הליכי הדיון בבקשה

מהות הבקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט וסדר הדין המיוחד הנדרש בה הביאו לפיתוחם של עקרונות משפטיים תחתם חוסים הליכי בזיון בית-המשפט. ההקפדה על סדרי הדין הנקוטים במקרים כאלו הינם פועל יוצא של חומרת ההליך על-פי פקודת בזיון בית-המשפט המכיל אף סנקציה של מאסר נגד הממרה.

ב- ע"פ 18/50[153] נקבע בכל הקשור להמצאת החלטת בית-המשפט כי משלא נטענה במסגרת הליכי בזיון הטענה כי עורך-דין אשר קיבל את הצו – לא היה מוסמך לכך, הרי יש לראות במסירת הצו כאמור כמסירה לממרה. כלומר, תקיפת המצאה – אם קיימת עילה בידי הממרה לכך – תישמע בזמן הדיון בהליכים ולא לאחר מכן. כדברי כב' השופט חשין:

"זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים, בה חוייב המבקש בתשלום קנס, על המרותו את ההוראות אשר ניתנו לו בצו קודם של אותו בית-משפט.
בשעתו נתן בית-המשפט המחוזי צו, בו פקד על המבקש (המשיב בבית-המשפט של מטה), בדרך של צו-עשה בינתיים לחבר מחדש את צינורות ההסקה המרכזית והמים החמים לדירתו של המשיב (המבקש בבית-המשפט של מטה), המצויה בבניין השייך למבקש, באופן שיאפשר למשיב 'לקבל אספקת ההסקה המרכזית והמים החמים'. המבקש ערער אז על הצו לפני בית-המשפט העליון, אך ערעורו נדחה. הואיל והמבקש לא קיים את הצו נתבע לדין, לפי פקודת בזיון בית-המשפט, ונקנס כאמור.
שמענו בתשומת-לב את טענותיו המפורטות של בא-כוח המבקש, ואין אנו רואים בהן נימוק אשר יצדיק את התערבותו של בית-משפט זה, הצו היה ברור ומובן. אף המטרה שלשמה ניתן הצו היתה פשוטה וידועה לכל. ייתכן, כי מלבד חיבור הצינורות היה על המבקש לעשות עוד פעולת-מה. כגון: הסדרת דוד ההתפשטות והרמתו במידת-מה, כדי להשיג אותה מטרה. אך המבקש לא עשה מאומה כדי לקיים את צו של בית-המשפט, ואינו יכול גם לטעון בתום-לב שלא ידע מה עליו לעשות כדי לקיים את הצו.
עם כל זה עלינו להודות, כי טענה אחת הטרידה את מוחנו, וזו טענה פורמלית בלבד. הוברר, כי המבקש עצמו לא קיבל העתק רשמי מהצו של בית-המשפט, והשאלה היא אם במסיבות כאלה אפשר להענישו על המריית פי בית-המשפט. לאחר עיון ושיקול בעובדות של המקרה הזה, באנו לידי מסקנה, כי על השאלה הנ"ל יש להשיב בחיוב. ומסיבה זו: העתק הצו לא נמסר אמנם למבקש עצמו, אך הוא נמסר לעורך-דין שרף, כמורשהו של המבקש. בעדותו בעניין זה בבית-המשפט של מטה אומר מר שרף: 'אני בא-כוחו של ה' אלישר בכל התיקים שמתנהלים