטוב, גם אם הפרסום מקנה לתאגיד עילה לתביעה ובין אם לאו. אך עתה יש לשאול, מתי ייחשב פרסום כפוגע בבעל תפקיד בתאגיד.

ברור כי אם שמו של בעל התפקיד מוזכר מפורשות, הפרסום ייחשב כפוגע בבעל התפקיד עצמו. אך מה הדין כאשר הפרסום אינו מזכיר מפורשות את שמו של בעל התאגיד.

נראה כי בית-המשפט יבחן כל מקרה לגופו על-מנת לקבוע אם פרסום לשון הרע על התאגיד מהווה פרסום על מנהל או בעל תפקיד כלשהו בתאגיד.

7. נטל הראיה
על המאשים או התובע-הנפגע, על-פי חוק איסור לשון הרע, להוכיח בבית- משפט כי הפרסום אכן מהווה לשון הרע. הנטל כולל גם הוכחת הפרסום כלשון הרע וגם הוכחה כי הפרסום מכוון כלפי התובע או המאשים. הוכחת לשון הרע תעשה על-ידי הפרסום שלגביו נטען שהוא מהווה לשון הרע.
8. כותרת הכתבה - מעמדה וייחודיותה
כל קטע מהפרסום חייב להתפרש לאור שאר חלקיו, אולם כאשר לשון הרע משתמעת או מצויה בחלקים הבולטים יותר של הפרסום כגון הכותרת, התמונות והפתיח, עשוי משקלם המוגבר של הדברים לחייב את פרשנותם תוך התעלמות משאר חלקי הפרסום {אורי שנהר דיני לשון הרע (נבו - הוצאה לאור בע"מ, התשנ"ז-1997), 118 (להלן: "אורי שנהר, שם")}.

נכון כי בדרך-כלל יש לקרוא כתבה בשלמותה כדי לגלות את אפיה. אבל גם זאת יש לזכור, שקורא העיתון הרגיל אינו מנתח את אשר מגישים לו ניתוח מדוקדק אלא הרושם הכללי הוא הקובע, ורושם זה מושפע מאוד מסדר הדברים. אם נוצר רושם מסויים בתחילתה של הכתבה, הוא לא יימחק על {ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון הארץ, פ"ד לב(3), 337 (27.08.78)}.

לפיכך, בנסיבות המתאימות יתייחס בית-המשפט לכותרת הידיעה בלבד ויתעלם מהאמור בגוף הידיעה, גם אם יש בדברים המופעים בגוף הכתבה כדי לשנות או למתן את משמעות הכותרת.

שהרי, אם כותרת לרשימה מוציאה לשון הרע, לעיתים לא יהא בגוף הכתבה כדי לעקור מליבו של הקורא את הרושם שהכותרת הותירה בו, על-אף כי באופן אובייקטיבי אין בגוף הכתבה דברי לשון הרע {ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ ואח', תק-על 2001(3), 399 (16.08.01)}.

לעיתים, ראוי לבחון כותרתה של רשימה בנפרד מן הרשימה שמתחתיה, וזאת במקרים הבאים: היתה רשימה לעצמה בהתאם לדרך ניסוחה של הכותרת, היותה של הכותרת בולטת במיוחד ביחס לרשימה, היותה של הכותרת בוטה במיוחד, עובדה שהכותרת אינה משקפת את הנאמר ברשימה {ראה למשל ע"א 5653/98 אמיליו פלוס נ' דינה חלוץ ואח', תק-על 2001(3), 399 (16.08.01)}.

כך למשל, ב- ת"א (יר') 12599/06 {פלונית נ' ידיעות תקשורת בע"מ, תק-של 2008(1), 24542 (13.03.08)} קבע בית-המשפט כי הכותרת אינה מזהה בכל צורה שהיא את התובעת, היא ערטילאית כללית, ואינה מתייחסת לתובעת ולו ברמז. כיוון שהכותרת אינה חושפת את התובעת, היא אינה מזיקה לה.

