botox

שלילת תום-הלב

1. כללי
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:

"15. הגנת תום-לב (תיקונים: התשכ"ז, התשל"ט, התשמ"ד)
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום-לב באחת הנסיבות האלו:
(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע:
(א) כבעל דין, כבא-כוחו של בעל דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או
(ב) כאדם שעניינו משמש נושא לחקירה, כבא-כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(6) הפרסום היה ביקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בביקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;
(7) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אפיו של הנפגע בעניין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על-ידי היותו ממונה כאמור;
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תוכנה;
(9) הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו עניין ציבורי;
(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי גנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;
(11) הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת;
(12) הפרסום נעשה בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש והנאשם או הנתבע הוא מי שאחראי לפי סעיף 11 והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע."

ההגנות המפורטת בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע משקפות מקרים בהם על-אף שהביטוי הפוגעני עולה כדי הוצאת לשון הרע, הוא משרת אינטרסים חשובים וראויים אחרים שבנסיבות מסויימות יש להעדיפם גם כאשר הוצאה לשון הרע.

מטרתן של ההגנות הקבועות בסעיף 15 הנ"ל טמונה בהכרה כי הערך שנועד להגן על שמו הטוב של האדם, הנגזר מכבודו כאדם, אינו ערך מוחלט העומד לעצמו. מולו ניצבים ערכים אחרים הנעוצים באינטרס הפרט או באינטרס הציבור אשר משקל חשיבותם עשוי להצדיק גריעה מזכות האדם להגנה על שמו הטוב. ההגנות בחוק איסור לשון הרע עוסקות בערכים נוגדים אלה ובדרכי האיזון ביניהם. החלת איזון זה על נסיבותיו המיוחדות של העניין תקבע האם חוסה ההתבטאות הפוגענית בצל ההגנה, או שמא נתגבשה אחריות אזרחית לחובת הפוגע {כב' השופטת א' פרוקצ'יה ב- רע"א 10520/03 איתמר בן-גביר נ' אמנון דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 (12.11.06)}.

סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע עוסק בהגנות שונות שלהן יש מכנה משותף, שהוא קיומו של אינטרס ציבורי שהצדיק את הפרסום. אך יודגש, כי הגנה זו לא תקום אם התנאי שלהלן לא יתקיים - הפרסום היה בתום-לב.

הגנות תום-הלב נועדו לחול במקרים שבהם קיים אינטרס כה חשוב בהתבטאות חופשית עד כי הוא מצדיק כי ההגנה למפרסם תכסה גם ביטויים שאינם אמת {אורי שנהר, שם; ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.12)}.

בתביעות לשון הרע, כאשר ההגנות על-פי סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע נדחו, ויתבהר כי הפרסום אינו נהנה מהגנה על-פי סעיף 14 כאמור, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום-ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום-הלב בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע {ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.12)}.

סעיפים 15 ו- 16 לחוק איסור לשון הרע קובעים חזקה, לפיה טענת הגנה בשם תום-הלב תעמוד לאדם במקרים שונים וספציפיים, אלא אם היא אינה עומדת בנטל ההוכחה המפורט בסעיף 16(ב) לחוק על כל רבדיו: הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא האמין באמיתותו; הדבר שפורסם לא היה אמת והמפרסם לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא; המפרסם נתכוון על-ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע {ע"א (ת"א) 1438/08 הלאלי כרמלה נ' דרור הלאלי, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.09.11)}.

סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מפרט 12 מצבים שבהם יהיה הפרסום מוגן אם הוא נעשה בתום-לב. כלומר הנתבע או הנאשם יהיה מוגן על-פי סעיף 15 רק אם התקיימו שני תנאים מצטברים:

תנאי ראשון הוא כי הנתבע או הנאשם עשה את הפרסום בתום-לב.

תנאי שני הוא כי הנתבע או הנאשם עשה את הפרסום באחת מהנסיבות המנויות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

ויודגש כי שני התנאים שלעיל הם מצטברים, ורק כששני התנאים מתקיימים ביחד תחול ההגנה. נתבע או נאשם הטוען להגנה על-פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע יצטרך להוכיח לבית-המשפט את קיומה של אחת מהנסיבות שבסעיף ושהפרסום נעשה בתום-הלב.

סעיף 15 לחוק מחיל, לגבי כל סעיפי-המשנה שבו, את דרישת תום-הלב, וכי אם הוכח כי מפרסם פעל בחוסר תום-לב, לא תעמוד לזכותו ההגנה שבסעיף.

למושג "תום-לב", בהקשרים שונים, אין משמעות אחידה. גם בתוככי סעיף 15 עצמו אין לתת פרשנות אחת לתום-הלב הנדרש בנסיבות המנויות בחלופות השונות שבסעיפי-המשנה {ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.12)}.

בבחינה האם מפרסם פעל בתום-לב אם לאו יש להתחשב, בין היתר, במספר שיקולים כלהלן {ע"א (מחוזי יר') 2279/08 בתיה כרמון נ' "ידיעות אחרונות", תק-מח 2010(1), 7207, 7232 (28.02.10); (ע"א 10520/03 בן-גביר נ' דנקנר, תק-על 2006(4), 1410 (12.11.06)}:

הראשון, מהי הכוונה שעמדה מאחורי הפרסום - האם כוונת זדון או שמא כוונה אחרת.

השני, בחינת אמונתו הכנה של המפרסם באמיתות הפרסום.

השלישי, מהו נושא הפרסום ומיהו מושאו - האם נסב הפרסום על דמויות ציבוריות ועל סוגיות פוליטיות, אקטואליות או אחרות, שלציבור עניין רב בהן.

הרביעי, מידתיות הפרסום - לשונו, סגנונו, נוסחו והיקף התפרסותו, כאשר אלה עומדים אל מול העניין שבו עוסק הפרסום.

החמישי, האם ננקטו אמצעים סבירים לבדיקת אמיתות הדעה.

תום-הלב הנדרש בכל אחת מההגנות יתבטא, לפיכך, בדרישה לדרך התנהגות מסויימת ולמצב נפשי מסויים, אשר בהצטרפם לעשיית הפרסום בנסיבות הנדרשות בהגנה הספציפית, יצדיקו את הפגיעה בנפגע, לאור האינטרסים שלמענם נוצרה ההגנה (אורי שנהר, שם, 260; ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.12)}.

2. החלוקה לקבוצות של תתי-סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע
ניתן להצביע על חלוקה של שלוש קבוצות מעיון בתתי-הסעיפים של סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע:

קבוצה 1
קבוצת החובה המסויימת לעשות את הפרסום או עניין אישי כשר, תתי- סעיפים:

- 2 - פרסום שנעשה עקב חובה.

