הקודקס המקיף לדיני המזונות במדינת ישראל
הפרקים שבספר:
- עילת התובענה
- ערכאת השיפוט - יכולת בחירת הערכאה על-ידי האישה
- מזונות ילדים
- מזונות זמניים
- בקשה לעיון חוזר
- מירוץ הסמכויות בין בית-הדין הרבני לבית-המשפט לענייני משפחה - מבוא
- סמכותו של בית-הדין הרבני להידרש למזונות הקטינים - הכלל
- סמכותו של בית-הדין הרבני להידרש למזונות הקטינים - החריג
- סמכותו של בית-הדין הרבני להידרש למזונות אישה
- מקור החיוב במזונות
- חובת ההוכחה בתביעה למזונות
- מזונות הכרחיים
- מזונות מדין צדקה
- צרכי האב כשיקול בקביעת מזונות
- קצבת המוסד לביטוח לאומי - הפחתה מסכום המזונות או הוספה
- ביטול דמי מזונות או לחילופין הפחתת דמי מזונות מחמת הטעם כי הקטין מרדן ומסרב לכל קשר שהוא עם אביו
- הסכם בין ההורים בנוגע לקטין כמחייב את הקטין
- תביעה להגדלת/הקטנת מזונות
- פסיקת מזונות במשמורת משותפת
- פריסת פירעון חוב מזונות עבר לשיעורין וחיוב בריבית פיגורים
- עניינים שונים
- פתח דבר
- קביעת שיעור המזונות שעל הבעל לשאת
- מקרים בהם ישללו מן האישה מזונותיה
- הצרכים הנכללים בדמי מזונות אישה
- קציבת מזונותיה של אישה מכוח עקרון תום-הלב
- הקצבת מזונות בהליך פשיטת הרגל
- צו הפטר מחוב המזונות
- מזונות מן העזבון - מבוא
- סדרי דין בתביעה למזונות מן העזבון
- הזכות למזונות
- גדרי הזכות למזונות
- הוצאות הכשרה למשלח יד
- קביעת המזונות
- בקשה לקביעת המזונות
- דרכי סיפוק המזונות
- גילוי עובדות ושינוי נסיבות
- הרחבת העזבון לצרכי מזונות
- סדר העדיפות בין הזכאים
- עסקאות בזכות למזונות
- סדר עדיפות בין חובות העזבון
- בירורם וסילוקם של חובות
- מועד החלוקה
- נושא החלוקה
- שמירת דיני משפחה
- אפוטרופסות לענייני משפחה
- שיפוט בתי-דין דתיים
- מזונות מן העזבון בבית-הדין הרבני
- בקשה לפסיקת מזונות זמניים לבעל
- פסיקת מזונות (דמי שיקום) לידועה בציבור
- דוגמאות כתבי בי-דין
סמכותו של בית-הדין הרבני להידרש למזונות הקטינים - החריג
סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 קובע כדלקמן:"9. שיפוט על-פי הסכמה
בענייני המעמד האישי של יהודים כמפורט בסעיף 51 ל'דבר המלך במועצתו על ארץ-ישראל 1947-1922' או בפקודת הירושה, אשר בהם אין לבית-רבני שיפוט ייחודי לפי חוק זה, יהא לבית-דין רבני שיפוט לאחר שכל הצדדים הנוגעים בדבר הביעו הסכמתם לכך."
סמכותו של בית-הדין הרבני להידרש למזונות הקטינים יכול ותוקנה לו מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ומכוח הסכמה בלבד.
בית-הדין הרבני, לעולם, אינו קונה סמכות לדון במזונות ילדים קטינים מכוח כריכת עניין זה בתביעת גירושין.
הגם שמוגשת בקשה משותפת של הצדדים {ההורים} לאישור הסכם גירושין ולמתן פסק-דין לגירושין - הרי הסכמת ההורים באותו הסכם באשר למזונות ילדם הקטין אינה מחייבת את הילד והאחרון רשאי וזכאי לתבוע את מזונותיו בבית-משפט לענייני משפחה, בתביעה עצמאית משלו.
אשר לסמכותו הנמשכת של בית-הדין הרבני לחזור ולהידרש לשאלת מזונות ילדים קטינים זו נקנית בידיו אם נדרש הוא לשאלת מזונות הילדים, בגדר סמכותו המקורית, בדיון ממצה וענייני בנפרד להליך הגירושין.
אם-כן, עניין מזונות הקטין אינו נמנה על העניינים שלגביהם מוקנית לבית-המשפט סמכות הכרעה ייחודית, שכן, בית-הדין הרבני גם יכול לקנות סמכות בתביעת מזונות קטין, על-פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין).
