צו ביניים

סעיף 9 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"9. צווים נוספים
(א) נוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית-המשפט, במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, לצוות:
(1) על איסור הפצה של עותקי הפרסום המכיל את לשון הרע או על החרמתם; צו החרמה לפי פסקה זו כוחו יפה כלפי כל אדם שברשותו נמצאים עותקים באלה לשם מכירה, הפצה או החסנה, גם אם אותו אדם לא היה צד למשפט; ציווה בית-המשפט על החרמה, יורה מה ייעשה בעותקים שהוחרמו;
(2) על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק-הדין, כולו או מקצתו; הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ובדרך שיקבע בית-המשפט.
(ב) אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע החזקת עותק של פרסום בספריות ציבוריות, בארכיונים וכיוצא באלה, זולת אם הטיל בית-המשפט, בצו החרמה על-פי סעיף-קטן (א)(1), הגבלה גם על החזקה כזאת, ואין בהן כדי למנוע החזקת עותק של פרסום על-ידי הפרט."

סעיף 9 לחוק לשון הרע מקנה סמכות למתן צווים מיוחדים כלהלן: בית-המשפט רשאי לצוות על איסור הפצה של עותקי הפרסום המכיל את לשון הרע ואף את החרמתם. כמו-כן, רשאי בית-המשפט לצוות על פרסום, על חשבון הנתבע, של תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק-הדין.

סעיף 9 הנ"ל הינו חוק מיוחד ועצמאי בחוק איסור לשון הרע הדן בסעדים של תרופות הציווי, וזאת על-אף העובדה כי מוּחלים כבר על חוק זה סעיפי חוק אחרים המסמיכים את בית-המשפט להעניק את תרופת הציווי בעוולה של פרסום לשון הרע, יש בה ללמדנו על מגמת המחוקק להעניק לתרופות הציווי מעמד מיוחד דווקא במשפטים אלה {ת"א (מחוזי יר') 1133/99 נתן שרנסקי נ' יולי נודלמן, תק-מח 2003(4), 1597, 1613 (21.12.03)}.

מגמה זו נובעת בשל העובדה שתרופות מהסוג הנ"ל הן בעלות אפקט רב בכל הנוגע להחזרת מצבו של התובע לקדמותו.

זכות הנפגע לסעד על-פי סעיף 9 הנ"ל אינה מוחלטת, אלא נתונה לשיקול-דעת שיפוטי. שיקול-דעת זה איננו שרירותי. הוא מופעל על-פי המסגרות הנורמטיביות שהדין קובע {ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3), 840 (22.10.89)}

הזכות לסעד בעין איננה שווה בעוצמתה לסעד של פיצויים, והיא מוגדרת כסעד משני שיוענק רק אם הפיצויים אינם מעניקים לנפגע את מלוא הסעד הראוי. על בית-המשפט לשקול את מכלול הנסיבות ולהחליט אם סעד זה הינו הכרחי והאם הוא נדרש על-פי אמות הצדק {ת"א (מחוזי יר') 1133/99 נתן שרנסקי נ' יולי נודלמן, תק-מח 2003(4), 1597, 1613 (21.12.03)}.

סעד של "התנצלות" הינו סעד בפני עצמו - ולא יכול להיות חלק בלתי-נפרד מסעד של "תיקון" או "הכחשה", הקבוע בסעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע.

מן ההיסטוריה החקיקתית של חוק איסור לשון הרע, הצעת החוק בנוגע לסעדים נוספים שרשאי בית-המשפט ליתן, נכללה מלבד הסעד הכספי, אף צו "התנצלות" באופן מפורש {בש"א (שלום ת"א) 184488/05 ידיעות אינטרנט שותפות רשומה נ' בנק דיסקונט לישראל בעמ', תק-של 2006(2), 3115 (16.04.06); הצע"ח 504, עמ' 143-142}.

כמו-כן, בסעיף 3 לדברי ההסבר להצעת חוק איסור לשון הרע, התשכ"ב-1962 {בהצע"ח 504, עמ' 142, 146} נקבע כלהלן:

"לפי החוק הקיים, אין סנקציות אזרחיות נגד פרסום לשון הרע, אלא צו מניעה ופיצויים. לפי החוק המוצע, יהיו לבית-המשפט סמכויות נוספות: הוא יוכל, במשפט האזרחי, לצוות על פרסום תיקון או "התנצלות" או על השמדת הדבר שבו פורסמה לשון הרע או על איסור הפצתו."

בסעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 אין עוד בית-המשפט מוסמך לחייב את הנתבע להתנצל. דהיינו, חוק איסור לשון הרע אינו מכיר בסעד של התנצלות, כי אם בסעד של תיקון והכחשה {סעיף 9(א)(2) לחוק; ת"א (יר') 9979/05 עמאד עויידה נ' מחמד סולימאן דג'אני, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.04.09)}.

בהצעת החוק הוצע כי בית-המשפט יהיה מוסמך גם לחייב את הנתבע להתנצל, בפני הנפגע, ברם, המחוקק חזר בו מן ההצעה הזו בנימוק שלהתנצלות אין ערך אם אינה נעשית מרצון חופשי ובלב שלם {ראה: אורי שנהר, שם, 360}.

בסופו-של-דבר, בנוסח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 אשר התקבל על-ידי הכנסת, הושמטה המילה "התנצלות", ובמקומה באה המילה "הכחשה".

נוסח החוק שהתקבל, ואשר הוא הקובע - מדבר על סמכות בית-המשפט להעניק צו לפרסם "תיקון או הכחשה" בלבד.

התכלית החקיקתית למניעת הסמכות למתן סעד של "התנצלות" היא כי המדובר בעניינים שבלב, הנוגעים לרגש ולבחירה אישית. אמנם מטבען של ערכאות שיפוטיות שהן נאלצות להתערב באוטונומיה הפרטית של המתדיין על-מנת לעשות משפט צדק, אולם, אין בית-המשפט יכול לחייב את המתדיין בהתנצלות.

ההתנצלות, להבדיל מתיקון או הכחשה, היא פעולה אישית שהיא בנפשו של אדם, ועל-כן איננה ניתנת לכפיה, אלא-אם-כן הדבר נעשה בהסכמתה נתבע.

ישנן הוראות התנצלות הנהוגות בתקנונים שונים - כך למשל בסעיף 7 לתקנון האתיקה המקצועית של העיתונות (שנתקבל על-ידי מועצת העיתונות ביום 16.5.96) המטיל על עיתונאי שפרסם "טעויות, השמטות או אי-דיוקים שהם מהותיים בפרסום עובדות" לפרסם במקרים מסויימים גם התנצלות.

כך גם בסעיף 19 לכללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (אתיקה בשידורי טלוויזיה ורדיו), התשנ"ד-1994 הקובע כדלקמן:
"נפלה טעות בעת משדר המשודר בשידור ישיר, יתנצל בעל הזיכיון ויתקן את הטעות ככל האפשר בתוך אותו המשדר; במשדרים אחרים, ישדר בעל זיכיון התנצלות ותיקון בהזדמנות המתאימה הראשונה אחרי גילוי הטעות."

ברם, אין זה מעניינו של בית-המשפט לדון במעמדן ותכליתן של הוראות תקנונים אלה המיועדים לעניינים המקצועיים שעיסוקם בפרסומים של כלי תקשורת.

תקנונים אלה - אין בהם כוח ואין הם מעניקים סמכות עניינית לבתי-המשפט ליתן סעד של התנצלות, שכן סמכותו העניינית של בית-המשפט קמה מהוראות החוק.

שוויה של התנצלות - אינה ניתנת להערכה כספית, ויובהר כי צו או סעד אשר שווים אינו ניתן לביטוי כספי או להערכה, אינו מצוי בגדר סמכותו של בית-משפט השלום. זהו סעד היכול להיפסק על-ידי בית-המשפט המחוזי בלבד, בתוקף סמכותו השיורית {סעיפים 40, 51 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי-המשפט"); א' וינוגרד צווי מניעה - חלק כללי (התשנ"ג), 28}.

גם הוראת סעיף 19(4) לחוק איסור לשון הרע המורה להביא בחשבון השיקולים לקביעת גובהו של הסעד הכספי בהתנצלות אינה קובעת את שוויה הכספי.

