סמכות מקומית וסמכות עניינית בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין

בטרם פתיחה בהליך משפטי, נדרש יוזם התביעה לבדוק מיהו בית-המשפט המוסמך על-פי דין לדון בתובענה.

לפיכך, בטרם תוגש התובענה לבית-המשפט חייב בעל הדין לבחון איזה בית-משפט הוא בעל הסמכות לדון בה.

בדיקת סמכותו של בית-המשפט נעשית בשלושה מישורים:

א. בדיקת הסמכות העניינית, במסגרתה יש לבדוק איזה בית-משפט או בית-דין מוסמך לדון בתובענה מבחינת הסעד המבוקש ומהות העניין בו עוסקת התובענה.
ב. בדיקת הסמכות המקומית, במסגרתה נבחן לאיזה בית-משפט מסורה הסמכות לדון בתובענה מבחינת תחום השיפוט.
ג. בדיקת הסמכות הבינלאומית, במקרים בהם מעורב בתביעה אלמנט זר, ובמסגרתה נבחנת השאלה האם בית-המשפט בישראל מוסמך לדון בתובענה, והאם קיימים טעמים לעיכוב ההליכים בבית-המשפט בישראל, לשם העברת התובענה לבית-המשפט בחו"ל.
חוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי-המשפט), קובע את תחומי הסמכות של בתי-המשפט השלום והמחוזי.

בנוסף, קיימים עניינים שאינם מסורים לא לשיפוטו של זה ואף לא לשיפוטו של זה. המדובר בבתי-משפט בעלי סמכויות מיוחדות, כמו בתי-המשפט לענייני משפחה, בתי-דין מינהליים וכו'.

1. סמכות מקומית
סמכות מקומית היא סוגיה בסדר הדין האזרחי, ואחת מהטענות המקדימות, אשר יש להעלות אותן בהזדמנות הראשונה. קביעת הסמכות המקומית עונה על השאלה: באיזה מחוז יתנהל הדיון? חשוב לציין, כי לכל בתי-המשפט של אותו המחוז, יש סמכות מקומית מקבילה לאותו תיק.

התקנה הדנה בסמכות מקומית היא תקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, בקובעה:

"3. תובענה שאינה במקרקעין
(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.
(א1) על-אף האמור בתקנת-משנה (א), היו לעסקו של התובע הספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית-משפט באותו תחום שיפוט.
(ב) היו נתבעים אחדים, יכול שתוגש התובענה לכל בית-משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים."
ניתן לסכם את תקנה 3 בקביעה שהתובע הולך אחרי הנתבע. הסמכות המקומית נקבעת בהתאם לקרבת המקום או האירוע לנתבע ולא לתובע.

כאשר בית-משפט עורך את המשפט בלא סמכות מקומית, אין לכך כל השפעה על התקפות של פסק-הדין שלו, או על עצם ניהול המשפט. אם הדיון נערך בבית-משפט השלום בבאר-שבע, למשל, במקום בבית-משפט השלום בהרצליה, והסמכות העניינית היא אכן של בית-משפט שלום, הרי שאין זה משנה היכן ניתן פסק-הדין והיכן נערך הדיון, כל עוד הצדדים לא העלו את הסוגיה בהזדמנות הראשונה.

כמו-כן, בית-המשפט, בניגוד למצב בסמכות עניינית, אינו חייב לבדוק האם הוא שופט בסמכות מקומית.

אם ישנה הוראה בחוק, אשר מסמיכה בית-משפט מקומי ספציפי לצורך עניינים מסויימים, הרי שלא תהיה משמעות לדברים האמורים בתקנות סדר הדין האזרחי לעניין הסמכות המקומית. למשל, קיימים כללים נפרדים לענייני משפחה, ירושה ופירוק חברות.

בנושא הסמכות המקומית, יש משמעות רבה להסכמת הצדדים טרם המשפט. הנושא קבוע בתקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984):

"היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית-המשפט שבאיזור שפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית-המשפט שבאותו מקום או לבית-משפט אחר לפי תקנות 3 או 4."

כאמור, יש לזכור, כי הסכמת הצדדים תיבחן רק באם אין הוראה בחוק, אשר מקנה סמכות לבית-משפט ספציפי.

בדרך-כלל, אם ישנה הסכמה מוקדמת, היא באה לידי ביטוי בתור סעיף בחוזה. ישנם 2 סוגים של סעיפי הסכמי שיפוט:

1.1 הסכם שיפוט כללי/מקביל/תניית שיפוט מקבילה
דוגמה להסכם שיפוט מסוג זה, הוא סעיף האומר כי:

"הצדדים מסכימים כי במקרה של סכסוך, לבתי-המשפט במחוז דרום תהיה סמכות שיפוט."
הפרשנות של בתי-המשפט לסעיף מסוג זה, היא כי מותר לכל אחד מהצדדים, אך לא חובה עליו, לפנות אל בתי-המשפט של מחוז דרום, גם אם הסוגיה הרלבנטית אינה אמורה להתברר שם על-פי כללי הסמכות המקומית.

