זהות המבזה

בתי-המשפט בישראל בפסיקותיהם הדגישו כי ניתן להעמיד לדין בגין בזיון בית-משפט "אזרחי" אף את אלה אשר הצו וההחלטה שאת אכיפתה דורשים במסגרת הליכי בזיון אינה מכוונת כלפיהם אלא כלפי אחר, אולם במעשיהם הביאו לכך או גרמו וביודעין כי ההחלטה או הצו או פסק-דין יופרו על-ידי מי שחוייב על-פי הצו או החלטת בית-המשפט.[67] עיקרון זה הוטבע, כמנחה בסוגיה זו, תוך ניתוח המשפט האנגלי בדברי כב' השופט ברק בעמודים 234-235 של פסק-הדין[68]:

"בין המערערת לבין המשיבות מספר 2 ו- 3 (להלן: המשיבות) קיים סכסוך באשר להובלת נוסעים משדה התעופה בן גוריון. המערערת הגישה תביעה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (ת"א 186/75) נגד המשיבות ובה ביקשה לקבל צו מניעה, אשר יאסור על המשיבות להוביל נוסעים משדה התעופה, למעט הסעת נוסעים בנסיעות "שירות" לירושלים, מבוקשה ניתן לה ביום 12.2.1975, ובית-המשפט הוציא צו בזו הלשון:
'לאחר עיון בבקשה, בתצהירים שצורפו לה, בתצהיר המשיבות על נספחיו וביתר המסמכים שהוגשו לבית-המשפט ושמיעת טענות באי-כוח הצדדים, ניתן בזה צו מניעה האוסר על המשיבות, חבריהן, נהגיהן - לרבות נהגיהם השכירים - סדרניהן, וכל הפועלים בשמם ומכוחם, להסיע נוסעים משדה התעופה בן גוריון (לוד) למקום ו/או מקומות כל שהם בתחומי מדינת ישראל למעט הסעת נוסעים בנסיעות "שירות" משדה התעופה לירושלים. צו זה יעמד בתקפו עד למתן פסק-דין בתביעה שהגישה המבקשת נגד המשיבות בתיק אזרחי 180/75.'
התביעה העיקרית טרם נתבררה, ואילו צו המניעה הזמני אינו נשמר בקפדנות. המערערת פנתה מספר פעמים בתביעות לבזיון בית-המשפט נגד המשיבות ונהגיהן. ערעורים בעניין זה אף הגיעו לבית-משפט זה, אשר דחה את ערעורן של המשיבות (ע"פ 545/75) ושל נהג מנהגיהן (ע"פ 527/77 יצחק שמש נ' מוניות הדר לוד בע"מ ו- 2 אח', פ"ד לב(1) 572). אחת התביעות הוגשה נגד המשיב מספר 1 (להלן: ביטון) (המ' 7627/77 (13)), אך העניין נסתיים בפשרה.
2. הבקשה שלפנינו הוגשה על-ידי המערערת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב (המ' 174/78), ובה נתבקש בית-המשפט להזמין את המשיבות ואת ביטון – נהג העובד בשירותן – על-מנת שיראו טעם, מדוע לא יכוף אותם בית-המשפט על-ידי קנס או מאסר למלא אחר צו המניעה הזמני. עם פתיחת הדיון הצהיר בא-כוח המערערת כי אין לו כל בקשה נגד המשיבות, אשר צורפו כמשיבות פורמליות בלבד. בבקשתה טענה המערערת כי ביום 19.12.1977 ביצע ביטון נסיעה מיוחדת משדה התעופה בן גוריון לירושלים, תוך הפרת צו המניעה הזמני. בתצהיר אשר הגיש ביטון הוא טען כי ביצע נסיעת "שירות" ולא נסיעה "מיוחדת". אשר לצו המניעה, גרסתו היתה כי נאמר לו אמנם כי קיים צו מניעה נגד המשיבות, אך הוא לא ידע שהצו מכוון נגדו אישית, הוא לא קרא אותו, ולא ידע את תוכנו. בית-המשפט (כב' הנשיאה התורנית השופטת אבנור) קבעה כי ביטון ביצע נסיעה "מיוחדת" משדה התעופה בן גוריון לירושלים, וכי בעשותו כן ידע על דבר קיומו של צו המניעה הזמני המכוון כלפיו והאוסר עליו לבצע נסיעה זו. למרות קביעות עובדתיות אלה פסקה השופטת אבנור כי דין הבקשה להידחות. השופטת ציינה, כי על-פי פירושו של הצו, אין הוא מכוון כלל כנגד ביטון אלא כנגד המשיבות. 'פירושו של צו זה הוא, כי אם החברה תפר אותו, לא בעצמה אלא על-ידי מי מנהגיה או עובדיה, לא תוכל לטעון שלא היא שהפרה את צו בית-המשפט. במילים אחרות, אם המשיב מספר 3 הפר את הצו והוא עובדה של המשיבות 1 ו- 2 הרי הבקשה לבזיון צריכה להתנהל והצו ינתן נגד המשיבה הנ"ל'. מכיוון שהצו כלל אינו מכוון נגד ביטון, ואף לא נמסר לו, אין כל אפשרות לתובעו לדין בגין בזיון הצו. לדעת הערכאה הראשונה, ההליך הנכון נגד ביטון הוא הליך פלילי לפי סעיף 143 לפקודת החוק הפלילי – כיום סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 – שהרי התלונה היא על הפרה חד-פעמית של הצו בעבר, ואילו הדיון לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, הוא דיון שמטרתו מניעת הפרת צו בית-המשפט לעתיד. מכאן הערעור שלפנינו."
לאחר ששטח את העובדות, תוך קבלת הערעור, קובע בית-המשפט כי:

"3. לפתרון הבעיה שלפנינו ניתן לגשת משתי נקודות מבט, זו שמדיני צווי המניעה וזו שמדיני בזיון בית-המשפט. על-פי נקודת המבט הראשונה (צווי המניעה), השאלה העומדת להכרעה היא, אם על-פי לשונו של צו המניעה הזמני ועל-פי דיני צווי המניעה, אין לראות את הצו כמכוון כלפי ביטון אישית, והאם בהפרתו של ביטון אין לראות הפרת צו המכוון כלפיו והאם אין בהפרה זו כדי להטיל אחריות על ביטון לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. על-פי נקודת המבט השניה (בזיון בית-המשפט), השאלה העומדת להכרעה היא, אם ניתן להטיל אחריות בגין בזיון בית-משפט "אזרחי" על ביטון, הפועל בשירות המשיבות, על יסוד ההנחה כי הצו אינו מכוון כלפיו אלא כלפי המשיבות והוא האוסר עליהן – ולא על ביטון – לבצע הובלות כאמור בו, בין בעצמן ובין באמצעות נהגיהן. בחרתי לבסס את פסק-דיני על נקודת המבט השניה, אם כי בסוף פסק-הדין אעיר מספר הערות, ולו בדרך אגב, על נקודת המבט הראשונה (ראה פסקה 13 להלן).
4. השאלה העומדת להכרעה בערעור שלפנינו היא, איפוא, זו: במסגרת הליך בין המערערת לבין המשיבות ניתן צו מניעה זמני, המחייב את המשיבות – בין בעצמן ובין באמצעות נהגיהן – להימנע מהובלת נוסעים משדה התעופה בן גוריון שלא בנסיעת "שירות". אחד הנהגים, ביודעו על דבר קיום צו המניעה הזמני ועל דבר תוכנו, הוביל נוסעים שלא בנסיעת "שירות". האם ניתן להטיל על אותו נהג אחריות בגין בזיון "אזרחי" על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, 1940? ובמובן כללי יותר: האם ניתן להעמיד לדין בגין בזיון "אזרחי" על אי-קיום צו מניעה אדם, שצו המניעה אינו מכוון כלפיו, אך אשר במעשיו הביא ביודעין לידי כך שצו המניעה יופר על-ידי החייב על-פיו? למיטב ידיעתנו לא התעוררה עדיין שאלה זו לפני בית-המשפט העליון, ובטרם נבחן את הדין בישראל, נעמוד בקצרה על ההלכה האנגלית, ממנה יונקת פקודת בזיון בית-המשפט את עקרונותיה.
5. הכלל במשפט האנגלי הוא כי בבזיון בית-משפט מתחייבים לא רק אלה המפירים (בין בעצמם ובין באמצעות אחרים) צו שיפוטי המכוון כלפיהם, אלא אף "זרים" (strangers) אשר מתקיימים בהם שני התנאים הבאים: ראשית, הם יודעים את דבר קיומו של הצו השיפוטי ותוכנו; שנית, במעשיהם הם סייעו להפרת הצו על-ידי המחוייב בו, כפי שאומר השופט דנינג (Lord Denning R.M) בפרשת Acrow Ltd. V. Rex: Chainbelt (1971) 3 All E.R. 1175, 1180 (19):
'It has long been held that the court has jurisdiction to commit for contempt a person. Not a party to the action, who, knowing of an injunction, aids and abets the defendant in breaking it.'