- 3 - פרסום שנעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר.

- 8 - פרסום שנעשה על-ידי הגשת תלונה.

- 10 - פרסום שנעשה כדי לגנות או להכחיש עין הרע.

קבוצה 2
קבוצת הבעות הדעה, תתי-סעיפים:

- 4 - הבעת דעה על אנשי ציבור ועל עניין ציבורי.

- 5 - הבעת דעה בהליך שיפוטי.

- 6 - הבעת דעה על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת ועל פעולה שנעשתה בפומבי.

- 7 - הבעת דעה של ממונה על כפוף.

קבוצה 3
קבוצת הגנות חדשות לאחר התיקונים שעשה המחוקק בחוק, תתי-סעיפים:

- 1 - לשון הרע בפרסום שלא במודע.

- 9 - דין וחשבון - על אסיפה.
- 11 - מסירת ידיעה לבחינת עורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה של הידיעה באמצעי תקשורת.

- 12 - פרסום בשידור חי.

3. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע - רשימה סגורה
סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מהווה רשימה סגורה של טענות הגנה, וכל טענה אחרת מעבר למפורט בסעיף לא תהיה רלוונטית. הנטל להוכיח את ההגנה מוטל על הנתבע או הנאשם.

כך למשל, בית-המשפט דחה את טענת נתבע לפיה הוא מבקש מבית-המשפט לראות בקנטור כטענת הגנה על-פי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע הואיל ואין כל הגנת קינטור בסעיף 15 לחוק הדן בהגנת תום-הלב {ת"א (הרצ') 3144/99 אבנר אבסקר ואח' נ' מנחם צ'צ'קס, תק-של 2002(1), 9895 (17.01.02)}.

סעיף 15, מהווה "רשימה סגורה" של טענות הגנה שאף אחת מהן איננה מתיישבת עם טענת הקינטור, ולפיכך אין בטענת הגנה זו כל ממש, לא עובדתית ולא משפטית.

בית-המשפט יבחן את קיום אחת מהנסיבות שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע באופן אובייקטיבי, ולא ייחס כל חשיבות לאמונתו הסובייקטיבית של המפרסם אודות התקיימות הנסיבות {ע"א 292/57, 298/57 הנרי צ' וסטון סנדרס נ' אילזה לוי-אולמן, פ"ד יג, 787 (15.05.59)}.

לפיכך יודגש כי אין להרחיב את פרישתו של חוסר תום-הלב גם למקרים שבהם לא היתה כלל כוונה או מטרה לפגוע בשמו הטוב של התובע. פרשנות זו הינה רחבה מדי {ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.12)}.

4. נטל ההוכחה
הכלל הוא כי נטל ההוכחה מוטל על הנתבע או הנאשם. על הנתבע או הנאשם מוטל נטל ההוכחה לגבי כל אחד מהיסודות שמרכיבים את הגנת תום-הלב. כלומר, קיום אחת מהנסיבות שמפרט סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע וקיום תום-הלב. אך, בעניין תום-הלב יוכל הנתבע או הנאשם להוכיח באמצעות סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע, המגדיר כללים מדיני הראיות אשר קובעים חזקות לקיומו או היעדרו של תום-הלב של הנתבע או הנאשם.

5. סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע
סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:

"15. הגנת תום-לב
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום-לב באחת הנסיבות האלו:
(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3..."

ההגנה הקבועה בסעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע עוסקת במצב של "לשון הרע לא מודעת" והיא נועדה במקורה למקרים בהם אדם פרסם סיפור או יצירה הכוללת דמות פיקטיבית, בלי לדעת שקיים אדם אשר שמו זהה לשם הדמות הפיקטיבית.

בשנת 1967 תוקן סעיף 15(1) לחוק, כך שההגנה הורחבה גם על מצב בו המפרסם לא ידע ולא חייב היה לדעת על הנסיבות מהן משתמעת לשון הרע, ולא רק על מצב בו המפרסם לא ידע ולא חייב היה לדעת על קיומו של הנפגע. בהתאם לכך, הוחלה הגנה זו על מקרים של טעויות/שיבושי דפוס בעיתון, וכיוצ"ב {ת"א (שלום יר') 4329/07 דרור בר לבב נ' אורי יבלונקה, תק-של 2009(2), 34924, 34935 (25.06.09)}.

תנאי-סף לתחולתה של הגנת תום-הלב הקבועה בסעיף 15(1) לחוק הוא שהמפרסם פעל בתום-לב. במסגרת דרישה זו נקבע, כי יש לבחון האם המפרסם נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים כדי להיווכח אם הפרסום אמת אם לאו, שכן "אם ייקבע שהמפרסמים לא נקטו אמצעים סבירים כדי למנוע את הטעות, לא תסייע להם העובדה שעשו את הפרסום ללא זדון" {אורי שנהר, שם, 331; ת"א (שלום יר') 4329/07 דרור בר לבב נ' אורי יבלונקה, תק-של 2009(2), 34924, 34935 (25.06.09)}.

כך למשל, ב- ת"א (חי') 3031-08 {יעקב לוי נ' ידיעות תקשורת בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.09.12)} התובע טוען כי פורסמה בעיתון "ידיעות המפרץ" כתבה המתארת את מעצרו וכי בניגוד לצו איסור הפרסום שהוצא בנוכחות הנתבעת 5, פורסם בכתבה גם שמו. לטענתו, הנתבעת בחרה לגרום להפרתו של צו איסור הפרסום על-ידי "הדלפת" הידיעה בדבר מעצרו לנתבעים. לטענתו, בפרסום הכתבה, יש משום לשון הרע ופגיעה בפרטיות.

הנתבעים מנגד, בין השאר, טענו כי עומדות להן ההגנות המנויות בסעיפים 15(1), 15(2), 15(3), 15(4), 15(5), 15(6) בחוק איסור לשון הרע, בהקשר עם הגנת תום-הלב.

בית- המשפט קיבל את התביעה בחלקה, אמנם דחה את טענתם באשר להגנה הקבועה בסעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע וקבע כי הנתבעת ידעה על קיומו של הנפגע - התובע.

בית-המשפט הוסיף כי אף אילו תתקבל טענת הנתבעים כאילו לא ידעו אודות קיומו של התובע ולא היא, הרי שסעיף 15(1) מכיל בתוכו תיבה נוספת: "חייב לדעת על קיום הנפגע", דרישה זו מציבה מבחן אובייקטיבי, דהיינו, אם אדם סביר במקומו של המפרסם צריך היה, בהתחשב בנסיבות העניין, לדעת על קיום הנפגע.

