דין שני משפטים

סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"22. ראיות על אפיו וכו' של הנפגע (תיקון התשכ"ז)
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, או שבית-המשפט התיר הבאת ראיה או חקירת עד כאמור -
(1) במשפט פלילי, אחרי הרשעת הנאשם - להמתקת דינו;
(2) במשפט אזרחי, אחרי ההחלטה שהנתבע חייב בפיצויים - להפחתת הפיצויים;
(3) במידה שהנפגע מצידו העיד או הביא ראיה או חקר עד בדבר שמו, אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו הטובים;
(4) אם שוכנע בית-המשפט שהדבר דרוש לעשיית צדק ולגילוי האמת, אם בעמידה על מהימנות עדותו של הנפגע ואם בדרך אחרת."

הוראת סעיף 22 הנ"ל, קובעת כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע אין להביא ראיה או לחקור עד בדבר שמו הרע של הנפגע או בדבר אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו הפגומים, אלא במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, או שבית-המשפט התיר הבאת ראיה או חקירת עד כאמור במשפט אזרחי, אחרי ההחלטה שהנתבע חייב פיצויים, וזאת לשם הפחתת הפיצויים.

הפועל היוצא מסעיף זה הוא, שהדיון בתביעה בשל לשון הרע מתפצל כך שתחילה נדונה שאלת החבות, ורק בשלב שני, אם נקבעת חבות, נדונה שאלת גובה הפיצויים {רע"א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ' רום, פ"ד מח(4), 388, 392 (23.10.94); רע"א 1813/12 יאיר חזה נ' בצלאל אלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.05.12)}.

בשלב הראשון נדונה אחריותו של הנתבע ורק משנמצא כי הוא חייב בדין, ניתן להביא ראיות בדבר אופיו ושמו של התובע כחלק מהדיון בגובה הפיצויים. הדבר מתחייב הן מלשון הסעיף והן מתכליתו הכפולה - קידום היעילות הדיונית ומניעת פגיעה שלא לצורך בשמו הטוב של התובע {רע"א 2347/02 נמרודי נ' רשות השידור, תק-על 2002(2), 155 (04.07.02)}.

ההיגיון והתכלית שביסוד הוראת סעיף 22 לחוק נובעים מן הרצון למנוע חיטוט בעברו של התובע או של הקובל, העלול להביא לפגיעה בשמו הטוב, כשחיטוט כזה עלול להיות מיותר, אם תידחה תובענת התובע בשל היעדר חבות מצד הנתבע או אם יזוכה הנאשם {רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1), 26 (23.06.98); רע"א 2347/02 נמרודי נ' רשות השידור, תק-על 2002(2), 155 (04.07.02); רע"א 3576/94 השיקמה הוצאה לאור בע"מ נ' רום, פ"ד מח(4), 388, 392 (23.10.94)}.

אולם חרף הוראה זו, לבית-המשפט נתון שיקול-דעת האם להורות על-פיצול הדיון בתיקי לשון הרע {רע"א 10462/05 גיל נ' פרזנטי, תק-על 2006(1), 1508 (31.01.06)}.
כשמפוצל הדיון באופן שתחילה נדונה שאלת החבות, על התובע מוטל הנטל להוכיח את עצם הפרסום ואת העובדה שהנתבע הוא זה שפרסמו (ככל שאלה שנויים במחלוקת). ככלל, בשלב זה די לתובע להוכיח את הפרסום כדי שהנטל להוכיח קיומן של הגנות יעבור על שכם הנתבע.

מכאן נובע, שסעיף 22(2) לחוק מחייב את פיצול הדיון בתביעות לשון הרע שבהן נתבע סעד כספי, אלא-אם-כן מתקיימים אחד החריגים המעוגנים בו {ת"א (מחוזי ת"א) 1079/05 מולקנדוב דניאל נ' רשת שוקן בע"מ, תק-מח 2007(4), 10566, 10567 (04.12.07)}.

בתביעות לשון הרע שבהן לא נתבע סעד כספי, סעיף 22(2) הנ"ל אינו מחייב את פיצול הדיון, אך בית-המשפט רשאי להורות על-פיצול הדיון בהן מכוח סמכותו הכללית {א' שנהר, שם, 463}.

