פרסום מהו?

1. כללי
סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:
"2. פרסום מהו
(א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל-פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות -
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע."

בהתאם להוראות סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, "פרסום" יכול שיעשה בעל-פה או בכתב, בדפוס או בכל אמצעי אחר, ובלבד שהיה מיועד לידי מי שאינו הנפגע.

מלשון סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע עולה כי הביטוי החיצוני הנדרש לביסוס עוולת לשון הרע אזרחית או פלילית, הינו הפרסום, שיצא מן הנתבע או הנאשם. בית-המשפט יבחן כל טענה בדבר הוצאת לשון הרע האם מדובר בפרסום כנדרש בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

אולם מלשון סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע עולה כי הגדרת הפרסום בחוק לשון הרע היא ייחודית לחוק איסור לשון הרע, כאמור בסעיף: "פרסום, לעניין לשון הרע...". אולם קיימים חוקים אחרים בהם אימץ המחוקק את הגדרת הפרסום שבחוק איסור לשון הרע.

לדוגמה, סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הפרטיות"), קובע כדלקמן:

"3. הגדרת מונחים (תיקונים: התשמ"א, התש"ן, התשס"ז)
לעניין חוק זה:
...
"פרסום" - כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965..."

גם בסעיף 58(ב) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) נקבע:

"58. שקר מפגיע
(א) שקר מפגיע הוא פרסום הודעה כוזבת בזדון בין בעל-פה ובין בדרך אחרת, בנוגע לעסקו של אדם, למשלח-ידו, למקצועו, או לטובין שלו או לזכות קניין שלו; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד פרסום כזה אלא אם סבל על-ידי כך נזק ממון.
(ב) "פרסום", לעניין סעיף זה - כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965."

ומכאן, סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, המגדיר מהו פרסום, אינו הסעיף היחיד בחוק איסור לשון הרע העוסק בהוראות הקשורות לפרסום.
המחוקק הבחין בחוק איסור לשון הרע בין פרסום הנדרש לביסוס העוולה האזרחית לבין פרסום לביסוס העבירה הפלילית.

סעיפים 2 ו- 7 לחוק איסור לשון הרע מגדירים את הפרסום הנדרש לביסוס העוולה האזרחית. סעיפים 2 ו- 6 לחוק איסור לשון הרע מגדירים את הפרסום הנדרש לביסוס העבירה הפלילית.

בעוולה האזרחית הדרישה היא שהפרסום הגיע לאדם אחד אחר זולת הנפגע. בעבירה פלילית הדרישה היא שהפרסום יהיה לפחות לשני אנשים או יותר זולת הנפגע.

אם הפרסום הגיע לנפגע בלבד לא ניתן יהיה לתבוע בשל כך על-פי חוק איסור לשון הרע. כלומר, חוק איסור לשון הרע לא נועד על-מנת למנוע עלבון של אדם בינו לבין עצמו, ולכן יש דרישה בחוק איסור לשון הרע כי לשון הרע תתפרסם כלפי אנשים אחרים זולת הנפגע.

אך ראוי להדגיש כי במקרה שבו אדם הוציא לשון הרע בפני הנפגע בלבד ואחר-כך חזר על דברי לשון הרע באוזני אדם נוסף זולת הנפגע, הדבר ייחשב לפרסום לאדם אחר זולת הנפגע.

גם במקרה שאדם השמיע דברי לשון הרע בפני מספר נפגעים, כל אחד מן הנפגעים לצורך העניין יראה כמי ששמע את לשון הרע על הנפגעים האחרים, ובכך לשון הרע תיחשב שהגיעה לאדם אחר זולת הנפגע.

כך גם באשר לפרסום ב"קיר" של הפייסבוק שיכול להגיע לאנשים רבים, הדבר ייחשב כפרסום לאדם אחר {ת"ק (נת') 32714-04-13 שירז קלר ברוך נ' אדיב ימיני, תק-של 13(4), 54012 (08.11.13)}.