בעניין דנא, אדם סביר במקומו של הנתבעים, היה צריך לדעת על קיומו של הנתבע, מדובר בחשוד אשר שמו המדוייק נמסר להם במפורש טרם פרסום הכתבה. יצויין כי הנתבעים חזרו פעם אחר פעם על הטענה כאילו: "פרסום שם התובע נבע מכך שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו להעביר את צו איסור הפרסום לנתבעים".

הכתבה פורסמה מספר ימים לאחר שניתן כבר צו איסור הפרסום, ובידי הנתבעים היתה היכולת לברר את דבר קיומו, כמו-כן גם הנתבעת ידעה על קיומו בעת שפורסמה הכתבה. לאור כך קבע בית-המשפט כי טענות הנתבעים כולם, בהקשר עם הגנה זו נדחות כולן.


6. סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע
סעיף 15(2) מקנה הגנה למפרסם אשר עשה את הפרסום בתום-לב, ו"היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

ההגנה בסעיף 15(2) דורשת כי תחול חובה על המפרסם לפרסם דבריו. חובה לפרסם קיימת כאשר "האינטרס החברתי בכך שאדם ימסור לזולתו מידע מהסוג שבגינו הוגשה התביעה הינו חשוב כל-כך, עד שיהיה זה מוצדק לפרסם את הדברים למרות לשון הרע שבהם, גם אם יתברר בדיעבד שתוכן הפרסום אינו אמת" {אורי שנהר, שם, 283; ע"א (ב"ש) 915-10-11‏ ‏ אלדד בעל נס נ' צבי קורבשי, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.05.12)}.

דהיינו, נתבע יכול שיזכה בהגנת תום-הלב הקבועה בסעיף 15(2) לחוק אם יוכיח לבית-המשפט שני תנאים מצטברים: האחד, תום-הלב של המפרסם, השני, קיומה של חובה (חוקית, מוסרית או חברתית) לעשות את הפרסום.

סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע מונה ארבעה מרכיבים מצטברים שבהתקיימותם תקום למפרסם הגנה והם: חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות פרסום; החובה לפרסם חלה לגבי כל מי שהפרסום הגיע אליו; חובת פרסום התוכן הספציפי; הפרסום נעשה בתום-לב {תא"מ (ראשל"צ) 26751-09-10 שי סיני נ' בצלאל פורת, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.08.12)}.

החוק מכיר בכך שקיימים מקרים שבהם מוטלת על אדם החובה לעשות פרסום מסויים. סנקציה שתוטל על פרסום הנעשה מתוך מילוי חובה - תוביל להרתעה מפני עשיית הפרסום. הרתעה זו עלולה להוביל להפרת החובה לעשות את הפרסום גם במקרים שבהם תוכנו אמיתי.

כדי שלא להעמיד אדם בדילמה בין החובה המוטלת עליו לבין הפיצוי שבו הוא עשוי לחוב במקרה של אי-דיוקים בפרסום - קיים אינטרס ציבורי בהגנה על מפרסמים הפועלים מתוך חובה, גם אם דבריהם אינם נכונים - ובתנאי שפעלו בתום-לב {ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.02)}.

כאן יודגש כי, בעבר ההלכה הרווחת היתה כי על עיתונאים לא מוטלת חובה מיוחדת לפרסם דברים בעלי עניין ציבורי, מעבר לחובה הרגילה המוטלת על כל אזרח. על-כן, פרסום עיתונאי יחסה תחת ההגנה שבסעיף 15(2) רק כאשר קיים אינטרס אישי ספציפי בפרסום, כגון מקום בו התייחס הפרסום לסכנה לחיי אדם, לבריאות הציבור או לרכושו {ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד כג(2), 87 (09.09.69) (להלן: "עניין עיתון "הארץ"")}.

לפי ההלכה שנפסקה בעניין עיתון "הארץ", אמצעי תקשורת לא יוכל ליהנות מההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק ביחס לפרסום עיתונאי "עובדתי" בעניין ציבורי, למעט במקרים חריגים ביותר.

על-פי הלכה זו כאמור, דינו של עיתון לעניין תחולת הגנת סעיף 15(2) לחוק - כך נקבע - זהה לזה של כל אדם אחר. כלומר: החובה העיתונאית לדווח על אירועים חדשותיים לא מעניקה לעיתון חסינות אוטומטית מפני לשון הרע מכוח הוראת סעיף 15(2) לחוק {כב' השופט א' ויתקון ב- ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד כג(2), 87, 94 (09.09.69)}.

בהתאם להלכה זו נוצרה בפסיקה הבחנה בין פרסומים שנעשו מתוך צורך של העיתון "להזהיר את הציבור מפני סכנה הנשקפת לחיי אדם, בריאותו או רכושו" אם סכנה זו עלולה "לפגוע בבני אדם בתור יחידים, לבין פרסומים שנועדו לשרת אינטרסים חברתיים-כלכליים".

כך למשל נפסק, כי על עיתון מסויים היתה מוטלת חובה לפרסם מידע שנועד לסייע למשטרה לאתר "מבוקש", או מידע שאדם מסויים משתייך לסחטני כספים. כך גם נפסק בנוגע לפרסום בדבר שלילת רשיונו של רופא, ובנוגע לפרסום בדבר מציאת בשר חזיר במסעדה כשרה {ת"א (שלום יר') 4329/07 דרור בר-לבב נ' אורי יבלונקה, תק-של 2009(2), 34924, 34936 (25.06.09)}.

ההגנות הרלוונטיות היחידות בהקשר זה הן אלה הקבועות בסעיף 13 ובעיקר הגנת אמת הפרסום לפי סעיף 14 לחוק לשון הרע. הלכה זו, שהתבססה על הלכה ותיקה עוד יותר מהמשפט המקובל, אינה משקפת עוד את האיזון הראוי בין חופש הביטוי וחופש העיתונות לבין הזכות לכבוד, לשם טוב ולפרטיות.

לפיכך הורחבה תחולת ההגנה לפי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע ונקבע כי יש ליתן למילים "חובה חוקית, מוסרית או חברתית" שבסעיף 15(2) לחוק, פרשנות מרחיבה יותר, שתאפשר הגנה על פרסום עניינים בעלי חשיבות חברתית משמעותית, אך בד-בבד יש לאזנה באמצעות הצבת חסמים שימנעו את ניצולה לרעה {פרשת בן-גביר; ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.12)}.

