פרשנות לחוק איסור לשון הרע
הפרקים שבספר:
- מבוא
- לשון הרע מהי?
- פרסום מהו?
- דרכי הבעת לשון הרע
- לשון הרע על הציבור
- לשון הרע על המת
- לשון הרע - עבירה פלילית
- לשון הרע - עוולה אזרחית
- פיצוי ללא הוכחת נזק
- קובלנה על-פי סעיף 8 לחוק איסור לשון הרע
- צווים נוספים
- צו ביניים
- אחריות בשל פרסום באמצעי התקשורת
- אחריות על מדפיס ומפיץ
- פרסומים מותרים
- הגנת אמת בפרסום
- הגנת תום-הלב
- נטל ההוכחה
- שלילת תום-הלב
- הפרכה של טענות הגנה
- הקלות
- סייג לפרסום ההליכים
- ראיות על אפיו של הנפגע
- הוכחת פרסום ברבים
- דין שני משפטים
- מות הנפגע
- חובת עדכון
דרכי הבעת לשון הרע
סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:"3. דרכי הבעת לשון הרע
אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה."
סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע מטפל בדרכים להבעת לשון הרע. ההוראה שסעיף 3 לחוק איסור לשון הרע מתייחסת למצב דברים כגון זה, שבו עלולה לשון הרע להשתמע מהפרסום עצמו, והמסקנה הפוגעת עולה מבין השִטין של הפרסום.
ככלל, על-מנת לקבוע האם יש בפרסום לשון הרע, יפרש בית-המשפט את הפרסום על-פי המובן הטבעי והרגיל של מילותיו. עם-זאת, לעיתים לשון הרע שבפרסום אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע "מבין השורות" של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר {ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ואח', פ"ד נו(2), 607 (10.01.02)}.
כך למשל, אי-אזכור שמו של התובע במאמר אינו מכשיל בהכרח את טענת התובע ללשון הרע וזאת בשל סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע {ת"א (ת"א) 55883/93 עופר גיל נ' ירון מישר ואח', תק-של 97(4), 1734 (21.12.97)}.
המבחן שעל פיו יקבע האם ייחס הפרסום מעשים פסולים למי שטוען כי הוא הנפגע הוא מבחן אובייקטיבי ובעניין זה יישם בית-המשפט את הכללים הרגילים בנוגע לפרשנות הפרסום {ראה: ע"פ 37/50 שטרנהל נ' היועץ המשפטי, פ"ד ו' 119, 128 (11.01.52); ת"א (חי') 636/71 שרף נ' שירותי יעוץ כלכלי בע"מ ואח', פ"מ לז(ב), 271, 285; ת"א (יר') 893/89 קליין ואח' נ' בן ישי ואח', תק-מח 91(1), 393 (25.03.91)}.
לעיתים "האדם הסביר" עשוי להבין שהפרסום מתייחס למי שטוען כי הוא הנפגע, גם אם אותו אדם אינו מוזכר בפרסום בשמו המפורש וגם אם שמו של אותו אדם מופיע בפרסום בצורה משובשת או חלקית.
הצלחת התביעה אינה מותנית בכך שהאדם הסביר יהיה בטוח כי הפרסום מתייחס לתובע, שכן מסעיף 1 לחוק ניתן ללמוד, כי לצורך קיום החבות על-פי החוק די בכך שהפרסום "עלול" להתפרש כמתייחס אל התובע.
"נקודת מוצאה היא בכלל שהכרחי כי התובע יוכיח, כיסוד חשוב לתביעתו, שמלות העלבון מתייחסות לו. אולם, אפילו נקט הנתבע לשון שאינה מכנה את התובע בשם ואינה מצביעה עליו ישירות כנושא הדיבה, הרשות בידו של זה להוכיח, כי לאור המסיבות החיצוניות שסבבו את אמירת דברי הגנאי או כתיבתם, לא נתכוון הלה אלא להשמצת התובע דווקא."
{ת"א (חי') 636/71 שרף נ' שירותי יעוץ כלכלי בע"מ ואח', פ"מ לז(ב), 271, 285}
ראוי להתבונן בטקסט כמכלול על-מנת להבין כיצד הוא נתפס בעיני האדם הסביר שהאזין וצפה בכתבות. הרושם הכללי שיוצר מרקם הכתבה בעיני הקורא הסביר הוא שחולש על סיווגה של האמרה.
רושם זה מושפע מניסוחה של האמרה, ממקומה בכתבה ומהמבנה הכולל שלה. כשלא מן הנמנע שתכנים זהים יסווגו באופן שונה באותה כתבה {ע"א 3199/93 יוסף קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2), 843, 859-858 (06.11.95)}.
דברים אלה כאמור יפים גם לבחינת האמירות בשלב הטרום-סיווגי, דהיינו בשלב שבו מוכרעת השאלה האם מהוות הן לשון הרע, אם לאו. הדברים יבחנו בהקשרם על-פי מבחן אובייקטיבי, על-מנת לקבוע מהי המשמעות שהצופה הסביר היה מייחס להם {ת"א (ת"א) 2497/98 גילארד לרנר נ' רז שרי, תק-מח 2002(1), 662 (07.02.02)}.
יודגש כי הרושם הכללי הוא הקובע, ורושם זה מושפע מאוד מסדר הדברים. אם נוצר רושם מסויים בתחילתה של כתבה, הוא לא ימחק על נקלה על-ידי דברים אחרים המופיעים בהמשכה {הנשיא לנדוי ב- ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב(3), 337, 354 (27.08.78)}.
פרסום ייראה כנגוע בלשון הרע רק אם זו המשמעות שהיה מייחס האדם הסביר למובן הטבעי והרגיל של הטקסט. השופט הוא האדם הסביר לעניין זה. אם תתקבל הטענה כי בדברים יש משום לשון הרע במובן סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, או אז יעבור בית-המשפט לשלב בו יבחן את ההגנות העומדות למפרסם, לאור אותה משמעות פרשנית.