חזקת תאונת עבודה ורשלנות

שאלה: מהם המקרים שייחשבו כתאונת עבודה?

תשובה: סעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי, מרחיב ומפרט את המקרים שייחשבו כתאונת עבודה. תאונה בעבודה היא בראש ובראשונה תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו, כאמור בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי. כאמור לעיל, בסעיף 80 לחוק הביטוח הלאומי, נקבעו שורה של מקרים בהם חזקה על התאונה שהיא תאונה בעבודה {ב"ל (י-ם) 1083/01 דהן דוד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2001(2), 896 (2001)}.
נטל ההוכחה, להוכיח כי התאונה קרתה בדרך לעבודה, מוטל על כתפי התובע. ובמילים אחרות, הנטל להוכיח כי לתובע אירעה תאונת עבודה, קרי, התובע נפגע בדרכו לעבודה וכי התאונה היתה קשורה בקשר סיבתי עם סיכוני הדרך, מוטל על כתפי התובע {עב"ל 70/08 איבא קנאזע ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2008(2), 54 (2008); ב"ל (חי') 4912/05 בלוכשטיין אנה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 7686 (2008)}.
כאשר עסקינן בתאונה שאירעה לתובע בדרכו לעבודה, על התובע להוכיח שהתאונה היתה קשורה קשר סיבתי עם סיכוני הדרך, קרי, שהיה סיכון כלשהו בדרך וכי התובע נפגע עקב אותו סיכון {ראה דב"ע ל/10-0 דוידיאן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 3; דב"ע לט/0-107 המוסד לביטוח לאומי נ' סמסון, פד"ע יא 141; ב"ל (ת"א-יפו) 466/99 ורד אריה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 99(4), 2582 (1999)}.

שאלה: האם נפילה או החלקה בדרך לעבודה מוכרים כתאונת עבודה?

תשובה: ב- ב"ל (י-ם) 10909/07 {אזולאי רמו מרים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6980 (2008)} טענה התובעת כי היא נפלה בדרכה לעבודה משכך, יש להכיר ב-"תאונה" כתאונת עבודה. במקרה הנדון, קבע בית-הדין, כי התובעת לא הצליחה להוכיח כי התאונה אירעה בדרכה של התובעת למקום עבודתה {ב"ל (ב"ש) 3399/04 וודובוז מילה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(3), 9629 (2005)}.

שאלה: מהי מטרתו של סעיף 80 לחוק ב"ל?