כאן במשפט זה. אני מוסמך לקבל בשם ה' אלישר כל המסמכים בקשר למשפטים אלה'. לאור עדות זו, הרי אילו טען המבקש בדיוני הבזיון, כי הוא, מר שרף, לא היה מוסמך לקבל בשמו העתק הצו, או כי למעשה לא היתה לו למבקש ידיעה על מסירת הצו למר שרף או על תכנו של הצו, היה מקום לשאול: כלום יש להענישני על אשר לא קיימתי הוראות שלא ידעתי על מציאותן? אך לא כן היה הדבר. טענות אלו ובדומה להן לא הושמעו כלל בבית-המשפט של מטה; לעומת זה הוברר, כי על סמך העתק הצו שנשלח אל מר שרף, פנה זה אל בעל מלאכה – ושוב בשם המבקש – וביקשו, כביכול, לקיים את צו בית-המשפט. אך הבקשה היתה מנוסחת בצורה כזאת שבעל המלאכה לא הבין מתוכה – כפי שהוא עצמו מבאר בעדותו – שהוא צריך 'לסדר שמר שור (המשיב) יקבל הסקה ומים חמים'. מכיוון שכך, ברור שמר שרף פעל בשם שולחו ועל דעת שולחו, ומסירת הצו למר שרף, במסיבות אלו, כמסירתו למבקש עצמו.
הבקשה נדחית, ועל המבקש לשלם הוצאות המשיב בצירוף 20 ל"י שכר-טרחת עורך-דין כולל."
אופיה של בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט הינה כזו שבהיותה שואפת לצו הניתן במסגרת סעיף 6 שהוא מעצם טיבו נטול תכונות סופיות, הרי כשם שצד שהוטלה עליו סנקציה יכול לחזור ולנסות להוכיח כי אין עוד מקום להמשך הכפיה, כך גם צד הרואה עצמו נפגע רשאי לחזור ולעלות בפני בית-המשפט בקשה חוזרת.
ב- ע"פ 281/80,[154] ביום 10.4.1979 ניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב צו מניעה זמני נגד המשיבה הראשונה האוסר עליה ועל המשיב השני, שהוא מנהלה היחיד, וכן על עובדיה, סוכניה וכל הפועלים בשמה או הבאים מכוחה, להפר את הפטנט הישראלי שמספרו 36901 המתייחס לטפטפות. בדיון שהתקיים ביום 7.6.1979 קבע בית-המשפט המחוזי כי המשיבה הראשונה הפרה את הצו והטיל עליה קנס בסך 30,000 ל"י וכן קנס נוסף בסך 1,000 ל"י לכל יום שבו תמשיך להפר את הצו, הכל במסגרת הוראותיו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. ביום 25.12.1979 נתקיים לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב דיון נוסף, לפי בקשתה של המערערת, אף זאת במסגרת בקשה לפי סעיף 6 לפקודה הנ"ל, בה נתבקש בית-המשפט לבחון טענתה של המערערת כי המשיבה איננה ממלאת אחרי הצו של בית-המשפט מיום 10.4.1979. בית-המשפט לא ראה מקום להיענות לבקשה, וסברתו היתה, בקליפת אגוז, כי מיצה סמכויותיו עת דן בבקשה לפי סעיף 6 הנ"ל ביום 7.6.1979. מכאן הערעור.

