ערעור

סעיף 8 לפקודת בזיון בית-משפט קובע כי:

"(1) צו המטיל עונש שניתן על-ידי בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום על-פי סעיף 6 יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק-דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה.
(2) בהתחשב עם הוראות סעיף 3(2), אין לערער על כל צו המטיל עונש שניתן על-ידי כל בית-משפט על-פי סעיף 3(1)."
סעיף 8 קובע ברורות כי צו שניתן על-פי סעיף 6 נוהגים בו בערעור כאילו מדובר בערעור על פסק-דין פלילי. המשמעות הינה ברורה, דהיינו, העובדה כי מדובר למעשה באקט הדן בבזיון אזרחי אינה משנה את הדרך הדיונית ככל הקשור להגשת ערעור על החלטה כזו . אכן, בעלי דין נוטים לעיתים לטעות ולנהוג בהחלטות כאלה כאילו מדובר בהחלטות ביניים וכך נקלעים לתסבוכת דיונית שמשמעותה התוצאות הבאות:

האחת, אובדן המועדים להגשת ערעור.

השניה, אובדן הדרך הערעורית, שכן הגשת בקשת רשות ערעור, למשל, תביא למחיקתה של הבקשה ואיבוד זמן הגשת הערעור.

השלישית, נקיטת הליך של בקשת אורכה להגשת ערעור.[136]

ב- בש"א 998/92[137] נקבע כי הסדרו המיוחד של סעיף 8(1) לפקודה, לעניין זכות הערעור של הממרה, איננו סותר את דיני הערעור הכלליים, ולפיכך אין לפרשו כשולל ערעור מטעם מבקש הצו.

בסעיף 8(1) לפקודת בזיון בית-משפט נקבע דין מיוחד לערעור שבידי הממרה להגיש כנגד הצו הכופה אותו לציית לצו, אך לא נקבע בו דבר לעניין האפשרות העומדת למבקש, שבקשתו סורבה, לערער על ההחלטה. השופט ברנזון ראה למלא את החסר בהחלת הדין הכללי (ראה: ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז 2541, 2547). טעמו היה, שהסדרו המיוחד של סעיף 8(1), לעניין זכות הערעור של הממרה, איננו סותר את דיני הערעור הכלליים, ולפיכך אין לפרשו כשולל ערעור מטעם מבקש הצו, שבקשתו נדחתה.

ב-דב"ע מט/48-44[138] עלתה שאלת זכות הערעור בפסיקת בתי-הדין לעבודה בעניין שביתת עובדים. נפסק כי הדרך לבית-דין זה פתוחה בזכות, וזאת לאור לשונו של סעיף 8 לפקודה הקובע כי "צו המטיל עונש... על-פי סעיף 6, יהיה ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים על פסק-דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה", והרי על פסק-דין פלילי ניתן לערער בזכות. פסק-דין מוטעה אינו בטל מדעיקרא, אלא רק ניתן לביטול על-ידי ערכאת הערעור, והעובדה שאין אחריו ולא כלום, אם עברה תקופת הערעור – תוכיח.

ב- ע"פ 426/87[139] נפסק כי החלטה המטילה קנס או מאסר, דומה לצורכי ערעור, לפי סעיף 8 לפקודה, לגזר דין פלילי.

עניינים הנידונים על-פי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט נחשבים במהותם סכסוכים בעלי אופי אזרחי, המתנהלים בין שני יריבים לסכסוך אזרחי; אך החלטה חיובית המטילה קנס או מאסר, דומה לצרכי ערעור, לפי סעיף 8, לגזר דין פלילי. החלטה המטילה עונש בשל חוסר ציות להוראת בית-המשפט בהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, דינה, לעניין הערעור, כפסק-דין פלילי, לפי סעיף 8 לפקודה הנ"ל, ואילו החלטה המסרבת להטיל עונש ניתנת לערעור כהחלטת ביניים במשפט אזרחי ('החלטה אחרת') אחרי קבלת רשות.

ב- רע"א 369/88[140] נקבע כי לא ניתן לערער על החלטה מסויימת בכסות של ערעור על החלטה אחרת – מאוחרת. ביום 2.2.88 ניתנה על-ידי בית-המשפט המחוזי החלטה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, בה נקבע כי המבקש פעל בניגוד לצו מניעה קודם שניתן על-ידי אותו בית-משפט. וכך נאמר באותה החלטה: "מאחר וסבורני שעדיין קיים חשש שהמשיב לא יקיים בעתיד הצווים שנשארו בעינם, יש לאכוף זאת בדרך של הטלת קנס במקרה זה, ובשלב זה, ולא במאסר". לאור זאת חוייב המשיב בתשלום קנס בסך של 5,000 ש"ח בגין כל הפרה שיבצע בעתיד. המבקש המשיך בשלו, וביום 25.2.88 הוגשה לבית-המשפט המחוזי על-ידי המשיב בקשה נוספת, בטענה כי ביום 10.2.88 ביזה המבקש פעם נוספת את צווי המניעה הקיימים. ביום 16.6.88 ניתנה החלטה באותה בבקשה, ובה קבע השופט המלומד כי: "... העולה מן המקובץ שיש לראות בנסיבות שהובהרו את המשיב כזה שבעקיפין הפר צו בית-המשפט וכך ביצע הליך אזרחי של בזיון בית-המשפט". לפיכך חוייב המבקש בקנס של 5,000 ש"ח בהתאם להחלטה מיום 2.2.88 אשר צוטטה לעיל, וכן נקבע קנס עתידי בסך של 10,000 ש"ח, בגין כל הפרה נוספת. על החלטה זו מבקש עתה המבקש ליתן לו רשות לערער. בנימוקיו לבקשה מנסה המבקש לתקוף אף את ההחלטה מיום 2.2.88.

נפסק כי הזמן לערעור על ההחלטה הראשונה חלף ולא ניתן עתה לערער על אותה החלטה בכסות של ערעור על החלטה אחרת. על-כן, נדחות מאליהן כל הטענות המופנות כנגד אותה החלטה. בנוסף, אין מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט קמא מיום 16.6.88. עוד יוער, כי בקשת רשות הערעור דנן אינה חתומה על-ידי בא-כוח המבקש, ויתרה מזאת, התצהיר שצורף לבקשה, כמו גם התצהיר שצורף לבקשה לעיכוב ביצוע, אינו מאומת כדין על-ידי עורך-דין, ומתנוססת על גביו חתימת המצהיר (כנראה) בלבד. הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.

ב- בש"פ 7057/97[141] נפסק כי החלטה הדוחה בקשה לפי סעיף 8(1) לפקודה, או הדוחה בקשה לביטול החלטה כאמור או לשינויה, ניתנת לערעור לאחר נטילת רשות.

בפסק-דין זה מיום 9.6.97 חייב בית-המשפט המחוזי בחיפה את המערער, למסור לידי המשיבים ספרים, פנקסים, הסכמים כספים, חשבונות ומסמכים אחרים. המערער לא קיים את פסק-הדין. המשיבים עתרו לכוף על המערער את ביצוע פסק-הדין במאסר או בקנס לפי פקודת בזיון בית-המשפט. המערער התגונן בטענה שהמסמכים המבוקשים נמצאים בידי הפאטריארכיה היוונית האורטודוקסית, שהמערער שימש כשליחה, ואין בכוחו להשיגם. הטענה נדחתה. בהחלטתו מיום 1.9.97 (להלן: ההחלטה הראשונה) נקבע כי המערער הציג עצמו כשליחה של הפאטריארכיה ואין ספק שהוא יכול להשיג את המסמכים הדרושים; לפיכך הוא חייב לבצע את פסק-הדין; אם לא ייעשה כן תוך תקופה קצובה ייקנס בסכום פלוני, ואם תחלוף תקופה ארוכה יותר ייאסר עד למילוי הצו. בית-המשפט קמא דחה את ערעורו של העותר לביטול ההחלטה הראשונה. ביום 9.11.97 הגיש המערער לבית-משפט זה ערעור על ההחלטה השניה. בד-בבד הוא עתר "לשם הזהירות" להאריך לו את המועד להגשתו. ולחילופין להאריך לו את המועד להגשת ערעור על ההחלטה הראשונה. הרשמת המלומדת דחתה בקשות אלה (בש"פ 6638/97 יוסף נאמן נאסר נ' ועד הנוצרים האורטודוקסי ואח', תק-על 97(3) 953). מכאן הערעור.

נקבע כאן כי אין יסוד בדין לקיומה של זכות ערעור על ההחלטה השניה, שלעניינה אך חזר המערער וטען את אשר טען בדיון לעניין ההחלטה הראשונה, לאמור, שאין ביכולתו לבצע את פסק-הדין. תקנתו היתה לערער בזכות על ההחלטה הראשונה ולא לעתור לביטולה. אך הוא החמיץ את המועד. הטעות בבקשת ההליך – אינה מצדיקה הארכת המועד.

