זילות בית-משפט

סעיף 255 לחוק העונשין קובע לאמר:

"האומר או כותב דבר על שופט או דיין לעניין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי גידוף נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו – מאסר שלוש שנים, אולם ביקורת כנה ואדיבה לטיב החלטתו של שופט או דיין בדבר שיש בו עניין לציבור לא תהא עבירה לפי סעיף זה."
על ההבחנה בין בזיון על-פי סעיף זה לבין בזיון בית-המשפט אומר המלומד קדמי, בספרו[226], כי:

"…המדובר בביזוי של השופט כ"פרט" להבדיל מבזיון בית-המשפט כ"מוסד": כאשר השמצת "כלל" השופטים במערכת שיפוטית או "כלל" השופטים בערכאה נתונה - אפשר ותהווה בזיון המוסד, ולא ביזוי כל אחד מהפרטים הנמנים עליו."
לנו נראה כי אין כל מניעה לפרש את הסעיף באופן שממנו משתמעת המסקנה כי בכל מקרה שהעלבת שופט או ביזויו עלולה לסכל ביצועה של החלטה שלו יהיה בכך משום בזיון בית-המשפט, וניתן לפעול לגבי אדם המבזה כאמור בכל הדרכים העומדות כנגד מי שמבזה צו או החלטה. הלא למדנו כבר שהליכי בזיון בית-משפט ינקטו אף נגד "זר" אשר גורם או נותן יד לסיכול ביצועה של החלטה ובעקבות התנהגותו הינו גורם להפרתה. על-כן יש לבחון, תמיד, במקרה של ביזוי או העלבת שופט, אפילו כ"פרט" מהן השלכות התנהגות זו על ביצועה הדווקני של החלטה שניתנה על ידו.

ביזויו של שופט – בדרך של הוצאת לשון הרע וכניסת התנהגות כזו לגדר עבירה לפי החוק הפלילי נדונה ב- ע"פ 364/73[227] נבחנה שאלת קיומה של עבירת ביזוי שופטת ובחינת העניין לאור חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. העובדות היו כדלקמן:

המערער היה צד במשפט אזרחי שהתנהל בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. במהלך המשפט, בעמדו על דוכן העדים וכשהוא נחקר על-ידי פרקליט הצד השני, העירה לו השופטת מה שהעירה. המערער ראה בדבריה עלבון לעצמו ועל-כן רצה שהמשפט יוצא מידיה ויועבר לשופט אחר. הדבר אירע ביום 19.7.1969. כשנדחה המשך המשפט שיגר המערער ביום 5.9.69 מכתב למנהל בתי-המשפט עם העתקים לשר המשפטים ולשופטת. במכתב זה טען המערער כי בהתנהגותה פסלה השופטת עצמה מלשפוט בעניינו וביקש לקבוע לו מועד לשמיעת המשפט אצל שופט אחר. המערער כלל במכתבו דברי ביקורת על השופטת. המערער סורב על-ידי מנהל בתי-המשפט והוסבר לו שעליו לפנות בעניין זה לשופטת עצמה. בינתיים, כשהגיע העתק המכתב לידי השופטת, היא הזמינה אליה את עורכי-הדין של הצדדים ובעצה אחת עמם החליטה שלא לפסול עצמה. ואולם, דעתו של המערער לא נתקררה ושלא על דעת עורך-דינו פנה ביום 8.10.1969 ישירות לשופטת המלומדת ושלח העתקים למנהל בתי-המשפט ולשר המשפטים. במכתב זה חזר וביקש שהשופטת תואיל להסכים להעברת התיק לשופט אחר, אך שוב כלל בו דברי כיבושין כלפי השופטת. בשל כך הוגשה נגדו תביעה פלילית שבה הואשם בעבירה לפי סעיף 131(1)(ב) לפקודת החוק הפלילי, 1936, שמהותה ביזוי בית-המשפט בתור שכזה. במהלך הדיון, לאחר שנשמעו שני עדי תביעה, ביקש בא-כוח התביעה להרשות לו לתקן את כתב האישום כדי להכניסו גם בגדר סעיף 131(1)(א) לפקודה, שמהותו הוצאה מכוונת של שם רע על שופט במילוי תפקידו, ואכן, בית-המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירה לפי סעיף 131(1)(א) לפקודה הנ"ל. מכאן הערעור.

