סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• הזכות לפיצויי פיטורים (סעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים)
• רציפות בעבודה והפסקות שאינן באות במניין
• אימתי פיטורים אינם פוגעים בזכויות ופיטורים סמוך לסוף שנת עבודה ראשונה
• מעביד שנפטר
• עובד שנפטר וזכאותם של השאירים לקבל פיצויי פיטורים
• התפטרות לרגל מצב בריאות לקוי
• התפטרות של הורה
• התפטרות עקב שהייה במקלט לנשים מוכות
• התפטרות לרגל העתקת מגורים
• אי-חידוש חוזה עבודה
• התפטרות אחרת שדינה פיטורים
• פיצויים למתגייס למשטרה
• שיעור הפיצויים
• חישוב שכר עבודה וחישוב פיצויים כשהשכר הופחת זמנית ולפי שכר מינימום
• פיצויים ותגמולים
• פיצויים וגימלת פרישה
• פיטורים ללא פיצויים מכוח הסכם קיבוצי ומכוח פסק-דין ואישורו של שר העבודה
• סכומים משוריינים
• זכות בכורה
• שכר הכולל פיצויי פיטורים ואישורו של שר העבודה
• פשרה והודאת סילוק - חתימה על כתב ויתור
• עניינים שונים
• תקנות פיצויי פיטורים
• ביטוח נפגעי תאונות עבודה - מיהו מבוטח
• עובד בחוץ לארץ
• חובת רישום לעובד עצמאי ולעובד לשעה
• פגיעה בעבודה, תאונת עבודה ומחלת מקצוע
• חזקת תאונת עבודה ורשלנות
• הפסקה וסטיה
• חזקת הסיבתיות
• בקע מפשעתי
• ליקוי שמיעה
• גמלאות בעין
• דמי פגיעה
• קצבה או מענק לנכה עבודה
• קביעת דרגת נכות
• סמל ותעודה לנכה עבודה
• גמלאות לתלויים בנפגעי עבודה
• צו מניעה זמני
• צו עשה זמני
• סעד זמני בערכאת הערעור
• בקשה לעיכוב ביצוע

צו מניעה זמני

שאלה: מהי המטרה במתן סעד זמני?

תשובה: המטרה העיקרית והבולטת במתן סעד זמני בכלל הינה שמירה על המצב הקיים. תקנות סדר הדין, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין" או "התקסד"א") כמו גם סעיף 75 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי-המשפט") מהווים את היסוד החקיקתי לסמכותו הכללית של בית-המשפט לתת סעד. סעיף 75 לחוק בתי-משפט קובע כי "כל בית-משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פסק-דין הצהרתי, צו עשה, צו לא תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר שיראה לנכון בנסיבות שלפניו" {ע"א 86/62 עולי טהרן נ' ועד בית-כנסת, פ"ד טז(3), 1769, 1772}.


שאלה: האם ניתן לקבל סעד זמני בהליך ביניים נגד מי שאינו צד להליך העיקרי?

תשובה: לא ניתן לקבל סעד זמני בהליך ביניים נגד מי שאינו צד להליך העיקרי. מטרתו של צו מניעה הוא לשמר את המצב הקיים בעת הגשת התביעה עד למתן ההכרעה בתביעה העיקרית. שימור המצב הקיים חייב שיתייחס לכל מרכיביו של מצב זה, ולא לאלה שבייקרם חפץ צד זה או אחר {ת"א (י-ם) 1662/96, המ' (י-ם) 5658/97 שלמה ביטון נ' אוטוקארד ישראל בע"מ ואח', תק-מח 98(2), 2208 (1998)}.


שאלה: מתי אין לתת סעד זמני?

תשובה: בעבר נקבע כי בהיעדר תובענה לסעד עיקרי אין מקום ליתן סעד זמני {ע"א 143/83 זלצמן נ' צורגאל, פ"ד לז(3), 805 (1983)}. כאמור, צו מניעה זמני יינתן במסגרת התביעה התלויה ועומדת לפניו על-מנת להסדיר דבר נשוא התביעה עד לבירורה, אולם במקרים יוצאים מן הכלל ונדירים בלבד יינתן צו מניעה זמני לפני שהוגשה תביעה {ע"א 86/62 עולי טהרן נ' בית-כנסת, פ"ד טז(3), 1769 (1962). תקנה 363 לתקדס"א מאפשרת מפורשות מתן צו בלא תביעה ובלבד שתוקפו של הצו מותנה בהגשת תביעה תוך 7 ימים}. עם זאת, קיימים מקרים בהם מתן סעד זמני ייתר את הגשת התביעה העיקרית {בש"א (רמ') 2323/00 ד"ר דנינו מאיר נ' מועצה מקומית מודיעין, תק-של 2000(3), 23 (2000)}.


שאלה: מה מאפשרת תקנה 363 לתקסד"א?

תשובה: תקנה 363 לתקסד"א מאפשרת סעד זמני לפיה "בית-המשפט רשאי ליתן סעד זמני בטרם הוגשה תובענה, אם שוכנע כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין, ובלבד שתוקפו של הצו יהיה מותנה בהגשת התובענה בתוך שבעה ימים ממועד מתן הצו או בתוך מועד אחר, שקבע בית-המשפט מטעמים מיוחדים שיירשמו" {ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט(1), 177 (1995)}.



שאלה: מתי אין להשתמש בבקשה לסעד זמני?

תשובה: אין להשתמש בסעד של צו המניעה הזמני כדבר שבשגרה, יש לבדוק תמיד לגופו של עניין אם צו המניעה אכן ממלא אחר ייעודו – דהיינו, שמירת המצב הקיים עד להכרעה סופית בתביעה העיקרית של בעלי הדין {ע"א 419/61 ממרוד נ' בצרון – מושב, פ"ד טז(1), 383 (1962)}.
בקשת סעד זמני אינה עומדת בפני עצמה וקשורה לתביעה העיקרית {ע"א 425/69 פוטורמילק נ' פלד, פ"ד כג(2), 385 (1969)}. סעד זמני נועד לשרת את הסעד המבוקש בתיק העיקרי ולמנוע סיכולו של פסק-דין או הכבדה על ביצועו {בש"א 1556/01, 15277/03 דוד אמיר ואח' נ' נשואה זנקס ניירות ערך בע"מ, פדאור 04(3), 491 (2004) (הוזכר ב- רע"א 9341/03)}.
אין נותנים לבעל דין סעד זמני אלא בגדר תביעה שהוגשה המגלה עילה. רק במקרים נדירים רשאי בית-המשפט ליתן לבעלי דין סעד זמני לפני הגשת התובענה על יסוד סמכותו הטבועה אך ורק בתנאי שתוגש תובענה תוך זמן קצר {רע"א 5805/90 הנרי רוט ואח' נ' אינטרקונטיננטל קרדיט קורפוריישן ניו-יורק, פ"ד מה(3), 45 (1991)}.
הכלל העיקרי הוא כי אין לתת צו מניעה כדבר שבשגרה ואין להביא למצב שבו יסוכל בירור הליך משמעתי, באופן "טכני", על-ידי עצם פתיחת תובענה או המשך דיון בתובענה שהוגשה, כך למשל, לגבי עיכוב דיון משמעתי. במילים אחרות, לא בכל מקרה יעוכב או יימנע ההליך המשמעתי עד לבירור התובענה. ככל שלתשתית העובדתית בין שני ההליכים אין קשר, אין למנוע את המשך בירורו של ההליך המשמעתי. ככל שיש קשר בין התשתית העובדתית בין שני ההליכים, יש לבחון את תוכנו ומהותו של הקשר, על רקע התשתית העובדתית, וכיצד הוא עשוי להשפיע על אחד מן ההליכים, תוך בחינת מאזן האינטרסים והנוחות של כל צד {בש"א (י-ם) 1893/02 מדינת ישראל נ' ד"ר מרדכי לובוצקי, תק-עב 2002(2), 325 (2002)}.


שאלה: מהי מטרתו של המונח "זהות הסעד"?

תשובה: "זהות הסעד", כפי שנראה בהמשך החיבור, אינה עוד אלא אחת הנסיבות שעל בית-המשפט להביאן בחשבון במתן צו מניעה זמני. ואם שוכנע, כי מבחינת הדין המהותי עומדת למבקש עילה שהיא לכאורה מבוססת, ושמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו, אין בזהות הסעד הזמני לסעד המבוקש בתובענה בלבד כדי להצדיק הימנעות ממתן הסעד הזמני {רע"א 2059/98 וולטה ייצוב רקרע בע"מ נ' p.r.s מדיטרניין בע"מ, תק-על 98(3), 309 (1998)}. אין הדיון בהמרצה לסעד זמני כדיון בתובענה. לא זו בלבד שמסכת הראיות עשויה להיות שונה, אלא, שלא מן הנמנע הוא שבגדר התובענה יעלה בעל הדין טענות משפטיות מלאות יותר מכפי שהעלה במסגרת הבקשה לסעד זמני. במתן פסק-דין במסגרת דיון בצו זמני יש משום פגיעה דיונית יסודית בזכויותיו של צד {ע"א 89/76 שמחה ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1), 82 (1977)}.


שאלה: מהן הסוגיות שיש לדון בהן בשלב זה של הדיון בבקשה לסעד זמני?

תשובה: אין להכריע בשלב זה של דיון בבקשה לסעד ביניים במהימנות של ראיות. אולם, כאשר מדובר בסוגיה משפטית טהורה, אין לפסול בהכרעה במחלוקת גופה בין הצדדים כבר בשלב המקדמי של הסעד הזמני {ע"א 2512/90 סופרגז נ' תופיני סער ואח', פ"ד מה(4), 405 (1991)}. הסעד זמני המבוקש אמור להיות תואם את נושא התביעה העיקרית שאם לא כן, לא יינתן {רע"א 1780/97 גינזברג אהרן נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 97(1), 193 (1997)}.
תנאי הכרחי למתן צו מניעה הוא האפשרות לכפות על הצד המסרב את מילויו, שהרי בלעדי זה לא יהיה הצו יעיל – אם מראש ברור שאין סיכוי לכפות על מילוי צו המניעה, יימנע בית-המשפט לתיתו {המר' 280/57, ע"א 334/57 יוסף חכמוב נ' יוסף שמידט ואח', פ"ד יב(1), 59 (1957)}.
אין הכרח לסייג את צו המניעה, שכן יכול צד נגדו ניתן צו המניעה לפנות לבית-המשפט לכשיהא בידו להצביע על שינוי בעובדות או בחוק {ע"א 108/54 משה סגיס ואח' נ' ימימה זיגר ואח', פ"ד י(1), 589}.
בית-המשפט לא יתן צו מניעה אם אינו משוכנע כי הצד נגדו ואליו מכוון הצו יש ביכולתו לציית לו. בתביעה למתן צו מניעה לאסור הפרת הסכם יש לצרף את כל האנשים שהופיעו כצדדים להסכם {ת"א 310/48 דרור ואח' נ' גורדון ואח', פ"מ ד 46}.
אם קיימת פגיעה בזכויותיו החוקיות של התובע, אין בכך כדי להקנות את הזכות לצו מניעה אם במתן הצו יהיה משום מעשה מכביד לנתבע {ת"ה 296/50 רוזנברג נ' רדזבילובסקי, פ"מ ד 60}.
נוסחו של צו מניעה זמני, ככל צו אחר, צריך להיות ברור וחד-צדדי ככל הניתן, כך שמי שהצו מופנה כלפיו ידע בדיוק ממה עליו להימנע. נוסחו של הצו חייב לשקף את ממצאיו של בית-המשפט לעניין קיומה של זכות לכאורה ולעניין מאזן הנוחות בצורה המדוייקת ביותר.
סעד זמני מטרתו בדרך-כלל לשמר את המצב הקיים העלול להשתנות במידה ולא יינתן הצו הזמני. הענקתו של סעד זמני נועדה לשמור על המשך קיומה של מערכת הנסיבות השוררת בעת הגשת התובענה. לאור תכליתו זו של הצו הזמני על בית-הדין להחליט האם יש לשמר את המצב הקיים עד להחלטה הסופית או האם יש לסרב לבקשה למתן צו המניעה הזמני, או שמא הנזק במתן הצו ובשימור המצב הקיים יהא גדול, ודרישות המבקש צו זמני הן בלתי-סבירות ואין להן כל בסיס לכאורי.
ב-בש"א (י-ם) 2072/07 {שקלאר מאיה נ' מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה, תק-עב 2008(2), 2168 (2008)} נקבע כי "בית-הדין יורה על מתן צו זמני, רק אם המדובר במקרה חריג וקיצוני, שהרי הכלל הוא, כי שעה שערכאה שיפוטית נזקקת לשאלה אם ליתן צו מניעה זמני אם למאן לתיתו, הרי שהשאלה הראשונה היא, אם מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי עד כדי להצדיק את התערבותו של בית-המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה."


שאלה: מהו מהותו של העיקרון "שמירה על המצב הקיים"?

תשובה: עיקרון זה טבוע בעצם הגדרתו ומטרתו של הסעד הזמני על-פי תקנות סדרי הדין האזרחי. למעשה בחינה זו של הסעד הזמני, תרם לכך שבית-המשפט יתכבד וייכנס לגופם של דברים על-מנת לשקול שיקולים אחרים, היא המכריעה לכתחילה את גורלה של בקשה למתן סעד זמני. לאמור, אם לא יוכח לבית-המשפט כי באי-מתן הסעד הזמני אכן תיווצרנה נסיבות בעטיין, אם הצד המבקש יזכה בתביעתו העיקרית או בערעורו, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, ובדרך-כלל לא יינתן הסעד הזמני.
תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, קובעת בהגדרה רחבה ביותר את מטרתו של הסעד הזמני לפיה " "סעד זמני" – סעד שניתן להבטחת קיומו התקין של ההליך או ביצועו היעיל של פסק-הדין, לרבות צו עשה, צו לא תעשה, עיקול, עיכוב יציאה מהארץ, הגבלת שימוש בנכס, תפיסת נכסים, כינוס נכסים זמני, וכל סעד אחר שבית-המשפט ייתן, בנסיבות העניין, לפי הוראות פרק כ"ח; לתקנות סדר הדין האזרחי".
אין ספק שעיקרון השמירה על המצב הקיים עומד בליבת הגדרה זו, שכן ברור שאי-מתן צו מניעה זמני, ולאחר שנתקיימו כל העקרונות בהם נדון להלן, משמעו בעצם סיכולו של ההליך השיפוטי והיעיל. ואולם, אין בתנאי זה כדי הוות תנאי יחידי, שכן יעילותו של ההליך השיפוטי צריכה לקחת בחשבון גם את אינטרסים של בעל הדין האחר ומכאן חשיבות לקיומם של עקרונות אחרים אותם על בית-המשפט לשקול טרם הענקת סעד זמני. מיוחדותו של עיקרון זה נבחנה בכל הקשור למתן סעד זמני הנוגע לחיוב כספי.
גם אם נתבקש צו מניעה זמני, שמטרתו לשמור על המצב הקיים, רשאי בית-המשפט במקרים חריגים ליתן סעד זמני שיהיה בו משום שינוי המצב הקיים, שעל בית-המשפט לבחון את שאלת חיוניות הסעד. שינוי המצב הקיים בהליך זמני הינו צעד נדיר, וקשה יותר לקבלו כצו עשה זמני, אך צו מעין זה ינתן כשנדרש לסכל שינוי חד-צדדי של מצב קיים, שבוצע זמן קצר ביותר קודם לכן ופגיעתו חמורה, כך שאם אדם שינה בן לילה את המצב, יורו לו להשיבו כמקודם, בבחינת החזרת המצב לקדמותו לשם שמירה עליו {בש"א (י-ם) 5843/04 מ' א' ואח' נ' י' י', תק-של 2004(4), 1589, 1592 (2004); ראה גם בש"א 998/04 צח גל בע"מ נ' א.ד. נירוונה אירועים בע"מ, פדאור 04(10), 243 (2004)}.
העיקרון העומד בבסיס סמכותו של בית-המשפט למתן צווים זמניים, הינו שמירת המצב הקיים, עד להכרעה בתיק העיקרי.
א' וינוגרד גורס בספרו {צווי מניעה (הוצאת הלכות בע"מ, 1993)} כי "צו מניעה זמני מגמתו בעיקרה לשמר את המצב הקיים בשטח (סטטוס קוו) ולמנוע המשך הפגיעה במבקש, עד לקביעת זכויות הצדדים בתובענה העיקרית. המטרה היא שלא יחולו שינויים אשר יהיה בהם כדי להשפיע עניינית, כללית או משפטית, על הדיון בתובענה או על תוצאותיו. אם אמנם קיימת סכנה שבלי הצו לשעה המצב הקיים יופר ויגרם נזק בלתי-הפיך. במציאות ימינו, כאשר תביעה נשמעת מספר שנים לאחר הגשתה, יש בכך עניין מיוחד. הצו נועד בראש ובראשונה לשמר את המצב ערב הגשת התובענה, אך לעיתים הוא נועד לשמר את המצב ערב הפרת הזכות" {ראה גם בש"א (חי') 1985/04 סאמיה אשקר נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה "לב הגליל", תק-עב 2004(4), 2019, 2024 (2004)}.
שמירה על המצב הקיים הוא עיקרון היסוד במתן סעד ביניים האומר כי סעד ביניים יינתן לשם שמירה על המצב הקיים עד להכרעה סופית של בית-המשפט בעניין לפניו {ע"א 385/73 פרידמן נ' זהבי, פ"ד כח(1), 765 (1994)}.
צו מניעה כאמור לעיל לא יינתן לשינוי המצב הקיים. מצב קיים פירושו, המצב שהיה קיים בעת הפרתו {ת"א 320/40 גוטליב נ' חב' ארמון, פ"מ ב 280}.
התובע אכיפה של עסקה במקרקעין זכאי לסעד זמני ולו מטרה שלא ישתנה מצב הדברים כפי שהיה קיים בעת הגשת התביעה {ע"א 418/79 תאני נ' הכן, פ"ד לד(4), 161 (1980)}. מטרתו של צו המניעה הזמני לשמור על מצב קיים ולמנוע קביעת עובדות מוגמרות בטרם יוכרע העניין {ב"ש 1222/85 נחשון נ' שי, פ"ד מ(1), 103 (1986)}.
ניתן לתת צו מניעה זמני בתביעה כספית אם מטרת הצו לשמר רכוש עד למתן פסק-דין בתיק העיקרי {ת"א (ת"א) 1222/90, המ' 7260/90 יורם בן ארי נ' דניאל בינקין, פ"מ התש"ן(ג) 457}.
סעד של צו ביניים המוענק במסגרת הליך ערעור רק כדי לשמור על מצב קיים שלא ישתנה עד להכרעה בערעור מחשש פגיעה ללא תקנה במצב נתון {בש"א 63/87 דב קלווין נ' המנהל הכללי של משרדי הבריאות, פ"ד מא(3), 141 (1987)}.
בית-המשפט רשאי לא להושיט סעד – וסעד זמני בכלל זה – לצד להסכם שקיבל תוקף של פסק-דין, אם ביצועו של אותו הסכם יגרום לעוולה {ת"א (ת"א) 1853/84, המ' (ת"א) 11727/84 מונסנטו נ' חב' גשורי, פ"מ התשמ"ו(א) 441; רע"א 1365/00 חברת העובדים השיתופית נ' הקרן המשפחתית, תק-על 2000(1), 865 (2000); בש"א (י-ם) 4493/99, ה"פ (י-ם) 632/94 אדיד עלי שנאר נ' עלי עאיד בשארה, תק-מח 2000(2), 8541 (2000)}.
צו מניעה זמני נועד למניעת שינוי במצב שיסכל את זכיית התובע בתביעתו. על-כן, תידחה בקשה שמטרתה קבלת צו שמשמעותו לשנות מצב קיים ומתמשך תקופה ארוכה מאז כריתת הסכם בין הצדדים ואינו דרוש למניעת סיכול זכיית המבקשת בתביעתה {בש"א (ת"א) 11287/02 חיפה כימיקלים נ' אדם טבע, תק-מח 2002(2), 5023 (2002)}.
כידוע, צו מניעה זמני נועד להקפיא את מצב הדברים הקיים, וזאת על-מנת לאפשר לתובע למצות את זכויותיו כלפי הנתבע במלואן. ואולם, מכיוון שההחלטה על מתן צו המניעה הזמני מתקבלת בתנאים של חוסר ודאות באשר לצדקת כל אחד מן הצדדים לסכסוך, על בית-המשפט להציב הסדר זמני שישקף איזון אינטרסים הולם בין התובע לבין הנתבע. כאשר צו המניעה הזמני ניתן על רקע טענות הדדיות של הצדדים להפרת חוזה העומד ברקע היחסים המשפטיים ביניהם, איזון זה ייעשה בראש ובראשונה בהתבסס על החוזה עצמו {רע"א 2592/02 חוצות היוצר נ' י.ד.ס. סקיי – פאב בע"מ, תק-על 2002(2), 182 (2002)}.
ההלכה שנקבעה בבית-המשפט העליון בעניין סעד זמני, אומצה על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה ב- דב"ע לג/3-3 {מדינת ישראל נ' מרדכי גנץ, פד"ע ד 161}. באותו עניין קבע בית-הדין כי "עיקר תכליתם של צווי מניעה זמניים כגון אלה היא לשמור, כל עוד תלויה בבית-המשפט תובענה בנדון, על מצב הדברים כפי שהיא הינה קיום בעת הגשתה; אין בית-המשפט מרשה לאחד מבעלי הדין להביא שינויים במצב ההוא אשר עלולה להיות בהם משום השפעה עניינית, כלכלית או משפטית על הדיון בתובענה או על תוצאותיו."
עוד קבע בית-הדין כי "צריכות להיות נסיבות יוצאות מן הכלל כדי להביא את בית-המשפט להיעתר לבקשה כזו וצריכות להיות בפניו הוכחות חותכות על זכותו המוחלטת של המבקש ולא רק הוכחות על זכות לכאורה" {ראה גם בש"א (י-ם) 2631/06 אתי ישי נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-עב 2007(3), 6002 (2007)}.
שאלה: מה פירוש המושג "נזק שלא ניתן לתיקון ופיצוי כספי"?