כלומר, אם ניתנה הסכמה לשיפוטו של בית-הדין הרבני על-ידי שני הוריו של הקטין גם בשמם וגם בשם הקטין, דהיינו, כשהקטין הינו צד להליכים ועניינו נדון לגופו ונפסק בו {בש"א (יר') 55287/03 ד' ד' נ' ד' י', באמצעות אמה ד' צ', תק-מש 2004(2), 561 (2004); ע"א 21/83 גבאי נ' גבאי, פ"ד לח(2), 54 (1984)}.
מאחר שמטבע הדברים אין הקטין יכול להגיש תביעת מזונות בעצמו, מוגשת תביעת המזונות על-ידי האפוטרופוס, ובמקרה הרגיל ההורה המשמורן. משכך נהוג לראות את הסכמת ההורה המגיש את תביעת המזונות כידו הארוכה של הקטין, כהסכמת האחרון לקיום ההליך בעניינו {ע"א 404/70 אליהו עברון נ' חיים עברון, פ"ד כה (1), 373, 377 (1971)}.
יחד-עם-זאת, חדשות לבקרים הועלה החשש לפיו, בייצוג ההורים את ילדיהם הקטינים יעורבו סוגיות אחרות מהליך הגירושין, ותביעותיהם של הילדים ישמשו קלף מיקוח להסדרת מכלול היחסים בין הצדדים.
אומנם חזקה על הורה שהוא דואג לילדו. אבל, כאשר, כמו במקרה של גירושין, עיקר מעיינם של הורים נתון לסידור העניינים האישיים שלהם, הם עלולים - ולו מבלי דעת או בהיסח הדעת - לא להקפיד במידה מספקת על הבטחת האינטרס של הילד.
הכל יודעים והכל מודים, כי בעניין הנוגע לילד, האינטרס שלו והאינטרס שלו בלבד צריך לעמוד לנגד עיני העוסקים בו. כאשר הוא נכרך בתביעת הגירושין של ההורים ומאבד את ייחודו, קיימת סכנה ממשית שהוא יתקפח.
ההורים מנסים לעשות בעת ובעונה אחת שני דברים שאינם מתיישבים. מחד גיסא, בעניינים הנוגעים להם, הם מופיעים כשני צדדים יריבים. מאידך גיסא, במה שנוגע לענייני הילד, הם באורח פלא הופכים פתאום את עורם ומתיימרים לפעול בשמו ובצוותא כבעלי דעה אחת {ע"א 411/76 אורית שר נ' מיכאל שר, פ"ד לב(1), 449, 452 (1977)}.
חשש זה פוחת כאשר שאלת מזונות הילדים נדונה במסגרת נפרדת משאר ענייני הגירושין, שאז ההנחה היא כי ייערך דיון מספק בעניינם {ע"א 289/82 דאובה נ' דאובה, פ"ד לו(4), 625 (1982)}.
מהרציונל העומד בבסיס הלכה זו נגזרת המסקנה כי משלא קויים דיון לגופו בשאלת המזונות, כשברקע הדיון נטענו ונשקלו שיקולים זרים שהיה בהם כדי להשפיע על עניינם של הקטינים - אפילו הוגשה תביעת מזונות נפרדת בשמם נשללה הסכמת הקטינים להליך.
ב- בר"ע (מחוזי יר') 2274/06 {ר' ב' נ' א' מ', תק-מח 2006(4), 3152 (2006)} קבע בית-המשפט, כי במקרה הנדון לא צרכיהם של הקטינים עמדו לנגד עיני בית-הדין הרבני שדן במזונותיהם, אלא שיקולים זרים לשאלת גובה המזונות ולפיכך, הבר"ע נדחתה.
ב- ע"מ 2434/04 {ישראל לוי ואח' נ' שמעון לוי, תק-על 2005(2), 1657 (2005)} נדונה בקשת רשות ערעור על בית-המשפט המחוזי, לפיו נדחה ערעור המבקשים על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה, אשר דחה על-הסף את תביעת המבקשים למזונותיהם בשל הסיבה כי הסמכות לדון בעניין מזונותיהם נתונה לבית-הדין הרבני ולא לבית-המשפט לענייני משפחה.
ביום 04.02.01 הוגשה לראשונה תביעה למזונות לבית-המשפט לענייני משפחה. בטרם הגיעו ההליכים לסיומם, הושג הסכם גירושין בין בני הזוג. ביום 25.08.02, לאחר חתימת הסכם הגירושין, התגרשו בני הזוג ובו ביום הגישה האם בקשה לבית-המשפט לענייני משפחה למחיקת תביעת המזונות והתיק נסגר.
ביום 27.08.02 הגישה האם תביעה למזונות הילדים לבית-הדין הרבני, וביום 02.09.02 הגישה בקשה לדיון דחוף בתובענה. משנקבע התיק לדיון בבית-הדין, ביקשה האם את ביטולו ואת סגירת תיק המזונות. בקשתה נדחתה לאור התנגדות המשיב. ערעור שהגישה לבית-הדין הגדול נדחה.