תשובה: ב- ב"ל (נצ') 2325/04 {יעל יוסף נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(1), 4382 (2006)} נאמר כי המחוקק עצמו הרחיב את מסגרת הזמן שבו תאונה יכולה להיחשב כתאונת עבודה, וקבע בסעיף 80 לחוק הוראות שונות על נסיבות של תאונות שיראו אותן כתאונות עבודה. ההלכה הפסוקה ראתה את הוראות סעיף 80 לחוק, כחלק מיישום הרציונל שלפיו היסוד העיקרי בבחינת השאלה אם תאונה היא תאונת עבודה - הוא היסוד של "עקב" העבודה. פרשנותו של הסעיף ידעה תהפוכות בבית-הדין הארצי לעבודה. ההלכה המנחה סוכמה תחילה בפסק-הדין ב-דב"ע נג/66-0 גלולה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 134 (שייקרא להלן: "עניין גלולה"). בעניין גלולה, סקר בית-הדין הארצי לעבודה את ההלכות העיקריות שנפסקו לפני-כן בנושא זה, וקבע כי חצר פרטית של בית, כלולה כבר בתחום ה-"מעון", ולכן תאונה המתרחשת בחצר הבית - אינה תאונה בדרך לעבודה או ממנה. בית-הדין הארצי קבע בפסק-הדין האמור, בין השאר, כך:
"ככל שלתנאי העבודה אין קשר עם הסיכונים שלהם נחשף העובד, ככל שהוא עצמאי ובלתי-תלוי ושולט בסיכונים האורבים לו בחלקתו הפרטית, ואלה אינם נכפים עליו מכוח תנאי עבודתו, מתרופף הקשר בינם לבין העבודה עד כי לא נותר ממנו דבר.
קשר זה מן הדין כי יוותר גם בשיטת משפטנו, כתנאי להכרה בתאונות בדרך כבנות גמלת נפגעי עבודה, שהרי ככלות הכול גם הן אינן יוצאות מגדרן של 'תאונות עבודה', אשר בעלות ביטוחן נושא המעביד. את הקשר בין סיכון הדרכים לעבודה מוצאת שיטת משפטנו - כמסתבר בסעיף 36(1) (היום - סעיף 80(1) לחוק) - בעצם היות הדרך היחודית הישירה לעבודה וממנה מוכתבת לעובד על-ידי מיקום אתר עבודתו, ובכך הופכת "הדרך" לחלק מתנאי העבודה. אולם אין הצדקה ל"פלישת הדרך" אל תוך חלקתו הפרטית של העובד, באשר בתוך חלקתו פנימה נפסקים "תנאי העבודה" - ותחתם שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים... המערערת נפלה על מדרגות המחוברות אל דירת מגוריה. הן היו בשליטתה הבלעדית, דרכן נכנסה לדירתה ויצאה ממנה לכל מטרותיה. אין כל ייחוד במדרגות האמורות הקושר אותן לתנאי עבודתה, ואך יד המקרה היא שנפלה תוך ירידתה בהן, שעה שהיו פניה מועדות לעבודתה. לא די בעיתוי נפילתה האמור על-מנת ליצור את הקשר המינימלי לעבודה שמבלעדיו אין להכיר בתאונה כ-"תאונת עבודה"."
ב-דב"ע נז/94-0 {מלחי נ' המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם} נדון עניינה של מבוטחת שנפלה במדרגה האמצעית מבין שלוש מדרגות המוליכות בין חצרה הפרטית לבין המדרכה הציבורית, בעת שהתכוונה להגיע לעבודה. בדעת הרוב באותו פסק-דין, שנרשמה מפי כב' השופטת (כתארה אז), ברק, נאמר, בין השאר, כך:
"מסכימה אני כי הכרה בפגיעה בדרך לעבודה כתאונת עבודה היא הרחבה של הכרה בתאונות עבודה, ואין להרחיבה מעבר לנדרש. יש לשים סייג להגדרת הדרך לעבודה ולהקפיד עמו. יחד עם זה אין אני רואה מקום להבחנה בין חצריו של בית פרטי לחצריו של בית בן מספר דירות, שתיים לדוגמה. ברגע שהוכרה תאונה בחצרים של בית כתאונה בדרך לעבודה אין נפקות לשאלה אם החצר היא רכושו הפרטי של הנפגע אם לאו. מעבר לכך, להפלות בין השניים, שאם לא תאמר כן תפגע תכלית החקיקה. אין בכך הרחבה אלא החלת אותו כלל על כל עובד שנפגע. זאת ועוד. גם חצרו של בית בן כמה דירות אינו רכוש הציבור אלא רכושם של כל דיירי הבית. על-כן, אם נאמר שיש רלוונטיות לכך שמדובר בחצר פרטית, ולא בשטח ציבורי, הרי שגם חצר של בית משותף היא פרטית. על-כן אין לדעתי להבחין בין חצר מגודרת לבלתי-מגודרת לעניין זה. אין גם להבחין בין היות הנפגע קרוב למדרכה או רחוק ממנה. הוספתי את היותה של המערערת קרובה למדרכה אך על-מנת להדגיש את התוצאה האבסורדית במקרה הנוכחי. אילו לא הוכרה תאונה כתאונה בעבודה לגבי מי שגר בבית דירות ונפגע בחצר הבית על סף המדרכה לא הייתי רואה גם במקרה שלפנינו תאונת עבודה" {ב"ל (נצ') 1675/07 איליא סאבא נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(1), 8142 (2008)}.