בהקשר זה יובהר כי להגנה על חופש הביטוי וחופש העיתונות חשיבות יתר דווקא במקום שבו הביטוי אינו פופולארי, אינו נעים לאוזן. חשיבותו הרבה ביותר של חופש הביטוי מתבטאת דווקא בהגנה על ביטויים קיצוניים וקשים, המעוררים מחלוקת ואף סלידה.

יודגש, כי רק בקיומן של שני תנאים מצטברים אשר רק בהתקיימן יחסה הביטוי הפוגע תחת הגנת סעיף 15(2) לחוק, הן: עניין ציבורי חשוב ומשמעותי ועיתונות אחראית {קיימת רשימה שאינה סגורה של מבחני-משנה ותתי-מבחנים, שעניינם התנהלות המפרסם ואופי הפרסום}. בנוסף, על המפרסם מוטל הנטל להוכיח כי פרסום הכתבה נעשה בתום-לב. {כב' השופט פוגלמן ב- ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.12)}.

באשר לפרסום שנעשה בזמן בחירות, לא די בעובדה, כי אם הוא נעשה בתקופת בחירות די בכך בכדי להכשירו. שמו הטוב של אדם אינו הופך להפקר אך בשל מעורבותו בתעמולת בחירות. עם-זאת, יש ליתן את הדעת לעובדה, כי הפרסום נעשה בתקופת בחירות. קיים מעמד מיוחד לפרסומי לשון הרע אשר נעשו בתקופת בחירות {בג"צ 206/61 המפלגה הקומוניסטית הישראלית נ' ראש העיר ירושלים, פ"ד טו, 1723 (08.08.61); תא"מ (שלום נצ') 4585-05/08 לב העיר תקשורת נ' לב קובליק, תק-של 2009(4), 11115, 11121 (24.11.09)}.

כמו-כן, פרסום אשר יש בו בכדי להשפיע על אופן ההצבעה של הבוחרים יתכן ותחול עליו ההגנה המופיעה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע {ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פ"ד לד(1), 589 (16.12.75)}.

ב- ת"א (נת') 7105/06 {קאופמן אגי נ' שופרסל בע"מ, תק-של 2008(2), 7224 (11.05.08)} ביום 14.1.06, הגיעה התובעת ביחד עם בעלה לקניון בנתניה במטרה לצפות בסרט קולנוע. התובעת סבלה אותה עת מנזלת והחזיקה בכיס מעילה חפיסת ממחטות נייר שהביאה עמה. בזמן שנותר עד להתחלת סרט הקולנוע נכנסה התובעת לחנות שופרסל של הנתבעת בקניון, על-מנת לרכוש ממחטות נייר נוספות. התובעת שאלה את השומר בכניסה היכן מצויות ממחטות נייר, אך בסופו-של-דבר החליטה לדחות את הקניה לאחר הצפיה בסרט, על-מנת לרכוש גם מוצרים נוספים. משכך התובעת יצאה מהחנות, מבלי שרכשה דבר. אז עיכב אותה השומר בפתח החנות ודרש לבדוק מה יש בכיס מעילה. התובעת השיבה כי בכיסה חבילת ממחטות נייר שהביאה עמה, אך השומר קבע כי אין זה נכון ולטענתה בתצהירה - אף כינה אותה "גנבת". השומר אף מנע בעד התובעת לצאת מהחנות, תוך הלבנת פניה ברבים, לפני בעלה שהיה במקום ולפני אנשים נוספים. התובעת טוענת כי בשלב זה, השומר קרא לשומר נוסף ועוד אדם שהציג עצמו כמנהל, התובעת ובעלה תיארו בעדויותיהם בהרחבה את תחושת הבושה הקשה בשל החשד בגניבה, שיוחס לתובעת בפרהסיה.

השאלה שנשאלה היא האם ההתנהגות והדברים שנאמרו חוסים בצילה של הגנת תום-הלב על-פי סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, שנוסחו "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום".

בית-המשפט קיבל את התביעה וקבע כי לא עומדת לנתבע ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע.

בית-המשפט קבע כי במקרה דנא שבו אין ספק שלא היה מדובר בחשד פן התובעת היא מחבלת, שעלולה בכל שניה לפוצץ מטען. אשר לנסיבות במקרה שלנו, מסקנתי היא כי מילוי תפקידם של השומרים: לבדוק חשד לגניבת הטישוס, לא חייב אותם לפרסם לשון הרע כלפי התובעת, כפי שנהגו.

בנסיבות העניין יכלו השומרים למלא את תפקידם (בדיקת החשד לגניבה), מבלי לבצע פרסום לשון הרע כלפי התובעת, כפי שעשו. על-כן לא חלה על השומרים, בנסיבות העניין, חובה חוקית, מוסרית או חברתית לבצע את פרסום לשון הרע, כיוון שהדבר לא היה נחוץ לשם מילוי תפקידם.

7. סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע
סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע מציב שני תנאים מצטברים: האחד, פרסום בתום-לב; השני, "הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, שלאדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר".

סעיף משנה 15(3) לחוק איסור לשון הרע נועד להגן על פרסומים שנעשו לשם הגנה על אחד משלושת האינטרסים המצויינים בו. בהתאם לסעיף-משנה זה יש להראות כי הפרסום אכן נועד להגן על אותו עניין, כי הוא הופנה רק לאנשים מסויימים שזהותם מתחייבת מהוראת הסעיף, וכי הפרסום נעשה בתום-לב {ת"א (מחוזי חי') 21858-08-10 שפיר ואח' נ' א.א. מעינות בע"מ פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.12); ע"א (מחוזי ת"א-יפו) 2141/06 סער נ' קרוואני, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.02.08)}.

ב- ת"א (ת"א) 1235-09‏ {‏בר רפאלי נ' סאני תקשורת (1994) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.10.13)} התובעת - בר רפאלי, הגישה כנגד הנתבעים (חברת סאני), תביעה אשר הסעדים העיקריים בה הם כספיים, וזאת בשל הפרת התחייבויות ופגיעה בפרטיות. שתי טענותיה העיקריות של התובעת נוגעות להקרנת סרטון הפרסומת לא רק בטלוויזיה אלא גם בקולנוע, בניגוד למוסכם, וכן בנוגע להעברת יום הצילומים עצמו בשידור חי באינטרנט, ללא ידיעתה וממילא ללא הסכמתה.

מנגד, הועלתה הטענה על-ידי "סאני", כי פגיעה משמעותית בה נבעה כתוצאה מפניית בא-כוחה של בר, אל יו"ר ומנכ"ל סמסונג ואל מר ג'ון-יונג יאן, מנכ"ל וסגן יו"ר סמסונג אלקטרוניקה, המייחס לסאני מעשים חמורים, לרבות מרמה. לטענת סאני, מדובר בטענות שווא העולות כדי הוצאת דיבה ולשון הרע, שנועדו לפגוע בשמה הטוב.

