בית-דין לעבודה

סעיף 38 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 קובע כי:

"לשופט יהיו כל הסמכויות על-פי סעיפים 5 עד 8 לפקודת בזיון בית-המשפט בשינויים המחוייבים, ולעניין סעיף 8 לפקודה יהיו לבית-הדין הארצי, במותב של שלושה שופטים, הסמכויות של בית-המשפט העליון."
לבתי-הדין לעבודה לכל ערכאותיהם סמכויות על-פי כל סעיפי פקודת בזיון בית-המשפט, להבדיל מבית-דין רבני לגביו קיימת תחולה מוגבלת של סעיפים בודדים של הפקודה.

ב- דב"ע 97/ 12-18[212] מדובר בערעור על פסק-דינו של בית-הדין האיזורי בתל-אביב, בו נפסק כי המערער הפר צו מניעה שניתן נגדו, והוטל עליו תשלום קנס מותנה, במסגרת הליך לפי פקודת בזיון בית-המשפט. ביום 29.5.1995 הגיש המשיב תובענה כנגד המערער, בה עתר לסעד שעניינו הגבלת עיסוק של המערער וכן מתן חשבונות. כמו-כן הגיש המשיב בקשה לצו מניעה זמני נגד המערער, ובית-הדין נעתר לבקשתו. בית-הדין האיזורי נתן תוקף של פסק-דין להסכם שבין הצדדים (להלן: צו המניעה), שקבע בין השאר כי "בית-הדין יתן צו מניעה של קבע האוסר על הנתבע לפנות ללקוחות התובע, אשר הם ושמותיהם מהווים חלק מהסודות המסחריים של התובע, או לבצע קידוחים אופקיים מתכווננים, עבורם או עבור קבלני משנה, בעת שקבלני המשנה עובדים בשירות הלקוחות הנ"ל, כל זאת למעט הגשת הצעות המכרז." בהסכם בין הצדדים נכללה גם הוראה בעניין פיצוי מוסכם שישולם למשיב במקרה של הפרת הצו, וכן כיסוי הוצאות המשיב במקרה כזה. ביום 25.6.1997 הגיש המשיב בקשה כנגד המערער, לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, לאכיפת צו המניעה כמפורט לעיל. בפסק-דינו קבע בית-הדין האיזורי כי על המשיב מוטל נטל הראיה להוכיח שהמערער הפר את צו המניעה. כן קבע בית-הדין כי ככל שיוכח על-ידי המשיב שהמערער ביצע עבודות עבור לקוחותיו, שהיו ידועים למערער בעת עבודתו אצל המשיב, ובאין כל הוכחה שהמצב השתנה, הרי שהמשיב הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את הפרת צו המניעה על-ידי המערער. מסקנת בית-הדין האיזורי היתה כי המערער הפר שלוש פעמים את צו המניעה בעת ביצוע העבודה, ולכן חייב את המשיב בתשלום סך 7,500 ש"ח בגין הפרות הצו עד ליום הדיון; על כל הפרה נוספת של הצו יהיה עליו לשלם 2,500 ש"ח ויחוייב בתשלום הסך 7,500 ש"ח רק אם יימצא שוב מפר את הצו. מכאן הערעור.

נפסק כי בית-הדין האיזורי ראה בהליך שלפניו כהליך במסגרת פקודת בזיון בית-המשפט בלבד, ולא כהליך הבא גם לחייב את המערער לשלם למשיב פיצויים מוסכמים והוצאות. על-פי ההלכה, צו לפי פקודת בזיון בית-המשפט הוא צו הצופה פני עתיד. לפיכך, הקנס אשר הטיל בית-הדין האיזורי (2,500 ש"ח לכל הפרה של צו המניעה) הוא קנס המופנה לעתיד, דהיינו, להפרה נוספת של צו המניעה על-ידי המערער, ככל שתהיה, אך המערער לא יהיה חייב בתשלום הקנס בסך 7,500 ש"ח בגין הפרות צו המניעה בעבר. יש לדחות את הערעור, בכפוף לתיקון החלטת בית-הדין האיזורי כמפורט.