שאלה: האם יש לראות כתאונת עבודה את חצר ביתה של התובעת מכוח סעיף 79 לחוק ולאו דווקא מכוח סעיף 80(1) לחוק?

תשובה: הלכה פסוקה היא, כבר מראשית דרכו של בית-הדין לעבודה שתאונת עבודה לעובד עצמאי יכולה להיות מוכרת כל אימת שהיא מתרחשת כאשר המבוטח עושה למען עסקו. תאונה כזו יכולה להתרחש גם בתוך ביתו של המבוטח – אם הוא פועל שם למען עסקו.
ראו למשל, בעניין זה, את אשר פסק בית-הדין הארצי לעבודה ב-דב"ע לד/0-162 מלכא – המוסד לביטוח לאומי (לא פורסם) בעניין עובד עצמאי:
"ביטוחו של עובד נגד פגיעה בעבודה... אינו מצומצם עוד ל"תוך כדי ועקב" (העבודה) במובן המילולי של הביטוי. ביטוחו של עובד עצמאי לא יהא מוגבל, אף הוא, לאותן הפעולות עצמן, הנעשות "תוך כדי ועקב" (עיסוקו במשלוח ידו).
העובד העצמאי שולט בעיתותיו ומחלק את זמנו לפי שיקוליו הוא. איש אינו מכתיב לו מתי יעשה הפסקה ומתי ישוב ויעסוק במלאכתו. ההגנה שהחוק פורס עליו, צמודה לשטח ורצופה בזמן כל עוד, כללית, עושה הוא למען עסקו..." {ראו ב"ל (נצ') 1506/99 טוני מימון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2000(3) 388 (2000) שעסק בתביעה לדמי פגיעה בגין תאונת עבודה שאירעה לתובעת, עת נפלה ביותה בדרך בין ביתה לבין חנות המכולת שלה, הממוקמת בחצר ביתה}.

שאלה: מהו "מבחן דלת מעון" ואימתי תאונה תיחשב כ"תאונת עבודה"?