בית-המשפט בדעת הרוב קבע כי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מכיל שורה של פרסומים מותרים המעניקים חיסוי מוחלט מפני משפט פלילי או אזרחי, ביניהם לפי פסקה (5) – "פרסום על-ידי שופט, חבר של בית-דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על-פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על-ידי בעל דין, בא-כוח של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור." האסמכתאות ברורות, אחידות והחלטיות, שאין להיזקק לתביעה של הוצאת שם רע נגד שופטים, עורכי-דין, עדים או צדדים, בגין מילים שנכתבו או שנאמרו במהלך הרגיל של הליך כל שהוא בפני בית-משפט או בית-דין כל שהוא המוכר על-ידי החוק. לאור המילה "בפניהם" בדיבור הנ"ל "תוך כדי הדיון כאמור" אפשר היה לפרשו על דרך הצמצום שזה חל רק על הנעשה והנאמר במהלך המשפט בפני בית-המשפט בשבתו לדין. ואולם, פירוש זה הוא צר מדי ואינו עונה לצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חפשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי. ואכן, החיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב-ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה.

מכתבו הראשון של המערער, אף שמטרתו היתה להשיג העברת המשפט לשופט אחר, נשלח לגורמים שמחוץ למשפט ויחד עם זאת היה לו גם אופי של תלונה על התנהגות השופטת. אדם חייב לכלכל את מעשיו בהתאם לחוק, ואפילו חשב המערער בטעות שהוא פונה לאיש המוסמך, משנתברר שהדבר איננו כך, אין הוא נקי מאשמה. במקרה דנן, המערער היה מיוצג על-ידי עורך-דין, ואולי לא שאל בעצתו, ואם שאל לא שעה לעצתו, למי עליו להפנות את בקשתו בדבר העברת הדיון. זה ביחס למכתב הראשון. אבל גם אחרי שנאמר לו במפורש שעליו להפנות את בקשתו לשופטת עצמה ולא לגורם חיצוני חסר סמכות בעניין זה, שב ושלח לאותם גורמים חיצוניים העתק מפנייתו לשופטת. הוא גם שב וכלל בו דברי עלבון ופגיעה בשופטת ללא צורך וללא כל קשר עם תכלית הבקשה. עם זאת, יש לבדוק תמיד אם הנאשם השתמש במילות העלבון, מתוך כוונה להוציא שם רע, תוך בחינת כוונתו הפנימית-סובייקטיבית של הנאשם. ההוכחה לכאורה על הכוונה נמצאת במילים עצמן במובנן הרגיל, ועל הנאשם לסתור הנחה זאת. עליו לתת הסבר מניח את הדעת ולהראות שכוונתו היתה טובה ותמימה והדברים היו חשובים ונחוצים למטרה שרצה להשיג. מכתבי המערער נכתבו לא בעידנא דריתחא מייד אחרי התקרית עם השופטת. הוא כתב מה שכתב בדעה צלולה ובמחשבה מכוונת להשיב לשופטת מה שהוא חשב כגמולה. דבר זה עולה בבירור גם ממבנה המכתב הראשון ומניסוחו. סיכומו של דבר: הדברים מעליבים, הכוונה לבזות את השופטת מתבקשת מאליה מתכנם של הדברים, והמערער לא השכיל לשלול את ההנחה הזאת. כמו-כן ודאי שהמערער אינו יכול ליהנות מההגנה שבסיפא לסעיף, הפוטרת אדם מן העבירה כשהוא מנהל "ויכוח בגילוי-לב ובדרך ארץ על טיב החלטה של שופט בשאלה בעלת עניין ציבורי". הערעור נדחה.