נפסק כי בית-המשפט המחוזי הנכבד שגה בסוברו כי הוא נעדר סמכות לדון בעניין בשל כך שכבר טיפל בו בעבר במסגרת סמכויותיו לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. הסמכות המוקנית לפי סעיף 6 האמור אין עניינה ענישתו של מי שהפר צו של בית-המשפט בשל הפרות שאירעו בעבר, אלא מטרתו היא הקנית סמכות לבית-המשפט לדון בבקשתו של צד שטוען כי הצד השני לא ציית לצו של בית-המשפט וזאת כדי שבית-המשפט יכפה על הצד המפר את הציות. פניו של הצו הניתן במסגרת הסמכויות המוקנות לבית-המשפט על-פי סעיף 6 הן לעתיד והוא בא לקבוע סנקציה אשר האיום העולה ממנה יהיה בו כדי להניא את הצד המפר מהמשך פועלו הפסול. תכליתו של הצו היא לכפות ציות בעתיד ולא לענוש בשל מה שאירע בעבר.

זאת ועוד, צו שניתן במסגרת סעיף 6 הנ"ל הוא נטול תכונת הסופיות. הווה אומר, לא רק שנתונה הרשות לפנות לבית-המשפט על-פי סעיף 6, למרות שבית-המשפט כבר פסק בעניין לגופו וגמר כאילו את מלאכתו, אלא גם החלטה לפי סעיף 6, כשלעצמה, אין בה כדי לשלול מבית-המשפט את הסמכות לשוב ולדון בהפרת הצו במסגרת אותן סמכויות המוקנות לו לפי סעיף 6. מחד גיסא, יכול מי שהוטלה עליו הסנקציה לחזור ולפנות לבית-המשפט כדי לנסות ולהוכיח כי אין עוד מקום להמשך הכפיה, ומאידך גיסא, הקנס או המאסר שהוטלו לפי סעיף 6, אין בהם כשלעצמם כדי למנוע מן הצד הרואה עצמו נפגע, העלאתה של בקשה חוזרת לבית-המשפט כדי שישקול פעם נוספת את אמצעי הכפיה שפניהם לעתיד. אגב, הוא הדין גם כאשר בית-המשפט סירב בעבר להפעיל סמכויותיו לפי סעיף 6.

לפיכך, יש לבטל את החלטתו של בית-משפט קמא ככל שהיא נוגעת למשיבה הראשונה ולהחזיר את הדיון לבית-משפט קמא כדי שידון בבקשה לגופה. בבואו לעשות כן מן הראוי שבית-המשפט יתן דעתו לשאלה אם אכן הוכחה הפרה נמשכת המחייבת, כטענת המערערת, קביעת אמצעי כפיה שפניהם לעתיד, אשר יעילותם רבה יותר. כן נכון יהיה אם בית-המשפט יתן דעתו לשאלה אם חוסר היעילות בכפיית הציות לצו נובע, כטענת המשיבים, מן העובדה שהמדינה טרם גבתה את שהוטל בעבר לפי סעיף 6 או שמא טמון חוסר היעילות בנסיבות החדשות שנוצרו אחרי הדיון הקודם בבקשה לפי סעיף 6, לרבות אלה הנובעות משינוי ערכו של הכסף. אין בכך כמובן כדי למצות את השאלות שיעלו לפני בית-המשפט כאשר ישוב וידון בעניין במסגרת הסמכויות הקנויות לו, כאמור.

ב- ע"פ 393/98[155] חזרו על ההלכה לפיה דיני בזיון בית-המשפט בנויים על פניה חוזרת אפשרית לאותה ערכאה שנתנה צו. משקויים פסק-הדין, אף שקויים באיחור, אין לנקוט בהליכי בזיון בית-המשפט.

ב- בש"פ 454/88[156] דובר בהסכם פשרה, אשר בחלקו לא קויים במועד המוסכם, ולפיכך נתבקש בית-המשפט לצוות על כפייתו של החייב על-ידי מאסר או על-ידי תשלום קנס, על-פי פקודת בזיון בית-הדין, לקיים את ההסכם. כיום ידוע, שגם יתרת החוב אכן שולמה לנושה (המבקש להפעיל פקודת בזיון הדין), דהיינו: באיחור של כחודשיים מהמועד המוסכם, ולפי המצב העכשווי קויים הסכם הפשרה במלואו.

נפסק כי בנתונים אלה אין מקום לדון בנושא הפעלת פקודת בזיון בית-הדין, אשר הבקשה בקשר להפעלתה, לא הוגשה בהתאם לדין, שכן ממילא קויים ההסכם במלואו, ובכך לא נותרה סיבה לכפייתו של החייב.

ב- בג"צ 3723/90[157] נפסק כי קיימים מקרים בהם אי-צירוף צדדים חיוניים לבקשה לפי פקודת בזיון ופניה לכלי התקשורת – טרם הגשת עתירה – יהוו מכשול דיוני-פורמלי לקבלת בקשה לפי הפקודה.

