צווים נוספים

סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"8. קובלנה
עבירה בשל לשון הרע לפי חוק זה תהא בין העבירות שבהן רשאי הנפגע להאשים על-ידי הגשת קובלנה לבית-המשפט."

סעיף 68 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 קובע כדלקמן:

"68. קובלנה (62)
על-אף האמור בסעיף 11 רשאי כל אדם להאשים בעבירה מן המנויות בתוספת השניה על-ידי הגשת קובלנה לבית-המשפט."

המחוקק העניק בסעיף 8 לחוק איסור לשון הרע את הזכות לאדם פרטי, הנפגע, בשל עבירת לשון הרע, לפתוח בהליכים פליליים נגד נאשם.

פתיחה בהליכים פליליים פרטיים נעשית על-ידי הגשת קובלנה - שבה הקובל משמש כתובע והקובלנה משמשת ככתב אישום.

הזכות להגשת קובלנה על-פי סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע, הינה זכות עצמאית והנפגע רשאי לעשות בה שימוש לפי שיקול-דעתו.

רק במקום שהוכח לבית-המשפט, מעבר לכל ספק סביר, כי באמרת לשון הרע התכוון פלוני לפגוע בזולת, האיסור הפלילי מתגבש. היינו, נדרשת כוונה של ממש לפגוע ולא די בצפיה בהסתברות גבוהה. המדובר באמת-מידה מחמירה אשר אין להסתפק בצפיה בלבד על-מנת לבסס את האיסור הפלילי.

ביסוד גישה זו עומדת ההנחה כי הערך המוגן בעבירה הפלילית של לשון הרע הינו שלום הציבור {כב' הנשיא ברק ב- רע"פ 9818/01 ביטון ואח' נ' סולטן ואח', פ"ד נט(6), 554 (31.03.05), פסקה 25; רע"א 10520/03 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 (12.11.06)}.

הדרישה המחמירה להוכיח כוונה של ממש לפגוע, וכי אין להסתפק במצב של צפיה בלבד נועד להגן על שלום הציבור מפני גילויים של אלימות מילולית והצתת שנאה והתלהטות יצרים בחברה, שהוא אינטרס החורג מעבר להגנה על שמו הטוב של הפרט {רע"א 10520/03 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 (12.11.06)}.

הקריטריון המחמיר לגבי הכוונה לביסוס העבירה הפלילית בהוצאת לשון הרע נובע, בין היתר, מן ההנחה כי פגיעתו של הפרט מלשון הרע תיענה במישור האזרחי ובהטלת פיצויים ראויים שישקפו את מלוא הנזק שנגרם לו.

הגבלה באמצעים פליליים על חופש הביטוי הינה הגבלה חריפה וקיצונית. כאשר מדובר באיום על שלום הציבור, ייאמר כי הוא מעבר לשמירה על שמו הטוב של האדם הפרטי אותה ניתן להבטיח באמצעות העוולה האזרחית.
איום כזה מתממש במידה המצדיקה שימוש באיסור פלילי, רק מקום שלפרסום נילווית כוונה של ממש לפגוע. רק אז מתעצם החשש להפרת הסדר הציבורי, ולהגברת השנאה והיריבות כדי כך שראוי להפעיל את הסנקציה הפלילית.

פרסום לשון הרע בהיעדר כוונה לפגוע עשוי להיות פסול ומגונה, אך אין בכך כדי להכניסו לתחומה של העבירה הפלילית לפי סעיף 6 לחוק. עוולה כאמור תטופל במסגרת האזרחית של תביעת נזיקין בלשון הרע ובהטלת פיצויים ראויים שישקפו את מלוא הנזק (הרכושי והלא רכושי) שנגרם לאדם אשר שמו הטוב נפגע {רע"א 10520/03 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 (12.11.06)}.

