ראש ההוצאה לפועל

סעיף 13 לחוק ההוצאה-לפועל, התשכ"ז-1967 קובע כי:

"היה לראש ההוצאה לפועל יסוד להניח שהחייב, או אדם אחר מטעמו, עשה או זומם מעשה בכוונה למנוע הליך או להפריע לביצועו, והיה משוכנע שיש צורך במעצרם כדי לאפשר את ביצוע ההליך או למנוע הפרת הסדר הציבורי עקב הביצוע, רשאי הוא לצוות על מעצרם לתקופה הדרושה לביצוע ההליך, אך לא יותר מ48- שעות."
סעיף 70 לחוק קובע כי:

"(א) ראש ההוצאה לפועל רשאי, לבקשת הזוכה, לתת צו מאסר נגד החייב בשל בזיון ההוצאה לפועל, בין אם הוכרז מוגבל באמצעים ובין אם לאו, לתקופה שלא תעלה על שבעה ימים, אם נתברר לו כי התקיים אחד מאלה:
(1) החייב הוא בעל יכולת המשתמט מתשלום חובותיו, כאמור בסעיף 7ג;
(2) החייב הוא בעל יכולת למלא אחר צו תשלומים שניתן לפי חוק זה והוא לא מילא אחריו, או לא ישלם שיעור מהשיעורים שנקבעו לפיו;
(3) החייב לא מילא אחר החלטה שניתנה לפי סעיף 69יג(ב);
(4) החייב הבריח נכסיו ובלבד שהזוכה נימק את בקשתו ותמך אותה בתצהיר, וניתנה לחייב הזדמנות לטעון טענותיו.
(ב) ראש ההוצאה לפועל לא יתן צו מאסר נגד חייב אלא לאחר ששקל את התועלת שבנקיטת הליכים של עיקול נגד נכסי החייב או בהמשכתם.
(ג) לא יינתן צו מאסר נגד חייב אלא לאחר שהובא לפני ראש ההוצאה לפועל על-פי צו הבאה לפי סעיף 69יב, או לאחר שבא לפניו בדרך אחרת; עברו שנתיים מן המועד שבו התייצב החייב לפני ראש ההוצאה לפועל, לא יינתן צו מאסר נגדו אלא לאחר שהתייצב שנית, או לאחר שהוזמן בשנית להתייצב לפניו.
(ד) חייב שנאסר יובא שוב לפני ראש ההוצאה לפועל, בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתום ארבעים ושמונה שעות ממועד מאסרו; הובא החייב כאמור, רשאי ראש ההוצאה לפועל לבטל את צו המאסר או לקצר את תקופת המאסר, בתנאים שייראו לו, ולתת כל החלטה אחרת שתיראה לו בנסיבות העניין; הוראות סעיף-קטן זה לא יחולו על חייב מכוח צו שניתן במעמד החייב לפי סעיף 69יג(ג)."
יחסי הגומלין בין הוראות חוק ההוצאה לפועל והוראות פקודת בזיון בית-המשפט נבחנו בסדרה של הלכות שונות. הלכות אלה הדגישו את ההבדלים שבין סוגי הליכים אלה על-אף שבחלקן קיימות סנקציות זהות.

ב- ע"א(ת"א)586/93[209] נקבע כי לא ניתן לפתוח בהליכי הוצאה לפועל מתוך התעלמות מלאה מדחיית הבקשה שהוגשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט. כאן נדונה טענת "פרעתי" לפיה צד טען כי ביצע הוראות פסק-דין. ההוראות הרלוונטיות היו:

סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, הקובע כי:

"(א) חייב הטוען שמילא אחר פסק-הדין שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה, ורשאי ראש ההוצאה לפועל לקבוע אם ובאיזו מידה מוטל עוד על החייב למלא אחר פסק-הדין; עד לקביעתו כאמור, רשאי ראש ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק-הדין, כולו או מקצתו, מטעמים מיוחדים שיירשמו.
(ב) החליט ראש ההוצאה לפועל להורות על עיכוב ביצועו של פסק-הדין, יצווה על הפקדת ערובה להבטחת קיום פסק-הדין, זולת אם החליט, בהתחשב בנסיבות העניין, שלא לצוות כן.
(ג) בדיון לפי סעיף זה ינהג ראש ההוצאה לפועל כאילו היה בית-משפט הדן בבקשה בדרך המרצה, ולעניין ערעור, דין החלטתו כדין פסק-דין של בית-משפט שלום; דחה ראש ההוצאה-לפועל את טענת החייב, יטיל עליו הוצאות מיוחדות אם מצא כי לא היה יסוד לטענתו."
עובדות המקרה היו כדלקמן: בית-המשפט העליון קיבל את ערעורו של המערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, וחייב את קודמיהם של המשיבים לסגור חלון שנפער על ידם בקיר החיצוני של הבית-המשותף, וכן חוייבו גם בהריסת קיר שסגר מרפסת חיצונית של דירתם. בין כה וכה רכשו המשיבים את הדירה נשוא הדיון ולא מילאו אחר פסק-הדין האמור. המערער פנה אל בית-משפט השלום בהליכים של בזיון בית-המשפט ושם טענו המשיבים, כי הם ביצעו את כל העבודות שנדרשות, ובאשר לחלק שלא בוצע – הרי התכנסה אסיפה כללית של דיירי הבית להוציא אחד – ואישרה למשיבים לסגור את מרפסת דירתם. בית-משפט השלום, קיבל את עמדת המשיבים וקבע כי אין עוד לכפות עליהם להחזיר את המצב לקדמותו. דברים אלה נאמרו לאחר שנקבע כי יתר החיובים בוצעו. המערער הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי על החלטת כב' השופט שלו וערעורו נדחה. בית-המשפט העליון דחה את בקשתו של המערער למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. אחר הדברים האלה עשה המערער מעשה טרדני ומחוצף מאין כמותו, ופתח תיק הוצאה לפועל נגד המשיבים. בבקשת הביצוע דרש להחזיר את המצב בדירה לקדמותו, כאילו לא התנהלו כלל הליכים של בזיון בית-המשפט בהם הפסיד בשלוש הערכאות. המשיבים פתחו בהליכים לפי סעיף 19 לחוק ההוצאה לפועל (טענת "פרעתי") וטענו כי בהתאם לפסק-דינו של בית-המשפט השלום, אין עליהם עוד חובה למלא אחר פסק-הדין של בית-המשפט העליון.

