סירוב לציית לצווי בית-משפט

סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט קובע כי:

"המסרב לציית לצווי בית-המשפט:
(1) בית-המשפט העליון, בית-משפט מיוחד שנתכונן על-פי סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922, בית-המשפט המחוזי, בית-המשפט לקרקעות ובית-משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.
(2) לא יינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא-אם-כן הוזמן הממרה להופיע ונענה להזמנה, או, כשלא בא מעצמו, הובא לפני בית-המשפט בצו תפיסה כדי להראות טעם מדוע לא יינתן נגדו צו כזה.
(3) הטיל בית-משפט מאסר לפי סעיף-קטן (1), יודיע על-כך ליועץ המשפטי לממשלה.
(4) היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו יביא את עניינו של אסיר לפי סעיף-קטן (1) לפני בית-המשפט שהטיל עליו את המאסר, לשיקול נוסף, כשראה צורך בכך ולא פחות מאחת לשישה חודשים מיום תחילת המאסר.
(5) בשיקול הנוסף רשאי בית-המשפט, לאחר שנתן לאסיר ולכל בעל-דין אחר בהליך שבו הוטל המאסר הזדמנות להשמיע טענותיהם, לקיים את הצו, לשנותו, להתנותו בתנאים או לבטלו או ליתן כל הוראה אחרת שימצא לנכון.
שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, סדרי דין בשיקול נוסף לפי סעיף זה."
ההלכה הקלאסית אשר נשזרה בשורה של הלכות בתי-המשפט לכל ערכאותיהם קבעה כי מטרתה של הוראת סעיף 6 אינה עונשית אלא אכיפתית, היינו, תכליתה להביא לידי כך שצווי בית-המשפט יבוצעו ויוצאו מן הכוח אל הפועל. מטרת הסנקציה המוטלת מכוח סעיף 6 לפקודת הבזיון, היא לסייע לנפגע לאכוף ביצוע החלטה שיפוטית, לפיה זכה בדין. סמכותו של בית-המשפט להטלת סנקציות בדונו בבקשה על-פי סעיף 6 הינה סמכות שבשיקול-הדעת ולא סמכות שבחובה.

כדברי כב' השופט טירקל ב- רע"א 7145/00[85]:

"כידוע, סמכותו של בית-המשפט על-פי סעיף 6 לפקודה אינה סמכות שבחובה אלא סמכות שבשיקול-דעת, שהמטרה העיקרית שביסודה היא הגשמת הצו שניתן לטובתו של הנפגע. עוד יש לזכור שאין להימנע מן השימוש בסמכות, בדרך-כלל, אלא במקרים מיוחדים (עיינו, בין היתר, ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' מעדי סלמאן, פ"ד לג(3) 101; ע"א 371/78 מוניות הדר לוד נ' אמיל ביטון ואח', פ"ד לד(4) 232; ע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ ואח' נ' פנחס בן -צבי ואח', פ"ד לח(1)136."
הגישה הרווחת על-פי ההלכה הינה כי סעיף 6 "צופה פני עתיד", והוא בא לכפות לעשות מעשה או להימנע מלעשותו "מחר".[86]

ההליך על-פי סעיף 6 הינו הליך מיוחד במינו. מחד גיסא, אין הוא מיועד להטיל אחריות פלילית ולהעניש בגינה; מאידך גיסא, אין הוא הליך אזרחי רגיל. "זוהי הוראה
SUI GENERIS המצויה באותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי" אין להתעלם מכך, כי על אף שצו לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון אינו בבחינת עונש, אלא הוא בא לאכוף את הציות להבא, יש בו אלמנט עונשי. "עונש" זה נושא בצידו סטיגמה, שיש בה כדי להטיל דופי במפר הצו, לא רק במישור היחסים בין הצדדים המתדיינים, אלא גם במישור היחסים בין המפר לבין הרשות השופטת. לפיכך, הדעת נותנת, כי השימוש בכלי אכיפתי זה צריך להיות מוגבל רק למקרים מתאימים.[87]

ב- ת"א (ת"א) 1655/90[88] נקבע כי משום שהליך הבזיון הוא הליך מעין-פלילי, הרי מי שמיוחסת לו הפרת צו בית-המשפט, צריכה להיות מיוחסת לו גם כוונה כלשהי לבצע את ההפרה או מצב נפשי כלשהו המהווה התעלמות מוחלטת ממנו.

בעניין זה מדובר בבקשה שהוגשה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, והיא קשורה לתובענה שהוגשה בדרך של הגשת כתב-תביעה ובה עתרה התובעת, פזגז חברה לשיווק בע"מ (להלן: המבקשת) לסעד של צווי מניעה קבועים. התובענה הוגשה ביום 16/8/90. התובענה הוגשה נגד חברת דור אנרגיה (להלן: המשיבה) ונגד אנשים וגופים הקשורים עמה. המטרה היתה לאסור על המשיבה מלהתקשר בכל דרך שהיא עם לקוחות המבקשת, ולאסור על השימוש בציוד של המבקשת. ב-2.10.90 הגיעו הצדדים להסדר פשרה בתיק זה, אשר קיבל תוקף של פסק-דין. כדי להבין את הרקע להגשת התובענה באופן כללי, והגשת בקשה זו על-פי פקודת בזיון בית-המשפט (להלן: הבקשה) בטענה כי הוראות פסק-הדין שצוטט לעיל הופרו על-ידי המשיבים, באופן מיוחד – צריך לפנות להוראות החיקוק הקשור ברפורמה במשק הגז, שהינה סעיף 17 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה), התשמ"ט-1989 (להלן: החוק), ואשר קובעת באופן חדשני כי "צרכן גז רשאי לרכוש גז מכל ספק גז, וספק גז לא יהיה רשאי לאכוף על צרכן גז להמשיך ולרכוש גז ממנו או באמצעותו, אם צרכן הגז הודיע על רצונו לסיים את החוזה שביניהם ותנאי החוזה בדבר החזרת ציוד ופיקדון נתמלאו". למרות חקיקתו של החוק בשנת 1989, הרי התקנות שהותקנו על-פיו בנושא משק הגז פורסמו רק באוגוסט 1991. התקנות כוללות בחובן הוראות שונות בנושאים שסוכמו בהסדר הפשרה ואף מרחיבות יותר בנדון. הבקשה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט הוגשה ביום 14.5.91, דהיינו כשלושה חודשים לפני פרסום התקנות הנ"ל. אין חולקין על-כך כי הסכם הפשרה בא למלא חלל משפטי שהיה קיים בין חקיקתו של סעיף 17 לחוק ובין התקנת התקנות. אין גם ספק שאם התקנות היו מותקנות עוד לפני הגשת התובענה, או לפני הגשת הבקשה לבזיון – הדיון בה היה נחסך.

נפסק כי מכיוון שמדובר בהליכים מעין-פליליים, הרי שספק בדבר חלותו של ההסכם (פסק-הדין שאישר את ההסכם), פועל לטובת המשיבים, העומדים בחזקתם שלא הפרו את הצו. הלכה פסוקה היא, כי אין לאכוף צו, שניתן על-ידי בית-המשפט בהליכי בזיון בית-המשפט, אלא-אם-כן הוא מצווה במילים חד-משמעיות את אשר חייב להיעשות. הליכי אכיפה לפי פקודת בזיון בית-המשפט מיועדים מעצם טבעם להתברר במהירות וביעילות כדי לאכוף צווים הברורים על פניהם או שניתן ללמוד על משמעותם ללא טרחה יתרה, ואין מקום להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות של מומחים כדי להתחקות על כוונתם הקונקרטית או המשוערת של בעלי הדין.

במקומות יישוב מרוחקים וקטנים, שיטת החלפת בלוני הגז נעשית, בין היתר, בשיטת "הכריזה", דהיינו, מחלק מטעם חברה מסויימת מופיע במקום יישוב מסויים ומכריז על הגעתו, וצרכני אותה חברה פונים אליו להחלפת הבלון מבלי שהיתה פניה מוקדמת לחברה בנדון. יש ספקות רציניים אם יש בהחלפת בלונים שכזו, משום ניתוק הקשר החוזי כמשמעותו בהסכם ובתקנות, ולכאורה אין באקט ההחלפה משום בזיון בית-המשפט. לגבי מקרים אחרים שנטען לגביהם כי יש בהם משום הפרת הוראות פסק-הדין, הרי גם מקרים אלה אינם כה חד-משמעיים שאפשר להגדיר את התנהגות המשיבים (ואלה הבאים מכוחם), כהתנהגות שמבזה את בית-המשפט על-ידי התעלמות מהוראותיו.

מכיוון שהליך הבזיון הוא הליך מעין-פלילי, הרי מי שמיוחסת לו הפרת צו בית-המשפט, צריכה להיות מיוחסת לו גם כוונה כלשהיא לבצע את ההפרה או מצב נפשי כלשהוא המהווה התעלמות מוחלטת ממנו.

בכל המקרים המיוחסים למשיבים לא הובא מקרה אחד של התעלמות עזת-מצח מצו בית-המשפט או זלזול בו. מטרת הליכי הבזיון איננה להעניש את המפר (אפילו הוכח דבר ההפרה), אלא ובעיקר למנוע את המשך ההפרה על-ידי כפיית ביצוע בדרך של מאסר או קנס. בנסיבות דנן, המקרים שהובאו בתובענה ובבקשת הבזיון היו מקרים אופייניים לתקופת הביניים, תקופה שקדמה להתגבשות שוק הגז עקב הרפורמה, והתופעה של שימוש בבלונים של חברה אחרת הולכת ונפתרת, על-ידי חילופין של בלונים בין החברות ובין עצמן. המסקנה לפיכך היא, שאין להיעתר לבקשה בנדון.

ב- ע"פ 2351/95[89] נקבע כי די בכך שהנתבע מודע למעשיו או למחדליו ו"בזיון בית-משפט" קם ונהיה.

במקרה זה בו המערערת 1 היא יצרנית ישראלית של חזיות. המערער 2 הוא מנהלה. (שניהם, להלן: מובי). המשיבה 2 היא יצרנית אמריקאית של חזיות והמשיבה 1 היא הסוכנת שלה בישראל (שתיהן, להלן: ליידי). כנגד מובי ניתן ביום 8.5.91 צו מניעה האוסר עליה ייצור, שיווק, מכירה, פרסום והפקת הנאה מדגמי חיקוי (ובמיוחד דגם 122 להלן: מובי 122), של חזיית הנקה מדגם 437 מתוצרת ליידי (להלן: ליידי 437), באשר מובי 122 מהווה חיקוי של ליידי 437. לאחר הינתן הצו, החלה מובי בייצור חזיית הנקה חדשה דגם 124, ששווקה כ"חזיה המחייכת" (להלן: מובי 124). כארבע שנים לאחר שהחלה מובי בשיווקה של מובי 124 הגישה ליידי לבית-המשפט המחוזי בקשה למתן צו לפי פקודת בזיון בית-משפט על הפרת צו המניעה בגין שיווק חזיית מובי 124, שהיוותה לטענתה ייצור זהה למובי 122 שנקבע כי הוא חיקוי של ליידי 437. בית-משפט קמא קבע, כי בייצור ושיווק מובי 124, מפרה מובי את צו המניעה, שכן, השינויים שהוכנסו במובי 124 לעומת מובי 122 לא שינו מהותית ממובי 122 שלמניעת ייצורה ושיווקה ניתן הצו. בית-המשפט דלמטה סבר כי רב הדמיון בין מובי 122 לבין מובי 124 וכי הזהות היא כמעט מוחלטת, עד שהשינויים שהוכנסו במובי 124 "אין להם היום משמעות בהבחנה שאנו עושים בין דגם 122 ודגם 124". כמו-כן, דחה בית-המשפט את טענת השיהוי שהעלתה מובי, לפיה השתהתה ליידי במשך מספר שנים בהגשת הבקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט, וקבע, כי אין לשיהוי משמעות כאשר דנים בבקשה מהסוג הנדון, ומצא לבסוף כי המערערים חטאו בבזיון בית-משפט עקב הפרת צו מניעה שניתן נגדם והטיל עליהם קנס כספי של 5,000 ש"ח לכל יום של הפרה בעתיד. מכאן הערעור.

נפסק כי לצורך קביעת הדמיון ראוי היה להשוות בין מובי 124 לבין ליידי 437 ולא בין מובי 124 למובי 122, השוואה בה הסתפק בית-משפט קמא. גם אם מובי 124 מחקה את מובי 122, לא די בכך כדי לקבוע שהיא הפרה את הצו שאסר על יצור חזיה המחקה את ליידי 437. את ההשוואה יש לעשות ישירות בין הדגם המחקה (122) לבין הדגם המחוקה (437). בית-המשפט לא עשה כן. צו המניעה, שהתייחס גם למובי 122, אסר על שימוש בחיקויים לחזיית הנקה ליידי 437. וזהו הדגם מולו היה צורך לבדוק את מובי 124.

לאור העובדה שקיים שוני בין המוצרים ומאחר ובמקרה דנן אין מדובר בדמיון ישיר בין מובי 124 לבין ליידי 437 אלא בדמיון שנלמד בעקיפין על-ידי השוואת שני דגמים של מובי עצמה, ספק אם הליך של בזיון בית-משפט מתאים לצורך מניעת ייצור ושיווק מובי 124, על בסיס הצו שניתן בגין עוולה של גניבת עין. יש לזכור כי מדובר בהליך בעל אוריינטציה פלילית ואף שרמת ההוכחה הנדרשת לצורך חיוב לפי פקודת הבזיון טרם נתבררה בבית-משפט זה, מקובל לחשוב כי היא גבוהה מזו הנדרשת בהליך האזרחי. סביר הוא כי לצורך חיוב לפי הפקודה תידרש רמת הוכחה גבוהה מזו הנדרשת לשם הוצאת צו מניעה. זאת לזכור, כי כנגד ייצורה ושיווקה של מובי 124, לא הוצא צו מניעה. נטל הוכחת הטענה כי השינויים שנעשו על-ידי מובי הם שינויים שוליים שבאו כדי להתחכם לצו המניעה וכי מדובר בחיקוי, הוא על ליידי וליידי לא עמדה בנטל זה. דין הערעור להתקבל.

אגב-אורחא נקבע כי סוגיית היסוד הנפשי הדרוש לחיוב לפי פקודת בזיון בית-המשפט לצורך אכיפת צו מניעה לא נדונה בבית-משפט זה. נראה כי בהלכה הקובעת שאין להוכיח מצב נפשי מיוחד לצורך חיוב לפי פקודת בזיון בית-משפט, יש טעם רב. מטרתו של הליך הבזיון איננה להעניש את הממרה על אירועי העבר כי אם לדאוג לכך שהצו יקויים בעתיד. לפיכך, אפילו נעשו האקטים המפרים נשוא ההליך, בתום-לב ומתוך אמונה כנה שמעשים אלה אינם ממרים את הצו, אין טעם שלא לכפות על הממרה את ביצועו של צו המניעה בעתיד, לאחר שהובהר לו במסגרת אותו הליך, כי מעשיו אינם עולים בקנה אחד עם צו המניעה. לפי גישה זו, אילו היה בייצור ושיווק מובי 124 מעשה של גניבת-עין עקב היותה חיקוי של ליידי 437, ייתכן כי לא היתה עומדת למובי הטענה בדבר העדר כוונה פלילית כהגנה מפני חיוב בבזיון בית-משפט. בענייננו, מובי לא בצעה עוולה של גניבת-עין ולפיכך, אין צורך לקבוע הלכה בנושאים האחרים.

