גמלאות לתלויים בנפגעי עבודה

שאלה: מי הם בגדר תלויים במבוטח על-פי סעיף 130 לחוק ב"ל?

תשובה: אלה בגדר תלויים במבוטח:
1. אשתו בשעת מותו;
2. ילדו כמשמעותו בסעיף 238;
3. הורים שעיקר פרנסתם על המבוטח וכן הורים שאינם מסוגלים לכלכל עצמם והמוסד אישרם כתלויים תלות מלאה או חלקית, מאחר שלדעתו שורת הצדק מחייבת זאת; בפסקה זו, "הורה" - לרבות הורה מאמץ לפי חוק האימוץ, הורה המוכיח אימוץ על-ידי פסק-דין של בית-משפט מוסמך והורה חורג;
4. סב, סבה, אח או אחות הגרים בביתו של המבוטח לפחות שנים-עשר חודשים לפני הפגיעה וכל פרנסתם על המבוטח ואינם מסוגלים לכלכל עצמם וכל עוד אינם מסוגלים לכלכל עצמם;
5. מי שהיה בן-זוגה של המבוטחת בשעת פטירתה, כל עוד יש עמו ילד או אינו מסוגל לכלכל עצמו או הכנסתו אינה עולה על האמור בלוח ט' (להלן - אלמן); בן-זוג של מבוטחת שבשעת פטירתה היה עמו ילד שמלאו לו 18 שנים אך לא נתקיימו בו התנאים האמורים בפסקאות (2) ו-(3) של הגדרת "ילד" שבסעיף 238, ייחשב כאלמן מהיום שבו נתקיים בילד תנאי מהתנאים האמורים; השר רשאי לקבוע בצו, לאחר התייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת העבודה והרווחה, סכומים אחרים לעניין הגדרה זו במקום הסכומים שבלוח ט'.

שאלה: מתי ישלם המל"ל לתלויים בנפטר קצבה או מענק?

תשובה: סעיף 131 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי במקרה והפגיעה בעבודה גרמה למותו של המבוטח, המוסד לביטוח לאומי, ישלם לתלויים בנפטר, קצבה חודשית או מענק והכול לפי סימן ח' לחוק הביטוח הלאומי, העוסק בגמלאות לתלויים בנפגעי עבודה.
מנוסחו של סעיף 131 לחוק הביטוח הלאומי, עולה כי דרוש כתנאי, כי הפגיעה בעבודה גרמה למוות, קרי, צריך להתקיים קשר סיבתי. במקרה ולא הוצג כל מסמך מטעם המוסד לביטוח לאומי המעיד על כך שהסוגיה נבדקה והוכרעה על-ידי מומחי המוסמך לביטוח לאומי, וכי נמצא קשר סיבתי בין ההתאבדות לדוגמה לבין תאונת העבודה, יהיה זה נכון לדחות התביעה.

שאלה: מה פירושו של המונח "אשתו בשעת מותו" על-פי סעיף 130 לחוק ב"ל?