תשובה: על-פי נוסחו של הסעיף, תאונה תיחשב כ-"תאונת עבודה", אם אירעה בדרך לעבודה, בין אם נקודת המוצא היתה מעונו של המבוטח ובין אם היתה מקום לינה שאינו מעונו, אולם בדרכו מן העבודה מוגן העובד כאשר פניו מועדות רק למעונו, ולא למקום לינתו.
בבואנו לדון בהוראותיו של סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי, מן הראוי הוא להחיל מבחן שוויוני וברור, במידת האפשר. לצורך העניין ה-"מעון" יכול ויהיה דירת מגורים או בית פרטי בלא אבחנה ביניהם.
ככלל, על-פי "מבחן דלת המעון" נקבע את הגבול החוצץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים, כקצה הדרך שבין המעון לעבודה. במקרים היוצאים מן הכלל, בהיותנו מונחים ב-"מבחן השליטה המלאה על סיכוני הדרך" יורחבו תחומי המעון, ובאופן מושגי, תוסט הדלת אל החצרים שמחוץ למעון, באופן שנראה אף בהם את רשות היחיד של המבוטח {עב"ל 19/99 המוסד לביטוח לאומי נ' משה רונן, תק-אר 2001(1), 157 (2002)}.
המונח "מעון" לא הוגדר בחוק הביטוח הלאומי, אולם בפסיקת בתי-המשפט נקבע כי "מעון של אדם הוא מקום מגוריו, המקום בו הוא מצוי בחיי יום-יום, משם הוא יוצא לעבודתו ועסקיו ולשם הוא חוזר בגמר עבודת היום, מקום שם גרים בני ביתו והוא רואה אותו כ"ארמונו" ועושה ככל שידו משגת שינעם לו ולבני ביתו להתגורר בו."
זאת ועוד. "אמת, יכול ואדם יתגורר זמנית גם מחוץ למעונו הרגיל ויהא זה מעון קיץ או חורף או אפילו בית-מלון או בית קרובים, אך מקום זה חייב להיות מעון חליף של המעון הרגיל ולא מקום בו הוא רק אורח נטה ללון ובגמר שהותו למנוחה ולמטרה אחרת, הוא חוזר למעונו" {ראה ב"ל (חי') 1846/05 שרמן ראיסה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6153 (2008) שציטט מספר פסקי-דין, שטרם פורסמו}.
הליכה מאזכרה של בן משפחה למקום העבודה, לא תיחשב להליכה בדרך ממעון התובע למקום עבודתו {ב"ל (י-ם) 1083/01 דהן דוד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2001(2), 896 (2001)}.
מעונו של אדם הוא מקום שאדם גר בו, אוכל, ישן ומחזיק את חפציו. משם יוצא הוא לעבודתו ולשם חוזר הוא. מדובר במקום שהוא מצוי בחיי יום-יום ובו, גרים בני ביתו.
יחד עם זאת, אין צורך שהמקום יהיה מקום מגורים קבוע, שכן, המונח "מעון" יכול שיכלול מקום מגורים אירעי גם אם יש למבוטח מקום מגורים קבוע במקום אחר {ראה גם דב"ע מג/120-0 המוסד לביטוח לאומי נ' יואל, פד"ע טו 340; דב"ע מב/174-0 המוסד לביטוח לאומי נ' רחמים, פד"ע טז 191; דב"ע מז/165-0 דגני נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ 228; ב"ל (ת"א-יפו) 2102/05 שכטר בוריס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(4), 7915 (2005); ראה ב"ל (חי') 1846/05 שרמן ראיסה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2008(2), 6153 (2008)}.
ב- ב"ל (ב"ש) 2848/00 {עמירם אבן חיים נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2002(2), 4006 (2002)} נפסק כי כרגיל יש לראות בדלת המעון, הבית הפרטי או הדירה, כחוצצת בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים.
כך, תאונה אשר אירעה מעבר לדלת המעון, בדרך לעבודה וממנה תוכר כתאונה בעבודה בהתאם להוראות סעיף 80(1) לחוק ב"ל.
עם זאת במקרים בהם יש למבוטח שליטה מלאה על סיכוני הדרך ניתן להרחיב ולהשיג את תחומו של דלת המעון אל אותם החצרים הסמוכים ל-"מעונו" אשר עליהם יש למבוטח שליטה מלאה {עב"ל 19/99 המוסד לביטוח לאומי נ' משה רונן, תק-אר 2002(1), 157 (2002)}.
מבחן השליטה המלאה של המבוטח על סיכוני הדרך המשמש את בית-הדין לצורך תיחומו של "המעון" - דורש מבית-הדין בירור של שאלה שבעובדה - קיומה של שליטה מלאה בפועל של המבוטח על סיכוני הדרך באותם חצרים אשר סמוכים ל-"מעונו" בהם אירעה התאונה.
כך נפסק, כי יש לראות בתאונה אשר אירעה למבוטח המתגורר בבית פרטי במושב, על שביל בטון אשר חצה משטח דשא בלתי-מגודר המשתרע בין ביתו עד לסככה בה החנה המבוטח את רכבו ועד לכביש - כתאונה אשר אירעה מחוץ לתחום "המעון" {דב"ע שנ/ 82-0 שלום דרדור נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 423}.
בענייננו אירעה התאונה לתובע בעת שנפל במדרגות המובילות מהחניה לדלת מעונו.
מהתמונות שהוצגו בפני בית-הדין עולה כי מדובר בחניה ממנה עולים מדרגות לעבר דלת המעון. החניה עצמה והכניסה למדרגות אינם מגודרים.
יודגש, משנדרש בית-הדין לבחון את קיומה של השליטה המלאה בפועל של המבוטח על סיכוני הדרך במקום בו אירעה התאונה, אין לקבל את טענת הנתבע בסיכומיו לפיה יש לדחות את תביעת התובע מהטעם כי:
"אם התובע החליט לא לגדר את מגרשו עם שער כניסה זה העניין שלו ואין ללמוד מזה שוויתר על שטח החניה והמדרגות לרשות הרבים."
כאמור לעיל ההכרעה בשאלה אם המקום בו אירעה התאונה היא בתחום רשות היחיד - איננה נחתכת על-פי מבחן קנייני, ו/או תוך בחינת שאלת רשלנותו התורמת של המבוטח לתאונה.
משאין חולק כי התאונה אירעה לתובע בעת שחזר מהעבודה בטרם חצה את מפתן ביתו, ומשלא הוכח בראיות שהובאו בפנינו, כי לתובע שליטה מלאה על סיכוני הדרך במדרגות הצמודות ל-"מעונו" ובהן אירעה התאונה - יש לראות באירוע התאונה כתאונה בעבודה מכוח הוראות סעיף 80(1) לחוק {ת"א (ת"א-יפו) 18491/01 שירזי מלכה נ' עילית חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-של 2002(4), 4058 (2002); עב"ל 1515/04 המוסד לביטוח לאומי נ' אורה עטיה, תק-אר 2007(2), 354 (2007)}.