1.2 הסכם שיפוט ייחודי/תניית שיפוט ייחודית
הסכם שיפוט ייחודי יאמר דבר אחר. למשל:

"הצדדים מסכימים כי לבתי-המשפט של מחוז ירושלים תהיה הסמכות הבלעדית, לדון בכל סכסוך אשר יתגלע בין הצדדים."
במקרה זה, לא משנה לאיזה בית-משפט תהיה הסמכות המקומית, הרי שהשיפוט יהיה בסמכותם של בתי-המשפט במחוז ירושלים.

2. תובענה במקרקעין
כאשר עוסקים בתובענה במקרקעין, קיימים כללים שונים. תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, עוסקת בתובענה שכולה במקרקעין, וקובעת:

"4. תובענה שבמקרקעין
תובענה שבמקרקעין תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו הם מצויים."

כשאומרים, תובענה שכולה במקרקעין, הכוונה לתביעת בעלות או לביצוע בעין של הסכם מקרקעין. גם תביעה לפירוק שיתוף על-פי חוק המקרקעין היא תובענה שכולה במקרקעין.

במקרה של תובענה, שעניינה מקרקעין שמצויים במקומות שונים, יש להגיש תביעות נפרדות באשר לכל חלקת מקרקעין. אפשרות אחרת היא, לפנות לנשיא בית-המשפט העליון, שיעשה שימוש בסמכותו על-פי סעיף 78 לחוק בתי-המשפט ויאחד את הדיון בכל התובענות.

ב- ב"ש 548/82[3] נדונה בקשה להעברת מקום הדיון. בפסק-הדין דובר בירושה, שנפלה בחלקן של המבקשות והמשיב, וכללה נכסי מקרקעין, חלקם בנהריה וחלקם בתל-אביב. המבקשות ביקשו פירוקו של השיתוף בנכסים, ועל-פי הוראת תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, הגישו שתי תביעות, האחת בבית-משפט השלום בנהריה והשניה בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו. בקשתן, מושתתת על תקנה 5 לתקנות הנ"ל (כיום המדובר בתקנה 7 לתקנות סד"א), היא להעברת הדיון בתביעה שבתל-אביב אל בית-משפט השלום בנהריה.

כב' השופט שמגר קובע, כי תקנה 5 (כאמור, כיום תקנה 7) קובעת: "בתי-משפט אחרים בעלי אותן סמכויות", לפיו, המחוקק כיוון בתקנה זו לשאלת הסמכות העניינית ולא לשאלת הסמכות המקומית.

כב' השופט מוסיף, כי:

"תקנה 5 הנ"ל נתכוונה בעיקר – אם כי לא בלבד – למקרים, בהם הוגשו תביעות מקבילות באותו עניין לבתי-משפט שונים. המדובר איפוא לכאורה בתביעות, אותן ניתן היה להגיש במקום אחד בלבד."
במקרה דנן, קובע כב' השופט:

"הנוחות שבדיון בכל המקרקעין, כדי שניתן יהיה ליצור מעין מאגר של מכלול הנכסים, שעל יסודם תבוצע חלוקה, שהפגיעה הנובעת ממנה למבקשות מועטת יחסית, אינה יוצרת האחדה של נושא. לפיכך ספק, אם מתקיימת דרישת תקנה 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, שהתובענות תהיינה בנושא אחד."
כב' השופט מוסיף ואומר כי:

"במקום בו אין בידי בית-משפט – אחד מתוך אלה אשר לפניהם תלויה ועומדת תובענה – סמכות מקומית לדון בכל העניינים, רשאי נשיא בית-המשפט העליון או ממלא מקומו הקבוע, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 36 לחוק בתי-המשפט, התשי"ז-1957, להורות שיהיה העניין נדון בבית-משפט של אותה דרגה במקום אחר, בין אם ניתן היה להגישו מלכתחילה לפני בית-המשפט, אליו מועבר הדיון על-פי הוראתו של הנשיא או ממלא מקומו הקבוע, ובין אם לאו."
לסיכום, קובע כב' השופט, שאיחוד הדיון בתובענות בבית-משפט אחד הוא מוצדק, ואין טעם להפריד את הדיונים בחלוקה לגבי כל נכס מקרקעין לפני בית-משפט שונים.

ב- בש"א 5186/95 אותה הלכה חזרה בשנית. בפסק-הדין דובר בשני הליכים לפירוק שיתוף בשתי דירות שונות שהתנהלו במקביל בבית-משפט השלום בחדרה ובבית-משפט השלום בכפר סבא, כשהמבקשת היא התובעת בשניהם.