ביום 27.6.90 ניתן על-ידינו צו מוחלט נגד ראש עיריית הרצליה שעיקרו חיוב למלא אחר החלטת ד"ר יוסף לוי, מנהל מחוז תל-אביב של משרד החינוך והתרבות, בדבר קביעת רובעי החינוך בהרצליה שניתנה ביום 22.2.90. ביום 21.8.90 נחתם הסכם בין ראש העיריה, העותר 3, יושב-ראש ועד ההורים ומנהל המחוז, שיש בו כדי לשנות מנספח 1 לעתירה הקודמת ובעקבותיו עתרו חמישה הורים (ובכללם העותר 3) שאליהם הצטרפו עוד שני חברי כנסת – לכוף על המשיבים, לפי פקודת בזיון בית-המשפט, במאסר או בקנס לקיים את הצו המוחלט וכן (או לחלופין) לבטל את ההחלטה החדשה שבהסכם ולקיים את החלטתו המקורית של מנהל המחוז.

בית-המשפט קבע כי דינן של הבקשה ושל העתירה להידחות, הן מטעמים פורמליים והן מטעמים מהותיים. מטעמים פורמליים כיצד? הן משום שלא צורפו כל ההורים שהיו עשויים להיפגע אילו העתירה היתה נענית והן משום שחלק מהעותרים הקדימו ופנו לאמצעי התקשורת עוד לפני הגשת העתירה בקביעה שהמשיב 3 ביזה את החלטת בית-המשפט. מטעמים מהותיים כיצד? שהיה גלוי וידוע עת ניתן הצו המוחלט שהחלטת המחוז עשויה להשתנות וכך גם הוצהר בחלופי הדברים בין בעלי הדין; אם אכן שונתה ההחלטה שוב אין לטעון שהמשיבים או מי מהם ביזו את צו בית-המשפט ב- בג"צ 1017/90 ולא היה מקום להגיש את הבקשה ב-בשג"צ 3726/90. ההחלטה נשוא נספח 1 כבר אינה קיימת וממילא לא היה מקום לנקוט בהליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט.

ב- ע"א 8252/98[158] נדונה שאלת חיוב ההליכים לפי פקודת בזיון בית-משפט בתשלום אגרה.

בפטרו מתשלום אגרה קבע בית-המשפט כי הבקשה דנן הינה לפטור מתשלום אגרה בשל היותו של הערעור קשור להליכי בזיון בית-משפט, ולפיכך פטור הוא מאגרה על-פי תקנה 20 (20) לתקנות בית-משפט (אגרות), התשמ"ח-1987 (להלן: תקנות האגרות).

ההליך דנן הינו ערעור על החלטת כב' השופטת פלפל שלא לפסול עצמה. בקשת המערער לפסלות השופטת הוגשה במהלך הדיון בבקשה שהגישו המשיבים להורות על בזיון בית-המשפט כנגד המערער.

"תקנה 20 לתקנות האגרות קובעת:
'פרט אם יש על כך הוראה מפורשת בתקנות אלה, לא תשולם אגרה בעד העניינים כדלהלן:
…
(20) הליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט.'
העולה מהוראה זו הוא, כי אך הליכים לפי הפקודה פטורים. מכאן, שההליך דנן, שהינו ערעור אזרחי בעניין פסלות שופט, המוגש על-פי סעיף 77א' לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ובהתאם לתקנה 471ג' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אינו נכלל במסגרתם של הליכים אלו, וההקשר בו הוגש, אגב דיון בבקשה לבזיון בית-משפט, אין בו כדי לשנות מסקנה זו.
לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית."
ב- בג"צ 8085/95[159] נקבע מה הדין כאשר הממרה ביצע את החלטת בית-המשפט והזוכה עותר למחיקה ופסיקת הוצאות?

בעניין זה המבקש הגיש בקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט, שבה נטען כי המשיבים לא עמדו בהסכם, שנחתם בין הצדדים וניתן לו תוקף של פסק-דין ולא נתנו במועד החלטה מנומקת בבקשת התמיכה שהמבקש הגיש להם על-פי ההסכם. לאחר שהוגשה הבקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט נמסרה למבקש החלטת המשיבים ואף הועברו לו כספי התמיכה בהתאם להחלטה האמורה.