תשובה: ההלכה השמרנית קובעת כי צו מניעה זמני ינתן רק באם למבקש יגרם נזק שאינו ניתן לתיקון. מה פירוש המושג של נזק שלא ניתן לתקנו? {המ' 56/50, ת"א 38/50 לחמני נ' דגניה, פ"מ ז 58} כאשר ניתן לפצות בכסף, אין להיעתר למתן צו מניעה זמני {ע"א 40/87 אנטואן שוקחה ובניו בע"מ ואח' נ' ג'ורג' שוקחה בע"מ, פ"ד מא(3), 614 (1987)}.
פרשנות המושג למעשה ניתנה דרך יישומו של עיקרון זה בפסיקת בתי-המשפט. אם בתביעה לביצוע בעין יש מקום לתרופה אלטרנטיבית של תשלום נזקים, לא יינתן צו ביניים אלא אם התובע המבקש את הצו יוכיח לפחות לכאורה שרק בדרך של צו מניעה אפשר לתקן את המעוות [ע"א 218/58 "מרום" נ' מי לייצור ושיווק פרי הדר, פ"ד יב(2), 1380 (1958)}.
הכלל הוא, כי שעה שערכאה שיפוטית נזקקת לשאלה אם ליתן צו מניעה אם למאן לתיתו, הרי השאלה הראשונה היא, אם מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי עד כדי להצדיק את התערבותו של בית-המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה.
הצידוק לכך נעוץ לעיתים בדוחק הנסיבות, כמו של הדייר שנושל, או בצורך להפסיק מייד מטרד מזיק קשה. אך לעיתים קרובות יותר הצורך לשמור על מצב קיים – שאם יחל בו שינוי עד לגמר הדיון עלול התובע לקפח את זכותו {בש"א (י-ם) 2962/01 קופלמן חן נ' משרד החינוך, תק-עב 2001(3), 142 (2001)}. לעיתים קשה להעריך את הנזק הכספי הצפוי למבקש צו מניעה זמני. במקרים כאלה מהווה גורם זה מניע לבית-המשפט לתת את הסעד הזמני ביתר קלות {ע"א 238/73 שרעבי נ' חמצני, פ"ד כח(1), 85 (1973)}.
במקום של התעוררות השאלה של נזק שאינו ניתן לתיקון, מחד, או פיצוי כספי, מאידך, הקו המנחה בעד מתן צו מניעה הוא שצו מניעה יינתן אם אין אפשרות לפצות את המבקש בעד הסבל שנגרם לו על-ידי שלילת זכותו עד לבירור התביעה העיקרית {ת"א (ת"א) 320/49, המר' 342/49 גוטליב נ' חב' חרמון בע"מ, פ"מ ב 280}.
תנאי להחלטת שיקול-דעת היא שמתן הסעד הזמני זה חיוני גם כדי הצדקת נתינתו לפני הכרעה בתביעה גופה {רע"א 338/88 חמיס נ' דוד שטרן, פ"ד מג(4), 552 (1989)}.
שיקול-הדעת של בית-המשפט הינו נרחב ועל המבקש מוטל עול ההוכחה, לא רק להצביע כי אכן הנזק הינו בלתי-הפיך או לא ניתן לתיקון, אלא כי אם ינתן הצו אכן לבעל הדין האחר לא יגרם נזק גבוה יותר.
למעשה סוגיית "הנזק לאו בר-תיקון" שזורה בדרך-כלל בבחינת עיקרון נוסף הקיים בבסיס שיקול-דעתו של בית-המשפט אם להעניק את הצו אם לאו, הוא בחינת "מאזן הנוחיות".


שאלה? כיצד ישכנע המבקש את בית-המשפט בסיכויי הצלחה בתביעה והוכחת זכות לכאורה?

תשובה: על המבקש לשכנע את בית-המשפט בקיומה של עילת תובענה על בסיס ראיות מהימנות לכאורה. על בית-המשפט בבואו להחליט אם ליתן הצו, לשקול את מאזן הנוחות, והאם הבקשה הוגשה בתום-לב ומתן הסעד ראוי וצודק בנסיבות העניין {בש"א (פ"ת) 2868/04 אורי ג'ורג' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', תק-של 2004(4), 6590, 6593 (2004)}.
כאשר בוחנים את שאלת הסיכוי יש לשים-לב לעובדות שנטענו בפרשת התביעה וכפי שהוכחו לכאורה על-ידי התובע, אך אין גם להתעלם מהטענות שבכתב ההגנה {ע"א 217/63 רבאון נ' הולצמן, פ"ד יז(4), 2717 (1963)}.
גם כאשר קיים ספק בסיכוי ההצלחה, יש להעניק הסעד המבוקש, ורק אם נוכח בית-המשפט שגם סיכוי לכאורה אינו קיים, עליו לסרב לבקשת הסעד הזמני. כאשר הבקשה למתן צו המניעה הזמני מתבססת על הסכם, צו מניעה לא יינתן על יסוד הסכם סתום שעצם תנאיו שנויים במחלוקת {ע"א 256/60 פרנקל נ' אובריסיס, פ"ד טו(1), 87 (1961)}.
השפעת מהותה של הזכות לכאורה הינה קריטית לגבי הדרך בה מיישם בית-המשפט את מבחן "נוחיות הדיון". וההלכה בנדון הינה כי: "הכלל הוא כי ככל שהזכות לכאורה טובה וחזקה יותר, כך נדרש פחות שמאזן הנוחות יטה אל עבר הצד המבקש; ולהיפך – ככל שהזכות לכאורה קלושה וחלשה יותר, כך על המבקש את צו המניעה הזמני להראות, כי מאזן הנוחות נוטה באופן ממשי לטובתו" {רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר ואח', תק-על 2001(2), 678 (2001); בש"א (י-ם) 4341/04 גאולת הכרך בע"מ ואח' נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', תק-מח 2004(3), 3781, 3786 (2004)}.


שאלה: מתי הליך ביניים איננו המסגרת המתאימה לדון בשאלת סיכויי ההצלחה?

תשובה: ייתכנו נסיבות, בהן הליך ביניים, שהינו מטבעו הליך קצר ומצומצם היקף, איננו המסגרת המתאימה לדון בשאלה נכבדה, למשל, כזו הקשורה בהסדר הכובל, שהינה שאלה משפטית נכבדה, המצריכה ניתוח משפטי מעמיק, וזאת גם אם דיון מסוג זה ייערך בסופו של יום במסגרת התביעה העיקרית. אולם, מקום שמבקש הסעד הזמני חייב להוכיח עילת תביעה של ממש, המתבססת על זכותה הקנויה לו לכאורה, ובית-המשפט רשאי לבדוק ולשקול אם התובענה שבגינה מתבקש הסעד הזמני, אינה לכאורה מחוסרת יסוד וסיכויים – השיקול אם מדובר בהסדר כובל אם לאו, לרוב עשוי להשפיע על ההחלטה אם להיעתר לבקשה למתן סעד זמני. על-כן אין מנוס מלקבוע כי חובתו של בית-המשפט לדון בשאלה זו במסגרת הסעד הזמני {רע"א 10910/02 פז חברת נפט בע"מ נ' ניסים פרץ ואח', תק-על 2003(3), 2415 (2003)}.


שאלה: באילו מקרים בית-משפט לא יושיט סעד זמני?

תשובה: בית-המשפט לא יושיט סעד זמני אם אין לתובענה שום סיכוי. אך אם בית-המשפט רואה שסיכויי התביעה קלושים או בלתי-בטוחים, יוכל להתנות את מתן הסעד הזמני בתנאים שיבטיחו כי התובע לא יסבול נזק מן העיכוב אם תיכשל התביעה {ע"א 418/79 תאני נ' כהן, פ"ד לד(4), 161 (1980)}.


שאלה: אם כן, מהי מידת ההוכחה הרובצת על המבקש בבקשתו ליתן סעד זמני?

תשובה: השאלה הראשונה התובעת בחינה ובדיקה בסוגיה של צו מניעה זמני הינה – האם הוכיח המבקש קיומה של זכות שעליה הוא יגן באמצעות צו מניעה. מידת ההוכחה הנדרשת הינה הוכחה לכאורה {ת"א (ת"א) 1399/85, המ' 4428/85 עמינח נ' טרנסוורד, פ"מ התשמ"ו(ג) 89}.
בית-המשפט אינו נדרש בשלב מיקדמי זה של הדיון לבחון עד תום את סיכויי הצלחתה של התביעה, לו יעשה כן קודם שהוצגה בפניו המסכת הראייתית בשלמותה בישיבת הוכחות סדורה – ימצא עושה את מלאכת השיפוט למלאכת ניחוש והימור.
בית-המשפט אינו שמאי בתביעות המעריכן ומדרגן על-פי איכותן מייד עם בואן בשערי בית-המשפט, כל שנדרש בית-המשפט, בשלב זה, הינו לסנן את המבקשים "להגניב" לפיתחו הליך "שטותי או טורדני". מעת ששוכנע בית-המשפט שקיימות ראיות אשר יש בהן לסייע ולהוביל לקיומה של עילת תביעה די בכך על-מנת לעבור את המשוכה הראשונה בבחינת מתן הסעד הזמני {בש"א (כ"ס) 1065/04 שולמית שטיין ואח' נ' זאב שטיין, תק-מש 2004(3), 297 (2004)}.
במקרה של הליך ביניים – אין הכרח לקבוע הלכה ויש לדון על-פי הראיות לכאורה {רע"א 140/88 אביגדור גונשורק ואח' נ' תנובה בע"מ, פ"ד מב(2), 759 (1988)}.
בקשה לסעד זמני נחתכת על-פי ראיות וטענות לכאורה ואין צורך בקביעות המכריעות את גורל המשפט {רע"א 160/89 קוטו שירותי מזון בע"מ נ' משכנות ים בהרצליה בע"מ ואח', פ"ד מג(1), 579 (1989); בש"א (ב"ש) 1893/02 אטיאס אבי ואח' נ' קדוש גבי, תק-עב 2002(2), 320 (2002)}. על-כן אין להעניק צו מניעה זמני כאשר סיכויי התביעה העיקרית קלושים {ר"ע 236/84 שושנה ויעקב אשתר נ' עליזה וכרמל נפתלי, פ"ד לח(2), 665 (1984)}.
אין כל אפשרות להעניק למבקש סעד זמני על בסיס זכות שלכאורה אינה שלו. על-מנת לקבל צו מניעה זמני אין די בהוכחת סיכויי התביעה. על המבקש את צו המניעה הזמני להצביע על קושי בביצוע פסק-הדין, מקום בו לא יינתן צו המניעה הזמני, והמבקש יזכה בתביעתו {רע"א 452/00 מי ערד חברה להנדסה ובניין נ' הרשות לשמירת הטבע והגנים, תק-על 2000(1), 340 (2000); רע"א 3549/99 מרודי בדור נ' בנק מרכנתיל דיסקונט, תק-על 99(2), 888 (1999)}.
חוסר סיכוי להצליח בתביעה מהווה גורם מכריע באי-מתן סעד זמני אפילו כאשר אי-מתן הסעד עלול לסכל מתן הסעד בתביעה העיקרית. אין להעניק צו מניעה זמני כאשר סיכויי התביעה העיקרית קלושים {ע"א 252/78 ברוך נ' מנדיס טורס בע"מ, פ"ד לג(2), 437 (1979); ר"ע 236/84 אשתר נ' נפתלי, פ"ד לח(2), 665 (1984); רע"א 1108/99 שפרה מלאך נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, תק-על 99(2), 542 (1999)}.
אין כל טעם במתן סעד שאין לו כל יכולת להיות מיושם או ממומש {המ' (י-ם) 5997/97, פש"ר (י-ם) 1595/87 יוסף (ג'י) נקש ואח' נ' הכונס הרשמי ואח', תק-מח 98(3), 2400 (1998)}.
במתן סעד זמני, השיקול לסעד הסופי המבוקש בתובענה העיקרית כרוך בהוכחה לכאורית מצד מבקש הסעד, כי עומדת לו עילת תביעה כלפי הנתבע. ברם, הנטל שעל המבקש לעמוד בו הוא כבד, שכן, הענקת הסעד הזמני משנה את המצב הקיים לרעת הנתבע, וזאת עוד בטרם בירור התובענה העיקרית {רע"א 5110/99 laboratoire garnier & cie נ' נאש תמרוקים, תק-על 99(3), 1028 (1999)}.
בית-המשפט בבואו להחליט אם יש לתביעה סיכוי להתקבל, עליו להתייחס בעיקר לנטען בכתב התביעה {רע"א 490/86 יונה יונה ואח' נ' דן מקמילן ואח', פ"ד מ(4), 115 (1986)}. בהיעדר סיכוי להצליח בתביעה העיקרית אין להיעתר לבקשת תובע למתן צו מניעה זמני {רע"א 10/87 יוסף איברהים, ג'דיר נ' ג'אבר בן עלי שופאניה ואח', פ"ד מא(2), 553 (1987); בר"ע (י-ם) 1222/99 נ' אלה ובניו חברה נ' אלי ראובן, תק-מח 99(3), 355 (1999); רע"א 2547/00 אמיר נעימי ואח' נ' בנק למסחר בע"מ ואח', תק-על 2001(4), 85 (2001)}. סיכוי דל בזכיה בעתירה מפיל את הסיכוי לזכות בסעד זמני {בש"א (ת"א) 25278/01 ג'יימס ריצ'ארסון נ' רשות שדות התעופה, תק-מח 2002(1), 165 (2002)}. סיכוי קלוש בתביעה – עילה לדחיית בקשה למתן צו מניעה זמני {ראה רע"א 10006/01 קנופי בע"מ נ' נעלי לוקסי-2000, תק-על 2002(1), 58 (2002)}.

שאלה: מה על בית-משפט לבחון בשאלת "מאזן הנוחות"?

תשובה: בשלב מקדמי של הדיון, יינתן משקל נכבד לבחינת מאזן הנוחות, מבחן אשר כפי שהוא מיושם בבתי-הדין לעבודה, אינו בא לבחון את השאלה "למי ייגרם נזק גדול יותר", אלא, להבטיח שלא ייווצר מצב שבו ירוקן ההליך העיקרי מתכנו, כך שאם יזכה התובע – לא יוכל לקצור את פרי זכייתו, ומאידך, לאפשר למעביד להמשיך את פעולתו באופן סביר {דב"ע מז/3-149 שקם בע"מ נ' גילה רוזין, פד"ע יט 141}.
בבחננו את שאלת "מאזן הנוחיות" אין מנוס מבחינתה של הסוגיה הכללית הנוגעת לכלל ההתנגשויות שבין אינטרסים נוגדים, בין שהם אינטרסים פרטיים ובין שהם אינטרסים נוגדים מכל סוג ומין שהם.
בבסיס בחינת אינטרסים אלה נמצאים חוקי היסוד והוראותיהם אשר הכבירו הוראות בדבר חופש האדם, חירותו, כבודו, רכושו ועוד {ע"ב (ת"א-יפו) 300851/98 מפעל הפיס נ' גדעון גדות ואח', תק-עב 2003(3), 569, 625 (2003)}.
מתחם הסבירות כולל בתוכו מספר אפשרויות שהן מתקבלות על הדעת ולגיטימיות {דורנר ד' "מידתיות" ספר ברנזון כרך ב' (תש"ס, ברק וברנזון עורכים) עמ' 291 ה"ש 233}.
בדומה לדינים אחרים מתחום המשפט הציבורי, ובמיוחד בתחום החוקתי, גם הביקורת השיפוטית על-פי המידתיות נעשית תוך מתן מרחב של תמרון לרשויות השלטון. מקום שבו קיימות אפשרויות סבירות אחדות המגשימות ביסודן את מבחני המידתיות, תוכל הרשות לבחור מביניהן בלי שבית-המשפט יכפה עליה פרשנות מסויימת זו ואחרת.
בדומה ליחסיות הטבועה של המידתיות, שנדונה לעיל, גם מרחב התמרון החוקתי מאפשר מידה של שיקול-דעת לרשות המוסמכת. עם זאת, יש להבחין בין מרחב התמרון החוקתי לבין היחסיות האמורה.
ראשית, מרחב התמרון אינו חל על המידתיות בלבד, והוא יפה לכל הדינים הנוגעים להפעלת שיקול-דעת במשפט הציבורי. למשל, מרחב התמרון חל גם לעניין הבחינה אם תכליתה של פעולה מינהלית היא ראויה. לעומת זאת דומה, ככלל, שהשאלה אם תכליתה היא ראויה אינה בעלת מימד יחסי.
שנית, ובכך העיקר, המידתיות המהותיות היא גמישה, ומשתנה בהתאם לחשיבות התכלית ולפוגענות האמצעים העומדים על הפרק. מרחב התמרון מקנה לרשות המוסמכת מידה נוספת של שיקול-דעת, שעניינו ההערכה אם מתקיימים מבחני המשנה של המידתיות.


שאלה: כיצד נקבעת "נוסחת האיזון" שעילתה בעצם היא סבירותה?

תשובה: בבית-המשפט העליון, בפרשת ליאור חורב {בג"צ 5016/96 חורב נ' שר התחבורה, פ"ד נא(4), 1 (1997)} נקבע כי "האיזון בין הערכים והאינטרסים המתנגשים אינו מתבצע ב'כלים' מדעיים. 'המשקל', שיש לתת לערכים ולאינטרסים השונים, מטבעו אינו מדוייק. קיימים, על-כן, מצבים שבין ערכים ואינטרסים נתונים המתנגשים זה בזה, ניתן לאזן באופנים שונים. אנו נתקלים בתופעה, שההחלטה הסבירה אינה אחת ויחידה. תיתכנה מספר החלטות סבירות. נוצר 'מיתחם של סבירות' (ראה בג"צ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1), 421 (1980); בג"צ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד לו(2), 449, 454 (1982); בג"צ 341/81 מושב בית-עובד נ' המפקח על התעבורה, פ"ד לו(3), 349, 354 (1982); בג"צ 910/86 רסלר ואח' נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2), 481 (1980) – להלן: פרשת רסלר). כאשר קיים 'מיתחם של סבירות', כל חלופה בתוכו היא סבירה. כל אפשרות בתוכו מאזנת כראוי בין הערכים והאינטרסים הנוגדים (ראה בג"צ 935/89 אורי גנר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485, 514 (1990)). הבחירה בין החלופות השונות תיעשה, במצב דברים זה, על-ידי בעל הסמכות השילטונית. עליו מוטלת האחריות השילטונית לבחור בחלופה הנראית לו כראויה, מבין החלופות החוקיות."
אכן, בהלכה הנ"ל לא נבחנה דווקא שאלת הענקתו של סעד זמני, אולם, עדים אנו לקביעתה של "נוסחת איזון" שעילתה בעצם היא סבירותה, תוך שמתבררת שאלת ניגודי האינטרסים. לדעתינו, למעשה אין כל הבדל משמעותי בבחינת מאזן הנוחיות אלא בכך שעסקינן לעיתים מזומנות בעניינים שבין הפרט לחבירו, ולאו דווקא בין הפרט למדינה. ולעיתים, על בית-המשפט לאזן דווקא בין אינטרסים פרטיים ולא רק בין אינטרס הפרט והאינטרס הציבורי.
כפי שהצבענו אין שאלת מאזן הנוחיות עומדת בפני עצמה אלא יש לבחנה ביחד עם עקרונות אחרים. וכך לומדים אנו כי קיומה של זכות לכאורה אין בה די על-מנת להעניק צו מניעה זמני. יש לבחון את מאזן הנוחות {רע"א 4151/03 ישאל אמלט השקעות (1993) נ' כמיפל בע"מ, תק-על 2003(2), 3440 (2003); רע"א 9517/02 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ליאור קייזמן ואח', תק-על 2003(3), 742 (2003)}.
הכלל הוא כי ככל שהזכות לכאורה טובה וחזקה יותר, כך נדרש פחות שמאזן הנוחות יטה אל עבר הצד המבקש; ולהיפך – ככל שהזכות לכאורה קלושה וחלשה יותר, כך על המבקש את צו המניעה הזמני להראות, כי מאזן הנוחות נוטה באופן ממשי לטובתו {רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר ואח', תק-על 2001(2), 678 (2001)}. כאשר, למשל, זכותן הלכאורית של המבקשות לעכב מימושן של הערבויות הבנקאיות "קלושה וחלשה", הרי שמכאן שעליה לבסס כדבעי את טענותיהן בדבר מאזן הנוחות {בש"א (י-ם) 4341/04 גאולת הכרך בע"מ ואח' נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', תק-מח 2004(3), 3781, 3786 (2004)}.
לשם מתן צו מניעה זמני, יש לבדוק קיומן של ראיות לכאורה מחד, ומאידך מידת הנזק העלול להיגרם אם יינתן הצו או לאו {ע"א 483/85 דניאל לב נ' דגם מערכות בע"מ, פ"ד לט(4), 279 (1986); רע"א 40/87 אנטואן שוקחה ובניו בע"מ נ' בני ג'ורג' שוקחה בע"מ, פ"ד מא(3), 614 (1987)}.
במקרה שכל אחד מהצדדים מציג ראיות לכאורה לעמדתו, ואין מקום לקבוע עמדה נחרצת בשלב זה, ביחס לשאלה – מי מהצדדים הפר את ההסכם הפרה יסודית או אחרת המזכה את הצד שכנגד בביטולו, או בהשהייתו, כי אז יש להעמיד את ההכרעה בבקשה לצו מניעה זמני על שאלת מאזן הנזקים העלולים להיגרם לצדדים ולשיקולים נוספים הנוגעים לשיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט ביחס למתן צו מניעה זמני {בש"א (ב"ש) 9143/00 א.י.מ.ב.ל ייזום נ' חברת קו רקיע, תק-מח 2000(4), 143 (2000)}.