הקונסטרוקציה המשפטית העומדת ביסוד הלכה זו הם דיני
ה- aiding and abetting. הזר מתחייב לא משום שהוא הפר צו המכוון כלפיו, אלא משום שהוא סייע בהפרת צו שאינו מכוון כלפיו. פסק-הדין המרכזי בסוגיה זו הוא Seaward v. Paterson Ch. D. 545 (1897) 1 [20] 1. כאן הוצא צו מניעה האוסר על-פיטרסון מלבצע פעולה העשויה להפריע לתובע בהנאתו מנכס פלוני. אחד בשם מורי ארגן במקום תחרות ספורט, שהיה בה כדי להביא לידי כך שפיטרסון יפר את צו המניעה. הצו לא כוון כלפי מורי שהיה "זר" לצו, אך ידע את דבר קיומו ואת תנאיו. בית-המשפט החליט כי מורי אחראי לבזיון בית-המשפט. בהתייחסו לאחריותו של מורי אמר השופט לינדלי (Lindley J. L):
'There is no injunction against him – he is no more bound by the injunction granted against Paterson than any other member of the public. He is bound like other members of the public. Not to interfere with, and not to obstruct, the course of justice: and the case, if any, made against him must be this – not that he has technically infringed the injunction, which was not granted against him in any sense of the word, but that he has been aiding and abetting others in setting the court at defiance...'

לעיקרון זה בדבר אחריותו של "זר" לבזיון בית-המשפט שורשים היסטוריים עמוקים. פרופ' א' הרנון מציין כי פסקי-דין בעניין זה ניתן למצוא כבר במאה
ה16- (ראה הרנון, בזיון בית-המשפט, עמ' 138). כללים אלה הופעלו אף לעניין אחריותם של עובדים ושלוחים, אשר בהתנהגותם במהלך העבודה ותוך ביצוע תפקידיהם הביאו לידי כך כי המעביד או השולח יפר צו מניעה המחייבו כדין. (ראה Wollesley (Lord) v. Earl of Mornington (1848) 11 Reav 181; 50 E.R. 786 [21]) אשר לשאלה, אם אחריותו של "זר" לבזיון בית-המשפט היא אחריות אזרחית או פלילית, לא קיימת אחידות דעות. בפרשת Seaward v. Paterson [20] עצמה הדגישו מספר שופטים את האופי הפלילי של הבזיון. השופט ריגבי (Rigby L.J.) מציין כי הסמכות נגד זרים היא:
'A punitive jurisdiction founded upon this that it is for the good not of the plaintiff or of any party to the action. But of the public, that the orders of court should not be disregarded' (p. 558)

לעומתו ציין לורד אטקניסון בפרשת Scott v. Scott (1913) A. C. [22] כי הליכי הבזיון נגד "זר" הם הליכים אזרחיים דווקא. המחברים המלומדים שעסקו בסוגיה זו חלוקים אף הם בדעותיהם. יש הגורסים, ולו בשפה רפה, כי האחריות היא פלילית (ראה Miller, Contempt of Court, p. 248) ויש הגורסים, שוב בשפה רפה, כי האחריות היא אזרחית (ראה Halsbury Hailsham, 4th ed. Vol. 9, 3 p. 52 (n)). פרופ' א' הרנון מביא את הטיעונים השונים לכאן ולכאן, ונראה כי הוא מצדד יותר בגישה "הפלילית".
6. על רקע זה מתעוררת השאלה אם אף במסגרת פקודת בזיון בית-המשפט, (להלן: הפקודה) מוכרת אחריותו על "זר", או שמא אחריותו היחידה – אם בכלל – היא האחריות לבזיון פלילי על-פי סעיפים 287 ו- 26 לחוק העונשין? סעיף 6(1) לפקודה, שהוחק ב-1929 ותוקן לאחרונה ב-1947 קובע:
'The Supreme Court, the Court of Criminal Assize, a Special Tribunal constituted under Article 55 of the Palestine Order in Council, 1922, the District Court, the Land Court and the Magistrates Court shall have power to enforce by fine or imprisonment obedience to any order issued by them directing any act to be done or prohibiting the doing of any act.'

פירושה של הוראה זו, לעניין תחולתה על "זר" שימשה יסוד למספר פסקי-דין. ב- המ' 306/50, המ' (ת"א) 305/50 (ת"א) 286/50 המועצה המקומית נס-ציונה נ' ניסן זלצמן ואח', פ"מ ב 466, 469). התעוררה השאלה אם ניתן להעמיד לדין קבלן – שלא היה צד להליך מתן צו המניעה – אשר ביודעו על קיומו של צו מניעה האוסר בניה על חלקה – בנה על חלקה וגרם בכך כי פלוני יפר צו מניעה המחייבו כדין. בית-המשפט המחוזי (כב' השופט זוסמן) פסק כי הקבלן אחראי לבזיון בית-המשפט על-פי סעיף 6 לפקודה. החלטה זו בוטלה בערעור שכן בעת הטלת האחריות על-פי הפקודה לא עמד עוד בתוקף צו המניעה (ראה ע"פ 43/50 ניסן זלצמן ואח' נ' המועצה המקומית נס-ציונה, פ"ד ד(1) 671). בית-המשפט העליון לא התייחס כלל לשאלה המעסיקה אותו, אשר לגביה אמר השופט זוסמן (בעמ' 469):
'בבואנו לדון בסעיף 6 של פקודת בזיון בית-המשפט, אין אנו נתקלים בהוראה המצריכה איזה פירוש שהוא לכאן או לכאן; לשונו ברורה והוא מקנה 'סמכות לכוף אדם בקנס או מאסר לציית לכל צו שניתן'. אין הסעיף מדבר על בעלי הדין בלבד; אין הוא מבדיל בין אדם המפר איסור שהוטל עליו, לבין אדם המורד בסמכות בית-המשפט תוך זה שהוא מסייע לבעל דין לזלזל בו; והמסייע בידי אחד מבזה את בית-המשפט לא פחות מבעל הדין עצמו. מכאן נובע הצורך שבתי-המשפט יטילו את מרותם גם על אלה העוזרים לאחרים במעשיהם, ואותם יש לכפות לציית באותה המידה שהדבר דרוש נגד בעלי הדין עצמם.
בנסיבות אלה לא נצדק אם נצמצם את תחולתו של סעיף 6 הנ"ל לבעלי הדין בלבד.'
השקפה דומה נקט בית-הדין הארצי לעבודה (לא/4-4), ועד פועלי החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ, פד"ע ד' 122, בעמ' 136), באומרו:
'סביר אולי לומר, כי ניתן להפעיל את הסמכויות המוקנות לבית-הדין בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, אף נגד אדם שנגדו לא היה מכוון צו בית-הדין שבעטיו באים ליתן צו אכיפה. במה דברים אמורים? כשמנוסח הצו שבאים לאכוף אותו ברור שהיה מכוון לא רק נגד המצווה אישית, אלא לפעולה עצמה, על תוצאותיה, כגון עצם קיום שביתה והשתתפות בה… וכן אם ברור שהאדם, שנגדו באים להפעיל את הסמכויות הנתונות בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, ידע על הצו והכשילו.'
לעומת זאת קבעה השופטת אבנור ב- המ' 3762/70 [15], כי אין להעמיד זר לדין בגין בזיון אזרחי, והסנקציה היחידה נגדו היא הסנקציה הפלילית. אומרת השופטת אבנור:
'אם אין צו המופנה לגבי פלוני, אין מקום לאכוף את פלוני לקיים הצו, אך יש להעמידו לדין פלילי, אם עזר או סייע לאיש שנגדו ניתן הצו, להמרותו, וזאת בגדר הוראות החוק הפלילי.'
על-כן נפסק-על-ידה כי אין להעמיד לדין על-פי סעיף 6 לפקודה אדם שלא היה צד לצו שיפוטי ואשר קיבל מכונס נכסים ציוד, ביודעו כי צו בית-משפט הורה לכונס הנכסים שלא למסור לו אותו ציוד.
7. בפתרון השאלה שלפנינו יש לבחון כמקובל, את לשונו של סעיף 6 לפקודה ואת המטרה החקיקתית העומדת ביסודו. כן יש ליתן את הדעת – במקום שכפות המאזניים שקולות – להסדר הרצוי. סעיף 6 לפקודה מעניק לבית-המשפט כוח לכוף ציות לצו. המקרה הרגיל לשימוש בכוח זה הוא באכיפת הצו על מי שהוא צד לו. אך נראה לי, כמו לשופט זוסמן ב- המ' 306/50 [14], כי על-פי לשונו, אין סעיף 6 מצומצם למקרה זה בלבד. ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם שאינו החייב על-פי הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו. צו המופנה כלפי פלוני, רק פלוני יכול לקיימו, אך אלמוני יכל להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הצו. נקיטת אמצעים כלפי אלמוני נעשית, על-כן, לא כדי להביא אותו לידי קיום הצו – שהרי הצו אינו מכוון כלפיו – אלא כדי להביא את פלוני לידי קיום הצו. על-כן, נקיטת אמצעים כלפי אלמוני היא במסגרת הכוח הניתן לבית-המשפט:
'to enforce by fine or imprisonment obedience to any order.'

