שימוש באישיותה המשפטית של החברה לשם ביצוע הונאה או קיפוח נושה

קיים דמיון בין הטלת אחריות אישית על נושא משרה בחברה מכוח עוולת התרמית הקבועה בסעיף 56 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), לבין הטלת אחריות אישית מכוח עילה זו של הרמת מסך, שכן "בין אם מדובר בתרמית כעילה נזיקית ובין אם מדובר בהונאה כעילה להרמת מסך, צריך שהן ייעשו מתוך מודעות או חשד באשר לכזב שבעובדה המוצגת, וכן מתוך כוונה להטעות את האדם שבפניו המצג מתבצע" {ת"א (שלום יר') 12090/02 אברהם מנשה נ' מזור שירותי רפואה ואבחון 1993 בע"מ ואח', תק-של 2005(2), 3750 (2005)}.

בבואו של בית-משפט לבחון האם השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, נועד להונות או לקפח נושה והאם ניהול עסקי החברה היה תוך נטילת סיכון בלתי-סביר, באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, מחוייב בית-המשפט לבחון את הרקע העסקי-כלכלי של החברה נשוא הדיון {ת"א (אשד') 2855/00 אי-אמ-סי בע"מ נ' אמריקן סטייל הולידיי בע"מ ואח', תק-של 2007(1), 25091 (2007)}.

הסיבה לכך שמרימים את מסך ההתאגדות בדרך של הטלת אחריות אישית, לצורך הגנה מתרמית, היא, שכאשר להתקשרות החברה מתווסף אלמנט התרמית, נשללת מהגוף המתקשר האפשרות לערוך את מאזן האינטרסים. נשללת ממנו האפשרות להיות מודע לכל היתרונות והחסרונות שבהתקשרות. מי שמתקשר עם חברה עקב תרמית, אינו יכול להיות מודע לכל הסיכונים שהוא נוטל על עצמו, כפי שאינו יכול לייחס את המשקל הנכון ליתרונות והחסרונות אליהם הוא מודע {ע"א (יר') 1320/00 מישל הניה נ' WAPOR S.R.L, תק-מח 2001(1), 10960 (2001)}.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 31837/04 {תעשיות אבן וסיד בע"מ נ' רוזנבלום אביב, תק-של 2008(3), 2755 (2008)}, בית-המשפט קבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות על-פי העילה שבסעיף 6(א)(1)(א) לחוק החברות, באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 23989/06 {א. טבול בע"מ נ' ברק גבי, תק-של 2008(2), 18855 (2008)}, בית-המשפט שוכנע כי האופן בו התנהל הנתבע, יש בו לפחות כדי לקפח את התובעת שהינה כיום נושה של החברה. התובעת נותרה חסרת יכולת לקבל מאת החברה את אשר היא זכאית לקבל ממנה.

יתירה מכך, הנתבע העיד כי למעשה ידע שנעשה שימוש ב"עברו הנקי בבית-המשפט" כדי להירשם כבעל חברה וכמנהל ומכאן יש להניח, כי ידע שפעולתו הינה בלתי-תקינה ונועדה להסתיר את בעליה האמיתיים של החברה אשר היו מנועים מלהירשם כבעליה וכך הפך להיות שותף למעשיהם.

בית-המשפט קבע כי מתן פטור בנסיבות אלה לנתבע, יש בו כדי לעודד פעילות בלתי-תקינה וניצול לרעה של מסך ההתאגדות של חברה.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 29284/05 {מודה אין בע"מ נ' מרי-לי לבני נשים (1998) בע"מ ואח', תק-של 2008(2), 17603 (2008)}, קבע בית-המשפט כי טענותיה של הנתבעת אינן מתיישבות עם השכל הישר וההיגיון הכלכלי וזאת לאור העובדה כי כל נושה מטרתו העיקרית הינה קבלת התמורה בעבור סחורה אשר סיפק ומשכך גרסתו של מנהל התובעת מהימנה בעיני.

במצב דברים זה, קבע בית-המשפט, פעלה נתבעת מס' 3 תוך קיפוח נושה {התובעת} לעומת נושים אחרים שכן קיבלו תשלומים בגין חובות נתבעות מס' 1 ו- 2.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 738666/06 {מירס תקשורת בע"מ נ' גאנם סלמאן, תק-של 2008(2), 15556 (2008)}, ביקשה התובעת כי הנתבע ישלם לה חוב כספי של החברה מעיינות חורשים בע"מ {להלן: "החברה"} אשר ניתן כנגדה פסק-דין.

בית-המשפט הרים את מסך ההתאגדות של החברה בקובעו כי העובדה כי הנתבע לא טרח להגיש הודעת צד ג' כנגד אותו חבר אשר לטובתו פעל את פעולתו כטענתו ואף לא טרח לעשות את המינימום הנדרש ולזמן את אותו חבר לעדות בבית-המשפט רק מחזקת הדעה כי דין התביעה - להתקבל.

ב- ת"א (רח') 2712/05 {ראשונטורס 2000 בע"מ נ' הראל אלדד ואח', תק-של 2007(2), 29211 (2007)} קבע בית-המשפט כי התביעה כנגד המנהלים, באופן אישי, מוצדקת היא וכי יש לחייבם באופן אישי במחירי כרטיסי הטיסה, בין עקב הרמת המסך ובין עקב התנהגות שאינה תמת-לב ואינה עולה בקנה אחד עם דרישות חוק החברות.

ב- ת"א (נצ') 1245/04 {שלי דוד נ' עבד אל פתח דראושה, תק-מח 2007(2), 2289 (2007)}, קבע בית-המשפט כי אין ספק, לנוכח עדותו של הנתבע, כי הוא היה מודע לכך, כי החברה שרויה בחובות, והוא היה מודע אף לחובותיה. כל זה, לא מנע ממנו לרוקן את החברה מתוכן, וזאת על-מנת להביאה למצב שבו לא תוכל לפרוע את חובותיה לכלל הנושים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שימוש באישיותה המשפטית של החברה לשם ביצוע הונאה או קיפוח נושה