שאלה: כיצד קיומה של זהות בין הסעד הזמני לבין הסעד הסופי, משפיעה להיעתרות בקשה לסעד זמני?

תשובה: קיומה של זהות בין הסעד הזמני לבין הסעד הסופי, אותו עתידה המבקשת לתבוע במסגרת התובענה העיקרית, מהווה נימוק נוסף לדחות את הבקשה למתן צו עשה זמני. הלכה פסוקה היא כי, ככלל, זהות בין הסעד הזמני לסעד הסופי יש בה כדי להטות את הכף לעבר דחיית הבקשה למתן צו עשה זמני, וזאת כאשר בית-המשפט ייעתר לבקשה כאמור בנסיבות מיוחדות בלבד {בש"א (י-ם) 3973/02 דור אנרגיה בע"מ נ' פי גלילות, תק-מח 2003(1), 36, 45 (2003)}.
ב- ע"א 213/64 {ברא"ז ואח' נ' נציב המים משרד החקלאות, פ"ד יח(3), 647, 653 (1964)} קבע בית-המשפט כי "בית-המשפט אינו ממהר ליתן צו זמני, שהוא בעל אופי מנדטורי ואשר כמוהו כסעד המלא שנדרש בתובענה, כי אם ינקוט זהירות יתירה בשימוש בשיקול-הדעת ויימנע מלתת את הצו אלא אם ישתכנע שלכאורה קיימת עילה לכך, הן מבחינת הזכות הסובסטנטיבית, אשר מבקש הצו טוען לה בתובענתו, והן מבחינת השיקול, כי יגרם לו נזק בל-יתוקן, אם לא יינתן הצו" {ראו גם י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 619; רע"א 2430/91 טיב טירת צבי נ' דלקטיב הקניון ואח', פ"ד מה(4), 228, 225 (1991); רע"א 3031/97 ארז שיווק והפצת סיגריות (1992) בע"מ נ' ש. שמיע בע"מ, תק-על 97(2), 746 (1997); ת"א (ת"א) 2185/91 נחושתן תעשיית מעליות בע"מ נ' אחים שרבט חברה לבניין בע"מ ואח', פ"מ התשנ"ב(ב), 314, 317; בר"ע (ת"א) 21027/99 אורית חברה נ' מירס תקשורת, תק-מח 99(4), 15747 (1999)}.
הכלל הוא שאין בית-המשפט נותן צו ביניים, צו עשה או לא תעשה אם על-ידי כך נפתרה השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים ואין יותר צורך בבירור התביעה עצמה {המר' 342/49, ע"א 320/49 גוטליב נ' חב' ארמון בע"מ, פ"מ ב 280; המר' 239/49 שכונת פועלים חקלאית נ' מ' כהן, פ"מ ב 188}. לא יינתן צו מניעה זמני הנותן למבקש את כל מבוקשו ובעצם משמעו הכרעה בתביעה העיקרית {ע"ע 1241/01 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' יוסף יתח, תק-אר 2001(3), 472 (2001)}.
ישנם מקרים שבהם אפשר לתת סעד ביניים אפילו כשהוא כולל את הסעד בתיק העיקרי כגון במקרה של הצורך לשמור על הרכוש או למנוע נזק בל-יתוקן {המ' 56/50, ת"א 38/50 לחמני נ' דגניה, פ"מ ז 58}.
במקרה בו עשוי צו הזמני, אם יינתן, לספק למבקש את כל מבוקשו מחייב הדבר זהירות יתרה בשימוש בשיקול-דעת בית-המשפט {ע"א 218/58 "מרום" נ' מ' לייצור ושיווק פרי הדר, פ"ד יב(2), 1380 (1958)}.
יש לזכור כי במקרים מסויימים שוני מבחינת אורך הזמן בין הסעד הזמני לבין הסעד הנדרש בתביעה, מספיק כדי שהסעד הזמני ייחשב כשונה {ע"א (חי') 40/63 בלוריה נ' מועצה מקומית עפולה, פ"מ לו 247}. כלומר, אין לקבל גם את הטענה בדבר קיומה של זהות בין הסעדים המתבקשים בהליך הזמני לבין אלה המבוקשים בהליך העיקרי. לצורך מסקנה זו, די בהבדל שבין הסעדים מבחינת מימד הזמן, כאשר פועלו של הסעד הזמני, להבדיל מהסעד הסופי, מוגבל עד למתן פסק-הדין בהליך העיקרי {בש"א (י-ם) 2184/02 CORPORATION נ' אגמה מחשוב, תק-מח 2002(3), 8667, 8670 (2002)}.
ב- ת"א (ת"א) 2185/91, המ' 14977/91 {נחושתן תעשיית מעליות בע"מ נ' אחים שרבט ואחרים, פ"מ התשנ"ב(ב), 314, 317} קבע כב' השופט א' וינוגרד כי "כידוע, אחד השיקולים בדיני סעדים זמניים היא השאיפה להימנע מקיומה של זהות בין הסעד הזמני לסעד הסופי. אני סבור, שבדרך-כלל לא ניתן לקיומה של זהות בין הסעדים משקל רב בעתירה למתן צו מניעה זמני, אך יש טעם רב בטענה, כי זהות הסעד, עת מתבקש צו עשה זמני, יש בה, במרבית המקרים, כדי להטות את הכף לעבר דחיית הבקשה. ויובהר, ממילא, בית-המשפט ייעתר לבקשת צו עשה זמני בנסיבות מיוחדות בלבד, אלא שזהות הסעדים תטה עוד יותר את הכף לצד דחיית הבקשה, על פני היעתרות לה" {בר"ע (ת"א) 21027/99 אורית חברה נ' מירס תקשורת, תק-מח 99(4), 15747, 15749 (1999)}.
אולם, הכלל לפיו זהות הסעדים בין הבקשה לסעד זמני והתובענה בתיק העיקרי פועלת נגד היענות לבקשת הסעד הזמני מעולם לא נוסחה באופן גורף וקטגורי, ובנסיבות מתאימות כוחו של בית-המשפט עמו ליתן סעד זמני גם אם בכך הוכרע גורלה של התובענה עצמה. כמובן שתנאי-לכך הוא שהתשתית הראייתית שהונחה בפני בית-המשפט מוצקה, וזכותו של מבקש הסעד הזמני אינה מוטלת בספק בעיני בית-המשפט {בש"א (ת"א) 52399/99 שמעון סיבוני נ' מאיר לפיד, תק-מח 99(2), 1141, 1142 (1999)}.
"זהות הסעד" אינה עוד אלא אחת הנסיבות שעל בית-המשפט להביא בחשבון במתן צו מניעה זמני. ואם שוכנע, כי מבחינת הדין המהותי עומדת למבקש עילה שהיא לכאורה מבוססת, ושמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו, אין בזהות הסעד הזמני לסעד המבוקש בתובענה בלבד כדי להצדיק הימנעות ממתן הסעד הזמני {רע"א 2059/98 וולטה ייצוב קרקע בע"מ נ' p.r.s מדיטרניין בע"מ, תק-על 98(3), 309 (1998)}.


שאלה: האם שיהוי בהגשת בקשה יכול להוות גורם לדחיית בקשה לסעד זמני?

תשובה: בסיסה של טענת שיהוי, להבדיל מטענת התיישנות, הינו שינוי מצבו של המשיב לרעה בשל חלוף הזמן, וזאת בנוסף להשתהות בלתי-מוצדקת מצד מבקש הסעד {בש"א (ת"א-יפו) 13415/04 נאמנות תיאטרון הלאומי "הבימה" נ' יעקב אגמון ואח', תק-מח 2004(4), 3101, 3104 (2004)}.
שיהוי מצד המבקש ימנע הענקת סעד זמני בייחוד במקרים שבהם הסעד המבוקש הוא כספי או כזה שנועד למנוע פיטורין או להגביל את חופש העיסוק.
אחד השיקולים שעל בית-המשפט לשקול שעה שהוא דן בבקשה לצו מניעה זמני, "הוא האם המבקש השהה את פנייתו זמן רב יתר על המידה? שכן שתיקתו מעידה על כך שהעניין כלל לא היה דחוף, אך אם ניתן הסבר מניח את הדעת... בבקשה כגון זו שעניינה חופש העיסוק, מן הראוי שהבקשה לצו זמני תוגש סמוך ביותר למועד שבו נודע לשעבר על הפרת הוראה שבהסכם העבודה, או שלפחות יתן נימוק סביר מדוע לא עשה כן" {בש"א (ת"א-יפו) 6365/04 א.ו.ר. הספקה טכנית בת ים בע"מ נ' תמם ויקטור ואח', תק-עב 2004(4), 668, 672 (2004). ראה גם ד"ר לובוצקי סדר דין במשפט העבודה, פרק 18, עמ' 15 האסמכתאות המובאות שם}.
לא בכל מקרה שיהוי יהיה גורם לדחיית בקשה לסעד זמני. הדבר נעוץ באופיו של העניין בגינו מבוקש הסעד הזמני. כך נפסק, למשל, כי שיהוי כשהוא לבדו אין בו כדי למנוע תמיד צו הנוגע לחופש העיסוק. יחד עם זאת, יש בו בשיהוי כדי להצטרף לשאר גורמים שהביאו אותנו למסקנה כי דין הבקשה להידחות ולו גם מהטעם שחלוף הזמן מקהה את עצם הסודות המסחריים הקשורים ללקוחות {בש"א (ת"א-יפו) 6365/04 א.ו.ר. הספקה טכנית בת ים בע"מ נ' תמם ויקטור ואח', תק-עב 2004(4), 668, 672 (2004)}.
ב- ע"א 7853/02 {מיכל דוידי נ' חברת מצפה אבו טור בע"מ, תק-על 2004(2), 2638 (2004)} קבע כב' השופט ס' ג'ובראן כי "לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח, כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-ליבו של התובע... הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך..." {ראה גם בש"א (חי') 7564/04 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' סאמר נעים זבן, תק-מח 2004(3), 6443, 6444 (2004)}.
חלוף הזמן בלבד אינו יוצר שיהוי, אלא צריך שתתלווה אליו התנהגות – בין המעשה ובין במחדל – המראה כי המשהה זונח או מוותר על תביעתו או מניח למשיב להרע את מצבו { ת"א 468/75, המ' 1546/75 e.j. du pont nemouns & comp נ' אגן כימיכלים בע"מ, פ"מ התשל"ו(א), 110}.
וכך מטרד אשר היה קיים במשך שנים רבות ללא תגובה כלשהי מצב המבקש, לא תהא שום סיבה להפסיקו על-ידי מתן צו מניעה זמני. כמובן, אזהרה ברורה ומפורשת מצד המבקש כי לא ישלים עם מצב מסויים שוללת האפשרות של שיהוי או איחור {ע"א 409/65 יעקובסון נ' אופקים, פ"ד יט(4), 6 (1965); ע"א 385/79 פרידמן נ' זהבי, פ"ד כח(1), 765 (1973)}. כמו-כן לא יינתן צו מניעה במקרה של השתהות בבקשה להשבת מקרקעין שהופקעו {ה"פ 1366/96, המ' 9692/96 חיים נגל ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה המרכז ואח' (לא פורסם). הפקעה. דחיית בקשה לצו מניעה זמני על-הסף מחמת שיהוי. עת"מ (י-ם) 11/99 קריסטל אילן נ' הוועדה המחוזית, תק-מח 2002(2), 607 (2002). מניעת הפקעת מקרקעין על-פי סעיף 190 לחוק תכנון והבניה. טענת שיהוי. פגם בהחלטות ועדות התכנון. עע"ם 1975/01 ועדה מקומית לתכנון ולבניה נ' שמואל רובינשטיין, תק-על 2002(3), 1740 (2002)}.
שיהוי בהגשת בקשה לצו מניעה זמני של פרק זמן של שלושה חודשים בנסיבות מסויימות לא מהווה שיהוי {בש"א (ב"ש) 5327/00 דוד יצחקי נ' מורד קלימי סוחייק, תק-מח 2000(1), 1694 (2000)}. ואולם, המתנה זמן רב יחסית לאחר משלוח התראה ועד להגשת התביעה המשפטית – מהווה שיהוי וסיבה שלא להיעתר למתן צו מניעה קבוע {ת"א (חי') 1352/98 פסיפס אלוני נ' ש.ד. שטרן יבוא ושיווק, תק-מח 2000(1) 1579 (2000)}.
שיהוי בהגשת בקשה לצו מניעה זמני יביא לדחיית בקשה לסעד כזה. כאשר השעו בעלי מניות בקשתם עד קרוב למועד של אסיפה כללית – בכך ראה בית-המשפט שיהוי {רע"א 707/00 צבי טמיר ושות' חברה לאחזקות נ' ד"ר יוסף, תק-על 2000(1), 373 (2000). לעניין שיהוי כעילה לדחיית בקשה לצו מניעה זמני. דחיית בקשה לצו מניעה זמני עקב שיהוי. בש"א (ת"א) 13191/03 חיים אחרים תקשורת ושיווק בע"מ נ' קריבושאי יוסי, תק-מח 2003(3), 4319 (2003); רע"א 453/02 לוי צביה נ' המגן חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-על 2002(1), 773 (2002)}.
צו מניעה האוסר על שימוש בשם. כאשר אין המדובר בשיהוי "סתם", אלא בשיהוי הסותר, באורח ממשי, את טענת מבקש הצו, שהצו דרוש כביכול להגנה על זכותו הקניינית, כי אז צו המניעה הזמני לא ינתן {בש"א (חי') 15639/00 ט.ר.י. מסעדות נ' סברס – רשת מסעדות, תק-מח 2000(3), 124 (2000)}.
צו מניעה זמני להגנת זכות יוצרים – ההבחנה הנדרשת – לעניין השפעתו האפשרית של שיהוי בהגשת התביעה על הענקת הסעד המבוקש – בין תביעה למתן צו מניעה (או צו עשה), שמטרתו להגן על זכות קניינית מוכחת, לבין בקשה למתן צו כאמור, כסעד ביניים, שמטרתו להגן על זכות קניינית נטענת {רע"א 8113/00 דפנה שפר ואח' נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, תק-על 2001(2), 435 (2001).
לא תתקבל טענה כי מבקש צו זמני השתהה בקשתו לצו זמני האוסר על מסירת מכרז לביצוע, מקום שלא נמסרה כל הודעה על הזוכים במכרז כדין {בש"א (נצ') 214/02 עבדאללה חמאיסי נ' מועצה מקומית, תק-מח 2002(2), 723 (2002)}.
לסיכום, לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. יוער כי יש שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-ליבו של התובע {ראה ע"א 403/63 תמיר נ' שמאלי, פ"ד יח(1), 47 (1964); ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה(3), 749 (1991).


שאלה: על מי מוטל הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי?

תשובה: הנטל להוכיח את התנאים הנדרשים לקיום שיהוי מוטל על הטוען לכך, קרי, הנתבע {ראה לדוגמה ע"א 206/75 סלון 100 בע"מ נ' פנטריסה, פ"ד ל(1), 732 (1976)}. שיהוי איננו חוסם את התביעה, אלא, בהתקיים תנאים מסויימים. ואלה הם:
א. כאשר שיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה.
ב. כאשר הורע מעמד הצד שכנגד יריבו עקב השיהוי בהגשת התביעה.
ג. כאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הצד שכנגד להוכיח טענותיו כנגד התביעה {בש"א (ת"א-יפו) 3851/02 נפתלי גור-אריה נ' ראש, תק-עב 2002(3), 233 (2002)}.
ב- בש"א (נצ') 1973/07 {שולה טובול נ' אלי ברדה – ראש עיריית מגדל העמק ואח', תק-עב 2007(3), 444 (2007)} קבע בית-הדין כי במקרה דנן לא "מדובר באיחור של מספר ימים בלבד לעומת מועד ההודעה אשר סוכם בבקשה קודמת, אלא, בחריגה בולטת של כחודשיים מעל המועד שסוכם. על-כן, סבורים אנו כי אכן חל שיהוי בהגשת הבקשה לבית-הדין... לכן אין מדובר כעת בצו מניעה אלא בצו עשה שמטרתו להשיב את המצב לקדמותו, בטרם נתקבלה ההחלטה שכנגדה מוגשת הבקשה" {בש"א (ת"א-יפו) 6147/07 אהרון פיטובסקי נ' חברת חשמל לישראל בע"מ, תק-עב 2007(2), 7483 (2007); בש"א (חי') 4265/07 חרס אדוארד נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', תק-עב 2007(3), 4541 (2007); ס"ק (ת"א-יפו) 185/07 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – הסתדרות ההנדסאים והטכנאים בישראל נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, תק-עב 2007(3), 1641 (2007)}.


שאלה: מה דינה של בקשה הנגועה בחוסר נקיון כפיים של המבקש?