תשובה: ב- ב"ל (י-ם) 1577/98 {שירין קוואסמי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2001(2), 1145 (2001)} קבע בית-הדין:
"6. גדר המחלוקת בין הצדדים בענייננו מתמקד בשאלה האם זכאית התובעת למענק תלויים לאור הוראות החוק. זאת, מאחר שנעשה הסכם נישואין בין התובעת לבין מר קוואסמי המנוח. עם זאת, טרם נערכה מסיבת נישואין (חפלה), ובני-הזוג לא התגוררו תחת קורת גג אחת...
באי-כוח הצדדים בענייננו התמקדו בשאלה האם היתה התובעת "אשתו בעת מותו" כנדרש בסעיף 130(א) הנ"ל. ואולם אין זה התנאי היחידי הנדרש בסעיפים הנ"ל. על-מנת שיתקיימו בתובעת התנאים הנדרשים לצורך זכאות במענק תלויים, עליה לעמוד בשני תנאים והם: היותה תלויה במנוח, והשניה - היותה אשתו בשעת מותו. סעיף 131 קובע במפורש כי מענק ישולם ל-"תלויים בנפטר". אין מחלוקת בין הצדדים כי לא התקיים בתובעת התנאי הראשון, וכי לא היתה תלויה במנוח בשעת מותו. במוסכמות שגובשו בהסכמת הצדדים בדיון המוקדם שהתקיים בבית-הדין (סעיפים 2ג' ו-ד' לעיל) נכתב במפורש כי התובעת לא התגוררה עם המנוח בעת מותו, ולא היתה תלויה בו (מוסכמות 1 ו-2). אמנם סעיף 130(א) קובע מי מהם ה-"תלויים בנפטר", אולם הפירוט בסעיף מתייחס לקרבתם המשפחתית לנפטר, אין להבין ממנו כי די בכך שהתלויה תהיה "אשתו בשעת מותו". מדובר בשני תנאים מצטברים: בנוסף להיותה "אשתו בשעת מותו", עליה להיות גם תלויה בנפטר, ומשאין התובעת תלויה בנפטר, בלי כל קשר למעמדה המשפטי, אין היא זכאית למענק.
8. לא זו אף זו. לצורך חוק הביטוח הלאומי לא התקיימה בתובעת אף הדרישה כי תהיה "אשתו שעת מותו". אמנם, בין הצדדים נקשר קשר נישואין מחייב, כפי שטען בא-כוח התובעת. אולם קשר זה לא הגיע, בשל נסיבותיו המצערות של המקרה, לכלל מימוש. בני-הזוג לא התגוררו ביחד, והמנוח לא נשא בפרנסתה של התובעת. כל אחד מבני-הזוג המשיך להתגורר בית הוריו, והם לא ניהלו משק בית משותף.
על-כן, אף אם מבחינת פורמלית נחשבו התובעת והמנוח לנשואים על-פי הדין האישי החל עליהם, הרי עצם העובדה שלא עברו להתגורר תחת קורת גג אחת מעידה כי לא נחשבו לנשואים אף בעיני החברה הסובבת אותם. כך עולה בבירור מעדותו של עד התובעת נביל קוואסמי. בעדותו של עד זה ניכר הרצון לסייע בידי התובעת להצליח בתביעתה, ואף-על-פי-כן עולה מעדותו בבירור כי התובעת והמנוח לא נחשבו כנשואים בעיני החברה שבה הם חיים כל עוד לא נערכה מסיבת הנישואין. בתחילת עדותו הבהיר העד מדוע נעשית הכתובה:
'לצורך הדת שאנחנו נוהגים, ואנחנו כמשפחה שומרים, היינו חייבים שיהיה כתובה, כי הוא לא יכול לצאת איתה, לבלות איתה לא משנה אפילו מספיק שישב איתה בחדר סגור מבחינת דת זה אסור לכן היה צריך לעשות כתובה או שתמיד יהיה גורם שלישי איתם. בשביל לחסוך את הדברים האלה מבחינת דת, בן אדם שרוצה להתארס חייבים לעשות כתובה. על-מנת להתארגן לחתונה. קונים לה ביגוד, זהב, רהיטים שהזמינו או חדר שינה, בדרך-כלל נהוג שחתן כלה הולכים ומזמינים. זה נהוג על-פי הדת. כי בלי לעשות כתובה אצל שיך שרעי הוא לא יכול לגעת לה ביד, או לדבר איתה חופשי בחדר סגור, חייב להיות תמיד גורם שלישי בחדר אם אין כתובה.' (עמ' 26, שורה 23, עמ' 27, שורות 6-1)
מדברי מר קוואסמי לעיל עולה כי חוזה הנישואים נערך מטעמי נוחות, שכן הדת המוסלמית אינה מתירה לבני-הזוג להיפגש ביחידות כל עוד אין חוזה כזה. כדי להקל על בני-הזוג ועל בני המשפחה לערוך את כל ההכנות הנדרשות לנישואים נחתם חוזה נישואים, אשר יאפשר לבני-הזוג לשהות זה במחיצת זו לצורך ההכנות הנ"ל. מדברים אלה עולה בבירור כי הסכם הנישואין אמנם מאפשר לצדדים לשהות ביחד, אולם אין הוא מאפשר להם להתגורר יחד, ולהפוך לזוג נשוי לכל דבר ועניין כל עוד לא נערכה מסיבת הנישואין. בתשובה לשאלה מדוע בוטלה הזמנת הרהיטים שנעשתה על-ידי המנוח עבור בני-הזוג השיב העד:
'כי הם לא התחתנו. כי לא היתה חפלה. יש עניין של מנהג ויש עניין של דת. כדת בן אדם שעשה כתובה היא אשתו לכל דבר. המנהג אומר שהכול מוכן ועושים חפלה וכל העולם יודע שהם התחתנו.' (עמ' 27, שורות 26-24)
מן הדברים הנ"ל עולה בבירור כי כלפי כולי עלמא לא נחשבו בני-הזוג כנשואים אלא לאחר מסיבת הנישואין. אמנם הדת המוסלמית רואה את האישה כאלמנה במשך 3 חודשים, אם נערך הסכם נישואים. זאת, רק מטעמי זהירות.
יש לציין עוד כי בענייננו לא נרשמו בני-הזוג כנשואים בתעודות הזהות שלהם, ובתעודת הנישואין שהוצאה לתובעת כאשר נישאה לאחי המונח נרשם כי היתה "רווקה". רישום זה שונה רק לאחר הגשת תובענה זו (סעיף ו.2 לעיל).
9. א. ב- דב"ע נז/04-136 עסק בית-הדין הארצי בעניין דומה, אם כי שם התעוררה שאלה הזכאות לגימלה מכוח חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980. וכך אמר בית-הדין הארצי באותו עניין:
'נשאלת השאלה, האם לצורך שלילת הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה די בכך שבני-הזוג היו רשומים כנשואים, ולא נבחנו ככאלה, על-פי חוק הבטחת הכנסה או שמא יש לבחון מה טיבם של נישואין אלה. התשובה לכך היא, שאכן יש לבחון נישואין אלה מה טיבם ובחינה זו יש לעשות לאור הוראות חוק הבטחת הכנסה והתקנות שהותקנו על פיו.
