פרסומים מותרים

סעיף 12 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"12. אחריות של מדפיס ומפיץ (תיקון התשכ"ז)
פורסמה לשון הרע בדפוס, למעט בעיתון בעל תדירות הופעה של ארבעים יום או פחות המוצא לאור על-פי רישיון בעל תוקף, יישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע גם מחזיק בית הדפוס, כמשמעותו בפקודת העיתונות, שבו הודפס הפרסום, ומי שמוכר את הפרסום או מפיץ אותו בדרך אחרת, ובלבד שלא יישאו באחריות אלא אם ידעו או חייבים היו לדעת שהפרסום מכיל לשון הרע."

מעשה של פרסום לשון הרע עשוי להוות עוולה אזרחית. עוולה זו מוגדרת בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי:

"פרסום לשון הרע לאדם אחד או יותר זולת הנפגע תהא עוולה אזרחית..."

העוולה כוללת שני יסודות. היסוד הראשון הוא יסוד "הפרסום": ללא "פרסום" לא תיתכן עוולה לפי סעיף 7 לחוק. "פרסום" הוגדר על-ידי המחוקק בסעיף 2 לחוק, כשהגדרה זו משתלבת בהוראת סעיף 7. מהוראות אלו עולה כי פרסום הוא כל מעשה של העברת מסר לאדם אחד או יותר זולת הנפגע. האחריות למעשה הפרסום חלה על המפרסם אך סעיפים 11 ו- 12 לחוק איסור לשון הרע וכללי האחריות הנזיקית והתאגידית מציינים גם אחרים המועדים לשאת באחריות לפרסום.

היסוד השני של העוולה הקבועה בסעיף 7 הוא "לשון הרע". פרסום יהווה עוולה על-פי החוק רק אם יהיה בו משום "לשון הרע", כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק בצירוף סעיף 3 {ראה גם ת"א (שלום נצ') 7951/04 ג'ניפר איסקוב נ' עלית ממתקים בע"מ, תק-של 2007(4), 22116, 22131 (26.11.07); ת"א (שלום יר') 6488/02 שקד מאיר נ' פירו אברהם, תק-של 2007(2), 18913 (04.06.07)}.

ב- בש"א (מחוזי יר') 1014/99, בש"א (יר') 1015/99, בש"א (יר') 1016/99, בש"א (יר') 1017/99, בש"א (יר') 1018/99, בש"א (יר') 1519/99, בש"א (יר') 1012/99, בש"א (יר') 2278/98, ת"א (יר') 1206/97, ת"א (יר') 1213/97 דן אבי יצחק, עורך-דין (התובע ב-ת"א 1213/97) נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, תק-מח 99(2), 3822 (27.04.99)}, עתירתם הראשונה של הנתבעים 12-3 היא מחיקת התביעה כנגד הנתבע 13 (סעיף א' לבקשה).

הועלתה הטענה שהנתבע 13 אינו בין המנויים בסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, כנושאים באחריות לפרסום לשון הרע באמצעי תקשורת. הנתבע 13 מתואר בסעיף 14 לכתב התביעה (13.4.97) כעורך התכנית של תחנת הרדיו גלי צה"ל, תכנית המוגשת בדרך-כלל על ידיו, בה שודר ביום א' 30.3.97 ראיון עם הנתבע 11, כאשר הדברים ששודרו כוללים, לפי הטענה, לשון הרע כלפי התובע, ראו סעיפים 43, 44, 45 לכתב התביעה.

בית-המשפט דחה את הבקשה למחיקת הנתבע 13 וקבע כי הנתבע 13 מתואר בכתב התביעה לא רק כמגיש של תכנית, כדברי בא-כוח המבקשים בתגובתו לתשובת התובע (סעיף 5), אלא כמי שערך בפועל את התכנית, החליט על המשתתפים בה, ניסח את השאלות למרואיין, כך שהשתתף בפועל בהחלטה על פרסום הדברים שבמחלוקת. לפי תיאור זה (ואין צריך להדגיש כי בשלב זה מוכרעת הבקשה על-סמך הנטען בכתב התביעה) ממלא הנתבע 13 (לכאורה) אחר כל אחת משלוש החלופות המנויות בסעיף 11(א) לחוק איסור לשון הרע.

בית-המשפט עוד קבע כי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע אינו ממצה את כל האחראים בשל פרסום באמצעי תקשורת והוא בא להוסיף על האחראים לפרסום לשון הרע לפי ההוראות האחרות של חוק איסור לשון הרע ולפי ההוראות של פקודת הנזיקין האזרחיים (נוסח חדש) שחוק איסור לשון הרע מחיל אותן במפורש על פרסום לשון הרע כאמור בסעיף 7 לחוק.

'לפי סעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. מוטלת אחריות לביצוע עוולה בגין מעשה של "פרסום לשון הרע". כלומר, האחריות העיקרית בשל לשון הרע מוטלת על המפרסם או על מי שעושה את מעשה הפרסום.

לעניין זה, חלות, כאמור בסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע ההוראות הרלוונטיות של פקודת הנזיקים האזרחיים, 1944 (כיום - פקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968), ובתוכן הוראות הסעיפים 12-11 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)... שסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע מחילן גם על פרסום לשון הרע כאמור באותו חוק."

בית-המשפט פסק כי העובדות המובאות בעניינו של הנתבע 13 בכתב התביעה עשויות לבסס טענה כלפיו הן כמעוול, הן כמעוול עם אחרים, והן כמי ששיתף עצמו, סייע או יעץ בביצוע עוולה על-ידי אחרים. בית-המשפט הפנה בהקשר זה גם לאמור בכרך 24, סעיף 36 של הולסבורי-סימונדס, מהדורה שלישית, עמ' 17 בעניין מעוולים במשותף בקשר לתביעת לשון הרע.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פרסומים מותרים