שאלה: כיצד ייקבע תחום ה"מעון" ומהו התחום האפור – לעניין קביעת מבחן "דלת המעון"?

תשובה: ב- עב"ל 19/99 {המוסד לביטוח לאומי נ' משה רונן, תק-אר 2002(1), 157 (2002)} נפסק כי בבואנו ליתן את הפירוש הראוי למושג "ממעונו" נהיה מודרכים על-ידי עיקרון השוויון.
לאמור, עלינו להידרש למבחן אחיד ושוויוני אשר יחצוץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין "רשות הרבים" ויחול כאחד על החצרים הצמודים לבית פרטי ועל אלה הצמודים לדירה בבית דירות.
ככלל, יעמוד התנאי הראשון וההכרחי הוא זה של "דלת המעון" אשר אותו רואים אנו כחוצץ בין רשות היחיד לבין רשות הרבים.
במקרים היוצאים מן הכלל, תושג דלת המעון אל החצרים שבקרבת הבית או הדירה.
כזאת ייעשה בכפוף להתקיימותו של תנאי נוסף לפיו יוכח כי למבוטח "השליטה המלאה על סיכוני הדרך". בהתקיים שני התנאים אלה, בנפרד, או במצטבר - לפי העניין - ניתן יהיה להעביר קו חוצץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים ולהבחין ביניהם.
אשר לתחום האפור. אין חולק על כך שהתחום הגרעיני, הראשוני, הברור והמוגדר של רשות היחיד הוא מדלת ביתו של המבוטח פנימה בו 'שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים' (ראו: עניין גלולה). זהו מעונו של המבוטח.
מנגד, אליבא דכולי עלמא כביש או מדרכה, רשות הרבים הם, בהיותם פתוחים ופרוצים לכול ומחוץ לשליטתו של היחיד. זו הדרך בה חשוף המבוטח לסיכונים ההולכים ונמשכים על דרך החזקה, המוקמת בסעיף 80 לחוק, ממקום העבודה ואליו.
בין רשות היחיד הברורה שהיא, כאמור, מדלת המעון פנימה, לבין רשות הרבים הפרוצה לסיכוני הדרך, ישנם מקרים בהם קיים התחום האפור. זה תחום החצרים שמחוץ לדלת המעון והסמוכים אליו. או אז מתעוררת השאלה להיכן נשייך תחום זה. האם נראה בו, ככלל את רשות הרבים, או שמא ייספח לרשות היחיד של המבוטח - למעונו - ואם כן, באילו מקרים.
התשובה לשאלה זו כרוכה בתשובה לשאלה "למי והיכן, אם בכלל, השליטה על סיכוני הדרך" בתחום האפור הזה. תנאי "השליטה המלאה" בו מדובר הוא ממין השליטה שיש למבוטח בביתו פנימה בו "שולטים בכיפה תנאי חייו הפרטיים".
אלה המקרים היוצאים מן הכלל בהם ניתן לראות את תנאי חייו הפרטיים של המובטח כהולכים ומתמשכים גם אל התחום שמעבר לדלת הבית.
המדובר הוא במקום בו יכולים אנו לקבוע כי למבוטח ישנה אותה יכולת של שליטה מלאה על המתרחש בגבולותיו, לרבות על הסיכונים הגלומים בה, כשם שיש לו בביתו פנימה. כזו עשויה להיות רחבה הסמוכה לבית הפרטי, מדרגות, שביל או חצר סגורים ומגודרים בשער, שבהם למבוטח בלבד היכולת לקבוע את מצב התחזוקה שלהם, או את פתיחת השער ונעילתו, כדרך שעושה הוא בדלת ביתו.
בה במידה, נראה דירה בבית דירות שמעלית מובילה היישר אל דלת הדירה והיא נתונה לשליטתם המלאה והיחידה של בעלי הדירה מי יכנס בה ומי יבוא אליה; כמוה כדירת גג בבית דירות, שהגג הסובב את הדירה או המדרגות המובילות אליה פתוחים אך לשימושם של בעליה ובאחריותם; כמוהם כבית פרטי ובו שתי דירות בלבד. ככל שניתן לקבוע כי הכניסה לכל אחת מן הדירות, או המדרגות המובילות לכל אחת מן הדירות היא אוטונומית למתגוררים בה והן בשליטתו.