(ח) פרשנותם של דברי חקיקה תיעשה על-פי תכלית חקיקתם. 'מטרתם של כללי הפרשנות היא להעניק לדבר החקיקה את המשמעות המגשימה בצורה הטובה ביותר את תכליתו... תכליתו של דבר חקיקה היא המטרות והערכים שדבר החקיקה נועד להגשים' (א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה, כרך שני (התשנ"ג), 143).
שיטת הפרשנות התכליתית גורסת, כי לטקסט משפטי יש לתת אותו פירוש המקיים בצורה הטובה ביותר את תכליתה של הנורמה הטבועה בטקס.'
(א' ברק, פרשנות במשפט - תורת הפרשנות הכללית, כרך ראשון (1992), 373; דב"ע נה/0-78 אורי גביש - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 527, 534 מול האות ו') (דב"ע נז/04-136 המל"ל - הנייה, עב-אר לא(2) 354).
ב. באחרונה דן מותב בית-הדין האיזורי לעבודה בנצרת בראשות כב' השופטת ו' שפר בשאלה האם זכאים הוריה של נערה שנעשה לגביה הסכם נישואין לקצבת ילדים עד למועד מסיבת הנישואין. בהתייחסו לפסק-הדין הנ"ל, קבע בית-הדין כי:
'נראה לנו, אם כן, שגם בהקשר בו עסקינן (קצבת ילדים - ד' פ'), יהא זה נכון לקבוע את זכאות הוריה של הנערה הרשומה כנשואה מכוח המנהג האסלאמי שהוזכר, לקצבת ילדים בגינה, בהתאם למבחן הפרנסה ולאור אורח חייה לאשורו, ולא לאור רישומה במשרד הפנים.
תוצאה כזו תהלום יותר את מטרת החוק בו עסקינן ואת רוחו.
נפנה לדוגמה אחרת מחוק הביטוח הלאומי, ממנה ניתן ללמוד מלשונו המפורשת מסקנה דומה.
סעיף 1 לחוק, מגדיר את המונח "אשתו" - 'לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עמו'. בהקשר זה - החוק קובע כי הדין באשר לאשת איש ה-"נשואה" לו, זהה לדין החל על מי שידועה בציבור כאשתו וגרה עמו, היינו שבין בני-הזוג הגם שאינם "נשואים" מתקיימים המבחנים המעשיים שניתן למצוא בזוג נשוי, בראשם מגורים משותפים; בענייננו, אם כן, הגם שסבורים אנו שיש לבחון זכאות התובעים לקצבה לאור הוראות החוק הנוגעות לאותה קצבה, יהא נכון לומר שאמנם תהאני ומחמד היו רשומים כ-"נשואים", אולם לא התקיים לגביהם כל מבחן מעשי של מי שנשואים, בין אם מגורים משותפים, חיי אישות, זיקה כלכלית וכל זיקה אחרת.' (ב"ל 1324/99 זועבי - המל"ל, ניתן ביום 16.3.01)
דברים אלה יפים, בשינויים המחוייבים, אף לענייננו.
גם כאשר במענק תלויים מדובר, יש לקבוע מי הם הזכאים למענק על-פי תכלית החקיקה. זו נועדה ליתן סיוע כלכלי למי שבעקבות התאונה נשבר מטה לחמו, מי שהיה סמוך על שולחנו של המבוטח שנפטר, ועתה נפסקה או צומצמה פרנסתו.
המענק נשוא המחלוקת מעניק לתלויים במבוטח פיצוי בגין אבדן התלות. על-כן מי שלא היה תלוי המבוטח אינו זכאי למענק זה.
10. אין ללמוד מסעיף 130 לחוק הביטוח הלאומי את שמבקש ללמוד ממנו בא-כוח התובעת. על-פי גישתו של בא-כוח התובעת העובדה שבסעיף 130 לא מופיעה הדרישה לניהול משק בית משותף מלמדת כי סעיף זה צופה פני העתיד, והוא נועד לחול לא רק על מי שתלוי בפועל בנפטר, אלא גם על מי שאמור ליהנות מפירות הכנסתו של הנפטר בעתיד. לא מצאנו כל בסיס בסעיף 130 הנ"ל לפרשנות זו של בא-כוח התובעת. היעדרה של דרישה לקיום משק בית משותף ברור לנוכח התנאי הנוסף הקבוע בסעיף - היותו של הזכאי למענק תלוי במבוטח. יחסי התלות אינם מבוססים על אקט הנישואין בלבד. יחסים אלה מבוססים על מציאות של חיים משותפים ונגזרים מהנזק הכספי שפגיעה במציאות זו יוצרת (ע"א 2000/97 לינדורן ואח' נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח', דינים עליון נז 311, סעיף 15). הדרישה ליחסי תלות מייתרת, אם כן, את הצורך בדרישה מפורשת לקיום משק בית משותף.
זאת ועוד. כאשר מדובר במי ש-"תלוי" בנפטר, הכוונה היא למי שתלוי בו בפועל ותלות זו נקטעה, ולא למי שעתיד להיות תלוי בו בעתיד. הזכאות לפיצוי בגין העתיד נגזרת מן התלות בהווה, ואין בסעיף 130 לחוק כל רמז המלמד על כך כי "תלוי" פירושו מי שיהיה תלוי במבוטח בעתיד.
11. א. אין כל ממש בטענת באת-כוח הנתבע כי מעמדו של אדם נקבע על-פי הדין הדתי, וכי אין בעובדה שמדובר בחוק סוציאלי כדי לשנות את המעמד האישי. חוק הביטוח הלאומי אינו משנה את, המעמד האישי, ואינו מתיימר לעשות כן, אולם הזכאות לגמלאות על-פי החוק נבחנת על-פי מהות המעמד בפועל.
ב. טוענת עוד באת-כוח הנתבע כי לא יתכן לראות באדם נשוי לצורך אחד ורווק לצורך אחר, וכי לא יתכן לפרש את הדין הדתי באופן שונה לגבי חוקים שונים. גם טענה זו דינה להידחות. ב-דב"ע נז/04-136 הנ"ל דן בית-הדין הארצי בשאלה זו, וקבע:
'הטענה האחרונה של בא-כוח המוסד היא, שלא יעלה על הדעת שאדם יחשב נשוי על-פי חוק אחד ובלתי-נשוי על-פי חוק אחר.
אכן אין מקום להעניק זכויות המוענקות לזוגות נשואים על-פי חוקים מסויימים למי שהוכיחו כי הם מאורסים בלבד על-אף שהם רשומים כנשואים. יתכן שיש מקום לשנות את תהליך הרישום במרשם האוכלוסין בהתחשב בנוהג המוסלמי הקיים עד כמה שהשתרש. מכל מקום אין זה צודק לשלול זכויות מכוח סעיף 4 לחוק הבטחת הכנסה למי שהוכיח כי בתקופה הרלוונטית לא קיים תא משפחתי הכולל משק בית משותף.' (סעיף 11 לפסק-הדין)
מכל האמור לעיל עולה כי התובעת אינה זכאית למענק תלויים, ודין תביעתה להידחות."