כב' השופט עציוני, בדעת מיעוט, קבע כי התביעה לא הוכיחה כי המערער בפרסמו את הדברים המיוחסים לו בשני המכתבים התכוון לבזות ולהשפיל את השופטת המלומדת, ובכל אופן ספק הוא אם אמנם היתה קיימת כוונה מעין זו. מאחר שעסקינן במשפט פלילי, היה זכאי המערער ליהנות מן הספק, והייתי לכן מקבל את הערעור ומזכה את המערער מן האשמה בה הורשע. החומר המתפרסם עשוי אמנם 'לדבר בעד עצמו'. אך יש הטוענים כי מן הראוי שלנאשם תינתן הזדמנות להראות שלדברים אשר כתב יש משמעות אחרת ושונה מזו המיוחדת להם כרקע להאשמתו בבזיון בית-משפט. ההרשעה בבזיון תהיה תלויה בהוכחת זדון, מניעים פסולים, כוונה רעה לערער את סמכותו של בית-המשפט או לפגוע במעמדו. לנאשם ישנה האפשרות, גם כאשר מובנן של המילים הוא חד-משמעי, לסתור את החזקה שהיתה לו כוונה לבזות. ואכן הנאשם בעדותו בבית-משפט השלום הסביר שלא התכוון כלל לבזות את השופטת אלא רק לתבוע את עלבונו ואת העברת התיק לשופט אחר. אפילו אניח שהביטויים שבהם השתמש המערער הם חד-משמעיים, וכאמור אינני גורס זאת, הרי מן הראוי היה להעריך את משמעותם ואת הכוונה המשתמעת מהם בהקשר הדברים הרחב ביותר. דעתי היא שיש לקרוא את כל המכתבים כמקשה אחת, ואם כי אינני מוכן להצדיק את צורת הכתיבה, הרי אין להתעלם מהרקע שגרם לכך, מאישיותו של הכותב וממטרתו שהיתה לפניו בעת כתיבת מכתבים אלה. איש, איש וסגנונו וצורת תגובתו; ואפילו יימצא בדבריו של המערער שימוש גס וולגרי במילים, אין די בזה על-מנת להצביע בהכרח על כוונה להשפיל ולבזות. הביקורת כלפי השופטים צריכה להיות הוגנת, מרוסנת ועניינית, אך למרות זאת אין להשתיקה בקלות כאשר היא עוברת לעיתים את גבולות הטעם הטוב. המקרים בהם יינקטו הליכים פליליים צריכים להיות מקרים יוצאי דופן, שבהם הזדון והרשעות בהטחת דברי העלבון הם גלויים לעיני כל.

ההבחנה בין תיחומה של התנהגות ככזו הנכנסת בגדר הוראת פקודת בזיון בית-המשפט או בגדר סעיף 255, חשובה בשאלת מעצרו של אדם. כך נקבע כאשר הועלה חשד בגין עילה שהורתה בבזיון בית-המשפט ולא בסעיף 255 הנ"ל, הרי אין בעובדות אלה כדי להקים עילת מעצר.

ב- בג"צ 7093/94[228] נדונה עתירה כנגד מעצרה של העותרת, שבוצע ביום 19.12.94. על דעת שני הצדדים ומתייחסים אל העתירה כאילו ניתן לגביה כבר צו-על-תנאי. מסתבר, כי האסמכתא למעצרה של העותרת מעוגנת בשני צווים נפרדים: צו שהוצא על-ידי שופט בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעקבות מה שנראה בעיניו כהתנהגות פרועה והתפרצויות מצד העותרת באולם בית-המשפט, וצו שניתן לאחר מכן על-ידי קצין משטרה, היינו, באותו תאריך 19.12.94 בשעה 17:30, ושתוקפו ל- 48 שעות. לטענת העותרת, שני הצווים הנ"ל ניתנו בניגוד לחוק וללא סמכות והינם בטלים ומבוטלים. הוסכם כי הדיון יוגבל לצו המעצר שנחתם על-ידי קצין המשטרה, אשר תוקפו יפוג היום בשעה 17:30.