ביום 17.11.02 הגישה האם תביעת מזונות בשם הקטינים לבית-המשפט לענייני משפחה. בית-המשפט החליט למחוק את התביעה על-הסף בקובעו כי "במקרה זה הגישו הקטינים באמצעות אימם תביעה למזונות לבית-הדין הרבני בעקבות חתימת הסכם הגירושין ומתן הגט" ועל-כן, בית-הדין הרבני הינו בעל הסמכות לדון בתביעת המזונות וזאת כאמור בסעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.
המבקשים ערערו לבית-המשפט המחוזי, אך גם בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורם בקובעו כי המבקשים הגישו באמצעות אימם תביעה עצמאית למזונותיהם לבית-הדין הרבני ולכן, הם אינם רשאים להפסיקה ללא רשות בית-הדין, שדנה בתביעה. בית-המשפט דחה את הערעור בקובעו:
"6. דין הבקשה להידחות. העניין שלפנינו אינו מעלה שאלה עקרונית כללית המצדיקה דיון בערכאה שלישית (ע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 (1982)). אכן, מבחינת מעמדם של הקטינים עולה שאלה מהי משמעות ההסדר בין בני הזוג בסעיף 8 להסכם הגירושין לפיו הערכאה שתדון ותפסוק במזונותיהם תהיה בית-הדין הרבני. אולם שאלה זו אינה מעלה סוגיה עקרונית אלא עניינה ביישום ההסדר החוזי בין בני הזוג לדין הקיים, כפי שנפסק בהלכות בית-המשפט לאורך שנים. אולם עניינה של פרשה זו חורג מגדרה של שאלה זו, במובן זה שהנסיבות העובדתיות של העניין מצביעות על כך שהאם הגישה בפועל תביעת מזונות בשם הקטינים לבית-הדין הרבני. היא פעלה בכך בתורת אפוטרופסית טבעית שלהם וייצגה את עניינם. כך הכריעו הערכאות הקודמות על-פי נסיבות המקרה (ע"א 21/83 גבאי נ' גבאי, פ"ד לח(2), 54 (1984)). משנקבע כי תביעת האם לבית-הדין הרבני היא למעשה תביעת הקטינים עצמם, הרי שבהסכמת המשיב להתדיינות זו קמה לבית-הדין הרבני סמכות מכוח הסכמת בעלי הדין על-פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, וזאת אף בלא צורך לקבוע מסמרות באשר לשאלת תחולתו של הסכם הגירושין על הקטינים ומידת כבילותם להוראותיו. משהקטינים עצמם באמצעות אימם הגישו תביעת מזונות לבית-הדין הרבני, אין הם יכולים לבטלה באורח חד-צדדי בלא הסכמת הערכאה הרבנית. לפיכך, צדק בית-המשפט למשפחה בהחליטו כי, אף שבידו סמכות מקבילה לדון ולהכריע במזונות הילדים, עיקרון כיבוד הערכאות מחייב כי הערכאה האזרחית לא תיזקק לתביעה בנסיבות אלה אלא תניח לבית-הדין הרבני לדון ולהכריע בעניין בלא הפרעה. הסכמה להנחת סכסוך בפני בית-הדין כפי שנעשתה כאן מונעת בעל דין מלהביא את המחלוקת להכרעה בבית-משפט אחר. 'הסכמה לשיפוטה של ערכאה שיפוטית אינה יכולה להיות על תנאי לפי רצונו ונוחיותו של אחד הצדדים'... מכאן, שבדין נמחקה התביעה בערכאה האזרחית..."
ב- תמ"ש (ת"א) 72541/99 {פלונית, קטינה ואח' נ' פלוני, תק-של 2005(2), 181 (2005)} בית-הדין הרבני לא דן בשאלת מזונות הקטינים עת נקבעו אלה לראשונה בפסק-דינו. בית-הדין הרבני אישר הסכם גירושין שנחתם בין הורי הקטינים אשר כלל הוראות באשר למזונותיהם.
משכך, בית-הדין הרבני לא קנה סמכות שיפוט מקורית להן בשאלת מזונות הקטינים והן אינן קשורות להסכמות אליהן הגיעו האם והאב באשר לחיובו של האב-הנתבע במזונותיהם.
ב- בש"א (משפחה נצ') 2273/07 {ב.ד. נ' א' (קטין), תק-מש 2008(2), 300 (2008)} קבע בית-המשפט, כי הסכמות המקורית והשיורית לדון במזונות ילדים מסורה לבית-המשפט לענייני משפחה מכוח חוק בית-המשפט לענייני משפחה, בעוד שבית-הדין הרבני יכול לקנות סמכות בתביעת מזונות קטינים בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), למקרה וניתנה הסכמה לשיפוטו על-ידי שני הוריהם של הקטינים. הסכמה גם אם היתה אינה מחייבת את הקטינים {ראה גם בג"צ 10109/02 כץ נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נז(2), 875 (2003)}.