על-מנת להוכיח כי יותר מאדם אחד שמע את הדברים אין צורך להעיד בבית-המשפט יותר מאדם אחד. בית-המשפט יכול לקבוע על-סמך עדות יחידה כי השומעים את לשון הרע היו שנים או יותר {ע"פ (ת"א) 1643/89 רם דורון נ' מנחם נחושתן, פ"ד מה(1), 146 (26.05.91)}.

סעיף 23 לחוק איסור לשון הרע קובע את דרך הוכחת פרסום ברבים. סעיף זה קובע כדלקמן:

"23. הוכחת פרסום ברבים
הוגש עותק של עיתון או של דבר דפוס אחר המופץ ברבים שבו נדפסה לשון הרע, ישמש הדבר ראיה לכאורה שאכן נעשה הפרסום באותו עיתון או דבר דפוס."

בתביעה המוגשת לבית-משפט בגין לשון הרע, לשם ביסוס העילה, יש להוכיח את הפרסום, היינו, להציג לפני בית-המשפט את הפרסום שלגביו נטען כי הוא מהווה לשון הרע.

לדוגמה אם מדובר בכתבה בעיתון, יש להציג את העיתון שבו הקטע השלם הכתוב ואין להציג רק חלקים מסויימים מן הקטע, או אם מדובר בקטע מתכנית טלוויזיה יש להציג לפני בית-המשפט את הקטע המוקלט, וכך לגבי כל פרסום שלגביו נטען כי יש בו משום לשון הרע.

כיום במערכת "נט המשפט" לא ניתן לצרף את הקטע המוקלט, במידה ועסקינן בתכנית טלויזיה למשל, ועל-כן אנו סבורים כי על תובע לצטט בכתב תביעתו את הפרסומים המהווים לדעתו לשון הרע תוך שהוא מציין מפורשות כי הקטע המוקלט הועבר לנתבע יחד עם כתב התביעה ובכל מקרה הקטע המוקלט יוצג במהלך הדיון.

מרכיב ראשון בביסוס עילת תביעה בגין הפרת איסור לשון הרע מחייב את הוכחת הפרסום הכולל, על-פי הטענה, תוך הפרסום המהווה לשון הרע {ע"א (יר') 4375/97 חי לטיף נ' אברהם בירנבאום, תק-מח 98(2), 2128 (14.06.98)}.

הפרסום יכול שייעשה במספר דרכים, בעל-פה, בכתב, ציור ודמות, תנועה, צליל ובכל אמצעי אחר. המחוקק קבע כי פרסום יכול לעשות במספר דרכים, כאמור, ומעבר לכך הוסיף המחוקק בכל אמצעי אחר, ולכן מדובר בהגדרה רחבה הכוללת בתוכה כל אמצעי להעברת מידע.

אם כן, בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קיימים שני יסודות מצטברים:

האחד, ייעוד הפרסום לאדם אחר זולת הנפגע.

השני, הוכחה כי הביטוי הנאמר אכן הגיע לידי אדם אחר. ויודגש, כל האמור לעיל יחול גם בעבירה פלילית אך בשינויים המחוייבים. נטל הוכחת היסודות מוטל על כתפי התובע {ת"א (יר') 2286/03 עורך-דין בוטח יהונתן נ' עורך-דין גבל ישראל ואח', תק-של 2006(1), 5664 (24.07.06); ת"א 19769/91 קורפו נ' התנועה לשינוי שיטת הממשל בישראל ואח', פ"מ נד(4), 309}.

כן יובהר, כי לעניין הקביעה האם פרסום מהווה "לשון הרע" די בכך שהוא "עלול" היה לגרום לאחת מהתוצאות המפורטות בסעיפים-קטנים 1(1) עד 1(4) לחוק איסור לשון הרע, וכי פגיעה או גרימת נזק בפועל לנפגע איננה חלק מהגדרת "לשון הרע" {ת"א (ת"א) 1689-08 מולוקונדוב דניאל נ' פורוש שרה, תק-מח 2011(4), 11543 (12.12.11)}.