בית-המשפט בקבלו חלק מהתביעה, באשר לטענה על הוצאת דיבה קבע כי פרשנות הפרסום נבחנת על-פי מבחן אובייקטיבי, כלומר, המשמעות שאדם סביר היה מייחס למילים נושא הפרסום. יש לבחון מהי המשמעות המקובלת של המילים בציבור בכללותו ועל-פי הבנתו של "האדם הרגיל" וכן לפרש את הפרסום לפי המובן הטבעי והרגיל של המילים.

בעניין דנא קבע בית-המשפט כי משלוח המכתב למנהלי חברת סמסונג העולמית נועד לקדם משא ומתן לפשרה, או יותר נכון, "לתמרץ" את מנהלי סאני לגבש הסכמה עם בר והוריה, לגבי סכום הפיצוי המגיע לה, כתמורה נוספת בגין שידור הפרסומת בקולנוע ובגין השידור החי.

בית-המשפט הוסיף וקבע כי ישנה רלוונטיות להוראת סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, הקובעת כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום במקרה שבו "הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר".

בהתאם לסעיף זה, הבהיר בית-המשפט, יש להראות כי הפרסום אכן נועד להגן על אותו עניין, כי הוא הופנה רק לאנשים מסויימים שזהותם מתחייבת מהוראת הסעיף והפרסום נעשה בתום-לב.

בנסיבות המפורטות לעיל, המכתב עונה על דרישות אלה. כמו-כן הבהיר בית-המשפט כי גם ה"פרשנות המשפטית" שיוחסה, במסגרת המכתב, למעשי הנתבעים, אינה חורגת מהמסגרת העובדתית הרלוונטית הנטענת.

8. סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע
סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע קובע הגנה כדלקמן:

"15. הגנת תום-לב
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום-לב באחת הנסיבות האלו:
...
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות..."

התנאים הבסיסיים לתחולתה של הגנת סעיף 15(4) לחוק, מעבר ליסודות שבסעיף, הינם כי מן הפרסום יהא זה מובן כי מדובר בדעה גרידא וכי ככל שלצורך הבעת הדעה הובאו עובדות, יהיו אלה עובדות אמת (אורי שנהר, שם, 308; רע"א 2572/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן", פורסם באתר האינטרנט נבו (16.06.08)}.

קיימים שני היבטים להגנת תום-הלב על-פי סעיף 15(4) לחוק הנ"ל. האחד, פרסום בתום-לב; והשני, תוכן הפרסום, העוסק בהבעת דעה, להבדיל מהצגת עובדות, על התנהגות הנפגע בתפקיד בעל אופי ציבורי, או בהקשר לעניין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו, במידה שנתגלו באותה התנהגות.

הפטור מאחריות ללשון הרע בנוי, איפוא, מיסוד תום-לב בפרסום ומתוכן ההתבטאות, הקשורה בהתנהגות איש ציבור בתפקידו הציבורי, או בקשר לעניין ציבורי {ת"א (ת"א) 1702-07 אלי עזור נ'CanWest Global Communications Corp, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.06.12)}.

השיח הציבורי, בבחינה חופשית של פעולות נבחרי ציבור, הוא נשמת אפה של חופש הביטוי במדינה דמוקרטית. מותר להביע עמדה או דעה על נבחר ציבור, אף אם עמדה זו היא שלילית וקשה ביותר. מותר אף לבטא עמדה זו באופן ציורי וגס {ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ, פ"ד נח(3), 558 (04.03.04); ת"ק (תביעות קטנות - ק"ג) 276/08 דהרי אבירם נ' ירון חגי, תק-של 2009(2), 10082, 10084 (11.05.09)}.

דרישה בסיסית לתחולתה של הגנת סעיף 15(4) לחוק היא כי יובן שהפרסום הינו דעתו של המפרסם, להבדיל מעובדות המוצגות לכאורה על ידו {אורי שנהר, שם, 308; ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3), 48, 54 (29.04.92); ע"א 831/86 מאור נ' מיכאלי, פ"ד מד(1), 762, 774 (21.03.90)}.
לפיכך, מפרסם המבקש לחסות תחת הגנה זו נדרש להבחין בפרסום בין היסוד העובדתי לבין היסוד של הבעת הדעה {ע"א 34/71 פרידמן נ' חן, פ"ד כו(1), 524, 529-528 (06.03.72); ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3), 337, 350-349 (27.08.78); ע"א 4/85 צור נ' הוכברג, פ"ד מב(3), 251, 257 (27.09.88)}.

בית-המשפט, בבוחנו האם עומדת למפרסם הגנה זו, יעיין בפרסום כמכלול בכדי לקבוע מהו הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני "הקורא הסביר" או "האדם הרגיל", תוך בחינת המילים בהן בחר המפרסם, סדר הצגת העניינים, הסגנון, הניסוח ומבנה הפרסום בכללותו {ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2), 843, 854-853, 857 (09.11.95)}.

כן נדרש כי ככל שהבעת הדעה כוללת התייחסות גם לעובדות, אלה תהיינה נכונות, בעוד שהבעת דעה אינה חייבת להיות נכון מבחינה עובדתית, ובלבד שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה המשמיצה מעובדות נכונות בעיקרן, שעליהן התבססה הדעה { ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2), 843, 854-853, 857 (09.11.95); אורי שנהר, שם, 320-319}.

מקום שנמצא כי העובדות עליהן מבוססת הדעה אמת הן, וכי מתקיים יחס של סבירות, הרי שאם נאמרה הדעה בתום-לב, היא תזכה להגנה גם אם אינה מבוססת ממש (אורי שנהר, שם, 316).

הקביעה האם חוסה התבטאות פוגענית בצל הגנת סעיף 15 לחוק היא תלויית איזונים הנערכים בנסיבות כל מקרה. אין היא נגזרת מתוכן הביטוי כעומד לעצמו ואין לשלול מקדמית את הגנת החוק מסוג מסויים של ביטויים בלא כל בחינה של נסיבות הפרסום, מטרותיו, האופן בו הובן והתנאים בהם נעשה {רע"א 2572/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן", פורסם באתר האינטרנט נבו (16.06.08)}.

9. סעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע
הוראת סעיף 15(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, קובעת כדלקמן:

"15. הגנת תום-לב
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום-לב באחת הנסיבות האלו:
...
(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע:
(א) כבעל דין, כבא-כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 13(5), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או
(ב) כאדם שעניינו משמש נושא לחקירה, כבא-כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 13(6), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות..."