במקרים כגון אלה, נעתיק, באופן מושגי, את דלת הדירה או דלת הבית אל גבולותיו החיצוניים של התחום האפור שמעבר להם אין ניתן עוד לייחס למבוטח שליטה על הנעשה. זה הגבול בו תוצב דלת המעון שממנו ואילך נמצא המבוטח בדרכו לעבודה, ברשות הרבים.
מנגד, יהיו אותם מקרים, בהם אין ניתן לייחס למבוטח בלבד את השליטה המלאה על התחום האפור הגובל בדלת הדירה או הבית. כגון החצר הפרוצה לרבים עליה עמד הבית הפרטי בעניין דרדור, בה אין ניתן לייחס למבוטח שליטה על התנהלות הרבים בחצרו. בולט הדבר ביתר שאת בבית דירות, או בבית פרטי בן שתי קומות, או בבניין דירות אשר לו כניסות אחדות. במקרים אלה, השליטה על החצרים המשותפים אינה ניתנת לייחוס למבוטח כזו שיש לו על שליטתו בדירתו או בביתו פנימה. על-כן, נראה בחצרים הגובלים בדלת הדירה, מדרגות, חצר, שביל כרשות הרבים.
בדומה, אם המדובר הוא במקרה בו על אותה חלקת אדמה עומד בניין דירות ולצידו בית פרטי. ככל שאין ניתן לייחס למבוטח שליטה מלאה בשטח, ממין זו הנתונה לו בביתו, שליטה מוגדרת ומגודרת תרתי משמע, נראה בחלקת קרקע זו את רשות הרבים המצויה מחוץ למעונו של המבוטח, בין אם אותו מעון בית פרטי הוא או בית דירות.
אם כך מהו ההבדל המכריע בין שני המקרים. שם קרה המקרה בתוך חצר מגודרת וסגורה השייכת למעון הנפגעת והמשמשת אותה באופן בלעדי - ואילו כאן מדובר במערכת מדרגות הצמודה רק מצד אחד לאחד הקירות החיצוניים של מעון התובע כשהיא פתוחה לגמרי לכל שלוש רוחות נותרות... (משלא נשללה) האפשרות של שימוש מערכת זו על-ידי כל עובר ושב, יש לראותה כחלק מהמדרכה הציבורית עליה הוקמה ולא כחלק ממעון התובע.
לסיכום, את המושג "מעונו" נפרש כתחום שהוא רשות היחיד של המבוטח. החציצה שבין רשות היחיד של המבוטח לבין רשות הרבים, החציצה שבין "מעונו" לבין "ממעונו" - לצורך הוראתו של סעיף 80(1) לחוק, תהא דלת המעון - הבית הפרטי או הדירה.
במקרים היוצאים מן הכלל, נשיג את דלת המעון אל החצרים הסמוכים לו. זאת, בכפוף לכך שיוכח בראיות שלמבוטח היתה שליטה מלאה על סיכוני הדרך העשויים להיווצר באותם חצרים, כמוה כשליטה שיש לו על סיכונים ממין אלה בביתו פנימה.
מדברים אנו בחוק הביטוח הלאומי שהוא מדיני הביטחון הסוציאלי ובהוראתו של סעיף 80(1) אשר נועדה להרחיב את המטריה של "תאונת עבודה" על המבוטח גם בדרכו לעבודה. על-כן, בבואנו לצמצם את התחום בו צומחת למבוטח זכות לגימלה, נטל ההוכחה הוא על המוסד לביטוח לאומי הטוען זאת, והספק יעמוד לזכותו של המבוטח.
רק אם ניתן יהיה לקבוע, על-פי עובדות המקרה, כפי שיוכחו, כי ניתן לייחס למבוטח שליטה מלאה על החצרים בהם נפגע בתאונה, ממין אותה שליטה שיש לו בביתו פנימה, יורחב שובל רשות היחיד ודלת המעון תועתק עד לאותו גבול בו ניתן יהיה לקבוע, כי אין הם נתונים עוד בשליטתו, כאמור.