שאלה: מהי ההבחנה בין סעיף 130(א)(3) ל-130(א)(4) לחוק ב"ל?

תשובה: ב- עב"ל 69/96 {המוסד לביטוח לאומי נ' גרי איזדין ואח', תק-אר 2000(2), 24139 (2000)} קבע בית-הדין:
"3. (א) הסעיפים עליהם סומכים המשיבים את תביעתם הם סעיפים 130(א)(3) ו- 130(א)(4) לחוק הביטוח הלאומי ...
מחומר הראיות הדל שהובא בפני בית-הדין האיזורי עולה כי המשיב 1 עובד משנת 1987 במספנות ישראל ומשתכר כ-2,000 ש"ח לחודש ואילו המשיבה 2 עבדה כשבוע וחצי לפני התאונה במפעל ועם קרות התאונה הפסיקה לעבוד.
המשיבה 2 החלה לעבוד שוב בחודש נובמבר 1994 במפעל "נילית".
מן האמור לעיל עולה כי התנאי של אי-מסוגלות לכלכל עצמם אינו מתקיים במשיבים שהרי לא הוכח כי מפאת הגיל או מפאת ליקוי גופני או נפשי או שכלי המשיבים אינם מסוגלים לעבוד.
(ה) 'הורים שעיקר פרנסתם על המבוטח' מחומר הראיות שהובא בפני בית-הדין האיזורי עולה כי המשיב 1 השתכר כ-2,000 ש"ח ואילו המנוח השתכר כ-3,000 ש"ח באותו מועד.
המשיבה 2, שהעידה מטעם המשיבים, אישרה כי המנוח העביר לכלכלת הבית מחצית משכרו, דהיינו 1,500 ש"ח, וכך אומרת המשיבה 2 בתצהיר עדותה הראשית:
'בזמן שבני המנוח מרק ז"ל היה חי, הוא היה נותן למשפחה בערך חצי מן המשכורת שלו.
מהחצי שהוא נתן לנו, היינו משלמים חשבונות, קניות מצרכי מזון ולפעמים ביגוד למשפחה.'
על עדותה זו חזרה המשיבה בעצמה בעמ' 3 לפרוטוקול.
מעדותה זו עולה כי המשיב 1 תרם לכלכלת הבית כ-2,000 ש"ח ואילו המנוח תרם כ-1,500 ש"ח לכלכלת הבית, כך שעל פניו עולה כי עיקר הפרנסה בא משכרו של המשיב 1 ולא משכרו של המנוח.
הפרשנות שניתנה לתנאי זה של הסעיף היא כי יש לפרש את הדיבור "עיקר" יותר קרוב לדיבור "כל" ואין די ב-"מרבית". כך שבמקרה זה אין ספק כי תרומתו של המנוח לכלכלת הבית לא היתה מרבית או עיקר אלא קרוב למחצית מן הסכום הכולל שהשתכרו המנוח ואביו הוא המשיב 1.
ראה לעניין זה: דב"ע ל/0-7 כדורי נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע א 109, 112.
ומכאן שגם בתנאי זה של הסעיף המשיבים אינם עומדים.
(ו) לאור האמור לעיל יש לקבוע כי סעיף 130(א)(3) אינו חל בנסיבותיהם של המשיבים 1 ו- 2 כהוריו של המנוח.
4. המשיב 3 הוא אחיו הקטין של המנוח ובאשר לזכאותו יש לבחון את האמור בסעיף 130(א)(4) שלעיל. בסעיף זה התנאי לזכאות הוא שכל הפרנסה היתה מוטלת על כתפי המנוח וזאת לא ניתן לקבוע במקרה זה, לאור השתכרותו של האב-המשיב 1.
ומכאן שגם האח - הקטין - אינו עומד בקריטריון הנדרש בסעיף זה.
5. תלות חלקית מאחר ולא הונחה כל תשתית עובדתית אשר יכולה להחיל, במקרה זה, את אישור המערער לתלות חלקית, הרי שלא ניתן לדון בעמדתו זו של בא-כוח המשיבים.
בהקשר זה נציין כי אישור המוסד לתלות חלקית מתייחס אך ורק לתנאי השני והוא לאי-מסוגלות ההורים לכלכל עצמם. באשר לתנאי זה לא הובאה ראשית ראיה מצד ההורים שניתן להיתלות בה, וגם בשל כך לא ניתן להיזקק לטענתו זו של בא-כוח המשיבים.
6. לאור כל האמור לעיל יש לקבל את הערעור ולקבוע כי אין לראות במשיבים כתלויים במנוח לעניין סימן ח' לחוק."

שאלה: מהם שיעורי קצבת תלויים על-פי סעיף 132 לחוק ב"ל?

תשובה: המוסד ישלם קצבה בשיעורים שיחושבו באחוזים מקצבת הנכות המלאה כמפורט להלן:
1. לאלמנה שהיא בת 50 שנים ומעלה - 60%;
2. לאלמנה שהיא בת 40 שנים ומעלה ועוד אינה בת 50 שנים - 40%;
3. לאלמנה שערב פטירתו של המבוטח לא היתה מסוגלת לכלכל עצמה מעבודה, כל זמן שאין היא מסוגלת כאמור, ויהא גילה אשר יהא - קצבה כאילו מלאו לה 50 שנים;
4. לאלמנה שהיו עמה ילדים ואינם עמה עוד - קצבה כאילו מלאו לה 50 שנים;
5. לאלמנה שעמה ילדים, ויהא גילה אשר יהא, כל זמן שהילדים עמה - קצבה לפי פסקה (1) ותוספת ילדים -
א. לילד אחד - 20%;
ב. לשני ילדים - 30%;
ג. לשלושה ילדים ויותר - 40%;
6. לילדים שהניח אחריו המבוטח ואין אלמנה זכאית לקבל בשבילם תוספת לפי פסקה (5) -
א. לילד אחד - 60%;
ב. לשני ילדים - 80%;
ג. לשלושה ילדים - 90%;
ד. לארבעה ילדים ויותר - 100%;
7. לתלויים אחרים שהניח אחריו המבוטח כשלא הניח אלמנה הזכאית לקצבה או ילדים הזכאים לקצבה -
א. לתלוי אחד - 50%;
ב. לשני תלויים - 75%;
ג. לשלושה תלויים - 90%;
ד. לארבעה תלויים - 100%.