ככלל, ההליך הפלילי לא נועד ליישוב יריבויות אישיות או לשמש כנקמה. עם-זאת, הצבת רף גבוה ליסוד הנפשי הנדרש בעבירה הפלילית של לשון הרע, מקרין מצידו על המשקל והעוצמה הראויים של הסעד האזרחי, הניתן לפרט בגין פגיעה בשמו הטוב {רע"פ 9818/01 ביטון ואח' נ' סולטן ואח', פ"ד נט(6), 554 (31.03.05) (להלן: "פרשת ביטון")}.

לעניין העבירה הפלילית, על בית-המשפט לנקוט אספקלריה מצירה, ולהותיר את השימוש בה רק למקרים בהם קימת כוונה ממש להרע לאחר {כב' השופט ריבלין בפרשת ביטון}.

הצרתה של הסנקציה הפלילית בגין לשון הרע, הנובעת מן הבכורה הניתנת לערך חופש הביטוי ביחס לפגיעה בכבוד האדם, מצדיקה איזון שונה בין ערכים אלה בתחום האזרחי, כדי לתת משקל ראוי לכבוד האדם בהתנגשו עם חופש הביטוי, וכדי להותיר בידי הפרט סעד אזרחי ממשי על פגיעה שנפגע בשמו הטוב במצבים הולמים {רע"א 10520/03 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 (12.11.06)}.

ב- ק"פ (שלום פ"ת) 4604-01/09 עיריית פתח-תקווה נ' לב העיר הרשת המקומית בע"מ ואח', תק-של 2009(2), 46664 (07.06.09) הוגשה הקובלנה על-ידי עיריית פתח-תקווה בעוד שכפי שעולה מהכתבות המצורפות לכתב הקובלנה והמצוטטות בסעיף 2 לכתב הקובלנה, הנפגע הינו ראש העיר באופן אישי ולא העיריה. לפיכך, אין מקום להגשת הקובלנה על-ידי העיריה וממילא נפל פגם בכתב האישום, כאמור בסעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי, ויש למחוק את כתב האישום.

בית-המשפט קבע כי אמנם מדובר בפגם פרוצידוראלי, כאשר אין ספק שצורת ההתבטאות המופיעה בכתבות האמורות אינה ראויה ואינה מכבדת את כותבי הכתבה. יתרה-מכך, היה מן הראוי לפרסם בכתבה את תגובת מושא הפרסום, ראש העיר. אלא שאין בכך כדי לרפא את הפגם האמור לעיל, אשר נפל בכתב הקובלנה.

כאן יודגש, כי בהליכים פליליים אין מערערים על החלטות ביניים אלא במסגרת ערעור המוגש כנגד פסק-הדין. להלכה זו נקבעו מספר חריגים, אולם כולם עוגנו בחוק {סעיפים 74(ה) ו- 147 לחוק סדר הדין הפלילי; רע"פ 5638/08 איתן כוכבי נ' דן כוכבי, תק-על 2008(3), 1819 (21.07.08)}.

אין מכירים בחריגים נוספים על אלה מכוח ההלכה הפסוקה, שכן "אין לך זכות ערעור או זכות ערר אלא-אם-כן קבע המחוקק הראשי ערכאה המוסמכת לדון בערעור או בערר" {רע"פ 4207/96 מדינת ישראל נ' פרידן, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.01.97); בג"צ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, תק-על 2006(4), 138 (08.10.06), בפסקה 5 לפסק-הדין}.

עוד יובהר כי להבדיל מהמשפט האזרחי {תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" או "תקסד"א"}, אין בחוק הסמכה דומה המתירה לערכאות להתנות ניהולו של הליך פלילי בהפקדת ערובה. יכולתו של נאשם שזוכה להיפרע בגין נזקים שנגרמו לו מוסדרת בסעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). עניינו של סעיף זה - שהוחל במפורש גם על הליכי קובלנה - בפיצוי המוטל לאחר סיומו של ההליך הפלילי {רע"פ 5638/08 איתן כוכבי נ' דן כוכבי, תק-על 2008(3), 1819 (21.07.08)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

צווים נוספים