ככל שהדבר מתייחס להחלטה הראשונה אין עילה להתערב בהחלטת הרשמת. ככל שהדבר נוגע להחלטה השניה אכן אין למערער זכות ערעור לפי סעיף 8(1) לפקודת בזיון בית-המשפט, הואיל ואין מדובר בהחלטה הכופה את המערער במאסר או בקנס בשל אי-ביצוע צו של בית-המשפט. עם זאת, החלטה הדוחה בקשה לפי הסעיף האמור או הדוחה בקשה לביטול החלטה כאמור או לשינויה ניתנת לערעור לאחר נטילת רשות; אך המערער הגיש ערעור ולא בקשת רשות לערער ולכן לא היה מקום לקבלו מלכתחילה ובדיעבד יכול הרשם להורות על מחיקתו. לפיכך יש לדחות את הערעור.

הענשה בגין מעשי העבר, אפשרית רק במסגרת נקיטת הליך פלילי בעוד שההליך על-פי פקודת בזיון בית-משפט איננו הליך פלילי[142] (רק הערעור על הטלת הסנקציות נעשה כערעור פלילי); כאשר בית-המשפט דן על-פי הפקודה הוא אינו מוסמך לתקן חיובים שאותם ביקשו לאכוף על-פי הפקודה וממילא אינו מוסמך להטיל חיובים חדשים בלי הליך נפרד לקביעת אותם חיובים חדשים.

מדובר במקרה זה בערעור על פסק-דין שניתן על-פי פקודת בזיון בית-משפט, במהותו הוא ערעור פלילי הגם שתוייק וסומן כערעור בענייני משפחה. שני הצדדים הם בעל ואשתו אשר מנהלים משפטים לרגל משבר נישואין הן בבית-הדין הרבני והן בבית-משפט לענייני משפחה.

ההליכים בבית-משפט לענייני משפחה כוללים תביעת מזונות של האישה והילדים, כולל מדור ושימוש ברכב, הליכים על-פי חוק יחסי ממון בין בני-זוג, והליכים על-פי החוק למניעת אלימות במשפחה. בית-המשפט קמא פסק מזונות לאישה ולילדים בקובעו מזונות קצובים לשני הילדים בסך 1,800 ש"ח ובתוספת סכומים בלתי-קצובים גם הם לילדים; לאישה לא נפסקו מזונות בסכום כסף משום שבית-המשפט סבר שדי בהכנסותיה לצורך זה אולם קבע הוא את ההוראה הבאה: "באשר למכונית ששימשה את האישה עובר להגשת התביעה, ידאג הנתבע להחזיר לה את המכונית, או לספק לה מכונית חילופית במצב דומה. השימוש במכונית יעשה במתכונת בה נעשה עובר להגשת התביעה". המכונית לא סופקה על-פי ההחלטה והאישה פנתה לבית-משפט קמא בבקשה על-פי פקודת בזיון בית-משפט ובה ביקשה להפעיל סנקציות. בית-משפט קמא ביקש את תגובתו של הבעל וזה המציא תצהיר נגדי בו פרט כי לדעתו לא היה עליו להמציא לאשתו מכונית ספציפית, והוא מבקש להמציא לשימושה רכב משנת 1986 ולא את הרכב משנת 91. לבסוף נדחתה עמדת הבעל ולכן מעלה הוא טענות רבות וקשות על החלטת בית-המשפט קמא ועל ריבוי החיובים שהוטלו עליו אשר כולם פסולים לדעתו, ולא יכלו להינתן במסגרת דיון על-פי פקודת בזיון בית-המשפט.

בית-המשפט קבע כי החיובים השונים שהטיל בית-משפט קמא אינם בגדר חיובי מזונות. אלמנט הענישה והגמול על מעשי הבעל (כסממן לענישה) בולטים ביותר בכל מהלך ההחלטה.

ההליך היה על-פי פקודת בזיון בית-משפט. בהליך שכזה בית-המשפט אמור לדון רק בו עצמו תוך בדיקה מה הן הסנקציות המתאימות כדי לאכוף את החיוב אשר לא בוצע ואשר אותו מבקשים לאכוף. הוכח, ובית-המשפט קמא ציין זאת, שמכונית הלגסי 91 נמכרה. משכך, לא היה למעשה שום חיוב לביצוע, ולא היה מקום להטיל שום סנקציות משום שמהות ההליך של בזיון בית-המשפט הוא צפיה לגבי העתיד ואבטחת ביצוע החיוב בעתיד ולא הענשה על מעשים מן העבר. הענשה שכזאת בגין מעשי העבר, אפשרית רק במסגרת נקיטת הליך פלילי בעוד שההליך על-פי פקודת בזיון בית-משפט איננו הליך פלילי (רק הערעור על הטלת הסנקציות נעשה כערעור פלילי). משכך, הטלת הקנס בסך 7,500 ש"ח הוא ללא תכלית ונוגד את הפקודה.

החיוב היחיד שיש באותה החלטה היא אספקת מכונית הלגסי 91. כל השאר אינם בגדר חיובים שניתן לכפות על-פי פקודת בזיון בית-המשפט: הפסקה הראשונה מן ההחלטה קובעת שיש צורך לקיים דיון ודיון שכזה כלל לא נקבע. אי-קיומו בוודאי איננו מחדל של המערער שניתן לכפות בהליכי בזיון בית-משפט. אולם גם הפסקה השניה מאותה החלטה, בראשיתה, איננה החלטה מסויימת ומוגדרת עד כדי כך שניתן מייד לאכפה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, והרי מסירת רכב חילופי טעונה אישור של בית-משפט. משמע, יש צורך בהליך נוסף שבו תידון הצעת מכונית ובית-משפט יאשר או לא יאשר הצעה זו והכל קודם שניתן יהיה להפעיל הליכי בזיון בית-משפט על אי-הספקתו של רכב חילופי במקום מכונית הלגסי 91.

כאשר בית-המשפט דן על-פי פקודת בזיון בית-המשפט הוא אינו מוסמך לתקן חיובים שאותם ביקשו לאכוף על-פי פקודת בזיון בית-המשפט וממילא אינו מוסמך להטיל חיובים חדשים בלי הליך נפרד לקביעת אותם חיובים חדשים. לכן, כל אותם חיובים לא ניתן היה להטיל במסגרת הדיון נשוא הערעור, בין שמכנים אותם מזונות (שלא ניתן היה להטיל במסגרת אותו הליך), ובוודאי לא כשהם סנקציה על אי-אספקת מכונית הלגסי 91 שכאמור נמכרה ולא קיימת עוד. אין להטיל חיוב אשר יש בו הקדמת נקיטת הליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט לפני קיום דיון באי קיומו של החיוב, היינו זהו מעין מאסר על תנאי שלא ניתן להטיל במסגרת הליכי בזיון בית-המשפט וממילא לא ניתן להטיל קנס על תנאי השווה לו במהותו מבחינה עניינית.

חלוף המועד בין סעיף 8 לפקודת בזיון בית-המשפט וסעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי – הינו משמעותי ולא ניתן לשנותו.

על-פי סעיף 8 פקודת בזיון בית-המשפט "צו המטיל עונש שניתן על-ידי בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום על-פי סעיף 6 יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק-דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה...". סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 – קובע: "התקופה להגשת הערעור היא 45 ימים מיום מתן פסק-הדין...". חלוף המועד הנ"ל הינו משמעותי ולא ניתן לשנותו. [143]

בערעור פלילי זה נדונה החלטת בית-משפט השלום בחיפה, מיום 16.5.97. המערערים רכשו דירה והחלו לבצע בה שינויים. המשיבים, בעלי שאר הדירות בבניין, התנגדו לעבודות הבניה שהמערערים החלו לבצע, והגישו נגדם, לבית-המשפט קמא, ביום 14.4.97, את התובענה הנ"ל, בה ביקשו לאסור על המערערים לבצע את העבודות וכן ביקשו לחייב אותם להחזיר את מצב הבניין לקדמותו. בד-בבד עם הגשת התביעה, הוגשה בקשה בדרך המרצה לצו מניעה זמני. ניתן צו זמני במעמד צד אחד, שהושאר על כנו גם לאחר דיון במעמד שני הצדדים. ביום 27.4.97 הגישו המשיבים לבית-המשפט קמא בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט בה הוחלט, ביום 1.5.97 כי על המערערים "להסיר עוד היום עד השעה 18:00 את כיסויי העץ והברזנט שהתקינו סביב מעטפת הבניין שהינה למעשה חלק מהרכוש המשותף", וכן חייבה אותם "לאפשר למבקשים ו/או למי מביניהם, או מטעמם לצלם עוד היום, עד השעה 17:00 את מה שקורה מעבר לכיסויי העץ והברזנט דהיינו, להיכנס לתוך הדירה על-מנת לצלם את הנ"ל".