לעניין ערעור נקבע ב- דב"ע 98/ 18-1[213] כי החלטה של בית-הדין האיזורי שלא ליתן צו לפי פקודת בזיון בית-המשפט, להבדיל מהחלטה של בית-הדין האיזורי לתת צו לפי הפקודה, דינה כדין "החלטה אחרת" בהליך אזרחי ואין עליה ערעור ללא קבלת רשות לכך. הוראות החוק שנידונו היו תקנה 74(א) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991:

תקנה 74(א) קובעת כי:

"(א) בקשת רשות לערער על החלטה של בית-דין איזורי תוגש תוך חמישה-עשר ימים מיום שניתנה ההחלטה, אם ניתנה בפני המבקש, או מיום שהומצאה לו, אם ניתנה שלא בפניו."
פסק-הדין הנ"ל דן במקרה בו הוגשה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-הדין האיזורי בתל-אביב מיום 14.12.1997 בה נדחתה בקשת המבקשת לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. המבקשת גם מבקשת כי הדיון בבקשה יאוחד עם הדיון ב- דב"ע נז/ 192-3, תיק אחר שמתנהל בבית-דין זה שעוסק בבקשה מוקדמת יותר של המבקשת על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, מיום 22.1.1997.

ביום 28.11.1996 בית-הדין האיזורי נתן "צו לשעה" שקבע כי "יש להגביל העסקתו של המשיב 1 בשירות המשיבה 2 באופן שהעסקתו תוגבל לתחומים שמחוץ לאיזור שנקבע בהסכם: תל-אביב ואיזור מרכז הארץ, כולל ירושלים." ביום 25.12.1996 התנהל דיון בו הצהיר בא-כוח המשיבה 2 כי "אני מצהיר מטעם משיבה 2 כי אנו לא מעסיקים ולא נעסיק את המשיב 1." באותו מעמד ביקש בא-כוח המבקשת "שיינתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה 2 להעסיק את המשיב 1 לאור הצהרת בא-כוח המשיבה וזאת עד למתן החלטה בתיק העיקרי." בית-הדין האיזורי החליט כי "לאור הצהרת בא-כוח המשיבה 2, ניתן בזאת צו מניעה זמני האוסר על המשיבה 2 להעסיק את המשיב 1 וזאת עד למתן פסק-דין בתובענה העיקרית." ביום 1.8.1997 המבקשת הגישה בקשה לבית-הדין האיזורי על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט שעניינה אכיפת הצווים הנ"ל. בית-הדין האיזורי דחה את הבקשה לאחר שקבע כי העובדות המהוות בסיס הבקשה לא אומתו אלא על-ידי עדות שמיעה לא קבילה. מכאן הערעור. בשלב מאוחר יותר חוקר פרטי מטעם המבקשת נצפה במשיב 1 כשהוא מגיע למפעל של המשיבה 2 ועוסק שם בעבודות. בעקבות זאת המבקשת הגישה עוד בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט לבית-הדין האיזורי. המשיב 1 הגיש תצהיר לבית-הדין על-פיו הוא אכן מועסק במשיבה 2 כאחראי תפעול בתחום המחסנים. ביום 14.12.1997 דחה בית-הדין האיזורי את הבקשה לפי סעיף 6, וזאת מן הטעם שצו המניעה הזמני ניתן לאור הסכמת המשיבים להשאיר בעינו את הצו הארעי, ולכן נשארים בעינם גם המאזנים שנקבעו באותו צו. על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור.

נפסק כי ההחלטה נושא הבקשה נתקבלה על-ידי המבקשת ביום 16.12.1997, כאשר בקשת רשות הערעור דנן הוגשה לבית-דין זה ביום 15.1.1998. החלטה של בית-הדין האיזורי שלא ליתן צו לפי פקודת בזיון בית-המשפט, להבדיל מהחלטה של בית-הדין האיזורי לתת צו לפי הפקודה, דינה כדין "החלטה אחרת" בהליך אזרחי ואין עליה ערעור ללא קבלת רשות לכך. תקנה 74(א) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 קובעת כי "בקשת רשות לערער על החלטה של בית-הדין האיזורי תוגש תוך חמישה-עשר ימים מיום שניתנה ההחלטה, אם ניתנה בפני המבקש, או מיום שהומצאה לו אם ניתנה שלא בפניו". עולה מן האמור, כי הבקשה דנן הוגשה באיחור מבלי שהארכת מועד לכך ניתנה. לכן, אם ברצון המבקשת להגיש בקשת רשות הערעור דנן, עליה לבקש הארכת מועד לכך. כל עוד הארכה כזו לא תינתן דין הבקשה להימחק. מכיוון שהבקשה נמחקה אין מקום לדון בבקשה לאחד את שני הערעורים. לפיכך, בקשת רשות הערעור, כמו הבקשה לאחד את הדיונים נמחקת.