תשובה: הלכה פסוקה היא כי המבקש מבית-המשפט סעד מן היושר יגלה לבית-המשפט את כל העובדות הצריכות לעניין על-מנת שלא יושג הסעד המבוקש על יסוד עובדות חלקיות. משלא עשה כן, נגועה בקשתו בחוסר ניקיון כפיים ודי בכך על-מנת לדחות בקשה לסעד זמני {בש"א (ת"א) 132995/01 המכללה ללימודי אוטוקד בע"מ ואח' נ' תחנה מרכזית, תק-של 2002(1), 18 (2002)}.
צד אשר אינו נוהג בתום-לב, ופועל כפי שפעל המבקש אינו יכול לבוא בטרוניה כי הצד השני אינו תם-לב ויש לשלול ממנו זכות מן היושר. המבקש לשלול מצד זכות שביושר צריך לבוא גם הוא לבית-המשפט בניקיון כפיים.
בקשה למתן סעד זמני איננה בבחינת "שביל צדדי" בלבד במערכת בירור הפלוגתאות שבין בעלי דין; אמת נכון הדבר במישור התיאורטי שאין במתן צו זמני כדי לחתוך את זכויות בעלי הדין. אך לעיתים עשויה במישור המעשי, החלטה בבקשה למתן סעד זמני, להכריע את הכף בתובענה לכאן או לכאן. עצם העובדה שקיים פער זמנים, לעיתים רב, בין מועד הגשת התובענה לבין מתן פסק-הדין בה, עשוי לחייב התייחסות לגבי מה שיקרה בתקופת הביניים, ולשם כך נוצרה תורת הסעדים הזמניים על כלליה השונים. תורה זו קבעה מהי התשתית הנורמטיבית המצדיקה מתן סעד זמני שלא על יסוד מערכת ראיות מלאה והשפעתה המעשית של תשתית זו על זכויות בעלי הדין עשויה להיות רבה {בר"ע (ת"א-יפו) 1469/02 דורון פרסאי נ' חברת לקסמי אינטרנשיונל בע"מ, תק-מח 2003(2), 3200 (2003)}.
בבוא בית-המשפט לשקול את מתן הצו על בית-המשפט, איפוא, לשאול האם קיימים שיקולים שלא להיעתר למבקש, דהיינו, האם בא המבקש בתום-לב ובניקיון כפיים או שמא מעלים הוא עובדות חשובות.
בבקשה לסעד הזמני כמו גם בתצהירו של המבקש שנלווה לה, כלל לא גולה לבית-הדין על כי התובע פנה בעניינו למבקר המדינה שמצא שאין כל בסיס לתלונתו ואף לא מצא שיש לצמצום סמכויותיו זיקה עם התלונות שהגיש ואין מקום להפעלת חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות), התשנ"ז-1997 {בש"א (י-ם) 2574/02 בן שמעון יאיר נ' משרד האוצר ושר האוצר, תק-עב 2003(2), 208 (2003)}.
אין מעניקים צו למבקש הנוטל החוק לידיו. כלל זה של ניקיון כפיים חל בעיקר על זה המבקש את הצו ולא על זה שכנגדו מבקשים את הסעד {ע"א 40/63 בלפוריה נ' מועצה מקומית עפולה, פ"מ לו 266. עיקרון "ניקיון הכפיים". ה"מ (ת"א) 762/83 שפירא נ' שפירא, פ"מ התשמ"ג(ב), 263}.
הצד הפונה לבית-המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלבנטיות לבקשתו {רע"א 4196/93 שפע בר-ניהול ושרותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות יצור ואח', פ"ד מז(3), 165 (1993)}. בבקשות מן הסוג של צווי מניעה על המבקש לגלות לבית-המשפט את מלוא העובדות, ודי בהעלמת עובדות שהיה עליו לגלותן, שלא להיעתר לבקשתו. מצופה ממגיש בקשה לסעד זמני במעמד צד אחד כי יגלה את מלוא הנתונים ואף אם נתון מסויים השתנה במשך השנים – לגרסתו. אולם הוא רשאי שלא לגלות כלל {בש"א (פ"ת) 1821/98 איברהים מחמוד נ' מדינת ישראל, תק-של 99(1), 141 (1999); בש"א (פ"ת) 1203/98 קופת חולים נ' לאה (חניון) בע"מ, תק-של 98(4), 246 (1998); ע"א 121/65 נחמד נ' ביג'יו, פ"ד יט(2), 578 (1965); רע"א 4196/93 שפע בר-ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות יצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ, פ"ד מז(5), 165 (1993); וראה בש"א (י-ם) 3323/99 בסאם מוחמד אברהים עטון נ' מוחמד טהא מוחמד עפאנה, תק-מח 99(2), 2707 (1999); רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו, פ"ד נה(2), 307 (2000); בש"א (כ"ס) 12120 פלוני ואח' נ' אלמונית, תק-מש 2002(1), 1 (2002); ע"א 121/65 נחמד נ' ביג'יו, פ"ד יט(2), 578 (1965); בש"א (י-ם) 16705/04 באסם עמירא ואח' נ' שירותי בריאות ואח', תק-עב 2004(3), 4527, 4528 (2004); ד"ר אליהו וינוגרד צווי מניעה, חלק כללי, 94-95; ע"א 625/83 ד"ר כרמלה ברקוביץ נ' מיכאל (מנדל בודניה), פ"ד מא(4), 585, 586 (1987); בר"ע (ת"א-יפו) 1469/02 דורון פרסאי נ' חברת לקסמי אינטרנשיונל בע"מ, תק-מח 2003(2), 3200, 3206 (2003); בש"א (י-ם) 2042/05 ונטורה נעה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(3), 212 (2005)}.
שאלה: מה דינו של הנוטל את החוק לידיו?

תשובה: אין מעניקים צו למבקש הנוטל החוק לידיו. כלל זה של ניקיון כפיים חל בעיקר על זה המבקש את הצו ולא על זה שכנגדו מבקשים את הסעד {ע"א 40/63 בלפוריה נ' מועצה מקומית עפולה, פ"מ לו 266, 141, ראה גם ת"א 717/53 יצחק אברהם נ' אליהו קוטי, פ"מ יג 33].


שאלה: מה דינה של חובת גילוי העובדות הרלבנטיות?

תשובה: הלכה פסוקה היא כי המבקש מבית-המשפט סעד מן היושר יגלה לבית-המשפט את כל העובדות הצריכות לעניין על-מנת שלא יושג הסעד המבוקש על יסוד עובדות חלקיות. משלא עשה כן, נגועה בקשתו בחוסר ניקיון כפיים ודי בכך על-מנת לדחות בקשה לסעד זמני {בש"א (ת"א) 132995/01 המכללה ללימודי אוטוקד בע"מ ואח' נ' תחנה מרכזית, תק-של 2002(1), 18 (2002)}.
הצד הפונה לבית-המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלבנטיות לבקשתו {ע"א 40/63 בלפוריה נ' מועצה מקומית עפולה, פ"מ לו 266}.
בבקשות מן הסוג של צווי מניעה על המבקש לגלות לבית-המשפט את מלוא העובדות, ודי בהעלמת עובדות שהיה עליו לגלותן, שלא להיעתר לבקשתו {בש"א (פ"ת) 1821/98 איברהים מחמוד נ' מדינת ישראל, תק-של 99(1), 141 (1999)}.
מצופה ממגיש בקשה לסעד זמני במעמד צד אחד כי יגלה את מלוא הנתונים ואף אם נתון מסויים השתנה במשך השנים – לגרסתו. אולם הוא רשאי שלא לגלות כלל {בש"א (פ"ת) 1203/98 קופת חולים נ' לאה (חניון) בע"מ, תק-של 98(4) 246 (1998)}.
מי שפונה לבית-המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלבנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלבנטיות להחלטת בית-המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית-המשפט {רע"א 4196/93 שפע בר-ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות יצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ, פ"ד מז(5), 165 (1993); בש"א (י-ם) 3323/99 בסאם מוחמד אברהים עטון נ' מוחמד טהא מוחמד עפאנה, תק-מח 99(2), 2707 (1999)}.
ב- בש"א (כ"ס) 3830/03 {ח.ע נ' ח.י, תק-מש 2004(1), 13, 17 (2004)} קבע בית-המשפט כי "מי שפונה לבית-המשפט בבקשה למתן סעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלבנטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלבנטיות להחלטת בית-המשפט ולא לקבוע בעצמו, תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית-המשפט... לא למותר להוסיף, כי חובה לנהוג בהגינות ובסבירות, החלה על בעל דין בדרך-כלל, נודע משקל רב במיוחד כשהמדובר בבקשה לקבלת סעד במעמד צד אחד." על המבקש סעד זמני, ובמיוחד סעד שיש בו כדי להגביל את זכויותיו של הצד שכנגד לעשות שימוש בקניינו, חב בחובת גילוי נאות של כל הפרטים הרלבנטים לסכסוך. אי-גילוי של עובדות מהותיות מהווה חוסר ניקיון כפיים ודי מטעם זה כדי שבקשה לסעד זמני, ובמיוחד סעד קיצוני כדוגמת מעצר אנייה המהווה, למעשה, צו מניעה כנגד הפעלתה, תידחה {ראה גם בש"א (חי') 900146/03 Capri Enterprises Ltd נ' אברהם גולדרייך, תק-מח 2003(2), 5714, 5718 (2003)}.

שאלה: האם לעולם דוחים את בקשתו של מי שבא לבקש סעד זמני וידיו אינן נקיות?

תשובה: התשובה לשאלה האם לעולם דוחים את בקשתו של מי שבא לבקש סעד זמני, וידיו אינן נקיות, או שבא שלא בתום-לב – כאשר יסודה של הבקשה בהפרת זכות שבדין – אינה פשוטה ופתרונה אינו קל. כרוכות בה, בין היתר, השאלות האם הסעד המבוקש מקורו בדיני היושר או שהוא מכוח הדין, האם יש עדיין מקום להבחנה זאת או שחלפה ועברה מן העולם, האם יש לשקול בין השיקולים את הוראות הסעיפים 12, 39 ו- 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ושאלות נוספות { רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו, פ"ד נה(2), 307 (2000)}.


שאלה: האם הפעלת לחץ מתאפשרת בבקשה למתן סעד זמני?

תשובה: אין לאפשר מתן סעד זמני אשר מטרתו להפעיל לחץ על הצד השני ובכך להשיג רווחים משניים. אם נאמר כך הרי שאין אנו מגינים על זכויות צד אחד המבקש סעד והגנה, אלא מאפשרים לצד האחר להשיג יתרונות בלתי-הוגנים ובכך ניתן יד לשימוש לרעה בהליכי בית-משפט {בש"א (כ"ס) 1212/01 פלוני ואח' נ' אלמונית, תק-מש 2002(1), 1 (2002)}.




שאלה: האם התחכמות ופגיעה בזכותו של נושה בבקשה לצו מניעה זמני נגועה בחוסר תום-לב?

תשובה: בקשה לצו מניעה זמני הנגועה בחוסר תום-לב במובן זה שיש בה משום התחכמות ופגיעה בזכותו של נושה למימוש המישכון, ככל שהדבר אמור בהגשת בקשה זמנית בהליך אחר לאחר שהמבקש נכשל במסגרת משפטית אחרת – דינה להידחות, ובפרט שהמבקש מנסה לעקוף בבקשתו, סעד זמני, הליכים אחרים המתנהלים באותו עניין {בר"ע (ת"א) 1221/02 המשביר סוכנויות נ' משה עזרא, תק-מח 2002(2), 5214 (2002)}.


שאלה: מהי התנהלות בלתי-תקינה בהליך?

תשובה: בקשה למתן סעד זמני נגד פינוי תידחה מחמת דרך התנהלות המבקשים בבקשה {רע"א 6095/02 שי דיאמנט נ' מגדל חברה לביטוח, תק-על 2002(3), 196 (2002)}.
אולם גם ניהולו הבלתי-תקין של ההליך אינו יכול לה לזכות החוקתית ונדחה הימנה. לאמור, זכות חוקתית הקיימת בידי המבקש יש ותגבר על דחיית בקשתו על-הסף גם במקרה שמתגלה כי דרך ניהולו של ההליך על-ידי המבקש היתה שלא בתום-לב ובחוסר ניקיון כפיים {עב' (חי') 2436/00 פרוזר אליעזר נ' עיריית חיפה ואח', תק-עב 2004(1), 2444, 2454 (2004); דב"ע נו/7-2 שרייר – מימון (לא פורסם)}.



שאלה: מה דינם של הליכים קודמים שהוסתרו?

תשובה: חוסר ניקיון הכפיים של מבקשים יתבטא, למשל, בהסתירם את קיומם של הליכים קודמים והכרעות קודמות בשאלת תוקפו של משכון {בש"א (חי') 10986/04 אלי זר (זילבר) ואח' נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ ואח', תק-מח 2004(3), 1310 (2004)}.


שאלה: מה דינה של טענת חוסר ניקיון כפיים שנטענה באורח סתמי וללא ביסוס עובדתי?

תשובה: הפרחתם לאוויר של חשדות בדבר חוסר ניקיון כפיים אשר אין להם כל עיגון בחומר הראיות – היא עצמה עלולה להכתים את ידיו של המחשיד, ועל כגון דא כבר נאמר: "כשם שמקפידים אנו עם ניקיון כפיו של עותר פוטנציאלי, כן מן הראוי, כי נקפיד עם נקיון לשונו של משיב פוטנציאלי" {בג"צ 688/81 מיגדה נ' שר הבריאות, פ"ד לו(4), 85, 90 (1982)}.


שאלה: האם בית-המשפט ייתן סעד זמני ללא התחייבות עצמית ו/או ערבון?

תשובה: תקנות סדר הדין האזרחי, לאחר תיקון מס 6, קבעו בהוראת תקנה 364 את דרישות בית-המשפט לעניין הערבות.
בית-המשפט לא ייתן סעד זמני אלא בכפוף להמצאת התחייבות עצמית כאמור בתקנה 365(ב), וכן ערבות מספקת, להנחת-דעתו, לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו כתוצאה ממתן הצו, אם תיפסק התובענה או אם יפקע הצו מסיבה אחרת; בית-המשפט רשאי לפטור מהמצאת ערבות, אם ראה שהדבר צודק וראוי, ומטעמים מיוחדים שיירשמו.
בית-המשפט רשאי לצוות על הפקדת ערבון בנוסף לאמור בתקנת-משנה (א), אם שוכנע כי הדבר צודק וראוי בנסיבות העניין; בית-המשפט לא ייתן סעד זמני במעמד צד אחד אלא בכפוף להפקדת ערבון בנוסף לאמור בתקנת-משנה (א), זולת אם שוכנע כי בנסיבות העניין צודק וראוי לפטור מהפקדת הערבון {תקנה 364 לתקסד"א}.
למעשה התקנות החדשות מכירות בשלושה סוגים של ערבויות:
א. התחייבות עצמית;
ב. ערבות אחרת לשביעות רצון בית-המשפט;
ג. ערבון.
דרישת ערבויות מוגברת קיימת בעת מתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד.
המעמד העדיף של אינטרס הנתבע בא לידי ביטוי בשלושה תנאים:
א. על התובע להציג תשתית ראייתית המקימה זכות לכאורה;
ב. על התובע להמציא ערובה לפיצוי הנתבע על נזק שיגרם לו על-ידי צו העיקול, אם תידחה התביעה;
ג. על התובע להוכיח כי במידה ולא ינתן צו העיקול, יכביד הדבר על אפשרות לבצע את פסק-הדין אם וכאשר ינתן לטובת התובע {עב' (ב"ש) 4753/03 כלל חברה לביטוח (הנתבעת) נ' חופרי ערוער 1986 בע"מ (התובעת), תק-עב 2004(1), 4547, 4548 (2004)}.
המצאת ערובה – תקנה 364(א) לתקסד"א קובעת כי סעד זמני ינתן בכפוף להמצאת "התחייבות עצמית וכן ערבות מספקת". המשיב לא המציא למבקש עותק מן ההתחייבות בניגוד לתקנה זו והצו הארעי ניתן מבלי שניתנה ערבות מספקת להנחת-דעת בית-המשפט, לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו.
כמו-כן על-פי תקנה 364(ב) הפקדת ערבון בנוסף להתחייבות עצמית ולערבות מספקת היא חובה לצורך קבלת סעד במעמד צד אחד. משלא הופקד ערבון כנדרש, לא ניתן היה ליתן את הצו הארעי מלכתחילה {בש"א (י-ם) 4319/04 יצחק פלאייב נ' בוריס ציקאשווילי, תק-של 2004(4), 6192, 6194 (2004); ע"א 732/80 מיכאל ארנס ואח' נ' בית-אל זיכרון יעקב, פ"ד לח(2), 645 (1984); בש"א (חי') 5362/98, בש"א (חי') 6219/98, ת"א (חי') 1057/98 שלום אוחנה ואח' נ' יוסף מזור ואח', תק-מח 98(4), 123 (1998)}.


שאלה: כיצד יתבצע מימוש הערובה?

תשובה: מימוש הערובה יתבצע באחד מן המקרים: האחד, תביעת התובע תידחה. השני, הצו יפקע מכל סיבה שהיא (הסיבות לפקיעת הצו: ביטולו של צו העיקול שניתן במעמד צד אחד, מחיקת התביעה, אי-המצאת ערבות בנוסח כנדרש על-ידי החלטת בית-המשפט, אי-הגשת תביעה במקרה שצו העיקול ניתן טרם הגשתה, הפסקת התביעה).
השאלה בה נחבטים רבים הינה מהי הדרך בה יגבה נתבע את נזקיו. האם הערבויות מחולטות אוטומטית לפי סכומן (למשל, לסכום ערבות בנקאית שהופקדה) או שמא על הנתבע להוכיח נזקיו. ואם כך, מהי הדרך, האם עליו להגיש תביעה נפרדת או די בפניה לבית-המשפט שנתן את הצו.
דרכי המימוש ושיקול-דעת בית-המשפט מפורטים בתקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי (תיקון, התשס"א).
העולה לעניינינו הינו כי ראשית, בית-משפט לא יחלט אוטומטית ערבון שהופקד כאמור כערובה לנזקים. שנית, אין צורך בתביעה נפרדת. די בפניה לבית-המשפט או לרשם לשם הוכחת הנזק. לדעתנו, ניתן לעשות זאת בדרך של בקשה בכתב המאפשרת לבית-משפט או לרשם להחליט אף בלא שמיעת הצדדים. דיון בדרך הזו לא יעשה פלסתר את הערובות הניתנות להבטחת נזקים וכך מצוות התקנות בנדון לא תעמוד ריקה מתוכן ממשי {ב"ש 1173/00 אריק גרבר נ' טלכלל בע"מ, תק-עב 2000(2), 148 (2000)}.
א' וינוגרד כותב בספרו {על צווי מניעה, 220} כי נראה לו "כי מילוי אותה פיסת נייר הנקראת ערובה בתוכן, מחייב את המסקנה כי בעל דין יהיה רשאי לפנות לבית-המשפט בבקשה לחילוט הערובה, במסגרת אותו תיק ממש, שהרי ממה נפשך: האפשרות לתבוע את נזקיו בתביעה חדשה ונפרדת, לכשיסתיים התיק, ממילא עומדת לאותו בעל דין ומה הועילו, אם כן, חכמים בתקנתם (או ליתר דיוק בערובתם)? כל גישה אחרת פירושה ריקון מתוכן של הערובה. נראה, איפוא, שבעל דין המבקש לחלט את הערובה שניתנה בסעד זמני להבטחת נזקיו, רשאי יהיה לעשות זאת בדרך המרצה במסגרת אותו תיק, או בתביעה נפרדת. כל האמור כפוף, כמובן לניסוחו של כתב הערובה."


שאלה: האם החלטות ביניים או צווים זמניים יכולים להוות מעשה בי-דין?
תשובה: הלכה היא משכבר, כי החלטת ביניים איננה מהווה מעשה בי-דין, שהרי תנאי מן התנאים לתחולתו של מעשה בי-דין – קיומו של פסק-דין סופי בתובענה – ותנאי זה איננו מתקיים בה. ככלל, החלטות ביניים או צווים זמניים, שמעצם טיבם ניתנים לשינוי על-ידי בית-המשפט, לפי שיקול-דעתו, אינם יכולים להוות, כשלעצמם, מעשה בית-דין.
ברוח זו נפסק, דרך משל: "הלכה פסוקה היא, כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בי-דין, ועל-כן גם ניתן להביאה מחדש בפני אותה ערכאה שהחליטה בה לראשונה, וזו רשאית לשנותה אם השתנו הנסיבות מאלו שהיו קיימות עת ניתנה ההחלטה הראשונה" {ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', תק-על 2000(3), 2459, 2462 (2000)}.
הלכות מעשה בי-דין אינן חלות, איפוא, על החלטות ביניים, ויכול בעל דין לחזור ולבקש את בקשותיו בפני אותה ערכאה, גם אם אלה הובררו והוכרעו בידי אותה ערכאה. המחסום להבאתה של אותה בקשה בשנית בפני הערכאה שהכריעה בה יבוא ממקור אחר: על בעל הדין להצביע על טעם ראוי, העשוי להצדיק את העיון מחדש בבקשתו, טעם שבעיקרו נעוץ בשינוי שחל בנסיבות, מאז ניתנה ההחלטה לראשונה. אם לא יעשה כך, כי אז ייראה כמי שעושה שימוש לרעה בהליך המשפטי {ע"א 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות נ' אלי זנגי, תק-על 2001(1), 1630, 1631 (2001); בר"ע (נצ') 1043/04 טופ ליין תקשורת בע"מ נ' ג'י. אר בזיע תכנון הנדסה בע"מ, תק-מח 2004(3), 4241, 4242 (2004); המר' 190/54 ויטגוב נ' בנק אלרן, פ"ד ח(2), 1262}.
בית-המשפט שהוציא צו מניעה זמני רשאי לבטלו לבקשת צד שיזם הבקשה או מיוזמת בית-המשפט. המקרה הרגיל לשינוי צו הינו כאשר יש "שינוי נסיבות" אך ניתן גם במקרים אחרים {בש"א (חי') 5852/00, ת"א (חי') 481/00 הנדלמן בוריס נ' גורוזובה ליובוב, תק-מח 2000(2), 1172 (2000)}.
קביעותיו המשפטיות והעובדתיות של בית-המשפט הנותן את הצו, אינן מחייבות בהליך העיקרי ואינן אלא לצורך ההכרעה בצו הזמני {רע"א 10072/01 חיפה כימיקלים בע"מ נ' עמותת דייגי, תק-על 2002(1), 224 (2002)}.
הסמכות לשנות החלטה על-ידי אותה ערכאה אשר נתנה את ההחלטה, היא פועל יוצא של השאלה האם מדובר בהחלטת ביניים או בהחלטה סופית המסיימת את הדיון. כפי שקובע זוסמן בספרו {סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין) 767} "בקשה להאריך את מועד הערעור היא בקשת ביניים."
באשר לעיון מחדש בהחלטת ביניים, "הלכה פסוקה היא כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בי-דין, ועל-כן גם ניתן להביאה מחדש בפני אותה ערכאה שהחליטה בה לראשונה, וזו רשאית לשנותה אם השתנו הנסיבות מאלו שהיו קיימות עת ניתנה ההחלטה הראשונה" {ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', תק-על 2000(3), 2459 (2000); ע"א 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי דרכים נ' אלי זנגי, פ"ד נה(3), 537 (2001)}.
עוד נקבע כי "בעיקרון אין מניעה שבית-המשפט יעיין מחדש בהחלטת ביניים שנתן שעניינה צו זמני בהתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת. יודגש כי המקרים בהם ישנה בית-המשפט מהחלטה ביניים שנתן ללא שינוי בנסיבות הם נדירים ביותר ובית-המשפט לא יתן ידו לשימוש לרעה בהליך החריג של עיון חוזר, אך אין לומר כי אין בידי בית-המשפט סמכות לשוב ולעיין בהחלטתו – הדבר נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט. כך, למשל, רשאי בית-המשפט לחזור בו מהחלטת ביניים, ובכלל זה החלטת ביניים שעניינה מתן סעד זמני, אם נוכח לדעת שטעה" {ערר (י-ם) 2/00 הממונה על ההגבלים נ' בזק, תק-מח 2002(1), 12085, 12102 (2002)}.
צו ביניים אשר יצא במהלך הדיון ניתן לביטול לא על דרך של ערעור בלבד. אילו אותו בית-המשפט שנתן את הצו, רשאי בעצמו לבטלו על-פי בקשת בעל הדין או מיוזמתו הוא, שכן לעולם אין אדם רוכש לו זכות קנויה בצו כזה. בייחוד תהיה הפניה על אותו בית-המשפט הדרך הנאותה, כאשר בעל דין מבקש ביטול צו ביניים עקב אירוע חדש שאירע אחרי הינתן הצו כגון שיבקש ביטול של צו מניעה זמני על שום שנשתנו הנסיבות ושוב אין צידוק לכך, כי יהא מניעה מלעשות את המעשה שנאסר עליו בצו שניתן {המר' 1171/67, ת"א 392/67 פרידמן נ' "חן", פ"מ סא 350}.

