הפרשנות לחוק המשכון
הפרקים שבספר:
- מהות המשכון (סעיף 1 לחוק)
- תחולה (סעיף 2 לחוק)
- יצירת המשכון (סעיף 3 לחוק)
- כוחו של המשכון כלפי נושים אחרים (סעיף 4 לחוק)
- תקנת השוק (סעיף 5 לחוק)
- משכון נוסף (סעיף 6 לחוק)
- תחומה של הערובה (סעיף 7 לחוק)
- פירות המשכון (סעיף 8 לחוק)
- חילופי המשכון (סעיף 9 לחוק)
- הנאה מהמשכון ומפירותיו (סעיף 10 לחוק)
- משכון של חלק בנכס (סעיף 11 לחוק)
- משכון להבטחת חיובו של אחר (סעיף 12 לחוק)
- פדיון המשכון ופדיון המשכון שלא על-ידי החייב (סעיפים 13 ו- 14 לחוק)
- פקיעת המשכון (סעיף 15 לחוק)
- מימוש המשכון (סעיף 16 לחוק)
- דרכי המימוש (סעיף 17 לחוק)
- דרך המימוש בהוצאה לפועל (סעיף 18 לחוק)
- דרך המימוש על-ידי גוף מוסדי (סעיף 19 לחוק)
- מימוש זכות שמושכנה (סעיף 20 לחוק)
- מימוש מוקדם של משכון (סעיף 21 לחוק)
- פירעון מוקדם של החיוב (סעיף 22 לחוק)
- גביית החיוב שלא על-פי המשכון (סעיף 23 לחוק)
- הגדרות - "נושאים אחרים של החייב"; "ניירות ערך" (סעיף 24 לחוק)
- ביטול ושמירת דינים (סעיף 26 לחוק)
- תחילה והוראות מעבר (סעיף 27 לחוק)
- הלכות בתי-המשפט
תחומה של הערובה (סעיף 7 לחוק)
סעיף 7 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 קובע כדלקמן:"7. תחומה של הערובה
(א) המשכון משמש ערובה גם לריבית, להוצאות ולדמי נזק שנתחייב בהם החייב בשל החיוב ולהוצאות של שמירת המשכון ומימושו, ודינם של כל אלה כדין החיוב; והוא באין קביעה אחרת בהסכם המשכון.
(ב) הוגדל היקפו של החיוב על-פי הסכם בין החייב לבין הנושה, לא ישמש המשכון ערובה ליתרה שנוספה, זולת אם נוצר משכון נוסף כערובה ליתרה."
להבדיל מתוספות המנויות בסעיף 7(א) לחוק כגון ריבית והוצאות הנכללות במשכון, כל תוספת אחרת לחיוב המקורי אינה יכולה לחסות תחת כנפי המשכון. לשם הבטחת אותה תוספת על-ידי אותו נכס, נדרש שיעבוד חדש {ראה לעניין זה סעיף 7(ב) לחוק המשכון; ה"פ (שלום אי') 1009/06 כהן יפה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2008(2), 21849, 21853 (2008)}.
יכול ויהא מקרה שבו ההלוואה החדשה לא תימצא בגדר הגדלת היקפו של החיוב המובטח. זאת לאור סעיף 1(ב) לחוק המשכון לפיו החיוב המובטח במשכון יכול להיות עתידי, מתחדש או מותנה. על-כן, נושה הרוצה להבטיח לעצמו כי הלוואות נוספות תוכלנה ליהנות מדרגת העדיפות של המשכון המקורי אשר בידיו, צריך לדאוג לכך שהסכם המשכון המקורי ינוסח כך שהוא יכלול גם חובות עתידיים בהם יחוייב החייב כלפיו {י' ויסמן בספרו חוק המשכון, התשכ"ז-1967 - פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי, מהדורת התשל"ה-1974), 202}.
אם בנק, למשל, מעניק הלוואה של 50,000 ש"ח ואם מאוחר יותר הסכימוה צדדים על הגדלת היקף ההלוואה ל- 70,000 ש"ח, לא ישמש המשכון ערובה ליתרה שנוספה {20,000 ₪} ויש צורך במשכון נוסף כערובה ליתרה זו {דברי פרופ' ר' בן אוליאל דן בספרו דיני בנקאות: ערבות לטובת תאגיד בנקאי ומשכון של נכסים נדים וניירות ערך (התשס"ב-2002), 122}.
סעיף 7 לחוק המשכון, שכותרתו היא "תחומה של הערובה", בא לקבוע את היחס בין המשכון לבין היקף החיוב לו משמש המשכון כבטוחה.
סעיף 7 לחוק המשכון, מבדיל בין שני מצבים:
האחד, מצב בו מוגדל היקף החיוב. במצב מעין זה קובע סעיף 7(ב) לחוק המשכון כי המשכון אינו משמש כערובה ביחס לאותו חלק בחיוב שהוגדל.
השני, מצב בו ישנן "תוספות שבגררא" {כלשונו של י' ויסמן, 191}, אותן מונה החוק, לחיוב הבסיס. במצב מעין זה, קובע סעיף 7(א) לחוק המשכון כי ביחס לתוספות אלו המשכון משמש כערובה, ודינם של תוספות אלו, לעניין היות המשכון ערובה לחיוב, כדינו של החיוב המובטח.