8. המטרה החקיקתית המונחת ביסוד הוראת סעיף 6 לפקודה נדונה במספר פסקי-דין של בית-משפט זה. הגישה המקובלת היא כי הוראת סעיף 6 אינה קובעת סעיף עונשין (ע"פ 300/74 מדינת ישראל נ' יהודה ארזי, פ"ד כט(1) 813, 824. אין להתייחס אליה כאל הוראת חוק פלילי הקובעת עונש בשל עבירה (ע"א 88/71 אפרים צסקלה נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 350. ואין הסנקציה המוטלת על-פיה בעלת מטרה עונשית. סעיף 6 לפקודה עניינו "בזיון אזרחי" (ע"פ 228/63 רפאל עזוז נ' יוסף עזר, פ"ד יז 2541. מטרתה של הוראה זו להביא לידי כך כי צווי בית-המשפט יבוצעו, ויוצאו מן הכוח אל הפועל (ע"א 422/77 בתיה בן ארי נ' שרה שפירא, פ"ד לב(2) 309. הסנקציה המוטלת על פיו, מטרתה לשמש אמצעי כפיה שיש בו כדי לאכוף ביצוע צווי בתי-המשפט בעתיד. מכאן הגישה, כי סעיף 6 לפקודה "צופה פני העתיד", והוא בא לכפות לעשות מעשה או להימנע מלעשותו "מחר" (ע"פ 6/50 ישראל לויט נ' צבי אנגל, פ"ד ד(1) 459, 460; ע"פ 300/74, בעמ' 824). 'הסמכות האמורה מיועדת, איפוא, לטובתו של הנפגע באשר היא באה לסייע לו בביצוע הצו בו הוא זכה'. (ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' מעדי סלמאן, פ"ד לג(3) 101, 105).
ממגמה חקיקתית זו מתבקשת המסקנה כי אף בזיון על-ידי "זר" עשוי להיכלל, במקרים מתאימים, במסגרת סעיף 6 לפקודה. כשם שאין לומר כי כל בזיון על-ידי זר הוא תמיד פלילי באופיו, כן אין לומר כי כל בזיון על-ידי זר הוא תמיד אזרחי באופיו. יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. כך, למשל, מקום שהתנהגותו של הזר בעבר מעידה כי הוא עשוי לחזור עליה אף בעתיד, ובכך הוא יביא לידי אי-קיום הצו השיפוטי על-ידי החייב בו בעתיד, כי אז יש מקום לפעול נגד הזר באמצעים הקבועים בסעיף 6 לפקודה, שכן מטרת הפעולה אינה הענשה על העבר, אלא כיבוד הצו בעתיד. לעומת זאת, אם הפעולה בעבר היא פעולה מבודדת, שאין בה כדי להביא לאי-קיום הצו בעתיד על-ידי החייב בו, לא יהא מקום לנקוט אמצעים הקבועים בסעיף 6 לפקודה, שכן מטרת הסנקציה תהא עונשית בלבד.
9. התוצאה אליה הגעתי, לפיה יש מקום לכלול במסגרת סעיף 6 לפקודה גם בזיון על-ידי "זר", נראית בעיני כרצויה. היא ברוח המלצות הוועדה הציבורית שמונתה לעניין תיקון דיני אי-ציות לצווי בית-משפט ("דין וחשבון של הוועדה לתיקון דיני אי-ציות לצווי בית-משפט", משרד המשפטים (1971), עמ' 16), והיא עולה בקנה אחד עם הצעת חוק כפיית קיום פסקי-דין, התשל"ד-1973, (ה"ח 1088, תשל"ד עמ' 12, 13), הקובעת בסעיף 6(א):
'בית-המשפט רשאי לנקוט באמצעים האמורים בסעיף 2 גם כלפי אדם שאינו החייב, אם ראה שנקיטתם דרושה לקיום פסק-הדין או למניעת הפרתו. '
גישה זו מחזקת את כוחו של הזכאי על-פי צו מניעה לאכוף את מילוי הצו על-ידי החייב. כוח זה צריך להיות מופנה, בראש ובראשונה, כלפי החייב עצמו, המפר את הצו. לעניין זה אין נפקא מינה אם החייב מפר את הצו אישית או באמצעות "זרים". ברוב המקרים מצויים בידי החייב אמצעים מספיקים כדי למנוע מאותם "זרים" מלנקוט פעולות המביאות להפרת הצו. טול את העניין שלפנינו. הצו המחייב את המשיבות הופר על-ידי ביטון, הנוהג בשירותן, אך נראה שהמשיבות לא עשו מספיק כדי למנוע מביטון ומנהגים אחרים מלהפר את הצו השיפוטי. דבר זה הוא בידן של המשיבות. ב- ע"פ 545/75 נשר תורס ושירות מוניות בע"מ ואח' נ' מוניות הדר לוד בע"מ, פ"ד ל(1) 684 - שדן בעניינן של המשיבות שלפנינו – ציין השופט שרשבסקי כי לא די בהבאת הצו השיפוטי לידיעת הנהגים בליווי הוראות לציית לו. בידי המשיבות הכוח לנקוט אמצעים שונים שיביאו לכיבוד הצו. השופט שרשבסקי מזכיר בפסק-דינו את האפשרות כי כל נהג יפקיד סכום כסף בקופתן של המשיבות, סכום שיחולט במקום שנהג פעל בניגוד לצו. כמובן שזה אינו האמצעי היחיד, ובוודאי לא החריף ביותר העומד לרשות המשיבות. קשה להבין, איפוא, מדוע החליטה המערערת בעניין שלפנינו לראות במשיבות צד פורמלי בלבד, ולכוון את עיקר המאמץ כלפי ביטון. עם זאת, לעיתים קרובות רצוי הוא לאפשר לזכאי לכוון את חיציו לא רק כלפי החייב עצמו, אלא גם כלפי ה"זרים" המביאים לידי הפרת הצו על-ידי החייב. הרחבת המסגרת תביא בעקבותיה להגברת אמצעי האכיפה. זאת ועוד: בכך ניתן יהא למנוע עקיפת הצו בדרך של קנוניות בין החייב לבין "זרים" וביצירת פיקציות של אנשי קש אשר באופן פיקטיבי ינתקו את הקשר בין החייב לבין הפרת הצו ובכך יביאו לסיכולם של צווי בתי-המשפט.
אך מעבר לצדדים עצמם, יש בהטלת האחריות על "זר" כדי לשרת את המטרה של כיבוד פסקי-דין והגשמת שלטון החוק. אמת הדבר, הפרת צווים של בתי-המשפט פוגעת באינטרס הפרטי של הצד הזוכה, ולשם מניעת פגיעה זו באה הוראת סעיף 6 לפקודה. אך אי-קיומם של צווים שיפוטיים פוגע גם בציבור כולו, במעמדה של הרשות השופטת, ובתשתית החברתית המביאה לכיבוד החוק. מתן כוח לפרט לנקוט הליך אשר יביא לכיבוד צווים שיפוטיים מגשים הן את האינטרס הפרטי, והן את האינטרס הציבורי. בין שני אינטרסים אלה קיים קשר הדוק, ויהיה זה אך מלאכותי ליצור ניתוק גמור ביניהם. אמת הדבר, סעיף 6 לפקודה אינו סעיף עונשין, ואינו קובע עבירות, אך הוא גם לא סעיף "אזרחי" רגיל הקובע תרופה אזרחית. זו הוראה sui generis המצויה באותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי. על-כן תהא זו תוצאה רצויה, מבחינת המדיניות המשפטית, כי תורחב המסגרת של סעיף 6 לפקודה, באופן שייכללו בו גם הזרים, ובכך ישורת הן האינטרס של הפרט והן האינטרס של הכלל. עניין זה חשוב במיוחד לאור המציאות העגומה שבה אנו חיים ושבה צווים שיפוטיים רבים אינם מבוצעים ותביעות פליליות בגין בזיון "פלילי" אינן בראש סולם העדיפויות של התביעה הכללית. אם לא תינתן לפרט האפשרות לעמוד על אכיפתם המלאה של פסקי-דין, כלפי חייבים וכלפי זרים כאחד, קיים חשש סביר כי דבר לא ייעשה.
10. גישתנו העקרונית, כי אף "זר" לצו המניעה עשוי במקרים מתאימים להתחייב באחריות על-פי סעיף 6 לפקודה, מעוררת את השאלה מיהו אותו "זר". נראה לי כי בעניין זה אין זה אפשרי ואף אין זה רצוי, לקבוע מבחנים נוקשים. רשימת "הזרים" אינה רשימה סגורה, והיא כוללת בחובה את כל אלה אשר על-פי הפירוש הנכון של הצו השיפוטי נכללים במסגרת אלה אשר התנהגותם תביא לידי המריית צו בית-המשפט בעתיד. מבלי לתת קטיגוריזציה מלאה של סוגי "הזרים", ניתן לומר כי הקטיגוריות הבאות של אנשים בוודאי נופלות לתחום האיסור:
א. אורגנים של תאגיד. התאגיד, כנעדר ישות פיזית פועל באמצעות האורגנים שלו, אשר פעולתם נחשבת כפעולת התאגיד ומחשבתם נחשבת כמחשבתו של התאגיד. על-כן, כאשר צו שיפוטי מופנה כלפי תאגיד, תהא זו בראש ובראשונה, פעולתם של האורגנים אשר תקבע אם התאגיד מקיים את הצו או מפר אותו. אם ברצוננו להשיג את המטרה החקיקתית העומדת ביסוד הוראת סעיף 6 לפקודה, עלינו לקבוע כי האורגנים של התאגיד, אשר במעשיהם או במחדליהם, מביאים לידי כך כי התאגיד לא יבצע בעתיד צו שיפוטי המחייבו כדין, מבצעים בהתנהגותם זו בזיון "אזרחי", כאמור בסעיף 6 לפקודה. ודוק: הצו השיפוטי המחייב את התאגיד אינו מחייב, בתור שכזה, את האורגנים. חובת התאגיד אינה חובת האורגנים. התאגיד הוא צד לצו מניעה ולא האורגנים. אך פעולתם של האורגנים היא המביאה לידי כך שהתאגיד יפר צו המחייבו כדין, ובשל פעולתם זו הם מתחייבים בבזיון "אזרחי".
ב. עובדים. לעיתים קרובות מפר חייב צו שיפוטי בשל התנהגות עובד מעובדיו. הצו השיפוטי מחייב את פלוני שלא לבנות בית. עובד של פלוני בונה את הבית. נראה לי כי לאור המגמה החקיקתית המונחת ביסוד הוראת סעיף 6 לפקודה, נובע כי עובד אשר במעשיו מביא לידי כך שמעבידו מפר צו שיפוטי המחייבו, מתחייב בבזיון "אזרחי". ודוק: הצו השיפוטי מחייב את המעביד אישית. התנהגותו של העובד הביאה לידי כך שחובה זו תופר. העובד עצמו אינו חייב על-פי הצו, אך בהתנהגותו הביא לידי כך שהצו יופר. סעיף 6 מאפשר נקיטת אמצעים נגד העובד כדי למנוע הפרת הצו בעתיד.
ג. מסייעים. בנוסף לקטיגוריות של האורגנים והעובדים, יש בוודאי לכלול במסגרת ה"זרים" המתחייבים בבזיון "אזרחי" את כל אלה אשר בפעולותיהם מסייעים לחייב להפר את הצו המכוון כלפיו. ממטרתו החקיקתית של סעיף 6 נובע כי אף אלה כלולים בגדר האיסור. על-כן, אם צו אוסר על פלוני לבנות בית, הקבלן הבונה את הבית-עשוי להתחייב בבזיון אזרחי (ראה המ' 306/50 מ.מ. נס ציונה נ' ניסן זלצמן, פ"מ ב 466, הנזכרת). בדומה, אם צו אוסר על פלוני מלמסור נכס, עשוי מקבל הנכס להתחייב בבזיון אזרחי (ראה ב"ש 11/52 ד' ריינר וי' קלמן נ' ח' שיינר, פ"ד ו(2) 834).
11. שאלה חשובה היא, מהו המצב הנפשי הנדרש מ"זר" המובא לדין בגין בזיון "אזרחי". מחד גיסא, זר שאינו יודע על קיומו של הצו השיפוטי, אין להביאו לדין בגין בזיון על הפרתו. ידיעה קונסטרוקטיבית אינה מספקת. מאידך גיסא, אין כל סיבה שלא להטיל אחריות על זר למרות שהצו לא נמסר לו. אכן, הגישה הראויה היא, כי המצב הנפשי הנדרש מהזר – כמו המצב הנפשי הנדרש ממי שהצו עצמו חל עליו – הוא מודעות בפועל על דבר קיום הצו השיפוטי, תוכנו, והפרתו. הדברים הבאים, שנאמרו על-ידי השופט ברנזון לעניין הידיעה הנדרשת בבזיון "פלילי", יפים גם לעניינינו:
'מסתבר שלא יכול להיות אי-ציות לצו בלי ידיעה על קיומו ועל תוכנו המדוייק, אך כיצד מגיע הצו למעשה לידיעתו של הנוגע בדבר, אם על-ידי נוכחותו בבית-המשפט בזמן מתן הצו, אם על-ידי מסירה משפטית לפי כל דקדוקי החוק, ואם בכל דרך אחרת שאינה יכולה להשאיר ספק בנכונותו של הצו – אינו מעלה ואינו מוריד. העיקר הוא שהצו ניתן כדין מבחינת סמכותו של בית-המשפט, שהוא הגיע למעשה לידיעתו של האיש הנוגע בדבר ושהוא הפר אותו ביודעין.' (ע"פ 200/56 אליעזר בצראוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא(1) 468, 473).