שאלה: האם תזכה אלמנה לתוספת קצבה שלה "שלושה ילדים ויותר" על-פי סעיף 132(5)(ג) לחוק ב"ל?

תשובה: המחוקק קבע כי האלמנה תזכה לתוספת קצבה של 40% עבור שלושה ילדים ומעלה. התוספת אמורה להתחלק בין כל הילדים ללא קשר למספרם, יהיה אשר יהיה. חלוקה בין ילדים שהם מקטני קטנים, לבין ילדים גדולים יותר, הזקוקים לפחות השגחה וטיפול, לא מעוגנת בלשונו של החוק ובתכליתו.
ב- ע"א (חי') 4491/07 {עזבון המנוח מועדי סלמאן ואח' נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח', תק-מח 2008(3), 1983 (1983)} קבע בית-המשפט:
"5. המערערים טוענים כי הערכאה הדיונית שגתה עת ניכתה את קצבאות המל"ל באופן גורף מכלל הפיצויים בתביעת התלויים כאשר היה נכון לנכות החלק בקצבה לה זכה כל תלוי מחלקו באובדן התמיכה. לטענתם, בהתאם לסעיף 132 לחוק הביטוח הלאומי, קצבת התלויים שולמה עבור האלמנה ושלושה ילדים בלבד ולפיכך אין לנכות מחלקם של הילדים התלויים האחרים את גמלאות המל"ל.
על-אף מקוריותה של הטענה, דינה להידחות. סעיף 132(5)(ג) לחוק הביטוח הלאומי, הדן בשיעורי קצבת תלויים בנפגעי עבודה מזכה אלמנה שגרים עימה 'שלושה ילדים ויותר' בשיעור המלא של הקצבה. אין להסיק מכך כי הקצבה משולמת בפועל בגין האלמנה ושלושת ילדיה הקטנים בלבד והתלויים האחרים אינם נהנים ממנה. מלשון הסעיף מובן כי הקצבה משולמת לאלמנה שגרים עמה שלושה ילדים לפחות, כך שגם הילדים האחרים הגרים עם האלמנה נהנים מהקצבה."

שאלה: מתי זכאית אלמנה למענק על-פי סעיף 133 לחוק ב"ל?

תשובה: סעיף 133(א) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי אלמנה שלא מלאו לה 40 שנים, ואיננה זכאית לקצבה או אלמנה שפקעה זכותה לקצבה שלא עקב נישואיה, המוסד לביטוח לאומי, ישלם לה, מענק בסכום השווה לקצבה לפי סעיף 132(1) לחוק הביטוח הלאומי, כפול שלושים ושש.
סעיף 133(ב) לחוק הביטוח הלאומי קובע כי אלמנה הזכאית למענק לפי סעיף 133(א) לחוק הביטוח הלאומי, וסעיף 135 לחוק הביטוח הלאומי איננו חל עליה - לא תהא זכאית לקצבה בזכותו של אותו מבוטח למעט שני מקרים שלהלן:
האחד, אלמנה שילדה למבוטח-נפטר, ילד אחרי מותו, תהא זכאית לקצבה החל ביום פטירתו של המבוטח. המענק ששולם לה ייזקף על-חשבון הקצבה המגיעה לה והכול כאמור בסעיף 133(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי.
השני, אלמנה,"'שאחד התנאים האמורים בפסקאות (2) ו-(3) של הגדרת "ילד" שבסעיף 238 מתקיים בילד שעמה אחרי מותו של המבוטח, תהיה זכאית לקצבה החל ביום שבו נתקיים בילד אותו תנאי". המענק ששולם לה ייזקף על-חשבון הקצבה המגיעה לה והכל כאמור בסעיף 133(ב)(2) לחוק הביטוח הלאומי.

שאלה: מתי יהיה בן-זוג תלוי זכאי לקצבה למפרע על-פי סעיף 134 לחוק ב"ל?

תשובה: סעיף 134 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי במקרה והמבוטח נפטר, ובן-זוגו איננו מסוגל לכלכל את עצמו, בתוך שנה מהפטירה, אזי, בן-הזוג, יהא זכאי לקבל קצבה מן המוסד לביטוח הלאומי, וזאת החל מיום הפטירה וכל עוד בן-הזוג איננו מסוגל לכלכל את עצמו. במקרה והמוסד לביטוח לאומי שילם לבן-הזוג מענק, אזי, המענק שהוענק, ייזקף על-חשבון הקצבה המגיעה לבן-הזוג.

שאלה: האם תפקע זכותה לקיצבה של אלמנה שחזרה ונישאה על-פי סעיף 135 לחוק ב"ל?