שאלה: האם הפסקה או סטיה מהדרך המקובלת לעבודה רואים אותם כתאונת עבודה?

תשובה: על בית-הדין לבחון האם התובע היה בדרכו "המקובלת" למקום עבודתו.
אם יתברר לבית-הדין כי התובע היה בדרך ה-"מקובלת", אזי יקבל בית-הדין את התביעה.
אם יתברר לבית-הדין כי בעת התאונה התובע סטה מהדרך "המקובלת", יהא על בית-הדין לבחון האם הסטיה מהדרך המקובלת הינה סטיה "של ממש". אם יתברר לבית-הדין שלא היתה סטיה "של ממש", יקבל הוא את התביעה.
במידה ויתברר לבית-הדין כי היתה סטיה של ממש, יבחן בית-הדין אם הסטיה נעשתה לצורך מטרה הכרוכה במילוי חובות התובע כלפי מעבידו. במידה ויתברר כי לא כך הדבר, יהא על בית-הדין לדחות את התביעה {ב"ל (נצ') 1915/01 יעקב דרור נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2002(3), 1386 (2002)}.
ב- דב"ע מא/0-19 {המוסד לביטוח לאומי נ' אבניאלי, פד"ע יב 303} קבע בית-הדין כי "סטיה" מהדרך, בניגוד להפסקה, ניתנת ל-"ריפוי" עם החזרה לתוואי הרגיל. כך גם נקבע ב- ב"ל (נצ') 1039/00 {יואל עופר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2001(1), 2039 (2001)}. שם קבע בית-הדין כי "אף אם היתה לנתבע טענה בדבר "סטיה" - הרי שהתאונה אירעה בעת שהתובע כבר היה בדרך הרגילה בין עפולה לבין שדה נחום, כך שהתאונה אירעה לאחר שאותה "סטיה" הסתיימה, ובכך "נרפא" הסייג של הסטיה" {ראו גם ב"ל (חי') 1856/04 כלפה יעל נ' המוסד לביטוח לאומי-סניף חיפה, תק-עב 2006(2), 4732 (2006); עב"ל 208/99 אבראהים סעיד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2001(4), 8 (2001); ב"ל (חי') 2038/03 רוז'צקי קרינה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(2), 1036 (2006); ב"ל (י-ם) 11220/04 בן חיים דוד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(1), 4967 (2005)}.

שאלה: מהם התנאים להקמתה של החזקה בדבר תאונת דרכים?

