botox
הספריה המשפטית
הפרשנות לחוק המשכון

הפרקים שבספר:

משכון להבטחת חיובו של אחר (סעיף 12 לחוק)

סעיף 12 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 קובע כדלקמן:

"12. משכון להבטחת חיובו של אחר
מושכן נכס של אדם כערובה לחיובו של אדם אחר, יהא דינו של בעל הנכס כדין מי שערב אותו חיוב, אך אין להיפרע מבעל הנכס אלא במימוש המשכון כאמור בחוק זה."

חוק המשכון מכיר באפשרות כי רכושו של אדם ישמש כמשכון לפירעון חובו של אחר אף אם בעל הרכוש אינו חייב לשאת בחוב באופן אישי.

משכון מסוג זה של זכויות אדם שלישי בנכס השייך לו לשם הבטחת חיובו של החייב מוסדר במסגרת סעיף 12 לחוק המשכון {ת"א (שלום יר') 3659/06 נוי מיכאל נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 2007(4), 29393, 29395 (2007)}.

על-פי הוראת סעיף 12 לחוק המשכון, מעמדה של התובעת כמעמדו של מי שערב לאותו חיוב של הנתבעים. בדרך זו התכוון המחוקק להחיל את דיני התחלוף {סוברוגציה} המוסדרים בחוק הערבות, התשכ"ז-1967, גם על פודה של משכון {דברי בית-המשפט ב- ת"א (מחוזי מר') 3629-05-09 שלמה זלמן שפירא נ' תרצה אבן, תק-מח 2009(3), 433, 437 (2009)}.

ובמילים אחרות, בסעיף 12 לחוק המשכון, הוחל, למעשה, חוק הערבות, התשכ"ז-1967 על מערכת היחסים שבין הממשכן ובין החייב, כאילו היו ערב וחייב {דברי י' ויסמן חוק המשכון, התשכ"ז-1967 - פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי), 249; ראה גם ת"א (שלום ת"א) 45092/07 זגר נחמה נ' רינה פז, תק-של 2009(3), 8647 (2009)}.

לכך יש להוסיף כי סעיף 12 לחוק המשכון חל בנסיבות העניין גם על משכנתא וזאת מכוח סעיף 91 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.

תכליתה של הוראת סעיף 12 לחוק המשכון היא לספק לממשכן הגנה מפני מעשים של החייב והנושה שיש בהם כדי לפגוע בו {ע"א 6899/97 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נז(1), 364, 372 (2002) (להלן: "פרשת פייבושביץ")}.

נעיר כי בפרשת פייבושביץ התעוררה השאלה האם "ההגנות המיוחדות החלות על ערב יחיד, שהוספו לחוק הערבות בתיקון משנת תשנ"ב ובתיקון משנת תשנ"ח, חלות גם על משכון נכס על-ידי צד שלישי שנועד להבטיח חיוב עיקרי, שלגביו הממשכן הוא בגדר 'ערב יחיד'".

בפרשת פייבושביץ נטה בית-המשפט לדעה שהגנות אלה אינן חלות כלפי הממשכן, אך השאלה הושארה בצריך עיון {ראה גם ע"א 4080/04 אורנה גילת נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-על 2005(4), 74, 77 (2005); לדעה התומכת בהחלת ההוראות האמורות ראו ר' בר-קהן דיני הגנת הערב (1998), 242; לדעה חולקת ראו מ' דויטש קניין, כרך ב' (1999), 68}.

נציין כי סעיף 12 קובע שהמשכון הינו בטוחה במסגרת הנכס הממושכן בלבד ואילו סעיף 23 לחוק המשכון קובע כי הנושה רשאי להיפרע מהממשכן גם מנכסים אחרים שאינם המשכון, או להיפרע מהמשכון ומנכסים אחרים גם יחד עד לפירעון החוב במלואו {על ההבדלים שבין ערבות אישית וחפצית ראה גם ע"א 706/74 יראוני נ' הלוואה וחיסכון ירושלים, אגודה הדדית בע"מ ואח', פ"ד כט(2), 365 (1975); ע"א 664/89 שמעונה בריח נ' בנק אוצר החיל בע"מ, פ"ד מה(4), 783 (1991)}.