יודגש, כי מההגדרה שבסעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע עולה, שהפרסום בו עוסק החוק חייב להתבטא בהבעה הנעשית באמצעות הגוף או בהבעה שבה נעשה שימוש באמצעי המופעל על-ידי הגוף. מכאן משתמע שמעשה הפרסום חייב להיות אקטיבי {אורי שנהר, שם, 87"}.

עמדה זו אינה מקובלת על פרופ' פלר, הסבור כי אדם עשוי לשאת באחריות לפרסום לשון הרע אם גרם לפרסום במחדל, למשל כאשר היתה "מוטלת על אדם חובה להעלים מעיני האנשים נתונים מסויימים הנוגעים לזולתו; הוא לא עשה זאת ונתונים אלא הגיעו לידיעתם של אחרים" {אורי שנהר, שם, 87}.

כך למשל, ב- ת"א (ת"א-יפו) 60625/06 {זוהר עמרם ואח' נ' מגן דוד אדום ואח', תק-של 2008(1), 27345 (27.03.08)} בית-המשפט קבע כי היה פרסום, בהטלת עיקול ברישום, כהגדרתו בסעיפים 1 ו- 2 לחוק איסור לשון הרע.

וב- ת"א (נת') 8502/04 {מפעל הפיס ואח' נ' ווקס שמעון, תק-של 2008(2), 5670 (28.04.08)} לעניין תובע מס' 2, קבע בית-המשפט כי, אין ספק שפרסום הכרוז בראש חוצות ובו אזהרה לציבור מפני אדם הממלא תפקיד ציבורי שכן המשטרה החליטה להעמידו לדין מהווה משום פרסום אסור בהתאם לחוק איסור לשון הרע שכן כל מטרת הפרסום הינה לבזות, להשפיל ולפגוע בתובע מס' 2 שהחזיק בתפקידו כמנכ"ל מפעל הפיס.
ב- תמ"ש (יר') 20670/04 {ב' ה' א' נ' ב' מ', תק-מש 2008(1), 688 (09.03.08)} דובר בארבעה מקרים שונים, שבהם פעלה הנתבעת, לטענת התובע, להוצאת דיבה בגנותו:

1. הנתבעת פרסמה כי התובע "סרבן גט" במסגרת תלונה שהגישה במשטרה ביום 23.10.03 בה ציינה כי היא "מסורבת גט". במסגרת אותה תלונה אף פרסמה, כי התובע מטריד אותה טלפונית בתדירות גבוהה, כמעט כל יום.

2. הנתבעת פרסמה כי התובע "סרבן גט" בפניה בכתב-ידה לראש עיריית ירושלים לשעבר, מר טדי קולק, אותה כתבה בעילום שם. בפניה כתבה, כי התובע מבצע עבודתו בזלזול ואף האשימה אותו בהחתמת כרטיס העבודה ללא ביצוע העבודה בפועל, מעשה המהווה עבירה פלילית של מרמה והפרת אמונים.

3. הנתבעת פרסמה שהתובע "סרבן גט" ו"סחטן" בפנייתה לראש ההוצאה לפועל בה כתבה כי "הוא מנסה במצח נחושה לסחוט את הילדים במשך כל השנים ואפילו גט אינו מוכן לתת במשך 23 שנים".

4. הנתבעת השמיצה את התובע וכינתה אותו "סרבן גט" בפני חברים ושכנים שאינם מעורים ביחסי בני-הזוג, וכן פנתה למשטרה וללשכה לסיוע משפטי.