12. על רקע עקרונות כלליים אלה נוכל לבחון עתה את המקרה שלפנינו. כזכור, הנחתנו היא, כי צו המניעה מכוון כלפי המשיבות, ומחייב אותן להימנע מהסעות משדה התעופה, כאמור בו, אם בעצמן ואם באמצעות עובדיהן ונהגיהן. ביטון הוא נהג של המשיבות, הפועל בשירותן. פעולת ההסעה שהוא ביצע הביאה לידי כך שהמשיבות הפרו את הצו המכוון כלפיהן. אין המשיבות יכולות להפר את הצו אלא על-ידי כך שמאן דהוא מטעמן – אם עובד ואם קבלן עצמאי – יבצע את הפעולה האסורה. נמצא, כי נהג הפועל בשירותן ואשר נהיגתו הביאה להפרת החובה המוטלת עליהן, נכנס למסגרת המתחייבים באחריות על-פי סעיף 6 לפקודה. ביטון ידע על דבר קיומו של צו המניעה. הוא עצמו הועמד לדין זמן מה לפני כן, על הפרת הצו, והמשפט הסתיים בפשרה. בנסיבות אלה ההנחה היא כמובן שנתגבשה אצל ביטון אותה מודעות על דבר קיום הצו, תוכנו והפרתו.
לפנינו טען בא-כוחו של ביטון, עורך-דין אשכנזי, כי ביטון אינו אחראי לבזיון "אזרחי" אלא לכל היותר לבזיון "פלילי". לטענתו, מטרת ההליך נגד ביטון היא להענישו על שנסע ביום 19.12.1977 נסיעה מיוחדת, האסורה על-פי צו המניעה הזמני. לטענתו, נסיעה זו לא תשוב עוד, שכן כל כולה בתחום העבר. משמעותה המעשית של טענה זו היא, כי במקום שהצו השיפוטי הוא צו איסור, המחייב את פלוני שלא לעשות מעשה, לעולם לא ניתן יהיה להביא לדין את פלוני ו"הזרים" הפועלים עמו בגין בזיון "אזרחי", שכן תמיד תישמע הטענה כי הפעולות המפירות שבוצעו בעבר שוב לא תחזורנה בעתיד. אין בטענה זו כל ממש. כידוע, הוראות סעיף 6 לפקודה חלות הן לעניין הפרתם של צווי "אל תעשה" והן לעניין הפרתם של צווי "תעשה" (המ' 816/69 מוחמד עלי עכווי נ' רביע מחמוד ואקד קיאל, פ"ד כד(1) 318; ע"א 88/71 אפרים צסקלה נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 350). עיקרונית, ניתן לנקוט בזיון "אזרחי" על-פי סעיף 6 לפקודה במקום שאדם מבצע פעולה שעל-פי צו כדין הוא חייב להימנע מלבצעה. מטרתם של האמצעים הננקטים אינה להענישו על הפעולה שעשה בעבר, אלא למנוע ממנו מלחזור על מעשים דומים בעתיד. על-כן פסקנו כי מקום שפלוני הפר בעבר צו שחייבו לא למכור מוצר פלוני ניתן לנקוט נגדו אמצעי כפיה הקבועים בסעיף 6 לפקודה (ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' מעדי סלמאן, פ"ד לג(3) 101). מטרתם של אמצעי הכפיה אינה להעניש את פלוני על פעולת המכר שעשה בעבר. הפרה זו בוצעה, היא נחלת העבר, אין כל אפשרות לחזור עליה. מטרתם של אמצעי הכפיה היא להביא לידי כך שפלוני יקיים את הצו השיפוטי בעתיד. לטענתו של מר אשכנזי היה מקום, אילו הוכח כי צו המניעה בוטל (ע"פ 43/50 ניסן זלצמן ואח' נ' מ.מ. נס ציונה, פ"ד ד(1) 671), או כי החברות המשיבות חדלו מלהוביל נוסעים, או כי ביטון חדל לפעול כנהג. לא כן העניין שלפנינו. צו המניעה מחייב כדין. המשיבות ממשיכות להוביל נוסעים משדה התעופה. ביטון ממשיך לעבוד בשירותן של המשיבות כשם שהוא הוביל נוסעים בעבר, ובכך הביא להפרת צו המניעה על-ידי המשיבות, כן יש חשש סביר כי הוא יפעל גם בעתיד. כדי למנוע הפרת הצו בעתיד על-ידי המשיבות, באו הליכי הבזיון הקבועים בסעיף 6 לפקודה.
13. עמדתי בראשית פסק-הדין על-כך כי לפתרון הבעיה שלפנינו ניתן להגיע מנקודת מבטם של דיני בזיון בית-המשפט ומנקודת מבטם של דיני צווי המניעה (ראה פסקה 3 לעיל). הגעתי למסקנה כי מנקודת מבטם של דיני הבזיון יש להטיל אחריות על ביטון על-פי סעיף 6 לפקודה, אפילו הוא אינו צד לצו המניעה. למסקנה כי ביטון אחראי בבזיון "אזרחי" ניתן להגיע אף לפי דיני צווי המניעה עצמם. לשם כך יש לקבוע כי צו המניעה מחייב את ביטון אישית. כזכור קובע צו המניעה כי חובת ההימנעות מנסיעות משדה התעופה בן גוריון – למעט נסיעות "שירות" – מוטלת "על המשיבות, חבריהן, נהגיהן". לכאורה, על-פי מבחן סמנטי גרידא, אין כל קושי במסקנה כי הצו מכוון כלפי הנהגים עצמם, ולא רק כלפי המשיבות הפועלות באמצעות הנהגים. הקושי הוא במישור המשפטי, והוא נובע מכך שביטון לא היה צד להליך שבמהלכו ניתן צו המניעה. על-פי ההלכה האנגלית – אשר בעקבותיה נהגו מספר בתי-משפט מחוזיים בישראל: ת"פ 30/51 היועץ המשפטי נ' אריה בן זלמן (שלמה) ויספיש, פ"מ ג 367; ת"א 604/50 יעקב ברינדל נ' מלון שלמה המלך בע"מ ו- 2 אח', פ"מ ד 478 – אין להטיל בצו המניעה חובה על אדם שלא היה צד להליך שבו ניתן הצו. אפילו נוקט הצו לשון מפורשת לפיה הוא חל על מי שאינו צד להליך, הדין "מעקם את הכתוב", ומחיל את הצו אך על אלה שהם צדדים להליך עצמו. עם זאת, אלה "המוצאים" מלשון הצו עשויים להתחייב באחריות על בזיון בית-משפט, וזאת במסגרת אחריותם של ה"זרים". זוהי הלכת Marengo v. Daily Sketch and Sunday Graphic Ltd. (1948) 1 All E.R. 406 השאלה הדורשת הכרעה היא אם מן הראוי הוא ללכת בעקבות הלכה זו. מכיוון שהגעתי לידי מסקנה כי ביטון אחראי לבזיון בית-המשפט אפילו צו המניעה לא מכוון כלפיו, אוכל להשאיר בצריך עיון את השאלה האמורה. די אם אציין כי הגישה בארצות הברית היא שונה. עוד בסוף המאה ה- 19 נקבע כי משניתן צו מניעה נגד מעביד ועובד, הצו מחייב את העובד אישית, אפילו הוא לא היה צד להליך שבמסגרתו ניתן הצו (ראה Ex. P. Lennon (1897) 17 S.C.R. 658 [24]). במשך הזמן הורחבה הלכה זו ונקבע כי אפילו לא הוזכר כלל העובד בצו המניעה, רואים את הצו, מבחינת הדין, כמכוון אף כלפי העובד Wilson v. United States (1910) 31 S.C.R. 538 [25] והוראה ברוח זו כלולה עתה בתקנה 65(d) לתקנות הדיון האזרחי הפדרליותFederal Rules of Civil) (Procedure הקובעת:
'Every order granting an injunction and every restraining order is binding... only upon the parties to the action their officers, agents, servants, employees, and attorneys, and upon those persons in active concert or participation with them who received actual notice of the order by personal service or otherwise.'