שאלה: מה דינו של הליך אכיפת הצו מכוח סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט?

תשובה: הליך האכיפה מכוח סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, אינו הליך פלילי, משום שאינו בא לקבוע אחריות ולהטיל עונש, אלא, רק להבטיח כי בעתיד לא תהיינה הפרות נוספות, אולם גם אין הוא הליך אזרחי רגיל. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) שנכתבו בפסק-הדין ע"א 371/78 {מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון, פ"ד לד(4), 232, 241 (1980)}:
"סעיף 6 לפקודה אינו סעיף עונשין, ואינו קובע עבירות, אך הוא גם לא סעיף "אזרחי" רגיל הקובע חרופה אזרחית, זו הוראה GENERIS SUI המצויה באותו תחום דימדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי." (הכוונה לפקודת בזיון בית-המשפט – הערת המחבר)
"אף שצו לפי סעיף 2 לפקודת הבזיון אינו בבחינת עונש, אלא, הוא בא לאכוף ציות להבא, יש בו אלמנט עונשי, "עונש" זה נושא בצידו סטיגמה שיש בה כדי להטיל דופי במפר הצו" {ראה גם פסק-דינה של כב' השופטת טובה כהן, רע"פ 7148/98 ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלזניאק ואח', תק-על 99(2), 1271 (1999)}.
מכאן מתבקש אליבא השופטת כהן שימוש זהיר במתן צווים על-פי סעיף 6 לפקודת הבזיון, ובכל מקרה בהם הצוים וההחלטות אינם חד-משמעיים, אלא, ניתנים למספר פירושים, אין אוכפים אותם על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. דברים אלה יפים הן כאשר מדובר בהחלטות ו/או צווים של בית-משפט והן כאשר מדובר בהסכמים בין הצדדים שניתן להם תוקף של החלטות {ראה בעניין זה רע"פ 7148/98 הנ"ל, עמ' 10 וע"פ 514/66 יוסי חסיד נ' הוצאת ספרים, פרדס ישראל בע"מ, פ"ד כא(1), 607, 612 (1967)}.
הלכה ברורה היא כי לעניין אכיפה על-פי פקודת הבזיון אין כל הבדל, בין החלטה של בית-משפט שהטילה חיובים לבין הסכם בין הצדדים שקיבל תוקף של החלטה, למקרים כאלה רואים את ההחלטה שאישרה את הפשרה כאילו היא עצמה מורה על עשיה או אוסרת על עשיית המעשים המפורטים בהסכם הפשרה אף אם אין אלה מפורטים בהחלטה. לעניין הסנקציה קיימת חשיבות לנסיבות ההפרה ולהתנהגותו של המפר {בש"א (נצ') 525/99 סונול ישראל בע"מ נ' בישארה סרוג'י, תק-מח 99(2), 2468, 2471 (1999)}.
פקודת בזיון בית-המשפט נועדה לאכיפה של החלטות בית-המשפט, מקום שלא ניתן לאכוף אותן באפקטיביות באמצעות חוק ההוצאה לפועל {ע"ע 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ ואח' נ' בן צבי ואח', פ"ד לה(1), 136 (1984)}. עם זאת, אין לאכוף צו שניתן על-ידי בית-המשפט בהליכי בזיון בית-המשפט, אלא-אם-כן הוא מצווה במילים חד-משמעיות את אשר חייב להיעשות. ההליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט הם, מעין פליליים, וכל ספק בדבר משמעותו של צו בית-המשפט צריך לפעול לטובת הנתבע. זאת ועוד. הליכי אכיפה לפי פקודת בזיון בית-המשפט מיועדים מעצם טבעם להתברר במהירות וביעילות כדי לאכוף צווים הברורים על פניהם, או שניתן ללמוד על משמעותם ללא טרחה יתירה, ואין מקום להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות {ע"ב (י-ם) 2414/03 דפנה קידר ואח' נ' רשות השידור, תק-עב 2003(3), 321, 322 (2003); רע"א 4321/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש, מפסקי כרם שלום, פ"ד מה(1), 617 (1990); דב"ע נו/18-5 אמונים פיתוח ושירותי הספקת אדם נ' שרעבי (טרם פורסם); ראה דב"ע נד/137-38 שמואל יעקובי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (טרם פורסם – ניתן ביום 30.6.1994)}.





שאלה: האם כל הפרת צו תצדיק מתן סעד על-פי סעיף 6(1) לפקודת הבזיון?

תשובה: הנטל להוכיח את הצו הופר מוטל על המבקש, וגם אם הוכיח זאת המבקש, עדיין עליו להוכיח כי נתקיימה הפרה המצדיקה נקיטת הליכי בזיון. לשון אחר: לא כל הפרת צו תצדיק מתן סעד על-פי סעיף 6(1) לפקודה {ע"ב (י-ם) 2414/03 דפנה קידר ואח' נ' רשות השידור, תק-עב 2003(3), 321, 322 (2003); מ' קשת בזיון בית-המשפט (ההוצאה לאור של לשכת עורכי-הדין, התשס"ב-2002) 131}.
בקשה לבזיון בית-משפט איננה יכולה להפוך להרצאת דברים, לויכוח או להטפה. עליה להיות מדוייקת ועניינית. היא חייבת להתייחס לצו השיפוטי ואליו בלבד. הלכה פסוקה היא שהליך הבזיון נועד לאכוף את הציות להבא, גם באמצעות יסוד עונשי, אף שהצו לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט אינו בבחינת עונש. לפיכך, מקפידים עם מבקש הבזיון ואין אוכפים מכוח פקודה זו אלא צווים והחלטות שמובנם חד-משמעי. צו או החלטה הניתנים ליותר מפירוש אחד, אינם נכנסים בגדר האכיפה לפי הפקודה {ע"א 128/59 שרגנהיים נ' אוניברסיטה בר-אילן, פ"ד יג(2), 1448, 1451 (1959)}.
בקשה החורגת מכללים אלה, אין להוציא בשלה הזמנה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט, שכן אין בה תשתית המצדיקה בקשת טעם מהמשיב מדוע לא יכוף אותו בית-המשפט בקנס או במאסר לציית לאותו צו. אמנם ברגיל תוצא ההזמנה והדיון יערך במעמד הצדדים, אך כאשר הבקשה המצורפת להזמנה אינה מגלה על פניה יסוד מספיק לכך אין מקום לפתוח בהליך הבזיון {בש"א (י-ם) 3240/03 העמותה הירושלמית נ' ויקטור יונה ואח', תק-מח 2003(4), 102, 103 (2003)}.
צו מעין זה צופה הוא פני עתיד, ואין הוא צופה פני עבר, ומכאן שהשיקולים המלווים אותו חייבים שיכוונו עצמם לעתיד ולא לעבר, לכפיית התנהגות ראויה בעתיד ולא להטלת עונש בגין מעשה פסול שנעשה בעבר {ב- ע"פ 31/95 בורכוביץ' נ' שחם י. אריכא ובניו, תק-על 96(2), 1150 (1996); מ' קשת בזיון בית-משפט – דיני אכיפת צווים שיפוטיים (תל-אביב, התשס"ב-2002) 151 ואילך; וכן ראה, באופן כללי, את ספרו של פרופ' א' הרנון בזיון בית-המשפט על-ידי אי-ציות (ירושלים, תשכ"ה-1965) במיוחד בעמ' 253 ואילך}.
הליך על-פי סעיף 6 לפקודת הבזיון הוא הליך אכיפתי מיוחד, ובית-המשפט העליון קבע כי אף שצו לפי פקודת הבזיון אינו בבחינת עונש, אלא הוא בא לאכוף ציות, הרי שעדיין יש בו אלמנט עונשי. לאור משמעויות חמורות אלו, אימצו בתי-המשפט פרשנות מצמצמת של צווים בהליכי בזיון ונקטו מדיניות שיפוטית של רתיעה מצו אכיפה אם הבזיון אינו ברור וחד-משמעי.
לעניין אכיפת צווים זמניים, ההלכה פסוקה בבתי-המשפט ובבתי-הדין לעבודה היא כי, אין לאכוף בהליך בזיון החלטה עמומה אשר אינה קובעת באופן ברור מה בדיוק לעשות. בצו המניעה הזמני, מיום 31.7.01, אין הוראה המונעת במפורש הליכים חדשים, ועל-כן לא ניתן לטעון כי החלטת בית-הדין קובעת חד-משמעית מה ניתן או לא ניתן לעשות לעניין הליך פיטורים חדש {בש"א (חי') 2962/01 אקרון לומקה שלמה נ' החברה הכלכלית, תק-עב 2002(1), 293, 295 (2002)}.
טענה לפיה היות ומדובר בצו שניתן במעמד צד אחד והוגשה בקשה לביטולו, עוד בטרם הוגשה בקשה זו, אין מקום לדון בבקשה זו, לפי פקודת בזיון בית-המשפט, שמא יבוטל הצו בסופו של דבר – אין לה על מה לסמוך. כל עוד צו בית-המשפט קיים ולא בוטל, יש למלא אחריו, ללא כל הרהור, גם אם הוא ניתן במעמד צד אחד וגם אם יתברר לאחר מכן שלא היה מקום לתיתו {בש"א (ב"ש) 6202/00 אחים אוקנין נ' א.ר. אלירם, תק-מח 2000(2), 9128, 9129 (2000)}.
צו מניעה שאינו קובע את הזמן שבתוכו על המשיב למלא אחרי הצו יש לפרשו כמתכוון למילוי מידי. רק במקרה שמסיבות כלשהן בית-המשפט רואה לנחוץ ולרצוי לקבוע זמן מסויים למילוי הצו, יקבע בית-המשפט זמן שכזה {המר' 19/50, ת"א 89/49 שור נ' אלישר, פ"מ ה 105}.
סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט קובע את הסמכות של בתי-משפט לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה {ע"פ 6/50 לויט נ' אנגל, פ"ד ז(1), 459 (1950)}.
על-מנת שבית-המשפט יעניש מישהו על שאינו ממלא אחר הצו שלו, צריך שאותו בית-המשפט יצווה במילים חד-משמעותיות את אשר חייב לעשות. אולם ניתן לעמוד על מהות הצו, תוכנו ומשמעותו מתוך עניינים המצויים מחוצה לו {ע"א 128/59 שרגנהיים נ' אוניברסיטת בר-אילן, פ"ד יג(2), 1448 (1959); ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז(4), 2541 (1963)}.
אם המשיב אינו בארץ ואין באפשרותו של בית-משפט לכוף אותו לקיים צו שניתן על ידו, רשאי בית-המשפט, מלבד הטלת עונש על בזיון בית-המשפט, להורות כי המעשה אשר נצטווה המשיב לעשות ייעשה על-ידי אדם אחר על-חשבון המשיב {ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז(4), 2541 (1963); ע"א 24/78 ויטקו נ' סלמאן, פ"ד לג(3), 101 (1979); ע"א 371/78 מוניות הדר נ' ביטון, פ"ד לד(4), 232 (1980); ע"פ 281/80 למלשטרייך נ' בר-רם בע"מ, פ"ד לד(4), 557 (1980); ע"פ 423/88 נלבנדיאן נ' נלבנדיאן, פ"ד מד(3), 126 (1990); בר"ע (ב"ש) 7/91 יוסי ישר נ' מנחם בן דוד, פ"מ התשנ"א(ב), 43; תמ"ש (ת"א) 67891/99 ש' ש' נ' א' ש', תק-מש 2002(3), 85 (2002)}.





שאלה: האם ניתן להשיג על החלטה בבקשה למתן סעד זמני ומהי הדרך להשיג על החלטה כאמור?

תשובה: לבית-המשפט בפניו עותרים למתן סעד הביניים שיקול-דעת אם להיעתר לבקשה או לסרב לה. הערעור הינו אחת הדרכים להשיג על קביעה זו של בית-המשפט בערכאה ראשונה {ע"א 218/58 "מרום" נ' מ' לייצור ושיווק פרי הדר, פ"ד יב(2), 1380 (1958)}.
כידוע מתן סעד זמני מסור לשיקול-דעתו של בית-משפט היושב לדין ובדרך-כלל לא יתערב בית-המשפט לערעורים בהחלטה כזאת המעניקה את הסעד ולא יסתור את שיקול-הדעת שהשתמש בו בית-המשפט קמא {ע"א 238/73 שרעבי נ' חמצני, פ"ד כח(1), 85 (1973)}.
בית-המשפט לערעורים לא יתערב בשיקול-הדעת של בית-המשפט דלמטה אם בית-המשפט דלמטה לפניו החליט בדבר מתן הצו אכן הדריך עצמו על-פי העקרונות הנהוגים בענייני סעד ביניים {ע"א 217/63 ראובן רב-און ואח' נ' צבי הולצמן, פ"ד יז(4), 2717 (1963)}. כאשר בית-המשפט לערעורים בודק נכונותה או אי-נכונותה של החלטה שניתנה על-ידי הערכאה הראשונה הוא עושה זאת רק לאור ועל-סמך הנתונים שהיו בפני אותה ערכאה {המר' 27/54 אומניבוס נ' "הגליל", פ"ד ח(1), 309}.
מתן או סירוב מתן סעד זמני מאותו הסוג נתון לשיקול-דעתה של הערכאה הראשונה ובוודאי שלבית-המשפט לערעורים אפשרות להתערבות, כאשר נראה לו שהשופט מהערכאה הראשונה סירב להושיט את הסעד הזמני, באומרו, שהמצב אינו די ברור בשלב הנדון עד כדי להשתמש בשיקול-דעתו לטובת צד אחר, ובית-משפט לערעורים אחרי שמיעת טענות מגיע לידי מסקנה, שהמצב הוא די ברור לפחות למטרת מתן הסעד הזמני המבוקש {ע"א 343/62 פולטי נ' שיכון עממי, פ"ד יז(1), 395 (1963)}. בית-המשפט לערעורים בודק בעיקר אם קיים פסול בשיקול-הדעת של בית-המשפט שנתן את הצו {המר' 10/56, ע"א 21/56 "החקלאי" נ' משרד החקלאות, פ"ד י(1), 152 (1956)}.
בית-משפט לערעורים לא יתערב בדרך-כלל בשיקול-דעתו של השופט שהעניק סעד זמני או נמנע מלהעניקו, אם ההחלטה שלו נובעת משיקולים כשרים הנוגעים לעניין. אולם בית-משפט לערעורים יתערב אם השופט שקל שיקולים לגופה של התובעה שטרם נתבררה במקום לשקול שיקוליו לעניין הסעד הזמני {ע"א 418/79 תאני נ' כהן, פ"ד לד(4), 161 (1980)}.
אין זה ממנהגה של ערכאת הערעור, במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה ליתן סעד זמני, לבחון את התשתית העובדתית שעמדה ביסוד ההחלטה של הערכאה הדיונית. המבקשים לא הצליחו להצביע על עילה שתצדיק התערבות בממצאיו העובדתיים של בית-המשפט קמא בדבר התקיימות ראיות לכאורה לקיומו של סוד מסחרי ולהפרתו של אותו הסוד על-ידי המבקשים. אל ממצאיו אלה הגיע בית-המשפט קמא לאחר שבחן את חומר הראיות שהוצג בפניו, ולכן אין לומר כי הצו שניתן גורף מדי או לא מוצדק {לעניין ערעור על החלטה בדבר מתן צו מניעה זמני, התערבות בית-משפט של ערעור והגשת ראיות נוספות בערעור; ראו רע"א 2661/03 יניב טכנולוגיות מדיה נ' דאטה פול בע"מ, תק-על 2003(2), 2478 (2003); רע"א 3377/03 שמואל מור נ' דנציגר – משק פרחים "דן", תק-על 2003(2), 2031 (2003)}.
ההחלטה להימנע מלתת צו מניעה זמני היא הפררוגטיבה של הערכאה הדיונית. אין ערכאת ערעור נוטה להתערב בהחלטת בית-משפט קמא בהחלטתו במתן או אי-מתן צו מניעה זמני. הלכה פסוקה היא שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיקול-דעתה של הערכאה הראשונה בכל הנוגע למתן סעד זמני, למעט מקרים חריגים. הכלל הוא כי פרט למקרים חריגים אין התערבות של בית-משפט של ערעור בשיקול-דעת של בית-משפט קמא {רע"א 6975/98 פורום אביזרים ומוצרי צריה ואח' נ' הום סנטר בע"מ ואח', תק-על 98(3), 504 (1998); רע"א 1194/00 יעד שירותי חניה וגרירה נ' עיריית ירושלים, תק-על 2000(1), 1139 (2000); רע"א 6591/99 תפוזית ואח' נ' אגד, תק-על 99(3), 583 (1999); בר"ע 626/99 אילן ויטל נ' ויטהוף נ' דיור לעולה בע"מ, תק-אר לעבודה 2000(1), 1 (2000); רע"א 1194/00 יעד שירותי חניה וגרירה נ' עיריית ירושלים, תק-על 2000(1), 1139 (2000); רע"א 1460/01 רוני דדוש נ' חברת מבואות הבירה (1972), תק-על 2001(3), 544 (2001)}.
לסיכום, ההלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות ביניים מנומקות של הערכאה הדיונית לעניין מתן סעדים זמניים או אי-מתן סעדים זמניים, אלא במקרים חריגים {בר"ע 1078/00 ד"ר אורלי אייזנברג נ' מדינת ישראל – משרד, תק-אר 2000(1), 14 (2000)}.
בהליך של ערעור על החלטה בעניין סעד ארעי, אל לה לערכאת הערעור לדון ולהכריע בשאלות העתידיות להיות מוכרעות בהליך העיקרי אלא רק אם אלה נוגעות לסעד הארעי {ע"ע 1132/00 לוי צפורה נ' נציב שירות המדינה ואח', תק-אר 2000(2), 177 (2000)}.


שאלה: מהו המועד בו יפקע צו מניעה זמני?

תשובה: צו מניעה זמני יפקע כאשר התובענה הופסקה, הצו ניתן לפני הגשת התובענה והתובענה לא הוגשה וכאשר בית-הדין ביטל את הצו שניתן על ידו {תקנה 370 לתקסד"א}.


שאלה: מהן הדרישות המהותיות שעל בקשה למתן סעד זמני לענות?

תשובה: על הבקשה למתן סעד זמני לענות על שתי דרישות מהותיות הבאות:
האחת, עליה להיות נתמכת בתצהיר לאימות העובדות העומדות ביסוד הבקשה. בדרך-כלל, בקשה לביטול מושתתת על עובדות ועל-כן חובת צירוף תצהיר הינה מיסודותיה החשובים של הבקשה.
השניה, פירוט וצירוף אסמכתאות משפטיות לביסוס טענות המבקש בבקשה.
ברור גם שבקשה המסתמכת אך ורק על טיעונים משפטיים בבקשה בכתב כגון למחיקה על-הסף או כדומה לה אינה צריכה מעצם טיבה להיות נתמכת בתצהיר.


שאלה: מהם העקרונות לתוכן ומבנה של בקשה בכתב?

