ענייני מקרקעין

ב- רע"פ 7574/96[242] המבקשים הינם בעלי הזכויות בדירה בתל-אביב. בדירה בוצעו עבודות שיפוץ. דיירי הבניין האחרים התנגדו לביצוע העבודות בטענה כי יש בהן כדי לפגוע בחלקים מן הרכוש המשותף. לפיכך, פנתה נציגות הבית המשותף (היא המשיבה) אל המפקחת על הבתים המשותפים בבקשה לצו מניעה שיאסור על המבקשים לבצע שינויים ברכוש המשותף. ביום 3.4.95 נערך דיון במעמד שני הצדדים. הצדדים הגיעו להסכם פשרה שקיבל תוקף של החלטה, לפיו המצב ברכוש המשותף יונצח עד לדיון והחלטה בעניין השיפוצים הנערכים בנכס. ביום 22.5.95 הגישה המשיבה לבית-משפט השלום בתל-אביב בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט. טענתה היתה, כי למרות הסכם הפשרה שאסר שינוי המצב ברכוש המשותף, נמשכות העבודות במקום בניגוד לצו. בית-המשפט בהחלטתו מיום 13.8.95 קבע, כי אכן הופר הצו מיום 3.4.95. על החלטה זו הגישו המבקשים ערעור לבתי-המשפט המחוזי בתל-אביב, שדחה את ערעורם, תוך שקבע כי, הצו ניתן בסמכות שכן היתה הסכמה של המבקשים לכשרותה של המשיבה לייצג את הדיירים בעניין זה.

בעניין זה הוסיף בית-המשפט וציין, כי ממילא תוקן כתב התביעה המקורי, כך שלצד נציגות הבית המשותף נכללו גם הדיירים עצמם וכי התיקון כאמור היה בהסכמת המבקשים ומכאן שהצו תקף גם במובן זה. לפיכך, גם אם היה פגם בצו המקורי – פגם זה תוקן. אשר לטענה כאילו לא המבקשים הפרו את הצו – קבע בית-המשפט, כי הקבלן לא פעל "בהתנדבות" וכי בידי המבקשים היתה השליטה והפיקוח על פעילותו ומכאן שהמבקשים אחראים עליו וחבים במעשיו. מטעמים אלה נדחה הערעור.

נפסק כי שאלת הפרתו של צו מניעה על-ידי גורם שלישי נדונה בעבר בפני בית-משפט זה (ע"פ 423/88 נלבנדיאן נ' נלבנדיאן, פ"ד מד(3) 126). מבלי להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאות קמא, ברי, כי אין המקרה דנן מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות מיוחדת או שאלה החורגת מן ההלכה שנקבעה ב- ע"פ 423/88 הנ"ל. כך גם אשר לטענה בדבר יריבות הצדדים. סוגיה זו נבחנה בשתי ערכאות והוחלט כי ההסכמה שיקפה את מצב הדברים, ומכל מקום, תיקון כתב התביעה ריפא את הפגם נכון ליום הוצאת הצו. חיזוק למסקנה זו ניתן בהסכמה לתיקון כתב התביעה. משאלו הם פני הדברים, דין הבקשה להידחות. ממילא פוקע גם עיכוב הביצוע מיום 4.11.96.

החלטה כי יהא בעתיד חיוב קנס – אינה צו אופרטיבי הקונס את המערערים, אלא מעין אזהרה המעמידה אותם על כך כי זו הסנקציה הצפויה נגדם אם לא יקיימו את הצווים; בית-המשפט יצטרך לשמוע את טענות הצדדים הרלוונטיות לעניין: לגבי הזמן שחלף, הסיבות לאי-קיום הצו, שמא קויים הצו בחלקו, וכיו"ב טענות, ואז יטיל על המבזה את הסנקציה הראויה – איסור על ביצוע עבודות בניה.

ב- ע"פ (חי') 317/97[243] נדון ערעור פלילי על החלטת בית-משפט השלום בחיפה, מיום 16.5.97. המערערים רכשו דירה והחלו לבצע בה שינויים. המשיבים, בעלי שאר הדירות בבניין, התנגדו לעבודות הבניה שהמערערים החלו לבצע, והגישו נגדם, לבית-המשפט קמא, ביום 14.4.97, את התובענה הנ"ל, בה ביקשו לאסור על המערערים לבצע את העבודות וכן ביקשו לחייב אותם להחזיר את מצב הבניין לקדמותו. בד-בבד עם הגשת התביעה, הוגשה בקשה בדרך המרצה לצו מניעה זמני. ניתן צו זמני במעמד צד אחד, שהושאר על כנו גם לאחר דיון במעמד שני הצדדים. ביום 27.4.97 הגישו המשיבים לבית-המשפט קמא בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט בה הוחלט, ביום 1.5.97 כי על המערערים "להסיר עוד היום עד השעה 18:00 את כיסויי העץ והברזנט שהתקינו סביב מעטפת הבניין שהינה למעשה חלק מהרכוש המשותף", וכן חייבה אותם "לאפשר למבקשים ו/או למי מביניהם, או מטעמם לצלם עוד היום, עד השעה 17:00 את מה שקורה מעבר לכיסויי העץ והברזנט דהיינו, להיכנס לתוך הדירה על-מנת לצלם את הנ"ל".