ביום 8.5.97 הגישו המערערים לבית-המשפט קמא בקשה ליתן צו מניעה זמני המורה למערערים להחזיר את המצב בבניין לקדמותו, וכן ביקשו לכפות על המשיבים, לפי פקודת בזיון בית-המשפט, ציות לצו שיצא מלפני בית-משפט זה ביום 4.5.97 המורה למשיבים שלא לבצע כל עבודות ברכוש המשותף ובפתחים בקירות החיצוניים וכן המורה למשיבים לאפשר למבקשים להיכנס לדירת המשיבים כדי לערוך צילומים, כל זאת על דרך של הטלת קנס על המשיבים ו/או הטלת מאסר על המשיבים עד אשר יצייתו המשיבים לצו בית-המשפט מיום 4.5.97 כאמור. בית-המשפט קמא קבע כי המבקשת הפרה באופן בוטה וחמור את צו בית-המשפט, והורה למשיבים "לפרק את כל המשקופים וחלונות האלומיניום מפתחי הדירה ששונו לאחר רכישת הדירה וזאת תוך 5 ימים מהיום, וכן להסיר את כל הברזנטים והקרשים שסביב מעטפת הדירה תוך 5 ימים מהיום, וכן להימנע מלכסות את פתחי הדירה בברזנטים ובקרשים וזאת תוך 5 ימים מהיום". עד היום לא קיימו המערערים את החלטת בית-המשפט קמא. עם זאת הגישו הם שני ערעורים אלה.

בית-המשפט קבע כי יש לדחות את הערעור. על-אף שהחלטת בית-המשפט קמא הומצאה למערערים ביום 17.5.97, הרי שהערעור הוגש רק ביום 25.8.97. לפי סעיף 8 של פקודת בזיון בית-המשפט "צו המטיל עונש שניתן על-ידי בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום על-פי סעיף 6 יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק-דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה...". סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 – קובע: "התקופה להגשת הערעור היא 45 ימים מיום מתן פסק-הדין...". במקרה דנן, חלפו מאז שניתנה החלטת בית-המשפט קמא ועד להגשת הערעור הפלילי כמעט חודשיים עד לפגרת בתי-המשפט ויותר מחודש נוסף לאחר תום הפגרה.

בפנינו קנס המתחדש מדי יום, בתנאי שהצווים לא יקויימו, על פני תקופה בלתי-מוגבלת. למעשה, אין בפנינו קנס שהוטל, אלא החלטה כי יהא בעתיד חיוב בקנס, על-פי משך ההפרה, ולפי סכום של 1,000 ש"ח ליום. לא הוכח לשופטת קמא כי הצווים לא קויימו, ובמשך איזו תקופה לא קויימו, לאחר חלוף 5 הימים שקצבה בהחלטתה. לפיכך, אין זה צו אופרטיבי הקונס את המערערים, אלא מעין אזהרה המעמידה אותם על כך כי זו הסנקציה הצפויה נגדם אם לא יקיימו את הצווים.

מאסר מותנה הוא אמצעי ענישה, ולא נכלל באמצעי האכיפה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. המערערים הפרו את הצווים וחוייבו להשיב את המצב לקדמותו. הם לא עשו כן. מטרת הליך הבזיון היא להביא לידי קיומו של הצו והוצאתו מהכוח אל הפועל. לפיכך הם הוזהרו כי אם יתמידו בכך, ייקנסו. ככל שתימשך ההפרה, כך יגדל הקנס, העשוי להגיע לסכומים ניכרים, לאור הבסיס לחישוב של 1,000 ש"ח ליום. על-מנת ליתן תוקף אופרטיבי להחלטה זו, שומה על הנפגע לנקוט צעד נוסף, לפנות לבית-המשפט שבוזה בבקשה על-פי הפקודה, ולבקש, לאור הזמן שחלף ואי-קיום הצווים, את הטלת הקנס, הלכה למעשה, על המבזה. אמנם, הוחלט שהקנס יחושב לפי סכום של 1,000 ש"ח ליום, אך, אין פירוש הדבר שהטלת הקנס בפועל היא עניין אוטומטי. כאמור, יש בכך אזהרה למבזה על הסיכון שבפניו הוא עומד. בית-המשפט יצטרך לשמוע את טענות הצדדים הרלוונטיות לעניין: לגבי הזמן שחלף, הסיבות לאי-קיום הצו, שמא קויים הצו בחלקו, וכיוצא באלה טענות, ואז יטיל על המבזה את הסנקציה הראויה, תוך שמירה על שיקול-דעתו בנדון זה, לאורך כל ההליך.

ב- ע"א 228/63[144] נדון באריכות טיבה של החלטה הדוחה בקשה לאכוף ביצוע צו בית-המשפט לפי סעיף 6 בכל הקשור לזכות הערעור. מחמת חשיבות הסוגיה מובאים דברי בית-המשפט בשם אומרם ובאורח מלא.

נפסק-מפי כב' השופט ברנזון בעמ' 2544:

"ערעור זה בדיון יסודו.
תוך מהלך הדיון בתביעה אזרחית החליט בית-המשפט השלום בתל-אביב, בהסכמת בעלי-הדין, להעביר את העניין לבוררות וציווה על המשיב להפקיד בקופת בית-המשפט לטובת המערער תשלומים חודשיים מסויימים עד לסיום הבוררות. המשיב הפקיד מספר תשלומים ובעוד הבוררות נמשכת, הפסיק. המערער ביקש אז מבית-המשפט לכוף על המשיב ציות לצו בדבר הפקדת התשלומים, על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. בית-משפט השלום דחה את הבקשה. בערעור על ההחלטה, שהוגש ברשותו של בית-משפט השלום, דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור על-הסף. בית-המשפט המחוזי נימק את החלטתו בכך, כי החלטה בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, אינה פסק-דין שניתן לערער עליו בזכות לפי סעיף 29(א) לחוק בתי-המשפט, התשי"ז1957-, שהרי היא אינה חותכת סופית את המחלוקת שבין בעלי-הדין, והיא גם איננה החלטת ביניים בעניין אזרחי הניתנת לערעור לפי סעיף 29(ב) לחוק בתי-המשפט, התשי"ז1957-. לדעת בית-המשפט המחוזי הדיון בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט הוא דיון מיוחד במינו בעל צביון פלילי שאינו נופל לא בגדרו של סעיף-קטן (א) ולא בגדרו של סעיף-קטן (ב) של סעיף 29 לחוק בתי-המשפט, ועל-כן אין עליו ערעור לפי חוק זה, פרט לזכות הערעור שניתנה לפי סעיף 8 לפקודת בזיון בית-המשפט.
השאלה העומדת איפוא להכרעה בערעור זה היא, מה הוא אופיו של הדיון בבקשה כאמור ומהו טיבה של החלטה הדוחה בקשה לאכוף ביצוע צו בית-המשפט באמצעים הנתונים לו לפי סעיף 6 לפקודה. הלכה פסוקה היא, כי סעיף 6 הנדון אינו מהווה סעיף עונשין וגם אין בו גוון פלילי. המדובר בו הוא "בבזיון אזרחי" של בית-המשפט, שמטרתו לפתוח פתח לצד הנפגע על-ידי אי-ציות יריבו לצו בית-המשפט לבקש מבית-המשפט לאכוף על היריב הסרבן ציות לצו. ב- ע"פ 6/50 ישראל לויט נ' אנגל, פ"ד ד 459; פי"ם ז' 88 (1), אמר השופט אולשן:
'בזיון בית-המשפט מהסוג השני – במקרה של אי-ציות לצו בית-המשפט – הוא עניין שבין הצדדים וגורר אחריו סנקציות שנוקטים לגבי הצד המפר את הצו, כדי לכוף עליו ציות לצו ואין בהן משום הטלת עונש, בעל עבירה פלילית.' (שם, (1), פ"ד ב' 461; פי"ם 91).
ולמטה מזה:
'...האם מותר להשתמש בסעיף 6(1) של פקודת בזיון בית-המשפט, גם כשהטלת הקנס, או המאסר, נדרשת לא לשם השגת ביצוע הצו על-ידי הצד שהפר אותו, אלא לשם הטלת עונש גרידא? אני סבור שהתשובה היא שלילית...'
סעיף 6(1) אינו מדבר על הקנס, או המאסר, כעל עונש, שמטילים בעד עבירה פלילית, כי אם כאמצעי הבא לכוף על צד אחד ציות לצו בית-המשפט, כלומר בחינת 'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני' (שם, (1), פ"ד ב' 462; פי"ם 92).
בקיצור, סעיף 6(1) דן במה שקרוי בזיון אזרחי של בית-המשפט על-ידי המריית צו שניתן על-ידיו והצד המעוניין בדבר מפעיל את בית-המשפט למניעת הבזיון. דיון כזה הוא דיון אזרחי מובהק המתנהל בין בעלי-דין יריבים.
טענתו העיקרית של בא-כוח המשיב היא, כי מאמירתו המפורשת של סעיף
8(1) לפקודת בזיון בית-המשפט בדבר קיומה של זכות ערעור על צו עונשי שניתן על-ידי בית-המשפט בבקשה על-פי סעיף 6 לעומת שתיקתו ביחס לאפשרות ערעור במקרה של דחיית הבקשה, יש ללמוד כי במקרה האחרון אין זכות ערעור, כי זכות ערעור היא זכות מהותית הקיימת רק במידה שהחוק מעניק אותה במפורש ושתיקת החוק אינה מספיקה. נכון, כי שתיקת החוק אינה מספיקה להענקת זכות ערעור, אבל היא גם אינה מספיקה כדי לשלול זכות ערעור שיכולה להיות קיימת על-פי חוק כללי אחר. העובדה כי סעיף 8(1) דן בזכות ערעור על צו המטיל עונש בבקשה לפי סעיף 6(1), ועובר בשתיקה על עניין הערעור על החלטת סירוב להטיל עונש, אינה שוללת את האפשרות כי גם במקרה האחרון ישנו ערעור על-פי הוראת חוק אחרת. ואומנם, הוראת חוק כזו מצויה, לדעתי, בסעיף 29(ב) לחוק בתי-המשפט הקובע לאמור:
'החלטות של בית-משפט שלום בבקשות לצווי-ביניים, לצווים זמניים או להחלטות ביניים אחרות, בעניינים אזרחיים, ניתנות לערעור לפני בית-משפט מחוזי, או מאת בית-משפט השלום.'
כלום ייתכן, כי כאשר בית-המשפט נעתר לבקשה ומחליט לכפות על העומד במריו מילוי הצו המקורי של בית-המשפט, יש לממרה זכות ערעור, ואילו אם הבקשה נדחית אין למבקש תרופה על דרך הערעור? בקשר לכך אומר בית-המשפט המחוזי:
'במקרה שבית-המשפט לא נעתר לבקשה מסוג זה הרי יש לפרש את עמדתו בכך כי או שלא ראה בהתנהגותו של הצד הנתבע לפניו בזיון לבית-המשפט, או שמחל על בזיונו, ולכן מתקבל על הדעת שלא תהיה זכות לערער על החלטה זו.'
מובן מאליו, כי המחוקק יכול ליצור אנומליה כזאת, שלצד אחד תהיה זכות ערעור ולצד שני לא. כשלעצמי, לא הייתי ממהר להגיע למסקנה כזאת, המפלה בין צד לצד באותו דיון, אלא אם ברור בהחלט שאומנם רצה המחוקק ליצור מצב כזה. לדעתי, ברור בהחלט כי ההפך מזה הוא הנכון.
כנגד דעה זו מעלה בא-כוח המשיב שורה של טענות, ואדון בהן כסדרן. הטענה הראשונה היא, כי החלטת הסירוב של בית-המשפט השלום להפעיל את סמכותו לפי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט היא בעלת אופי מינהלי ולא שיפוטי ובתור שכזאת אינה ניתנת לערעור. כל מה שבית-המשפט נתבע לעשות על-פי בקשה כזאת הוא לתבוע את עלבונו הוא מן הצד הממרה את צו בית-המשפט, על-ידי הטלת מאסר או קנס, ולא להעניק סעד למבקש. כאשר בית-המשפט מסרב לעשות כן הוא רק מוחל על כבודו והדבר אינו נוגע למבקש. ראיה לדבר שהחלטה בבקשה לפי הסעיף הנדון היא מינהלית ולא שיפוטית, מוצא בא-כוח המשיב בכך שהמחוקק ראה לנכון להעניק זכות ערעור במיוחד ובמפורש למקרה שניתן צו-כפיה, שאילמלא כן מה טעם היה בכך?
עיקר התשובה לטענה זו כבר ניתן ב- ע"פ 6/50, הנ"ל. במקרה של פניה לבית-המשפט בקשר לבזיון אזרחי בעקבות המריית צו של בית-המשפט יכול אומנם בית-המשפט למחול על כבודו הוא, אבל בעשותו כן הוא פוגע בזכויות המבקש שיש לו עניין ישיר שהצו שניתן על-ידי בית-המשפט יקויים. לכן, לא רק שאין לראות שהחלטה הדוחה בקשה לאכוף ציות לצו החלטה שאינה נוגעת למבקש אלא שהיא ממש פוגעת באינטרסים שלו. כפי שהוסבר ב- ע"פ 6/50 הנ"ל, כוונתו של המחוקק במתן זכות ערעור על החלטה חיובית בבקשה לפי סעיף 6(1) לפקודה היתה להקל עם זה שמטילים עליו עונש או קנס ולאפשר לו הגשת ערעור כאילו היתה ההחלטה גזר-דין פלילי, כלומר, רק לצרכי ערעור דומה החלטה לפי סעיף 6(1) המטילה קנס או מאסר לגזר-דין פלילי, אך אין היא גופה נחשבת לגזר-דין פלילי. אופי הדיון הוא מתחילתו ועד סופו דיון אזרחי המתנהל בין שני צדדים והחלטה בו לכאן או לכאן נשארת החלטה בעניין אזרחי. המחוקק ראה לנכון להקל עם אותו צד אשר כתוצאה מן הדיון הוטל עליו קנס או מאסר ואפשר לו להגיש ערעור על החלטה כזאת באותם התנאים שמוגש ערעור על גזר-דין פלילי. כתוצאה מזה הוא פטור, למשל, מתשלום אגרות המשפט ומשאר הדרישות העשויות להכביד על הגשת ערעור בעניין אזרחי. מאידך, לא ראה המחוקק לטוב לפניו לפטור את הצד השני מהתנאים החלים על הגשת ערעור בעניין אזרחי באשר לגביו, במקרה של דחיית הבקשה, נשאר העניין כמו שהתחיל בעל אופי אזרחי מתחילתו ועד סופו.
טוען בא-כוח המשיב, כי אבחנה כזו עשויה ליצור מצב משונה ביותר באשר הוראות שונות תחולנה לגבי ערעור שיוגש על אותה החלטה על-ידי צד זה או אחר, והערעור עשוי גם לשנות את אופיו ומהותו מערכאה אחת לרעותה, שפעם הוא יהיה ערעור פלילי ופעם הוא יהיה ערעור אזרחי. לדוגמה: זכה המבקש בבית-משפט השלום, יגיש המשיב ערעור פלילי לבית-המשפט המחוזי, ואם יזכה בערעורו, יצטרך המבקש להגיש לבית-המשפט העליון ערעור אזרחי דווקא; במקרה ההפוך של דחיית הבקשה על-ידי בית-משפט השלום, יגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי ערעור אזרחי, ואם יזכה שם יהיה ערעור המשיב לבית-המשפט העליון בגדר ערעור פלילי. הדעת אינה סובלת שעטנז כזה בין הדיון הפלילי והאזרחי.
נכון הדבר, כי מצב זה הוא בלתי-רגיל אך אינו בלתי-אפשרי. ראשית, אין הטענה מדוייקת בתכלית, כי הערעור על החלטה הכופה ציות לצו בית-המשפט הוא ערעור פלילי ממש.
כפי שהוסבר לעיל, סעיף 8 לפקודה בזיון בית-המשפט, אינו קובע זאת. הוא רק קובע כי הגשת הערעור תהיה לפי התנאים של ערעור פלילי, ומטרת ההוראה הזאת היא להקל על האיש שנגדו ניתנה ההחלטה. שנית, אין זה דבר בלתי-ידוע במשפט שלנו שלצורך ערעור יהא דינה של החלטה שונה, לפי תוכנה. כפי שמסביר זאת השופט זוסמן בדוגמאות שהוא מביא משטח הדיון האזרחי בספרו סדרי הדין האזרחי, מהדורה שניה, עמ' 460, שם הוא מסכם את דעתו לאמור:
'דין ההחלטה, לצורך הערעור, אינו חייב להיות אחיד, אלא יכול להיות תלוי בכך אם זכה התובע או אם זכה הנתבע.'
טענתו הבאה של בא-כוח המשיב היא, כי אף אם נניח שלפי ניסוחו חל על המקרה שלפנינו סעיף 29(ב) לחוק בתי-המשפט, הוא נדחה מפני פקודת בזיון בית-המשפט, שהוא חוק מיוחד בהשוואה לחוק בתי-המשפט, ובהתנגש שני החוקים גובר כוחו של החוק המיוחד על החוק הכללי. גם כאן ישנו גרעין של אמת לגבי הכלל המשפטי החל במקרה של התנגשות בין שני חוקים, שאין ליישב ביניהם, שאז מעדיפים את הוראת החוק המיוחד על פני הוראת החוק הכללי. ברם, הכלל הזה אינו פועל כאן, כי אין כל סתירה בין סעיף 29 לחוק בתי-המשפט וסעיף 8(1) לפקודת בזיון בית-המשפט. סעיף אחרון זה קובע דין מיוחד לערעור של הצד שנגדו ניתן צו מאסר או קנס כדי לכפות את ציותו לצו המקורי של בית-המשפט. דין מיוחד זה בא איפוא במקום הדין הכללי בסעיף 29 לחוק בתי-המשפט, ויש לנהוג על-פיו, וזאת בהתאם לסעיף 49(4) לחוק בתי-המשפט השומר על תוקפו של כל חוק אחר 'השולל זכות ערעור או מתנה לה תנאים'. אולם סעיף 8(1) לפקודת בזיון בית-המשפט עובר בשתיקה על זכות הערעור ועל צורת הערעור של אותו הצד הנפגע מהחלטה הדוחה את בקשתו. שתיקה זו אין לפרשה כשלילת זכות ערעור כזאת ועל-כן אין בה משום סתירה לגבי ההוראה הכללית שבסעיף 29 לחוק בתי-המשפט, העומד במלוא התוקף לגבי החלטה כזאת. יצויין, כי סעיף 8(2) לפקודת בזיון בית-המשפט, הדן בערעור על צו המטיל עונש שניתן על-פי סעיף 3(1) (שבוטל בינתיים ובחלקו הוחלף על-ידי סעיף 42 לחוק בתי-המשפט), קובע באופן ברור ומפורש, כי כפוף להוראות סעיף 3(2) אין ערעור. זוהי שלילה מפורשת של זכות הערעור והעובדה שהמחוקק ראה צורך לקבוע זאת מראה שאילמלא עשה כן היה מובן שקיים ערעור על-פי ההוראות הכלליות המעניקות זכות ערעור.
טענתו הבאה של בא-כוח המשיב היא כולה פליאה. הטענה היא, כי חוק בתי-המשפט לפי מהותו אינו חוק מהותי אלא דיוני, ומשום כך אין בכוחו להעניק זכות ערעור, שהיא זכות מטריאלית. תמיד חשבתי, כי נעלה מכל ספק הוא שלפי המשטר החוקתי השורר במדינה, הכנסת היא ריבונית ובכוחה לחוקק כל חוק ולמלאו תוכן כעולה על רוחה. אין כלל להעלות על הדעת אפשרות של שלילת תוקפו של חוק הכנסת או של הוראה בחוק הכנסת שנעשה כדין על יסוד נימוק זה או אחר; מה גם שההבחנה שבא-כוח המשיב רוצה לעשות היא תפלה וחסרת שחר. חוק בתי-המשפט הוא חוק מהותי ממדרגה ראשונה בקבעו את ההירארכיה של בית-המשפט במדינה, הרכבם וחלוקת התפקידים והסמכויות ביניהם, לרבות זכות הערעור הכללית מערכאה אחת לשניה בעניינים אזרחיים ופליליים (סעיפים 19 ו29-), להוציא המקרים המיוחדים שבהם נשללה זכות ערעור או הותנו לה תנאים לפי חוקים מיוחדים (סעיף 49 (4)).
טענתו האחרונה של בא-כוח המשיב היא, כי החלטה הדוחה בקשה לפי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט, אינה צו ביניים או צו זמני, ועל-כן לא חל עליה סעיף 29(ב) לחוק בתי-המשפט. אינני תופש מה עשויה טענה זו להועיל למשיב. אם כטענתו ההחלטה אינה בגדר צו ביניים או צו זמני, הרי היא פסק-דין הניתן לערעור בזכות לפי סעיף 29(א) לחוק (והערעור הוגש הרי תוך המועד החוקי). אולם הטענה לגופה אינה נכונה. החלטה לפי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט היא החלטת ביניים שחל עליה סעיף 29(ב) לחוק בתי-המשפט, אף כי היא ניתנה לאחר גמר הדיון בעניין עצמו. למסקנה זו הגיע בית-המשפט המחוזי בתל-אביב ב- ע"א 394/58 (3) וסמוכין לה אפשר למצוא גם ב- ע"א 273/56 דבורה לבני נ' צדוק אושרוביץ, פ"ד יא 647; פי"ם כ"ח 291 (2), שם נאמר מפי השופט זוסמן:
' "פסק-דין" כמשמעותו בסעיף הנ"ל (הכוונה היא לסעיף 13 לפקודת שיפוט בית-משפט השלום, 1947), כמו שניסיתי להסביר בפסק-דיני הנ"ל, פירושו: ההחלטה המסיימת את בירור המשפט, להבדיל מצו ביניים, הניתן בדרך-כלל תוך כדי בירור, אשר עוד עתיד להימשך.
אמרתי, 'בדרך-כלל', כיוון שפעמים עשוי אף צו ביניים להינתן אחרי גמר המשפט, והוא כשאין עניינו אלא ביצוע אותן הזכויות עליהן כבר פסק בית-המשפט.' (שם, (2), פ"ד ב' 649; פי"ם 294)."
נפסק מפי כב' השופט כהן בעמ' 2548:

"אני מסכים שיש לקבל ערעור זה.

בית-המשפט המחוזי טעה בשתיים: ראשית, בסברו כי הצו הנדון כאן אינו בגדר צו ביניים או החלטת ביניים אחרת בעניין אזרחי, כמשמעותם בסעיף 29(ב) לחוק בתי-המשפט, התשי"ז1957-; ושנית, בפסקו שבהליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט אינו בא המבקש אלא 'לתבוע את עלבונו של בית-המשפט', ועל-כן יש להניח שאם בית-המשפט לא נעתר למבקש – 'או שלא ראה בהתנהגותו של הצד הנתבע לפניו בזיון לבית-המשפט, או שמחל על בזיונו.'
אשר לנקודה הראשונה, הלכה פסוקה היא באנגליה שהליכים לפי דיני בזיון בית-המשפט, הבאים לאכוף על אחד מבעלי-הדין בתובענה פלונית לקיים צו ביניים שניתן באותה תובענה, הם הליכים דיוניים (matters of procedure) במסגרת התובענה ההיא, וחל עליהם דין הערעור החל על כל החלטת-ביניים דיונית אחרת (ראה: Lever Bros. Ltd. v. Kneal; (1937), 2 All E.R. 477 (4)). הצו הבא לאכוף את ביצועו של הצו הקודם, אינו אלא מעין המשך של הצו הקודם, ולעניין הערעור דין אחד לשניהם (שם, (4), בעמ' 480). מאחר ואין חולקין שההחלטה הקודמת, בה חוייב המשיב להפקיד סכומי כסף בקופת בית-המשפט, היא בגדר צו ביניים או החלטת ביניים אחרת בעניין אזרחי, כמשמעותם בסעיף 29(ב) הנ"ל, ממילא נופל גם צו האיכוף לפי פקודת בזיון בית-המשפט במסגרת זו.
ואשר לנקודה השניה, נראה לי שאין בהליכים הנדונים כאן לא תביעת עלבונו של בית-המשפט, כביכול, ולא מסירת אותו עלבון לשיקול-דעת בית-המשפט, כאילו ברצותו מעניש וברצותו מוחל, המונח "בזיון" עלול להטעות: אל תחת גג האחד של פקודת בזיון בית-המשפט הוכנסו הוראות שונות, מהן הבאות להעניש על מעשים שיש בהם משום הפרעה או הכשלה של בתי-המשפט לעשות צדק, והן הידועות באנגליה כדיני 'הבזיון הפלילי'; ומהן הבאות להבטיח ביצועם של צווי בתי-המשפט, והן הידועות באנגליה כדיני 'הבזיון האזרחי'. הצד השווה שבהן הוא שלא באלה ולא באלה תובע בית-המשפט את עלבונו, או מתנקם או מעניש על פגיעה בכבודו (לעניין פגיעה כאמור, ראה סעיף 131 לפקודת החוק בפלילי, 1936); ולא הרי אלה כהרי אלה, שבבזיון הפלילי מעניש בית-המשפט על מעשה או מחדל הבאים להכשיל או להפריע את בית-המשפט בעשיית דין צדק, ואילו בבזיון האזרחי כופה בית-המשפט את הוצאת צוויו שלו מן הכוח אל הפועל (ראה, הולסברי, מהדורת הייל-שאם, כרך 7, עמ' 2, הערה ב'). בלשונו של השופט Cotton:
'יש הרבה בזיונות של בית-המשפט שאינם בעלי אופי פלילי: למשל, כשאדם אינו מציית לצו בית-המשפט שנעשה בהליכים אזרחיים, אם צו-עשה ואם צו-לא-תעשה... כשמתבקש בית-המשפט לאסרו על בזיון – אין זה אלא הליך להביא לידי קיום הצו בתובענה עצמה, ואין בו שום דבר בעל אופי פלילי... מה שאין כן כאן, שהמערער עשה מעשה למנוע את עשיית הצדק, במנעו את בית-המשפט מלדון כהלכה בתובענה של גירושין: זהו בעליל בזיון בעל אופי פלילי...'
(O'shea v. O'shea & Parnell; (1890), 15 P. D. 59, 62, 63 (5))
הבחנה זו עתיקת-יומין היא, וכבר מצינוה בספרו הגדול של בלקסטון
(Blackstone) על דיני אנגליה שכתב וזו לשונו:
'... למעשה, תפיסת אדם (attachment) בשל רוב סוגי הבזיון, ובפרט בשל אי-תשלום הוצאות ואי-קיום פסקים (awards), יש לראותה כהליך אזרחי של הוצאה-לפועל לטובת הצד שנפגע, אף-על-פי-כן שהיא נעשית בצורת הליך פלילי בשל בזיון הסמכות של בית-המשפט. ועל-כן פסקו שבזיונות שכאלה וכל הליכים בעקבותם, שלאמיתו של דבר הינם הסעד האזרחי הניתן לאדם אינדיבידואלי בשל פגיעה בזכויותיו הפרטיות, אינם נפגעים או מופקעים על-ידי חוקי חנינה כלליים...' (ספר 4, עמ' 285).
(וראה גם פסקי-הדין האנגליים המובאים בפסק-דינו של השופט דונקלבלום ז"ל ב- ע"פ 6/50 ישראל לויט נ' אנגל, פ"ד ד 459, 466).
סיכומו של דבר: משציווה בית-המשפט על אדם לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה, ואותו אדם לא ציית לצו או הפר אותו, כופה עליו בית-המשפט את קיום הצו, על-ידי שיטיל עליו קנס או מאסר, כאמור בסעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט; ובלבד -
(א) שאפשר עוד, על-ידי הטלת מאסר או קנס, לכפות עליו את קיום הצו, ולא נוצר בינתיים מצב שהצו לא ניתן עוד לביצוע (ע"פ 6/50, שם (1), בעמ' 460-461 ו-470).
(ב) שאינן מצויות דרכי סעד אחרות בידי הצד הנפגע, כגון הליכי הוצאה-לפועל רגילים; בלשון של השופט Mathew:
'אין להיזקק להליכי בזיון לשם מתן סעד אזרחי, כשקיימת דרך אחרת לעשות צדק.'
(Re Davies, (1888), 21 Q. B. D. 236 at p. 239, (6)).

