ניהול ושימוש עד לפירוק (סעיף 44 לחוק המקרקעין)

"44. ניהול ושימוש עד לפירוק
בית-המשפט רשאי לתת צו זמני בדבר סדרי ניהול המקרקעין והשימוש בהם עד לסיום הליכי הפירוק."

סעיף 44 לחוק המקרקעין (להלן ייקרא: "סעיף 44") מסמיך את בית-המשפט לתת צו זמני בדבר סידור וניהול המקרקעין על לפירוקם הסופי. הוראה דומה לא קיימת בתחום המיטלטלין, אך היא תחול מכוח סדרי הדין הכלליים[215].

מטרת סעיף זה היא ליתן סעד ביניים המתייחס להליכי הפירוק בלבד. אין מטרתו ולא ניתן לעשות בו שימוש לצורך השגת עמדה עדיפה על הצד השני בקבלת הסעד המהותי[216].

ב- ע"א 40/74[217] נדון תוקפו של צו מניעה נגד בעל, האוסר עליו להיכנס לדירה, אותה הוא חולק עם אשתו.

המערערת הינה אשתו של המשיב ולשני בעלי הדין דירה ומקרקעין אחרים. בבית-המשפט המחוזי תלויה היתה תובענה לפירוק השותפות שבין בעלי הדין בדירה הנדונה ובמקרקעין.

לבקשת האישה, ניתן צו זמני במעמד צד אחד, האוסר על המשיב להיכנס לדירה המוחזקת על-ידי אשתו, אך לאחר מכן ביטל בית-המשפט את הצו ונימוקו, כי אין לו סמכות לפעול למען מניעת אלימות או עבירות בדרך-כלל, ללא קשר עם שמירה על זכויות הנמצאות לדיון בפניו.

בית-המשפט העליון הפך את קביעתו של בית-המשפט המחוזי ופסק, כי חוק המקרקעין, מסמיך את בית-המשפט, לתת צו זמני בדבר שימוש במקרקעין משותפים עד לסיום הליכי הפירוק, ובהתאם לאותו חוק, זכות השימוש במקרקעין שיש לשותף אינה מצדיקה כשלעצמה שימוש שיש בו כדי לגרום אי-נוחות לאחר. על-כן, היתה הסמכות לבית-המשפט לתת צו זמני כמבוקש והעניין הוחזר לבית-המשפט לדון אם בנסיבות העניין יש מקום לתת צו כזה.

ב- בר"ע 264/75[218], התבררה תביעה לפירוק שיתוף מקרקעין. לבית-משפט השלום הוגשה תביעה על-ידי משיבה מס' 2 לפירוק שיתוף במקרקעין, בה שותפים למעלה מ- 1,000 איש.

בית-משפט השלום מינה מספר עורכי-דין וכינה אותם בשם "מנהלים" באשר ראה בהחלטתו צו זמני בדבר סדרי ניהול מקרקעין כאמור בסעיף 44 לחוק המקרקעין בעניין פירוק שיתוף במקרקעין.

ערעורם של המבקשים בבית-המשפט המחוזי נדחה והבקשה לרשות ערעור בבית-המשפט העליון נדחתה.

כב' השופט ח' כהן מתייחס לטענת המבקשים; שבית-המשפט אינו יכול להשתמש בסמכותו לפי סעיף 44 בטרם החליט לפרק את השותפות, ומבהיר כי טעות יסודית בידם. לפי סעיף 37 לחוק המקרקעין זכאי כל שותף בכל עת לדרוש את פירוק השיתוף ומשהוגשה תביעת פירוק כזו הרי כבר החלו הליכי הפירוק לפי סעיף 44 ואין כל צורך בצו פורמלי.

ב- המ' 421/76[219], התברר תוקפו של צו מניעה נגד אישה, האוסר עליה להיכנס לגור בדירה המשותפת.

בעלי הדין נישאו, זמן קצר לאחר הנישואין נסעו השניים לגרמניה, סמוך לאחר נישואיהם רכשו בני הזוג דירה מכספי הוריהם והשכירו אותה כשנסעו לגרמניה. בשלב מסויים הסתכסכו בני הזוג והאישה חזרה לישראל עם בתם הקטינה בעוד שהבעל נשאר בגרמניה.