ביום 8.5.97 הגישו המערערים לבית-המשפט קמא בקשה ליתן צו מניעה זמני המורה למערערים להחזיר את המצב בבניין לקדמותו, וכן ביקשו לכפות על המשיבים, לפי פקודת בזיון בית-המשפט, ציות לצו שיצא מלפני בית-משפט זה ביום 4.5.97 המורה למשיבים שלא לבצע כל עבודות ברכוש המשותף ובפתחים בקירות החיצוניים וכן המורה למשיבים לאפשר למבקשים להיכנס לדירת המשיבים כדי לערוך צילומים, כל זאת על דרך של הטלת קנס על המשיבים ו/או הטלת מאסר על המשיבים עד אשר יצייתו המשיבים לצו בית-המשפט מיום 4.5.97 כאמור. בית-המשפט קמא קבע כי המבקשת הפרה באופן בוטה וחמור את צו בית-המשפט, והורה למשיבים "לפרק את כל המשקופים וחלונות האלומיניום מפתחי הדירה ששונו לאחר רכישת הדירה וזאת תוך 5 ימים מהיום, וכן להסיר את כל הברזנטים והקרשים שסביב מעטפת הדירה תוך 5 ימים מהיום, וכן להימנע מלכסות את פתחי הדירה בברזנטים ובקרשים וזאת תוך 5 ימים מהיום". עד היום לא קיימו המערערים את החלטת בית-המשפט קמא. עם זאת הגישו הם שני ערעורים אלה.

נקבע כי יש לדחות את הערעור. על-אף שהחלטת בית-המשפט קמא הומצאה למערערים ביום 17.5.97, הרי שהערעור הוגש רק ביום 25.8.97. לפי סעיף 8 של פקודת בזיון בית-המשפט "צו המטיל עונש שניתן על-ידי בית-משפט מחוזי או בית-משפט שלום על-פי סעיף 6 יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק-דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה...". סעיף 199 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע: "התקופה להגשת הערעור היא 45 ימים מיום מתן פסק-הדין... ". במקרה דנן, חלפו מאז שניתנה החלטת בית-המשפט קמא ועד להגשת הערעור הפלילי כמעט חודשיים עד לפגרת בתי-המשפט ויותר מחודש נוסף לאחר תום הפגרה.

בפנינו קנס המתחדש מדי יום, בתנאי שהצווים לא יקויימו, על פני תקופה בלתי-מוגבלת. למעשה, אין בפנינו קנס שהוטל, אלא החלטה כי יהא בעתיד חיוב בקנס, על-פי משך ההפרה, ולפי סכום של 1,000 ש"ח ליום. לא הוכח לשופטת קמא כי הצווים לא קויימו, ובמשך איזו תקופה לא קויימו, לאחר חלוף 5 הימים שקצבה בהחלטתה. לפיכך, אין זה צו אופרטיבי הקונס את המערערים, אלא מעין אזהרה המעמידה אותם על כך כי זו הסנקציה הצפויה נגדם אם לא יקיימו את הצווים.

מאסר מותנה הוא אמצעי ענישה, ולא נכלל באמצעי האכיפה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. המערערים הפרו את הצווים וחוייבו להשיב את המצב לקדמותו. הם לא עשו כן. מטרת הליך הבזיון היא להביא לידי קיומו של הצו והוצאתו מהכוח אל הפועל. לפיכך הם הוזהרו כי אם יתמידו בכך, ייקנסו. ככל שתימשך ההפרה, כך יגדל הקנס, העשוי להגיע לסכומים ניכרים, לאור הבסיס לחישוב של 1,000 ש"ח ליום. על-מנת ליתן תוקף אופרטיבי להחלטה זו, שומה על הנפגע לנקוט צעד נוסף, לפנות לבית-המשפט שבוזה בבקשה על-פי הפקודה, ולבקש, לאור הזמן שחלף ואי קיום הצווים, את הטלת הקנס, הלכה למעשה, על המבזה. אמנם, הוחלט שהקנס יחושב לפי סכום של 1,000 ש"ח ליום, אך, אין פירוש הדבר שהטלת הקנס בפועל היא עניין אוטומטי. כאמור, יש בכך אזהרה למבזה על הסיכון שבפניו הוא עומד. בית-המשפט יצטרך לשמוע את טענות הצדדים הרלוונטיות לעניין: לגבי הזמן שחלף, הסיבות לאי קיום הצו, שמא קויים הצו בחלקו, וכיוצא באלה טענות, ואז יטיל על המבזה את הסנקציה הראויה, תוך שמירה על שיקול-דעתו בנדון זה, לאורך כל ההליך. הערעור נדחה.