אבל בהתקיים שני התנאים האלה, זכותו של הצד הנפגע היא לקבל סעדו מבית-המשפט על-פי סעיף 6(1) הנ"ל, ואין בית-המשפט רשאי להשיב פניו ריקם רק באשר מוכן הוא למחול על בזיונו.
כיוון שכך, הרי בהליך אזרחי מובהק הכתוב מדבר, ומן הטעמים המבוארים בפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט ברנזון, אף אני בדעה שאין בהוראות סעיף 8(1) לפקודה כדי לשנות מן הדבר הזה.
התוצאה היא שאנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומחזירים אליו את הדין על-מנת שידון בערעור לגופו. על המשיב לשלם את הוצאות הערעור של המערער בסכום כולל של -.300 ל"י."
אי-הבנת משמעותו של סעיף 8 הביאה את בעלי דין עד כדי תקלה. תיקון התקלה נעשה לא אחת בדרך של הגשת בקשה להארכת מועד.[145]

נפסק מפי כב' הרשמת א' אפעל-גבאי:

"איני מוצאת יסוד בדין לטענה, כי למבקש זכות ערעור על-פי סעיף 8(1) לפקודת בזיון בית-משפט (להלן: הפקודה) על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 29.10.97, שלא לבטל את ההחלטה מיום 1.9.97 אשר ניתנה על-פי סעיף 6(1) לפקודה. לפיכך, יש לדון בבקשה החלופית להארכת המועד להגשת ערעור על ההחלטה מיום 1.9.97.
העילה להגשת הבקשה להארכת המועד שבפני נעוצה בטעותו של בא-כוח המבקש אשר הגיש בבית-המשפט המחוזי בקשה לביטול החלטה במקום להגיש לבית-המשפט העליון ערעור על ההחלטה מיום 1.9.97, המחייבת אותו לקיים את פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 12.2.98 ב- ת"א 832/95.
חשוב להדגיש, כי בית-משפט קמא דן בהחלטתו מיום 1.9.97 בטענה אשר שימשה בסיס לבקשת הביטול של אותה החלטה שהגיש המבקש, היא הטענה בדבר חוסר היכולת לבצע את פסק-הדין. בית-המשפט קבע, כי הטענה אינה ראויה להישמע, שכן המבקש הציג עצמו כשליח של הפטריארכיה, ואין כל ספק שהוא יכול להשיג את כל המסמכים שנדרש למסרם.
איני סבורה כי הטעות האמורה בבחירת ההליך יכולה לשמש עילה להארכת המועד במקרה זה. כאמור, נושא הקשיים בביצוע פסק-הדין שהמבקש נתקל בהם, לטענתו, היה ידוע כבר ביום 1.9.97 בעת הדיון בבקשת המשיבים על-פי הפקודה. אין המדובר באירוע בלתי-צפוי אשר ארע לאחר חלוף המועד לערער על הצו על-פי הפקודה, אלא, כמבואר, בנושא אשר היה ידוע ומוכר זה מכבר. לא היה מקום, איפוא, לנקוט בהליך של בקשה לביטול החלטה, כי אם להגיש ערעור במועד.
אשר על-כן, החלטתי לדחות את הבקשה להארכת מועד."

מקבץ ההלכות אשר יצביע על הדרך בה בחנו בתי-המשפט את סוגיית הערעור בסיטואציות עובדתיות שונות.

א. ערעור על החלטה במסגרת הליכי בזיון בית-משפט הקובעת כי הופר צו ביניים – ערעור פלילי
ע"פ 3550/97, רע"א 3337/97 בזק – החברה הישראלית לתקשורת ואח' נ' קשת שרותי מידע בע"מ, תק-על 97(3) 496.

לטענת המשיבה הפרה המערערת צו ביניים שהוצא נגדה, ועל-כן היא פתחה בהליכי בזיון בית-משפט נגדה.

בית-משפט החליט כי המערערת אכן הפרה את הצו והיתרה בה בקובעו כי כל הפרה נוספת, בין במעשה ובין במחדל, אשר יביאו לחסימת קו טלפון לחיוג ישיר עם יעד כלשהו עימו מקיימת מדינת ישראל קשר טלפוני ישיר, אלא-אם-כן תוכיח המערערת כי חסימת קו כזה נעשתה על-ידי גורם שלבזק בינלאומי אין כל קשר עימו וכי אין בידה כל אלטרנטיבה להסרת החסימה.

החלטה זו תקפה בזק בשני הליכים מקבילים, בערעור פלילי ובבקשת רשות ערעור אזרחי אם כי נותר רק הערעור הפלילי הנדון כאן.

בית-המשפט הבהיר, בתחילת דבריו, כי אכן מדובר בערעור פלילי על כל המשתמע מהליך פלילי באשר הליך פלילי הוא – אך בתוכנם של דברים אין המדובר אלא בהליך ביניים תוך כדי תביעה עיקרית שמנהלת המשיבה נגד המערערת.

בית-המשפט הגיע למסקנה כי ההחלטות אשר נטען כי המערערת הפרה אינן חד-משמעיות בלשונן.

"בל נשכח כי מדברים אנו בהליך פלילי, ואופיו של ההליך אוצל מעצמו על הקפדנות הדרושה בפירוש הצו שטוענים כי הופר. בהחלטתו שמיום 16.4.97 – היא ההחלטה העומדת לפנינו בערעור – פירש השופט שלו את הצו הקודם, ואולם "פירוש" זה היה בו גם מעשה של יצירה. כך אמורים הדברים בנושא ה"חסימה" – כפירושו בהחלטתו של השופט שלו – וכך אמורים דברים בנושא חיובה של בזק להימנע מחסימה. משכך פני הדברים, שוב לא נוכל לחייב את בזק בהפרת הצו הראשון שהוצא נגדה."

ב. בהתאם להוראות סעיף 8 לפקודה האמורה, הערעור על החלטה מכוח סעיף 6 הוא "באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק-דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה". אי-לכך, לא היה מקום לכלול ערעור על החלטה זו במסגרת ערעור אזרחי – ודין הערעור (שהוגש כערעור אזרחי) להימחק – ככל שהוא מופנה נגד החלטה זו
ע"א 313/98 נ. א. יוזמות חקלאיות בע"מ נ' קיבוץ רשפים, תק-על 2000(1) 312.

נפסק-מפי כב' הרשם אמיר זולטי:

"בפני בקשה לדחיית ערעור.
1. ביום 15.1.98 הוגש הערעור. הערעור מתייחס לשתי החלטות של בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נ' דנון): הראשונה שבהן מיום 28.12.97.
בהחלטה זו עשה בית-המשפט המחוזי שימוש בסמכותו מכוח פקודת בזיון בית-משפט והטיל על כל אחד מן המשיבים בבקשה שבפני (המערערים), ביחד ולחוד, קנס של 300 ש"ח ליום עד יומצא שטר חוב למבקש (המשיב בערעור), בהתאם להסכם פשרה בין הצדדים (מיום 1.8.97. להלן: "הסכם הפשרה") שקיבל תוקף של החלטה ביום 26.8.97. והשניה מיום 31.12.97, ובה חוייבו המשיבים, בחלק מן ההחלטה שהוגדר כ"פסק-דין" לשלם למשיב סך של 642,123 ש"ח. בהודעת הערעור טענו המשיבים, כי לא היה מקום ליתן פסק-דין נגדם, הואיל ופסק-הדין האמור ניתן במסגרת תביעה שהוגשה על ידם, שעה שהמבקש לא הגיש כל תביעה או תביעה שכנגד וממילא לא ביקש כל סעד. בהתייחסם להחלטה לפי פקודת בזיון בית-משפט טענו המבקשים, כי לא היה צידוק, בנסיבות העניין לנקוט נגדם סנקציות לפי פקודה זו.
2. כשנה לאחר הגשת הערעור, ב- 17.11.98 הגיש המבקש "הודעה" ובה ביקש את דחיית הערעור מן הטעמים הבאים: הערעור הוגש על שתי החלטות ביניים וככזה הוא טעון רשות; המבקש הגיש כתב-תביעה שכנגד מטעמו ב-17.5.98, בהתאם להסכם הפשרה ובהתאם לרשותו המפורשת של בית-המשפט המחוזי, בהחלטה מיום 8.1.98, שלא נזכרה בהודעת הערעור, עקב כך ניטל תוקפם של נימוקי הערעור והוא הפך אקדמי; ההחלטות נשוא הערעור התקבלו לאחר דיון ממושך ואין מקום להידרש אליהן.
3. המשיבים מתנגדים לבקשה. הם כופרים בטענה, כי העלימו מידע מבית-המשפט, וטוענים, כי עצם הגשת כתב-התביעה שכנגד כחצי שנה לאחר מתן ההחלטות נשוא הערעור היא המעידה על הפגם שבהן. עוד הם טוענים, כי ההחלטה מכוחה חוייבו בהוצאות, היא במהותה פסק-דין חלקי, תהא כותרתה אשר תהא.
4. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים החלטתי לקבל באופן חלקי את הבקשה, שלא מטעמי המבקש. ההחלטה מיום 28.12.99 ניתנה, כאמור בה, לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט, ולפיכך, ובהתאם להוראות סעיף 8 לפקודה האמורה, הערעור עליה הוא "באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק-דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה". אי-לכך, לא היה מקום לכלול ערעור על החלטה זו במסגרת ערעור אזרחי – ודין הערעור (שהוגש כערעור אזרחי) להימחק – ככל שהוא מופנה נגד החלטה זו (וראו: בש"פ 7053/99 יוסף דיאמנט נ' הנרי מוסקוביץ, תק-על 99(3) 572). עם זאת לא מצאתי לנכון למחוק או לדחות את הערעור המתייחס להחלטה מיום 31.12.97. בהחלטה זו (וליתר דיוק, בפסקה 1) שלה, בעמוד 2 להחלטה) ניתן למעשה "פסק-דין חלקי" המחייב את המשיבים באופן סופי וחד-משמעי בתשלום כספים המגיעים, לשיטתו של בית-המשפט המחוזי, למבקש. פסק-דין זה עומד בהגדרת תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, כפי שפורשו בפסיקה: (וראו, לדוגמה: ע"א 907/85 פנון ואח' נ' שטראוס חב' לשיווק (תש"ל) בע"מ, פ"ד מג(1) 106, ראו גם ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין, 526) ומטעם זה, לא נזקקו המשיבות לרשות לערער עליו. טענות המבקש באשר לעצם טענות הערעור הן עניין לדיון בערעור גופו ואין בהן כדי להביא למחיקתו או דחייתו על-הסף.
אי לכך, אני מורה על מחיקת חלקו של הערעור המתייחס להחלטת בית-המשפט המחוזי מיום 28.12.97. יתר חלקי הערעור יעמדו בעינם.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות."

ג. סעיף 8 לפקודת בזיון בית-המשפט קובע כי הערעור על החלטות בית-המשפט, המטילות עונש בגין הפרת צווי בית-משפט, דינו כדין ערעור על פסק-דין פלילי. מכיוון שכך, דרך תקיפת החלטת בית-המשפט המחוזי אינה הגשת בקשת רשות ערעור, כי אם הגשת ערעור פלילי
רע"א 6042/99 יוסף דיאמנט ואח' נ' הנרי מוסקוביץ ואח', תק-על 99(3) 1372.

במסגרת הליכים משפטיים המתנהלים בין המבקשים והמשיבים, בגין ביצוע הסכם מכר שנערך בין הצדדים, קבע בית-המשפט המחוזי כי על המבקשים להפקיד ערבות בנקאית בסך של מליון ש"ח להבטחת תשלומי מס עתידיים, שעלולים להיות מוטלים על המשיבים.

המבקשים נמנעו מהפקדת הערבות הבנקאית במשך למעלה משנה, והמשיבים פתחו נגדם בהליכי בזיון בית-משפט. בית-המשפט המחוזי קבע כי על המבקשים להפקיד את הערבות הבנקאית ולשלם קנס בסך 2,000 ש"ח עבור כל יום נוסף בו מתעכבת ההפקדה.

על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור אזרחי.

נקבע כי דין הבקשה להידחות.

"סעיף 8 לפקודת בזיון בית-המשפט קובע כי הערעור על החלטות בית-המשפט המטילות עונש בגין הפרת צווי בית-משפט, דינו כדין ערעור על פסק-דין פלילי. מכיוון שכך, דרך תקיפת החלטת בית-המשפט המחוזי אינה הגשת בקשת רשות ערעור, כי אם הגשת ערעור פלילי."

ד. השגות שיש לעותרים נגד חוקיות האמצעים שננקטו נגדם על-פי פקודת בזיון בית-משפט מקומן במסגרת ערעור פלילי שבידם להגיש לבית-המשפט המוסמך
בג"צ 6348/99 יוכבד קנטור ואח' נ' רפי נעמי, אברהם ויצחק יהודה ואח', תק-על 99(3) 1533.

ה. מתן אורכה להגשת ערעור וטענה לפיה מזכירות בית-המשפט טעתה בזיהוי ההליך

בש"פ 7053/99 יוסף דיאמנט ו-3 אח' נ' הנרי מוסקוביץ ואח', תק-על 99(3)
572.

נפסק מפי כב' הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ:

"המבקשים ביקשו לערער על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת צ' ברון) לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, אשר הטילה עליהם קנס בשיעור 2,000 ש"ח לכל יום של פיגור בהמצאת ערבות בנקאית בה חוייבו.
המבקשים לא ציינו על גבי הבקשה אם מדובר בבקשת רשות ערעור פלילי או אזרחי, ומזכירות בית-המשפט פתחה תיק בקשת רשות ערעור אזרחי. ביום 4.10.99 החליטה כב' השופטת דורנר לדחות את הבקשה, כיוון שעל-פי סעיף 8 לפקודת בזיון בית-המשפט ערעור על החלטה כאמור דינו כדין ערעור על פסק-דין פלילי.
המבקשים הגישו, איפוא, בקשה להארכת המועד להגשת ערעור פלילי. לטענתם, רובץ האשם על מזכירות בית-המשפט, אשר פתחה תיק אזרחי במקום פלילי. כן מפנים הם לסעיף 205 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק), המאפשר לדון בבקשת רשות ערעור כאילו היתה ערעור.
המשיבים השאירו את ההחלטה בבקשה לשיקול-דעתי, אך ביקשו לפסוק לזכותם הוצאות מתאימות.
אין אני שותפה להערכה, כי האחריות לטעות מוטלת על מזכירות בית-המשפט דווקא, שכן על המבקשים מוטלת היתה האחריות לדאוג להבהיר את סוג ההליך שהם מבקשים לפתוח, על-ידי ציון הדבר בגוף הבקשה או הבהרת עמדתם בעת פתיחת התיק. לא ניתן לנקוט בדרך של "שב ואל תעשה", ולגלגל את האחריות לפיתחו של בית-המשפט.
יתר-על-כן: המבקשים קיבלו כתבי בי-דין בתיק שנפתח, בהם צויין סוג ומספר התיק, והיה עליהם לעמוד על הטעות, לכל הפחות באותו שלב.
עם זאת, מאחר שטעותם של המבקשים נוגעת בעיקר לאופן רישום התיק, אינני סבורה שיש לנעול בפניהם את שערי בית-המשפט כתוצאה מטעות זו. שכן אילו נפתח ההליך הנכון, רשאי היה בית-המשפט, בהתאם לסעיף 205 לחוק, לדון בבקשה שהוגשה כבערעור.
בנסיבות אלו, ונוכח עמדת המשיבים, אשר אינם מתנגדים לבקשה גופה, אני סבורה שיש להאריך את המועד ולאפשר למבקשים בירור ערעורם לגופו.
אני מאריכה, איפוא, את המועד להגשת הערעור הפלילי, עד הגשתו בפועל.
עם זאת, בשל מחדלי המבקשים כאמור לעיל, אני מחייבת אותם בהוצאות המשיבים בסך 1,500 ש"ח."

ו. על-פי סעיף 8 לפקודת בזיון בית-המשפט, צו המטיל עונש ניתן לערעור באותם התנאים הנהוגים בערעור על פסק-דין פלילי המטיל עונש. בערעורים פליליים לא נדרש קיומו של טעם מיוחד להארכת המועד

בש"פ 2295/01 אמנון אביעד ואח' נ' אורי כהן, תק-על 2001(2) 1316.