פרסום המקיים את היסודות הנקובים בסעיף-קטן (5) או בכל אחד מסעיפי-המשנה האחרים של סעיף 13 - הוא פרסום "מותר" שאינו מהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי {רע"א 1104/07 עורך-דין פואד חיר נ' עורך-דין עודד גיל, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.08.09); ת"ק (תביעות קטנות ת"א) 728-06/08 אריה נקאש נ' פנינה לב ארי, תק-של 2009(3), 17595, 17596 (27.08.09)}

על-פי חוק איסור לשון הרע, פרסום כזה הינו בגדר "פריבילגיה מוחלטת" שאיננה מסוייגת בדרישות של אמיתות הפרסום או תום-הלב בפרסום, לשון החוק בעניין זה ברורה: פרסום בנסיבות המנויות בסעיף-הקטן "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי" {ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1), 797 (07.02.88)}.

סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב של איום תביעה בגין לשון הרע מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי {רע"א 1104/07 עורך-דין פואד חיר נ' עורך-דין עודד גיל, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.08.09)}.

יודגש כי הליכים משפטיים רבים כרוכים מטבע הדברים בהשמעת דברים לא נעימים לאוזן מצד בית-המשפט כלפי המעורבים בהליך, ומצד המעורבים בהליך האחד כלפי השני. התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה.

נכון כי על ההתבטאויות במסגרת הליך משפטי להיות מתונות ומתוחמות ככל האפשר, במיוחד אם יש בדברים משום חשש ללשון הרע, ברם, מטרת ההגנות שבסעיפים הנ"ל היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר-על-המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך {ע"פ 53/49 וייל נ' היועץ המשפט, פ"ד ג', 93, 104-103 (20.01.50)}.

לאור כך, ההגנה שבסעיף 13(5) חלה לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" {ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2), 620, 624 (15.07.74); עניין אבי יצחק הנ"ל, 93-88}.

יובהר כי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע - אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, מתוך מטרה ברורה והיא לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם {רע"א 1104/07 עורך-דין פואד חיר נ' עורך-דין עודד גיל, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.08.09)}.

על בתי-המשפט להתמודד עם תיקים אמיתיים, עם סכסוכים שפתרונם רק בבית-המשפט ולא בשאלות של חינוך ודרך-ארץ, שמירת הלשון וטון דיבור {ת"ק (תביעות קטנות ת"א) 728-06/08 אריה נקאש נ' פנינה לב ארי, תק-של 2009(3), 17595, 17596 (27.08.09)}.

הדרך הנכונה להתמודד עם התנהגות מבישה במהלך הדיונים היא בערכאת הדיונית על-ידי שימוש בכלים דיוניים כגון בעניין הוצאות המשפט, הוצאת אדם מאולם בית-המשפט או העברת תלונה ללשכת עורכי-הדין ולא על-ידי פתיחת הליך חדש בין בעלי הדין בגין דברים שנאמרו בדיון בתיק אחר {ת"ק (תביעות קטנות ת"א) 728-06/08 אריה נקאש נ' פנינה לב ארי, תק-של 2009(3), 17595, 17596 (27.08.09)}.

הוראת סעיף 15(5)(ב) לחוק איסור לשון הרע מקנה הגנה לפרסום שנעשה בתום-לב, מקום בו מדובר בהבעת דעה על התנהגות הנפגע כאדם שעניינו משמש נושא לחקירה {ע"א 10548/08 דני נסים נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.10.10)}.

10. סעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע
חוק איסור לשון הרע קבע רשימה של נושאים ועניינים אשר רק בקשר אליהם הבעת הדעה מוגנת. נושאים ועניינים אלו מוגדרים בסעיפים 15(4), 15(5), 15(6) ו- 15(7) לחוק איסור לשון הרע.

כמו כל שאר ההגנות שבסעיף 15 לחוק, הגנות הבעת דעה אינן מותנות בכך שתוכן הפרסום המשמיץ היה אמת, והן אף אינן מותנות בכך שבפרסום היה "עניין ציבורי" {ת"א (קר') 55693-07-12‏ ‏ עו"ד יצחק יוסף נגלר נ' איתמר לוין, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.06.13)}.

דעה, או הבעת דעה, משקפת תהליך מחשבתי סובייקטיבי שאינו יכול להיות מסווג כאמת או כשקר בעוד שעובדה אמורה לשקף את המציאות האובייקטיבית. ההבחנה בין פרסום המהווה תיאור עובדתי לבין פרסום שיש בו הבעת דעה אינו תמיד פשוט, והוא נעשה "על-פי השכל הישר וכללי ההגיון" [ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3), 48, 55 (29.04.92)}.

ההבחנה בין עובדה לדעה תיעשה על-פי "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני הקורא הסביר", כאשר ההנחה היא שהקורא הסביר אינו "מנתח ניתוח מדוקדק של כל אמרה ואמרה" {ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2), 843, 857 (09.11.95); אורי שנהר שם, 311}.

הגנת הבעת הדעה מותנית בכך שהמפרסם יפרט בפני הקורא את העובדות שהובילוהו לגיבוש הדעה שהביע. ואולם, די בפירוט העובדות העיקריות עליהן מושתתת דעתו (אורי שנהר, שם, 317-316).

תנאי נוסף לתחולת ההגנה הוא שהדעה המובעת בכתבה היא דעה שניתן היה להסיקה באופן סביר מעובדות האמת שעליהן היא נסמכת {ע"א 831/86 פרופ' מאור נ' פרופ' מיכאלי, פ"ד מד(1), 762, 775-774 (21.03.90); וראה גם: אורי שנהר, שם, 318}.

ההגנות שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע משקפות מקרים שונים בהם הביטוי הפוגע, שמשרתים אינטרסים חשובים וראויים אחרים, אשר בנסיבות מסויימות יש להעדיפם על שמו הטוב של אדם או על זכותו לפרטיות. כך, פורשת הוראת סעיף 15(6) לחוק את הגנתה על הבעת דעה על יצירות אמנותיות, ספרותיות או מדעיות וכן על פעולה שנעשתה בפומבי {רע"א 2572/04 פריג' נ' כל הזמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.06.08)}.

כאשר מדובר במאמר ביקורת על יצירות אמנות שהוצגו בתערוכה פומבית, תחול הגנת סעיף 15(6) לחוק איסור לשון הרע הקובע כי תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום-לב כאשר "הפרסום היה ביקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בביקורת כזאת - הבעת דעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה", סעיף זה מוחל בהתאמה על חוק הגנת הפרטיות {ת"א (שלום חי') 12390/03 טואף יהודית נ' טייכר אילנה, תק-של 2009(2), 36920, 36931 (29.06.09)}.
הסעיף פורס הגנה על הבעת דעה על יצירות ועל פעולה פומבית. "פעולה פומבית", היא מעין "הגנת סל" {אורי שנהר, שם, 326}.