ב. פירוק שיתוף במקרקעין
הסייגים הפרוצדוראליים והמהותיים לסמכות הענישה שבסעיף 72 לחוק בתי-המשפט. הפרת צו בדבר מסירת חזקה במסגרת תביעה לפירוק שיתוף נדונו ב- בש"פ 3348/98[244].

במקרה זה התקיים בבית-משפט השלום בירושלים הליך של פירוק שיתוף בין המבקש ובת זוגו. במסגרת דיון זה ניתנו צווים למסירת חזקה בדירה. כונסי נכסים שמונו על-ידי בית-המשפט הגישו כנגד המבקש בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, בטענה כי המבקש הפר את הצווים שניתנו בעניין הדירה. ביום 27.5.98, התקיים הדיון בבקשה.

נקבע, כי המבקש אכן הפר את צווי בית-המשפט בצורה שיש בה משום ביזוי בית-המשפט. בפרוטוקול הדיון צויין, כי "בשלב זה של ההחלטה מתפרץ [המבקש] לדברי בית-המשפט וקורא לשופט בכינויי גנאי ומציין כי השופט הינו דובר שקר". כן צויין מפי המבקש, כי "גם לך לא יהיה איפה לישון, אם אני לא אוכל לישון וגם לכב' השופט לא יהיה איפה לישון. שאלוהים ישלם לכולכם". לאחר דברים אלה, יצא המבקש את אולם המשפט בליווי המשטרה. בהחלטה שנתן בית-המשפט על אתר (ביום 27.5.98), הורה בתי-המשפט על מעצרו של המבקש עד ליום 2.6.98, בשעה 14:00, "בשל בזיון בית-המשפט, העלבת שופט במילוי תפקידו, התנהגות מחפירה כשאולם בית-המשפט מלא בקציני ביטחון, שוטרים, עורכי-הדין ומתמחה השופט". עותק ההחלטה הועבר לעיוני (נשיא בית-המשפט העליון) מכוח סעיף 72(ב) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק"). בדיון שהתקיים ביום 29.5.98 הוריתי על שחרורו של המבקש ממאסרו. להלן הנימוקים.

סעיף 72 לחוק, מקנה שיקול-דעת לשופט היושב בדין, לענוש אדם המפריע לדיוניו של בית-המשפט. התכלית שביסוד סמכות זו ושיקול הדעת שבצידה, היא השמירה על כבודו של בית-המשפט ובעלי הדין, ההקפדה על יעילות הדיון ותקינותו וכן ההגנה על אמון הציבור בבית-המשפט ושלטון החוק. בבסיס כוחו של בית-המשפט עומדת יראת הכבוד כלפיו, ואין בית-המשפט יכול לעשות שימוש בכוחו אלא במקום שיראת כבוד שוררת בו. הפרעה לדיוני בית-המשפט, מהווה קריאת תיגר כנגד הסמכות שהפקיד בידיו הציבור להבטחת שלטון החוק; ומחובתו של השופט, כמשמשו של אותו ציבור, להבטיח שיכולת יישומה של הסמכות תישאר בידיו. אשר על-כן, בדין רואה בית-המשפט בהפרעה לדיוניו – ובמיוחד כאשר אלה נמשכים גם לאחר התראה ואזהרה – מעשה חמור החותר מתחת ליכולתו למלא את תפקידו; ובדין מגיב הוא באמצעים קשים, על-מנת לסלק כל מכשלה העומדת על דרך פעולתו ועל-מנת להבהיר לכל מי שהדברים אינם ברורים לו מה צפוי למי שמפריע לבית-המשפט למלא את חובתו לציבור.