תשובה: ב- ב"ל (ת"א-יפו) 6045/04 {שטייר מלכה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2006(2), 9414 (2006)} קבע בית-הדין:
"5.1 השאלה העומדת להכרעתי היא: האם למרות שסעיף 135(א) נוקט בלשון "חזרה ונישאה" יש להחילו גם על ידועה בציבור, כטענת הנתבע.
5.2 סוגיה זו נדונה בשני פסקי-דין של בית-הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב (ב"ל 2879/03 נחמה פריימן - המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 3(2004) 935 (ניתן ביום 3.8.04) על-ידי כב' סגנית השופטת הראשית, הגב' אורלי סלע (להלן: פסק-הדין בעניין פריימן), ב"ל 4466/04 סמדר בוארון - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 22.11.05 על-ידי כב' השופטת הראשית, הגב' עליה פוגל (להלן: פסק-הדין בעניין בוארון). בשני פסקי-הדין נדחתה טענת הנתבע, על פיה, כאמור, יש להחיל את סעיף 135א גם על ידועה בציבור. בפסק-דין נוסף של בית-הדין האיזורי בחיפה שניתן ביום 7.2.06 על-ידי כב' השופטת מיכל אריסון-חילו נדחתה גם כן טענת זו של הנתבע (ב"ל 002242/03 גבאי-גלאוני שולמית נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 1(2006) 2832 (2006) (להלן: פסק-הדין בעניין גבאי-גלאוני).
5.3 בפסק-הדין בעניין פריימן, נקבע, בין השאר, כדלקמן:
'בלשון סעיף 135 לחוק, נקט המחוקק לשון "נישאה" "נשואה" "חזרה ונישאה" ובהמשך "גירושין".
עולה שהלשון בה נקט המחוקק הינה חדה וברורה ומתייחסת לנישואין ולא כל יחס או סטטוס אחר השונה מנישואין. כך אף בהתייחסו לקביעה מתי אלמנה שנישאה בשנית תהא זכאית לחידוש קצבת התלויים השתמש המחוקק בלשון חדה וברורה של "גירושין" "הליכי גירושין".
במקרה זה, המחוקק בחר, כפי שנהוג בשיטת המשפט שלנו בדומה לשיטות משפט מודרניות בדמוקרטיות נאורות, לשמור על סטטוס הנישואים ואינו מזהה את מוסד הידועים בציבור לסטטוס זה...
לאור כל האמור לעיל, לאור לשונו הברורה והחד-משמעית של סעיף 135 לחוק, לאור ההלכה שסטטוס הנישואים אינו זהה לזה של הידועים בציבור ולאור ההלכה שכדי להעניק הכרה לידוע/ה בציבור דרושה אמירה מפורשת בחוק הרלוונטי וקל וחומר שלילת זכות - הרי שלאור לשון סעיף 135 לחוק משלא נישאה התובעת, כדרישת הסעיף, אין מקום לשלול ממנה את הזכות לקצבה. המסקנה הינה שהתובעת זכאית, כל עוד לא נישאה, להמשך תשלום קצבת התלויים.
זכויות הידוע/ה בציבור נקבעו מפורשות בחוק. מה מנע מהמחוקק עת העניק הזכות לידוע/ה בציבור להתייחס, באותה מידה, גם בעת שלילת הזכות כפי שנקבע בסעיף 135 לחוק.
זאת ועוד, לא תיתכן שלילת זכויות לקצבת תלויים מבן-זוג ללא קביעה מפורשת לחוק.'
5.4 בפסק-הדין בעניין בוארון נקבע, בין השאר, כדלקמן:
'...דן סעיף 135 באלמנה ששבה ונשאה, ובקורותיה של אותה אלמנה במידה ותחליט להתגרש, וההקשר הכללי של סעיף, כמו גם המינוחים החוזרים על עצמם והקושרים את פקיעת הזכאות לקצבה ואת הזכאות למענק בתאריכים ספציפיים, הקשורים בהליך הנישואים - כל אלה הביאוני למסקנה שלעניין סעיף זה התכוון המחוקק, בנוקטו במונח "נישאה", לנישואים לכל דבר, ולא למוסד ה-"ידועים בציבור".
ניתן להשוות סוגיה זו העומדת להכרעה בפניי גם לאמור בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום).'
בחוק זה הוגדר "בן משפחה" של חייל שנספה, הזכאי לגמלאות מכוח החוק, בין היתר כ- 'מי שהיתה אשתו של הנספה ביום מותו, ובכלל זה אישה שלפני מות הנספה גרה יחד עמו וביום מותו היתה ידועה בציבור כאשתו - כל עוד לא נישאה לאחר...'. בחוק גם מצוי סעיף הדן באלמנה של נספה שנישאה, שאז בטלה זכותה לתגמולים.
המצב על-פי החוק היה כזה שאלמנות של חיילים שנספו במערכה, היו זכאיות לגמלאות המוקנות להן על-פי חוק רק עד שנישאו לאחר; ואולם, אם הפכו לידועות בציבור של אחר, לא פקעה זכאותן.
מצב זה עשוי להשתנות בקרוב, אם תתקבל הצעת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2006), התשס"ו-2005, שהונחה על שולחן הכנסת ביום 2.11.05 (הצ"ח הממשלה 209, 2.11.05).
בין סעיפיה של הצעת החוק נכללה הצעה לתקן את ההגדרה בחוק משפחות חיילים שנספו במערכה, על-מנת שייאמר בה כך:
'...אחרי 'כל עוד לא נישאה לאחר' יבוא 'או היתה לידועה בציבור של אחר...'
הצעת החוק טרם התקבלה. ואולם עולה ממנה מפורשות כי עד עתה, לפחות בכל הנוגע לחוק חיילים שנספו במערכה, "אלמנה שנישאה לאחר", פירושה אלמנה שאכן ערכה טקס נישואים עם בן-זוגה החדש, ולא אלמנה שהפכה להיות ידועתו בציבור של בן-זוג חדש; וכשביקש המחוקק לשנות את המצב הקיים, על-ידי שלילת הזכות לגמלאות גם מאלמנה שהפכה לידועתו בציבור של אחר, עשה כן מפורשות, על-ידי הצעה לשינוי החוק.
לאור כל האמור, משלא קבע המחוקק במפורש כי זכותה של אלמנה לקצבת תלויים פוקעת עם הפיכתה לידועתו בציבור של גבר אחר, להבדיל ממצב בו נישאה מחדש, אזי לא חלות הוראות סעיף 135 על אלמנה כזו, וזכותה לקצבה אינה פוקעת.
5.5 ובפסק-הדין בעניין גבאי-גלאוני נקבע, בין השאר, כדלקמן:
'נימוקי וקביעות שני מותבי בית-הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב מקובלים עלינו ואף אנו סבורים שלשונו של סעיף 135 ברורה, ומשלא נישאה התובעת כדרישת הסעיף - אין מקום לשלול ממנה את הזכות לקצבה, וככל שמבקש המוסד להחיל את סעיף 135 גם על הידועה בציבור - שינוי כזה צריך להיעשות באופן מפורש על-ידי המחוקק, כדוגמת הצעת חוק משפחות חיים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) .'
6.6 אני מצטרפת לדעת חברותי, כאמור לעיל, וגם אני סבורה כי לשון סעיף 135 ברורה וחד-משמעית ומדברת על אקט של "נישואין", ועל-כן כל עוד התובעת לא נישאה - אין להחיל עליה את סעיף 135.
7. סוף דבר
7.1 התביעה מתקבלת.
7.2 כל עוד התובעת לא נישאה היא זכאית לתשלום קצבת התלויים ועל הנתבע לשלמה החל מהמועד בו הפסיק תשלומה."