מקום בו הצד הממשכן אינו זה אשר קיבל אשראי, והתערבותו בעסקה נעשית להבטחת חיובו של אדם אחר, דינו של בעל הנכס הוא כדין ערב מכוח סעיף 12 לחוק המשכון.

סעיף 12 לחוק המשכון, מחיל את חובת הגילוי, החלה על הבנק כלפי ערב, גם כלפי ממשכן {לעניין זה ראה: ע"א 8564/06 סעיד חסן סולטאני ז"ל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2008(3), 185 (2008); ראה גם ה"פ (מחוזי יר') 3108/04 סינמה (שמחה) כהן נ' יעקב כהן (המבקש ב- ה"פ 6052/07 המשיב 1 ב- ה"פ 3108/04), תק-מח 2010(3), 6131, 6161 (2010)}.

בהיותו ערב הוא כפוף להוראות המגנות שבחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 {ת"א (שלום ת"א) 71719/03 בורשטיין יוסף נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 2008(3), 4854, 4856 (2008)}.

ככלל, בנק נדרש למסור ללקוח, לערב, ובעקבותיו לממשכן, מידע מספיק על השלכותיו של המסמך עליו הוא חותם. חובת הגילוי החלה על בנקים כלפי ערבים החותמים על כתבי ערבות לחובותיהם של אחרים, פורשה בהרחבה בפסיקה.

הקו המנחה הוא כי בפני הערב יוצג על-ידי הבנק - בטרם החתימה על כתב הערבות - מצג אמיתי בנוגע למשמעות המסמך אשר עליו הערב חותם ואף בנוגע להיקף החובות הנערבים על ידו {ה"פ (מחוזי ת"א) 13317-03-10 יהודית פרומה קוזניצקי נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, תק-מח 2011(3), 9349, 9353 (2011)}.

כאמור, בנק חב חובת זהירות מוגברת לא רק ללקוחותיו, כי אם גם כלפי צד שלישי, לגביו יכול הבנק לצפות, כי יינזק אם לא ינקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת סיכון כלפיו {ע"א 168/86 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לה כודיאר בע"מ ואח', פ"ד מב(3), 77 (1988); ע"א 5302/93 בנק מסד נ' לויט ואח', פ"ד נא(4), 591 (1997); רע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט, פ"ד נא(4), 464 (1997)}.

היקפה של חובת הזהירות המוטלת על הבנק משתנה מעסקה לעסקה, בהתאם לנסיבות, אישיותו של הלקוח ומהות הפעולה שמבצע הבנק {ת"א (שלום חי') 13122-05 בנק לאומי סניף הכרמל נ' די.אן.אי. פתרונות מחשוב מתדמים בע"מ, תק-של 2010(1), 88213, 88216 (2010)}.

הבנק הינו סוכנות חברתית וככזה, הוא חב בחובות אמון מוגברות כלפי הציבור בכללותו וכלפי לקוחותיו בפרט {ע"א 1304/91 טפחות בנק למשכנתאות נ' ליפרט, פ"ד מז(3), 304 (1993); ע"א 5893/91 בנק טפחות נ' נתן צבאח, פ"ד מח(2), 573 (1994)}.

חובות אלה, מציבים דרישה לגילוי מלא ולמתן הסבר מפורט. לבנק אף ידע וכלים לערוך בדיקות ראויות, כגוף שהינו בבחינת "נושה מקצועי", המודע למגבלות הרישום {ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד נ' אברהם גדי, פדאור 04(17), 563 (2004)}.

חובת הגילוי החלה על התאגיד הבנקאי שואבת את חיותה מעקרון-העל של תום-הלב. חובת תום-הלב דורשת כי בנקאי נדרש למסור לערב, מידע מספיק על השלכותיו של המסמך עליו הוא חותם {ראה גם ה"פ 134/03 בן יוסף נ' בנק הפועלים, תק-מח 2005(4), 1869 (2005)}.