כב' השופט חשין בתוספת אגב-אורחא מביע את הדעה כי בהליך של בזיון בית-משפט אין צורך ואין מקום לדרוש הוכחתו של מצב נפשי מיוחד עד שנחייב נתבע במעשה או במחדל העולים כדי בזיון בית-משפט. ראשית לכל, ההליך של בזיון בית-משפט נועד, מעיקרו ובעיקרו, לאכיפת צווי מניעה וצווי עשה שבית-משפט מוציא נגד נתבע בהליך אזרחי. לאמיתם של דברים, הליך זה של בזיון בית-משפט אינו אלא הליך של אכיפת סעד אזרחי שתובע זכה בו, וכמוהו כהוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל. תיאורו של הליך זה כהליך של "בזיון בית-המשפט" (contempt of court) עשוי להטעות ואין בו כדי לתאר את ההליך לאמיתו. תוכו אינו כברו: נושא הוא תואר ממשפחת הפלילים, אך תוכו הוא אזרחי טהור. מכריז הוא על נתבע כמי ש"ביזה" בית-משפט, בעוד שכוונתו לאמיתה היא להגן על זכויות אזרחיות שקנה תובע כלפי נתבע. אכן, הליך פלילי נועד, בין השאר, ליתן מכה תחת מכה. שלא כמותו, הליך אזרחי נועד ליתן תרופה למכה (למתדיין אזרחי). הליך בזיון בית-משפט לאכיפת צווי בית-משפט, כמוהו ככל הליך אזרחי, נועד אף הוא ליתן תרופה למכה (למתדיין אזרחי). הנה הם הליכי בזיון בית-משפט שנועדו לאכיפת צווי בית-משפט. לא נמצא לנו טעם טוב להבחין בין הליכים אלה – הליכים שמקובל לאפיינם כהליכים "מעין פליליים" – לבין הליכי הוצאה לפועל שלפי חוק ההוצאה לפועל, הליכים שאיפיונם הוא איפיון אזרחי שלא דבק בו שמץ פליליות או מעין-פליליות. הנה-כי-כן, נתבע שאינו משלם חיוב כספי שבית-משפט השית עליו, ניתן לנקוט נגדו הליכי הוצאה לפועל שלפי חוק ההוצאה לפועל, ופקודת בזיון בית-משפט, לא תתפוש בו. ואולם, גם מי שהפר חיוב כספי שהושת עליו בידי בית-משפט, גם עליו נוכל להעלות כי מחייב הוא עצמו ב"בזיון בית-המשפט", כמוהו כמי שהפר צו מניעה שהוצא נגדו ואשר פקודת בזיון בית-המשפט חלה עליו. אם האחרון "ביזה" – "ביזה" גם ראשון, ואם ראשון לא "ביזה" – גם אחרון לא "ביזה". והאמת היא זו, שכשם שראשון לא "ביזה" את בית-המשפט בהפירו חיוב כספי שהוטל עליו, כן האחרון אף הוא לא "ביזה" את בית-המשפט בהפירו צו מניעה שהוצא נגדו. השאלה בשני המקרים היא שאלה הנסבה על אכיפת החלטה שנתן בית-משפט לזכותו של תובע, וקנה-המידה חייב שיהא – על דרך העיקרון – קנה-מידה אזרחי.

כך, למשל, יוזם שני ההליכים – גם הליך הוצאה לפועל גם הליך של בזיון בית-משפט לאכיפת צו – הוא בעל-הדין הפרטי, ובמקום בו מפר נתבע צו בית-משפט שהוצא נגדו, יכול תובע שימחל על אותה הפרה. במקרה זה האחרון, לא יהא התובע זכאי לנקוט נגד הנתבע בהליך של בזיון בית-משפט בגין אותה הפרה שמחל עליה. האין בכך כדי ללמד כי עניינינו הם לאמיתם של דברים בהליך אזרחי שאך עטה אדרת של מעין-פליליות? אמת נכון הדבר: הכינוי "מעין-פלילי" דבק בהליך בזיון בית-המשפט, וזאת כמסתבר בשל הסנקציות של מאסר וקנס הכרוכות בו. ואולם מאסר וקנס אלה טיבם הוא אזרחי: נמשכים הם מתוך הליך אזרחי, כמוהם כהליכי הוצאה לפועל שלפי חוק ההוצאה לפועל, ומטרתם מטרה אזרחית היא: להביא נתבע לכך שיכבד את זכויות התובע.

ההחלטה היינה החלטת בית-משפט שעניינה הטלת חיוב כספי על נתבע, והנתבע אינו מקיים את חיובו. נאכוף החלטה זו על הנתבע גם אם לא יתלווה למעשה ההפרה מצב נפשי מיוחד. די בכך שלא קיים את שחוייב בו, והליכי ההוצאה לפועל ייצאו לדרך – ביוזמת התובע – להילחם בו. כן יהיה, על דרך העיקרון, דין הפרה שהליך בזיון בית-המשפט חלה עליה.

יתר-על-כן גם החלת דין העונשין לעניינה של מחשבה פלילית לא את מסקנתנו. סעיף 19 רישה לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לאחר תיקון 39: "אדם מבצע עבירה רק אם עשאה במחשבה פלילית". מוסיף סעיף 20(א) לחוק ומלמדנו, כי "מחשבה פלילית" פירושה הוא: "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות, ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה…". בהליך של בזיון בית-המשפט, ובתיתנו דעתנו לכך שאכיפתו של צו מניעה נועדה להגן על זכויותיו האזרחיות של אדם – בענייננו: זכויות קניין – נוסיף ונדע כי די במודעותו של הנתבע לטיב המעשה שעשה או המחדל שחדל, מעשה או מחדל המפרים צו שהוצא נגדו.

לפיכך, לעניין חיובו של נתבע בהליכי בזיון בית-משפט שנועדו לאכיפת צווי בית-משפט, אין הכרח כי בלב הנתבע תשכון "מחשבה פלילית" ספציפית של "כוונת הפרה" או של מצב נפשי בדומה לה. די בכך שהנתבע מודע למעשיו או למחדליו ו"בזיון בית-משפט" קם ונהיה. נדגיש כי דיברנו במחשבה הפלילית ולא דיברנו ביסודות אחרים, כגון עומס הנטל המוטל על התובע, נושאי פרשנות שונים וכו'. כללם של דברים: בהליך של בזיון בית-משפט המיועד לאכיפתו של צו בית-משפט, אין צורך בהוכחת כוונה להפרת הצו. על דרך העיקרון, די בכך שמעשי המפר – או מחדליו – מפרים צו בית-משפט, וניתן לנקוט נגדו בהליכי בזיון לאכיפה. יחד עם זאת, קרוב להניח כי אם פעל המפר בתום-לב או מבלי משים – ושאלות אלו תוכרענה בנסיבותיו של כל עניין ועניין – יינתן לדבר ביטוי בסנקציה שתוטל על המפר.

בית-הדין לעבודה בחלק מפסיקותיו לא יכול היה ל"הימלט" מאופיה הפלילי של ההפרה בקבעו כי כדי להוכיח הפרה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, צריך להוכיח גם את ביצוע המעשה וגם את הכוונה להפר את צו בית-הדין.

ב- תב"ע (ת"א) נז/21-18[90] מדובר בבקשתה של המבקשת לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, שמטרתה לאכוף על המשיבים בקנסות לקיים אחר צווי המניעה הזמניים שהוטלו עליהם ביום 15.8.96 וביום 21.8.96, ושעל פיהם נאסר על המשיבים (ועל כל קבוצת טסים) לעשות שימוש כלשהו, במישרין או בעקיפין, בסודות המבקשת לרבות קיום קשר כלשהו עם לקוחות המבקשת. המבקשת טוענת כי המשיבים אינם פועלים על-פי הצווים הנ"ל, ואינם מהססים מלבזות את בית-הדין, ושמשיבה 1 (להלן: "נורית") הודתה בפני בית-הדין כי טיפלה בלקוחות המבקשת, ושנתנה להם שירותי נסיעות, כל זאת לאחר סיום עבודתה אצל המבקשת, וביודעה על הצווים שניתנו כנגדה.

נפסק כי ההליך של בקשה לבזיון בהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט הינו הליך מעין-פלילי. מטרת הליכי הבזיון איננה להעניש את המפר (אפילו הוכח דבר הפרה), אלא ובעיקר למנוע את המשך ההפרה על-ידי כפיית ביצוע בדרך של מאסר או קנס. כדי להוכיח הפרה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, צריך להוכיח גם את ביצוע המעשה וגם את הכוונה להפר את צו בית-הדין, שהרי בהליך מעין-פלילי עסקינן. המבקשת לא הוכיחה שבהנחת הפליירים על גבי המכוניות, נורית הפרה את צווי בית-הדין, לכן נדחית הטענה שבהנחת הפליירים על מכוניות באזור עתידים, נורית או משיבה 2 הפרו את צווי בית-הדין, כגרסת המבקשת.

המשמעות הרחבה שמנסה המבקשת לתת לכל "צעד" שעושים המשיבים באופן שיכניס אותם למסגרת של ביזוי צווי בית-הדין, איננה פרשנות אובייקטיבית, וחבל שהיא חדורה בסממנים סובייקטיביים המשליכים אווירה עכורה על הדיון. נורית חייבת להבין, וגם משיבה 2 חייבת להבין, כי צווי בית-הדין אוסרים על נורית ועל משיבה 2 לקשור קשרים עסקיים עם לקוחות של המבקשת מהסוג של שרותי סוכן נסיעות, וכל קשר שנורית מקיימת בניגוד לצווי בית-הדין, מהווה הפרה של הצווים, ועל-כן משהוכיחה המבקשת קיום קשרים של נורית עם גילון ועם קליימן, ומתן שרותי סוכן להם, מהווים אלה קשרים עסקיים עם לקוחות המבקשת, ולפיכך יש בהם משום הפרה של צווי בית-הדין, ובהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, יש לאכוף את קיום הצווים על נורית ועל משיבה 2 על-ידי הטלת קנס של 1,000 ש"ח בגין כל הפרה של צו בית-הדין.

ב- רע"א 4254/95[91] נקבע כי הליכי בזיון בית-משפט הינם היחידים היכולים להינקט לאכיפתו של צו תקף.
בעניין זה דובר בהליכי הבזיון אשר נפתחו על-ידי המבקשת (להלן: פז) שביקשה לאכוף על המשיבים (להלן: המפעילים), לקיים צו מניעה שניתן נגדם. צו המניעה ניתן בהסכמה במסגרת החלטה שנתנה תוקף להסדר בין הצדדים, במסגרת תביעה שטרם הסתיימה (להלן: הצו). לפי הצו היה על המפעילים לרכוש עבור תחנת הדלק אותה הם מפעילים מוצרי נפט מפז בלבד ולא לרוכשם מאחרים. בידי המפעילים היתה הרשאה להפעלת התחנה, שניתנה להם על-ידי זכיינות של פז. תוקף ההרשאה פג פחות מחודש לאחר הצו והזכיינות הגישה נגד המפעילים תביעת פינוי. בפועל המשיכו המפעילים להפעיל את התחנה כשתביעת הפינוי תלויה ועומדת נגדם ובכל אותה תקופה נמשכו היחסים המסחריים בין פז לבין המפעילים, אלא שנתגלעו ביניהם סכסוכים כשכל צד טוען שהשני הפר את ההסדר ואת הצו שאישר אותו. פז פתחה בהליך לפי פקודת בזיון בית-המשפט בטענה שהמפעילים הפרו את הצו. השופטת קמא החליטה שלא להזמין את הצדדים לדיון בהליכי הבזיון וכי הטענות תידונה בהליך העיקרי. על כך הבקשה שבפנינו.

נפסק כי דין הבקשה להתקבל. אם סברו המפעילים כי דין הצו להתבטל, או שאין הוא בתוקף, היה עליהם להגיש בקשה לביטולו, דבר שלא עשו. משסבורה פז שהצו הופר, אין בפניה דרך אחרת אלא לנקוט בהליכי בזיון בית-משפט על-מנת לאכוף קיום הצו כל עוד עומד הוא בעינו ולא בוטל. זוהי הדרך היחידה לבקש אכיפתו. לפיכך, אין מקום שלא להיזקק להליכי הבזיון שהוגשו ולהשאיר את הנושא לבירור במהלך המשפט עצמו ועל הליכי הבזיון להתברר. אשר על-כן, מתבטלת החלטת בתי-המשפט קמא ויש לקיים את הליכי הבזיון בבתי-המשפט קמא.

ב- רע"פ 7641/96[92] נקבע כי שאלת קיום של בזיון צו בית-משפט הינה פרשנות שבעובדה.

בעניין זה המבקשת והמשיב הינם שכנים בשכונת מנחת שבירושלים. המשיב הגיש תובענה כנגד המבקשת בשל בניה שבנתה בחצרה. טענתו היתה כי גדר וגגון שבנתה מונעים כניסת אור לדירתו וכי פסולת הבניה של המבקשת הושלכה לחצרו. בפסק-דינו של בית-משפט השלום בירושלים מיום 20.10.94 הורה בית-המשפט למבקשת להרוס חלק מן הגגון, אולם התאפשר להשאיר חלק ממנו עד למרחק של 90 ס"מ מפתח הכניסה לדירתה של המבקשת. ביום 20.9.95 הגיש המשיב בקשה לבית-משפט השלום לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. טענת המשיב היתה כי המבקשת אינה מצייתת לפסק-הדין מיום 20.10.94. בפסק-דינו מיום 26.4.96 דחה בתי-המשפט את בקשתו של המשיב, וקבע כי אכן ניתן לפרש את הצו בשתי דרכים שונות (רוחב של 90 ס"מ או רדיוס של 90 ס"מ) וכי במצב דברים זה, יש ליתן למבקשת ליהנות מן הספק כאילו הצו לא הופר. על החלטה זו ערער המשיב לבית-המשפט המחוזי בירושלים, שקיבל את ערעורו, לאחר שקבע כי המבקשת אכן הפרה את הצו מיום 20.10.96. אשר לגגון, קבע בית-המשפט כי בשום צורה שהיא לא ניתן לפרש את הצו מיום 20.10.96 כמאפשר בניה מן הסוג והצורה שבנתה המבקשת ולפיכך יש לקבוע כי המבקשת הפרה את הצו. לפיכך הוחזר התיק לבית-משפט השלום בכדי שזה יקבע את היקפם של אמצעי הכפיה שיש להפעיל.

נפסק כי אין בנימוקי הבקשה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית ציבורית מיוחדת, שיש בה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה. עיקר נימוקיה וטענותיה של המבקשת סובבים סביב ממצאים שבעובדה וסדרי דין, שאין בטעות בהם כשלעצמה – ומבלי להכריע בשאלה זו כלל ועיקר – כדי להקנות זכות לדיון בפני ערכאה שלישית. דין הבקשה להידחות.

לבית-המשפט יש את הכלים המתאימים לבירור השאלות הצריכות בירור לעניין סעיף 6 לפקודה, שהן בעיקרון שאלות עובדתיות.