תשובה: גישת בתי-המשפט לצורניות, תוכן ומבנה של בקשה בכתב, מבליטה מספר עקרונות:
א. לבית-המשפט סמכות טבועה לדחות על-הסף בקשה בכתב כשעל פניה אין הוא סבור שיש לה סיכוי להתקבל, אף מבלי להמתין לתשובת המשיב.
ב. משסבור בית-המשפט שאין ליתן צו במעמד צד אחד והבקשה על פניה אינה ממין אלו שיש לדחותן על-הסף, כאמור לעיל, על בית-המשפט לקבוע דיון במעמד שני הצדדים. בית-המשפט אינו יכול לדחותה ללא דיון, אלא אם יפעיל את סמכותו על-פי תקנה 241 לתקסד"א ויחליט על סמך הבקשה, תשובת המשיב ותגובת המבקש.
ג. בחלוף המועד הנקוב בתקנה 241(ג) לתקסד"א – קרי, תגובת המבקש לתשובת המשיב – בית-המשפט יכול לפסוק על סמך הבקשה והתשובה לה בלבד. בהיעדר תצהיר לאימות עובדות וטענה סתמית בדבר קיום נזק – בית-המשפט גם ידחה בקשה לסעד זמני {בש"א (י-ם) 2334/00 כלל חברה לביטוח נ' רבקה שטרן, תק-מח 2000(2), 9334 (2000)}.
ד. מקום שאין מחלוקת עובדתית בין הצדדים, בית-המשפט אינו מחוייב בקיום דיון ובחקירת המצהירים ויכול ליתן את החלטתו בלא קיום הדיון אלא על סמך הבקשה ותשובת המשיב {רע"א 3542/99 מלם מערכות בע"מ נ' מדינת ישראל – המשרד, תק-על 99(2), 1260 (1999)}.


שאלה: מהן המטרות של תקנה 241 לתקסד"א?

תשובה: תקנה 241 לתקסד"א טומנת בחובה שלוש מטרות עיקריות:
א. הסדרת מנגנון התדיינות בעניינים שראוי להכריע בהם במהירות וביעילות, ולעיתים אף מבלי שהצדדים יתייצבו בפני בית-המשפט.
ב. הסדרת מנגנון התוחם את השאלות המשפטיות והעובדתיות שבמחלוקת.
ג. הסדרת "דיאלוג" הוגן ומאוזן בין המתדיינים, תוך מניעת העלאת טענות "מפתיעות" על-ידי צד אחד, ללא שתינתן אפשרות תגובה ראויה לצד האחר.
משמצא בית-המשפט כי המחלוקת בין הצדדים הינה משפטית בלבד, הרי היא מתאימה להידון על-פי סמכות בית-המשפט שבתקנה 241 לתקסד"א, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים {פש"ר (ת"א) 1896/02 פישר יצחק נ' רואה-חשבון א' גיציבורג, תק-מח 2003(1), 2881 (2003)}.


שאלה: מה מעמדו של התצהיר בבקשה לסעד זמני?

תשובה: ביסוד בקשה לסעד זמני עומד התצהיר המניח את היסודות הבסיסיים לקיומם של התנאים, "בלעדיהם אין", העומדים ביסוד הסעד הזמני המבוקש.
האחד, בית-המשפט לא יזקק לכל עובדה או טענה שלא נתמכה בתצהיר, אלא אם מדובר בטענות שמטיבן אינן טענות תמיכה בתצהיר, כגון טענות משפטיות.
השני, יש לתמוך את הבקשה לסעד זמני בתצהירו של המבקש, אלא אם נתקיים אחד מן החריגים הבאים:
א. נבצר מן המבקש עצמו ליתן את התצהיר.
ב. העובדות בבסיס הבקשה אינן בידיעת המבקש או ידועות ביתר בהירות לצד המצהיר.
ג. אין יכולת למבקש להופיע לחקירה או אז יומר תצהירו בתצהיר של אדם אחר {ראה ספרו של ד"ר אליעזר בן שלמה, סדר דין מקוצר ורשות להתגונן, 253, הערה 3}.
השלישי, המצהיר רשאי לטעון לקיומן של עובדות גם כאשר אינן בידיעתו האישית אלא "למיטב ידיעתו" ויציין את הנימוקים לאמונתו זו בעובדות. על המצהיר לגלות את מקור אמונתו זו.
הרביעי, המבקש בתצהיר חייב להתכבד ולהיכנס לפרטי העובדות. אין די בהצהרות וטענות סתמיות.
החמישי, תצהיר אינו יכול להכיל התייחסות לעובדות בבקשה עצמה או בדרך של אזכור או הפניה לעובדות המצויות בתובענה אחרת.
כאשר ניתנה החלטה במעמד צד אחד יש לתמוך את הבקשה לביטול בתצהיר ורק במקרים נדירים ייעתר בית-משפט לבקשת סעד זמני בהיעדר תצהיר {בש"א (ת"א) 14953/04 חברת חוצבי המרכז בע"מ נ' דורית לוי טילר, עורכת-דין – כונסת נכסים לנכסי החברה, תק-מח 2004(3), 952, 953 (2004)}.
כאמור, תקנה 241 לתקסד"א מחייבת צירוף תצהיר לבקשה בכתב לאימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה. בתצהירו, חייב המבקש להביא את כל העובדות שהוא מבקש להוכיח. אין לערוך תצהיר על-ידי אזכור מסמך אחר והפניה אליו, כגון: "כל העובדות המפורטות בכתב התביעה הן נכונות". תצהיר כזה הוא פסול ולא יתקבל {א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 560 וכן ע"א 166/90 אזולאי נ' א"ב מפעלי תיירות אילת בע"מ, פ"ד מו(5), 344 (1992)}.
התצהיר הוא אשר משמש למבקש את הביטול אמצעי להביא בפני בית-המשפט את העובדות הדרושות כדי שיוכל לשקול אם יש צידוק לביטול פסק-הדין. מכאן, שמקום שהמבקש עותר לביטול פסק-דין שניתן כהלכה, עליו להראות בתצהיר שניים, היינו, מהי הסיבה אשר גרמה למחדלו שבעטיו ניתן פסק-הדין, ומהם סיכויי הצלחתו, אם יוחזר המצב לקדמותו. המבקש/הנתבע חייב להיכבד ולהיכנס לפרטים ולבאר בתצהיר מהי ההגנה אותה יביא בפני בית-המשפט. בית-המשפט זכאי לדעת מהי הגנתו של המבקש והוא אשר חייב לקבוע, אם יש יסוד לתביעה, אם לאו {ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 743-742}.
משהבקשה לא נתמכה בתצהירים של המבקשות 1 ו- 3, ותצהירי המבקשים 2 ו- 4 ערוכים על דרך ההפניה, בניגוד להלכה כאמור לעיל, יש לכאורה לדחות מטעם זה את הבקשה על-הסף {בש"א (ראשל"צ) 1632/04 א' פרחי שדרות חן בע"מ ואח' נ' זר פור יו (2000) בע"מ, תק-של 2004(2), 7981, 7984 (2004)}.


שאלה: האם חקירת המצהיר הינה בעלת משמעות וקריטית?

תשובה: חקירת המצהיר שתצהירו עומד בבסיס הבקשה לסעד זמני הינה בעלת משמעות חשובה וקריטית. ואולם חקירתו של מצהיר יכולה להימנע מחמת סיבות שונות שתפורטנה להלן:
1. אי-הופעת המצהיר לחקירה. הכלל הינו, משלא הופיע מצהיר לחקירה יש להתעלם מתצהירו ורואים בבבקשה כאילו אינה נתמכת בתצהיר. התוצאות הינן ברורות ומשמעותן בעצם דחיית בקשה לסעד זמני {ראו תקנה 522 לתקסד"א}.
2. הימנעות בעל דין עצמו מחקירת המצהיר.
3. היעדר חקירת המצהיר עקב שיקול-דעת בית-המשפט. מניעת צד מלחקור את המצהיר כשהיא מונעת מכוח שיקול-דעתו של בית-המשפט נמצאה נוגדת את רוח הזמן שלאחר חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו {רע"א 2508/98 מתן. י. מערכות תקשורת נ' מילטל תקשורת, פ"ד נג(3), 26 (1998)}.
4. תצהיר משלים של המבקש או של אדם אחר. יש וניתן לקבל תצהיר מאדם שלישי אולם על בית-המשפט להשתכנע כי העובדות אכן מצויות בידיעתו של הצד השלישי. התרת תצהיר נוסף תתאפשר רק במקרים יוצאים מן הכלל כאשר יש בכך כדי להביא לליבון פרטי הגנה, וכאשר בבקשה לביטול פסק-דין עסקינן בליבון פרטי סיכויי התביעה או ההגנה.
5. ביטול צו המניעה שניתן במעמד צד אחד. בדיון על הוצאות הסעד הזמני רשאי הצד הרוצה את ביטולו של הצו לחקור את המבקש חקירת שתי וערב על תצהירו ואין לשלול זכות זו מהמשיב {ע"א 217/63 רבאון נ' הולצמן, פ"ד יז 2717 (1963)}. צו מניעה זמני מתבטל עם מתן פסק-הדין בערכאה ראשונה – יהא אשר יהא תוכנו אלא אם הוארך תוקפו בגוף פסק-הדין {ע"א 533/81 עגמון בע"מ נ' עמית, פ"ד לו(3), 553 (1982)}. די בהעלמת עובדות חשובות מבית-המשפט ובנסיונות השתמטות מגילוי האמת במהלך הדיון בבית-המשפט כדי להצדיק את ביטולו של צו מניעה זמני שניתן {ע"א 121/65 נחמד נ' ביג'ו, פ"ד יט(2), 578 (1965)}. את הבקשה יש להגיש בכתב כאשר הבקשה נתמכת בתצהיר.
6. טענת חוסר סמכות. טענה בדבר חוסר סמכות למתן צו מניעה יש לטעון בפני אותה ערכאה {בג"צ 6270/01 נעמה פרנק נ' בית-הדין האיזורי לעבודה בבאר שבע, תק-על 2001(3), 954 (2001)}. הלכה היא שמבחן הסעד, ולא מבחן העילה, הוא הקובע בשאלת הסמכות העניינית {בר"ע (ב"ש) 633/01 דוד אפל ואח' נ' מלון שלום אילת, תק-מח 2001(3), 12629 (2001)}. אם ניתן צו זמני על-ידי בית-משפט ולאחר מכן קובע הוא שאינו מוסמך לדון בתובענה, התוצאה תהא שהתובענה, על תוקפו של הצו הזמני, תועבר לבית-המשפט המוסמך. הערעור על החלטת הצו הזמני ישמע על-ידי בית-המשפט המוסמך לדון בערעורים על החלטות של בית-המשפט החדש, אליו מועברת התובענה {בר"ע (ב"ש) 605/01 שקם בע"מ נ' החברה לבידור באילת, תק-מח 2001(3), 12492 (2001)}.


שאלה: מה דינו של מעביד שהחליט על העברת עובד ממשרתו?

תשובה: במסגרת הפררוגטיבה המוקנית למעביד לנהל את מפעלו, שמורה לו, בין היתר, הזכות להעביר עובד מתפקידו. העברת העובד מתפקידו כפופה למגבלות מכוח חוק, הסכם קיבוצי או חוזה עבודה אינדיבידואלי.
כמו-כן, הזכות להעביר עובד מתפקיד לתפקיד כפופה לחובת השימוע ולחובה לנהוג בתום-לב ובהגינות. פררוגטיבה ניהולית אינה פרוצה לכל רוח ולא תהא נתונה לגחמה של המנהל. החלטה ניהולית לעולם תהא כפופה לדרישת הסבירות, המידתיות, תום-הלב וההגינות.
לא במחי יד יועבר אדם מתפקידו, גם אם לא היה לו התפקיד לקניין לצמיתות. לפיכך, ראוי הוא ליתן לעובד את זכות הטיעון ואת האפשרות לשכנע את המנהל בהתאמתו לתפקיד ובמתן הזדמנות הולמת להוכיח התאמתו זו.
יודגש כי עובד שניתנת לו זכות שימוע עקב הכוונה לשנות את תפקידו, צריך להיות מודע מראש לכך, שעקב כוונה לשינוי בתפקידו, עומד להיערך לו שימוע. אין השימוע צריך להיעשות בשיחה אגבית, ומן הראוי שמבחינה צורנית יקבל השימוע דפוס רשמי מסודר {ע"ע 1159/01 ד"ר אבנר כרמי נ' מדינת ישראל – מינהל המחקר, תק-אר 2002(3), 1138 (2002)}.
ההחלטה בדבר העברת עובד מתפקידו צריכה להתבסס על שיקולים עניינים, מקצועיים וסבירים ולאחר שנערך לעובד שימוע וניתנה לו הזדמנות ראויה לטעון את טענותיו.
כמו-כן, בסמכותו של המעביד להעביר עובד, לסגור מחלקות ולשנות אחרות, אך אין הוא רשאי לשנות את מעמדו ותפקידו של העובד בחוסר תום-לב ובצורה לא סבירה. תום-הלב נמדד בקנה-מידה של סבירות. כמו-כן, מחייבים כללי הצדק הטבעי כי אין לשנות את תפקידו של העובד מבלי להיוועץ בו תחילה {ראה גם ע"ע 300258/97 יהודית חנן נ' המועצה המקומית מנחמיה, תק-אר 2002(1), 205 (2002)}.
אשר לביקורת השיפוטית על החלטה מינהלית, הלכה ידועה היא כי בית-הדין איננו מחליף את שיקול-דעתו של המעביד, אלא בוחן האם החלטת המעביד נגועה בשיקולים זרים או באי-סבירות קיצונית. וכדברי בית-הדין ב- ע"ע 1123/00 {בית ספר תיכון עירוני נ' יצחק צויזנר, תק-אר 2001(2), 713 (2001)}:
"כלל הוא כי בית-הדין לא ישים את שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה של הרשות המוסמכת וכי לא יתערב בהחלטה לשנות, אלא אם כי יש בה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, או כי היא נגועה בשיקולים זרים, או באי-סבירות קיצונית היורדת לשורשו של עניין. בית-הדין אף לא ישים שיקולי דעתו תחת זו של הרשות אפילו היה הוא בעצמו בוחר באפשרות אחרת מזו שבחרה בה הרשות ללכת, כל עוד מצויה אותה אפשרות במתחם הסבירות" {ראה גם בש"א (י-ם) 1259/07 ד"ר גל צביקה נ' רשות העתיקות, תק-עב 2007(2), 2640 (2007); בש"א (חי') 4323/01 סלימאן קאסם נ' עיריית סח'נין ואח', תק-עב 2002(1), 341 (2002); בש"א (חי') 3505/00 אברהים סלים נ' יו"ר המועצה המקומית סאגור, תק-עב 2001(1), 64 (2001); בש"א (י-ם) 1118/07 ברמן-טל לילך נ' מדינת ישראל – הנהלת בתי-משפט, תק-עב 2007(1), 8184 (2007); בש"א (ת"א-יפו) 7832/07 פנינה שוהנדלר נ' עיריית רמת השרון, תק-עב 2007(3), 8351 (2007); בש"א (י-ם) 2191/05 שטרית צ'ארלי נ' רשות השידור, תק-עב 2005(4), 2000 (2005); בש"א (חי') 4537/07 אלהאם סעיד חאג' נ' מדינת ישראל – משרד החינוך, תק-עב 2007(3), 6978 (2007); בש"א (י-ם) 1836/08 סנא חוסני סיאם נ' מדינת ישראל – משרד החינוך ואח', תק-עב 2008(4), 59 (2008); בש"א (י-ם) 1752/08 כהן ארנה נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, תק-עב 2008(3), 7409 (2008)}.


שאלה: האם גובר עיקרון חופש העיסוק על עיקרון ההתקשרות?

תשובה: לתניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אישי אין ליתן, לכשעצמה, משקל רב. יש לייחס לתניה נפקות רק אם היא סבירה ומגנה בפועל על האינטרסים של שני הצדדים, לרבות המעסיק הקודם ובעיקר על סודותיו המסחריים. בהיעדר קיומן של נסיבות לרבות בהיעדר "סודות מסחריים", גובר עיקרון חופש העיסוק על עיקרון ההתקשרות.
חופש העיסוק ותחרות חופשית אינם עקרונות מוחלטים. ובמה דברים אמורים. נגדם עומדים אינטרסים של כלל החברה ושל המעסיק הקודם הראויים אף הם להגנה. בטרם יגביל בית-הדין את עיסוקו של העובד אצל החברה המתחרה-החדשה, יהא עליו לבחון את הנסיבות שלהלן:
1. סוד מסחרי: יש להגביל את חופש העיסוק של עובד כדי למנוע ממנו מלהשתמש, שלא כדין, ב"סוד מסחרי" השייך למעסיקו הקודם.
2. הכשרה מיוחדת: במקרה בו המעסיק השקיע משאבים מיוחדים ויקרים בהכשרת העובד ובעקבות זאת התחייב העובד לעבוד אצלו למשך תקופה מסויימת, ניתן יהיה להצדיק את הגבלת העיסוק של העובד למשך תקופה מסויימת. הגבלת העיסוק תיחשב כתמורה עבור ההשקעה של המעסיק בהכשרתו של העובד.
3. תמורה מיוחדת עבור הגבלת העיסוק: על בית-הדין לבחון האם העובד קיבל תמורה מיוחדת עבור התחייבות מצידו שלא להתחרות במעסיק הנוכחי, עם תום יחסי עובד–מעסיק.
4. חובת תום-הלב וחובת האמון: יש ליתן משקל לתום-ליבם של העובד ו/או המעסיק החדש. בין עובד לבין מעביד קיימים יחסי אמון. חובת האמון שחב עובד כלפי מעבידו מטילה עליו נורמות התנהגות חמורות יותר בהשוואה לחובת הקיום בתום-לב.
אשר לשלושת הנסיבות האחרונות, כאשר הן אינן מוגנות בחוק כלשהו, בית-הדין יגביל את חופש העיסוק של עובד, רק אם קיימת תניית הגבלת עיסוק בחוזה העבודה שנחתם בין העובד לבין מעסיקו הקודם. לעניין זה יוער כי החובה לנהוג בתום-לב וחובות האמון חלות על העובד אף ללא תניה חוזית מפורשת.
ארבעת הנסיבות כפי שתוארו לעיל, אינן מהוות רשימה סגורה, שכן, על בית-הדין לשקול כל מקרה לגופו, על-פי מכלול נסיבותיו, כאשר הכלל המנחה הוא, שאין ליתן תוקף לתניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אלא-אם-כן מתקיימת אחת מהנסיבות כמפורט לעיל.
זאת ועוד. בית-הדין לא יורה על צו מניעה המגביל את חופש עיסוקו של העובד אלא-אם-כן עבודתו של העובד אצל המעסיק החדש, מאיימת על עצם קיומו של המעסיק הקודם. מכאן, על המעסיק הקודם להוכיח לבית-הדין כי השימוש שיעשה ב"סוד המסחרי" שלו יפגע בעסק שבבעלותו.
ובמילים אחרות, על מעסיק הטוען לקיומו של "סוד מסחרי" להוכיח את קיומו. קרי, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד המסחרי. בית-הדין לא יסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של "סוד מסחרי", אלא יש להצביע לדוגמה, על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסויימת, רשימת לקוחות מסויימת, תהליך מסויים וכיוצא בזה.
במסגרת הוכחת ה"סוד המסחרי" על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר "סוד". על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב"סוד" וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי. על המעסיק הקודם להוכיח, כי קיימות ראיות או נסיבות המצביעות על אפשרות סבירה, כי העובד ישתמש ב"סודות המסחריים" שבידו במסגרת עבודתו אצל המעסיק החדש ובכך יפר את חובת הנאמנות כלפיו {ראה גם א' גרוס "כיצד היתה 'התחרות החופשית' לזכות חוקתית? בנפתולי הזכות לחופש העיסוק" עיוני משפט כג (תש"ס) 229}.
הכלל הבסיסי הוא, כי הידע והניסיון שרכש עובד בעבודתו הופכים לחלק מכישוריו והוא רשאי לעשות בהם שימוש כרצונו. כאשר עובד עובר לעבוד במקום עבודה חדש הוא איננו חייב "למחוק" מזכרונו את כל הידע והניסיון שצבר בעבודתו הקודמת.
לפיכך, ולאור המורכבות בטענות מסוג זה, על בית-הדין להכריע בכל מקרה על-פי מכלול נסיבותיו שלו, על-מנת להגביל את עיסוקו של עובד {בש"א (ת"א-יפו) 6353/07 עדן טל מערכות מים בע"מ נ' שובני ארתיום, תק-עב 2007(2), 8396 (2007); ע"ע 292/99 עדי עמיחי ואח' נ' חברת יוסי גולדהמר בע"מ, תק-אר 2000(2), 259 (2000); ע"ב (ב"ש) 1199/00 עמיצור ביצוע משימות נ' יוסף לוי, תק-עב 2000(1), 22757 (2000); ע"ע 1055/01 אירוקה אינטרנשיונל בע"מ נ' אנתוני קורי, תק-אר 2001(1), 15 (2001); בש"א (ת"א-יפו) 6136/05 ישראל מנדלסון הפקה טכנית והנדסית קמ"ן (2005) בע"מ נ' יוני בירן, תק-עב 2005(3), 5 (2005); בש"א (ת"א-יפו) 7699/07 גום-טק שיווק בע"מ נ' שמואל לבנה ואח', תק-עב 2007(3), 8248 (2007); בש"א (חי') 5287/08 ח. כספי ושות' בע"מ נ' ליאור גולדשמיט, תק-עב 2008(3), 3429 (2008); בש"א (ת"א-יפו) 3379/08 איי.טי.טי.-טכנולוגיות מסחר מתקדמות בע"מ ואח' נ' ענת פאוס (אניה פוברצקי) ואח', תק-עב 2008(3), 3703 (2008); בש"א (ת"א-יפו) 3611/08 כליר כימיקלים שיווק (1994) בע"מ נ' יאיר פרץ, תק-עב 2008(3), 6536 (2008)}.
{הסקירה לקוחה מתוך ע"ע 164/99 דן פרומר ושיק פוינט טכנולוגיות תוכנה בע"מ נ' רדגארד בע"מ, תק-אר 99(2), 115 (1999) מפי כב' השופט הנשיא ס' אדלר}.