אכן ניתן להצביע על קשת רחבה של שיקולים המובילים למסקנה כי המדיניות המשפטית מחייבת הכרה באחריות הבנק גם כלפי ערב.

יחסי הכוחות בין הבנק ללקוח או הערב אינם שווים. הבנק הוא גוף גדול ומקצועי האמון על פעולות כנתינת הלוואות כמו גם גיבוין בביטחונות. הערב הבא במגע עם הבנק הוא לעיתים אדם, שאינו בקיא בהלכות ערבות ועסקאות פיננסיות. לבנק נגישות למידע באשר למצבם הכספי של לקוחותיו וניסיון המאפשר לו להעריך רמות סיכון שונות בכל התקשרות והתקשרות. הערב, להבדיל, חסר את המידע בקשר לסיכון, אותו הוא נוטל על עצמו, במתן הערבות.

מלבד המידע הנמסר לו על-ידי החייב ואשר לרוב הוא "אופטימי" מטבעו, קשה לערב להעריך את ההשלכות הכספיות העשויות לנבוע כתוצאה מחתימתו כערב. הבנק אם-כן, עשוי באמצעים פשוטים למנוע נזק שעשוי להיגרם לערב {ע"א 7451/96 אביבה אברהם נ' בנק מסד בע"מ, פ"ד נג(2), 337 (1999)}.

בערבות או משכון - בעיקר ערבות או משכון חינם שכמוהם כמתנה {פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (1998), 1050} - קיימת חובת גילוי מלאה, וזאת מכוח עקרון תום-הלב.

גילוי זה חייב להיות מלא, על-מנת לנטרל כל אפשרות להשפעה בלתי-הוגנת על הערב, בין באמצעות החייב בעיקרי ובין על-ידי המלווה.

לא פעם נדרש המלווה לדאוג לאינטרס הערב על-ידי הבטחת ייעוץ עצמאי, ולעיתים נקבע כי בלא ייעוץ כזה ניתן לבטל את הערבות או הביטחון.

במקרים אחרים הוטלה על המלווה חובה לבחון אם הסכמת הערב הושגה כראוי, ובוטל שיעבוד שהוענק למלווה בשל השפעה לא הוגנת של החייב. בית-המשפט היה נכון לעשות כן אף כאשר הערבה הייתה אשתו של הלווה {ראה גם ה"פ (מחוזי ת"א) 200311/98 גולדשטיין אלזה (המבקשת ב- ה"פ 200311/98 והמשיבה ב- ה"פ 200449/98) נ' בנק הפועלים בע"מ (המשיבים ב- ה"פ 200311/98 והמבקשים ב- ה"פ 200449/98), תק-מח 2005(1), 6107 (2005)}.

הבנקים חייבים להנחות את לקוחותיהם כראוי. הם חייבים להתריע בפניהם על היקף הסיכונים. להם הם נחשפים במיוחד בטריטוריה בה משמשים בערבוביה אינטרסים של הבנק ושל הלקוח. ערבות ומשכנתא נופלות לתוך טריטוריה זו בהיותן עסקאות חד-צדדיות.

לכן, בכל מקום בו הבנק מחתים אדם על ערבות או משכנתא, שנועדו להבטחת חובותיו של אדם אחר, עליו להגדיר בשפה ברורה ופשוטה את היקף הסיכון.

חובה על הבנק להבהיר את תניות החבות בצורה המפורטת ביותר.
אחת הדרכים לעשות כן היא "לפרק" את תניית החבות למרכיבים נפרדים, אשר יבהירו כי החבות מתייחסת לחובו של אחר, לחוב עתידי, לסוג החוב העתידי ולאפשרות של גלגול ערבויות {דברי בית-המשפט ב- ת"א (מחוזי יר') 5272/03 אסתר אילוז נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-מח 2004(1), 7155 (2004)}.