הלכה זו נקבעה ב- רע"א 5724/96[93]. הבקשה נוסחה לפי פקודת בזיון בית-משפט כלהלן:

בקשה לכוף את המשיבים בקנס לציית להחלטה שניתנה על-ידי בית-משפט זה ביום 3.2.97 והמחייבת את המשיבים להימנע משימוש בשם "סנפיר" בכל צירוף שהוא ולכל מטרה שהיא ובמיוחד לצורך שיווק ו/או יבוא ו/או מכירת ציוד צלילה, והאוסרת על כל המשיבים להשתמש בשמותיהם הכוללים את השם "סנפיר". הרקע לבקשה היא בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בו ניתן צו מניעה נגד המשיבים שמנע מהם פעולות שונות. תחולתו של הצו שניתן בבית-משפט קמא צומצמה בהחלטת בית-משפט זה שהשאיר על כנו את הצו באופן חלקי בלבד.

המבקשים טוענים כי המשיבים הפרו את הצו במתכונתו לפי החלטת בית-משפט זה.

נפסק כי מאחר והצו שניתן זהה לחלק מן הצו שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי, יש להעביר את הבקשה על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, לדיון בבית-המשפט המחוזי.

לבתי-המשפט המחוזי הכלים המתאימים לבירור השאלות הצריכות בירור לעניין סעיף 6 לפקודה הנ"ל, שהן בעיקרן שאלות עובדתיות.

מטרתה של סנקציה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט אינה ענישה אלא הרתעה ומניעה.[94]

הנטיה הרווחת היא שלא להיזקק להליכי בזיון בית-משפט כאשר קיימת דרך אחרת לאכיפת ביצוע הוראה שיפוטית.[95]

הליכי אכיפה לפי הפקודה נועדו למצבים בהם החיוב אותו מבקשים לאכוף ברור על פניו. אין להשתמש בהליכים אלה מקום שקיימת מחלוקת אמיתית באשר לפרשנותו של החיוב.[96]

באותם מקרים בהם צד להסכם פשרה שאושר כפסק-דין מבקש לאכוף את ההסכם בשל הפרתו על-ידי הצד האחר, פתוחות בפניו מספר אופציות, שניתן לסווגן על-פי האבחנה בין הפן ה"הסכמי" והפן ה"שיפוטי" של פסק-הדין. מן ההיבט של הפן ה"הסכמי", מוקנית לצד הנפגע אפשרות להגיש תביעה חדשה, שעילתה הפרת הסכם הפשרה, ובמסגרתה לתבוע אכיפת ההסכם וכן פיצויים בגין ההפרה בנוסף לכך, מן ההיבט של הפן ה"שיפוטי", מוקנים לצד הנפגע שני מסלולי אכיפה:

האחד, אכיפת פסק-הדין במסגרת ההוצאה לפועל לפי חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967; השני, הגשת בקשה לכוף את הצד השני במאסר או בקנס לציית לפסק-הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה שהושג בין הצדדים, על-פי סעיף 6 לפקודת הבזיון. במסלול זה ניתן ללכת במקרים מיוחדים בהם הפרת ההסכם היא ברורה וחד-משמעית.[97]

היות ומטרת סעיף 6 לפקודת הבזיון הינה אכיפתית, הרי לשם הגשמת מטרה זו, חיוני הוא שהליכי האכיפה לפי סעיף זה יתבררו במהירות וביעילות. עניינו של הצד הנפגע - הפונה בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון לאכוף את הצד המפר לקיים את פסק-הדין - הוא ביצוע פסק-הדין במהירות האפשרית. כאשר הצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו של ההסכם שבבסיס פסק-הדין, הצורך לשמוע ראיות ועדויות, שמטרתן להתחקות אחר כוונתם הקונקרטית או המשוערת של בעלי הדין, עשוי לסכל זאת. ובלשונו של השופט (כתוארו אז) ש' לוין:

"הליכי אכיפה לפי פקודת בזיון בית-המשפט מיועדים מעצם טבעם להתברר במהירות וביעילות כדי לאכוף צווים הברורים על פניהם או שניתן ללמוד על משמעותם ללא טרחה יתירה ואין מקום להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות של מומחים כדי להתחקות על כוונתם הקונקרטית או המשוערת של בעלי הדין."
לאור אופיה הפלילי של הוראת הבזיון, אין זה ראוי לעשות שימוש בה, כאשר יש לנהל משפט שעניינו שאלת הפרת הסכם, כאשר הצדדים חלוקים בשאלת הפרתו או קיומו, ואין זה ראוי להכתים בכתם הפלילי את מי שסבר לתומו כי קיים את פסק-הדין. לפיכך, יצאה ההלכה מלפני בית-משפט זה, לפיה אין אוכפים מכוח פקודת הבזיון, אלא צווים והחלטות שמובנם חד-משמעי ושאינם ניתנים ליותר מפירוש אחד.[98] אין לאכוף צו שניתן על-ידי בית-המשפט בהליכי בזיון בית-המשפט, אלא-אם-כן הוא מצווה במילים חד-משמעיות את אשר חייב להיעשות.

ב- רע"א 4231/90[99] נדון גדר הבקשה למתן צו מניעה זמני שעל נתינתו עתרה המבקשת כנגד המשיבים. ביום 3.7.89 ניתן צו בהסכמה "שעל-פיו המשיבים וכל אחד מהם לא יעתיקו ולא יעשו שימוש בפיתוח טכנולוגי ששימש כמכשיר מקדים להדלקת אור בלם אחורי כפי שתואר בתביעה, לפי הנתונים שהיו ביום ניתוק הקשר בין הצדדים". המבקשת טענה שהמשיבים מפירים את הצו והגישה בקשה לאכיפתו לפי פקודת בזיון בית-המשפט. הבקשה נדחתה ומכאן בקשת הרשות לערער. המחלוקת המרכזית בין בעלי הדין סבה סביב השאלה מהי משמעותו של הדיבור "פיתוח טכנולוגי". לעניין זה הובאו לפני בית-המשפט קמא חוות-דעת של מומחים ובתום הדיון סבר השופט המלומד "שהצדדים נטלו מונח מבלי שטרחו להסכים על משמעותו ואף מבלי שליבנו לעצמם מהו". עם זאת נטה בית-המשפט המחוזי לחשוב, לעניין אחד המרכיבים של פיתוח טכנולוגי לפי גרסת המבקשת, שאין מדובר ב"עניין" זהה; לבסוף כתב-השופט בהחלטתו שעקב חוסר בהירותו של הצו אין זה מן הראוי שהוא יעשה שימוש בשיקול-דעתו לפי פקודת בזיון בית-המשפט ויאכפהו.

נפסק כי הלכה פסוקה היא כי אין לאכוף צו שניתן על-ידי בית-המשפט בהליכי בזיון בית-המשפט אלא-אם-כן הוא מצווה במילים חד-משמעיות את אשר חייב להיעשות. ההליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט הם, כידוע, מעין-פליליים, וכל ספק בדבר משמעותו של צו בית-המשפט צריך לפעול לטובת הנתבע – הנאשם, העומד בחזקתו שלא הפר את הצו – ולו מן הסיבה בלבד שלא הבין (ולא יכול להבין) את משמעותו. אמת נכון הדבר שלדברים אלה הוצב סייג ב"אותם המקרים (הנדירים) אשר בהם מדבר צו בית-המשפט בלשונם של מומחים שאינה נהירה להדיוטות ובפרט המקרים אשר בהם מכוון צו בית-המשפט לבעל מקצוע שיעשה עשיה מקצועית, אשר טיבה והיקפה טעונים ראיה מפי מומחים לדבר"; אך במקרה דנן לא שוכנע השופט המלומד, כאמור, שהמדובר במונח חד-משמעי השגור בפי המומחים וטענותיה של המבקשת לא שכנעו שיש צידוק למתן רשות לערער על ממצא זה.

הליכי אכיפה לפי פקודת בזיון בית-המשפט מיועדים מעצם טבעם להתברר במהירות וביעילות כדי לאכוף צווים הברורים על פניהם או שניתן ללמוד על משמעותם ללא טרחה יתירה ואין מקום להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות של מומחים כדי להתחקות על כוונתם הקונקרטית או המשוערת של בעלי הדין. דין הבקשה להידחות.

דברים אלה יפים גם לגבי הסכם פשרה בלתי-ברור, שאושר כפסק-דין, כשהצדדים חלוקים בשאלת פרשנותו ובשאלה אם הופר אם לאו. הסכם כזה, שניתן ליותר מפירוש אחד, אינו ניתן לאכיפה בהליכי בזיון.[100]

יצויין עם זאת, כי יש הסכמים המקבלים תוקף של פסק-דין וניתן וראוי לאכפן על-פי פקודת הבזיון. אין לתחום קו חד וברור בין הסכמים שאושרו כפסק-דין הניתנים לאכיפה באמצעות פקודת הבזיון, לבין אלה שאינם ניתנים לאכיפה כזו. גם הסכמים שנויים במחלוקת שקיבלו תוקף של פסק-דין יכול שינתנו לאכיפה על-פי פקודת הבזיון. כל הסכם לפי מאפייניו וכל עניין לפי נסיבותיו.

ההלכה שאין לאכוף הסכם פשרה בלתי-ברור בהליכי בזיון, מתיישבת עם הכלל שגובש בפסיקה, לפיו אין להיזקק להליכי בזיון כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית.[101]

פרופ' גולדשטיין במאמרו[102], שם, אומר כי מגבלה זו על השימוש בפקודת הבזיון נכונה היא, באשר היא תואמת את עיקרון היסוד של המשפט הישראלי לגבי אכיפת הוראות בית-המשפט הקרוי בלשונו "עיקרון הדרך החמורה פחות". על-פי עיקרון זה, אין להעזר בדרך אכיפה פלונית כאשר ניתן להבטיח קיום ההוראה בהשתמש בדרך חמורה פחות.

ובלשונו של פרופ' גולדשטיין, שם:

"כאשר ניתן להבטיח את קיומה של ההוראה בעתיד, אין להרע עם המפר יותר מהדרוש כדי להשיג מטרה זו. הרעת יתר תגרום עוול למפר בלי להוסיף שום תועלת בהשגת המטרה של קיום עתידי של ההוראה. מעיקרון זה, שניתן להגדירו חיסכון בהרעה, נגזר העיקרון של חיסכון באמצעים. בהתקיים ברירה בין דרכים חלופות לאכיפתה של הוראת בית-משפט פלונית יש לנסות קודם את הדרך המרעה פחות עם החייב; רק אם יתברר שדרך זו איננה יעילה להשגת המטרה, שהיא קיום העתידי של ההוראה, יהיה ניתן להחמיר ולהיעזר בדרך המכבידה יותר על החייב. ד את העיקרון הזה, היינו מכנים 'עיקרון הדרך החמורה פחות'."
ביטוי נוסף לעיקרון זה ניתן למצוא בהלכה אשר קבעה, כי אין להפעיל הליך לפי פקודת הבזיון כנגד חייב בדין המסרב לפרוע פסק-דין כספי, אלא יש לפנות להוצאה לפועל[103].

פסק-דין הנותן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים, איננו פסק-דין במשמעותו הרגילה, המסיים הליך משפטי. אין בו ברור הסכסוך על-ידי בית-המשפט, אין בו קביעת עובדות על ידו לאור הראיות שהובאו בפניו, ואין בו הסקת מסקנות עובדתיות ומשפטיות מתוך העובדות שנקבעו. מעורבותו של בית-המשפט בהסכם שבין הצדדים אינה מתבטאת במעורבות בתוכן ההסכם, אלא במתן גיבוי להסכם על-ידי אישורו כפסק-דין לפיכך, בדרך-כלל, כאשר מתעורר סכסוך בין הצדדים באשר לפרשנותו של ההסכם – שהוא סכסוך אזרחי רגיל – אין הליכי הבזיון הולמים את הטיפול בסכסוך. זאת ועוד, שיקול-הדעת המופעל על-ידי בית-המשפט באשרו הסכם פשרה, שונה מזה המופעל על ידו לקראת הכרעת דין במחלוקת בין הצדדים[104].

כאשר הפרת הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק-דין, מצמיחה עילת תביעה חדשה, נופלת התשתית לבקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט.

ב- ע"א 1193/93, 1219/93[105] המערערת ב- ע"א 1193/93 (תשלו"ז השקעות בע"מ) הינה חברה לבניין שביצעה במהלך השנים 1983-1984 עבודות בניין בהזמנת המערערות ב- ע"א 1219/93 (יצחק הברמן לנד ובניו בע"מ והמסלול הפתוח נתניה בע"מ).

חילוקי-דעות שהתגלעו בין הצדדים יושבו בהסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק-דין בבית-המשפט השלום בנתניה. עיקרו של ההסכם היה בקביעת מומחה מוסכם שהעריך את עבודות החפירה ומילויה (להלן: העבודות) אשר נתבצעו בשטח המשיבים.

הערעורים מגלים טענה משפטית אחת, הראויה להתייחסות, אשר נוגעת לדרך הנכונה לאכיפתו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין. לטענת המערערות, שגו המשיבים עת הגישו תביעה חדשה לבית-המשפט, והיה עליהם לפנות ללשכת ההוצאה לפועל, או לנקוט בהליכי בזיון בית-משפט, אם ביקשו להביא לביצועו של ההסכם.

טענה זו אין בידינו לקבל בנסיבות המקרה דנן.

בענייננו לא פירט הסכם הפשרה, שקיבל כאמור תוקף של פסק-דין, את דרך הפעולה בה היה על הצדדים לנקוט (למעט הפניה למומחה מוסכם), אלא קבע, כי הצדדים ינהגו בהתאם לחוות-דעת שתינתן במועד מאוחר יותר. במקרה כזה ההסכם אינו ברור דיו לשם אכיפה בדרך של הוצאה לפועל. זאת ועוד, הפרת הסכם הפשרה יש בה כדי להוליד עילה חדשה, המאפשרת פניה לבית-המשפט לשם קבלת הסעדים המתחייבים מהפרת ההסכם. עובדה זו משמיטה את הבסיס תחת הטענה שהיה על המשיבים לפנות להליך של בזיון בית-משפט.

לנסיבות דומות התייחס ד"ר זוסמן[106] בכותבו:

"פשרה בה הוסכם, כי הנתבע ישלם לתובע סכום אשר ייקבע על-ידי פלוני, ופלוני קבע את הסכום, אבל הנתבע אינו משלם, מה תרופת התובע? הדבר תלוי בדרך בה אושרה הפשרה: אם קבעו בה, כי אחרי קביעת הסכום ישובו בעלי הדין לבית-המשפט כדי שיתן פסק-דין על הסכום שנקבע, הרי שערי בית-המשפט טרם ננעלו והתובע יכול לקבל פסק-דין המחייב את הנתבע בתשלום החוב על-ידי פניה לבית-המשפט באותו עניין גופו. אך אם הפשרה שנעשתה מסיימת את הדיון לחלוטין, והנתבע עומד במריו, אין ברירה בידי התובע זולת הגשת תביעה חדשה על-פי עילת הסכם הפרשה שנעשה, כשהוגמר בקביעת הסכום. הפשרה מחייבת בתור הסכם וזה מוליד עילה חדשה, אך הפשרה הערטילאית אינה ניתנת להוצאה לפועל בתור פסק-דין, כיוון שלא נקבע בה סכום מסויים ובאין הסכם לכך, אף לא ניתן לבית-המשפט הכוח להוסיף על הפשרה, ולפעול לשם ביצועה."