כמו-כן יודגש כי ההתנצלות בה עוסק סעיף 19(4) לחוק איסור לשון הרע עניינה בהתנצלות שקדמה להגשת התביעה או למתן פסק-הדין, והיא מלמדת על התנהלות הנתבע התנהלות אשר יש בה כדי להפחית מפיצוי הנתבע על-ידי הנפגע. אין בהוראה זו הדרישה למתן סעד מסוג התנצלות בצו עשה, בחיוב בפסק-הדין {ע"א (חי') 210/96 הד הקריות בע"מ נ' רפיפה פהד חלאילה, תק-מח 97(1), 1253, 1255 (04.02.97) וב- ע"א 3271/02 בלשניקוב אבי נ' פרופ' גבריאל המוקד, תק-מח 2003(2), 7783, 7786 (17.06.03)}.

כך גם הוראת סעיף 75 לחוק בתי-המשפט, התשמ"ד-1984, הקובעת כי כל בית-משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פסק-דין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, איננה מסמיכה את בית-משפט השלום ליתן את סעד ההתנצלות. יש לעשות אבחנה בין סעיף המקנה סמכות לבית-משפט השלום ליתן סעד, לבין סעיף המקנה לבית-המשפט סמכות עניינית לדון בעניין {בש"א (שלום ת"א) 184488/05 ידיעות אינטרנט שותפות רשומה נ' בנק דיסקונט לישראל בעמ', תק-של 2006(2), 3115 (16.04.06)}.

סעיפי החוק המקנים סמכות עניינית לבית-משפט לדון בעניין מסויים הם סעיף 51(א)(2) וסעיף 40(1) לחוק בתי-המשפט, התשמ"ד-1984.

על-כן, בהיעדר הוראת חוק ספציפית, המקנה סמכות עניינית ספציפית לבית-משפט כזה או אחר, יש לפנות להוראות בחוק בתי-המשפט שעניינם סמכות העניינית של בית-המשפט.

יובהר כי רק בנושאי קניין רוחני, ניתן לתבוע את הסעד הכספי וגם את ה"צו עשה" בבית-המשפט המחוזי יחד ללא לפצל בין הסעדים {רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' רחל שוורץ, פ"ד נג(1), 670 (01.03.99)}.

בתביעה הכוללת בקשה לסעדים כספיים, יחד עם סעדים לא ממוניים, שאינם ניתנים להערכה, על התובע לפצל את תביעתו מלבד תביעות שבענייני קניין רוחני, בהן תהא לבית-המשפט המחוזי סמכות לדון הם בסעד שבסמכותו, והן בסעד אשר בסמכות בית-משפט השלום {בסעיף 40(4) לחוק בתי-המשפט}.

משמעות הדבר היא כי בתביעות אשר עניינן איננו קניין רוחני, היינו, תביעת לשון הרע - הכוללת בקשה לסעדים כספים יחד עם סעדים לא ממוניים, שאינם ניתנים להערכה (כגון "התנצלות"), על התובע לפצל את תביעתו {ראה רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים והקלטות בע"מ נ' רחל שורץ, פ"ד נג(1), 670 (01.03.99)}.

המצב כאמור אשר מצריך את התוצאה לפצל תביעה הנובעת מאותו מעשה של הנתבע לשתי תביעות נפרדות, בפני שני בתי-משפט שונים הוא רע, אינו רצוי ומכביד ללא צורך לא לצדדים ולא לבתי-המשפט, אולם אין מנוס מלפעול בדרך זו עד אשר המחוקק יתן דעתו על כך ויתקן את החוק {ע"א 107/70 המועצה המקומית באר יעקב נ' נתן פרמן, פ"ד כד(2), 593, 596 (03.11.70); ע"א 29/58 נסים לוי נ' עמרם עקריש, פ"ד יב 1457 (20.10.58); ת"א (יר') 368/94 יהודה פור ואח' נ' א.ס.ד.ר חברה לעבודות בניין בע"מ, דינים מחוזי כו(3), 833 (20.03.95); ע"א 2846/03 ריצ'ארד אלדרמן, עורך-דין נ' דן ארליך, דינים עליון ע 32 (29.11.04)}.

ב- ת"א (שלום יר') 10397/01 יונה בצלאלי נ' יחיאל לקט, תק-של 2002(3), 24486, 24487 (02.09.02) הנתבע והתובע שכנגד (להלן "המבקש" או "בצלאלי") לא חלק על כך שהסמכות לדון בסעד הממוני אשר נתבע בתביעתו של התובע והנתבע שכנגד (להלן: "המשיב" או "לקט") בגין לשון הרע (הוצאת דיבה), היינו פיצוי בסך 250,000 ש"ח, מסורה לבית-משפט השלום.