נפסק כי צו קצין המשטרה לא ניתן בקשר לחשד, שהעותרת עברה עבירה של "זילות בית-המשפט", על-פי סעיף 255 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אשר בקשר אליה רשאית המשטרה להוציא צו מעצר ראשוני ל- 48 שעות. מדובר בצו רק באופן כללי על חשד ל"בזיון בית-המשפט", אשר אינו מתקשר לעבירה ספציפית המאפשרת מעצרו של החשוד בביצועה. ישנן סמכויות שונות המאפשרות לבית-המשפט למנוע ולהגיב על ההפרעה לדיונים בבית-המשפט – ובראש וראשונה הסמכות לפי סעיף 72 לחוק בתי-המשפט – או "בזיון בית-המשפט", על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, המקנה סמכות לבית-המשפט לכוף אדם לציית לצו, אינו בגדר עבירה המאפשרת הוצאת צו מעצר. אין לשכוח, כי בחירות הפרט עסקינן, ומחוייבות הרשויות להקפיד גם בניסוחם של צווים המיועדים לשלול חירות זו אפילו לתקופה מוגבלת. העולה מכאן, כי אינה קיימת כרגע אסמכתא חוקית למעצרה של העותרת ולכן הוחלט להפוך את הצו-על-תנאי למוחלט ולשחרר את העותרת ממעצרה נשוא עתירה זו לאלתר.

ב- בג"צ 433/87[229] נדונו התבטאויות של חבר כנסת נגד שופט בית-המשפט העליון. העובדות היו כלהלן:

ביום 11.3.87, בעקבות מתן פסק-דינו של בית-משפט זה ב- בג"צ 869/86, 852, התראיינה חברת הכנסת שולמית אלוני ברדיו ובהתייחסה לפסק-דינו של כב' השופט מנחם אלון, אמרה כדברים האלה:

"השופטים היושבים על תקן השופט הדתי, יותר משיש עליהם מרותו של החוק והממלכתיות, יש עליהם יראת הרבנות וציבור העסקנים הדתיים ששלחו אותם."
חברת הכנסת אלוני היא גם חברת לשכת עורכי-הדין. העתירה ב- בג"צ 433/87, מבטאת השגה על כך שלא ננקטו נגד חברת הכנסת הנ"ל צעדים משמעתיים, לפי סעיפים 53 ו- 61(3) לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961, למרות פניותיו של העותר ב- בג"צ 433/87 למשיבה הראשונה ולמשיב השני.

בג"צ 494/87 מתייחס, נוסף לראיון הנ"ל, גם לדברים שפורסמו בשמה של המשיבה השלישית בעיתון "מעריב" מיום 16.3.87, ואשר כללו את הקטע הבא:

"מי שקבע שלאזרחים במקרה כזה אין זכות עמידה, היינו זכות הפעלת דיני הצדק והשוויון בפני החוק, גם הוא משלים למעשה עם העובדה שאצלנו יהודי שרצח ערבי יכול להסתובב חופשי אפילו הוא שודד דרכים ונכנס לכאן בשם בדוי."
ב- בג"צ 548/87 מובא ראיון נוסף שניתן על-ידי חברת הכנסת הנ"ל לעיתון "ידיעות אחרונות" (גליון מיום 27.3.87), ושם היא אומרת ששגתה בנוסח דבריה אבל תומכת ברעיון שהובע בהם אשר עליו היא חוזרת, בין היתר, במילים הבאות המצוטטות שם מפיה:

"יש כלל ששופט אחד בבית-המשפט העליון הוא דתי, ועם השופטים האלה יש צרות."
היא תוקפת שם גם שני שופטים בדימוס של בית-המשפט העליון בדברים מהם משתמע כי עוותו דין ונשאו פנים בדין מיראתם של חוגים דתיים.

העותר פנה ליועץ המשפטי לממשלה בטענו כי בדבריה ברדיו ובפרסום מאמרה הנ"ל, נעברה על-ידי המשיבה השלישית עבירה על סעיף 255 לחוק העונשין, ההתשל"ז-1977, תגובתה בכתב של העוזרת הבכירה של היועץ המשפטי לממשלה גב' יהודית צור, היתה כדלהלן:

"נתבקשתי על-ידי היועץ המשפטי לממשלה להשיבך כי לאחר בדיקה נמצא כי דבריה של ח"כ שולמית אלוני, כפי שהצהירה, נאמרו במסגרת תפקידה כחברת כנסת ולפיכך חלה עליה חסינות מוחלטת כאמור בסעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951."
העתירה ב- בג"צ 548/87 סבה אף היא על עניין אי-ההעמדה לדין בעבירה לפי סעיף 255 הנ"ל, או על כל עבירה אחרת שעניינה פגיעה במעמד של שופט או בית-משפט.