אכן מקום שפשרה אינה מסויימת דיה כיוון שאינה מפרשת סכום או מאחר שלא עולה ממנה דרך מוסכמת להסדרת הסכסוך שבין הצדדים באורח סופי, הרי לא ניתן להביא לביצועה בדרך של הוצאה לפועל. ובכל אופן, אם הופרה פשרה מוסכמת או אז מתהווה עילה חדשה אותה אפשר להביא בפני בית-משפט מוסמך. הערעורים נדחו.

ב- בש"פ 303/97[107] נקבע כי הסכם פשרה ברור וחד-משמעי, שנערך בין בעלי הדין – ניתן להפעיל כלפיו את הוראות פקודת בזיון בית-משפט.

בקשה להארכת מועד שיסודה בפסק-דין חדש שניתן ב- ע"א 1119/93 תשלו"ז השקעות בע"מ נ' עזבון המנוח מיכאל שנקר ז"ל ואח', אשר לפי הטענה מהווה הלכה חדשה בנושא בזיון בית-משפט. טענתם העיקרית של המבקשים היתה ועודנה, כי הסכם הפשרה שנערך בין בעלי הדין במסגרת התביעה שהגישה המשיבה נגד המבקשים, איננו ברור וחד-משמעי, ולכן אין להפעיל במקרה זה את הוראות פקודת בזיון בית-משפט. המשיבה טוענת, כי החיוב ברור וחד-משמעי, ולכן היה מקום להפעיל את סעיף 6 לפקודה האמורה. שתי הערכאות הראשונות ביכרו את עמדת המשיבה. בית-המשפט המחוזי קבע, כי "פסק-הדין במקרה הנוכחי הוא ברור וכולל הוראה ברורה בדבר המעשה שעל המערערות לעשות". עוד הוסיף בית-המשפט, כי הדרך הנכונה והראויה היא, שהמערערות תבצענה את שקיבלו על עצמן ואת שחוייבו בו בפסק-הדין, וכל טענות ומענות שיש להן יעלו רק לאחר מכן.

בבית-המשפט העליון נקבע כי שינוי בהלכה מבית מדרשו של בתי-המשפט העליון הינו בבחינת טעם מיוחד להארכת מועד, אך זאת בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, סמיכות זמנים בין ההחלטה שעליה מבקשים לערער לבין ההלכה הפסוקה החדשה, והאחר – פניית בעל הדין לבתי-המשפט סמוך לאחר מתן פסק-הדין המחדש. המבקשים אינם עומדים בדרישה הכפולה בדבר סמיכות הזמנים שתוארה לעיל. ראשית, ההחלטה שעליה מבקשים לערער ניתנה אחרי ההלכה "החדשה". שנית, הפניה לבית-משפט זה נעשתה כשבעה חודשים לאחר שניתן פסק-הדין "המחדש", לפי הטענה. אולם, לא בכך העיקר. עת בוחנים את פסק-דינו של בית-משפט זה בעניין תשלו"ז, רואים בעליל, כי פסק-הדין איננו מחדש הלכה ואיננו קובע נורמה משפטית חדשה שלא היתה קיימת לפני כן. המדובר בפסק-דין המאמץ את ההלכה הקיימת ומיישם אותה לעובדות שבפניו, תוך הגדרת הכללים החלים פעם נוספת, במילים אחרות.

פסק-דין תשלו"ז אינו משנה את ההלכה הפסוקה עליה סמכו שתי הערכאות הראשונות את החלטותיהן בקבלן את תביעת המשיבה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. בפסק-הדין האמור חוזר ומאשר בית-המשפט את העיקרון, לפיו…" מקום שפשרה אינה מסויימת דיה, אם כיוון שאינה מפרשת סכום, ואם מאחר שלא עולה ממנה דרך מוסכמת להסדרת הסכסוך שבין הצדדים באורח סופי, הרי לא ניתן להביא לביצועה בדרך של הוצאה לפועל. ובכל אופן, אם הופרה פשרה מוסכמת או אז מתהווה עילה חדשה אותה אפשר להביא בפני בית-משפט מוסמך". החידוש שמבקשות המבקשות ללמוד מן המילים "באורח סופי" שבמובאה שלעיל לאו חידוש הוא, ואין להסיק מצרוף מילים זה כשלעצמו כי שגה בית-המשפט המחוזי עת קבע כי חיובי המבקשות על-פי הסכם הפשרה ברורים וחד-משמעיים, ויש לבצעם ללא הצבת תנאים מוקדמים בדבר תשלום עלות ביצוע התיקונים על-ידי המשיבה. סיכומו של דבר, בית-המשפט המחוזי השתית את פסק-דינו על ההלכה הפסוקה עת דחה את הערעור שהגישו המבקשות. הבקשה נדחית.

ב- ע"פ 409/86[108] נקבע כי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, הריהו פסק-דין לכל דבר ועניין, ובלבד שיורה הוראה אופרטיבית.

כאן נדון הליך שהתקיים בבית-משפט השלום בו הגיעו הצדדים להסכם פשרה. לבקשת הצדדים, אושר ההסכם וניתן לו תוקף של פסק-דין. נכונות הצדדים ליישב את חילוקי הדעות נשארו בגדר הצהרות בלבד, והמשיבות הגישו לבית-המשפט קמא בקשה על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט (להלן: הפקודה), כשלטענתן לא התקינה המערערת את המעלית ולא המציאה את הערבות הבנקאית, כאמור בהסכם הפשרה. טענת המערערת כי לא ניתן לאכוף את ביצוע פסק-הדין באמצעי של בזיון בית-המשפט, נדחתה, מן הטעם כי משאושרה התחייבותה של המערערת היא הפכה לחבות מכוחו של פסק-דין, וכמוהו ככל פסק-דין, חובה לקיימו. משלא מקיימים פסק-דין, יש מקום לאכוף ציות לו בדרכים המותוות בפקודת בזיון בית-המשפט. על כך הערעור.

נפסק כי נכון הדבר כי עניינו של סעיף 6(1) לפקודה בצו המורה לעשות מעשה או האוסר לעשות מעשה. לפיכך אין מבזים את בית-המשפט, אלא-אם-כן אין עושים את שהוא ציווה לעשות או אם עושים את שהוא ציווה לא לעשות. אם בית-המשפט לא הורה דבר אלא אך הצהיר על הדין ועל הסמכויות, הכוחות והזכויות המוענקות על-פיו, ניתן לומר, כי פלוני בהתנהגותו פעל שלא כדין, אך אין לומר עליו, כי בשל התנהגות זו שלא כדין הוא אחראי לבזיון בית-המשפט. אך מובן הוא גם כי לעניין סעיף 6(1) לפקודה אין נפקא מינה בין פסק-דין שניתן בהסכמה ובין פסק-דין שניתן שלא בהסכמתם של הצדדים, שגם פסק-הדין שאישר הסכם, הריהו פסק-דין לכל דבר ועניין, ובלבד שיורה הוראה, שאם הצהרה גרידא הצהיר בית-המשפט, אין זו ניתנת לאכיפה וממילא אין תחולה לסנקציות האכיפה שבפקודה. לפיכך, אילו היינו רואים את פסק-הדין שבערעור כעומד בפני עצמו כי אז אין למצוא בו כל חיוב שהוטל על המערערת. ההתחייבות שקיבלה עליה המערערת בהצהרתה בבית-המשפט קמא להשלים את התקנת המעלית, אמנם "הפכה לחבות מכוחו של פסק-דין", כדבריו של השופט קמא, אולם, בכך לא סגי כדי שיינקטו נגדה אמצעי האכיפה שבפקודה, כפי שסבר בית-המשפט קמא.

דא עקא כי אין לראות את התחייבות המערערת במנותק מהסכם הפשרה עצמו. יש לראות את ההסכם בבית-המשפט קמא במובנו הרחב ככולל בחובו את הסכם הפשרה הקודם ומוסיף לו. משאושר הסכם זה "כפי שבא לידי ביטוי בהצהרות האמורות המהוות חלק מפסק-הדין", "נבלע" הסכם הפשרה אף הוא בפסק-הדין כחלק בלתי-נפרד ממנו. ומאחר שהסכם הפשרה נוקט לשון הוראה לפיה "התובעת תספק לנתבעת מעלית אחת… המעלית הנזכרת… תורכב בבניין לפי בחירת הנתבעת באזור גוש דן", הרי שמצינו, על דרך ההכללה, גם בפסק-הדין הוראה למערערת לעשות מעשה.

אם חיוב המשיבות עומד בפני עצמו, על המערערת להשלים את התקנת המעלית לאחר שקיבלה את הסכומים המגיעים לה על-פי ההסכם, ואין לראות את אכיפת הביצוע כבלתי-צודקת בנסיבות העניין. כשם שאין לראות חוסר תום-לב מצד המשיבות אך בשל כך כי לא מילאו את התחייבותן טרם השלימה המערערת את התקנת המעלית. הערעור נדחה.

פרשנות פסק-דין לאורו של מסמך שלא היווה יסוד לאותו פסק-דין – איננה בזיון בית-משפט[109].

בעניין זה נדונה בקשה להוצאת הזמנה למשיבים על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. נטען, כי המשיבים ביזו את בית-המשפט על-ידי אי-קיום פסק-הדין, נספח א' לבקשה זו. לכאורה ניתן ההכשר הרבני אך ורק עבור פירמות אחרות. פירוש זה גם מתיישב עם הנאמר בנספח ב' שצורף לאותה בקשה. נאמר שם, בין היתר כי "סימן הכשרות יוטבע על גביעי אורלי ש' בלבד" וכי "בכל יתר הגביעים המיוצרים במפעלנו עבור פירמות אחרות כולל מי ומי – לא יוטבע שום סימן או שום מילים האומרות כי המוצר הנ"ל כשר – למעט את שדורש החוק לסימון המוצרים."

נפסק כי אמנם נספח ב' לא היה בפני בית-המשפט ולא היווה יסוד לפסק-הדין (נספח א') אך שני הצדדים יודעים על קיומו ומותר היה למשיבים לפרש את פסק-הדין לאורו. נשמט, איפוא, הבסיס מתחת לבקשה והיא נדחית בזה.

אין לדון בהפעלת הפקודה, על-אף שהסכם הפשרה קויים במלואו באיחור של חודשיים.[110]

במקרה זה מדובר בהסכם פשרה, אשר בחלקו לא קויים במועד המוסכם, ולפיכך נתבקש בית-המשפט לצוות על כפייתו של החייב על-ידי מאסר או על-ידי תשלום קנס, על-פי פקודת בזיון בית-הדין, לקיים את ההסכם. כיום ידוע, שגם יתרת החוב אכן שולמה לנושה (המבקש להפעיל פקודת בזיון הדין), דהיינו: באיחור של כחודשיים מהמועד המוסכם, ולפי המצב העכשווי קויים הסכם הפשרה במלואו.

נפסק כי בנתונים אלה אין מקום לדון בנושא הפעלת פקודת בזיון בית-הדין, אשר הבקשה בקשר להפעלתה, לא הוגשה בהתאם לדין, שכן ממילא קויים ההסכם במלואו, ובכך לא נותרה סיבה לכפייתו של החייב.

ב- בשג"צ 436/88, בג"צ 147/88[111] נקבע כי אפילו "עיון במסמכים" שניתן באיחור של כ-4 חודשים – מאיין בכל זאת את השימוש בפקודה.

עובדות מקרה זה הן: ביום 3.8.88 ניתן בבית-משפט זה פסק-דין ב- בג"צ 147/88, בו חוייב המשיב הראשון דכאן לאפשר למבקש, שהינו חבר המועצה, לעיין במסמכים מסויימים של המועצה, כשם שהוא זכאי מכוח החוק. באותו פסק-דין חוייב משיב מס' 3 דשם, מר יגאל יוסף, בהוצאות העותר בסך 2000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה. מסתבר כי על-אף פסק-דינו של בית-משפט זה לא איפשר המשיב לעותר עיון במסמכים והוא הגיש כעת בקשה על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. בתצהיר התשובה שהוגש בחתימתו של גזבר המועצה, יוסף דניאל, נאמר כי ראש המועצה העביר לטיפולו את הבקשה הנוכחית וכן הטיפול בעיון במסמכים על-פי פסק-הדין האמור, ומצדיק אי-מתן העיון במסמכים למבקש בכך, כי ב- 20.9.84 היה עליו לנסוע לאנגליה ללוות תזמורת המועצה, ומסיבה זו לא יכול היה לטפל במתן עיון במסמכים על-פי הוראות פסק-הדין. הוא חזר מאנגליה ב- 23.10.88, אך קבע את העיון ל- 17.11.88 בלבד.

גם בשאלת הסעדים שבית-משפט מוסמך להעניק, שונה סמכותו של בית-משפט בהליך אזרחי רגיל מסמכותו בהליך לפי פקודת הבזיון. במסגרת הליך הבזיון, אין לבית-המשפט סמכות לשקול את הסעדים המתאימים בגין הפרת ההסכם. הסעד אותו יכול הוא להעניק, הוא, אכיפת הסכם הפשרה על-ידי קנס או מאסר. לבד מסעד זה, אין הוא מוסמך להעניק סעד אחר, כגון: פיצויים או סעד מן הצדק, אם אכיפה אינה צודקת בעיניו. בנוסף לכל אלה, מחטיא השימוש בהליכי הבזיון את תכליתם כהליך יעיל ומהיר. כמו-כן, לא בגין כל הפרת הסכם ראוי להטיל כתם מעין פלילי, על מי שחלוק עם רעהו בעניין פרשנותו של הסכם, שהוא התקשרות אזרחית רגילה בין שניים. בפני צד הטוען להפרת הסכם שאושר, פתוחה דרך אכיפה אלטרנטיבית, שהיא בבחינת ה"דרך החמורה פחות", והיא, התדיינות אזרחית רגילה בבית-המשפט המוסמך, בה תלובן שאלת הפרת ההסכם הנטענת והסעד הראוי בעקבותיה.

הלכת בית-המשפט קבעה כי המאסר לפי פקודת בזיון בית-המשפט אינו כולל הטלה על תנאי.[112]

במקרה זה, בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד' פלפל) הטיל על המערער (ביום 23.11.98) קנס, על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, בסך 10,000 ש"ח לכל יום בו המערער נמנע מלבצע הוראה הכלולה בפסק-דין שניתן נגדו (ביום 2.4.98) בתביעה אזרחית שהגישו המשיבים. הוראה זו חייבה את המערער כדלקמן:

"ליתן דין וחשבון, מלא ומפורט, מלווה באסמכתאות בכתב, בדבר כל הכספים שקיבל מהמבקשים [המשיבים בערעור זה] או עבורם, בין במישרין ובין בעקיפין, לרבות פירות הכספים, ובדבר ההוצאות שהוצאו על ידו ואשר הוא מייחסן למבקשים… הדו"ח יומצא לבא-כוח המבקשים בחתימת המשיב [המערער בערעור זה] או מנהל חשבונות מטעמו, יגובה באסמכתאות ויוגש כנ"ל תוך 45 יום מהיום."