ב- דב"ע נז/ 13-48[214] נדונה חשיבותו של הציות לצו של בית-הדין לעבודה. העובדות כאן היו:

מדובר בבקשה של המדינה למחיקת הבקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט, שהוגשה בהליך זה ביום 4.12.1997 כנגד המשיבה (להלן: ההסתדרות). לסכסוך האמור, ולאשר התרחש בעקבותיו, יש רקע ציבורי, שהיתה לו השפעה משמעותית על יחסי העבודה במשק, ואשר ראוי כי יופקו לקחים ממנו לעתיד. ביום 4.12.1997, בשעות הלילה המאוחרות, הגישו המבקשות "בקשה לפי פקודת ביזיון בית-המשפט" כנגד ההסתדרות. למחרת, החליט אב בית-הדין לקיים את הדיון בבקשה לפני מותב בית-הדין, ביום ראשון, ה- 7.12.1997, לאחר המועד לדיווח שנקבע כבר קודם לכן. ההסתדרות השעתה את השביתה ביום שבת. בעידוד ובעזרה של נשיא המדינה ניהלו הצדדים משא-ומתן ממוצאי שבת ועד ליום ראשון בבוקר, אך ללא תוצאה. בדיווח לפני אב בית-הדין ביום 7.12.1997 הביעו הצדדים את רצונם לעשות ניסיון נוסף על-מנת להגיע להסכמה. שר האוצר ויו"ר ההסתדרות ניהלו משא-ומתן ארוך ואינטנסיבי בלשכתו של אב בית-הדין והגיעו להסכמה בסוגיות הסכסוך שביניהם, ובכך הסתיימה באותו יום השביתה הכללית.

נפסק כי על-פי בקשת המדינה אליה הצטרפו כל בעלי הדין, נמחקת הבקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט. בהקשר זה יש להבהיר את מהותה של בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט. הפרה של צו שניתן על-ידי בית-הדין, היא בגדר עבירה, כאמור בסעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בו נאמר כי "המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט… דינו – מאסר שנתיים". אכיפת הוראה זו לגבי הפרת צו של בית-הדין, שכבר נעשתה, היא בדרך של הגשת כתב אישום ובירורו בבית-המשפט המוסמך, לשם ענישת העבריין. לעומת זאת, בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט היא בקשה הצופה פני עתיד, ואין היא באה להעניש על אי-ביצועו של צו שניתן קודם לכן, אלא הסנקציה שבו היא כפייתית ולא עונשית. יודגש, כי הבקשה שהוגשה לבית-הדין הארצי היתה בקשה מן הסוג השני, דהיינו – בקשה כפייתית הצופה פני עתיד.