אולם, ביחס לסעדים הלא ממוניים הנתבעים על-ידי המשיב מעלה המבקש שתי טענות:

הטענה הראשונה שהועלתה היא, כי הדין אינו מסמיך את בתי-המשפט לחייב נתבעים בתביעות דיבה לפרסם דברי התנצלות. לפיכך הוא מבקש כי תביעתו של המשיב בעניין זה תימחק מחוסר עילה.

הטענה השניה שהועלתה היתה, שגם אם כוונת המשיב אינה לחייב את המבקש להתנצל, אלא כוונתו היא כי בית-המשפט יעשה שימוש בסמכות המסורה לו בסעיף 9(א)(2), לחוק איסור לשון הרע, ויחייב את המבקש לפרסם תיקון או הכחשה של הדברים שכתב (דבר אשר, לטענת המבקש, מחייב תיקון כתב תביעה), כי אז הסמכות ליתן סעד זה אינה מסורה לבית-משפט השלום אלא לבית-המשפט המחוזי, מכוח סמכותו השיורית. מטעם זה עותר המבקש לכך שבית-המשפט יורה על מחיקתה של התביעה, או, לפחות, על מחיקת החלק הלא ממוני של התביעה.

בית-משפט השלום דחה את הבקשה בקבעו כי הסעד הלא ממוני המבוקש על-ידי המשיב הוא פרסום תיקון או הכחשה, כמובנם בסעיף 9(א)(2) לחוק איסור לשון הרע, ולא פרסום התנצלות "במובן הפסיכולוגי של המילה".
בית-המשפט הבהיר כי אכן חוק בתי-המשפט קובע כי סמכותו של בית-משפט השלום היא לדון בתביעות כספיות עד התקרה שנקבעה בחוק או בצווים שהותקנו מכוחו ואולם יש לקרוא את חוק איסור לשון הרע, כקובע דין מיוחד המרחיב את היקף סמכותו של בית-משפט השלום הדן בתביעות לפי חוק זה.

בית-המשפט הדגיש כי סעיף 9(א) רישא לחוק איסור לשון הרע, נושא את הכותרת "צווים נוספים" והוא קובע, כי 'נוסף לכל עונש וסעד אחר רשאי בית-המשפט, במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, לצוות...' על סעדים נוספים, ובכללם פרסום תיקון או הכחשה.

את המילים "נוספים", "נוסף" ו"בית-המשפט" (בהא הידיעה), הכלולות בכותרת וברישא של סעיף 9(א) לחוק איסור לשון הרע, יש לפרש כמתייחסות ומופנות אל בית-המשפט המוסמך לדון בתביעה הכספית שהגיש התובע, או אל בית-המשפט הפלילי בו הוגש כתב האישום, אשר תמיד יהיה בית-משפט השלום (על-מנת למנוע את פיצול הדיון בין הערכאות השונות אשר יביא לביטול זמן יקר של בעלי הדין ושל מערכת המשפט ואף עלול להביא לחוסר אחידות בפסיקותיהן של הערכאות השונות).

מן הבחינה המעשית הסעדים הנוספים בהם מדובר בסעיף 9 לחוק טפלים לסעד הכספי או להכרעה במשפט הפלילי, ונלווים לו. מטעם זה, ככל שמדובר ב"חשיבות העניין", אין כל מניעה לכך שבית-משפט שלום הדן בתביעה כספית שהוגשה בגדרי סמכותו, יהיה מוסמך להעניק את הסעדים הנוספים.

כמו-כן, סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע קובע, כי לשון הרע הינה עבירה אשר העונש המקסימאלי הקבוע בצידה הוא של שנת מאסר אחת, היינו כי מדובר בעבירה מסוג עוון. מכאן, שהסמכות לדון בכל כתב אישום שהוגש בעבירה לפי חוק זה מסורה לבית-משפט השלום.

לאור האמור, פסק בית-המשפט כי לבית-משפט השלום מסורה סמכות עניינית להעניק לתובע בתביעה לפי חוק איסור לשון הרע, גם את הסעדים המנויים בסעיף 9 לחוק.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

צו ביניים