בעקבות פסק-הדין העביר המערער למשיבים דו"ח כספי בדבר תקבולים והוצאות, בצירוף מסמכים שונים, הנושא את חתימתה של גב' שרון אופיר ממשרד עורכי-הדין של המערער. אולם בית-המשפט המחוזי, בהחלטה נשוא ערעור זה, קבע כי דו"ח זה אינו ממלא אחר מצוות פסק-הדין מיום 23.11.98, וכך אמר:

"הדו"ח נחתם על-ידי הגב' שרון אופיר, מנהלת משרדו של המשיב, שאינה מנהל חשבונות. הגב' אופיר שמרה לעצמה את 'הזכות' לתקן את הדו"ח בשל העובדה שחלף זמן רב מאז הוצאו ההוצאות ויתכן שנשמטו מספר סכומים… המדובר במסמכים חסרים במקרה הטוב, ומגובבים במקרה הרע יותר. אין אסמכתא לגבי כספים שהתקבלו לאיזה חשבון הופקדו; אין פירוט משביע רצון של ההוצאות; אין הסבר האם יש פירות בהקשר לסכומים גבוהים שהיו בבנק למשך חודשים ללא תנועה (900,000 ש"ח); לא צורפו דפי בנק ברוב המקרים; התשלומים לא מגובים באסמכתאות (עניין התשלום בגין הפטנט למשל); קיימות הערכות כספיות מרובות ללא כל אסמכתא ועוד."
במהלך הדיון שהתקיים ביום 13.5.99, בערעור על החלטה זו, הוחלט, בהסכמת בעלי הדין, כי המערער יגיש דו"ח נוסף, ערוך וחתום על-ידי רואה חשבון מוסמך, בו יינתן "פירוט מלא ככל הניתן, תוך צירוף המסמכים המצויים וציון המסמכים אשר לדברי המערער אינם מצויים.

המערער הגיש, ביום 26.7.99, דו"חות של רואה חשבון בצירוף כרך נספחים.

הדו"חות מכילים פירוט של תקבולים ותשלומים בשלושה חשבונות בנק בהם ניהל המערער כספים של המשיבים, וכן פירוט של תקבולים ותשלומים בנוגע לכספי המשיבים שלא במסגרת חשבונות אלה. כרך הנספחים מכיל תדפיסים של תנועות כספיות בשלושת חשבונות הבנק לתקופות הרלבנטיות, וכן צילומים של מסמכים שונים הקשורים לתשלומים שבוצעו על-ידי המערער.

דו"חות רואה החשבון לא הניחו את דעתם של המשיבים. הם טענו כי הדו"חות מספקים הסבר חלקי בלבד לגבי הפעולות שהמערער ביצע בכספים שהופקדו על ידם בידיו הנאמנות. בתגובה ביקש המערער רשות להגיב, באמצעות רואה החשבון שערך את הדו"חות, על טענות אלה. בהחלטתנו מיום 13.10.99 קבענו כי "חלק מן הטענות של המשיבים נגד המערער אינו קשור אל ביצוע פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, אלא אל הבירור שהמשיבים מתכוננים לערוך עם המערער לאחר שיסופקו להם הנתונים והמסמכים לפי פסק-הדין. טענות אלה אינן טעונות תגובה במסגרת הערעור הנדון בפנינו". לגבי יתר הטענות, הקשורות לביצוע פסק-הדין, הצגנו בפני המערער רשימה ובה 12 עניינים, וביקשנו לקבל את תגובתו לעניינים אלה בתצהיר ערוך על ידו. הוספנו וביקשנו מהמערער לצרף לתצהיר צילומים של כל המסמכים הנוגעים לדבר, וכן לאשר בתצהיר כי מלבד מסמכים אלה והמסמכים שצירף לדו"חות אין ולא היו ברשותו או בשליטתו מסמכים נוספים הקשורים להוצאות הנזכרות בדו"חות.

לאחר עיכוב, הנעוץ בהליך משפטי נוסף המתנהל בין הצדדים בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, הגיש המערער (ביום 7.5.00) את התצהיר. התצהיר מתייחס אל כל העניינים שהוצגו בהחלטה מיום 13.10.99. המערער אף הצהיר, כפי שנתבקש, כי פרט למסמכים שצורפו לדו"חות ולתצהיר אין בידיו או בידי מי מטעמו מסמכים נוספים. על אף זאת, המשיבים טרם באו על סיפוקם. בהודעה מפורטת שהגישו ביום 13.6.00 טוענים המשיבים כי ההסברים הכלולים בתצהירו של המערער חלקיים ואינם עונים על כל השאלות שהופנו אליו, וכי המערער לא צירף לתצהיר את כל המסמכים שהיה עליו לצרף לפי ההחלטה.

נפסק כי:

"2. עברנו בעיון על הטענות שהמשיבים העלו בהודעה מיום 13.6.00. דעתנו היא כי טענות אלה נוגעות, אם בכלל, לגוף המחלוקת שבין המשיבים לבין המערער לגבי דרך הניהול של כספי המשיבים על-ידי המערער, אך לא לחובתו של המערער על-פי פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי (מיום 2.4.00) למסור למשיבים דיווח מלא ומפורט על פעולותיו בכספים אלה. מסקנה מתבקשת היא, כי בהגשת התצהיר ונספחיו, ביום 7.5.00, מילא המערער אחר פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי שלשם קיומו הוטל עליו הקנס נשוא הערעור.
3. איננו רואים לנכון להתייחס, במסגרת החלטה זאת, לכל אחת מטענות המשיבים באופן מפורט. די לנו בהדגמה כללית של סוג הטענות וחוסר הזיקה בינן לבין החובה של המערער הנובעת מפסק-הדין:
א) טענה חוזרת ונשנית מפי המשיבים היא, שאין התאמה בין תצהיר המערער לבין הדו"חות של רואה החשבון מטעמו. לדוגמה, המשיבים טוענים כי בדו"חות רואה החשבון מתואר חשבון מס' 172404 בבנק הפועלים כחשבון נאמנות, ואילו בתצהיר נאמר כי המדובר בחשבון עזר, שלא כל הפעולות שבו קשורות למשיבים; כי אין התאמה בין הדו"חות לבין התצהיר לגבי מועד סיום השימוש בחשבון לצורך כספי המשיבים; כי רואה החשבון זקף חיוב מסויים בכרטיס אשראי לחובת המשיבים, בניגוד לאמור בתצהיר; כי העברה בנקאית בסך 61,647 ש"ח, שרואה החשבון לא נתן לה כל הסבר, משוייכת בתצהיר לאירוע פלילי מסויים; ועוד.
התשובה לטענות אלה היא, שבית-משפט זה ביקש לקבל תגובה אישית מאת המערער לגבי נקודות שלא הוסברו כדבעי בדו"חות, משום שרואה החשבון ציין בדו"חות כי ערך אותם על-פי הסברים שניתנו לו. אי-לכך, ברור כי בכל מקרה של חוסר התאמה בין הדו"חות לבין התצהיר, האמור בתצהיר הוא המחייב את המערער.
תשובה זאת טובה גם לגבי חוסר ההתאמה, בנוגע לגובה הסכומים שהמערער טוען כי שילם במסגרת האירוע הפלילי, בין תצהירו של המערער לבין מסמכים אחרים שהוכנו מטעמו.
ב) טענות נוספות בפי המשיבים דוחות הסברים שהמערער נתן, בין בעצמו ובין באמצעות רואה החשבון, לפעולות שונות בחשבונות הבנק הנזכרים. המשיבים טוענים כי ההסברים מופרכים, ומכל מקום אינם מבוססים, ודורשים שהמערער יספק הסברים טובים מהם וכן מסמכים שיוכיחו את גירסתו. כך, למשל, המשיבים דורשים שהמערער יציג מסמכים אודות הלוואה ושני כרטיסי אשראי, שחיובים בקשר אליהם מופיעים בדפי החשבון, כדי להוכיח את טענתו שחיובים אלה לא נפרעו מתוך כספים שלהם; שהמערער יראה טעם טוב לניהול "חשבון עזר" בו עורבו כספים שלו וכספים של המשיבים; שהמערער יסביר מדוע סך של 890,000 ש"ח, השייך למשיבים, הופקד בחשבון המשרד שלו ולא בחשבון נאמנות; שהמערער יסביר את ההגיון בטענתו כי העביר כספים לגורמים עבריינים בהעברה בנקאית וכי קיבל כספים מהמשיבים על-מנת להחזירם למשיבים; וכן העלה דרישות נוספות. אולם דרישות אלה, אף שעשויות הן להיות מוצדקות לגופן, אינן יכולות לנבוע מפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. כאמור, פסק-דין זה חייב את המערער "ליתן דין וחשבון, מלא ומפורט" לגבי טיפולו בכספי המשיבים. פסק-הדין לא חייב את המערער להצדיק את אופן הטיפול או להמציא ראיות והסברים שיאמתו את תיאור הטיפול. החיוב שהוטל על המערער בפסק-הדין לצרף לדו"ח אסמכתאות בכתב מוגבל לתיעוד כתוב של התקבולים והתשלומים שבוצעו באמצעות המערער, ואין בפסק-הדין דרישה שהמערער יוכיח כל טענה עובדתית המופיעה בדו"ח.
ג) מעניין לעניין באותו עניין. המשיבים טוענים שוב ושוב כי המערער נמנע מלקיים גם את ההוראה בפסק-הדין המצווה עליו להציג בפניהם אסמכתאות בכתב לתקבולים ולתשלומים הקשורים לכספם. גם כאן המשיבים אינם חוסכים בדוגמאות. הם טוענים, למשל, כי המערער לא הציג מסמכים לגבי העברה בנקאית בסך 61,647 ש"ח, שבוצעה (לטענתו) בקשר לאירוע הפלילי; כי הקבלות שהמערער הציג על הוצאותיו בחו"ל אינן מכסות אלא חלק קטן מן הסכום שהוא זוקף לחובת המשיבים בגין סעיף זה; כי המערער לא צירף קבלות על הוצאות משרד שהוא מייחס למשיבים, על כספים שמסרו לו המשיבים ועל כספים שהוא טוען כי מסרם במזומן לידי המשיבים; וכי המערער נמנע מלהמציא מסמכים שיצביעו על דרך ההעברה של 460,000 ש"ח במזומן למיאמי. איננו סבורים כי אי-ההצגה של מסמכים אלה ומסמכים הדומים להם עולה כדי הפרת פסק-הדין, לאחר שהמערער אישר בתצהיר כי, גם לאחר חקירה ודרישה, לא נמצאו ברשותו או ברשות מי מטעמו מסמכים נוספים מעבר למסמכים שנמסרו למשיבים, והמשיבים לא המציאו הוכחה הסותרת הצהרה זאת. פשיטא, שחיוב שאינו בר-ביצוע אינו יכול לשמש יסוד להליכי בזיון בית-המשפט. ראו ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187, 191-192; ע"פ 221/88 פנחסי נ' חזקי, פ"ד מב(2) 722, 724.
אכן, גם בהחלטתנו מיום 13.5.99 הסתפקנו בכך שרואה החשבון מטעם המערער יצרף לדו"ח את "המסמכים המצויים", תוך "ציון המסמכים אשר לדברי המערער אינם מצויים". אין צריך לומר כי במסגרת ההתדיינות המשפטית בין המשיבים לבין המערער בעקבות הנתונים שנתקבלו מן המערער לפי פסק-הדין, רשאים המשיבים לתבוע מן המערער כל סעד הנראה להם בגין אי-הימצאותם של המסמכים ברשותו.
ד) חלק מן הדרישות של המשיבים מתייחס לפעולות, שפסק-הדין כלל לא חייב את המערער בדיווח עליהן. פסק-הדין חייב את המערער לדווח רק על הכספים שהוא קיבל מהמשיבים או עבורם ועל "ההוצאות שהוצאו על ידו ואשר הוא מייחסן" למשיבים. לכן, לדוגמה, לאחר שהמערער הצהיר כי בחשבון מס' 172040 אין הוא מייחס למשיבים אלא את התנועות בתקופה נשוא דפי החשבון שצורפו לדו"חות רואה החשבון, אין יסוד לטענתם של המשיבים כי פסק-הדין מחייב את המערער להציג בפניהם גם דפי חשבון לתקופה מוקדמת או מאוחרת. בדומה לכך, אין מקום לדרישת המשיבים שהמערער יצרף את חתימתו לדו"חות שהוכנו על-ידי רואה החשבון מטעמו, שעה שפסק-הדין הסתפק בחתימה של המערער "או מנהל חשבונות מטעמו".
4. איננו מתעלמים מכך כי הודעת המשיבים מפנה, במקרים בודדים, לתקבולים או תשלומים, שהמערער צריך היה לתת דיווח לגביהם, ולפי הטענה לא נתן אותו (למשל, לגבי פירות של כספים שהופקדו בחשבון המשרד של המערער). אולם, ראשית, בהשוואה להיקף החומר ולרמת הפירוט של הדו"חות שנתקבלו מן המערער, ההשמטות המוצגות על-ידי המשיבים הינן שוליות. שנית, לאחר שניתנו למערער מספר הזדמנויות למסור דיווח מלא, נראה כי השמטות אלה שקולות להודאה מצד המערער כי בפועל התקבול או התשלום המסויים לא התבצע, והמשיבים רשאים לעשות שימוש בנתון זה במסגרת ההתדיינות העיקרית בינם לבין המערער.
5. לסיכום, הפגמים שבית-המשפט המחוזי מנה בהחלטתו מיום 23.11.98, בנוגע לדו"ח הראשון שהמערער הגיש בעקבות פסק-הדין, באו על תיקונם בדו"חות מטעם רואה החשבון של המערער ובתצהיר מטעם המערער. לפיכך, איננו רואים מקום להיעתר לבקשת המשיבים ולחייב את המערער לתקן פעם נוספת את הדו"חות.
אין בכך, כמובן, כדי למנוע בעד המשיבים מלהעלות כל טענה או לבקש כל מסמך במסגרת ההתדיינות העיקרית בינם לבין המערער.
6. בעלי הדין יוזמנו להמשך הדיון בערעור, על יסוד החלטה זאת, לישיבה של בית-המשפט (במועד שייקבע על-ידי המזכירות) בה תידון שאלת הקנס שהוטל על המערער על-ידי בית-המשפט המחוזי ביום 23.11.98."
כפי שהובהר לא אחת בפסיקה, הטלת הקנס או המאסר לא נועדה להעניש את בעל הדין הסרבן בשל אי-הציות לצו אלא להביאו לידי קיום הצו. "מטרת
צו על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט הינה אכיפתית ולא ענישתית."[113]

מטרה זאת דורשת, בראש ובראשונה, כי הקנס או המאסר לא יהיו סמליים, אלא יכבידו ויקשו על הסרבן במידה ממשית, שיהיה בה כדי לאלץ אותו לציית לצו השיפוטי. אולם, באותו זמן, מטרה זאת דורשת גם שמידת ההכבדה או הקושי לא תחרוג מעל המידה הנחוצה כדי להשיג את הציות לצו. חריגה מעל למידה זאת עלולה להיחשב לפגיעה בחירות האישית או בקניין הפרטי במידה העולה על הנדרש, וכפועל יוצא, כפי שנקבע בסעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, לפגיעה בלתי-חוקית בחירות או בקניין.

ב- רע"א 7145/00[114] עלתה שאלת שיקול-הדעת של בית-המשפט בבקשה להטלת קנס על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט.