המבקשת עותרת להעברת הדיון בתובענה הראשונה לבית-המשפט שבו הוגשה התובענה השניה, ומסבבת תביעתה על תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי. המשיב, מצידו, מתנגד להעברה וטוען ראשית, שתקנה 7 אינה חלה אלא בתובע בתביעה אחת, שהוא נתבע בתביעה האחרת, ושנית, שאין מדובר בתובענות ב"נושא אחד" כאמור בתקנה 7 הנ"ל.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט ש' לוין, מקבל את טענות המבקשת ומורה להעביר את התביעות לבית-משפט אחד וזאת מטעמי נוחיות וכן על יסוד סעיף 78 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב). כב' השופט לוין מזכיר את פסיקת כב' השופט שמגר ב- ב"ש 548/82 הנ"ל ומציין, כי פסיקתם הזהה נובעת מזהות העובדות.

3. סמכות עניינית
סמכות עניינית... כאן, מחפשים את התשובה לשאלה: "האם הערכאה שדנה בנושא, היא אכן הערכאה המוסמכת?". זו אינה טענה מקדמית וניתן לטעון אותה בכל שלב משלבי המשפט. למעט במקרים בהם התנהלות התובע נגועה בחוסר תום-לב אשר "זועק לשמיים", ואז לא תישמע טענתו על כך שבית-המשפט ניהל את המשפט בחוסר סמכות.

השאלה בסמכותו של איזה בית-משפט או בית-דין מצוי נושא התובענה תיבחן על-פי הכללים הבאים:

האם העניין מצוי בסמכותו הייחודית של בית-משפט או בית-דין לפי הוראת חוק ספציפית? לדוגמה: עניין הנוגע ליחסי עובד ומעביד – מצוי בסמכותו הייחודית של בית-הדין לעבודה מכוח סעיף 24 לחוק בית-הדין לעבודה. ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, אזרחי המדינה או תושביה – מצויים בסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני, מכוח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין).

במידה שהתשובה לשאלה זו שלילית, יש לבחון, האם העניין מצוי בסמכותו הייחודית של בית-משפט השלום, לפי סעיף 51 לחוק בתי-המשפט?

סעיף 51 לחוק בתי-המשפט קובע:

"51. הסמכות
(א) בית-משפט שלום ידון באלה:
(1) (א) עבירות שעונשן קנס בלבד או מאסר לתקופה שאינה עולה על שבע שנים; למעט העבירות המנויות בחלק א' של התוספת השניה, שעונשן מאסר לתקופה של חמש שנים או יותר, אם החליט פרקליט מחוז להעמיד עליהן אדם לדין לפני בית-משפט מחוזי למעט עבירה לפי חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, ולמעט עבירה לפי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003.
(ב) עבירות המנויות בחלק ב' לתוספת השניה, שעונשן מאסר לתקופה העולה על שבע שנים, אם החליט פרקליט המדינה או פרקליט מחוז להעמיד עליהן אדם לדין לפני בית-משפט שלום, ובלבד שלא יוטל עונש מאסר לתקופה העולה על שבע שנים.
(2) תביעות אזרחיות – למעט תביעות הנוגעות למקרקעין – כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך או הצמדה;
(3) תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית-משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין;
(4) תביעה-שכנגד לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה-שכנגד אשר יהיה.
(5) בענייני משפחה כמשמעותם בחוק בתי-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, וזאת על-אף האמור בפסקאות (2) ו-
(3).
(ב) שר המשפטים, בהתייעצות עם נשיא בית-המשפט העליון ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי בצו להגדיל את הסכום הנקוב בסעיף-קטן (א)(2); בצו כאמור ניתן לקבוע, לכלל בתי-המשפט או לבית-משפט מסויים, כי עניין שהגדלת סמכות כאמור הוסיפה לבית-משפט השלום ושהוגש לפני תחילתו של הצו לבית-משפט מחוזי יידון בבית-משפט השלום, ובלבד שטרם הוחל בו בשמיעת עדים.
(ג) בעניינים המפורטים בפיסקה (5) בסעיף-קטן (א) ידון בית-משפט שהוסמך כאמור בחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995."

מהוראות הסעיף עולה, כי סמכותו העניינית של בית-משפט השלום, בכל הנוגע לתביעות כספיות, מוגבלת ל-2,500,000 ש"ח, להוציא תביעות הנוגעות למקרקעין.

למען הסר ספק, תביעות כספיות הנוגעות למקרקעין, הינן תביעות כספיות רגילות והסמכות לדון בהן תיקבע על-פי שווי התובענה.