חשיבותו של הציות לצו של בית-הדין

תפקידו של בית-הדין בתחום יחסי העבודה התבטא משך השנים בקביעת נורמות של התנהגות העובדים והמעסיקים, בשמירה על זכויות העובדים והמעסיקים, בפירוש הסכמים קיבוציים, ובסיוע לניהול משא-ומתן בתום-לב וליישוב סכסוכים בהידברות במקום בהפעלת כוח. העובדים והמעסיקים זכו לפירות מעבודת בית-הדין, בכך שמשפט העבודה התפתח ונקבעו נורמות התואמות חברה מתקדמת. לא היה ספק משך 29 שנות קיומו של בית-הדין, כי כל הבאים בשעריו, ובמיוחד הגופים השותפים בעבודתו של בית-הדין, יכבדו את החלטותיו. רוב רובם של צווי בית-הדין, הן בסכסוכים קיבוציים (שביתות ומניעת פיטורים) והן בסכסוכי היחיד, כובדו ובוצעו על-ידי האורגנים השונים של ההסתדרות ולשכת התיאום ועל-ידי הצדדים האחרים. במקרה דנן, שמרה הנהגת ההסתדרות על צו בית-הדין וכיבדה את התחייבותה שלא לשבות עד ליום 3.12.1997. יהיה אשר יהיה הרקע לכך, אין להעלות על הדעת הצדקה לאי-קיומו של צו שניתן על-ידי בית-הדין בסכסוך עבודה בין צדדים שלפניו. יש לקוות כי הנהגת ההסתדרות לא היתה שלמה עם הפרת התחייבותה לבית-הדין ולארגוני המעסיקים ועם הפרת צו בית-הדין והלקח נלמד. ההנהגה הנוכחית של ההסתדרות הביעה בהזדמנויות רבות את רצונה להמשיך את השותפות עם המעסיקים ואת המסורת של כיבוד החלטות בית-הדין, כפי שהיא מצפה מהנהגת לשכת התיאום ונציגי הממשלה, ובאת-כוח ההסתדרות הודיעה לבית-הדין, שאין "לכפור בעובדה כי צווים יש לקיים". המשך יחסי עבודה מאורגנים תלוי באחריותן של הנהגות ההסתדרות נציגי המדינה ולשכת התיאום, ורצונן להמשיך את שותפותן ויש לצפות שכך יהיה. אנו רואים את המקרה של אי-כיבוד צו בית-הדין משך שלושה ימים כמעידה חד-פעמית.

כדי להוכיח הפרה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, צריך להוכיח גם את ביצוע המעשה וגם את הכוונה להפר את צו בית-הדין, שהרי בהליך מעין-פלילי עסקינן. כלומר בית-הדין לעבודה בוחן את החלת הסנקציות מכוח פקודת הבזיון באותה אספקלריה של בתי-המשפט הרגילים.

ב- תב"ע (ת"א) נז/21-18[215] דובר בבקשתה של המבקשת לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, שמטרתה לאכוף על המשיבים בקנסות לקיים אחר צווי המניעה הזמניים שהוטלו עליהם ביום 15.8.96 וביום 21.8.96, ושעל-פיהם נאסר על המשיבים (ועל כל קבוצת טסים) לעשות שימוש כלשהו, במישרין או בעקיפין, בסודות המבקשת לרבות קיום קשר כלשהו עם לקוחות המבקשת. המבקשת טוענת כי המשיבים אינם פועלים על-פי הצווים הנ"ל, ואינם מהססים מלבזות את בית-הדין, ושמשיבה 1 (להלן: "נורית") הודתה בפני בית-הדין כי טיפלה בלקוחות המבקשת, ושנתנה להם שירותי נסיעות, כל זאת לאחר סיום עבודתה אצל המבקשת, וביודעה על הצווים שניתנו כנגדה.

נפסק כי ההליך של בקשה לבזיון בהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט היינו הליך מעין-פלילי. מטרת הליכי הבזיון איננה להעניש את המפר (אפילו הוכח דבר הפרה), אלא ובעיקר למנוע את המשך ההפרה על-ידי כפיית ביצוע בדרך של מאסר או קנס. כדי להוכיח הפרה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, צריך להוכיח גם את ביצוע המעשה וגם את הכוונה להפר את צו בית-הדין, שהרי בהליך מעין-פלילי עסקינן. המבקשת לא הוכיחה שבהנחת הפליירים על גבי המכוניות, נורית הפרה את צווי בית-הדין, לכן נדחית הטענה שבהנחת הפליירים על מכוניות באיזור עתידים, נורית או משיבה 2 הפרו את צווי בית-הדין, כגרסת המבקשת.

[212] דב"ע 97/ 12-18 קובי אלון נ' אורי נחמני, תק-אר 98(3) 158.
[213] דב"ע 98/ 18-1 פוד קלאב (שיווק) 1990 בע"מ נ' יניב כוש ואח', תק-אר 98(3) 119.
[214] דב"ע נז/48-13 מדינת ישראל ואח' נ' ההסתדרות הכללית החדשה, תק-אר 98
(1) 115.
[215] תב"ע (ת"א) נז/21-18 סיגנל טורס נ' נורית פרידלנד ואח', תק-עב 97(1) 1108.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

בית-דין לעבודה