בית-המשפט קבע שכותרת-המשנה והכתבה מעקרות את העוקץ שבכותרת. השאלה שעמדה למבחן היא האם התיקון בכותרת-המשנה ובכתבה אינו מאוחר מדי ומועט מדי, האם האמור בתוכן הכתבה משיב על כנו את האיזון הנדרש ב"כפות המאזניים העובדתיות" או שמא הכותרת "הצעקנית" מותירה רישומה גם לאחר קריאת הכתבה.

בסופו-של-יום קבע בית-המשפט כי בגוף הכתבה יש את אותו "סם שכנגד" שבכוחו "לעקור את הרושם שהכותרת הותירה". גם אם הכותרת יוצרת רושם ראשוני כאילו הסכימה הנאנסת למעשה, רושם זה פג בהמשך הקריאה. לקורא הסביר ברור שהיא היתה קורבן של אונס אכזרי, והסכמתה לא היתה הסכמה.

אולם, כאשר בתודעת הקורא הסביר, מתגבשת מסקנה מתוך הכותרת לדבר מסויים, בעיקר כאשר מופיע המידע שלוש פעמים, בכותרת, בכותרת המשנה, בכותרת הכתבה ובכתבה עצמה, לא יהא בשאר הדברים שייאמרו בכתבה לעקר את רושם הכותרת {ת"א (יר') 6525/02 מארק בר און נ' רשת שוקן בע"מ ואח', תק-של 2005(1), 7336 (07.02.05)}.

9. האם פרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם - רק בקרב קבוצה המהווה מיעוט בציבור - מהווה לשון הרע?
קיימים פרסומים שהפגיעה העולה מהם נתפשת באופן שונה בעיני קבוצות שונות בחברה, אך עדיין ייראו כ'"לשון הרע" בעיני חברי כל הקבוצות השונות.

הכוונה היא למקרים שבהם אדם ידוע כמי ששייך לקבוצת מיעוט בעלת כללים ערכיים משלה, והפרסום מייחס לו הפרה של אותם כללים. פרסום שכזה יפגע באותו אדם בעיני קבוצת המיעוט שאליה הוא משתייך, אולם הוא גם יפגע בו בעיני הציבור בכללותו, שכן הפרסום יציג אותו כאדם לא הגון שאינו נוהג ביושר {אורי שנהר, שם, 135}.

כך למשל, אין זה חשוב, אם סיוע בהשגת נשק עבור ישראל מצד ערבי-ישראלי עלולה להוות מעשה פסול בעיני הציבור הרחב, הציבור הנאור או חלק ממנו, אם לאו. מה שקובע הוא שבפרסום הנדון כולו מהווה המשיב מטרה לחיצי גידופים והאשמות בבוגדנות, ויוחסו לו בקשר לכך מניעים שפלים של השגת טובות הנאה אנוכיות {ע"א 809/89 לוטפי משעור ואח' נ' אמיל חביבי, פ"ד מז(1), 1 (14.12.92)}.

קיימת הצדקה עניינית להכיר בעילה בלשון הרע כאשר הפגיעה בשם הטוב היא בקרב מגזר מסויים, בקרבו חי הנפגע {ע"א 466/83 אג'מיאן שאהה נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, פ"ד לט(4), 734 (09.01.86) (להלן: "פרשת שאהה לעיל")}.

החברה בישראל מאגדת בתוכה פסיפס של קבוצות אוכלוסין בעלות תפיסות עולם ואורחות-חיים שונים ומגוונים מן ההיבט הלאומי, הדתי והעדתי. מידת הסובלנות, המאפיינת משטר דמוקרטי, מחייבת פרישת הגנה גם על מי שנפגע על-ידי פרסום כזב בקרב המיגזר או החוג שבו מתנהלים חייו, ולאו דווקא בקרב החברה בכללותה.

המבחן האם מדובר בלשון הרע ואם לאו, הינו אם יש בה כדי לפגוע באדם, לפי מידת הפגיעה המצויה בחוק, בקרב החוג שעמו הוא נמנה, לפי המקובל והנהוג באותו חוג.

הלשון רעה היא, אף אם החוג מצומצם הוא במספר חבריו, ואף אם אין בדברים משום פגיעה כל שהיא בעיני רובו של הציבור.