תביעות הנוגעות במקרקעין שבסמכות בית-משפט השלום (יהא שווי המקרקעין אשר יהא), הן:

1. חזקה ושימוש במקרקעין – תביעת סעד של חזקה תתברר בבית-משפט השלום, ללא קשר לשווי המקרקעין (כך קבעה דעת הרוב ב- ע"א 145/58[4]). תביעה לפינוי/לסילוק יד ממקרקעין גם היא נכללת במסגרת תביעת חזקה. כך גם תביעות לשימוש במקרקעין, ובלבד שמדובר בשימוש תוך שמירה על גוף הנכס.
ב- ת"א (שלום ר"ל) 4514/04[5] התבקש בית-המשפט ליתן שני סעדים; הראשון, סעד שעניינו פינוי קראוונים מהמקרקעין. כב' השופט קבע שבכל הנוגע לסעד הפינוי אין כל בעיית סמכות עניינית. פינוי מיטלטלין ממקרקעין הוא עניין המצוי בגדרי סמכותו העניינית של בית-משפט השלום.
באשר לסעד השני, שעניינו הריסת מבנים (שאינם קראוונים), כב' השופט מזכיר, כי ההלכה המקורית היא, כי הסמכות של בית-משפט השלום בתובענות בעניין חזקה ושימוש במקרקעין מוגבלת לתביעות "תוך שמירה על גוף הנכס", וכדברי כב' השופט:
"לסעד של הריסת מבנים (שאינם מבנים יבילים): ההלכה המקורית היא כי הסמכות של בית-משפט השלום בתובענות בעניין חזקה ושימוש במקרקעין מוגבלת לתביעות 'תוך שמירה על גוף הנכס'; וראה: ע"א 37/59 שמש נ' מפעל הפיס כפ"ס; ע"א 294/65 ככר הרצל בע"מ נ' גולדברג; ע"א 524/63 גולדמן נ' אלגרבלי.
4. דומה שאין לחלוק על כך שהלכה זו נקבעה לפני עשרות רבות של שנים, כאשר בית-משפט השלום היה בית-משפט שסמכויותיו מוגבלות ומצומצמות עד מאוד, והערכאה הדיונית העיקרית היתה בית-המשפט המחוזי. מצב זה השתנה עד מאוד, וכיום בית-משפט השלום הוא למעשה הערכאה הדיונית העיקרית. יתרה מכך: כיום יש בידי בית-משפט השלום שורה ארוכה של סמכויות שעניינן הריסת מבנים מכוח חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. זאת הן במסגרת גזר דין מרשיע בעבירות מסויימות על החוק האמור; הן במסגרת של מתן צווי הריסה ללא הרשעה; והן במסגרת מתן צווי הריסה שיפוטיים ודיון בבקשות לביטול צווי הריסה מינהליים.
5. על רקע זה (שלא היה קיים במצב המשפטי שחל על הפרשות בהן נקבעה ההלכה הנזכרת בסעיף 3 לעיל) דומה שאין זה קשה להבין מדוע נוטים רבים משפטי בתי-המשפט המחוזיים ובתי-משפט השלום לחפש דרך להימנע מהתוצאה, לפיה תביעות בדבר חזקה ושימוש במקרקעין הכוללות גם סעד של הריסה צריכות להידון בית-המשפט המחוזי. דרך אחת שנמצאה לרבים היתה לקבוע כי מחמת השינויים שהוזכרו לעיל בגדרי סמכותו העניינית של בית-משפט השלום, הגיעה העת לסטות מההלכות שנזכרו בסעיף 3 לעיל. ראה למשל: בש"א (מחוזי ת"א) 1937/02 (מפי כב' השופט זפט); בש"א (מחוזי חיפה) 4209/03 קעדאן נ' לחאם (מפי כב' השופט עמית); ורבים אחרים. דרך אחרת שנמצאה לרבים מהעוסקים בנושא היא הגישה לפיה בענייני סמכות 'הולך הטפל לאחר העיקר', תוך קביעה כי כאשר ה"טפל" הוא ההריסה ואילו "העיקר" הוא סעד של סילוק יד, שבוודאי מסור לסמכותו העניינית של בית-משפט השלום, אזי קונה בית-משפט השלום סמכות עניינית לדון גם בהריסה."
ככלל, תביעה להריסת חלק ממקרקעין, הנה בסמכות בית-המשפט המחוזי, וזאת משום שאין מדובר בשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס. חריג לכך הוא מטרד ליחיד. כאשר מוגשת תביעה בגין מטרד ליחיד, הסמכות לדון בתביעה זו נתונה לבית-משפט השלום, גם אם הסעד המבוקש הוא צו הריסה.
2. חלוקת שימוש במקרקעין – תביעה לחלוקת השימוש במקרקעין משותפים מצויה בסמכות בית-משפט השלום. למשל, תביעה בנוגע להסכם שיתוף בנכס מקרקעין.
3. חלוקת המקרקעין – תביעה לפירוק שיתוף מקרקעין – מצויה בסמכות בית-המשפט השלום, למעט:
א. כאשר מדובר בתביעות לפירוק שיתוף במקרקעין שאינם רשומים בלשכת רישום מקרקעין – הסמכות לדון בכך תיקבע לפי שוויה של הזכות, משום שהדיבור "חלוקת מקרקעין" פירושו רק פירוק שיתוף לפי חוק המקרקעין. כאשר הנכס לא רשום בלשכת רישום המקרקעין, מדובר בפירוק שיתוף לפי חוק המיטלטלין ולכן זהו פירוק שיתוף בזכויות, וסמכותו של בית-המשפט תיקבע על-פי שוויה של הזכות.
ב. תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין של בני משפחה, שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, מצויה בסמכות בית-המשפט לענייני משפחה, מכוח סעיף 1(2) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה.
4. תביעות במיטלטלין הכרוכות בתביעות מקרקעין – סעיף 51(א)(3) לחוק בתי-המשפט, מפרט תנאים בהתקיימם, בית-משפט השלום יקנה סמכות לדון בשימוש או חזקה במיטלטלין, ללא קשר לשווי התביעה:
א. הוגשה תביעה במקרקעין שבסמכות בית-המשפט השלום.
ב. לתביעה זו כרוכה תביעה שעניינה שימוש או חזקה במיטלטלין.
בכל יתר התביעות במקרקעין שאינן: חזקה, שימוש חלוקת מקרקעין או חלוקת שימוש – הסמכות מוקנת לבית-המשפט המחוזי.