לאחרונה, השכיר המבקש את הדירה, והמשיבה הגישה תביעת פינוי נגד הדייר והלה עזב אותה. קודם לכן, הגיש המשיב תביעה לבית-משפט השלום לפירוק השיתוף בדירה בינו לבין המשיבה, בדרך של מכירת הדירה בשוק. בקשר לתביעה זו ביקש המבקש סעד זמני למנוע כניסת המשיבה לדירה עם פינויה ממנה.

בבית-המשפט השלום, צו המניעה ניתן כמבוקש.

בבית-המשפט המחוזי בוטל הצו ונקבע, כי אין למבקש זכות למנוע כניסת המשיבה לדירה ולגור בה יחד עם הילדה.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט לנדוי, דחה את הערעור על פסיקת בית-המשפט המחוזי ופסק, כי מטרת המבקש ברורה, הבעל אינו מעוניין בדירה, מטרתו היא שהדירה תישאר פנויה, שהאישה לא תיכנס לגור בה ותיחשב לדירת מוגנת, ואז הדירה תימכר כדירה תפוסה והרווח עליה יפחת משמעותית.

כב' השופט לנדוי מסביר, כי טעמו העיקרי של בית-המשפט השלום, כשנתן את צו הביניים היה לשמור על הסטאטוס-קוו, היינו שהמשיבה לא גרה בדירה וכך תישאר. השופט לנדוי אינו מקבל נימוק זה ומבהיר, כי בעת מתן הצו היתה הדירה מוחזקת על-ידי הדייר והשאלה היתה מה יהא עם הדירה כאשר הדייר יפנה אותה:

"אלמלא ראה המבקש מראש שהדייר יפנה את הדירה לא היה מבקש את צו המניעה. לשון אחרת, אין כאן עניין של שמירה על סטאטוס קוו, כי עצם הבקשה מבוססת על ההנחה שהסטאטוס של הדירה ישתנה עם פינויה על-ידי הדייר. אין כאן למבקש זכות, ואפילו לכאורה בלבד, למנוע מהמשיבה את השימוש בדירה ובהיעדר זכות כזו אין לבקשה על מה שתסמוך. על-פי הדין, זכותו של בעל דירה היא להחזיק בדירה ולהשתמש בה בחזקה משותפת עם שותפו. הזכות היא לחזקה משותפת ולא לחזקה ייחודית של אחד השותפים, המשיבה אינה תובעת חזקה בלעדית בדירה אלא מסכימה ומביעה רצונה כי גם המבקש יצטרף אליה ויגור יחד עמה בדירה."
כאשר משווים את פסק-הדין בעניין בר יואב לעיל, לפסק-הדין בן אשר לעיל, קווי הדומות והשוני בולטים לעין: בפסק-דין בן אשר, דובר על דירה שהיתה בחזקת האישה, והשאלה היתה האם מוסמך בית-המשפט לפי סעיף 44 לאסור על הבעל את הכניסה לדירה עד לסיום הליכי הפירוק, כדי למנוע מריבות בין בני הזוג בתוך הדירה. על-כך השיב בית-המשפט בחיוב. באותו מקרה הדירה עמדה להימכר כתפוסה ואכן ניתן צו מניעה זמני.

מכל מקום, בפסק-דין בר יואב, נשללה לחלוטין הזכות לקבלת צו מניעה, מה שאפשר לאישה ששהתה בארץ לנצל נוכחותה זו לרעה, לצורך תפיסת חזקה בבית המשותף והשגת יתרון בהליכי הפירוק.

ב- ע"א 540/75[220] התבררה תביעה הנוגעת לשימוש משותף במקרקעין משותפים. המערער רכש בשנת 1930 חלקת אדמה מספר 91 בגוש מסויים בחדרה ובשנת 1937 מכר 450/1250 למורישם של המשיבים. על החלקה נבנו שני בניינים, האחד של המערער והאחד של המשיבים, ולאורך החלקה בין שני הבתים העומדים על החלקה הוקמה גדר על-ידי המשיבים בשנת 1937 כאשר המערער שהה בחו"ל וזו חילקה את החלקה לשניים. בשנת 1972 עקר המערער חלק מן הגדר כדי לבצע עבודות חפירה חיוניות למערכת ביוב והמשיבים פנו לבית-המשפט השלום שיחייב את המערער להשיב את מצב הגדר לקדמותו וימנע מלהיכנס לתחום חלקתם כדי לבצע עבודות חפירה. המערער מצידו הגיש תביעה שכנגד כי בית-המשפט יצהיר עליו שהוא זכאי לחזקה משותפת עם המשיבים בכל החלקה וכן ביקש להצהיר על בעלותו לגבי חלקים מחלקות אדמה נוספות בגוש הנ"ל, הרשומים כיום על-שם המשיבים ואשר לטענתו היו צריכים להיות חלק מן החלקה שהוא רכש בשעתו.