סמכות ענישה זו – שהיא מיוחדת במינה ביחס למשפט פלילי רגיל, אינה בלתי-מוגבלת. מתוחמת היא, בסייגים פרוצדוראליים ובסייגים מהותיים. אשר לסייגים הפרוצדוראליים, כאמור בסעיף 72(א) עצמו, חובה להתרות באדם כי יימנע מהפרעה, בטרם יושת עליו עונש של מאסר או קנס. חובה זו פורשה בדווקנות. עליה להירשם בפרוטוקול הדיון; היא מהווה תנאי קונסטיטוטיבי לסמכות הענישה שבסעיף 72(א). לא זו אף זו: יש לרשום בפרוטוקול הדיון את מהותה של ההפרעה ולהזהיר את האדם באופן מפורש כי תוטל סנקציה – או עלולה להיות מוטלת סנקציה – באם לא ימנע המוזהר מהפרעה לדיוני בית-המשפט. לצד הסייגים הפרוצדוראליים, מצויים גם סייגים מהותיים. עניינם של אלה אינם בסמכות הטלת עונש המאסר, אלא בשיקול-הדעת שבהפעלת סמכות זו. מקורם של סייגים מהותיים אלה הוא בהכרח לאזן את אותה הפגיעה בכבוד בית-המשפט וההפרעה להליך השיפוטי, עם אינטרסים אחרים. אכן, הרחקתו של אדם מאולם הדיונים יכולה לפגוע ביכולתו לייצג את עניינו נאמנה (אם הוא בעל דין). הטלת קנס או מאסר, יכולים במקרים מסויימים, להרתיע את בעל הדין יתר על המידה ולפגוע בחופש הביטוי וזכות הייצוג שלו. יש בהם גם כדי לפגוע, לעתים, בפומביות הדיון. כל אלה מקבלים משנה תוקף, בייחוד כאשר על כף המאזניים ניצבת חירותו של האדם. מאיזון זה נגזרת החובה לנהוג במידה ובמידתיות עת מוטלת סנקציה בגין הפרעה לדיוני בית-המשפט כאמור בסעיף 72(א) לחוק. מידתיות זו, שני פנים לה: ראשית, יש לבחון האם ההפרעה העומדת לבחינה היא אכן ממין אותן ההפרעות הפוגעות באינטרסים והתכליות המונחות ביסוד סעיף 72(א) לחוק, שאם לא כן, ייתכן ואין כלל מקום לענוש בגינה. שנית, והיה אם נמצא כי אכן בהפרעה הנופלת לגידרו של סעיף 72(א) עסקינן, עדיין יש לבחון אם מתקיימת מידתיות בין ההפרעה לבין העונש. יש לבחור מבין הסנקציות האפשריות את אותה הסנקציה שתגשים את תכלית הוראת החוק, ובה בעת, תפגע במידה הפחותה ביותר באינטרסים העומדים כנגדה ובראשם, חירותו של הפרט. אכן, אף בסעיף 72(א) עצמו מצאנו "מידרגיות" מעין זו. בהינתן הפרעה, מוסמך בית-המשפט להרחיק אדם, לקנוס אותו או לאוסרו עד לשלושה חודשים. על-כן, יש לבחור מבין אלו את אותה הסנקציה, התואמת את חומרת ההפרעה מחד ואת האינטרסים שכנגדה, מאידך. הוא הדין בגדריו של הקנס או המאסר עצמו יש להטיל שיעור קנס או משך מאסר, שהם מידתיים לחומרת ההפרעה מחד, ולחירויות שכנגדה, מאידך.

במקרה דנן, הפריע המבקש למהלך הדיון, עת התפרץ לדבריו של כונס הנכסים. בשלב זה, הזהירו בית-המשפט. למרות אזהרה זו, חזר המבקש והתפרע, תוך שהוא קורא כלפי השופט דברי גנאי וטוען כי הוא דובר שקר, כל זאת, כאשר בית-המשפט מקריא את החלטתו. במצב דברים זה, נחה דעתנו כי אכן דובר בהפרעה לדיוני בית-המשפט, הפרעה שהצדיקה נקיטת סנקציה כלפי המבקש. דברים מעין אלה, שעה שהם מושמעים כלפי בית-המשפט ובעלי הדין, תוך שיש בהם גם הפרעה של ממש לדיון עצמו, אין הם ראויים, ומן הדין לענוש בגינם. בה בעת, שוכנענו כי משך הזמן בו הושם המבקש במאסר (ששה ימים, בהם חג השבועות), לא היה מידתי במקרה דנן ומן הראוי היה לקבוע עונש חמור פחות. עיון בפרוטוקול הדיון, כמו גם בשלב בו נאמרו הדברים (לאחר הקראת ההחלטה), מוליכים למסקנה – לה היה שותף גם בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה – כי ראוי היה להטיל על המבקש עונש פחות מזה שהוטל עליו בסופו של יום. כך הדבר, גם לאור החרטה שהביע המבקש בעניין הדברים שאמר. מטעמים אלה, הוחלט על שחרורו של המבקש.