ב- ע"א 2123/10 {מ.ד נופי ים השקעות בע"מ נ' עו"ד פיני יניב בתפקידו ככונס נכסים, תק-על 2011(4), 171, 174 (2011)} קבע בית-המשפט:

"פרשנות שטר המשכנתא (מוצג 20 בתיק המשיבים) והיקף השיעבוד שנועד ליצור ושנרשם בעקבותיו ברורה. נופי ים הסכימה לשעבד את המקרקעין שבבעלותה במשכנתא שנייה לטובת פירעון חובותיה של חפציבה. בהקשר זה יש מקום לתת את הדעת לכך שמדובר במרשם המקרקעין, ובמסמך המוליד זכות קניינית היפה כלפי כולי עלמא. בל נשכח שכוחו של המרשם הוא ביכולתו לספק לציבור מידע מהימן אודות הזכויות במקרקעין על בסיס האמור בו ותו לא. זו היא מהותו של המרשם ותכליתו. כפי שנקבע בסעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969: 'רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו'. אמנם, כאשר ראובן משעבד את מקרקעיו ללוי להבטחת חובותיו של שמעון - כדוגמת המקרה דנא - עיקר נפקותו של השיעבוד אינו בפן הבטוחתי-קנייני שלו, אלא בהשפעתו על יחסיהם המשפטיים של ראובן ולוי. לוי הופך בפועל לנושה של ראובן ברמה מסויימת (ראו סעיף 12 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967). ברם, אין בכך כדי לחרוג מכללי הפרשנות הראויים ביחס למרשם המקרקעין בכלל, ובנסיבות המקרה, לרבות היחסים הפנימיים בין הצדדים, כפי שתוארו בפרט. לכך יש להוסיף שאין טענה של מרמה או קיומו של פגם לגבי השטר גופו."

ב- ה"פ (מחוזי חי') 394/00 {נתן אושרי נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, תק-מח 2007(1), 6328, 6336 (2007)} קבע בית-המשפט:

"המשמעות של טענת בנק דיסקונט היא, שארגיש שעבדה את המקרקעין, כערובה להבטחת חובו של אחר, לפי סעיף 12 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967. אך לשם-כך, היה על ארגיש לחתום על הסכם לשיעבוד המקרקעין להבטחת חובה של סביוני חדרה, מה שלא נעשה. כל שיש בפנינו הוא הסכם משנת 1990, לפיו שעבדה ארגיש את המקרקעין להבטחת חוב שלה עצמה כלפי הבנק, בגין הלוואה ספיציפית של 2 מליון ש"ח, כאשר ארגיש היא גם הממשכן וגם החייב. ככל שבנק דיסקונט ביקש כי ארגיש תשעבד את המקרקעין כבטוחה לחובותיה של סביוני חדרה, היה עליו לערוך הסכם שיעבוד חדש עם ארגיש. מכל מקום, לא ניתן לראות את אגרת החוב הספציפית, כמסמך שיעבוד גורף לכל התחייבויותיה של ארגיש כלפי בנק דיסקונט, מכל מין וסוג שהוא.

סופו-של-דבר, שלא נוצר שיעבוד תקף לטובת בנק דיסקונט על המקרקעין של ארגיש, בגין הלוואה אחרת שנתן לחברת סביוני חדרה."



ב- בר"ע (מחוזי ת"א) 2226/05 {בן ציון מור נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, תק-מח 2005(3), 1735, 1739 (2005)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, מושכן נכסם של המערערים כערובה לחיובו של הבן. לפיכך, דינם של המערערים יהא כדין ערב לחיוב, אשר ניתן להיפרע מבעל הנכס באמצעות מימוש המשכון.

ב- פש"ר (מחוזי נצ') 329/98, בש"א (נצ') 521/98, בש"א (נצ') 614/98 {שיגעוף בע"מ נ' פירוק החברה: שער מזון בע"מ, תק-מח 98(3), 6318, 6320 (1998)} קבע בית-המשפט כי גם אם המכוניות הן בבעלות החברה, כיוון שמושכנו לבנק כנגד חיובם של ולד רפאל ושל רייטר עופר, זכאי הבנק להיפרע מן המשכון על-פי סעיף 5 לחוק המשכון הדן בתקנת השוק.