בעקבות זאת הודיע המבקש כי הוא מבקש למחוק את הבקשה שהגיש, אך הוא סבור כי בשל התנהגות המשיבים בעניינו על בית-המשפט לפסוק לו הוצאות. המשיבים התנגדו לפסיקת הוצאות לטובת המבקש וטענו כי פעלו בהתאם להסכם וכי העיכובים במסירת ההחלטה נגרמו באשמתו של המבקש עצמו.

"לאחר שעיינו בטענות הצדדים הננו מורים כי הבקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט תימחק וכי המשיבים ישאו בהוצאות המבקש בבקשה זו בסך של 7,500 ש"ח."

אימתי ניתן לפנות בבקשה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט ואימתי לא? האם קיימים מקרים בהם על צד המבקש לכוף קיומה של החלטה דרך אחרת לאוכפה?

ב- בש"א (י-ם) 2320/04[160] נדונה טענת המבקשת כי אי-הגשת מסמך "מאזן בוחן" אלא במקומו הגישו המשיבים מכתב "הערכה" מאת רואה חשבונם, למרות הוראת בית-המשפט בהחלטתו מתאריך 24.2.04 ו- 15.3.04 – פעולה זו מהווה הפרת צו בית-משפט ויש לכוף על המשיבים למלא אחר החלטות בית-משפט לפי האמור בפקודת בזיון בית-משפט. בדחותו טענה זו קובע בית-המשפט מפי כב' השופט מוסק כי:

"12. אינני מקבל טענה זו.
תקנה 122 לתקנות הסדר הדין האזרחי (להלן: תקנה 122) קובעת:
'בעל דין שאינו מקיים צו להשיב על שאלון לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים או צו למתן פרטים נוספים לפי תקנה 65, הרי אם הוא התובע ימחק בית-המשפט או הרשם את תובענתו, ואם הוא הנתבע ימחק בית-המשפט או הרשם את כתב הגנתו ודינו כדין מי שלא הגיש כתב הגנה, אלא שרשאי בית-המשפט או הרשם להאריך את המועד לקיום הצו.'
סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט (להלן: סעיף 6 לפק') קובע:
"המסרב לציית לצווי בית-המשפט [תיקון: 1947, תשכ"ג]
(1) בית-המשפט העליון, בית-המשפט לפשעים חמורים, בית-משפט מיוחד שנתכונן על-פי סעיף 55 של דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י), 1922, בית המשפט המחוזי, בית-המשפט לקרקעות ובית-משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.
(2) לא ינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא-אם-כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית-המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא ינתן נגדו צו כזה...'
13. תקנה 122 קובעת הוראות למצב ספציפי בו הנתבע או התובע מפרים את אחד הצווים לגלוי מסמכים ביניהם או עיון במסמכים. ואילו סעיף 6 לפקודה קובע הוראות כלליות למצב של הפרת צווי בית-משפט בין אם על-ידי התובע ובין אם על-ידי הנתבע. כידוע, בית-המשפט לא יעשה שימוש בסנקציות החריפות שעל-פי פקודת בזיון בית-המשפט, אם עומד למבקש סעד אחר, שהוא במקרה שלפנינו מחיקת טענות.
זאת ועוד, על-פי כללי ברירת הדין יש לקבוע כי ההוראה הספציפית גוברת על ההוראה כללית.
14. לפיכך היה על המבקשת לבסס את בקשתה על-פי תקנה 122 ולא על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט.
15. לאור האמור דין הבקשה להידחות.
16. סוף דבר הבקשות שהוגשו נדחות. אין צו להוצאות."
ב- תמ"ש (י-ם) 5144/03[161] נדונה שאלת סמכות בית-משפט זה לדון בתובענה שהובאה בפניו. המסמך שהוגש לבית-המשפט נושא כותרת "כתב תביעה" כאשר מעל זה מופיעה הרובריקה "מהות התביעה: בזיון בית-המשפט".