בית-המשפט השלום החליט שלא להיזקק לתביעה הנגדית של המערער בעניין הבעלות בחלקות האחרות, באשר דבר זה אינו נמצא בסמכותו, ומאידך החליט לדחות את תביעת המשיבים ולקבל את התביעה הנגדית של המערער כי הוא זכאי לחזקה משותפת בחלקה 91 כולה.

בתגובה, המשיבים ערערו לבית-המשפט המחוזי וזה חייב את המערער להשיב את הגדר למצבה הקודם ולעניין החזקה המשותפת דחה את תביעתו הנגדית של המערער וקבע כי עניין החזקה יש לברר בגדר הבירור בסכסוך הבעלות.

בבית-המשפט העליון הערעור התקבל. נקבע, כי אין הצדקה לכך שעניין הבעלות המשותפת לא יוכרע כבר עתה. החלטת בית-המשפט המחוזי הותירה את המצב ללא פיתרון משפטי., מחד גיסא, נדחתה תביעת המערער לחזקה משותפת ומאידך לא נקבע כי הצדדים חילקו ביניהם את החזקה או השימוש בחלקה הנדונה. השאלה האם נערך בין הצדדים במפורש או מכללא הסכם לחלוקת החזקה או ההנאה בחלקה האמורה היא שאלה שבעובדה ושופט השלום קבע את אשר קבע כאשר ראה ובחן את העדויות והראיות ואין להתערב במסקנתו. העובדה שקיימת גדר מאז 1937 ושהמערער לא דרש את סילוק הגדר איננה מספקת בכדי לקבוע כי אמנם בוצעה חלוקה, נוכח ההתנגדות שהפגין המערער כל הזמן לכל תוכנית חלוקה לגבי החלקה האמורה.

לפיכך, מקבל כב' השופט עציוני, את הערעור ומשיב על כנו אותו חלק מפסק-דינו של שופט השלום שלפיו זכאי המערער לחזקה משותפת, יחד עם המשיבים מס' 1-3 בחלקה האמורה כולה, למעט המבנים העומדים עליה והשייכים למי מהצדדים.

ב-בר"ע 1126/03[221], התברר סכסוך בין בני זוג. סלע המחלוקת נעוץ היה בגורלה של דירה השייכת לשני בני הזוג.

הסעד העיקרי אותו מבקש הבעל הינו מניעת כניסת המשיבה לדירה, ועיקר טיעוניו הם:

1. כניסת המשיבה לדירה תזכנה ביתרונות ובהגנות שבסעיף 40 ו- 101 לחוק המקרקעין, ומכך תפגע ותקופח זכותו שלו.
2. מתן הסעד ישמור על המצב הקיים עד לפירוק השיתוף.
3. על-פי סעיף 37(א) לחוק המקרקעין כל שותף במקרקעין משותפים זכאי לפרק בכל עת את השיתוף.
לעומתו, המשיבה טוענת כי אין לקבל את טיעוניו של המבקש, ועיקר טענותיה הן:

1. למשיבה זכות להשתמש בדירה מכוח סעיף 2 ו- 31(א)(1) לחוק המקרקעין.
2. אין חשש כי בהכנסה לדירה תהפוך המשיבה לדיירת מוגנת מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972 זאת, לאור סעיף 40א(ב) לחוק המקרקעין.
3. המצב הקיים ישמר.
4. מתן הסעד יפגע במשיבה פגיעה קשה לאין ערוך מהפגיעה במבקש ובאם יינתן הסעד.
כב' השופט יצחק כהן, מתייחס לטיעוניהם אלו של הצדדים ופוסק:

"ז. הדיון המשפטי
המבקש טוען כי אי-מתן הסעד יקנה למשיבה יתרונות מכוח סעיף 40 ו- 101 לחוק המקרקעין, לשם הנוחות נביא לשונם:
'40א. דירת מגורים של בני זוג (תיקון: התשנ"ה)
(א)החליט בית-המשפט לפי סעיף 40, על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית-המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדיו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצורכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצורכיהם, לתקופה שיקבע.
(ב) הוראות סעיף 33 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972, לא יחולו לגבי מי שהיה שותף בדירה שבית-המשפט החליט על פירוק השיתוף בה, כאמור בסעיף-קטן (א).
101. זכות קדימה בין בני זוג
מקרקעין שהם בבעלות משותפת של בני זוג, והם משק חקלאי או בית עסק המתנהלים על ידיהם כמשותף או דירה המשמשת להם מגורים, לא יהיה בן זוג זכאי להעביר חלקו לאחר אלא אם הציע אותו תחילה לבן זוגו.'
האם בשל הזכויות מהם תהנה המשיבה, זכויות שמקנה לה החוק, יש למנוע ממנה לממש את זכויותיה בדירה?
התשובה שלילית.
כך, ב- המ' 421/76 יהודה בר יואב נ' ברוריה בר יואב, פ"ד לא(1) 263, 264-265 (להלן: "פסק-דין בר יואב") הדומה לענייננו ושהוזכר על-ידי כב' השופטת רבס בהחלטתה וכן על-ידי בא-כוח המבקשת בתגובתו:
'... עוד לפני שעזב אותה הגיש המבקש תביעה נגד המשיבה בבית-משפט השלום בחיפה לפירוק השיתוף בדירה בינו ובין המשיבה. אין חולק שהפירוק יכול להתבצע רק בדרך מכירת הדירה בשוק, כי היא אינה ניתנת לחלוקה-בעין. בקשר לתביעה זו ביקש המבקש גם צו זמני למניעת כניסתה של המשיבה לדירה, אם הדירה תתפנה מן הדייר בוקאי (כפי שאמנם התפנתה, כאמור).'
לשון אחרת, אין לנו כאן עניין בשמירה על הסטטוס-קוו, כי עצם הבקשה מבוססת על ההנחה שהסטטוס של הדירה ישתנה עם פינויה על-ידי בוקאי. האם יש למבקש זכות כלשהי, ותהא זאת אפילו זכות לכאורה בלבד, למנוע מן המשיבה את השימוש בדירה? כי הרי בלא הוכחת זכות כזאת, לפחות לכאורה, אין לבקשה על מה שתסמוך. בהקשר זה חשוב לציין שלפי הראיות שהיו לפני בית-משפט השלום לא נרכשה דירה זו כנכס השקעה בלבד. אכן, היא שימשה לבני הזוג כמקור הכנסה בעת שהייתם בחוץ-לארץ, אך נסיעתם של בני הזוג לברלין היתה בתחילתה נסיעה לשם לימודים, ואין ספק שאותה שעה עדיין התכוונו לשוב ארצה ושעם שובם תשמש הדירה כדירת המשפחה.
על-פי הדין זכותו של בעל דירה היא להחזיק בדירה ולהשתמש בה בחזקה משותפת עם שותפו (ע"א 393/58 משה ברוינר נ' שלמה לברון, כמנהל עזבון קלמן ברוינר, פ"ד יד 173-177, 196; ע"א 64/65 עזבון משה נסים משיח, באמצעות יורשיו ראובן, סופי ושלמה משיח, ואח' נ' נסים משיח, פ"ד כ(1) 126, ואחרים). הזכות היא לחזקה משותפת עם השותף ולא לחזקה ייחודית של אחד השותפים.
להבדיל מן התקדימים הנזכרים לעיל לא מתעוררת כאן שום בעיה מי מבין שני בני הזוג יגור בדירה.
המבקש יושב בברלין ואין לו כיום כל עניין לגור בדירה זו (ומשום כך, הוא חותר למכירתה ולגביית מחצית ערכה המלא) והמשיבה אינה תובעת לעצמה את החזקה הבלעדית בדירה, והיא טוענת – ולצורך זה די בטענה – שאין בדעתה למנוע מן המבקש מגורים משותפים עמה ועם בתם בדירה זו, אם ירצה בכך; אדרבא, זה רצונה וזו תקוותה. מטרת המבקש בתביעה לפירוק השיתוף ובקשתו למתן הצו הזמני גלויה לעין:
אין הוא מעוניין עוד בדירה כמקום מגורים לו ולמשפחתו ועל-כן מבקש הוא לממש את ערכה ולקבל את מחצית מחירה, לשם כך מעוניין הוא בכך שהדירה תימכר כדירה פנויה ולא כתפוסה אך אם המשיבה תיכנס לדירה ותגור בה, ממילא היא תיהפך לדיירת מוגנת אם הדירה תימכר, לפ' סעיף 33(א) של חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972, ופירוש הדבר שהדירה תוכל להימכר רק כדירה תפוסה.
קיום צו-המניעה הזמני, למניעת כניסתה של המשיבה לדירה אין בו שום זמניות כל תכליתו של הצו היא לחסום למשיבה סופית את הדרך למגורים בדירה זו: אם לא תגור בה בעת מכירתה, שוב לא יהיה לה פתחון-פה כלפי הקונה, כדי להבטיח לעצמה את זכות המגורים בדירה כדיירת מוגנת, זכות המגיעה לה כבעלת הקניין המשותף בדירה. לא למטרה מעין זו נועד סעיף 44 של חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, המסמיך את בית-המשפט לתת צו זמני 'בדבר סדרי ניהול המקרקעין והשימוש בהם עד לסיום הליכי הפירוק'. אילו היינו משאירים צו זה בתקפו, הוא היה פועל את פעולתו לא רק עד לסיום הליכי הפירוק אלא גם מעבר לו.
יודגש, כיום אין כל חשש כי המבקשת תהפוך לדיירת מוגנת זאת מכוח סעיף 40א(ב) לחוק המקרקעין שהוא כלשונו לעיל.
המבקש חייב במדור אשתו ובנו, אין מדובר בעניין קנייני בלבד אלא בעירוב של דיני קניין ודיני אישות גם יחד, לא ניתן לנתק בין שני תחומים אילו, כך ב- ע"א 2626/90 אברהם ראש חודש נ' מירה ראש חודש, פ"ד מו(3) 205, 211-212 (להלן: "פסק-דין ראש חודש"):
'פירוק השיתוף של בני זוג בדירת מגוריהם, שאינו כרוך בתביעת גירושין, כמוהו כפירוק כל שיתוף אחר במקרקעין, וגם על פירוקו של שיתוף כזה יחולו הוראותיו של חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. רוצה לומר, כשישנם שני שותפים בלבד לנכס, ואחד מהם דורש את פירוק השיתוף, על-פי זכותו לפי סעיף 37(א) של החוק, 'במקרה כזה השותף האחר אינו יכול לדרוש שהשיתוף יקויים למרות רצון שותפו לפרקו.' (ע"א 288/71 מרדכי נ' מדרכי, פ"ד כו(1) 398, 393)
ועל-אף שדין אחד לפירוק השיתוף במקרקעין, הן לעניין החוק המהותי לפיו יכריע בית-המשפט בבקשת הפירוק, והן לעניין סמכותו הייחודית של בית-משפט השלום לדון בבקשה על-פי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, אין בית-המשפט רשאי, שעה שהוא מחליט על ביצוע פירוק השיתוף בדירת מגורים של בני זוג (להבדיל מהחלטתו על עצם הפירוק), להתעלם מפן נוסף של ההליך שבפניו. דהיינו, כי אין המדובר בשותפים הזרים זה לזה, אלא בבני זוג אשר חלים עליהם גם דיני המשפחה, אשר במסגרתם חב הבעל במדור לאשתו. וכיוון שכרוכים בפירוק אשר כזה דיני הקניין ודיני המשפחה בקשר בל יינתק...'.
סעיף 44 לחוק המקרקעין קובע:
'44. ניהול ושימוש עד לפירוק
בית-המשפט רשאי לתת צו זמני בדבר סדרי ניהול המקרקעין והשימוש בהם עד לסיום הליכי הפירוק.'
סעיף 14 לחוק המקרקעין קובע:
'14. הגבלת זכויות
בעלות וזכויות אחרות במקרקעין, אין בהן כשלעצמן כדי להצדיק עשיית דבר הגורם נזק או אי-נוחות לאחר.'
בפסק-דין בר יואב הנ"ל נקבע כי אין מטרתו של סעיף 44 לחוק המקרקעין לאמור חזקה משותפת בדירה ואין משמעותה חזקה ייחודית אלא זכות משותפת לשני הצדדים לגור בה, ודוק, לשני הצדדים.
כאמור וכמפורט בפסק-הדין בבית-המשפט קמא וכעולה גם מסעיף 2(ה) לתגובת המשיבה אין המשיבה מונעת מהמבקש לקבל חזקה בדירה ביחד עימה.