שאלה: מהו גובה הקצבה כשיש גם תלויים אחרים על-פי סעיף 136 לחוק ב"ל?

תשובה: הניח אחריו המבוטח אלמנה הזכאית לקצבה או ילדים הזכאים לקצבה וגם תלויים אחרים, ישלם המוסד לתלויים האחרים קצבה השווה לסכום שלפי סעיף 132(5) או (6) היה מיתווסף לקצבה המשתלמת לאלמנה או לילדים אילו אותם תלויים היו ילדים שהניח אחריו המבוטח, ובלבד שסך כל הקצבאות לא יעלה על קצבת הנכות המלאה.

שאלה: מה מעמדם של תלויים חלקיים על-פי סעיף 137 לחוק ב"ל?

תשובה: ב- עב"ל 111/96 {זרובבל ברוך ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 99(2), 427 (1999)} קבע בית-הדין כי "על-פי סעיף 137 לחוק הביטוח הלאומי, משאושרה תלות חלקית של המערערים במנוח, מופחתת הקצבה המשתלמת להם באופן יחסי למידת תלותם כפי שאישר אותה המוסד".

שאלה: מה דינם של תקנות בדבר תשלומים וחלוקתם על-פי סעיף 138 לחוק ב"ל?

תשובה: השר רשאי לקבוע לידי מי ישלמו קצבה לפי סעיפים 132(6) או (7) או 136, ואם אין היא משתלמת במלואה לידי אדם אחד - כיצד יחלקוה.

שאלה: מהו גבול הקצבאות המשתלמות על קצבת נכות מלאה על-פי סעיף 139 לחוק ב"ל?

תשובה: בשום פנים לא יעלה סך כל הקצבאות המשתלמות לפי סימן זה על קצבת הנכות המלאה.
היו תובעים קצבה לפי סימן זה יותר מאדם אחד ובגלל הוראות סעיף-קטן (א) אי-אפשר לספק את כל התביעות במלואן, יפסוק בית-הדין לעבודה למי ישלמו את הקצבה או כיצד תחולק הקצבה בהתחשב במצב הכלכלי של התובעים ובמידת תלותם באדם שבזכותו משתלמת הקצבה; ואולם אם הוגש הסכם בכתב של התובעים בעניין תשלום הקצבה או חלוקתה, תשולם הקצבה, או תחולק לפי ההסכם.

שאלה: מתי תיגדל קצבת התלויים על-פי סעיף 140 לחוק ב"ל?

תשובה: קצבת התלויים המשתלמת בשל פגיעה בעבודה שאירעה בשנים הנקובות בלוח ו' תוגדל בשיעור הנקוב באותו לוח בצידה של שנת הפגיעה, ובלבד שלא תעלה על השיעור המירבי ליום, האמור בסעיף 97(א), כפול שלושים.
שאלה: האם קצבת תלויים צמודה למדד על-פי סעיף 141 לחוק ב"ל?

תשובה: קצבת התלויים תשתנה ב-1 בינואר של כל שנה, לפי שיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני המועד האמור לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני 1 בינואר של השנה הקודמת.
שאלה: האם המל"ל משלם מענק ליתום שהגיע למצוות על-פי סעיף 143 לחוק ב"ל?

תשובה: מבוטח שפגיעה בעבודה גרמה למותו, ומשתלמת מכוחו קצבת תלויים, ישלם המוסד לילדו בהגיעו לגיל 13 שנים, ולילדתו בהגיעה לגיל 12 שנים, מענק בשיעור שני שלישים מהסכום הבסיסי כפי שהיה ב-1 בינואר.

שאלה: האם זכאים האלמנה והיתום להכשרה מקצועית ודמי מחייה על-פי סעיף 144 לחוק ב"ל?

תשובה: השר, בהתייעצות עם שר האוצר ובאישור ועדת העבודה והרווחה, רשאי לקבוע הוראות ותנאים בדבר -
1. מתן הכשרה מקצועית לאלמנה או לאלמן, לרבות דמי מחיה והוצאות אבחון;
2. תשלומי דמי מחיה והוצאות אבחון בעד יתום שעיקר זמנו מוקדש ללימודים על-יסודיים או להכשרה מקצועית.
3. לעניין סעיף זה, "יתום" - יתום שהוא ילד כמשמעותו בסעיף 238, והוא בבחינת תלוי לפי סעיף 130(א)(2), ומשתלמת מכוח הורהו קצבת תלויים.

שאלה: האם רשאי המל"ל להפחית גימלה, להשהותה או לשלול אותה על-פי סעיף 145 לחוק ב"ל?