11. סעיף 15(7) לחוק איסור לשון הרע
סעיף 15(7) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:

"הפרסום היה הבעת דעה על התנהגותו או אופיו של הנפגע בעניין שבו הנאשם או הנתבע ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, והפרסום היה מוצדק על-ידי היותו ממונה כאמור..."

סעיף 15(7) לחוק איסור לשון הרע, אינו מגביל את זהות האנשים אשר אליהם ניתן להפנות את הבעת הדעה, ואין כל הכרח כי יהיו ממונים על הנפגע, והשאלה הרלוונטית הינה האם היחסים שבין ה"מפרסם" לבין הנפגע, מצדיקים את הפניית הפרסום אל האנשים שאליהם הוא הופנה {תא"מ (ראשל"צ) 12724-07-10‏ שגיא גולבצ'וב נ' פז חברת נפט בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.06.12)}.

בלעדי ההגנה כאמור בסעיף-קטן 15(7) הנ"ל, קיים חשש כי ממונה על עובד, יחשוש מלהעיר על תיפקודו, מקום בו נחוצה הערה {ת"א (שלום יר') 10179/00 דאוד סלמן נ' חברת מלונות דן בע"מ, מלון המלך דוד, תק-של 2003(1), 1, 2 (20.01.03)}.

אולם יודגש כי ב- תא"מ (ראשל"צ) 12724-07-10‏ {שגיא גולבצ'וב נ' פז חברת נפט בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.06.12)} בית-המשפט דחה את תביעתו של התובע שהוגשה, בין השאר, בגין הוצאת דיבתו על-ידי מעבידו. בית-המשפט קבע כי מקום בו מעביד, מעביר למחלקה אשר אמונה על בירור חשדות שונים מול כלל עובדי וספקי הנתבעת, את סוגיית הבירור בעניינו של התובע, וביחס לנושאים הנוגעים, כולם כאחד, לעבודתו במקום, עומדת לנתבעת הגנה בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

12. סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע
סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:

"15. הגנת תום-לב
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום-לב באחת הנסיבות האלו:
....
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה..."

ההגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע הינה ההגנה בדבר הגשת תלונה לרשות המוסמכת.

סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע קובע, כי תהא זו הגנה טובה למפרסם, אם הפרסום נעשה בתום-לב בדרך של תלונה, שהוגשה לרשות המוסמכת לקבלת תלונות על הנפגע או לחקור בעניין, המשמש נושא התלונה.

כאשר אדם מגיש תלונה למשטרה, הגשת התלונה נופלת, למסגרת ההגנה האמורה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, ובלבד שהיא נעשתה בתום- לב.

יהיו מצבים בהם על-אף שהתלונה הוגשה לרשות המוסמכת תישלל ההגנה מפאת חוסר תום-לב בהגשתה. כך למשל, יתכנו מקרים בהם שוללת חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית, את טענת תום-הלב {ע"א 310/74 שיטרית נ' מזרחי, פ"ד ל(1), 389, 391 (20.11.75); ע"א 7699/11 ‏‏אברהם פלקסר נ' חנינא ברנדס, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.12.13)}.

המחוקק ביקש בקביעתה של הגנה זו לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לציבור להתלונן בפני המשטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע.

הצורך להבטיח את האיזון העדין בין שמירה על שמו הטוב של האדם לבין הצורך לאפשר לציבור להתלונן במשטרה על עבירות, הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום-הלב בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.

יש לפרש את המונח תום-הלב בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום. קרי, פלוני, המתלונן בפני המשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על-ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרכו לאינטרס הציבורי, שאם-לא-כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת-זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן, ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו.
את המושג תום-לב בהקשר להגנה שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע יש לפרש כמתייחס לאמונת המפרסם באמיתות הפרסום. כאשר המתלונן, מאמין באמיתות דברי תלונתו, תקום לו ההגנה שבסעיף 15(8), אפילו התלונה הוגשה על ידיו מתוך רצון לפגוע {ע"א 788/79 ריימר נ' ברקו רייבר, פ"ד לו(2), 141 (23.07.81); ת"א (שלום-חד') 4530/06 דן עופר נ' עזבון ד"ר מאיר פלד, תק-של 2009(4), 17624, 17626 (21.12.09)}.

לממונים על חקירות פשעים ועבירות יש עניין בקבלת מידע אמיתי, גם אם המניע למסירתו הוא פסול, ויש על-כן לציבור עניין, כי מי שמוסר מידע, שהוא מאמין בנכונותו, ייהנה מהגנת החוק, שאם לא כן עשויים בני הציבור להסס במסירת מידע, שמא יוכח, כי פעלו כפי שפעלו מתוך מניע אישי ולא מתוך מניע ציבורי כן {ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2), 141 (23.07.81)}.

ברם, יובהר כי הפונה למשטרה מתוך רגש נקמנות וכל מטרתו להזיק לזולת בשל מטרות זרות לעניין, אין פנייתו תהא מוגנת על-ידי סעיף 15 לחוק משום שהיא נעדרת תום-לב {ע"א 788/79 אברהם ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2), 141 (23.07.81)}.

במקום בו אין חולק, כי הפרסום היה שקרי. והנתבע הודה בכך במפורש בחקירתו כי היה מודע בפועל לכך שהפרסום שקרי. לא תעמוד לו הגנת תום-הלב, הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע. כמו-כן, לא עומדת לו גם הגנה אחרת לפי החוק {ת"א (שלום יר') 17653/08 שלמה איטח נ' אהרון איבגי, תק-של 2010(1), 9550, 9551 (24.01.10)}.

כך למשל, פרסום לפיו מנהלות התובעות אולם אירועים ש"תקרתו שוקעת" וכי עומדים להוציא לו צו סגירה - יש בו כדי לפגוע, אף באופן ממשי, בעסקן של התובעות {ת"א (ת"א) 1550-08‏ ‏ אולמי כינור דוד נ' עיריית נתניה, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.08.13)}.

הדין בהגנת תום-הלב לפי סעיף 15(8) לחוק, מעניק הגנה מותנית למפרסם שהגיש תלונה על הנפגע. ההגנה חלה בשני מקרים המאופיינים על-פי זהות מקבל התלונה ועל-פי תוכן התלונה.