נפסק-מפי כב' שופט י' טירקל:

"1. המבקשת הגישה בבית-המשפט המחוזי בחיפה תביעה נגד המשיבים לצוות עליהם להמנע מהסעת נוסעים בקוים שמהלכם דומה או זהה לאלה שהיא מפעילה, ובפרט לקו הדומה או הזהה לקו מס' 53 שהיא מפעילה. כמו-כן הגישה בקשה למתן צו מניעה זמני. בית-המשפט המחוזי (כב' השופט מ' נאמן), בהחלטתו מיום 10.5.99, נתן צו מניעה זמני כבקשת המבקשת (להלן: "הצו"), אולם הורה כי תחילת תוקפו תהיה אחרי שישה חודשים, דהיינו, ביום 10.11.99. עוד הורה כי אחרי חודש ימים ממתן הצו – דהיינו, החל ביום 10.6.99 ייאסר על המשיבים להשתמש במס' "53" לזיהוי הקו שהם מפעילים וכן ייאסר עליהם לאסוף נוסעים מהתחנות של המשיבה.
משלא קיימו המשיבים את הצו – על שני חלקיו – ביקשה המבקשת לאכוף אותו עליהם לפי פקודת בזיון בית-המשפט (להלן: "הפקודה"). בית-המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 27.4.00, ציווה "כי אם מי מהנהגים המשיבים… יפרו את צו המניעה הזמני… ויאסוף למוניתו נוסעים מהתחנות של אגד [המבקשת – י' ט'] או מקרבתן בקו השרות '53' אותו מפעיל אגד, יחול עליו קנס של 250 ש"ח בגין כל הפרה. כמו-כן יחול קנס נוסף בסך 250 ש"ח על 'תפוזית' [המשיבה מס' 1 – י' ט']". בהחלטה נוספת, מיום 5.9.00, שניתנה בעקבות בקשה נוספת של המבקשת לאכוף את הצו ובקשה של המשיבים לבטלו החליט להגדיל את סכום הקנס מ – 250 ש"ח ל – 1,000 ש"ח בגין כל הפרה. עוד הורה כי המבקשת תהיה רשאית להגיש ראיות "בגין כל הפרה שבוצעה" וכי אחרי הדיון בראיות שיוגשו יצווה לחייב את המשיבים לשלם את הקנסות.
המבקשת ביקשה להרשות לה לערער על ההחלטה האחרונה.
2. באי-כוח המבקשת שוטחים בבקשה השגות רבות ומפורטות המתמצות בשני עניינים: האחד, כי היה על בית-המשפט לאכוף את הצו על המשיבים במלוא היקפו, ולא רק בהיקפו המצומצם; השני, כי היה עליו להטיל על המשיבים, בשל ההפרות שהפרו את הצו עד הדיון בבקשה ועל-פי הראיות שהובאו לפניו, קנסות ומאסר בפועל ממש. השגות אלה אין בידי לקבלן.
כידוע, סמכותו של בית-המשפט על-פי סעיף 6 לפקודה אינה סמכות שבחובה אלא סמכות שבשיקול-דעת, שהמטרה העיקרית שביסודה היא הגשמת הצו שניתן לטובתו של הנפגע. עוד יש לזכור שאין להימנע מן השימוש בסמכות, בדרך-כלל, אלא במקרים מיוחדים (עיינו, בין היתר, ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' מעדי סלמאן, פ"ד לג(3) 101; ע"א 371/78 מוניות הדר לוד נ' אמיל ביטון ואח', פ"ד לד(4) 232; ע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ ואח' נ' פנחס בן -צבי ואח', פ"ד לח(1) 136. אכן, טענותיהם של באי-כוח המבקשת – ובעיקר בעניין הראשון שהוזכר לעיל – אין לדחותן, אולם אין הן עוצרות כוח די הצורך כדי להצדיק התערבות של ערכאת הערעור, בשלב מקדמי זה, בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי. יודגש לעניין זה כי בית-המשפט לא הגביל את זכותה של המבקשת להגיש ראיות "בגין כל הפרה שבוצעה". סבורני כי המבקשת תיטיב לעשות אם תמצה את האמצעים שניתנו בידיה לצורך הגשמתו של הצו בטרם תבוא בתרעומת על כך שלא די בהם…
3. הבקשה להרשות ערעור נדחית."
ב- בש"א (נצ') 525/99[115] נדונה בקשה שהוגשה מכוח סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, ולפיה עותרת המבקשת סונול ישראל בע"מ (להלן: "סונול") לבית-המשפט, לאכוף על המשיבים סרוג'י בישארה, מישיל ואוסמה ועל סרוג'י שיווק דלק נצרת בע"מ (להלן: "סרוג'י") לציית להחלטת בית-המשפט שניתנה ביום 24.1.99, בתיק בש"א 220/99, לאחר שלטענת סונול, הפרו סרוג'י את ההחלטה הנ"ל, ובפועל לא נהגו על-פיה כלל, כבר ממחרת היום בו ניתנה ההחלטה.

נפסק:

"דיון והכרעה
6) מהתצהירים שהוגשו מטעם שני הצדדים ומשאר המסמכים שהוגשו על ידם עולה כי בין הצדדים כמעט ואין מחלוקת עובדתית. מכל מקום על-פי התצהירים ושאר המסמכים שהוגשו מטעם שני הצדדים ניתן לקבוע את העובדות הרלבנטיות, לבקשה זו, עובדות שאין עוד מקום שמי מהצדדים יחלוק עליהם, ואלה העובדות הרלבנטיות לצורך ההכרעה בבקשה זו:
א) בעקבות חילוקי-דעות שפרצו בין הצדדים, הפסיקה סונול לספק לסרוג'י דלקים ומוצרי נפט וזאת החל מיום 1.12.98.
ב) הדלקים שסונול מכרה לסרוג'י עד לסוף חודש 11.98 סופקו בתנאי אשראי מקובלים בשוק הנפט.
ג) המחיר של הדלקים שסונול מכרה לסרוגי, לשיווק בתחנת בוסתן 1 היו נמוכים, וכנראה באופן משמעותי, ממחירי הדלקים שהיא מכרה להם לצורך שיווק בסוכנות ובתחנות הדלק הר נצרת ובוסתן 2, זאת משום שלתחנת הדלק בוסתן 1, להבדיל משתי התחנות האחרות, היה מעמד של "תחנה משוחררת".
ד) סמוך לאמצע חודש 12.98, ולאחר הגשת התביעה על-ידי סרוג'י חידשה סונול את מכירת הדלקים ומוצרי הנפט לסרוג'י והפעם על בסיס של תנאי תשלום במזומנים.
ה) היום מתברר כי סורג'י ציינה בכל ההזמנות ששלחה לסונול לקניית דלקים, לאחר חידוש האספקה על-ידי סונול, כי הדלקים מיועדים לשיווק בתחנת בוסתן 1, ובהזמנה חישבו סרוג'י, את המחיר על-פי המחיר שסונול סיפקה לתחנה זו, ושכאמור, הינם נמוכים משמעותית ממחירי הדלקים שסיפקה לסוכנות ולתחנות האחרות בהיותה במעמד של "תחנה משוחררת" בהזמנות בהן לא צויין הדבר בכתב על ההזמנות. סרוג'י הודיעו זאת לסונול בעקבות פניה מצידה להבהרה.
ראה בעניין זה מוצגים מש/ 1 עד מש/ 8, ואת הנספח א' לתצהיר המשלים של מר נתן להב שהוגש על-ידי סונול, שהוא אסופה של הזמנות דלקים על-ידי סרוג'י החל מיום 31.12.98 ועד 21.1.99, וכן תעודות משלוח מהנספחים ב' ו- ג' לאותו תצהיר ואשר על גבי כולן מופיע מס' התחנה 37 שהוא מספרה של תחנת הדלק בוסתן 1.
ו) גם לאחר ההחלטה מיום 24.1.99 רצו סרוג'י להמשיך ולקנות מסונול דלקים ומוצרי נפט אחרים, במחירים של בוסתן 1 גם עבור התחנות הר נצרת ובוסתן 2 וגם עבור הסוכנות, בהזמנה מיום 26.1.99 (המהווה חלק מנספח א' הנ"ל) צויין על-ידי סרוג'י, מפורשות כי הדלקים המוזמנים מיועדים לתחנת הדלק בוסתן 1, כאן המקום להצביע על כך כי אותה הזמנה ממש אשר הוגשה על-ידי סרוג'י עת הוצגו המוצגים מש/ 1 עד מש/ 8 ואשר מתוך טעות לא סומנה, לא מופיע כלל השם בוסתן 1, בעוד שכאמור בהזמנה שהעתק ממנה צורף לתצהיר המשלים של מר נתן להב כחלק מנספח א', השם בוסתן 1 מתנוסס על הזמנה זו. דבר המעלה חשש כי סרוג'י ניסו להטעות את בית-המשפט על-ידי העלמת המילים "בוסתן 1" בתצלום ההזמנה שהוגש מטעמם.
ז) בהזמנה נוספת מיום 27.1.99 לא כתבו סרוג'י לאן מיועדת הרכישה של הדלקים, אולם ערכו את החישוב על-פי המחיר בו נמכרו הדלקים לתחנת בוסתן 1.
סונול שהבחינה כי סרוגי אינם רוכשים דלקים כלשהם עבור הסוכנות ועבור התחנות, הר נצרת ובוסתן 2, וכנראה התעורר חשדם כי סרוג'י מתכוונים לרכוש דלקים במחיר של בוסתן 1 ולשווקו בסוכנות ובתחנות, הר נצרת ובוסתן 2, לא היתה מוכנה לכך, והודיעה לסרוג'י כי היא מוכנה לספק להם דלקים בכמות שתתאים לסכום הכולל שבהזמנה ותוך חישוב על-פי המחירים של הסוכנות ותחנות הדלק, הר נצרת ובוסתן 2, ולכך סרוג'י לא היו מוכנים.
7) עולה מהאמור לעיל, כי טענתם של סרוג'י כי סונול לא רצתה לספק להם דלקים לאחר ה- 24.1.99, אינה טענת אמת, האמת היא שסונול לא היתה מוכנה לספק לסוכנות ולתחנות הדלק הר נצרת ובוסתן 2, במחיר שסרוג'י ניסו לכפות עליה, קריא, במחירים של בוסתן 1, דבר שהיא היתה רשאית לסרב לו.
יצויין שוב, כי ההסדר שקיבל תוקף של החלטה, אינו חל על תחנת הדלק בוסתן 1, כך שלא צריכה להיות השלכה כלשהי לכך שסונול סירבה, אם סירבה לספק לבוסתן 1 דלקים, שכאמור המחירים בהם היא מכרה לתחנה זו היו נמוכים מהתחנות האחרות.
8) סרוג'י מבקשים היום מבית-המשפט לקרוא לתוך אותו הסדר, שקיבל תוקף של ההחלטה, כוונה משתמעת של הצדדים, כי התחייבותם לרכוש עבור הסוכנות, ועבור תחנות הר נצרת ובוסתן 2, דלקים, אך ורק, מסונול כפופה לכך שסונול תספק להם דלקים אלה במחירים של בוסתן 1, בטענה כי אלה היו המחירים הנהוגים בין הצדדים לפני ההסדר וההחלטה הנ"ל, ולאחר שהאספקה חודשה סמוך למחצית 12.98. אין כל ממש בטענתם זו של סרוג'י, סרוג'י היו מודעים היטב להבדל בין מחיר הדלק שסופק לבוסתן 1, לבין המחירים בהם סופקו דלקים לתחנות הר נצרת ובוסתן 2, ולסוכנות, ובאם כוונתם היתה להתחייב על-פי ההסדר מיום 24.1.99 לרכוש דלקים עבור תחנות אלה ועבור הסוכנות, אך ורק במחירים של בוסתן 1 חובתם היתה להעלות זאת ולדרוש כי הדבר יצויין בהסדר מפורשות, מששתקו, ברור כי המחירים הם המחירים שהיו מקובלים בין הצדדים, בקשר לאספקת דלקים לתחנות אלה ולסוכנות.
טענתם של סרוג'י כי היה ברור, כי המחירים בהם יסופקו הדלקים אחרי ההסדר הם המחירים שהיו ערב ההסדר לאו, טענה היא, משום שקבעתי כאמור כי בתקופה שמאז חודשה מכירת הדלקים על-ידי סונול לסרוג'י סמוך למחצית חודש 12/98, לא רכשו סרוג'י, אף לא ליטר אחד דלק עבור הסוכנות או תחנות הר נצרת ובוסתן 2, אלא כאמור הרכישות היו עבור בוסתן 1 בלבד או לפחות כך הוצגו הרכישות על-ידי סרוג'י.
9) לא זו אף זו, עניין המחיר לא היה, כלל חלק מההסדר, התחייבותם של סרוג'י על-פי ההסדר הנ"ל, לרכוש את הדלקים, ששווקו בשתי התחנות הנ"ל מסונול ישירות, והתחייבותה שלא למכור בתחנות אלה ובסוכנות דלקים או מוצרי נפט שנרכשו מחברות אחרות זולת סונול לא הותנתה במחיר מסויים, ועל סרוג'י היתה מוטלת החובה למלא אחרי החלטת בית-המשפט, גם אם היתה סבורה כטענתה, כי על סונול לספק לה דלקים במחירים זולים יותר.
עניין המחיר יכל לשמש נושא להתדיינות נפרדת בין הצדדים, אולם אין הוא יכל להוות נימוק להפרת סרוג'י להתחייבותה על-פי ההסדר שקיבל תוקף של החלטה, והמסקנה המתבקשת היא כי אכן סרוג'י הפרו את אשר התחייבו לו על-פי ההסדר הנ"ל ואשר קיבל תוקף של החלטה; ומה שנותר לבחון הוא האם האכיפה על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, של ההחלטה הנ"ל, הוא הדרך הנאותה.
10) ראוי לזכור כי הליך האכיפה מכוח סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, אינו הליך פלילי, משום שאינו בא לקבוע אחריות ולהטיל עונש, אלא, רק להבטיח כי בעתיד לא תהיינה הפרות נוספות, אולם גם אין הוא הליך אזרחי רגיל. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) שנכתבו בפסק-הדין, ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון, פ"ד לד(4) 231, בעמ' 241.
'סעיף 6 לפקודה (הכוונה לפקודת בזיון בית-המשפט, הערה שלי ה. ח.) אינו סעיף עונשין, ואינו קובע עבירות, אך הוא גם לא סעיף "אזרחי" רגיל הקובע חלופה אזרחית, זו הוראה GENERIS SUI המצויה באותו תחום דימדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי.'
'אף שצו לפי סעיף 2 לפקודת הבזיון אינו בבחינת עונש, אלא, הוא בא לאכוף ציות להבא, יש בו אלמנט עונשי, "עונש" זה נושא בצידו סטיגמה שיש בה כדי להטיל דופי במפר הצו.'
(ראה גם פסק-דינה של כב' השופטת טובה כהן, רע"פ 7148/98 ארנון עזרא ואח' נגד יעל זלזניאק ואח' (פ"ד נג(3) 337, והעתק ממנו צורף לתיק בית-המשפט על-ידי עורך-הדין קובטי לאחר הגשת סיכומי טענותיו).
מכאן מתבקש אליבא השופטת כהן שימוש זהיר במתן צווים על-פי סעיף 6 לפקודת הבזיון, ובכל מקרה בהם הצווים וההחלטות אינם חד-משמעיים, אלא, ניתנים למספר פירושים, אין אוכפים אותם על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. דברים אלה יפים הן כאשר מדובר בהחלטות ו/או צווים של בית-משפט והן כאשר מדובר בהסכמים בין הצדדים שניתן להם תוקף של החלטות.
ראה בעניין זה רע"פ 7148/98 הנ"ל, עמ' 10 וע"פ 514/66 יוסי חסיד נ' הוצאת ספרים, פרדס ישראל בע"מ, פ"ד כא(1) 607, 612.
אלא, שבמקרה שבפני, ההסדר הזמני בין הצדדים ואשר ניתן לו תוקף של החלטה הוא ברור לחלוטין, ואין כל צורך במלאכת פירוש, והוא כולל התחייבות של סרוג'י בשניים; למכור בסוכנות ובתחנות הדלק הר ציון ובוסתן 2 אך ורק דלקים ומוצרי נפט של סונול ולרכוש מוצרים אלה ישירות מסונול, וההתחייבות השניה לא למכור בשתי התחנות הנ"ל ובסוכנות מוצרי נפט כלשהם שנרכשו מחברות אחרות זולת סונול.
התחייבויות אלה, שסרוג'י קיבלו על עצמם ברורות דיין ואין הן מצריכות שמיעת ראיות או קיום דיונים כלשהם על מנת לפרשן, וכאמור אין הן כפופות או מותנות במחיר כלשהו.
על-כן לא יכולה להישמע הטענה כי משום שהסכם הפשרה נתון למספר פירושים, סבירים, אין מקום לאכוף הסדר זה לפי פקודת בזיון בית-המשפט.
11) ראוי להעיר כי הלכה ברורה היא כי לעניין אכיפה על-פי פקודת הבזיון אין כל הבדל, בין החלטה של בית-משפט שהטילה חיובים לבין הסכם בין הצדדים שקיבל תוקף של החלטה, למקרים כאלה רואים את ההחלטה שאישרה את הפשרה כאילו היא עצמה מורה על עשייה או אוסרת על עשית המעשים המפורטים בהסכם הפשרה אף אם אין אלה מפורטים בהחלטה.
ראה בעניין זה, ע"פ 514/66 הנ"ל.
בא-כוח סרוג'י עורך-הדין קובטי, לא חלק על כך, שהסכם פשרה שקיבל תוקף של החלטה ניתן לאכיפה באמצעות פקודת בזיון בית-המשפט, וטענותיו כאמור היו כי סרוג'י לא הפרו את אשר הוטל עליהם, משום שהיתה זו סונול שסירבה למכור להם, ולחילופין הסכם הפשרה היה נתון למספר פירושים סבירים, ועל-כן אין מקום לאכוף אותו באמצעות פקודת בזיון בית-המשפט. טענות שנדחו על ידי כמובאר לעיל.
12) לאחר שקבעתי כי ההסדר בין הצדדים, מיום 24.1.99, שקיבל תוקף של החלטה, הינו ברור וניתן לאכיפה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, ולאחר שקבעתי כי אכן סרוג'י הפרו את הוראות ההסכם הנ"ל, שיש לו כוח של החלטת בית-המשפט, המסקנה המתבקשת היא כי יש הצדקה למתן צו לפי סעיף 6 על מנת לאכוף עליהם לקיים את אותן התחייבויות להבא ולקבוע את הסנקציה ההולמת, אשר יש בה כדי לאכוף על סרוג'י קיום ההחלטה הנ"ל.
לעניין הסנקציה קיימת חשיבות לנסיבות ההפרה ולהתנהגותו של המפר, במקרה שבפני עולה מכלל העובדות והנסיבות כפי שהתבררו בפני וכפי שצויינו על-ידי לעיל, כי סרוג'י התכוונו מלכתחילה שלא לקיים את אשר הוטל עליהם על-פי ההסדר הנ"ל, ולכל אורך הדרך נהגו בחוסר תום-לב, תוך שהם מנסים ליצור לעצמם, מראש, צידוקים לאי-מילוי אחרי מה שהוטל עליהם, התנהגות זו ראויה לגנאי ויש לקחתה בחשבון בקביעת גובה הקנס שיוטל עליהם לצורכי האכיפה.
לאור כל הנ"ל, אני מקבל את בקשתה של סונול ומטיל על כל אחד מהמשיבים קנס בסך -. 3,000 ש"ח, לכל יום בו ימשיכו סרוג'י בהפרת התחייבויותיהם לרכוש דלקים אך ורק מסונול לצורך מכירתו בסוכנות ו/או בתחנות הר נצרת ובוסתן 2 ו/או ימכרו בסוכנות ו/או בתחנות הדלק הר נצרת ובוסתן 2 דלקים שנרכשו ממקורות זולת סונול וזאת החל מהיום השלישי מיום מסירת העתק מהחלטה זו לידי בא-כוח, עורך-הדין קובטי."
מבין הסוגיות הרבות בהן התלבטו בתי-המשפט לעניין אכיפת ביצועה של החלטת בית-משפט קיימת סוגיית הזיקה של סעיף 143 לפקודת החוק הפלילי (כיום סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) לסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט.