דבר זה אף עולה בקנה אחד עם החלטת בית-הדין הכנסייתי בבקשת המבקש לשלום בית.
מסכים אני עם כב' השופטת רבס כי מניעת המשיבה מלהיכנס לדירה תהווה סתירה להחלטת בית-הדין הכנסייתי וראה גם וכעולה מפסק-דין ראש חודש דלעיל בתביעה לפירוק בדירת מגורים של בני זוג.
ח. המבקש לא הוכיח כי התערבות בית-המשפט בשלב כה מוקדם של תביעת הפירוק הכרחית נימוקיו בבקשה אינם מספקים לעניין זה.
הדירה נרכשה על-ידי בני הזוג במטרה שתשמש להם למגורים ואין כל סיבה הנראית לעין למנוע מהמשיבה לממש זכותה זו. המבקש גם לא הוכיח זכות כל שהיא ולו לכאורית בגינה ייעתר בית-המשפט וימנע מהמשיבה כניסה לדירה, הטענה כי המשיבה תהנה מהזכויות המונות לה מכוח סעיף 40 ו- 101 לחוק המקרקעין אינה עומדת.
המחוקק ראה לנגד עיניו בסעיפים אלו את ההגנה על אינטרסים ברי עדיפות וחשיבות כדאגה לקטינים וזכות קדימה לבני הזוג בטרם העברת זכויות לצד ג'. אם תהנה המשיבה מזכויות אלה הרי שמכוח החוק היא תהנה ועל כך, טרונייתו של המבקש אינה במקומה. באשר רצה המחוקק להגביל את זכותו של מי מבני הזוג הוא עשה זאת, כגון בסעיף 40א(ב), לחוק.
איני רואה גם כיצד תקופח זכותו של המבקש אם תוצע הדירה קודם למשיבה שהרי אז תשלם היא למבקש את מחצית זכויותיו בניכוי מחצית המשכנתה.
ט. בנוגע לאי-פינוי המשיבה מהדירה עד שימצא למבקשת ובנה הסדר מגורים אחר המתאים
לצורכיהם, הרי ראש וראשון המבקש חייב במדור כרכיב במזונות בהם הוא חייב, עם זאת, היה וימצא כי המשיבה לא היתה זכאית למזונות ולמדור מהמבקש יפוצה המבקש בהתאם.
י. במאזן שבין אי-הנוחות שיגרם למבקש מאי-מתן הסעד לבין אי-הנוחות שיגרם למשיבה מנתינתו, אי-הנוחות שיגרם למשיבה גדול לאין ערוך מזה שיגרם למבקש, ראה גם; המשיבה משלמת החל מחודש מאי 2003 את תשלומי המשכנתה על הדירה אותם הפסיק המבקש לשלם, זאת בנוסף לשכר הדירה בה היא מתגוררת עתה (בניכוי 500 ש"ח בהם אכן משתתף המבקש) ובכך, נחה דעתי כי אין תשלומי כפל למדור השתתפותו בשכר הדירה.
המזונות הזמניים והמדור ישקלו שוב בהיכנס המשיבה לדירה מבלי לפגוע בעובדה שהחל מחודש מאי 2003 המשיבה נושאת לבדה בתשלומי המשכנתה.
י"א. איני מוצא ממש בטענות המבקש למשוא פנים ויחס שלילי ועוין של בית-המשפט קמא כלפיו, החלטתו של בית-המשפט קמא שקולה, מנומקת היטב עובדתית ומשפטית ולא מצאתי בה הנטען כביכול לאיפה ואיפה בין המבקש למשיבה."

[215] מ' דויטש, קניין כרך א' (התשנ"ז-1997).
[216] המר' 421/76 בר יואב נ' בר יואב, פ"ד לא(1) 263. בפסק-הדין נפסק, כי אין מקום למתן צו מניעה זמני כנגד בת זוג השותפה לדירה, אשר מונע ממנה כניסה לדירה, כאשר מטרתה של בקשה זו היא למנוע מבת הזוג להעלות בהמשך טענה של דירת מוגנת, מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר(נוסח משולב), התשל"ב-1972.
[217] ע"א 40/74 גורג'ינה בן אשר, ואח' נ' דב בן אשר, פ"ד כח(1) 671.
[218] בר"ע 264/75 הירקון הכחול א. בע"מ נ' איתן הלפרין ואח', פ"ד ל(1) 587.
[219] המ' 421/76 יהודה בר יואב נ' ברוריה בר יואב, פ"ד לא(1) 263.
[220] ע"א 540/75 צבי דגני נ' טוביה פניג ו- 3 אח', פ"ד לא(2) 637.
[221] בר"ע (נצ') 1126/03 גוזיף סכראן נ' לנא סכראנן (פורסם בנבו).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ניהול ושימוש עד לפירוק (סעיף 44 לחוק המקרקעין)