נפסק-על-ידי בית-המשפט כלהלן:

"3. התבטאותה של חברת הכנסת שולמית אלוני היוותה פגיעה בלתי-מוצדקת ובלתי-הוגנת בשופט של בית-המשפט העליון שפסק-דינו לא נשא חן בעיניה מבחינת תוצאותיו ובשופטים נוספים שכיהנו בבית-המשפט בעבר. הכרעותיהם של שופטים שונים, תוארה, בהקשר זה, כתולדה של יראה מפי חוגים דתיים, להבדיל מפסיקה לפי החוק. להלכה ולמעשה, היה בכך בראש וראשונה משום ייחוס של מעילה בתפקיד השיפוטי והפגיעה במי שמושמעים כלפיו דברים כאלה ובמעמדו, ברורה בעליל.
החלטה שיפוטית אינה מחוסנת מפני ביקורת. אולם, חינוך לכיבוד החוק גם כולל בחובו את הכוונת ליבו של בעל דין לכך שאת הכרעותיו של בית-משפט יש לקבל ולכבד, בין אם ההחלטה היא לזכותו של בעל הדין ובין אם היא לחובתו.
שלטון החוק כרוך בשמירה מתמדת על האמון במוסדות המשפט, ומי שמבקש לשקוד על השרשתו, חייב גם להקפיד בכך שהביקורת על הפסיקה תהיה מכובדת, מרוסנת ועניינית, ותתיייחס לתוכנם של דברים, ולא תפגע ללא הצדקה וללא צורך בתדמיתם של השופטים. סיכומו של דבר, אין רבותא בכיבודו של שלטון החוק ובקבלת מרותו, כאשר זוכים בהתדיינות ובית-המשפט מקבל עמדתך; המבחן לקבלת מרותו של הדין, לגילוי התנהגות סובלנית ולטיפוח יחסי כבוד לערכי המשפט, היא בעת שדעתו של המבקר איננה מתקבלת. אם הדברים אמורים בכל מתדיין ובכל אדם מן הישוב, הרי בחבר הכנסת, על אחת כמה וכמה והדברים מובנים.
אין צריך לומר כי חבר הכנסת זכאי להפיץ את דעותיו ולפעול ולהפעיל השפעתו בכיוון הנראה לו בענייני דת ומדינה, אך פעילות מותרת זו אינה מצדיקה הטחת האשמות אישיות חמורות בשופט.
השמעת הדברים שהובאו בחלקם לעיל לא עמדה בדרישות בהן חייבת לעמוד ביקורת על החלטה שיפוטית.
4. מן הנכון להוסיף ולציין כי חברת הכנסת הביעה בהודעתה לבית-המשפט צער על סיגנון התבטאותה ורשמנו זאת בפנינו.
5. מכאן לעתירות לגופן.
אין לגלות עילה להתערבותו של בית-המשפט, וזאת מאחר ולעניין זה מקובלת עלי השקפתו של היועץ המשפטי לממשלה כביטויה במכתבה הנ"ל של גב' צור, לפיה חלה על הנושא שבפנינו החסינות העולה מן האמור בסעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951. בשאלה משפטית זו פרטתי את עמדתי ב- בג"צ 620/85 ח"כ מ' מיעארי נ' יו"ר הכנסת, פ"ד מא(4) 169, ואין, על-כן, צורך לשוב ולהציגה כאן על כל יסודותיה, ממילא אינני רואה צורך להכנס להנמקות הנוספות שהועלו בהודעה שהוגשה לבית-משפט זה.
אשר על-כן הייתי דוחה את העתירות."

[226] יעקב קדמי, על הדין בפלילים, 892.
[227] ע"פ 364/73 שלמה זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620.
[228] בג"צ 7093/94 אורה שיפריס נ' משטרת ירקון ואח', תק-על 94(4) 46.
[229] בג"צ 433/87, 494/97, 548/87 שמואל רכטמן ואח' נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(4) 606.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

זילות בית-משפט