סעיף 40 לחוק בתי-המשפט קובע, כי לבית-המשפט המחוזי סמכות שיורית לדון בעניינים הבאים:

א. כל עניין שאינו מצוי בסמכותו הייחודית של בית-משפט השלום, מכוח סעיף 40(1) לחוק בתי-המשפט.
ב. כל עניין שאינו מצוי בסמכותו הייחודית של בית-דין אחר, מכוח סעיף 40(2) לחוק בתי-המשפט.
ג. בעניין המצוי בסמכותו המקבילה של בית-דין אחר – כל עוד בית-הדין האחר אינו דן בעניין, מכוח סעיף 40(2) לחוק בתי-המשפט.
הסמכות העניינית לדון בתובענה נקבעת על-פי הסעד הנדרש, ואין זה משנה מהו הסכסוך האמיתי בין בעלי הדין.
ב- ע"א 1662/99[6] עיקר המחלוקת סבה סביב ההכרה ב"בן ממשיך" במשק.

בראשית פסק-הדין מתעכבת, כב' השופטת פורקצ'יה, על נושא הסמכות לדון בסכסוך בין בני משפחה בבית-משפט רגיל או בבית-משפט לענייני משפחה, כמו-כן, מבהירה כב' השופטת את ההיחלשות במגמת הפסיקה המאפשרת להעלות בכל שלב טענה של חוסר סמכות.

בפסק-הדין, המערער (להלן: "חזקיהו") והמשיב (להלן: "אליהו") הם אחים המתמודדים על הזכויות במשק במושב גבעת יערים אשר השתייכו לאימם עד לפטירתה ב- 4.6.92. טענת אליהו היא כי האם מינתה אותו עוד בשנת 1979 כ"בן ממשיך" וחזרה ועשתה כן ב- 1981.

ב- 18.5.81 חתם אליהו על תצהיר ובו נאמר כי ידוע לו שאמו התנתה את הסכמתה למינויו כבן ממשיך בתנאי, כי יסכים שלאחר אריכות ימיה יבוא חזקיהו להתגורר עם משפחתו בבית האם, והוא וחזקיהו יחלקו את המשק החקלאי שהיא תשאיר אחריה, והוא נתן הסכמתו לתנאי זה (להלן: "התצהיר"). ב- 22.11.1991 נערך הסכם בין האם לבין חזקיהו בו העבירה האם לו ולאשתו את הזכויות בבית המגורים שלה במשק (להלן: "ההסכם" ו"בית המגורים"). חזקיהו ומשפחתו התגוררו בבית המגורים עם האם עד לפטירתה, ולאחר מכן, עד היום.

לאחר פטירת האם הגיש אליהו תובענה לסעדים ההצהרתיים שלפיהם הוא הינו "בן ממשיך" במשק וכן כי הסכם שנכרת בין חזקיהו והאם בטל.

בית-המשפט המחוזי קיבל את בקשת אליהו לסעד ההצהרתי על שני חלקיו.

הערעור באשר להכרזת המשיב כ"בן ממשיך" נדחה פה-אחד, והערעור באשר לבטלות ההסכם בין חזקיהו לאם נתקבל ברוב-דעות הנשיא ברק והשופטת שטרסברג-כהן, כנגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה.

השופטת פרוקצ'יה, בהתייחסה לטענת חוסר הסמכות פסקה, כי:

"חזקיהו העלה טענת סף לפיה פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בטל מאחר שניתן בלא סמכות עניינית, בשל שני טעמים חלופיים: ראשית, מדובר בעניין שעילתו סכסוך בתוך המשפחה, ומקומו להידון בבית-המשפט לענייני משפחה בהתאם לחוק בית-המשפט לענייני משפחה; שנית, גם אם אין הסמכות נתונה לבית-המשפט לענייני משפחה, היא נתונה בידי בית-משפט השלום, משמדובר בזכויות חזקה ושימוש בנכס. אין לקבל את טענת הסף. באשר לטענת הסמכות לבית-משפט השלום – תביעתו של אליהו אינה קשורה בחזקה ושימוש בקרקע, אלא עילותיה נוגעות למעמדו כבן ממשיך בנחלה ולשאלת תוקפו המשפטי של הסכם העברת הזכויות בבית המגורים בין האם לחזקיהו. אין לסווג שני עניינים אלה כתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין."
לעניין סמכות השיפוט לבית-המשפט לענייני משפחה, פוסקת כב' השופטת פורקצ'יה:

"סמכותו של בית-משפט זה הינו ב'תובענה אזרחית בין אדם... לבין בן משפחתו... שעילתה סכסוך בתוך המשפחה, יהא נושאה או שווייה אשר יהא'. סיווגו של עניין כמצוי בסמכות בית-משפט רגיל או בית-משפט לענייני משפחה לעיתים אינו קל. עניינים שאינם נוגעים למעמד אישי במובהק, משלבים בתוכם, על-פי-רוב, יסודות של מחלוקת אזרחית ושל סכסוך משפחתי אלה באלה. את הנתונים השונים המגבשים את הסמכות העניינית יש לקבוע בתחילת המשפט, ואלה נעשים על-פי כתבי הטענות ובאמצעות הכרעה שיפוטית בראשיתו של ההליך השיפוטי. בענייננו הוגשה התובענה לבית-המשפט המחוזי, ובערכאה הדיונית לא נטען כי מדובר בסכסוך משפחתי שהסמכות לדון בו נתונה לבית-המשפט לענייני משפחה. ההליך נמשך כשנה וחצי עד למתן פסק-הדין, ושאלת הסמכות העניינית עלתה לראשונה בבית-המשפט העליון. עובדות אלה, הן עצמן, מצביעות על התייחסותם הסובייקטיבית של הצדדים לאופי המחלוקת ביניהם כאל מחלוקת שטיבה העיקרי אזרחי ולא משפחתי."
כב' השופטת מתייחסת למגמת הפסיקה לאחרונה, שאינה עוד מאפשרת העלאת טענות בדבר היעדר סמכות עניינית, בשלבים מתקדמים של ההליך המשפטי, באומרה:

"מעבר לנדרש יצויין: בעת האחרונה נחלשה במידת מה ההלכה שהיתה מקובלת עד עתה לפיה טענת היעדר סמכות עניינית ניתן להעלות בכל שלב של ההליך השיפוטי, לרבות, לראשונה, בערכאת ערעור, וגם אם לא הועלתה על-ידי הצדדים, רשאי בית-המשפט לעוררה ביוזמתו בכל שלב של הדיון. נשמעים עתה קולות לפיהם ראוי לשקול למנוע העלאת שאלת סמכות עניינית מקום שהתנהל דיון שלם ומפורט בערכאה שיפוטית רגילה, והצד המפסיד מבקש לבטלו תוך התעלמות מזמן שעבר וממשאבים שהוצאו."
ב- ת"א (נת') 10263/04[7] כב' השופט יחזקאל קינר נדרש, במסגרת תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין, לפסוק בשאלת הסמכות העניינית.

התובעת עתרה לפרק את השיתוף במקרקעין הידועים כ"בית זאב" ברחוב סמילנסקי בנתניה (להלן: "הנכס"). הבעלים היחיד של הנכס היא חברת בית זאב נתניה בע"מ, היא הנתבעת הפורמלית (להלן: "החברה"). התובעת והנתבעות 1-2 מחזיקות במניותיה של החברה בחלקים שונים.

החברה הוקמה בשנת 1958 על-ידי התובעת והנתבעות 1-2 שהיו שלושתן באותם הזמנים גופים הקשורים לתנועה הלאומית בארץ ישראל. בעלי המניות רכשו באמצעות החברה את המקרקעין עליהם הקימו הנכס נשוא תביעה זו. מאז רכישת הנכס ובמשך שנים ארוכות השתמשו בעלי המניות בעצמם, כל אחד למטרותיו הוא, בחלק מסויים של הנכס.

בשנת 2001 לערך, רכשה התובעת נכס חדש אליו העבירה את פעילותה העסקית ומשכך ביקשה למכור את חלקה בנכס לצד שלישי. לאחר שלא עלה בידה להגיע להסכמה עם הנתבעות לעניין מכירת חלקה בנכס, הוגשה התביעה שבפני.

טענת הנתבעות היא, כי בית-המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בתובענה מאחר ומדובר הלכה למעשה בפירוק חברה. לטענתן, לא בכדי בחרו מייסדי החברה להתאגד כחברה פרטית ולקבוע בתקנונה את הגבלת עבירות המניות. החלת דיני השיתוף במקרקעין תסכל מטרה זו.

מנגד טוענת התובעת כי יש להחיל עניינית במקרה זה את דיני פירוק השיתוף במקרקעין ולא את דיני פירוק החברות ולפיכך בית-משפט השלום מוסמך עניינית לדון בתביעה זו.