במשפט לשון הרע שבו טוען הנתבע טענת "אמת דיברתי", עליו להביא ראיות להוכחת אמיתות "לשון הרע" שהוא פרסם, וראיות אלה, עלולות להתייחס לאופיו, לעברו, למעשיו או לדעותיו הפגומים של התובע {ראו א' שנהר, שם, 476}.

סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע קובע את דרישת הקשר הישיר בין אותן ראיות לבין סוגיית האחריות. דרישה זו נועדה לשקף הן את הצורך במתן אפשרות לנתבע להתגונן בפני התביעה - צורך שאותו חייב להניח מי שמגיש תביעת לשון הרע - הן את הצורך במניעת פגיעה שלא לצורך בשמו הטוב של התובע והוספת "דיבה על דיבה" במסגרת המשפט.

האפשרות לפיצול הדיון בהתאם להוראת סעיף 22 כאמור אינו שולל את האפשרות להביא כבר בשלב הראשון ראיות הנוגעות לאופיו של התובע, ככל שהן קשורות במישרין לעניין החבות. אכן, אם המשפט אינו מפוצל כאמור, אין מנוס מהבאת כל הראיות בדבוקה אחת, גם כאלה הנוגעות לאופיו של התובע שאינן קשורות במישרין לשאלת האחריות. לעומת-זאת, מעת שמפוצל המשפט, הכלל הוא שאין מביאים ראיות פוגעניות כאלה, אלא בשלב בירור גובה הנזק או בשלב החבות - בהתאם למבחן הקשר הישיר.

פיצול הדיון במשפטי לשון הרע מותיר בידי בית-המשפט את אפשרות הסינון בין ראיות הדרושות לעניין החבות לבין ראיות שטוב להן כי תמתנה לשלב גובה הפיצוי. אפשרות זו ראוי כי תעמוד לו לבית-המשפט גם במקרה זה. לפיכך, הורה בית-המשפט השלום על פיצול הדיון {רע"א 10462/05 עורך-דין יגאל גיל נ' עורכת-דין ד"ר שרה פרזנטי, תק-על 2006(1), 1508 (31.01.06)}.

עוד יובהר כי באשר לראיות שמטרתן לסתור את הראיות שנועדו להוכיח קיומה של הגנה, סעיף 18 לחוק איסור לשון הרע מציין במפורש, כי ראיות אלה {ראיות "מפריכות" או "סותרות"} תובאנה על-ידי התובע רק לאחר הצגת הראיות על-ידי הנתבע.

בשל אופיה המיוחד של תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, מלכתחילה אין דורשים מהתובע להציג את כל ראיותיו בעניין החבות כמקשה אחת, כולל הראיות שנועדו להשיב לטענות ההגנה של הנתבע, ומאפשרים לו, כעניין שבזכות ולא בשיקול-דעת בית-המשפט, להביא ראיות מפריכות {בר"ע 228/75 ברקן נ' תמרי, פ"ד ל(1), 470 (27.11.75)}.

בכל מקרה, אין כל יסוד, מבחינת הדין או ההיגיון, לפיצול שלב החבות לשני שלבים נפרדים - שלב הצגת ראיות התובע ושלב הצגת הראיות האמורות לבסס את טענות ההגנה של הנתבע.

יודגש, כי הוראת סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע, העוסקת בפיצול האמור, אינה חלה על-פי לשונה ותכליתה במצב שבו נמחק כתב ההגנה, וניתן פסק-דין באין הגנה. במצב זה, הנתבע אינו מנהל פרשת הגנה. ממילא, אין תחולה להסדרים הדיוניים, המאפשרים לנתבע להעלות בכתב ההגנה או בהודעת פרטים מאוחרת טענות לגבי שמו הטוב של התובע {ראו ע"א 34/71 פרידמן נ' חן, פ"ד כו(1), 524 (06.03.72); ת"א (שלום יר') 11662/05 איתמר בן-גביר ואח' נ' ברי חמיש, תק-של 2008(1), 20455, 20462 (04.03.08)}.

כך למשל ב- ת"א (מחוזי ת"א) 1079/05 {מולקנדוב דניאל נ' רשת שוקן בע"מ, תק-מח 2007(4), 10566, 10567 (04.12.07)} הוגשה בקשה לפיצול הדיון באופן שבשלב הראשון תתברר שאלת האחריות ובשלב השני תתברר שאלת הנזק.