נפסק כי המערער איננו רשאי להתעלם מפסק-הדין של בית-משפט השלום ולפתוח בהליכי הוצאה לפועל מתוך התעלמות מלאה מדחיית הבקשה שהוגשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט. פסק-הדין של בית-המשפט השלום יצר "מעשה בית-דין" הקושר את בעלי-הדין ואיננו מתיר להם לעורר מחדש שאלות שכבר נדונו. ואכן, הבקשה שהוגשה על-ידי המשיבים נתקבלה ותיק ההוצאה לפועל נסגר. אין דופי בהחלטתה המנומקת והמפורטת של ראש ההוצאה לפועל, והיא מאושרת במלואה. מובן הוא, שהערעור מופרך על פניו, אין בו ממש, ודינו להדחות. לא היה מקום להגיש ערעור זה.

ב- רע"א 4953/92[210] נקבע כי ראש ההוצאה לפועל חרג מסמכותו כאשר ביקש לממש חיוב של קנס מכוח הפקודה לטובת בעל-דין ולפי בקשתו. העובדות היו כלהלן:

ביום 15.11.88 אישר בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, הסכם של פשרה בין בעלי-הדין שעל-פיו קיבל המבקש בעלות על גגו של נכס משותף, ניתנה לו רשות לבניה מסויימת על העליה לגג ולבניה על הגג והמשיב חוייב לחתום על תוכנית פלונית "שהוכנה על-ידי המהנדס" ואשר על טיבה חלוקים בעלי-הדין. ביום 20.7.89 הגישו המבקש ואשתו בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט לכוף את המשיב לציית לצו האמור. ביום 26.10.89 נעתר בית-המשפט לבקשה ונתן למשיב ארכה של חודש ימים לחתום על התכנית ואם לא יחתום "ישלם קנס בסך 100 ש"ח עבור כל יום של איחור". ביום 28.11.89 פנה המשיב לבית-המשפט המחוזי בבקשה למתן הוראות לעניין טיבה של התכנית שעליה הוא חייב לחתום וביום 4.1.90, בהיעדר תגובה מטעם המבקש, ניתן צו לפיו אין המשיב חייב לחתום על תוכניות שהוגשו לאחר תאריך פלוני. ביום 28.3.90 הגיש המבקש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביצוע החלטת בית-המשפט מיום 26.10.90 שבה תבע את הפיצוי הכספי המגיע לו בשל האיחור. המשיב התנגד וראש ההוצאה לפועל החליט, לאחר שפירש את ההחלטות השונות, שהדין עם המבקש וכי המשיב חייב לשלם לו את הסכום נשוא בקשת הביצוע; אך בבית-המשפט המחוזי נהפכה הקערה על-פיה והדיון הוחזר לראש ההוצאה לפועל על-מנת לברר נושא מסויים, שרק אם יוכרע בדרך מסויימת, חייב המשיב לשלם את שנתבע ממנו. מכאן הערעור.

נפסק כי כל ההליכים שננקטו בתיק זה בטעות יסודם. ראשית, החלטה למימוש צו על-ידי הטלת קנס או מאסר לפי פקודת בזיון בית-המשפט צריכה להינתן על-ידי בית-המשפט וטרם נקבע על-ידי בית-משפט שהיתה הפרה של הצו; שנית, אין חיוב בקנס לפי הפקודה נעשה לטובת בעל-דין אלא לטובת המדינה; ושלישית, כל הליך של גביית קנס, במידה שהוטל, צריך להיעשות על-ידי המדינה בדרך שנקבעה לכך. ראש ההוצאה לפועל חרג מסמכותו כאשר ביקש לממש חיוב של קנס לטובת בעל-דין ולפי בקשתו. הערעור מתקבל ופסק-הדין וההחלטה של הערכאות קמא מתבטלים.

[209] ע"א (ת"א) 586/93 צבי גרפינקל נ' יצחק חזקיה ואח', תק-מח 93(2) 84.
[210] רע"א 4953/92 סמי בבילה נ' דדון יוסף, פ"ד מז(1) 658.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ראש ההוצאה לפועל