כב' השופט קינן מזכיר, כי:

"ההלכה הנוהגת היא כי גם מקום שהנכס היחיד של חברה הוא נכס מקרקעין, תפורק היא על-פי דיני הפירוק המוסדרים בדיני החברות ולא על-פי דיני פירוק השיתוף במקרקעין (ע"א 419/89 שרונה אולשטיין נ' זקסוניה מטויה ואריגה בע"מ, פ"ד מו(1) 172).
עם זאת, הפסיקה הכירה בחריגים בהם יחולו על הפירוק דיני פירוק השיתוף במקרקעין (ע"א 47/78 חלקה 3 בגוש 6541 בע"מ נ' ראובן זליג בן אפרים, פ"ד לב(3) 723; ע"א 291/78 "פאר עד" חברה לבניין ואח' נ' אושרובסקי נילי, פ"ד לג(1) 435).
למותר לציין כי קיימים הבדלים ניכרים בין כללי פירוק חברה לפי דיני החברות לבין כללי פירוק שיתוף במקרקעין לפי דיני המקרקעין (ראה לעניין זה סעיף 3 לפסק-הדין בעניין זקסוניה, וכן שי שגב, "פירוק של איגוד מקרקעין" מקרקעין דו-ירחון לענייני מקרקעין כרך ב/6 (נובמבר 2003) 19)."
כב' השופט רואה עצמו פטור מלהכריע בין הצדדים, מהטעם הפשוט, כי ההחלטה אם חלים על ענייננו דיני פירוק החברות או דיני פירוק השיתוף במקרקעין אמורה להתקבל על-ידי בית-המשפט המחוזי במסגרת בקשה לפירוק חברה שתוגש על-ידי החפץ לפרק את השיתוף, ולא במסגרת תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין.

בית-משפט השלום מוסמך אמנם לדון בפירוק שיתוף במקרקעין, אך שיתוף במקרקעין קיים רק כאשר קיימים מקרקעין "שהם של כמה בעלים" ((סעיף 27 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין")).

בענייננו, אין שיתוף בנכס המקרקעין נשוא התביעה, שכן החברה, הנתבעת הפורמלית 3 היא הבעלים היחיד של הנכס. לפיכך, מבחינת דיני המקרקעין, אין שיתוף בנכס שניתן לפרקו. על-מנת שניתן יהיה לנקוט בהליך של פירוק שיתוף לפי חוק המקרקעין חייבת להיעשות בראש ובראשונה העברה של הנכס מהחברה לבעלי מניותיה, פעולה שלא נעשתה במקרה זה ובהיעדרה קיים רק בעלים אחד לנכס והוא החברה. אין אפשרות מעשית, איפוא, לפרק את השיתוף בנכס בהליך הננקט לפי חוק המקרקעין, ופירוק השיתוף בנכס יוכל להיעשות רק בהליך של פירוק החברה.

גם פסקי-הדין שהחילו את דיני פירוק השיתוף במקרקעין על פירוקן של חברות (בעניין חלקה 3 בגוש 6541 בע"מ ובעניין "פאר עד") ניתנו במסגרת הליך של בקשה לפירוק חברה, כשהקביעה אם להחיל על בקשת הפירוק את דיני פירוק החברות או את דיני פירוק השיתוף במקרקעין (תוך עשיית שימוש בעילת הפירוק הקבועה בסעיף 257(5) לפקודת החברות(נוסח חדש), התשמ"ג-1983) מסורה לבית-משפט של פירוק, הלא הוא בית-המשפט המחוזי.[8]

לסיכום, כב' השופט, מוחק את התביעה ומציין כי התובעת תוכל להגיש בקשה לפירוק החברה לבית-המשפט המחוזי שלו הסמכות לדון בבקשה מעין זו.

4. ככל ההמשכיות
כאשר יש סמכות מקבילה לשתי ערכאות שונות ואחת מהן דנה בעניין ופסקה בו, הרי אם מתעורר לאחר מכן העניין שוב – לא תיזקק הערכאה האחרת לתביעה חוזרת באותו עניין עצמו, ועל בעל דין להביא את העניין מכוח כלל ההמשכיות, בפני הערכאה שנתנה את פסק-הדין.

ישנם שני חריגים לכלל ההמשכיות, בהתקיימם הכלל לא יחול; כאשר פרץ סכסוך חדש שאין בינו לבין הסכסוך הקודם קשר כלשהו, וכאשר הצדדים הסכימו שהעניין ידון בפני ערכאה אחרת, הן במפורש והן במכללא, בשתיקה או בויתור.

ב- ע"א 159/82[9], חוזר כב' השופט אור על דבריו של כב' השופט זוסמן, באומרו:

"כלל ההמשכיות מבוסס על 'הצורך למנוע התערבותו של בית-המשפט במלאכתו של בית-הדין ולהיפך, מפני תיקונו של עולם. מה שחשוב להדגיש הוא, שאין מדובר בהיעדר סמכות מהותית לכל אחת משתי הערכאות לדון בעניין, אלא בכלל או בהוראה, הבאים למנוע התערבות של אחת משתי הרשויות השיפוטיות – אשר לה סמכות מהותית לדון בעניין – ב"מעשי רעותה".'"[10]
ב- ת"א 1552/96[11] פסק-הדין עסק בבקשות דחיה על-הסף של התביעה או מחיקתה על-הסף. התובעים, היו בעלים במשותף, של חלקים בדירות בבית משותף בתל-אביב.