שאלה: האם רשימת עובדים הינה סוד מסחרי?

תשובה: ב- ע"ב (ב"ש) 1199/00 {עמיצור ביצוע משימות נ' יוסף לוי, תק-עב 2000(1), 22757 (2000)} דחה בית-הדין את הבקשה למתן צו מניעה זמני. אשר לרשימת העובדים קבע בית-הדין כי אינן מהוות סוד מסחרי מוגן.
בית-הדין קבע לעניין זה כי "במקרה דנן, אין התחייבות מפורשת. יתר-על-כן, העסקת העובדים הזרים, על-ידי המבקשות, אצל לקוחותיהן, אינה אינטרס לגיטימי (חוקי) של המבקשות. נהפוך הוא, מדובר כאמור במעשים בניגוד לדין המהווים למעשה עבירות פליליות. מעשים אלה אינם לטובת הציבור. לנוכח זאת, לא ניתן לומר שיש על מר לוי חיוב חוזי האוסר עליו לפנות לעובדים או ללקוחות של המבקש. לנוכח כל האמור, אין מקום, לכאורה, בשלב זה, ליתן סעד האוסר על המשיבים לפנות לעובדי המבקשות, או ללקוחותיהן."
לנוכח האמור לעיל קבע בית-הדין כי "אין להגביל חופש העיסוק של מר לוי בצו מניעה זמני שיאסור עליו לפנות ללקוחות המבקשות."



שאלה: האם ניתן לאסור על עובד לשעבר לגלות את סודותיו המסחריים של מעבידו לשעבר?

תשובה: כן. ב- בש"א (ת"א-יפו) 6136/05 {ישראל מנדלסון הפקה טכנית והנדסית קמ"ן (2005) בע"מ נ' יוני בירן, תק-עב 2005(3), 5 (2005)} נדונה בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיב לעשות שימוש ו/או לגלות את סודותיה המסחריים של המבקשת. כמו-כן, נתבקש בית-הדין להגביל את זכותו של המשיב להתחרות במבקשת ולאסור עליו לגזול את לקוחותיה וספקיה וזאת לתקופה של 18 חודשים.
בית-הדין הגביל את עיסוקו של המשיב לתקופה של 6 חודשים ומהיום שבו הסתיימו יחסי עובד ומעביד בין המשיב למבקשת. עוד קבע בית-הדין כי בתקופה כאמור המשיב לא רשאי לפנות לספקים שאיתם עבד בתקופת עבודתו במבקשת לשם רכישת מוצרים או שירותים.


שאלה: מה מעמדה של ועדת בוחנים – שירותי כבאות?

תשובה: ב- בש"א (חי') 775/06 {מוצפי יחזקאל נ' שעלאן מועדי ואח', תק-עב 2006(1), 4337 (2006)} נדונה בקשה למתן צו מניעה זמני למניעת ביצוע החלטותיה של ועדת בוחנים. המדובר במכרז פנימי שנעשה על-ידי שירותי כבאות ויציאתם של הזוכים במכרז לקורס קצינים.
בית-הדין קבע במקרה דנן כי התנהלות הוועדה אשר החליטה לכאורה להעניק למשיב מס' 1 משרה ללא מכרז, מעלה ספקות באשר לכל עבודת ועדת הבוחנים והליכי המכרז. לאור הפגמים לכאורה שנפלו הורה בית-הדין כי לא תבוצענה החלטות הוועדה וכי משיבים מס' 1, 2 ו- 3 לא יצאו לקורס קצינים.

שאלה: מה דינה של בקשה למתן צו מניעה זמני להימנע מכינוס ועדת מכרזים?

תשובה: ב- בש"א (י-ם) 2884/05 {גואל נאותי נ' עיריית ירושלים, תק-עב 2006(1), 4060 (2006)} נדונה בקשה למתן צו מניעה זמני המורה למשיבה להימנע מכינוס ועדת המכרזים בעניין משרת מנהל מחלקת הביטחון ומכל פעולה הקשורה בקידום המכרז. כב' השופטת דיתה פרוז'ינין בדחותה את הבקשה קבעה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה וכי "אין מקום, לכאורה, לחייב את המשיבה להציע למבקש את המשרה נשוא המכרז, לנוכח תפקודו הלקוי. בנוסף לכך, מקובלת עלינו במלואה טענת המשיבה כי ייגרם לה נזק רב אם לא יאוייש תפקיד מנהל המחלקה. מדובר במחלקה הממונה על בטחונם של מוסדות חינוך, ומשום כך לאיוש משרת המנהל במחלקה זו חשיבות רבה".


שאלה: מה דינה של בקשה למתן צו מניעה זמני שתמנע מלאייש משרה שנבחרה על-די ועדת בוחנים – מועצה מקומית?

תשובה: ב- ע"ב (ב"ש) 1147/06 {מוחמד אל חממדה נ' המועצה המקומית שגב שלום ואח', תק-עב 2006(1), 3254 (2006)} נדונה בקשה למתן צו מניעה זמני אשר ימנע מן המשיבות 1 ו- 2 מלאייש את משרת מנהל מחלקת החינוך שנבחרה על-ידי ועדת הבוחנים במכרז.
בקבלו את הבקשה קבע בית-הדין כי "הוועדה הפרה את חובתה לבחור את המועמד המתאים ביותר, בכך שבחרה מועמד שאינו עומד בדרישות התקנות המתאימות. בכך פגעה הוועדה באינטרס הציבורי, וכן בציפיותיו של המבקש. בנוסף, הוועדה הפרה את חובתה לשמור על כללי יושר והגינות עם כל המועמדים, בתנאים שווים, ופעלה תוך דיעה קדומה ובמשוא פנים. גם בחובה לנהוג תוך גילוי מלא לא עמדה הוועדה".


שאלה: מה דינו של ביטול מכרז פנימי – מועצה מקומית?

תשובה: ב- בש"א (חי') 2867/08 {ד"ר נעים מוסא ואח' נ' מועתה מקומית אבו סנאן ואח', תק-עב 2008(2), 5518 (2008)} נדונה בקשה למתן סעד זמני לביטול מכרז פנימי לאיוש תפקיד סגן מנהל בית ספר מקיף. בית-הדין בקבלו את הבקשה קבע כי היה על משיבה מס' 1 לקבוע במכרז הפנימי שפרסמה את הכישורים הנדרשים למילוי משרת סגן מנהל בית ספר ומשלא פירטה הכישורים הנדרשים, דין המכרז להתבטל. בנוסף, בית-הדין הורה למשיבה מס' 1 לפרסם מכרז חדש המפרט את הכישורים הנדרשים למילוי המשרה כאמור ובהתאם לתנאי הסף הנדרשים כמפורט בחוזר מנכ"ל {בש"א (י-ם) 1392/08 בן מנחם יוני נ' רשות השידור, תק-עב 2008(2), 4408 (2008)}.


שאלה: מה דינם של פיטורי עובד?

תשובה: בסמכותו של כל מעביד לפטר עובד בכל עת ובכפוף למגבלות שבחוק או למגבלות שאותן קיבל על עצמו בחוזה עבודה אישי או בהסכם קיבוצי. בנוסף, חובתו של המעביד לנהוג בעת ביצוע הפיטורים בתום-לב.
כאשר מדובר בפיטורים מחמת צמצום, יש לקחת בחשבון את העובדה שלא מדובר בנימוקי פיטורין הקשורים לעובד האינדיבידואלי. פיטורים מסוג זה אינם נוגעים ישירות לתכונותיו האישיות של העובד. מדובר בצורך של המעביד לפטר מנימוקים הנוגעים למפעלו ולא מנימוקים הנובעים מאישיותו של העובד. צורך זה עלול לנבוע מתוך הדרישה לעשות להבראת מצבו הכלכלי של המפעל.
יפים לעניין זה דברי בית-הדין ב- ע"ע 359/99 {לאה לוין נ' רשות השידור, תק-אר 2001(1), 100 (2001)} לפיהם "פיטורים מחמת צמצום יכולים להיעשות שלא כדין ותוך פגיעה בזכויות העובדים בשני מקרים: הראשון, כאשר הדרך בה בוצעו פיטורי הצמצום היא לא צודקת ולא בדרכים מקובלות וראויות. והמקרה השני, כאשר המפוטרים נבחרים משיקולים לא ראויים, כגון השתייכות לארגון עובדים, הריון או לידה, הפליה וכדומה."
פיטורי צמצום שונים מפיטורים רגילים או מפיטורי משמעת במספר מאפיינים שהעיקר בהם הוא הצורך הכלכלי של המעסיק בביצוע צמצומים במקום העבודה. אשר לשימוע במסגרת פיטורי צמצום "יש ליתן לעובד שבכוונת המעסיק לפטר זכות טיעון. בשלב זה, הוא השלב השני, רשאי העובד לטעון בפני הנהלת המפעל, ובמקרים המתאימים גם נציגי הארגון היציג (במקרה שהארגון הסכים לרשימת המפוטרים), מדוע אין לכלול אותו ברשימת המפוטרים או לפרוש את טענותיו בעניין תנאי פרישתו. זכות זו היא זכות במישור האישי והעובד רשאי להעלות במסגרתה טענות במישור האישי, כגון האיסור לפטר עובדת בהריון" {דברי בית-הדין ב- ע"ע 1268/01 החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות בע"מ נ' רחל כהן, תק-אר 2003(3), 444 (2003)}.
ב- בש"א (י-ם) 1498/00 {רחל כהן נ' החברה הממשלתית למדליות, תק-עב 2000(2) 364 (2000)} נדונה בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד פיטוריה של המבקשת מעבודתה. בית-הדין קבע כי במקרה ומדובר בפיטורין מחמת צמצום ולא מחמת סיבות אישיות, כי אז הגנתו של העובד הינה "ארגונית" בלבד. ככזו הינה הגנה קלושה כנגד פיטורין.
ב- בש"א (ת"א-יפו) 4533/03 {ד"ר משה דוידוביץ ואח' נ' אוניברסיטת תל-אביב, תק-עב 2003(3), 5498 (2003)} נדונה בקשה ליתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לנקוט בפיטורים וצמצומים בהיקפי משרה של המבקשים. בדחותו את הבקשה קובע בית-הדין כי "המבקשים לא העלו כל טיעונים המצדיקים בשלב זה, את סעד האכיפה, כאשר סעד זה הינו סעד שבשיקול-דעת ומופעל במקרים חריגים, כמו אלה הנקובים בחוק ובפסיקה, וכאשר פיצוי כספי אינו הסעד הראוי והנכון לתיתו".
זאת ועוד. במקרה דנן, נזקי המבקשים ניתנים לפיצוי כספי. אשר למאזן הנוחות קבע בית-הדין כי הוא נוטה לטובת המשיבה.
ב- בש"א (ת"א-יפו) 3854/03 {יואב גל נ' הזרע ג'נטיקס בע"מ, תק-עב 2003(3), 7879 (2003)} עסקינן בבקשה ליתן צו מניעה זמני המורה למשיבה שלא לפטר את המבקש ולאפשר לו להמשיך בעבודתו או בתפקידו ובמעמדו עד למתן פסק-דין סופי בתביעה שהגיש.
בדחותו את הבקשה קובע בית-הדין כי "אפשרות החזרת המבקש לעבודה במשיבה היא בלתי-אפשרית נוכח מערכת היחסים העכורה ואובדן האמון המוחלט בינו לבין מנכ"ל המשיבה. יש ממש בחששו של המנכ"ל כי המבקש עלול לקחת חומר סודי של המשיבה. זאת לאחר שבא-כוח המשיבה מפנה לכך שהמבקש הוציא מסמכים חסויים ממשרדי המשיבה, וזאת בתקופה של למעלה משנה ולא נעתר לפניות להחזיר את החומר. תוך שהמבקש האשים את המנכ"ל במעשים חמורים. לכן אין מקום צו מניעה זמני המורה על החזרת המבקש לעבודה בפועל. כאשר גם קביעת ועדת השימוע היא כי הצדדים אינם יכולים להמשיך ולעבוד יחדיו."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 5113/04 {שטר שלמה נ' עיריית תל-אביב, תק-עב 2004(3), 746 (2004)} עסקינן בבקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה לפטר המבקש ו/או מורה לה להשיבו לעבודה, לאור אי-החוקיות וחוסר תום-הלב הקיצוני, שעמדו ביסוד "פיטוריו".
בית-הדין קבע במקרה דנן כי יש מקום לבטל את מכתב הפיטורים שנמסר למבקש, מן הטעם שהוצא על-ידי ממלא מקום ראש העיר שאף כיהן כיושב ראש ועדת המועצה לענייני פיטורים אשר אישרה את פיטורי המבקש. בית-הדין הדגיש כי הוראת סעיף 171א(2) לפקודת העיריות לא יושמה שכן אותו אדם כיהן הן כראש ועדת הפיטורים והן כמי שמקבל את ההחלטה הסופית על הפיטורים, במסגרת תפקידו כממלא מקום ראש העיר.
ב- בש"א (י-ם) 16160/04 {דנגור סיגל נ' רשות השידור, תק-עב 2004(3), 1730 (2004)} נדונה בקשה למתן צו המורה למשיבה להימנע מפיטוריה של המבקשת ולהמשיך את העסקתה עד להכרעה בתביעה העקרית אשר הוגשה במקביל. בדחותו את הבקשה קבע בית-הדין כי "כדי ליתן סעד של אכיפה במקרה כגון זה צריכות להיות הוכחות לזכות של ממש של המבקשת ואין די בהוכחות לזכות לכאורה, ועל-כן יתן בית-הדין סעד אכיפה, במשורה וביד קפוצה בלבד. לסיכום, לא הוכח בפנינו כי אי-העתרות למבקשת אינה יכולה לבוא לביטוי בפיצוי כספי הולם, שעדיין יהיה פחות מהנזק שיגרם לרשות אם תועסק המבקשת מעבר למועד בו תם החוזה עמה."
ב- ע"ע 1068/00 {זוסלין גולדאפר נ' קופת חולים כללית, תק-אר 2000(2), 17 (2000)} עסקינן בערעור, לאחר קבלת רשות, על החלטת בית-הדין שדחה את בקשתה של המערערת למתן צו מניעה זמני, לעניין פיטוריה מעבודתה אצל המשיבה. בקבלו את הערעור קבע בית-הדין כי "פסיקת פיצויים לא תרפא את הפגיעה במערערת ובמכלול נסיבות המקרה דנן שהינו חריג, הסעד הנכון והראוי הוא החזרת העובדת לעבודתה, עד לסיום ההליך העיקרי."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 1537/00 {שרה (ללי) נ' אוניברסיטת תל-אביב, תק-עב 2000(1), 187 (2000)} נדונה בקשה ליתן צו מניעה זמני האוסר על פיטוריה של המבקשת מתפקידה כמרכזת הטיפול בעולים וזרים אצל המשיבה ולהחזירה לאלתר לתפקיד זה ו/או לחילופין להעסיק אותה במשרה באותו היקף (50% משרה), המתאימה לכישוריה וניסיונה.
בית-הדין בדחותו את הבקשה קבע כי המבקשת לא גילתה לבית-הדין את כל העובדות הרלבנטיות לעניינה. כך לדוגמה היא לא ציינה כלל בתצהירה את עצם קיום הפגישה, בה הודע לה לראשונה על הפסקת משרתה. כך גם המבקשת לא ציינה בתצהירה כי הועסקה במשרה על-פי הסכמי העסקה לתקופות קצובות וקבועות מראש אשר הוארכו מעת לעת. בית-הדין הגיע למסקנה כי הסתרת עובדות כאמור, יש כדי להצביע על חוסר ניקיון כפיים מצד המבקשת.
ב- בש"א (חי') 4032/00 {פאטמה יונס נ' ציון הדר, תק-עב 2001(2), 27 (2001)} נדונה בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לפטר את המבקשת או לעשות שינוי בתפקידה או במעמדה כגזברית במשיבה מס' 2. בדחותו את הבקשה קבע בית-הדין כי "המבקשת מנסה לעשות שימוש לרעה בהליכי בית-הדין בבקשותיה לצווי המניעה וגם בבקשת צד בסכסוך קיבוצי בעניינה. אין זה סביר לדעתנו, כי בכל ישיבת שימוע – המבקשת תסרב לטעון את טענותיה." זאת ועוד. התנהגותה הנ"ל של המבקשת נעדרת תום-לב לכאורה, שכן, המבקשת היתה צריכה לטעון את טענותיה ולא לקום ולעזוב את הישיבה.
ב- בש"א (י-ם) 2968/01 {יוסף בלילתי נ' ג'רוסלם פוסט, תק-עב 2001(4), 33 (2001)} המבקש הינו מוגבל כתוצאה ממחלת פוליו בה לקה. המבקש עבד אצל המשיבה החל משנת 1984 במשרת מונטג'ר ובביצוע סריקות ממוחשבות במחלקת קדם הדפוס. לאור שילוב מערכות ממוחשבות חדישות אצל המשיבה, קטן הצורך בעבודות המונטג' והסריקה, והמשיבה עברה תהליך של צמצומים בתחום זה. בשנת 2001 קיבל המבקש מכתב פיטורים, יחד עם שלושה עובדים נוספים.
בית-הדין עסק בשאלת חוקיות פיטוריו של המבקש כאשר עיקר השאלה נסבה סביב פירושו של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 וחובות המשיבה הנובעות מחוק זה.
בית-הדין קבע כי במקרה דנן, "אי-מתן הצו הזמני יאפשר עקיפת החוק וייתן לגיטימציה להפרתו. כדי לתת ביטוי לרצונו של המחוקק להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות ולעגן זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בכל תחומי החיים תוך מיצוי מלוא יכולותיו, יש להיעתר לסעד הזמני המבוקש ולהשיב המבקש לעבודתו לאלתר."
עוד קבע בית-הדין כי "מאחר שהמשיבה לא שקלה לזכותו של המבקש את עניין מוגבלותו הרי שלכאורה היא לא קיימה את הוראות החוק, לכן לכאורה הפיטורים בטלים ויש ליתן לו הסעד המבוקש ולאסור את פיטוריו בשלב זה. לו תרצה המשיבה לפטרו בשנית, יהיה עליה לתת משקל גם לעניין מוגבלותו של המבקש."
ב- בש"א (חי') 3925/05 {סמיון לוין ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, תק-עב 2005(4), 2041 (2005)} נדונה בקשה למתן צו מניעה האוסר על פיטורי המבקש מס' 1 מעבודתו כמהנדס אזרחי. בית-הדין קבע כי "לאור העובדות ונסיבות המקרה השונות לחלוטין מפרשת חברת חשמל נ' וולוביץ {ע"ע 200/05, תק-אר 2005(1), 302 (2005)}, אנו מקבלים את הבקשה למתן צו מניעה זמני ואוסרים על פיטורי המבקש מס' 1 מעבודתו במשיבה, והוא יישאר במעמד של עובד ארעי ויחזור מייד לעבודתו עד לסיום ההליכים בתיק העיקרי."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 4279/07 {אריאלה גבאי נ' בזק בע"מ, תק-עב 2007(3), 8227 (2007)} נדונה בקשה למתן צו מניעה זמני שימנע את כניסת פיטוריה של המבקשת לתוקף וזאת עד למתן החלטה בתביעה שהגישה. המבקשת טענה כי פיטוריה נעשו שלא כדין, בשל התנכלויות, ונבעו ממניעים זרים ופסולים. השימוע שנערך לה היה פגום, זכות הטיעון שלה נפגעה, הנזק שייגרם לה באם לא תתקבל בקשתה הינו בלתי-הפיך. בדחותו את הבקשה קבע בית-הדין כי לא הוכח בפניו כי נפל פגם של ממש בהליך פיטוריה של המבקשת.
ב- בש"א (ת"א-יפו) 7704/07 {ויקי לוי נ' תפקיד מיון והשמת משאבי אנוש בע"מ ואח', תק-עב 2007(3), 6836 (2007)} נדונה בקשה למתן צו מניעה זמני המונע את פיטורי המבקשת. המבקשת טענה כי "רק בדיעבד התברר לה שהפניה אליה מצידו של שלומי, להזמנת התיק של בלומה מילר נעשתה כלל הנראה, בהקשר להליכים משפטיים בהם מעורבים שלומי וקופת חולים כללית." בשל התנהגות זו, ראתה קופת חולים במעשיה של המבקשת משום מעילה באמון והפרת סודיות מצידה.
בדחותו את הבקשה קבע בית-הדין כי "הוכחה לכאורה התנהגות חריגה וחסרת תום-לב כלפי מעסיקיה תוך התכחשות מצידה לעובדות כפי שכבר נודעו והתבררו למעסיקיה מתוך ניסיון להסתיר מהם מידע רלבנטי וחיוני ואך ניסיון לטפול על עובדות אחרות במחלקתה את האחריות להזמנת התיקים מן הארכיון."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 7170/07 {רות גרז נ' רשת הגנים של אגודת ישראל ואח', תק-עב 2007(3), 6318 (2007)} נדונה בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד פיטוריה של המבקשת כגננת. בין יתר טענות טענה המבקשת כי השימוע שנערך לה נגוע בפגמים יסודיים. בית-הדין דחה את הבקשה וקבע כי "משמדובר בפיטורי צמצום שמקורם בתוכנית הבראה המתגבשת ושמהווים תנאי לסיוע למשיבה מאת משרד החינוך והאוצר הנזק אשר יגרם למשיבה ולכלל העובדים אם אבטל את הפיטורים עולה על הנזק אשר יגרם למבקש שכן באם תתקבל תביעתה העיקרית, נזקיה יהיו ניתנים לכימות."
ב- בש"א (י-ם) 2631/06 אתי ישי נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-עב 2007(3), 6002 (2007)} נדונה בקשה למתן צו מניעה זמני, במעמד צד אחד, לפיו ייאסר על המשיבה-מדינת ישראל-משרד השיכון, לפטר את המבקשת. בית-הדין קבע כי מאזן הנוחות במקרה דנן נוטה לאי-מתן הסעד הזמני שכן "החזרתה של המבקשת לעבודתה במשרד השיכון בלשכת המנכ"ל, כאשר המבקשת כדברי המנכ"ל, הינה 'העובדת מספר 2 בלשכה' ולנוכח השתלשלות העניינים, חוסר האמון והמתח שנוצר ביחסיהם של המבקשת והמנכ"ל, נראה כי החזרתה של המבקשת לעבודה אינו הפתרון הנכון בעניין זה כרגע."
ב- בש"א (ב"ש) 2386/07 {דניאל צברי נ' המועצה האיזורית הערבה תיכונה, תק-עב 2007(3), 9108 (2007)} נדונה בקשה לסעד זמני לבטל את פיטורי המבקש מעבודתו כמורה בבית ספר בבעלותה של המשיבה. בדחותו את הבקשה קבע בית-הדין כי "מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה שלא להמשיך ולהעסיק את המבקש, אשר לגרסת המשיבה איבדה את האמון בו והיקף העסקתו שהיה מוגבל והכביד על ניצול יעיל של שעות הלימוד שהוקצו לבית הספר." זאת ועוד. ככל שהוכח בפני בית-הדין, המבקש הועסק במקומות עבודה נוספים, כך שאין המדובר בגדיעת פרנסתו כליל.
עוד קבע בית-הדין כי "במכלול נסיבות העניין, ובשים-לב למעמדו של המבקש במשיבה, לרבות תקופת עבודתו והפסיקה כי גם מערכת יחסים עכורה שמקורה בחילוקי-דעות מקצועיים ואישיים יכולה להיות שיקול מוצדק לפיטורים של עובד. אין לקבוע בשלב זה, כי החלטת הפיטורים בטלה ואין לכפות על המשיבה המשך העסקתו של המבקש."
ב- בש"א (ב"ש) 2099/07 {וינריב אהוד נ' עיריית ערד ואח', תק-עב 2007(3), 728 (2007)} נדונה בקשת למתן צו מניעה זמני האוסר על העיריה לפגוע בסמכויותיו של המבקש ולהחזירו מהחופשה הכפויה אליה הוצא. בקבלו את הבקשה קבע בית-הדין כי "בנסיבות אילו, בהן לא קיימת מועצת עיר, ועתידה לוט בערפל, מקבל הצורך בנוכחותו של גזבר פעיל במלוא סמכויותיו בעיריה משנה-תוקף, וגם אם מערכת היחסים בינו לבין ראש העיר אינה תקינה, הרי שחזקה על שניהם כי בנסיבות המיוחדות שנוצרו עם פיזור המועצה, ישכילו להתעלות מעל המחלוקות שביניהם, כל זאת לטובת העיר ותושביה."
ב- בש"א (חי') 3486/07 {יפה איתן ואח' נ' מ' ישראל חסות הנוער משרד הרווחה ואח', תק-עב 2007(3), 1927 (2007)} נדונה בקשה למתן צו מניעה זמני המונע מן המשיבות לפטר את המבקשים מעבודתם כמורים ברשת חסות הנוער. בית-הדין בדחותו את הבקשה קבע כי המבקשים לא העלו במהלך תקופת העסקתם על-ידי החברה טענה בדבר היותם "עובדי מדינה". רק שתקופת המכרז הגיעה לסיומה, נזכרו המבקשים להעלות טענתם בדבר מעמדם כעובדי מדינה. זאת ועוד. בית-הדין לא מצא "כי המבקשים הוכיחו נסיבות משמעותיות וברורות המצדיקות חריגה מן הכלל על פיו במסגרת הסעד הזמני לא תשונה הגדרת יחסי העבודה כפי שהיתה במשך תקופת העסקתם" {ע"ע 300178/98 דוד ביבס נ' שופרסל בע"מ, תק-אר 2001(3), 59 (2001); בש"א (נצ') 4026/08 אסיה אושיקובסקי ואח' נ' מרכזים לקהילה ולהתחדשות שכונות בעפולה בע"מ, תק-עב 2008(3), 8857 (2008); בש"א (י-ם) 1862/08 גולן זוהר ואח' נ' או.אר.אס משאבי אנוש בע"מ ואח ואח', תק-עב 2008(3), 8881 (2008); בש"א (ת"א-יפו) 3324/08 עטרה ישורון נ' המנהלת הכללית של משרד החינוך, תק-עב 2008(3), 7300 (2008); בש"א (י-ם) 1826/08 בלו-סימיון פיינרו נ' מכללת אמונה להכשרת עובדי הוראה ואח', תק-עב 2008(3), 6387 (2008); בש"א (חי') 5056/08 אניה ניקולייב נ' מועצה מקומית קציר – חריש ואח', תק-עב 2008(3), 3581 (2008)}.


