הפרכה של טענות הגנה

1. כללי
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע אינו מגדיר מהו תום-הלב הנדרש, אך סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע מגדיר כללים מדיני הראיות הקובעים חזקות לקיומו או היעדרו של תום-הלב של הנתבע או הנאשם. וכך סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:

"16. נטלה ההוכחה
(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום-לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום-לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על-ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15."

הכלל הוא כי נטל ההוכחה מוטל על מפרסם לשון הרע להוכיח את תום-הלב כמו את אחת מהנסיבות שמפרט סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, מונה ברשימה ארוכה של נסיבות, אשר ככל שנעשו הפרסומים בתום-לב במסגרתן, הן יקנו לנתבעים הגנה בפני תביעה, לפי הוראות חוק איסור לשון הרע.

יובהר כי על-פי סעיף-קטן (א) הקובע כי, אם הנתבע או הנאשם ישכיל להוכיח לפני בית-המשפט כי הפרסום נעשה באחת מהנסיבות של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, וכי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, שאז קמה לנתבע או לנאשם החזקה כי עשה את הפרסום בתום-לב, ואז יעבור נטל ההוכחה אל התובע. אם כפות המאזניים יהיו מאוזנות נראה כי בית-המשפט יפסוק לטובת המפרסם.

מאידך, במסגרת סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע נקבע כי ייראו נתבע כמי שפעל בחוסר תום-לב אם נתקיים בפרסום אחד מאלה:

1. שהפרסום לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

2. שעה שהפרסום לא היה אמת ולא ננקטו אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הם אם לאו;

3. אם הנתבע נתכוון על-ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים מכוח הוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

סעיף-קטן (ב) קובע חזקה, שעל התובע להוכיחה בפני בית-המשפט, על היעדר תום-לב של הנתבע או הנאשם. אם התובע יוכיח לבית-המשפט כי הפרסום נעשה באחת מהנסיבות שסעיף-קטן (ב) מפרט, אזי נטל ההוכחה יעבור שוב על המפרסם לשון הרע {ת"א (ראשל"צ) 2599-02-10 א.פ. עיצובים - שותפות מוגבלת נ' אריה ויסמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.12.13)}.

המצב המתואר בסעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע הוא קשה יותר כי המפרסם צריך לסתור חזקה הקובעת את היעדר תום-ליבו.

אם-כן, החזקות שבסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע אינן חזקות חלוטות. אך אם לא קמה שום חזקה או על-פי סעיף-קטן (א) או על-פי סעיף-קטן (ב) אזי נטל ההוכחה חזור לשכמו של המפרסם לשון הרע, היינו, עליו להביא ראיות שבאמצעותן יוכיח את תום-הלב המהותי.

תום-ליבו של המפרסם, בהצטרף אל אחת העילות המפורטות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע משמש לו הגנה מפני תביעה בגין לשון הרע. סעיף 16(א) קובע חזקה המשחררת את המפרסם מן הצורך להוכיח תום-לב. סעיף 16(ב) מראה כיצד ניתן לסתור את חזקת תום-הלב, החזקות הקבועות בו הם כללים מדיני הראיות, המעבירים את נטל השכנוע {ע"א 250/69 הוצאת מודיעין ואח' נ' חתוקה, פ"ד כג(2), 135 (15.10.69)}.

סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע אינו קובע את תום-הלב המהותי, כלומר אם קיים תום-לב בפרסום או לא, אלא קובע רק חזקות שאינן חלוטות, ועל בית- המשפט לבחון את שאלת קיומו או אי-קיומו של תום-הלב בפרסום.

תום-הלב הנדרש כאחד מרכיבי הגנת תום-הלב הוא תום-לב מהותי. על בית-המשפט מעבר להתייחסות לכללים הראייתיים הדיוניים הקבועים בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע לבחון את קיומו או אי-קיומו של תום-הלב בפרסום. אך יחד-עם-זאת בחינת תום-הלב המהותי אינה מנותקת מההוראות הראייתיות הדיוניות שבסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, וזאת מכיוון שניתן ללמוד על תום-הלב המהותי באמצעות החזקות שבסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע.