בשנת 1992 הגישו הנתבעים 2-4 בבית-משפט השלום תביעה כנגד התובעים לפירוק השיתוף בכל אחת מחמש דירות בבית המשותף. ביום 30.5.93 החליט בית-משפט השלום (כב' השופטת משל-שהם) על פירוק השיתוף ועל מכירת המקרקעין בשוק החופשי, תוך מתן זכות סירוב ראשונה לכל אחד מבעלי הדין בהליך.

כב' השופטת קבעה, כי:

"בחינת הסעדים המופיעים בכתב התביעה הביאה אותי למסקנה כי מקומו של הדיון בתובענה אינו בית-משפט זה, אלא בבית-המשפט שבו התבצע ההליך, או בבית-המשפט המוסמך לדון בערעור. אין כל הצדקה לפתוח מחדש את מסכת העובדות לפני. אין חולק על כך כי מבחינה מהותית ההליך הוא המשכו של ההליך שהתקיים בבית-משפט השלום בתל-אביב. אם בכלל, בית-משפט הדן בפירוק שיתוף במקרקעין ומחליט על פירוק בדרך של מכירה, ממשיך למעשה את ניהול ההליך גם לאחר מתן ההחלטה בדבר פירוק השיתוף, ויכול הוא ליתן הוראות לפי סעיף 40(ב) לחוק המקרקעין, על כל דרך אחרת, שאינה דרך המכירה של מקרקעין מעוקלים בהוצאה לפועל, הנראית לו יעילה וצודקת לביצוע המכירה. במקרה זה, בית-המשפט גם מפקח על הליכי המכירה ומכוח סמכותו הטבועה יש לו תפקידי עזר המתבטאים במתן הוראות באשר לבעיות המתעוררות בהליכי המכירה.
כפי שנאמר ב- ע"א 613/78, פ"ד לד(1) 32, 35:
'בהפעילו כוחותיו לפי סימן ב' בפרק ה' של חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ממלא בית-המשפט מתחילת ההליך ועד סופו מעין תפקיד מעורב של פוסק ושל מבצע פעולות בעלות אופי מינהלי, שאין להפריד ביניהן הפרדה 'חלקה'.'
פסק-דין זה אושר ב- רע"א 183/89 קמחי נ' קמחי, פ"ד מג(2) 95, 97 בו נאמר:
'אין בית-המשפט הדן בתביעה לפירוק שיתוף מסיים את מלאכתו עם החלטת המכירה (או החלטה על פירוק השיתוף), כל עוד לא נסתיימו כל 'פעולות העזר' הכרוכות בביצועה.'
מכאן ברור, שכל קובלנות התובעים וטענותיהם בכתב התביעה, הנוגעות למעשה, באופן ישיר לביצוע המכירה על-ידי עורך-דין אינדיג ולזכויות הצדדים, צריכות להתברר, ונראה כי גם התבררו, על-ידי בית-המשפט שדן בפירוק השיתוף או על-ידי ערכאת הערעור עליו, ואין להביא מחלוקות אלה בנפרד לפני בית-משפט אחר."

[3] ב"ש 548/82 ד"ר יהודית מנליס נ' יורם מנליס, פ"ד לו(4) 437, 442-443.
[4] ע"א 145/58 קלקודה נ' אגד, פ"ד יג 260.
[5] ת"א (שלום ר"ל) 4514/05 מינהל מקרקעי ישראל – בשם קרן קיימת לישראל נ' פלדמן רן, תק-של 2006(4) 23373.
[6] ע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים, פ"ד נו(6) 295, 313-314.
[7] ת"א (נת') 10263/04 קופת חולים לעובדים לאומיים של הסתדרות העובדים הלאומית בארץ ישראל נ' מרכז תנועת החירות בארץ ישראל ואח', תק-של 2006(1) 17124.
[8] ראה למשל, החלטה לגבי בקשת פירוק חברה שהיא איגוד מקרקעין פש"ר (ת"א-יפו) 1355/04 היכל הכרך בע"מ נ' עורך-דין משה שוב (בנאמנות לאחרים) ואח', תק-מח 2004(3) 5433.
[9] ע"א 159/82 עמירם ויז'נסקי נ' ליבנת (יז'נסקי) רידר, פ"ד לו(4) 757.
[10] ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז 2626, 2617
[11] ת"א (מחוזי יר') 1552/96 אברהם שדה נ' יצחק אינדיג – עורך-דין ממונה כ"פקיד מכירה", תק-מח 97(3) 2738, 2740 (1997).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סמכות מקומית וסמכות עניינית בתביעה לפירוק שיתוף במקרקעין