כתוצאה מכך ניתנה אף לעובד האפשרות לתקוף את צו המניעה במישרין – לא רק בתקיפה עקיפה, שעילותיה מוגבלות, במסגרת הליכי הבזיון – ואחריותו לבזיון בית-משפט אינה כאחריות של זר, אלא אחריות "אזרחית" ישירה של צד. זהות האינטרס שבין העובד, הפועל במהלך עבודתו לבין המעביד, הוא שמצדיק, לדעת הגישה האמריקאית, הכרה בעיקרון כי למרות שהעובד לא היה צד להליך בו ניתן צו המניעה, הוא בכל זאת חייב על-פיו. Note, Binding Nonparties to injunction Decrees, 49 Minn. L.R. 718 (1966) כאמור, נוכל להשאיר סוגיה זו בצריך עיון.
14. משנקבע כי ביטון אחראי לבזיון "אזרחי", מן הדין הוא לקבוע מהם האמצעים שיש לנקוט נגדו. לדעתי, מן הראוי הוא להטיל על ביטון קנס כספי. בקביעת סכום הקנס יש להתחשב במטרותיו של סעיף 6 לפקודה. הקנס אינו עונש אלא אמצעי אכיפה. קנס בסך של 5,000 ל"י לתשלום בפועל הוא סביר בנסיבות העניין וכך אנו מורים. כמו-כן אנו קובעים – כפי שנעשה הדבר ב- ע"א 88/71 צסקלה נ' מ.י., פ"ד כו(1) 350 ו- ע"א 24/78 ויטקו כימקלים בע"מ נ' מעדי סלמאן, פ"ד לג(3) 101 – כי אם ביטון יפר בעתיד את צו המניעה, הוא יתחייב בגין כל הפרה בקנס נוסף של 10,000 ל"י."