ב- ע"פ 300/74[116] נדון העניין הבא:

המשיב הואשם בבית-משפט השלום בירושלים בעבירה על סעיף 143 לפקודת החוק הפלילי, 1936, בכך שבניגוד לצו שניתן כדין על-ידי המפקח לפי חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, בנה קיר של מרפסת ופרץ קיר חיצוני בבית משותף נשוא הצו. סעיף 143 הנ"ל קובע לאמור: "כל הממרה כל צו או פקודה שניתנו כהלכה על-ידי כל בית-משפט, או על-ידי כל פקיד או על-ידי כל אדם המשמש בכל תפקיד ממשלתי, והמורשה כהלכה לשמש בתפקיד כזה, ייאשם בעוון, ואם לא נקבע בפירוש איזה עונש אחר או אופן אחר לנהוג על-פיו כלפי העבריין בשל המריה כזאת, יהיה צפוי למאסר שנתיים ימים." הערכאה קמא זיכתה את המשיב מהאשמה שיוחסה לו, ומכאן ערעור המדינה.

נפסק על-ידי בית-המשפט כי עסקינן בזיקה של סעיף 143 לפקודת החוק הפלילי לסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט אינו סעיף עונשין. בעוד שסעיף 143 בא להטיל עונש על מה שעשה הנאשם, או נמנע מעשות אתמול, בא סעיף 6 וכופה אותו לעשות או להימנע מעשות דבר מחר. על-אף שמבחינה עיונית יכלו שניהם לדור בכפיפה אחת, הרי שלא כך קובע החוק, בסייג אשר בסעיף 143, ולנו אין עניין אלא במיקומו הנכון של הסייג מבחינה הגיונית. סעיף 143 בא להשלים את סעיף 6 של פקודת בזיון בית-המשפט. להשלים אותו, ולא להוסיף עליו. מטרתו התחוקתית של סעיף 6 לכפות אדם "עד שאומר רוצה אני" היא הנותנת שלא נקבעה בו תקרה, לא לקנס ולא למאסר. על החוק הפלילי נאמר שהוא "המגנה קרטה" של העבריין, שכן בו הוגדר הסיכון המירבי שנשקף לו; שנתיים מאסר בשל עבירה על סעיף 143 ולא יותר. אך כאשר היעד הוא לכפות אדם לציות, אי-אתה יודע מתי יאמר "רוצה אני", ותקרה כי תיקבע ומבשרת לסרבן מראש מועד שחרורו, אפילו יעמוד במריו, גורעת מיעילות האמצעי.

לאור סעיף 6 הנ"ל, נוקטים אמצעים נגד מי שלא קיים צו-עשה, וכיוצא בזה גם נגד מי שעבר על לא-תעשה, ובלבד שיש בידו להשיב את המצב לקדמותו. אך אין כופין מי שאינו יכול להשיב את המצב לקדמותו, שכן שום אמצעי לא יועיל. אלא ששוני המטרה לעומת זו של סעיף 143, כפיה לעומת ענישה, אין בו כדי להצדיק הרשעה בעבירה פלילית לפי סעיף 143, מן הטעם הפשוט, שאף אם אין הכפיה בחזקת עונש, הרי היא הליך אחר שנקבע בפירוש לעניין אותו מעשה.

בזיון המשמש עילה לנקיטת אמצעים על-פי סעיף 6 הוא "בזיון אזרחי"' או "בזיון שבפרוצדורה". זאת להבחין מול "בזיון פלילי", שהוא אינו פגיעה בצד שזכה, כי אם ברשות השופטת. ההלכה היא ברורה: בזיון פלילי חורג ממסגרת הסעיף 6, ואילו על בזיון אזרחי אין בית-המשפט מגיב, על-פי עקרונות כלליים, אלא לבקשת הצד שנפגע. הצד שנפגע יכול לוותר על זכותו או להימנע מלבצעה, ואין פוצה פיו ומצפצף. אי-ציות לצו מניעה אינו בגדר עבירה פלילית, אלא הוא בזיון בית-המשפט במובן האזרחי. כללו של דבר: סעיף 143 לפקודת החוק הפלילי, 1936, משלים את סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, והסייג שבו מוציא מגדר עבירה מעשה המריה, אם ניתן לכפות ציות על-פי סעיף 6. בענייננו אין חולקין על קביעתו של שופט השלום, כי יש בידי המשיב להשיב את המצב לקדמותו, ולכן ניתן לאכוף עליו ציות, אם הצד שנפגע יעתור לכך. מטעם זה צדקו הערכאות הקודמות בזיכוי המשיב. הערעור נדחה.

כב' השופט ויתקון קבע בפסק-דין זה כי:

"בבואנו לשאול, שמא נקבע 'עונש אחר או אופן אחר… בשל המריה זאת', אין להביא בחשבון את הסנקציות שנקבעו בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, וזאת, כאמור, מכיוון שסנקציות אלו אינן בחינת עונש וכל הסעיף 6 צופה פני העתיד. רק המריה שכבר בוצעה – ובמידה שכבר בוצעה – עלולה להיות עבירה לפי סעיף 143 (ואף אז ייתכן שאותו מעשה הוא בר-עונשין לפי חוק אחר, כמו, למשל, לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965). מקום שניתן להטיל על אדם עונש אחר בגין ההמריה וכן מקום שניתן לנהוג כלפיו לפי סעיף 6, על סעיף 143 לסגת. במקרה כזה אין ההמריה עבירה לפי סעיף זה. במקרה דנן, עשה המשיב מעשה שעליו צפוי היה לענישה לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. אם-כן הדבר, די בכך כדי לשלול את החלת הסעיף 143 על המקרה. יש וההמריה היא עשיה או אי-עשיה ממושכת ובזמן הגשת כתב-האישום כבר התגבשה במעשים או מחדלים שהיו בעבר, אך יד הממרה עדיין נטויה להוסיף ולעמוד במריו. להלכה, ניתן לומר שבכל מקרה כזה צפוי הממרה לעונש לפי הסעיף 143 על המרייתו שבעבר ויחד עם זאת לסנקציות לפי הסעיף 6 על המרייתו המתמשכת בעתיד. אך הלכה למעשה יש כנראה להבדיל בין המריית צו-עשה לבין המריית צו-איסור. במקרה של צו-עשה, כל העיקר הוא להניא את הממרה מהמרייתו ולכוף עליו ציות לצו. הרי גם עונש לפי הסעיף 143, עיקר מטרתו הוא להחזיר את העבריין למוטב והדרך היעילה ביותר להשגת מטרה זו היא הדרך המותווית בסעיף 6. אכן, כל עוד ניתן לנהוג לפי סעיף זה כלפי הממרה, אין להעמידו לדין לפי הסעיף 143, אפילו בשל המרייתו שבעבר. אך אם ניתן צו-עשה והוא הופר ושוב אין דרך לקיימו, אין כל טעם, מדוע לא יתן הממרה את הדין לפי הסעיף 143. מאידך גיסא, במקרה של צו-איסור יש לנו הלכה ברורה שאפשר לנהוג לפי הסעיף 6, כשיש מקום להשיב את המצב לקדמותו, ואם כך המצב, כי אז יש לומר, ששוב אין להעמיד את הממרה לדין לפי סעיף 143 אפילו בשל המרייתו שבעבר. ואילו במקרה שהומרה הצו בעבר ואין לתקן את המעוות על-ידי כיבוד הצו בעתיד, על הממרה לתת את הדין לפי הסעיף 143. הענשה זו אינה מונעת את הפעלת סעיף 6 כלפי המריה המתמשכת בעתיד.
במקרה דנן ניתן צו-איסור, ובכתב-האישום הואשם המשיב במעשי המריה ספציפיים, שעשה בתאריכים שבעבר. עם זאת קבע שופט בית-משפט השלום כי יש בידי המשיב להשיב את המצב לקדמותו. נמצא, איפוא, שיש מקום לנהוג כלפיו לפי סעיף 6. יתר-על-כן, כאן צפוי למשיב "עונש אחר" לפי חוק התכנון והבניה. ואחרון אחרון חשוב, המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק להשארת היוזמה בידי הצד הנפגע, שלזכותו ניתן צו האיסור ושברשותו – אם ירצה בכך – להפעיל את הסנקציות לאכיפת הצו לפי סעיף 6. בנסיבות כאלה, הפעלת מנגנון האישום לפי סעיף 143 אינם אלא בזבוז כוחות המדינה. מכל הטעמים האלה נראה גם לי שיש לדחות את הערעור."
דעת המיעוט מפי כב' השופט מני קבעה כי:

"הערכאה קמא טעתה במסקנה אליה הגיעה. סעיף 143 הנ"ל וסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט תכליתם ומטרתם שונה ואין לערבב ביניהם. מטרתו ותכליתו של סעיף 143 היא להעניש אדם על שהמרה או לא ציית לצו שניתן על-פי החוק; כל המריה או אי-ציות כאלה מהווים עבירה פלילית שנענשים עליה; ואילו מטרתו ותכליתו של סעיף 6 הנ"ל אינה להעניש אלא לכוף אדם לציית לכל צו שניתן על-ידי בית-משפט. כל אחד מהסעיפים הנ"ל יש לו ישות משלו ואין האחד דוחק רגלו של השני. מכאן שאין זה מעלה ואין זה מוריד לגבי העבירה שבסעיף 143, פרט לעניין העונש, שבסופו של דבר השיגו ההליכים שננקטו לפי סעיף 6 את מטרתם והביאו לשבירת מריו של הממרה. חרטה זו אין בה במאומה כדי לכפר על עוונו של עבריין על המריית צו של בית-המשפט לגבי העבר. ובאשר למילות הסייג שבסעיף 143: 'אם לא נקבע בפירוש איזה עונש אחר או אופן אחר לנהוג על פיו כלפי העבריין בשל המריה זאת', סייג זה מכוון כולו לשאלת העונש שיש להטיל על עבריין מקום שהסייג חל. מכיוון שהמדובר הוא בעניין פלילי, המילים 'אופן אחר לנהוג על פיו' שבסייג הנ"ל פירושו ומובנו אופן ענישה (ענישה פלילית) אחר שיש לנהוג על פיו כלפי העבריין. סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט אינו סעיף עונשין בכלל, ולכן, העובדה שניתן היה לתבוע את המשיב לדין לפי סעיף 6(1) אין בה בשום פנים כדי לסכל תביעת המשיב לדין לפי סעיף 143 לפקודת החוק הפלילי."
טיבה של ה"הפרה" שבגינה מתכוננת אחריות פלילית לפי סעיף 287 לחוק העונשין נדונה ב- ע"פ 519/82.[117]

בהליך אזרחי שבין המערערת לבין בעלה נתן בית-המשפט המחוזי צו מניעה האוסר על האם למנוע מהאב להוציא את הבת הגדולה אפרת לטיול כל יום א', ג' ו- ה' בין השעות 7:00-5:00 צו מניעה האוסר על האב להחזיק את הבת לאחר שעה 7:00 בכל יום שיוציא אותה, וכן בכל שבת מ- 10:00 עד 14:30. ביום שבת, ה- 26.4.80, מנעה המערערת מבעלה להוציא את הבת לטיול. בשל התנהגותה זו נתבעה המערערת לדין בעבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ("הפרת הוראה חוקית"). לפני בית-משפט השלום טענה המערערת, בין השאר, כי אין מקום לאישום, שכן האחריות לפי סעיף 287 לחוק העונשין קיימת, "אם לא נקבע במפורש עונש אחר או הליך אחר לאותה הפרה", ואילו בענייננו קיים "הליך אחר" והוא הליך של בזיון בית-משפט על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. בית-משפט השלום דחה את הטענה, ומששוכנע, כי נתמלאו יסודות האחריות לפי סעיף 287 לחוק העונשין, הרשיע את המערערת, וגזר עליה שלושה חדשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא, שבתוך שנתיים לא תעבור עבירה דומה. על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערערה המערערת לפני בית-המשפט המחוזי וזה דחה את הערעור, ומכאן הערעור שלפנינו, אשר הוגבל לפרשנותו של סעיף 287 לחוק העונשין ולמידת העונש.