שאלה: מה דינו של חופש השביתה?

תשובה: ככלל, לעובדים קיימת חירות לשבות שהינה זכות יסוד. יחד עם זאת, חופש השביתה איננו חופש מוחלט ולעניין השימוש בו יש לאזן אותו אל מול זכויות יסוד אחרות. יחסיות הזכות מחייבת יצירת איזון בינה לבין זכויות אחרות. הוא הדין אף לגבי שביתה של עובדים המספקים שירות חיוני. נכונותו של המעביד, בנוסף לחשיבות שיש לתת לקידום יישוב הסכסוך במסגרת משא-ומתן בין המעביד לעובד, מהווה שיקול למתן צו מניעה כנגד השביתה {בהקשר זה ראה את אותו השיקול בשביתת עובדי הבנקים על רקע המעבר לשבוע עבודה בן חמישה ימים. דב"ע נז/50-41 איגוד הבנקים בישראל נ' התסדרות העובדים הכללית החדשה, עבודה ארצי ל(1), 44}.
כאשר המעביד מעוניין לנהל משא-ומתן, אין העובד יכול להפעיל את ה"נשק" היחידי שנותר לו והוא השביתה. רוצה לומר כי ניהול משא-ומתן בין הצדדים הינו שיקול להחזרת העובד לעבודה. בעניין זה קבע בית-הדין ב- עס"ק 17/99 {הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' נ' כור תעשיות בע"מ ואח', תק-אר 99(2), 25809 (1999)} כי "כיוון שמתבררת בקשתה של ההסתדרות למשא-ומתן והיוועצות עימה, ובקשה זו אפשר שתייתר את הצורך בנקיטת אמצעים ארגוניים, אזי אנו מוציאים מלפנינו צו מניעה באופן שלא תתקיים כל שביתה או הפרעה לעבודה במשך 30 יום."
זאת ועוד. תפקידו של בית-הדין לא מסתכם רק בהכרעה בשאלה המשפטית, ומהי הדרך הנכונה לבירור סכסוך, אלא תפקידו לבדוק את התכלית של הנקיטה בצעד השביתה, בנסיבות הספציפיות של הסכסוך ולסייע לצדדים לסיימו בדרך של משא-ומתן אם הוא מוצא כי דרך זו לא מוצתה עד תום.
כב' השופט ס' אדלר כותב במאמרו {"חופש השביתה בראי הפסיקה" ספר ברזנון כרך שני (תשס"א, עורכים ברק וברנזון) 475} כי "התפקיד העיקרי של בית-הדין בסכסוכי העבודה הוא עדיין להחזיר את הצדדים לשולחן המשא-ומתן תוך הפסקת השביתה. כמו-כן יודגש, כי על-אף המגמה החדשה שהנהיגו בתי-הדין לעבודה שלא ליתן צווי מניעה, התחזק מעמדם והתרחב תפקידם בכל הנוגע ליחסי עבודה."
ב- ס"ק (ת"א-יפו) 1025/02 {מדינת ישראל נ' גב' חני אבני, תק-עב 2002(1), 77 (2007)} עסקינן בבקשת צד לסכסוך קיבוצי ובקשה לצו מניעה זמני דחוף. במסגרת בקשה זו התבקש בית-הדין ליתן צו מניעה זמני כנגד המשיבות, שימנע את שיבושי העבודה בהנהלת בתי-המשפט כתוצאה משביתת הקלדניות, אשר מקורה בהתנגדות המשיבות לביצוע פסק-הדין באחת משתי הדרכים המוצעות על-ידי המבקשת.
המבקשת טוענת כי מתנהל בין הצדדים משא-ומתן דינאמי ומתמשך אשר טרם מוצה ואין להגדירו כמשא-ומתן שנקלע למבוי סתום ולכן "נשק השביתה אינו לגיטימי כל עוד לא מוצו דרכים אלטרנטיביות." בנוסף, הקלדניות עושות שימוש לרעה בנשק השביתה כאשר הן מונעות בכך את יישום פסק-הדין. עוד טוענת המבקשת כי היא מוכנה להמשיך במשא-ומתן אינטנסיבי ואף להעביר את הנושאים המעטים השנויים במחלוקת להכרעת "ועדת מעקב".
מנגד, המשיבות טוענות כי יש לאפשר להסתדרות לפעול באמצעים הארגוניים העומדים לרשותה, מאחר שמדובר בשביתה כלכלית טהורה שהוכרזה כדין לאחר שהמשא-ומתן נקלע למבוי סתום.
בית-הדין קבע במקרה דנן כי יש ליתן משקל מיוחד לנכונות המדינה-מבקשת, לנהל משא-ומתן. בית-הדין קבע כי "מהעדויות ששמענו הוצג סירוב מוחלט של ההסתדרות לכל הצעה שהיא לקידום המשא-ומתן, ולעומת זאת המדינה היא שהצהירה חד-משמעית שהיא מעוניינת בניהול משא-ומתן, לקיים בדיקה חשבונית פרטנית לכל קלדנית וקלדנית על-מנת לשלם לקלדניות את ההפרשים המגיעים להן, לבדוק אם יישנן קלדניות שתפגענה בשכרן כתוצאה מהמעבר באמצעות רואה-חשבון מטעם שני הצדדים, לבדוק אפשרויות שונות להעלאת שכר לקלדניות שעלולות להיפגע בשכרן כתוצאה מן המעבר, ואף הסכימה להעביר את המעט ששנוי במחלוקת להכרעת ועדת המעקב."
לאור הנ"ל, סבור בית-הדין כי יש לאפשר לצדדים למצות את המשא והמתן ולכן, "הבקשה לצו מניעה זמני שימנע את שיבושי העבודה בהנהלת בתי-המשפט כתוצאה משביתת הקלדניות, מתקבלת כך שממועד קבלת ההחלטה, ההסתדרות תורה לקלדניות לחזור לעבודתן התקינה."
ב- עס"ק 19/99 {מקורות חברת מים בע"מ נ' הסתדרות העובדים, תק-אר 99(3), 26 (1999)} הוגש ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בתל-אביב ושעניינו השיבושים באספקת המים בעקבות שביתת עובדי חברת מקורות.
בית-הדין העניק צו מניעה זמני, עד להכרעה סופית בערעורים שהוגשו, לפיו "במסגרת האמצעים הארגוניים הננקטים על-ידי עובדי מקורות, לא תהיה פגיעה באספקת מים לאוכלוסיה, לא מבחינת כמות המים הרגילה ולא מבחינת איכותם. לשם ביצוע צו זה יוחזקו במקורות ובשח"מ כל צוותי הכוננות המקובלים בשבת ובחג – כמאה עובדים. בנוסף לכך, ללא הגבלה כלשהי, יטופלו ויתוקנו כל תקלה וכל סכנת תקלה, כדי להבטיח את השגת המטרה הנ"ל."
לתוצאה זו הגיע בית-הדין לאור האמור בסעיפים 1 ו- 3 לחוק המים ולאור העובדה כי אספקת מים לתושבי המדינה הינה שירות חיוני ושיבוש באספקת המים הסדירה של המים יגרום לפגיעה קשה בציבור.
ב- ס"ק (חי') 36/05 {דגון בתי ממגורות לישראל בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה במרחב חיפה ואח', תק-עב 2005(2), 4208 (2005)} נדונה בקשה למתן צווי מניעה זמניים. בית-הדין התבקש להורות לעובדים להימנע מנקיטת שביתה ו/או עיצומים ו/או הפרעה מלאה או חלקית ו/או מאורגנת ו/או גרימת שיבושים למהלך העבודה התקין במבקשת.
בנוסף, התבקש בית-הדין להורות לוועד העובדים ולכלל עובדי המבקשת להימנע מנקיטת שביתה ו/או עיצומים ו/או הפרעה מלאה או חלקית למהלך העבודה התקין במבקשת ולחזור לעבודה סדירה ותקינה ללא שיבושים והפרעות.
בית-הדין קבע כי הבקשות למתן צווי מניעה זמניים שיאסרו על קיום שביתה ו/או נקיטת עיצומים, דינן להידחות מחמת העובדה כי השביתה תגרום למחסור של 10% בלבד של גרעיני תבואה בארץ, כך שלמעשה לא מדובר בגרימת נזק ממשי ומיידי לתושבי המדינה. בית-הדין הגיע למסקנה כי הנזק שייגרם הינו נזק כספי בלבד.
לבסוף קבע בית-הדין כי "כשמשווים את התנהגות המבקשת והמשיבים מס' 4, 5 ו-6 זה מול זה, לעומת פניות אין ספור של עובדי דגון אליהם, וכשעובדי דגון ייתכן ועומדים "מול שוקת שבורה" בנסיבות המקרה, מן הראוי להעדיף את זכות השביתה של העובדים על פני הזכויות הקנייניות והממוניות של המבקשת והמשיבים."

שאלה: מה דינה של שביתה בתקופת ניהול משא-ומתן?

תשובה: כאשר הצדדים מנהלים משא-ומתן לחידוש ההסכם, בדרך-כלל אין למנוע מכל צד להפעיל כוח לגיטימי כמו שביתה, קרי, בתקופת ניהול משא-ומתן לקראת חתימת על הסכם קיבוצי חדש, לדוגמה, ולאחר סיום התקופה של ההסכם הקיבוצי, מקובל שכל צד רשאי להפעיל צעדים ארגוניים על-מנת לשכנע את הצד השני לקבל את בקשותיו. חופש השביתה מיועד בעיקר למצבים מאין אלה.
ב- דב"ע 41-97/96 {תדיראן קשר בע"מ ואח' נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח', פד"ע לב 306} קבע כב' השופט ס' אדלר כי "השביתה נעשתה לאחר סיום תוקפו של ההסכם הקיבוצי ובעת הארכתו מכוח סעיף 13 לחוק הסכמים קיבוציים... מקובל לנהל משא-ומתן לשינוי התנאים בהסכם קיבוצי בתקופה שלאחר סיום התקופה שנקבעה בהסכם הקיבוצי... משא-ומתן קיבוצי מעגן בתוכו הימנעות מאפשרות של הפעלת כוח בעת הצורך על-מנת לשכנע את הצד שכנגד. במידה ונמנע מארגון עובדים או מעסיק את האפשרות להפעיל לחץ על הצד השני, במסגרת הנורמות שנקבעו בחוק, היינו למעשה מונעים את עצם המשא-ומתן, שכן אין משא-ומתן חופשי מבלי שקיים כלי לסיימו" {ס"ק (חי') 36/05 דגון בתי ממגורות לישראל בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה במרחב חיפה ואח', תק-עב 2005(2), 4208 (2005)}.
שאלה: מה דינה של שביתה בשירות חיוני?

תשובה: ב- ס"ק (חי') 36/05 {דגון בתי ממגורות לישראל בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה במרחב חיפה ואח', תק-עב 2005(2), 4208 (2005)} טענה המבקשת כי דגון הוכרה כ"מפעל חיוני" על-פי חוק שירות עבודה בשעת חירום, התשכ"ז-1967. אישור שכזה לא הוגש לתיק בית-הדין. בית-הדין קבע כי "גם אם מדובר בשביתה בשירות חיוני, מחובת בית-הדין לדון בחוקיות השביתה על-פי נסיבות המקרה, ואין מקום לאסור על השביתה באופן אוטומטי, רק משום שמדובר בשירות חיוני, ועל בית-הדין להשתמש בתורת האיזונים ועיקרון המידתיות על-מנת לקבוע האם הציבור יפגע במידה המחייבת את הגבלת השביתה."
במקרה דנן, "גם אם מדובר בשביתה בשירות חיוני, אזי הפסקתו אינה עשויה לסכן את החיים וגם לא את הבריאות של התושבים בארץ. יש פרק זמן של כחודשיים ימים שבו המלאי של הגרעינים בארץ ימנע את הרגשת המחסור במצרך הנ"ל, פרק זמן זה דיו למכביר כדי לסיים כל שביתה בכל נושא" לרבות בשירות חיוני {עס"ק 19/99 מקורות חברת מים בע"מ ואח' נ' הסתדרות העובדים החדשה, תק-אר 99(3), 26 (1999)}.

שאלה: מהם התנאים המקדמיים להשעיית עובד?

תשובה: המקור הנורמטיבי להשעיית עובד מדינה מתפקידו קבוע בסעיף 47 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963 {להלן: "חוק המשמעת"}. על-פי סעיף זה לחוק ישנם שני תנאים מקדמיים להשעיית עובד מדינה. ואלה הם: האחד, הגשת קובלנה על-פי סעיף 32 לחוק המשמעת או אם החלה חקירה פלילית בחשד לעבירה שיש עימה קלון. השני, שימוע שבמהלכו ניתנה לעובד הזדמנות להביא את טענותיו לפני הנציב או לפני מי שהנציב הסמיך לכך דרך קבע או לעניין פלוני.
ב- בש"א (י-ם) 1015/07 {סיטבון רפאל נ' מדינת ישראל – משרד התחבורה ואח', תק-עב 2007(1), 8916 (2007)} נדונה בקשה למתן צו מניעה זמני כנגד המשיבים לפיה מבוקש כי בית-הדין יורה למשיבים להימנע מהשעייתו של המבקש מעבודתו כמנהל נפה במשרד הרישוי בירושלים, וזאת עד למתן פסק-דין בתיק העיקרי.
במקרה דנן, המבקש נעצר בגין חשדות לעבירות פליליות, שאינן קשורות ישירות לעבודתו.
בדחותו את הבקשה קובע בית-הדין כי "במסגרת שקילת מאזן הנוחות של הצדדים, על בית-הדין לשקול להיכן נוטה הכף, לאור נזקיהם האפשריים של שני הצדדים, ולמי יגרם נזק גדול יותר ממתן או אי-מתן הצו. בין השאר בוחן בית-הדין, האם ניתן יהיה לפצות את המבקש בפיצוי כספי (למידה ובסופו של דבר תתקבל תביעתו בתיק העיקרי)."
בנוסף, "נוטה מאזן הנוחות כלפי המשיבים, דהיינו, שהנזק העלול להיגרם למשיבים ולשירות הציבורי, מהמשך העסקת המשיב בשירות המדינה (לאור עמדתו הבכירה ובמצב בו נפתחה נגדו חקירה פלילית, ומיוחסים לו עבירות חמורות לכאורה), גדול יותר מנזקו של המבקש, וכי אם יתברר כי בסופו של ההליך לא היה מקום להשעותו, ניתן יהיה לפצותו כספית. אין אנו מתעלמים ממצבו הקשה של המבקש, ומהנזק שכבר נגרם לו (כולל פרסום העניין ברבים), אלא, שכאמור, ובנסיבותיו של התיק, מאזן הנוחות הינו לטובת המשיבים" {בש"א (חי') 1949/06 בעז סקוירסקי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, תק-עב 2007(3), 8119 (2007); בש"א (ת"א-יפו) 4428/08 צביה שהם נ' אופטיקה הלפרין בע"מ ואח', תק-עב 2008(3), 7509 (2008)}.