המונח תום-הלב שבחוק איסור לשון הרע אינו בעל משמעות אחידה ונראה כי הוא יפורש על-פי ההקשר שבו מופיע הביטוי, הנסיבות האופפות את הפרסום המהווה לשון הרע ועל-פי האינטרסים שלשמם נוצרה ההגנה.

במסגרת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קיימת רשימה של מצבים שונים, אשר בהם ניתנת הגנה למפרסם, אם פרסם דבר המהווה לשון הרע, אך עשה כן בתום-לב {ראה ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" נ' חברת חשמל, פ"ד לא(2), 281, 299 (24.02.77); ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2), 141 (23.07.81)}.

ככלל, בכל אחד ואחד מהמצבים השונים המנויים בסעיף 15 לחוק חייב תום-הלב להתפרש באותו אופן, המגשים את מטרת ההגנה הספציפית. מכיוון שמטרות אלה שונות הן זו מזו, גם הביטוי "תום-לב" עשוי להתפרש באופנים שונים {ראה ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" נ' חברת חשמל, פ"ד לא(2), 281, 299 (24.02.77)}.

תום-הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסויימת ולמצב נפשי מסויים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית, יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה {אורי שנהר, שם, 260).

מקצת משיקולים אלה כאמור, משתקפים בחזקות תום-הלב הקבועות בסעיף סעיף 16 לחוק לשון הרע.

הפן החיובי של החזקה בוחן האם הפרסום לא חרג מתחום הסביר בנסיבות הרלבנטיות לעניין, שאז חזקה כי נתקיים במפרסם תום-לב, אלא אם הוכח אחרת.

הפן השלילי של החזקה בוחן האם הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו או לא נקט אמצעים סבירים לברר את אמיתותו, שאז חזקה כי לא מתקיים תום-לב לגביו. חלופה נוספת לשלילה, לכאורה, של תום-לב היא מקום שהמפרסם התכוון לפגוע בנפגע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי הגנת תום-הלב {ת"א (ת"א) 1702-07 אלי עזור נ' CanWest Global Communications Corp, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.06.12)}.

2. תום-הלב והכוונה לפגוע במשפט הפלילי
בהליך פלילי כאשר בית-המשפט דן בהגנת תום-הלב עולה השאלה הכיצד יסוד תום-הלב שבסעיף 15 לחוק לשון הרע ויסוד הכוונה לפגוע הנדרש בהליך הפלילי, יכולים לעמוד יחדיו, לכאורה קיימת סתירה בין שני היסודות.

ככלל, כוונה לפגוע אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענה לתום-לב {ת"א (ת"א) 1702-07 אלי עזור נ' CanWest Global Communications Corp, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.06.12)}.

השאלה שנשאלת היא כיצד ניתן לקבוע כי אדם שפרסם לשון הרע בכוונה לפגוע פרסם את הפרסום בתום-לב. הרי אם פרסם בכוונה לפגוע מן ההכרח שעשה זאת בחוסר תום-לב.

אך המחוקק ציין מפורשות כי ההגנה טובה הן בהליך פלילי והן בהליך אזרחי. ומשכך המחוקק קבע שגם אם בוצעה עבירה פלילית ונקבע כי המפרסם עשה זאת בכוונה לפגוע עדיין יכול והגנת תום-הלב תעמוד לו.

תום-הלב שבסעיף 15 כאמור לעיל יש לו משמעויות רבות ובית-המשפט יפרשו בהתאם לנסיבות האופפות את המקרה ולאינטרס שההגנה הנטענת מקימה, ולכן נראה כי יתכן ובנסיבות מסויימות למרות בית-המשפט יקבע כי הפרסום נעשה בכוונה לפגוע עדיין תעמוד למפרסם הגנת תום-הלב.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הפרכה של טענות הגנה