נפסק מפי כב' השופט פיליפ מרכוס סגן נשיא לענייני משפחה במחוז ירושלים:

"1. (א) נושא החלטה זו: סמכות בית-משפט זה לדון בתובענה שהובאה בפניו. המסמך שהוגש לבית-המשפט נושא כותרת "כתב תביעה" כאשר מעל זה מופיעה הרובריקה "מהות התביעה: בזיון בית-המשפט".
(ב) בעתירה בסוף המסמך עותרת המבקשת לסעדים כדלהלן:
'להורות, בהתאם להחלטותיו, על פתיחה מחודשת של תמש 5143/03 ולדון בה, על כל חלקיה, יחד עם תובענה זו ולחייב את הנתבע:
א. בקנס כספי ו/או מאסר על-פי שקול בית-המשפט.
ב. לשלם לתובעת פיצוי בגין הנזק הלא ממוני על-פי שיקול-דעתו של בית-משפט נכבד זה.'
(ג) ברקע, הליכים שהתנהלו בפני בית משפט זה, ואשר הועברו, על-פי החלטה מיום ו' אלול תשס"ג 3.9.03, לבית-המשפט המחוזי, לאחר שהגעתי למסקנה שהסכסוך בין הצדדים, תביעות נזיקיות וכספיות, אינן בסמכות בית-משפט זה.
(ד) אותה העת, היתה תלויה ועומדת עתירה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, ובין היתר קבעתי
'בהסכמת הצדדים, ... ההליכים שאינם על-פי פקודת בזיון בית-המשפט לא ידונו כאן: ככל שמדובר במרכיבי התביעות שאינן בעניין בזיון בית-המשפט, תובענות אלו תמחקנה...'
עוד קבעתי באותה החלטה:
'בהסכמת הצדדים אני אוסר על כל אחד מהם לקיים כל קשר בינהם, בין באופן ישיר ובין באופן עקיף, בכל דרך שהיא כולל בטלפון וכולל באמצעות גורמים שלישיים, מלבד תקשורת באמצעות עורכי-הדין שלהם...
באשר להליכים על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, רשמתי בפני את הסכמת הצדדים שכרגע בית-משפט זה לא ידון בטענות מי מהצדדים כאשר כרגע הם מוזהרים שהצווים שקיימים ונמצאים בתוקף יש להקפיד ולציית להם: אם תוגש בקשה נוספת על-פי פקודת בזיון בית-המשפט על-ידי מי מהצדדים בעניין הפרות עתידיות, כי אז הבקשה הנוכחית תדון יחד עם הבקשה העתידה, כאשר כל צד שומר את טענותיו בעניין ההליך שכבר הוגש.'
2. (א) לאור החלטה זו לא יכול להיות ספק בדבר סמכות בית-משפט זה לדון בהליך על-פי פקודת בזיון בית-המשפט כאשר העילה היא הפרת החלטה שניתנה כאן.
(ב) אכן צודק בא-כוח הנתבע שעצם כינוי המסמך שפתח בהליך "כתב תביעה" אינה הדרך הרגילה לפתוח בהליך כזה, אם כי על-פי תקנה 258ה(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 "תובענה, למעט בקשת ביניים תפתח במסירת כתב תביעה לבית-המשפט".
(ג) אינני רואה מקום להורות כי בית-משפט זה אינו מוסמך לדון בעתירה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, רק בגלל השם שניתן למסמך שפתח את ההליך.
3. (א) אולם צודק בא-כוח הנתבע שאין כל מקום לשרבב עתירה לתשלום פיצויי ההליך על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. בנסיבות העניין, כאשר כבר הגעתי למסקנה שהסכסוך הבסיסי בין הצדדים, אשר הביא לידי פתיחת ההליכים, על-פי פקודת הנזיקין, דיני החוזים ועילות אחרות, אינו בסמכות בית-משפט זה, אין זה ראוי שבית-משפט זה ידון בתביעה נזיקית.
(ב) פקודת בזיון בית-משפט מסמיך את בית-המשפט, על-פי סעיף 6 שבו,
'לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.'
אין זכר לסמכות להעניק פיצוי.
(ג) בא-כוח התובעת מבקש ללמוד על הרחבת סמכות בית-משפט, על-פי הפקודה האמורה, תוך הסתמכות על סעיף 63(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וטוען גם כי 'קנס טומן בחובו אף מרכיב פיצוי לתובעת', ואף על סעיף 77(א) לחוק העונשין.
(ד) עיון בסעיפים אלה מגלה כי לטיעון בא-כוח התובעת אין בסיס.
(ה) סעיף 63 לחוק העונשין מסמיך את בית-המשפט, כאשר הוא מעניש בקנס, לקבוע כסכום הקנס סכום פי ארבעה משווים של הנזק שנגרם או של טובת ההנאה שהושגה על-ידי העבירה, וזאת כאשר הוכח שהנאשם התכוון 'לגרום נזק ממון לאחר או להשיג טובת הנאה לעצמו או לאחר'. בהליך זה, העתירה הנזיקית שבכתב התביעה היא לנזק לא ממוני, ואם כי הפרת הוראה שניתנה כשורה מאת בית-המשפט מהווה עבירה על-פי סעיף 287 לחוק העונשין, המטרה של סעיף 63 מטרה אחרת היא לגמרי.
(ו) הסמכות להורות על-פיצוי על-פי סעיף 77 לחוק העונשין היא סמכות נפרדת לחלוטין מהסמכות לקנוס.
(ז) יצויין כמובן שאם בית-המשפט מטיל קנס, הוא משולם לאוצר המדינה. מכאן שקנס ופיצוי מושגים שונים הם, שונים מבחינת הסמכות להטילם ושונים מבחינת המקבל.
(ח) לאור זאת, התביעה נמחקת ככל שיש בה עתירה לסעד של פיצוי. אינני מכריע בשלב זה בשאלה, לאיזו ערכאה תהיה הסמכות, אם תוגש כדין תביעת פיצוי.
4. תוגש בקשה מתוקנת, אשר תכלול אך ורק התייחסות לעילה ובקשה לסעד על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. המבקשת תשלם הוצאות המשיב בגין חלק זה בהליך בסך 1500 ש"ח בצירוף מע"מ כאשר הסכום ישא ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל. אם לא תוגש בקשה מתוקנת תוך 30 יום מהיום, התביעה תדחה ואטיל הוצאות נוספות."