הכתבה נשוא התביעה עסקה בטענות שהועלו מצד לקוחות שונים של התובע, חלקן במסגרת הליכים משפטיים, כנגד אופן התנהלותו. הלקוחות טענו, כי התובע ביצע פעולות סרק רבות ככל הניתן בזמן הקצר ביותר, כדי להרוויח יותר עמלות. בנוסף, נטען כי התובע ו"אנשיו" ביצעו פעולות הפוכות להמלצות המופיעות באתר האינטרנט שלהם, או שלמרות התחייבותם להשקיע רק עד 30% מהכסף באופציות, הם השקיעו יותר, ובכך סיכנו את כספי ההשקעה.

בית-המשפט קיבל את הבקשה לפיצול הדיון בקבעו כי לצורך בירור חבותם של הנתבעים, יש לבחון את מעשיו של התובע, ככל שהם רלוונטיים לפעולות הנטענות בכתבה, בנוגע לאופן שבו ניהל את תיקי ההשקעות של לקוחותיו, ורק בהקשר לכך.

עוד קבע בית-המשפט כי במידה שבסופו-של-דבר יתברר, כי הפרסום מהווה לשון הרע וחבות הנתבעים תקבע בהתאם, יתכן כי תהיה רלוונטיות לנתונים נוספים הקשורים לאופיו, מעשיו או עברו של התובע, לצורך קביעת סכום הפיצוי.

לאור האמור ושעה שטרם התבררה שאלת החבות, פסק בית-המשפט כי יש להימנע מבירור עובדות שונות לגבי התובע, שאינן קשורות במישרין לנושא הכתבה, וזאת על-מנת למנוע פגיעה מיותרת בפרטיותו ובשמו הטוב, וכן על-מנת להביא לייעול ההליך.

כך גם למשל ב- ת"א (שלום ת"א) 182042/05 {שלמה קניג נ' רפי גינת, תק-של 2005(4), 20386, 20387 (22.12.05)} המבקש בכתב תביעתו הלין על כך כי בכתבה ששודרה בטלוויזיה, בתכנית כלבוטק הוצג כביכול "כרמאי נוכל ומאחז עיניים... המרעיל את הפונים אליו בחומר מסוכן, אלא שהוא בנוסף עבריין מסוכן... הוציא מהמטופלים כספים במירמה ובתחבולה".

בכתב הגנתם טוענים המשיבים, בין היתר, טענות הגנת תום-הלב. על-מנת להוכיח טענות אלה, קבע בית-המשפט כי על המשיבים להביא ראיות הקשורות גם לשמו ולמעשיו של המבקש המיוחסים לו בעבר ולתוצאותיהם.

לטענת הנתבע, שאלת היותו רמאי, שרלטן, נוכל, מוציא כספים במרמה ובתחבולה וכדו' היא בשורשו של עניין, מכאן שיש צורך בהבאת הראיות בשלב האחריות הנוגעות לעברו ומעשיו של המבקש הנוגעים במישרין לנושא לשון הרע ולפלוגתאות במשפט.

בית-המשפט בדחותו את בקשת הנתבע לפיצול הדיון קבע כי נושאים אלה כאמור ונוגעים במישרין לשאלת החבות. על-כן פיצול הדיון עלול לגרום לכך שסוגיית שמו והתנהגותו של המבקש תובא פעמיים.

לאור כך פסק בית-המשפט כי אין מקום להורות על-פיצול הדיון על-פי סעיף 22 לחוק איסור לשון הרע וממילא יש להיזקק להליכים המקדמיים הנוגעים לשאלת שמו הטוב של המבקש כבר עתה.

אף בפרקטיקה נהוג להורות על-פיצול הדיון בתיקי לשון הרע, כך שתחילה תידון שאלת החבות ורק לאחר שייקבע כי הנתבע חייב בפיצוי {בש"א (שלום חי') 18726/06 גל כהן נ' קיבוץ שדות ים, תק-של 2007(1), 4560, 4561 (17.01.07)}.

יובהר כי ככלל, גם בתיקי נזיקין מובהקים מתעורר הצורך בפיצול הדיון בין שאלת החבות לשאלת הנזק מטעמים שונים. נכון הוא שברגיל קיומו של נזק מהווה אחד מיסודותיה של עוולת הרשלנות, אך אין ליתן לכך משקל מכריע משמדובר בנזק שעיקרו נזק בלתי-ממוני, הנתון ממילא להערכת בית-המשפט.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

דין שני משפטים