ג. מכר מקרקעין
ב- ע"פ 221/88[245] נקבע כי חוסר יכולת לבצע חיוב שבפסק-דין שעניינו ביצוע התחייבות על-פי הסכם מכר, משמש הגנה מפני הליכים של בזיון בית-המשפט.

בעניין זה דובר בשני רמאים, הם המערערים שלפנינו, אשר התחייבו בחוזה בכתב למכור למשיבים מגרש, עליו הקימו המשיבים את ביתם ועברו להתגורר בו. במקום להעביר את הזכויות בנכס למשיבים הלכו המערערים ורשמו משכנתאות על הנכס לטובת בנק ואדם פרטי. כבר בחוזה המכר התחייבו המערערים להסיר כל משכנתה או שעבוד הרובצים על הנכס. על יסוד ההתחייבות האמורה ניתן ביום 9.7.87 פסק-דין המצווה על המערערים להסיר את ה"שעבודים והמשכנתאות" הרובצים על הנכס. המערערים לא קיימו את פסק-הדין וביום 5.1.88 הורה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בגדר בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט שהוגשה לו, שאם תוך שלושה חודשים לא יבצעו המערערים את פסק-הדין יאלץ לאסרם "עד שיתרצו". כשלא ביצעו המערערים את פסק-הדין עד למועד האמור הורה בית-המשפט המחוזי לאסרם. המערערים משיגים על שתי ההחלטות האמורות.

נקבע כי אין מנוס מקבלת ערעורים אלה, וזאת מכוחם המשולב של שני טעמים: הטעם הראשון הוא שהוכח שאין ידם של המערערים משגת לפרוע את המשכנתאות והטעם השני הוא שמשמעות החיוב להסיר את המשכנתאות, בנסיבות המקרה דנן, איננו אלא חיוב בתשלום המשכנתאות לנושים כך שהחיוב לעשות מעשה אינו מהווה בפועל אלא חיוב לשלם כסף שדינו להיות מבוצע בגדר פסק-דין כספי ובדרכי המימוש שלפי חיוב כספי. הממצא שאין ביכולתם של המערערים לפדות את המשכנתאות מבוסס היטב בחומר הראיות וכבר נפסק שחוסר יכולת לבצע חיוב שבפסק-דין משמש הגנה מפני הליכים של בזיון בית-המשפט; ואם תמצי לומר, הרי המערערים הם שהביאו על עצמם את הצרה על-ידי מעשי התרמית שלהם ולכן הם לא יורשו לטעון שאין הם מסוגלים לפדות את המשכנתאות אף אתה השב לו בשתיים אלה: ראשית, מה התועלת שתצמח ממאסר המערערים כשתוצאת המאסר לא תביא לתשלום החוב? ושנית, וזה הטעם המצטבר השני לקבלת הערעור, שבנסיבות העניין אם כי החיוב לפדות את המשכנתאות הוא פורמלית חיוב לעשות דבר, בפועל הוא הפך, בנסיבות העניין, למעשה לחיוב לשלם סכום כסף, שדינו להיאכף לאחר המרתו לחיוב כספי, בהליכים מתאימים בלשכת ההוצאה לפועל או בהליכי פשיטת רגל. לפיכך, ועל יסוד התשתית העובדתית כפי שהוכחה בשלב הנוכחי, להבדיל מתשתית עובדתית אחרת שתהיה קיימת בזמן כלשהו, יש לקבל את הערעורים, לבטל את החלטותיו של בית-המשפט המחוזי ולדחות את הבקשות שהוגשו לפי פקודת בזיון בית-המשפט.

ב- ע"א 119/60[246] נדון ביצועו של פסק-דין לביצוע בעין של הסכם מכר מקרקעין.

[242] רע"פ 7574/96 ד"ר בן-שנרך ואח' נ' נציגות הבית המשותף ברחוב ארלוזורוב 25 תל-אביב, תק-על 96(3) 256.

[243] ע"פ (חי') 317/97 עליזה גרטס ואח' נ' פטר ואסתר לנדאו ואח', תק-מח 98(1) 1144.
[244] בש"פ 3348/98 דוד בן-שמחון נ' נאוה בן-שמחון ואח', פ"ד נב(2) 536.

[245] ע"פ 221/88 אלי פנחסי ואח' נ' אורלי חזקי ואח', פ"ד מב(2) 722.

[246] ע"א 119/60 מאיר בראש נ' לולו ג'יטיאת, פ"ד י 1675.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ענייני מקרקעין