[153] ע"פ 18/50 חי אלישר נ' יהושע שור, פ"ד ה(2) 1466.
[154] ע"פ 281/80 לגו מ' למלשטרייך בע"מ נ' בר רם בע"מ ו-2 אח', פ"ד לד(4) 557.
[155] ע"פ 393/98 עמותת מרכז תורני תפארת התורה ואח' נ' ד"ר אילה פרוקצ'יה ואח', תק-על 88(3) 807.
[156] בש"פ 454/88 יצחק בילו נ' פרהדיאן ציון, תק-על 88(3) 405.
[157] בג"צ 3723/90 ח"כ חגי מירום ו-6 אח' נ' ד"ר יוסף לוי ואח', תק-על 90 (3) 442.
[158] ע"א 8252/98 עורך-דין יצחק מינא נ' שמואל ז'ובינו, תק-על 98(4) 353.
[159] בג"צ 8085/95 מכון פרדס לחינוך יהודי נ' השר לענייני דתות ואח', תק-על 98(3) 440.
[160] בש"א (י-ם) 2320/04 יצרני יינות ומשקאות אפרת בע"מ נ' חב' אחים בוקובזה בע"מ ואח', תק-של 2004(2) 9787.

[161] תמ"ש (י-ם) 5144/03 ר. ד. ס. נ' י. ג., תק-מש 2004(1) 613.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הליכי הדיון בבקשה