תשובה: סעיף 80(3) לחוק הביטוח הלאומי, מונה מספר תנאים, להקמתה של החזקה בדבר תאונת עבודה שרק בהתקיימות כולם, תוכר התאונה כ-"תאונה בעבודה". ואלה הם {עב"ל 131/99 גסאן בן רסלאן מרעי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2001(2), 2217 (2001); דב"ע שן/3-208 אילן כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 438}:
1. "התאונה אירעה תוך כדי עבודתו של המבוטח, והיא אינה תוצאה מהעבודה".
2. "התאונה נגרמה על-ידי אדם אחר, והנפגע עצמו אף לא היה שותף לגרימת הפגיעה."
3. "התאונה נגרמה בכלי או בחפץ אחר הנמצאים במקום העבודה או בקרבתו הקרובה ביותר לצורכי העבודה."
4. "הכלי או החפץ האמורים נמצאים במקום העבודה או בקרבתו הקרובה ביותר דרך קבע שלא לצרכי העבודה."
המבקש לטעון לפגיעה במסגרתו של סעיף 80(3) לחוק הביטוח הלאומי, חייב להוכיח כי היו נסיבות הקשורות בעבודה, הימצאות חפצים במקום העבודה, שהקלו ואפשרו את מעשה החבלה. זאת ועוד. הוראת הסעיף מכוונת למקרה של חבלה בידי אחר כשאין כל קשר בינה לבין העבודה, אך המחבל השתמש בחפצים כאמור באותו סעיף, ובכך תרמה העבודה לחבלה {דב"ע לא/0-31 גוטמן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 292; שן/0-208 כהן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב 440}.

שאלה: מהי החזקה המשתמעת מסעיף 80(4) לחוק ב"ל לעניין מעונו של העובד?

תשובה: ב- ת"א (י-ם) 22375/94 {דב בלגה נ' מגדל חברה לביטוח, תק-של 97(2), 555 (1997)} קבע בית-הדין כי גם עובד עצמאי נחשב לעובד של עצמו, וגם תאונה שאירעה לקבלן עצמאי, הנוסע בארץ ואוכל כל יום בפונדק אחר, יכולה להיחשב כתאונת עבודה, אם אירעה באחד הפונדקים או בדרך אליו ועקב סיכוני המקום ואולם, מקום שכזה צריך להיות מקום אינטרגלי, המשולב במקום העבודה. אפילו פונדק דרכים הנמצא בנתיב הנסיעה של סוכן נודד אל לקוחותיו עשוי להיכלל במסגרת החוק. ואולם, ביתו של שטילמן אינו יכול להיחשב מקום שכזה, שכן נלווה לארוחת הבוקר אופי ידידותי בלבד. מקום הארוחה לא נקבע משיקולי עבודה, אלא משיקולי ידידות ואין זה "מקום שבו המבוטח או העובדים אוכלים", שכן המקום לא קשור באופן מהותי לעבודה.
לא ניתן לומר, כי שעת הבוקר המוקדמת של הארוחה הידידותית הינה הפסקה, שכן יום העבודה של התובע טרם החל. מדובר בפעילות המקדימה את תחילת העבודה. כמו-כן, לא ניתן לומר, כי התאונה אירעה בקשר לעבודה.

שאלה: האם רואים תאונה כתאונת עבודה אם אירעה בזמן שהמבוטח נהג ברשלנות?

תשובה: על-פי סעיף 82 לחוק ב"ל אין רואים תאונה כתאונת עבודה אם אירעה בעת שהמבוטח נהג ברשלנות שלא בהתאם להוראה חוקית ביחס לעבודתו שהובאה לידיעת העובדים במקום עבודתו, או שלא בהתאם להוראות שניתנו לו מאת מעבידו או מאת מי שנוהג להורות לו בעניין עבודתו, אלא-אם-כן כתוצאה מאותה תאונה נפטר המבוטח או נעשה נכה עבודה או לא מסוגל לעבודתו או לעבודה מתאימה אחרת, עשרה ימים לפחות, ואלא-אם-כן היו רואים את התאונה כתאונת עבודה לולא נהג כאמור.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חזקת תאונת עבודה ורשלנות