אחת מאותן "תוספות שבגררא" המנויות בסעיף 7(א) לחוק המשכון, היא הריבית שעל החייב לשלם "אם מכוח מה שהוסכם עליו בחיוב המובטח ואם מכוח הוראות חוק כלשהיא" {י' ויסמן, 195}.
אין זה בלתי-סביר לדרוש מאדם, המודע לקיומו של משכון על נכס מסויים, להבין, כי החיוב המובטח נושא גם ריבית - דבר שבשגרה, ואפשר אף לומר מובן מאליו, במקומותינו - ואם הוא מעוניין לדעת את היקפו האמיתי של החיוב המובטח, שומה עליו לבדוק מה שיעור הריבית שנקבע במסגרת הסכם ההלוואה בין הצדדים.
מעשים שבכל יום הם כי כאשר באים לקנות דירה ובלשכת רישום המקרקעין יש רישום על קיום משכנתא, ממציא המוכר אישור יתרת חוב מהבנק {דבר שניתן, בדרך-כלל, על המקום בפלט מחשב} כדי שהקונה ידע מהו סכום המשכנתא, והדבר בא לידי ביטוי בקצב התשלומים ובבטחונות שדורש הקונה כנגד הסרת המשכנתא או גרירתה.
מעניין לציין, כי המחוקק יצר סימטריה בין המשכון לבין החיוב לו המשכון משמש כערובה בכל הנוגע לתוספות שבגררא, או "הגידול הטבעי" - אם ניתן לכנות זאת כך - של המשכון או של החיוב, וקבע כי דינם של תוספות אלו הוא כדין המקור ממנו צמחו.
כך ביחס לתוספות שבגררא הנוגעות לחיוב כגון ריבית, הוצאות ודמי נזק, נקבע, כאמור, בסעיף 7(א) לחוק המשכון, כי דינם כדין החיוב המובטח וכך גם ביחס לתוספות שבגררא - או "הגידול הטבעי" - של המשכון, קרי: פירות המשכון, אשר ביחס אליהם קובע סעיף 8 לחוק המשכון, כי המשכון חל גם עליהם {בר"ע (מחוזי יר') 1028/05 אלי ראובן בנייה והשקעות בע"מ נ' שלמה גרינוולד, תק-מח 2006(3), 3403, 3411 (2006)}.
הוראת סעיף 7 לחוק המשכון יכולה להוות ערוץ השלמה במקרים של שתיקה חוזית, שאינה עולה כדי הסדר שלילי. זהו חלק ממכלול הוראות השלמה חקיקתיות, אשר מאפיינות את דיני החוזים {ה"פ (מחוזי יר') 667/01 יעקב נעימי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-מח 2001(3), 66837, 66842 (2001)}. "החוק מציע הסדרי השלמה, לעיתים, מתוך הנחה מובלעת שהצדדים לא קבעו ביניהם הסדר מפורש" {כהן ופרידמן חוזים (1992), 278}.
מובן שהוראות השלמה אלה נסוגות אל מול הסדר חוזי, וזאת על-פי לשון סעיף 7 לחוק המשכון עצמו, הקובע כי ההסדר יחול "באין הוראה אחרת בהסכם המשכון".
ב- בש"א (מחוזי יר') 9200/09 {ליפה אמנון (בפשיטת רגל) נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-מח 2010(1), 3323, 3326 (2010)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן אין מחלוקת בין הצדדים כי סכום החוב לו טוען המשיב אינו שונה מכפי שסוכם בחוזה ההלוואה. מכך עולה, כי בהיעדר הוראה אחרת בדין, זכאי המשיב לקבל את מלוא חובו, קרי, קרן + ריבית עד ליום התשלום בפועל, קודם לנושים הרגילים.
ב- בש"א (מחוזי חי') 15240/04 {בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' עוואד עיסאם, תק-מח 2005(4), 1671, 1674 (2005)} קבע בית-המשפט:
"הוצאות עורך-דין
8. המבקש הוציא לטענתו סכומים מסויימים כשכר-טרחת עורך-דין וזאת על-מנת לגבות את החוב המובטח מתוך הכספים הנמצאים בידי כונס הנכסים הרשמי, והוא מבקש לקבל החזר על הוצאותיו. המבקש מפנה לסעיף 7 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 ומבקש לראות בהוצאות אלו כהוצאות לצורך מימוש המשכון אשר דינן כדין החוב העיקרי.
סעיף 185 לפקודת פשיטת הרגל קובע כי הוצאות הכרוכות בניהול הליך בבית-המשפט לפי פקודה זו נתונות לשיקול-דעת בית-המשפט. ההוצאות בהן מדובר הן הוצאות אותן הוציא המבקש, לטענתו, לאחר שהכספים היו בידי כונס הנכסים הרשמי, על-כן, חלה על המקרה הוראת סעיף 185 לפקודה.
בית-המשפט אינו מחוייב בהסכם שכר-טרחה שבין המבקש ובין עודך-דינו, ורשאי אף שלא לפסוק שכ"ט כלל.
בנסיבות העניין ומאחר ועיקר החוב שולם למבקש ללא צורך בהתדיינות, אני מעמידה את סכום ההוצאות על סך 1,500 ₪ + מע"מ."