מקום שתובע מבקש לאכוף צו של בית-המשפט נגד אדם אחר שנגדו לא הוצא הצו, הרי זה מחובתו של התובע להוכיח כי אותו אדם אחר מפר את הצו מכוחו של הנתבע אשר נגדו ניתן הצו במפורש.[69]

בעקבות הלכה זו נפסק לאחרונה ב- בש"א (ת"א) 12005/00[70] כי:

"5. זכותו של כל מי שניתן צו מניעה לטובתו ליידע את הצדדים השלישיים (המחזיקים) על דבר קיומו של צו המניעה על-מנת לסכל אפשרות של הפרת הצו על-ידי מי שהצו ניתן נגדו.

6. לא רק שזכותו לעשות זאת, אלא שכידוע צד ג' שצו המניעה הובא לידיעתו והוא מסייע במעשה או במחדל להפרת הצו צפוי לנקיטת הליכי בזיון בית-המשפט (וראה על כך בהרחבה בספרו של ד"ר וינוגרד, צווי מניעה, חלק א' עמ' 282, 283) (ניתן לסבור שזו אף חובתו של פרקליט במסגרת ההגנה על האינטרסים של מרשו לעשות הכל, כדי שצו שניתן לטובת מרשו לא יופר אפילו באקראי).
ור' דברי השופט (כתוארו אז) א' ברק ב- ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד לד(4) 232, שם נקבע כי ניתן לכוף ציות לצו "גם כלפי אדם שאינו חייב על-פי הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו" (ר' שם, דינים עליון, עמ' 6).
בהמשך קובע כב' הנשיא השופט ברק:

"אך מעבר לצדדים עצמם, יש בהטלת אחריות על "זר" כדי לשרת את המטרה של כיבוד פסקי-דין והגשמת שלטון החוק."
השופט א' ברק מסביר בהמשך מדוע יש להרחיב את תחולת סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט על זרים וקובע:

"על-כן תהא זו תוצאה רצויה, מבחינת המדיניות המשפטית, כי תורחב המסגרת של סעיף 6 לפקודה, באופן שיכללו בו גם הזרים, ובכך ישורת הן האינטרס של הפרט והן האינטרס של הכלל. עניין זה חשוב במיוחד לאור המציאות העגומה בה אנו חיים בה צווים שיפוטיים רבים אינם מבוצעים ותביעות פליליות בגין בזיון "פלילי" אינן בראש סולם העדיפויות של התביעה הכללית. אם לא תינתן לפרט האפשרות לעמוד על אכיפתם של פסקי-הדין, כלפי חייבים וכלפי זרים כאחד, קיים חשש סביר כי דבר לא ייעשה." (ראה ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון ואח', פ"ד לד(4) 232).

בהמשך קובע השופט ברק כי:

"אין זה רצוי לקבוע מבחנים נוקשים. רשימת "הזרים" אינה רשימה סגורה והיא כוללת בחובה את כל אלה אשר על-פי הפירוש הנכון של הצו השיפוטי נכללים במסגרת אלה אשר התנהגותם תביא לידי המרית צו בית-המשפט בעתיד" (ראה ע"א 371/78, שם, בעמ' 8).
השופט א' ברק נותן רשימה של קטגוריות של סוגי "זרים" ודאיים וביניהם הוא קובע:

"אם צו אוסר על פלוני למסור נכס, עשוי מקבל הנכס להתחייב ב"בזיון אזרחי" (ר' שם בעמ' 8).
8. אני סבור כאמור, כי זכותם של מי שצו מניעה ניתן לטובתם ליידע את כל המחזיקים בכספים נשוא צו המניעה, ובמקרה שלפנינו הבנקים, על-מנת למנוע מצב של הפרת הצו על-ידי המבקשות."
בדין היהודי לא מצאנו את המושג "בזיון בית-משפט", מושג מקביל או מושג דומה לו. המושג מתואר כעימות בין שני צדדים כאשר צד מסרב להתדיין לפני בית-דין או לקיים את פסק-דינו. הוא נקרא בשם "לא ציית דינא", "סרבן" בדין (ראה רשב"ם, בבא בתרא מ, א). אם הסרבן אינו רוצה לעמוד לדין ניתנה סמכות לכל שלושה הדיוטות לכוף כבית-דין (ספר תרומות שמר ג ח"ח ו . נפסק בבית יוסף חושן-משפט ג, א).

כבר בתלמוד מבואר כי כלפי מי שסירב לבוא לדין, יכולים לנקוט בהליך של מימוש נכסים בארבעה שלבים. משעה שהצד נעשה סרבן חלים עליו כל ההוצאות של כפייתו ומימוש נכסיו. ההוצאות מצטרפים לחובו ונגבים בהליך מימוש הנכסים.