תשובה: המוסד רשאי להפחית, להשהות או לשלול גימלה לפי פרק זה אם התובע גימלה:
1. הפר, ללא צידוק מספיק, הוראה של רופא מוסמך לכך מטעם המוסד, שהיתה מכוונת להחיש את החלמתו, להחזיר את כושר עבודתו או להפחית את דרגת נכותו;
2. נהג בדרך שמן המפורסמות הוא כי היא עלולה למנוע את החלמתו או החזרת כושר עבודתו או לעכב בעדן;
3. הפר הוראות שניתנו על-פי חוק זה בקשר לשיקומו המקצועי.

שאלה: האם חייב מעביד, רופא או מבוטח למסור הודעות של פגיעה בעבודה על-פי סעיף 146 לחוק ב"ל?

תשובה: השר רשאי לקבוע הוראות בדבר חובת מעביד, רופא או מבוטח למסור הודעות על פגיעה בעבודה.
מי שהסמיכו המוסד לכך רשאי להיכנס בכל עת סבירה לביתו של מבוטח התובע גימלה, או שקיבל גימלה, לפי פרק זה, כדי לחקור בכל עניין הכרוך בקבלת הגימלה.

שאלה: מה הוראותיה של פקודת הפיצויים לעובדים על-פי סעיף 147 לחוק ב"ל?

תשובה: הוראותיה של פקודת הפיצויים לעובדים, 1947, יוסיפו לחול לגבי חבלת גוף בתאונה שאירעה תוך כדי עבודה ועקב עבודה (בלשון הפקודה - הנובעת מהעבודה ובמהלך העבודה) לפני יום כ"ז באדר ב' התשי"ד (1 באפריל 1954) וכן לגבי מחלה מהמפורטות בתוספת השלישית לפקודה ושלפיה הגיעו לראשונה פיצויים בגלל אותה מחלה לפני היום האמור.

שאלה: האם רשאי המל"ל לנכות מקצבתו של נכה, לארגון יציג ודמי חברות על-פי סעיף 148 לחוק ב"ל?

תשובה: על-אף הוראות סעיף 303, רשאי המוסד לנכות מקיצבה של נכה עבודה שנקבעה לו דרגת נכות יציבה, דמי חברות לטובת ארגון, שהשר הכריז עליו כארגון של נכי עבודה, ותשלומים לקרן לעזרה הדדית של אותו ארגון ודמי השתתפות בביטוח חיים הדדי שסידר הארגון.
השר, באישור ועדת העבודה והרווחה, יקבע את הסכום המירבי שמותר לנכות כל חודש מקיצבה של נכה עבודה לפי סעיף-קטן (א); נקבעו כללי עיגול לפי סעיף 381, יוגדל או יוקטן הסכום המירבי, לפי העניין, כמתחייב מכללי העיגול.
הודיע נכה העבודה למוסד בכתב על התנגדותו לניכוי, ייפסק הניכוי בתום חודש מיום קבלת ההודעה.
הוראות סעיף זה בדבר ניכוי דמי חברות לטובת ארגון של נכי עבודה וניכוי תשלומים לקרן לעזרה הדדית של ארגון כאמור, יחולו גם על אלמן ואלמנה כמשמעותם בסעיף 130.

שאלה: מי משתתף במימון פעולות בטיחות בעבודה על-פי סעיף 149 לחוק ב"ל?

תשובה: המוסד ישתתף, לאחר התייעצות עם המועצה, במימון פעולות המיועדות למניעת תאונות בעבודה במפעלים או במקומות עבודה אחרים, ובלבד שהסכום הכולל של התחייבויות המוסד, בשנת כספים פלונית, להשתתף במימון פעולות כאמור, לרבות התחייבויות לגבי שנות הכספים הבאות, לא יעלה על 7 מיליון שקלים חדשים; מימון לפי סעיף זה ייעשה על-פי תנאים וכללים שקבע השר באישור ועדת העבודה והרווחה.
על-אף הוראות סעיף-קטן (א) :
1. המוסד רשאי, לאחר התייעצות עם המועצה ובהסכמת שר האוצר, להתחייב להשתתף במימון פעולות לפי הוראות סעיף-קטן (א), בסכום העולה על הסכום הקבוע בו, ובלבד שסכום ההתחייבויות הנוסף יופחת מהסכום הכולל שבו יהיה המוסד רשאי להתחייב בשתי שנות הכספים הבאות שייקבע בהסכמת שר האוצר;
2. התחייב המוסד, בשנת כספים מסויימת, להשתתף במימון פעולות כאמור בסעיף-קטן (א) בסכום הנמוך מהסכום הקבוע בו, רשאי הוא, לאחר התייעצות עם המועצה, להתחייב בשנת הכספים שלאחריה בסכום הקבוע בסעיף-קטן (א), בתוספת סכום ההפרש; לעניין זה, "סכום ההפרש" - סכום השווה להפרש שבין הסכום הקבוע בסעיף-קטן (א) לבין הסכום שבו התחייב המוסד בשנת הכספים המסויימת;
3. בוטלה התחייבות שניתנה לפי סעיף זה, בשנת הכספים שבה ניתנה ההתחייבות או באחת משתי שנות הכספים שלאחריה, רשאי המוסד, בהתייעצות עם המועצה, להתחייב, בשנת הכספים שבה בוטלה ההתחייבות או בשנת הכספים שלאחריה, בסכום השווה לסכום המירבי שבו הוא רשאי להתחייב באותה שנת כספים לפי סעיף-קטן (א) ופסקאות (1) ו-(2), בתוספת סכום ההתחייבות שבוטלה כאמור.
הסכום הקבוע בסעיף-קטן (א) יעודכן ב-1 בינואר של כל שנה לפי השינוי במדד ביחס ל-1 בינואר של השנה שקדמה לה; לעניין זה, "מדד" - מדד שיקבע השר בצו בהסכמת שר האוצר.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

גמלאות לתלויים בנפגעי עבודה