נפסק-מפי כב' הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ:

"זוהי בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על החלטה הקובעת סנקציה של קנס בגין בזיון בית-המשפט. המבקשים טוענים כי בהחלטה נפלו מספר טעויות, ולפיכך סברו 'כי יהיה זה אך ראוי ומכובד להניח בפני בית-המשפט טענתם זו, לצורך בחינתה על ידו ומשם שקילתה מחדש של החלטתו (מעין הליך של שיקול מחדש על-פי פקודת בזיון בית-המשפט)'.
בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה, וקבע כי סדר הדין האזרחי אינו מאפשר ערעור על החלטת ערכאה אחת בפני אותה ערכאה גופא.
המשיב מתנגד לבקשה.
על-פי סעיף 8 לפקודת בזיון בית-המשפט, צו המטיל עונש ניתן לערעור באותם התנאים הנהוגים בערעור על פסק-דין פלילי המטיל עונש. בערעורים פליליים לא נדרש קיומו של טעם מיוחד להארכת המועד. (ראו: בש"פ 822/99 עודד שכטר נגד מדינת ישראל, פ"ד נד(1) 1).
העובדה שהמבקשים נקטו בהליך משפטי מוטעה ופנו לבית-המשפט המחוזי במקום להגיש ערעור, ספק אם יש בה כשלעצמה כדי להציק הארכת המועד להגשת ערעור.
גם הטענה שמדובר, כביכול, בהליך של שיקול מחדש על-פי הפקודה הנ"ל אינה משכנעת, כיוון שהפקודה קובעת כי הליך זה חל רק כאשר מורה בית-המשפט על מאסר. עם זאת, במקרה זה פועלים לטובת המבקשים מספר שיקולים נוספים:
ראשית, עצם הגשת הבקשה לבית-המשפט המחוזי, אף אם לא היתה ההליך הנכון, יש בה כדי להביא לידיעת המשיב כי המערער לא השלים עם ההחלטה, ובכך להפחית מן הציפיה לסיום ההליך. (בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל ואח' נ' אלינא אוריאלי, תק-על 2000(1) 486; ע"א 3763/95 פלורי נ' ננס, תק-על 95(2) 603; בש"א 3553/95 ווהבה נ' טסה, תק-על 95(3) 179).
שנית, ככל שעלה בידי להבין, אין מחלוקת כי הערעור על ההחלטה המאוחרת, בה נדחתה הבקשה לביטול ההחלטה, הוגש במועד. הלכה היא כי קיומו של הליך תלוי ועומד בפני בית-המשפט עשוי להוות טעם להארכת המועד. (המ' 359/78 פלקון נ' שם טוב ואח', פ"ד לג(2) 401; ע"א 8416/95 אי-איי אם אלקטרוניקס 90 מחשבים וציוד היקפי (1999) בע"מ נ' מפעל הפיס ואח', פ"ד נד(3) 425; בש"א 1308/99 עאמר הודה ואח' נ' מוניס ארנה ואח', תק-על 99(3) 925.
בהתחשב בנימוקים מצטברים אלו החלטתי להיעתר לבקשה. עם זאת, בשל מחדלם של המבקשים והצורך בהתדיינות זו אני מחייבת את המבקשים בהוצאות המשיבים בסך 2,000 ש"ח."

ז. ההוצאות שהוטלו על המבקשים אינם עונש כאמור בפקודת הבזיון, ועל כן הוראות סעיף 8 ביחס למועד הגשת הערעור אינן חלות

רע"א 4190/04 חברת היהלום ואח' נ' דיאליט בע"מ, תק-על 2004(2) 351.

נקבע מפי כב' הרשם עודד שחם:

"בהליך בפני התעוררה השאלה האם הוגש ההליך באיחור, ואם כן, האם יש מקום להאריך את המועד להגשת ההליך.
אשר לשאלת הגשתו של ההליך במועד. בקשת הרשות לערער הוגשה ביום 4.5.04. היא מופנית כנגד החלטה של בית-המשפט המחוזי, בה נקבע כי המבקשים הפרו צו מניעה זמני שניתן נגדם. עם זאת, בית-המשפט נמנע משימוש באמצעי כפיה המפורטים בפקודת בזיון בית-המשפט.
לטענת המבקשים, עומדת להם זכות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, אשר ניתנה ביום 25.3.04, ועל כן אין הגשת ההליך שבכותרת נגועה באיחור כלל. דין טענה זו להידחות. פקודת בזיון בית-משפט קובעת (סעיף 6
(1) כי:
'צו המטיל עונש שניתן על-ידי בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום על-פי סעיף 6 יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנהוגים בערעור על פסק-דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה.'
ברם, החלטת בית-המשפט המחוזי אינה צו המטיל עונש לפי סעיף 6 לפקודה. סעיף זה מאפשר לבית-משפט לכוף את צווייו על-ידי הטלת מאסר או קנס.
כאמור לעיל, בית-המשפט המחוזי לא השית על המבקשים אמצעי כפיה כלשהם, ולא הטיל עונש – קנס, מאסר או עונש אחר. ההוצאות שהוטלו על המבקשים אינם עונש כאמור בפקודת הבזיון, ועל כן אין בהם כדי לשנות ממסקנה זו. גם הקביעה כי המבקשים הפרו צו שיפוטי אינה בבחינת עונש כאמור.
נוכח מסקנה זו, עמדו לרשות המבקשים 30 ימים להגשת בקשת רשות לערער לבית-משפט זה, ואין הם חולקים כי איחרו מועד זה. אין מחלוקת כי מידת האיחור בה מדובר היא של יומיים. טענת המבקשים כי האיחור נבע ממצב משפטי בלתי-ברור ביחס לקיומה של זכות לערער. לעניין זה מפנים המבקשים להתיחסות בספרות, ממנה עולה כי קיימת שאלה האם הוראת סעיף 8 הנ"ל חלה על הוצאות משפט אשר הוטלו על בעל דין, שלא הוטל עליו עונש (קשת מ', בזיון בית משפט, תשס"ב, בעמ' 226). עם זאת, הטענה כי דברים אלה גרמו למבקשים לטעות משפטית ביחס לסוג ההליך שעליהם להגיש היא בעלת משקל נמוך, אם בכלל, בנסיבות העניין. המבקשים בחרו בהגשת בקשת רשות לערער לבית משפט זה, ולא בהגשת ערעור פלילי, אשר היה עליהם להגיש אילו סברו כי הוראת סעיף 8 הנ"ל חלה על העניין. במסגרת בקשת הרשות לערער, הם אף שילמו אגרה והפקידו ערבון. יוצא, כי המבקשים סברו לכל אורך הדרך כי ההליך אשר עליהם לנקוט הוא בקשת רשות לערער, ולא נמצאו מוטעים בשל אי-בהירות כלשהי בדין. בפועל, איפוא, לא אירע כל טעות מצידם.
עם זאת, מידת האיחור קטנה היא. מתברר גם, כי המשיבה הגישה אף היא בקשת רשות לערער כנגד החלטת בית-המשפט המחוזי. עובדת קיומו של הליך תלוי ועומד בבית-המשפט ביחס לאותה החלטה עצמה היא שיקול בעל משקל ניכר במתן ארכה (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ירושלים, ד"ר ש' לוין עורך, מהד' שביעית, 1995), 892). בהצטרף אליה מידת האיחור המזערית, אשר אין טענה ממשית כי גרם לפגיעה בציפיות המשיבה, ניתן להאריך את המועד להגשת ההליך שבכותרת (ראו רע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, דינים עליון סא 32).
אשר לטענת המשיבה כי טרם הופקד ערבון בהליך זה, הרי שמן המזכירות נמסר כי ביום 2.6.04 הופקד ערבון במזומן, ועל כן אין ממש בטענה כי היה מקום לדחות את ההליך על רקע זה.
התוצאה היא, כי אני נעתר לבקשת הארכה. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך של 1,500 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף מע"מ כחוק והפרשי ריבית והצמדה עד ליום התשלום בפועל. מתן הארכה להגשת ההליך מותנה בהמצאת אישור לבית-משפט זה, תוך 10 ימים מקבלת החלטה זו, ובהם ימי פגרה, על ביצוע התשלום האמור. לא יומצא אישור כנדרש תוך המועד האמור, יובא ההליך בפניי לשם מחיקתו מן הרישום, בשל איחור בהגשתו."

[136] לפי סעיף 8 לפקודה, החלטה המטילה עונש בשל אי-ציות, דינה לעניין הערעור כפסק-דין פלילי.
לעניין זה ראה רע"א 3312/97 סלע ישראל נ' סלע אליהו, תק-על 97(2) 561.
[137] בש"א 998/92 יהושע בן ציון נ' בנק ארץ ישראל בריטניה, פ"ד מו(2) 749.
[138] דב"ע מט/48-44 שאול עוקיש ואח' נ' מדינת ישראל, תק-אר 89(4) 67.
[139] ע"פ 426/87 זכריה שוקרי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ב(1) 732.
[140] רע"א 369/88 מנחם סורפין נ' רם און - מושב עובדים, תק-על 88(3) 969.
[141] בש"פ 7057/97 יוסף נאסר נ' ועד הנוצרים האורטודוכסי ואח', תק-על 98(1) 406.
[142] עע"מ (ת"א) 101/97 פלוני נ' פלונית, תק-מח 98(1) 2960.
[143] ע"פ (חי') 317/97 עליזה גרטס ואח' נ' פטר ואסתר לנדאו ואח', תק-מח 98(1) 1144.
[144] ע"א 228/63 רפאל עזוז נ' יוסף עזר, פ"ד יז 2541.
[145] בש"פ 6638/97 יוסף נאמן נאסר נ' ועד הנוצרים האורטודוכסי ואח', תק-על 97(3)
953.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ערעור