ב- ת"א (נצ') 1179/00[71] נדונה השאלה האם יורשיו של צד שנפטר הינם בבחינת "זר" שאף כלפיו ניתן לבקש סעד של בזיון בית-המשפט. בשללו הנחה זו קובע בית-המשפט מפי כב' השופטת רים נדאף:

"החלטה
1. תחילתו של תיק זה בבקשה לצו מניעה זמני אשר הוגשה ב- בש"א 1235/00 על-ידי משיב מס' 1 כנגד משיבים 2 ו- 3 דלעיל, וכן נגד המנוח נסרי שחאדה ז"ל (להלן: "המנוח") אביהם של המבקשים בבקשה הנדונה.
בבקשה דלעיל עתר המשיב מס' 1 לצו מניעה זמני שימנע מכל המשיבים באותה בקשה לבצע כל פעולות בניה בחלקה 2 גוש 16506 מאדמות נצרת (להלן: "החלקה").
הבקשה שב- בש"א 1235/00 התבססה על הסכם חלוקה שנערך עוד ביום 21.11.83 (להלן: "הסכם חלוקה") בין האחים המנוח והמשיבים 2 ו- 3 דלעיל באותה חלקה דלעיל, שם הוסכם בין היתר כי השותפים בקרקע, היינו, המנוח ומשיבים 2 ו- 3 יהיו רשאים לבנות מעל הבניה הקיימת כל אחד בתת החלקה שלו, אך לא יבנו מרפסות המשקיפות אחד על השני, ולא יפתחו חלונות בגובה פחות מ- 180 ס"מ מעל הריצפה.
2. התקיים דיון ב- בש"א 1235/00 במעמד הצדדים, אשר בסופו הגיעו באי-כוח הצדדים להסכמה לפיה יינתן צו זמני האוסר על המנוח לבנות בניין מעל הבניין השייך לו באותה חלקה עם מרפסות ו/או חלונות אשר פתחיהם בגובה פחות מ- 180 ס"מ מהריצפה, ובכפוף לאותו איסור יסכים משיב מס' 1 (המבקש – שם) למתן היתר בניה למנוח לבניית קומה נוספת מעל לביתו באותה חלקה.
לפיכך ובהתאם להסכמה קיבל המנוח היתר בניה מהוועדה המקומית, ובעניין זה לא ברור לי אם מתן ההיתר היה מותנה בהסכמת המנוח, אם לאו.
3. לאחר אותה הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה התנהלו מספר הליכים בין הצדדים, שכללו שתי בקשות קודמות של המנוח לביטול צו המניעה הזמני, וכן כללו בקשה לבזיון בית-המשפט אשר הוגשה על-ידי משיב מס' 1 נגד המנוח, לאחר שהמנוח הקים מרפסת פתוחה ופתח חלונות גדולים בניגוד להסכמה דלעיל, כפי שיפורט בהמשך.
משיב מס' 1 הגיש בזמנו נגד המנוח כאמור בקשה לבזיון בית-משפט כאמור ב- בש"א 1032/03, ובמסגרת הדיון בבקשה זו הגיעו הצדדים לידי הסכמה לפיה יסגרו החלונות שנפתחו עד לגובה 180 ס"מ מהריצפה, והמרפסת אף היא תיסגר על-ידי לוחות גבס, והמנוח פעל בהתאם להסכמה אך באיחור של יומיים דבר שהביא לכך כי בית-המשפט יקנוס אותו בקנס על סך 10,000 ש"ח.
אחת הבקשות הקודמות של המנוח לביטול צו המניעה הזמני ב- בש"א 1334/03 נמחקה על-פי בקשתו משלא יכול היה להתייצב לחקירה על תצהירו, ואילו הבקשה השניה לביטול צו המניעה הזמני אשר הוגשה על-ידי המנוח ב- בש"א 2078/03, ואשר נדונה לגופו של עניין, נדחתה על-ידי כב' השופטת הלמן מהנימוקים שפורטו בהחלטתה שם מיום 28.1.04.
4. בשלב מסויים, העביר המנוח את זכויותיו בחלקה לילדיו המבקשים, והם נרשמו במרשם המקרקעין כבעלים של חלקו היחסי של המנוח בחלקה.
5. לאחר הגשת הבקשה השניה לביטול צו המניעה הזמני ב- בש"א 2078/03, ובטרם הספיק בית-המשפט ליתן החלטה בבקשה, נפטר המנוח, ותוקן כתב התביעה והוכנסו ילדיו של המנוח כנתבעים בתיק, הם המבקשים בבקשה הנדונה.
המבקשים טוענים כי צו המניעה שניתן על-ידי בית-המשפט כפי שפורט לעיל אינו מחייבם, מאחר והוא לא ניתן נגדם אלא נגד המנוח. הם טוענים כי צו מניעה זמני הינו צו IN PERSONAM, ולא IN REM, דהיינו, הוא הופנה כלפי המנוח באופן אישי ולא כלפי כולי עלמא.
משנפטר המנוח לטענתם, הרי הצו התבטל מאליו, ורשאים הם לעשות בנכס כרצונם מכוח בעלותם בנכס. המבקשים טוענים כי המנוח העביר להם את הבעלות בנכס לפני פטירתו, ולאחרונה אף אוכלס הנכס שנבנה, לפיכך ועם העברת הבעלות בנכס על-שם המבקשים בלי להגיש בקשה מתוקנת לצו מניעה זמני כנגד המבקשים עצמם, הרי אין צו המניעה עומד נגדם, או מונע מהם שימוש בנכס לפי רצונם, כך שהצו שהושג לסגירת החלונות והמרפסת אף הוא אינו תקף נגדם מבחינה מהותית.
המבקשים אף טוענים כי קיום פסק-הדין אינו דורש צו מניעה זמני, וכי לא היה מקום מלכתחילה להוציא צו כאמור.
6. המשיב מס' 1 טען בתגובה כי המדובר בצו מניעה שמתייחס לחלקה ולא מדובר בצו פרסונלי, ועל-כן משהעביר המנוח את זכויותיו בחלקה למבקשים הרי הצו שניתן מחייב גם אותם, וזכויותיו של המנוח היו בתאריך ההעברה כפופות להוראות הצו.
בא-כוח משיב מס' 1 אף מפנה את בית-המשפט לתקנה 37 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
בא-כוח משיב מס' 1 טען כי המבקשים באים בנעליו של המנוח עם כל מה שכרוך בכך, וזו הסיבה לכך שבית-המשפט התיר למשיב מס' 1 לתקן את כתב התביעה.
בא-כוח משיב מס' 1 טען לגופו של עניין כי צו המניעה המקורי ניתן בהסכמת בא-כוח הצדדים, והוא התבסס על הסכם החלוקה בין האחים, המנוח ומשיבים 2 ו- 3 לעיל, שכן על-פי סעיף 10 להסכם החלוקה המהווה "לב התביעה" לטענתו, הוסכם בין האחים שאותו הסכם על תנאיו ותכניו מחייב את כולם וכל מי שבא במקומם וחליפיהם.
בא-כוח משיב מס' 1 טען כי לא חל שינוי מהותי בנסיבות המקרה אשר מחייב ביטול הצו, ואיכלוס המבנה על-ידי המבקשים אינו בבחינת שינוי מהותי של הנסיבות, הרי צו המניעה הזמני נועד למקרה שבו המבנה החדש יאוכלס על-ידי המנוח או מי מטעמו.
7. ביום 29.6.04 התקיים דיון בתיק בו שמעתי את טענות הצדדים, ובא-כוח המבקשים אף הפנה לפסיקה שניתנה בעניין זה.
8. מהות צו המניעה הזמני:
אכן צו מניעה זמני אשר ניתן נגד נתבע בתביעה העיקרית הינו צו פרסונלי ולא צו המופנה כלפי כולי עלמא.
בספרו של המלומד לוינבוק, צו מניעה, בעמ' 24 כותב המחבר כי:
'צו מניעה, כמו כל סעד אחר שמקורו בדיני היושר, פועל באופן אישי במובן זה, שהצו מכווון לאדם בהבדל מרכוש.'
בעניין זה אני גם מקבלת את הפסיקה לה הפנה בא-כוח המבקשים בתיק אזרחי 3530/85 (י-ם), בעמ' 5 לפסק-הדין שם צויין כי צווי המניעה הם צווים פרסונלים ולא מופנים כלפי כולי עלמא, ושם גם צויין כי אף אם הצוו עניינו עשייה בנכס או הימנעות מעשייה בו, אין הוא מתייחס לנכס עצמו, וכל אדם אחר שלגביו לא ניתן הצו, יכול להמשיך ולפעול בו, גם אם פעילות זו נאסרה בצו.
המדובר שם במקרה בו אדם עשה שימוש חורג בנכס מקרקעין שהיה ברשותו, הוגשה נגדו תובענה, וכן ניתן נגדו צו מניעה זמני, ובינתיים אותו נתבע מכר את הנכס לאדם שלישי, ושם עלתה השאלה אם אותו אדם שלישי שנכנס בנעלי הנתבע מחוייב על-פי צו המניעה הזמני שניתן נגד הבעלים הקודם.
נקבע בפסק-הדין, ובצדק, כי הצו הינו אישי נגד הבעלים הקודם, ולא נגד רוכש הנכס אשר נכנס במקומו, אף אם רוכש הנכס עשה שימוש חורג בנכס בניגוד לתנאי הצו, כך שלא ניתן לכוף עליו את הסנקציות של בזיון בית-המשפט בהעדר צו אישי נגדו.
אותו מקרה דומה למקרה בפנינו בו העביר המנוח, כשעדיין היה עומד נגדו צו מניעה זמני, את זכויותיו בחלקה למבקשים.
מצב זה שונה מהותית ממצב בו אנו דנים בזכויות המהותיות של הבעלים בנכס, שאינו יכול להעביר יותר ממה שיש לו, כפי שטען בא-כוח משיב מס' 1.
מה שהיה למנוח היא החלקה עצמה, בעוד שהשאלה אם אותה חלקה עצמה היתה כפופה לתנאי הסכם החלוקה אם לאו, שאלה זו עדיין במחלוקת, ובעצם היא מהווה "לב המחלוקת" כשם שהסכם החלוקה לפי טענת בא-כוח משיב מס' 1 מהווה "לב התביעה".
לפיכך טרם הוכרעה השאלה אם החלקה אכן כפופה לסייגים ולהסכמות שבהסכם החלוקה אם לאו, וכל מה שנקבע בצו המניעה הזמני הוא שהמנוח יימנע באופן זמני מלבצע בנכס פעולות מסויימות עד להכרעה במחלוקת העיקרית.
אומנם המבקשים נכנסו בנעלי המנוח בעת שהועברה החלקה לבעלותם, אך החיוב האישי של המנוח בסעד הזמני שהוצא נגדו לא הועבר אוטומטית למבקשים, והיה צורך בהוצאת צו מניעה חדש כנגד המבקשים מאז קבלת הבעלות בחלקה על-מנת שיהיו גם הם מנועים מביצוע בניה בחלקתם ככל שעולה על רוחם. צו המניעה הזמני לא "דבק" בחלקה אלא "דבק" במנוח עצמו, ומשנפטר המנוח הרי בוטל הצו מאליו.
9. מעבר לכל האמור לעיל הרי יש קושי סימנטי לחייב את המבקשים לפעול בהתאם לצו, מאחר והצו כלשונו הוצא כנגד המנוח בלבד, כך שלא ברור כיצד ניתן להחיל צו שניתן נגד פלוני על אלמוני.
מעבר לקושי הסימנטי, מתעורר אף קושי משפטי להחיל את הצו על המבקשים, אשר לא היו צד לדיון בהליך של בקשה לצו מניעה זמני, ועמדתם לא נשמעה, ולא יכלו אף להתגונן מפני הבקשה להוצאת צו המניעה הזמני, כך שאין כל אפשרות לחייב אדם על-פי צו שלא ניתן נגדו באופן אישי, ואשר לא היה צד לדיון בבקשה למתן אותו צו.
10. על-מנת לחדד את הדברים, ולהבהיר את התמונה, ניתן לבחון את הסוגיה אף מהיבט אחר, והוא ההיבט של בזיון בית-המשפט. נשאלת השאלה האם ישנו סיכוי כי במצב הדברים של היום יואשמו המבקשים בבזיון בית-המשפט על-פי פקודת בזיון בית-המשפט במידה ויפתחו את המרפסת והחלונות אשר נסגרו בהתאם להסכמה שהושגה במסגרת הבקשה הקודמת לבזיון בית-המשפט כנגד המנוח.
הפסיקה התייחסה רבות לשאלה מי ניתן להאשים בבזיון בית-המשפט עקב הפרת צו שניתן על-ידי בית-המשפט.
הגיון הדברים אומר כי מפר הצו אשר ניתן להאשימו על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, הוא האדם אליו הופנה הצו, כך אף עולה מלשון סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט (להלן: "הפקודה"), כך שהיחיד שניתן לנקוט נגדו בהליכים בגין בזיון בית-משפט על-פי הפקודה הוא המנוח, ולא המבקשים אשר נגדם לא ניתן כל צו.
יחד עם זאת עולה האפשרות כי צד שהינו "זר" לצו יואשם על-פי פקודת בזיון בית-המשפט על-אף שהצו לא ניתן נגדו, וזאת בהתקיים תנאים מסויימים שנקבעו בפסיקה, ואני מפנה בעניין זה לפסק-הדין בערעור אזרחי 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון ואחרים, פ"ד לד(4) 232, אך משלא הועלתה הטענה על-ידי בא-כוח משיב מס' 1, אין מקום להתעמק בה, רק ייאמר במאמר מוסגר כי לעניות דעתי המבקשים אינם עונים על הגדרת "זר" במובן הפסיקה דלעיל, אשר ניתן כנטען להאשימו בבזיון בית-משפט במידה ויפעלו בניגוד לצו.
11. לאור כל האמור לעיל אני מקבלת את הבקשה, וקובעת כי צו המניעה הזמני שניתן נגד המנוח אינו מחייב את המבקשים, והוא למעשה בוטל מיום פטירתו של המנוח."