דהיינו, על-מנת שפרסום ייחשב כלשון הרע, במובן החוק, די בכך שהוא ייראה ככזה על-ידי חוג מסויים בציבור, אליו משתייך הנפגע ממנו.

חרף האמור לעיל, גילו שופטי הרוב בפרשת שאהה זהירות בכל הנוגע להכרה בעילה בלשון הרע במצב האמור. הדבר נבע מן הקושי המרכזי העולה מפסק-הדין הנוגע לסתירה אפשרית בין הכרה בעילה בלשון הרע, נוכח הפגיעה בשם הטוב בעיני חלק מן הציבור, ובין תקנת הציבור הכללית.

על-כן, יש לבחון האם הכרה בעילה בלשון הרע כה חמורה וקשה היא מבחינת תשתית המערכת המשפטית של מדינת ישראל כמדינת חוק ומבחינת שמירת בטחונה של ישראל מפני אוייביה, וכי נוגדת היא תפיסות יסוד של שלטון וסדר, עד שדוחה היא מפניה ועדיפה היא על שמירת זכותו של התובע שלא להיפגע בעיני בני חבורתו המחזיקים בדעה מסולפת זו.

למעשה הובע החשש, כי קבלת תביעה במצב כזה פירושה "לתת יד להשקפות ולמעשים החותרים תחת שלטון החוק ומשטר המדינה" {פרשת שאהה לעיל}.

10. זוטי דברים
כשבית-המשפט עוסק בשאלה האם אמרה של פלוני עולה לכדי לשון הרע עלול בית-המשפט להגיע למסקנה כי יש לראות באמרה משום זוטי דברים.

סעיף 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"), קובע כדלקמן:

"4. מעשה של מה בכך
לא יראו בעוולה מעשה, שאילו היה חוזר ונשנה לא היה בו כדי ליצור תביעה לזכות נוגדת, ואדם בר-דעת ומזג כרגיל לא היה בא בנסיבות הנתונות בתלונה על כך."

הגנת זוטי דברים קבועה בסעיף 4 בפקודת הנזיקין, וחלה מכוח סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כדלקמן:

"7. לשון הרע - עוולה אזרחית (תיקון התשכ"ז)
פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית, ובכפוף להוראות חוק זה יחולו עליה הוראות הסעיפים 2(2) עד 15, 55ב, 58 עד 61 ו- 63 עד 68א לפקודת הנזיקים האזרחיים, 1994."

אין דרכו של בית-המשפט לעסוק בעניינים זעירים וקלי ערך, עניינים של מה בכך, "זוטי דברים". כלל זה מקובל בשיטות משפט רבות, וגם בשיטת המשפט בישראל חולש הוא על תחומי משפט שונים, בין מכוח הוראה מפורשת בחוק ובין מכוח הפסיקה. בתחום דיני הנזיקין, לפי הוראת סעיף 4 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) {דנ"א 1333/02 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה נ' יהודית הורוויץ ואח', פ"ד נח(6), 289 (12.05.04)}.

בדומה למבחן לאיתורה של לשון הרע, אף כאן המבחן האם מדובר בזוטי דברים המבחן הקובע הוא מבחן האדם הסביר { ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, (11.02.85); ת"א (יר') 5139/06 עורך-דין בוטח יהונתן נ' עורך-דין גבל ישראל, תק-של 2006(3), 5626 (24.07.06)}.

כך למשל, ב- ת"א (יר') 5139/06 {עורך-דין בוטח יהונתן נ' עורך-דין גבל ישראל, תק-של 2006(3), 5626 (24.07.06)} קבע בית-המשפט כי הביטוי "מטומטם" אינו נתפס בעיני האדם הסביר כביטוי אשר פרסומו עלול להשפיל או ללעוג או לבזות אדם או לפגוע במשרתו. כידוע לא כל קללה ובוודאי המילה "מטומטם" שהיא במדרג הנמוך של הקללות מהווה לשון הרע.

בית-המשפט קבע כי אמנם ראוי היה שהנתבע יתנצל, אך עדיין מדובר בזוטי דברים, ולא כל קללה תחשב ללשון הרע, הקללה "מטומטם" היא במדרג הנמוך של הקללות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

לשון הרע מהי?