לאחר שהטענה השניה נזנחה כי לא הוכחה וכך גם לגבי הטענה הרביעית, בית-המשפט התמקד בטענה הראשונה והשלישית וקבע כי "בהתייחס לשני האירועים אשר הוכח כי אכן אירעו, תלונת הנתבעת במשטרה ופנייתה ללשכת ההוצאה לפועל, הרי שפרסום כמשמעו בחוק איסור לשון הרע אכן היה".
בעניין השאלה האם בעצם פרסום האמירות היה משום לשון הרע קבע בית-המשפט כי עצם האמרות על-ידי הנתבעת אכן מהווים "פרסום לשון הרע".

לעניין הפרסום באינטרנט יובהר, כי רשת האינטרנט הינה בגדר יסוד הפרסום. "פרסום" בחוק איסור לשון הרע כולל גם פרסום באינטרנט. החוק לא קבע רשימה סגורה של דרכי פרסום - והאינטרנט הוא בפירוש אחת הדרכים האפקטיביות לפרסום {ת"א 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי, דינים שלום יט 309 (14.07.02); ת"א (ת"א-יפו) 68845/06 עורך-דין זבולוני שמואל נ' וואלה תקשרת בע"מ ואח', תק-של 2007(3), 5738 (19.07.07)}.

2. פרסום בכתב ופרסום שאינו בכתב
סעיף 2(ב) לחוק איסור לשון הרע מאבחן, במסגרת הגדרת הפרסום, בין פרסום בכתב לבין פרסום שאינו בכתב.

כאשר עילת התביעה האזרחית מבוססת על פרסום שאינו בכתב, התובע יצטרך להוכיח בפני בית-המשפט שהמפרסם ייעד את הפרסום לאדם זולת הנפגע.

אך יודגש כי הנתבע יחוייב בדין גם אם הפרסום הגיע לאדם שאליו הפרסום לא כוון, ונראה כי אין חשיבות אם הפרסום הגיע לאותו אדם ברשלנות או בטעות.

האחריות מותנית בכך שהמפרסם התכוון לכך שהפרסום יגיע לידי אדם כלשהו שאיננו הנפגע.

כאשר עילת התביעה מבוססת על פרסום בכתב, אין צורך להוכיח כי הנתבע ייעד את הפרסום לאדם כלשהו, ודי בכך שיוכח כי הכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע.

כלומר, ניתן להטיל אחריות על הנתבע בשל פרסום לשון הרע בכתב, גם אם הכתב לא הגיע בפועל לידיעת אדם אחר זולת הנפגע.

בעניין העבירה הפלילית, על-פי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, הדורש כי הפרסום ייעשה לשני אנשים לפחות זולת הנפגע, השוני נעוץ בנטיית החוק להחמיר בכל הנוגע לעבירה הפלילית בחוק איסור לשון הרע, נראה כי אין נפקות לכך אם הפרסום בעבירה פלילית הגיע לשני אנשים באותה הזדמנות או בהזדמנויות שונות.

3. אחריות בשל פרסום באמצעי תקשורת
סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:

"11. אחריות בשל פרסום באמצעי התקשורת (תיקון התשמ"ד)
(א) פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, יישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית יישא גם האחראי לאמצעי התקשורת.
(ב) באישום פלילי לפי סעיף זה תהא זו הגנה טובה לעורך אמצעי התקשורת שנקט אמצעים סבירים כדי למנוע פרסום אותה לשון הרע ושלא ידע על פרסומה..."
סעיף 11 לחוק איסור הרע כולל גם את מי שמסר ידיעה לעיתונאי בתור שכזה ביודעו שדבריו עשויים לשמש לפרסום בעיתון.

ב- ר"ע 657/85 {אליהו רונן נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4), 499 (10.12.85)} בית-המשפט קבע כי לאור ממצאיו של בית-המשפט קמא שהדברים נאמרו במסגרת ראיון עם עיתונאית שנערך עמה לאחר תיאום מוקדם וכאשר המבקש ידע שהראיון יפורסם.

בנסיבות אלה, סבר בית-המשפט כי היתה ודאות רבה שהדברים שאמר המערער, אכן יפורסמו בעיתון, ואין אלא להסיק שהצדק היה עם בית-המשפט.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פרסום מהו?