[67] זאת בניגוד להבחנה אשר עשה פרופ' א' הרנון בספרו, "גבולות האחריות בגרימת הפרת חוזה", סוגיות נבחרות במשפט, ירושלים, תשי"ח, שם, לפיה, במקרה של בזיון פלילי המבזה הינו צד זר ובבזיון אזרחי המבזה הוא הצד שחוייב.
[68] ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון ואח', פ"ד לד(4) 232. ב- ע"פ (חי') 11/96 רונית ברודר ואח' נ' שרה הלברשטיין, תק-מח 96(2) 1084 נקבע כי על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם שאינו החייב על-פי הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו.
כאן המדובר הוא בבקשה על-פי פקודת בזיון בית-משפט לאכיפת ביצועו של פסק-דין שניתן ב-17.3.89 בבית-משפט השלום בחיפה נגד מר דב ברודר (להלן: המערער) שציווה על הסרת שלט של מסעדה שבניהולו (להלן: העסק) והפסקת פעילותה מעבר לשעת חצות. בהחלטתו מיום 27.7.94, קבע בית-המשפט קמא קנסות יומיים שיוטלו על המערער בגין כל יום של עיכוב בהסרת השלט ובשל כל לילה שהעסק לא נסגר בחצות.
נפסק כי אין למעשה מחלוקת כי הצווים לא קויימו, ולפיכך חוייב המערער בהתאמה, בקנסות כאמור. על החלטה זו נסב הערעור הראשון, כשטענתו היחידה של המערער היא שלא היה באפשרותו בעת ברור הבקשה, ואין באפשרותו כיום, למלא אחר הצווים מאחר וחדל לנהל את העסק הנ"ל ואין לו עוד שליטה במה שנעשה בעסק הגורם להפרות צווי בית-המשפט.
[69] בג"צ 142/87 ד"ר אלי מיכאלי דואר נ' פולה דואר, פ"ד מב(4) 453. כן ראה ת"א 618/61 פלסטיקה בע"מ נ' האחים הירש, פ"מ ל 152.
[70] בש"א (ת"א) 12005/00, תמ"ש (ת"א) 48652/97 ב' י. ו-2 אח' נ' ב' ג. ואח', תק-מש 2000(3) 143.
[71] ת"א (נצ') 1179/00 פאדי שחאדה ואח' נ' נסראת שחאדה ואח', תק-של 2004(2) 9340.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

זהות המבזה