כאשר נטען להגנה בגין תלונה שהוגשה לאדם הממונה על הנפגע, התלונה תהיה מוגנת רק אם תוכנה נוגע לעניין שבו קיימים יחסי ממונה-כפוף בין מקבל התלונה לבין הנפגע וכאשר נטען להגנה בגין הגשת תלונה לרשות המוסמכת - תוכן התלונה חייב להיות בנושא שבו הרשות המוסמכת אמורה לקבל תלונות על הנפגע או בנושא שבו היא מוסמכת לחקור {אורי שנהר, שם, 301; ת"א (ת"א) 1550-08‏ ‏אולמי כינור דוד נ' עיריית נתניה, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.08.13)}.

באשר לדיני הרשלנות, יובהר כי אין בהכרח חפיפה בין הגדרת תום-הלב לצורך תחולת ההגנה שבסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, לדיני הרשלנות, ולכן גם אם מדובר בתלונות שהיתה למלין אמונה בנכונותן, לא די בכך כדי לשלול את חובת הזהירות על-פי דיני הרשלנות {ת"א (קר') 2524-07 גדעון כהן נ' בית חולים נהריה, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.09.12)}.



13. סעיף 15(9) לחוק איסור לשון הרע
סעיף 15(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, קובע כדלקמן:

"15. הגנת תום-לב (תיקון מס' 2) תשל"ט-1979
במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום-לב באחת הנסיבות האלו:
...
(9) הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו עניין ציבורי..."

סעיף 15(9) הנ"ל, קובע כי במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום-לב ובנסיבות שהפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליה, והיה בפרסומו של דין-וחשבון כאמור, עניין ציבורי.

14. סעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע
בהוראת סעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע קובעת כי פרסום בתום-לב, אשר "לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם-לכן", יהיה פרסום מוגן {ת"א (שלום יר') 5156/08 אורן טוקטלי נ' אריה שמם, תק-של 2009(2), 26479, 26486 (14.06.09)}.

דהיינו, לצורך הגנה לפי סעיף 15(10) הנ"ל, ראשית יש לראות בפרסום של הנתבע משום הכחשה או גינוי של לשון הרע שפרסם התובע.
שנית, העובדות בבסיס הפרסום נשוא סעיף 15(10) הן מוגנות, רק אם הן עובדות אמת {ע"א 334/89 מיכאלי נ' אלמוג, פ"ד מו(5), 555 (20.12.92)}.


בטרם חוקק חוק איסור לשון הרע, ניתן היה להגן על פרסום שעניינו הכחשת לשון הרע, במסגרת ההגנה על עניין אישי כשר {ע"פ 24/50 ד"ר גורלי נ' היועץ המשפטי, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.07.51)}.

ההגנה על עניין אישי כשר של המפרסם מעוגנת כיום בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע, הקובע הגנה מפני אחריות בגין פרסום לשון הרע שנעשה "לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או של הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר.

בצד הגנה זו קבע המחוקק, הגנה ספציפית בסעיף 15(10) לחוק, שחלה על המצבים השכיחים של הכחשת לשון הרע.

סעיף 15(3) לחוק אינו חל על מצבים של הכחשת לשון הרע בהתחשב בכך כי הגנה זו מוסדרת בסעיף 15(10) לחוק אולם לכאורה, יכול שאותו עניין ישמש הגנה משני טעמים או יותר מבין אלה המנויים בסעיף 15 {ע"פ 8735/96 ביטון נ' קופ, פ''ד נב(1), 19 (12.01.98)}.

יודגש כי לא תתקבל טענה שפרסום שנעשה בשנת 2012, בא לגנות דברים שפורסמו ארבע שנים קודם לכן, בשנת 2008. אמנם, חוק איסור לשון הרע לא קובע מגבלת זמן להבעת התנגדות לפרסום, אך בענייננו הפרסום נעשה זמן כה רב לאחר הפרסום הראשון, עד כי אין ביניהם כל קשר {אורי שנהר, שם, 300; ת"א (ת"א) 40428-09-12 חגי אפרתי נ' חנה אייזנמן, תק-של 2013(3), 40428 (08.09.13)}.

15. סעיף 15(11) לחוק איסור לשון הרע
הוראת סעיף 15(11) לחוק קובעת הגנה, מקום בו פרסום נעשה בתום-לב, כאשר "הפרסום לא היה אלא מסירת ידיעה לעורך אמצעי תקשורת או לנציגו כדי שיבחן שאלת פרסומה באמצעי התקשורת".

כך למשל, ב- ת"א (חי') 3031-08‏ ‏{יעקב לוי נ' ידיעות תקשורת בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.09.12)} הועלתה הטענה על-ידי התובע כי פורסמה בעיתון "ידיעות המפרץ" כתבה המתארת את מעצרו וכי בניגוד לצו איסור הפרסום שהוצא בנוכחות הנתבעת 5 פורסם בכתבה גם שמו. לטענתו, הנתבעת בחרה לגרום להפרתו של צו איסור הפרסום על-ידי "הדלפת" הידיעה בדבר מעצרו לנתבעים. לטענתו, בפרסום הכתבה, יש משום לשון הרע ופגיעה בפרטיות.

הועלתה הטענה על-ידי הנתבעת, בין השאר, כי סעיף 15(11) בחוק איסור לשון הרע חל בעניינה.

בית-המשפט דחה טענה זו כאמור וקבע כי גם אילו היתה מתקבלת טענת הנתבעת כי ההודעה על מעצרו של התובע אשר הועברה באמצעות הביפר המשטרתי נופלת בגדרו של סעיף זה, הרי שהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי אותו הדין חל ביחס לפרסום שמו של התובע יחד עם פרטי המקרה באמצעות שיחה שהתקיימה בין רפ"ק גלאור לזוארץ.

יוער כי אף מעדותו של רפ"ק ויצמן, העד היחיד מטעם הנתבעת, לא ניתן למצוא תימוכין בטענת הנתבעת כאילו השיחה בין רפ"ק גלאור לבין זוארץ חוסה תחת הוראות סעיף 15(11) לחוק איסור לשון הרע.

הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי חשיפת שמו של התובע לכתבת בנסיבות המקרה דנן הינה סבירה. בית-המשפט פסק כי הנתבעת כלל לא עמדה בנטל להוכיח כי סעיף זה חל בעניין דנא.

16. סעיף 15(12) לחוק איסור לשון הרע
סעיף 15(12) לחוק איסור לשון הרע קובע כי, במשפט פלילי או אזרחי, בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום-לב ובנסיבות שהפרסום נעשה בשידור רדיו או טלוויזיה שלא הוקלט מראש והנאשם או הנתבע הוא מי שאחראי לפי סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע, והוא לא ידע ולא יכול היה לדעת על הכוונה לפרסם לשון הרע.