נפסק כי האחריות הפלילית לפי סעיף 287 לחוק העונשין אינה מתגבשת, אם נקבע "הליך אחר לאותה הפרה". הליך אחר שכזה יכול שיהא, למשל, הליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. קיומו של הליך אחר זה שולל את האחריות הפלילית, ובלבד שאותו הליך אחר הוא "לאותה הפרה". נמצא, כי שתיים הן השאלות, המחייבות עיון ובדיקה: האחת, מהי "ההפרה", שבגינה מתבקשת הטלת האחריות הפלילית, ונטען קיומו של הליך אחר; שנית, האם נקבע "לאותה" הפרה "הליך אחר".

המושג "הפרה" עשוי להיות בעל משמעויות שונות בהקשרים שונים. בהקשרו של סעיף 287 לחוק העונשין נעשית בחינתה של ה"הפרה" לאור ההוראה שניתנה, ואשר לפי הטענה לא קויימה. נמצא, כי לשון ההוראה, תוכנה ומטרתה הם הקובעים את מהותה של ה"הפרה". מבחינה זו יש להבחין בין הפרה "רגעית" או "בודדת" לבין הפרה "נמשכת". ההפרה הראשונה מתגבשת ביחידת זמן נתונה, ועם התרחשותה באותה יחידת זמן היא חדלה להתקיים, והופכת נחלת העבר. מכיוון שכך, שוב אין אפשרות לאכוף את ההוראה באשר לאותה הפרה. לא כן פני הדברים בהפרה "נמשכת". כאן מורה ההוראה השיפוטית על התנהגות, שהפרתה נעשית בפרק זמן הנמשך מרגע נתון ועד לביצוע ההוראה או ביטולה. ההתנהגות המפרה מהווה שלמות אחידה, אשר לחוליותיה אין קיום עצמאי מבחינתה של ההפרה. על-כן, חרף חוליות ההפרה שבעבר, כל עוד ההוראה בעינה עומדת, עדיין ניתן לקיים את ההוראה, כפי שהורה בית-המשפט. למיותר לציין, כי הבחנה זו בין סוגי ההפרות קשה היא, ולעיתים קרובות יש בה מן המלאכותיות. כל שברצוננו להדגיש הוא, כי להבחנה זו שבין "הפרה רגעית" לבין "הפרה נמשכת" חשיבות מכרעת לסוגיה שלפנינו. טעמה של חשיבות זו הוא בכך, שלעניין ההפרה הרגעית, זו מתה עם הולדתה, ועל-כן אין בה כלל אפשרות לאכיפה, ואילו בהפרה הנמשכת, זו ממשיכה לחיות לאחר היוולדה, ועל-כן ניתן לאכוף אותה על המפר. אחד מאותם הליכים "אחרים" הוא הליך בזיון בית-המשפט, על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט.

זהו הליך מיוחד במינו, שמחד גיסא אינו מטיל אחריות פלילית, אך מאידך גיסא אינו הליך אזרחי גרידא. זוהי הוראה SUI GENERIS המצויה באותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי. מטרתו של הליך זה היא להביא לידי קיומו של הצו והוצאתו מהכוח אל הפועל. הסנקציה שבו היא כפייתית ולא עונשית. מכאן הגישה, כי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט "צופה פני העתיד". הוא בא לכפות ביצוע מעשה או מחדל "מחר". על-כן אין תחולה לסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, מקום שאכיפת ההוראה שוב אינה אפשרית, אם משום שבוטלה ואם משום שבין הגשת הבקשה לאכיפה לבין שמיעתה היא כבר קויימה, ואם משום שנוצר מצב דברים, שבו אין אפשרות לקיים את ההוראה בעתיד, ואף אין להחזיר את המצב לקדמותו. לעומת זאת, אם קיומו של הצו בעתיד אפשרי מבחינה פיסית ומשפטית, וקיים חשש סביר – לאור ניסיון העבר, או מטעם אחר – כי הצו לא יקויים בעתיד, יש מקום לשימוש בהליכי בזיון בית-המשפט כדי לאכוף את קיומו של הצו בעתיד. על-פי ההלכה הפסוקה, אין להיזקק להליכי פקודת בזיון בית-המשפט, כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע צו.

לשם הטלת אחריות לפי סעיף 287 לחוק העונשין חייבת להתקיים "הפרה" של הוראה. באין הפרה אין אחריות פלילית. הצלבתה של הדרישה בדבר ה"הפרה" עם הדרישה בדבר "הליך אחר" לאותה הפרה מובילה לתוצאה הבאה: כאשר עניין לנו בהפרה נמשכת, אין לדעת מראש, אם עומדת האחריות לפי סעיף 287 לחוק העונשין אם לאו. הדבר תלוי בכך, אם קיום ההוראה אפשרי הוא (מבחינה פיסית ומשפטית). אם התשובה היא בחיוב, כי אז קיים "הליך אחר", וממילא נשללת האחריות הפלילית לפי סעיף 287. אם התשובה היא בשלילה, כי אז אין קיים "הליך אחר" וממילא משתכללת האחריות הפלילית לפי סעיף 287 לחוק העונשין. לעומת זאת, כאשר עניין לנו בהפרה רגעית, הרי לגבי "רגעי העבר" – כלומר ההפרה או ההפרות שהתרחשו בעבר – תעמוד אחריות פלילית לפי סעיף 287 לחוק העונשין, שכן לגבי הפרות אלה אין "הליך אחר". אשר להפרות העתידיות, אין מקום לאחריות פלילית, אם משום שטרם נתגבשה "הפרה" ועל-כן אין בסיס לאחריות הפלילית מתוכה היא, ואם משום שלגביהן קיים "הליך אחר".

בנסיבות דנן, מדובר בצו המתייחס לכל שבת ושבת. ההפרה משתכללת, איפוא, בכל שבת ושבת, ואין הפרה בשבת אחת זהה לשבת אחרת, ואין קיום בשבת אחת מרפא את אי-הקיום בשבת אחרת. עניין לנו, איפוא, בכל הנוגע ליחידת הזמן, הקרויה "כל שבת", הפרה רגעית ובודדת. אין לנו עניין כלל בהפרה נמשכת. כאשר עניין לנו בצו, המורה על מתן אפשרויות ביקור לאב אצל ילדיו שבחזקת האם, כל הפרה היא "רגעית" ועומדת בפני עצמה. את הפרות העבר אין לרפא. מסירת הילד בעתיד אינה מקיימת את שהופר בעבר, אלא מונעת הפרה חדשה בעתיד. הוא הדין בעניין שלפנינו. חובתה של המערערת לא היתה למסור את בתה לאביה, זאת ותו לא. אילו היה הציווי, הרי חרף הפרות העבר ניתן לקיימו בעתיד, ועניין לנו אז בהפרה נמשכת. בעניין שלפנינו, חובתה של המערערת היא למסור את הבת לידי אביה בכל שבת ושבת. כל שבת ושבת עומדת על רגליה שלה. קיום הצו בשבת עתידה אין בו כדי לקיים את ההפרה שבעבר, שהיתה ואינה עוד. משקבענו, כי בעניין שלפנינו ההפרות הן "רגעיות", באופן שכל שבת עומדת בעצמאותה, ממילא נובע – כי לגבי הפרות העבר אין קיים כל "הליך אחר", לא של בזיון בית-משפט ולא של הוצאה לפועל. לפיכך, ההפרה הנטענת היא באי-מסירת הילדה לאביה ביום 26.4.80. בגין הפרה זו אין קיים "הליך אחר". ממילא נובע, כי אם נתמלאו היסודות האחרים שבסעיף 287 לחוק העונשין, ניתן להרשיעה לפיו. כך עשתה הערכאה הראשונה. זאת אישר בית-המשפט המחוזי, וזו גם דעתנו.

אגב-אורחא נפסק כי:

השאלה אינה מהו סוגו של הצו – עשה או לא תעשה – אלא מה סוגה של ההפרה – "רגעית" או "נמשכת". לא סוגו של הצו הוא המכריע אלא מהותה של ההפרה, אם ניתנת היא לתיקון אם לאו. אכן, הבחנה זו בין צו עשה לבין צו לא תעשה (צו איסור) מתלווה לעיתים במקריות הניסוח. אין זה ראוי, כי נתלה בעניין מקרי שכזה תוצאות חמורות, הקשורות בקיומה או בהעדרה של אחריות פלילית. טול את העניין שלפנינו. הצו נוסח – אולי בהשראת ההלכה הקיימת – כצו איסור ("צו מניעה האוסר על האם למנוע מהאב להוציא את הבת"). באותה מידה – ואולי אף ביתר היגיון – ניתן היה לנסחו כצו עשה ("צו המורה על האם למסור את הבת לאביה"). ההבחנה בין שני סוגי הצווים קשה היא, ויותר משיש בה ממשות משפטית יש בה חידוד לוגי.

סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט משתרע על כל צו שניתן על-ידי בית-המשפט. ב- ע"פ 658/82[118] נדון סעיף 6(1) לפקודה וסעיף 287 לחוק העונשין.

עובדות המקרה היו כלהלן:

בין המשיבים לבין המערערות מתנהל משפט, בו תובעים המשיבים מאת המערערות סכום כסף מסויים. במסגרת תובענה זו הגישו המשיבים בקשה להטלת עיקול זמני על כספים המגיעים למערערות מצד שלישי. בעת הדיון בבקשה הציעה הרשמת הצעת פשרה, לפיה, לשם הקטנת נזקי הצדדים, לא יתבקש עיקול, ותחתיו יבוא כתב ערבות של אחד ממנהלי החברה המשיבה ושל מנהל אחת מהחברות המערערות. הצדדים הסכימו, אולם המערערות לא עמדו בהבטחתן ואף לא ביקשו להרשות להן לחזור מהסכמתן. הרשמת מצאה כי יש בכך זלזול בהליכי בית-המשפט ואי-כיבוד הסכם כאחד. ואכן, המשיבים הגישו בקשה לבזיון בית-משפט כנגד המערערות. בית-המשפט הטיל על כל אחת מהחברות המערערות ביחד ולחוד קנס בסכום של 1,000 שקל ליום, אותו יש לשלם "מיום 21.11.82, אם עד אז לא תומצא הערבות נשוא ההחלטה, עד ליום בו תומצא אותה ערבות". מר מדר (מנהל באחת המערערות) לא חתם אף בשלב זה על הערבות, אם כי אשתו – שגם היא מנהלת באחת המערערות, עשתה כן. במקביל הוגש הערעור שלפנינו.

נפסק כי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט משתרע על כל צו, שניתן על-ידי בית-המשפט, ובמסגרת זו נכללים בוודאי גם צווים הניתנים בהסכמה. פסק-דין בהסכמה, כמו גם פסק-דין שלא בהסכמה, מהווים החלטות שיפוטיות שיש לקיימן, ואין לצד בן-חורין להתעלם מהם. אכן, לא פעם ניתנו בעבר החלטות בעניין בזיון בית-משפט באשר לאי-קיומם של פסקי-דין שניתנו בהסכמה. כאשר החלטה שיפוטית היא במסגרת הסמכות העניינית, ובהסכמת הצדדים ניתן סעד שלא נתבקש בכתבי הטענות, החלטת בית-המשפט מחייבת ככל החלטה אחרת והריהי בת-אכיפה בהליכי בזיון בית-המשפט.

הלכה פסוקה היא, כי הוראת סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט "צופה פני העתיד". על-כן, אם אין אפשרות לקיים או להמרות את הצו בעתיד – אין להיזקק להליכי בזיון "אזרחיים" על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, אם כי עשויה להיפתח האפשרות להטלת אחריות פלילית במסגרת בזיון "פלילי", על-פי סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. ניתן לקיים את החלטתה של הרשמת לאחר ה- 5.4.82 היום בו צריך היה להגיש את כתב-הערבות. יתר-על-כן, אין לומר כלל ועיקר, כי לאחר ה- 5.4.82 הפך קיום הצו לנחלת העבר, ואין עוד אפשרות לקיימו. אכן, קיום הצו לאחר ה- 5.4.82 כרוך באי-קיומו עד לאותו תאריך, אך הקיום עדיין אפשרי, שכן מטרתו של הצו עדיין עומדת בעינה, וניסוחו של הצו אינו שולל מסקנה זו. מטרת הצו היא ליתן ערבות כתחליף לעיקול, וכל עוד ההליך בתיק העיקרי נמשך, יש לה לערבות מטרה עניינית. לשון הצו אינה שוללת מסקנה זו, שכן התאריך שנקבע בצו הוא התאריך למילוי הראוי אך לא למילוי האפשרי היחיד. אכן, הפרת הצו החלה למחרת ה- 5.4.82, והרי היא הולכת ונמשכת עד שיקויים, ובגין הפרה זו ניתן לנקוט הליכי בזיון בית-משפט "אזרחיים".

צו הרשמת הינו אכיף. המערערות נטלו על עצמן התחייבות, לפיה יחתום מר מדר על הערבות, ובהתחייבות זו הן יעמדו, אם מר מדר יחתום על כתב-הערבות. בכוחן לנקוט את הפעולות הדרושות לכך, שמר מדר – יחתום על כתב-הערבות. הן לא עשו דבר לשם כך. בכך הפרו חובתן. העובדה, שחובה זו עניינה מעשה או מחדל שיעשה צד שלישי, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הליכי בזיון, שכן החבות היא בגין מחדלן שלהן. לעניין זה אין חשיבות לשאלה, אם חובתן של המערערות שלפנינו היא ל"תוצאות" – כלומר, שייעשה המעשה שהתחייבו בעשייתו – או "למאמץ" – כלומר, לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי שייעשה המעשה – שהרי המערערות אף לא עשו כל מאמץ להביא את מנהלן לידי חתימה. הוא הצהיר שאין בכוונתו לחתום, ובכך נסתיים העניין. משלא עמדו בהתחייבותן, כי הערבות תיחתם, הפרו את הצו השיפוטי, והרי הן אחראיות בבזיון בית-משפט. משלא נתבקש סעד של בזיון כלפי מר מדר עצמו, אין צורך לדון באחריותו שלו.

במסגרת שיקול-הדעת, הנתון לבית-המשפט, לא יהא זה ראוי, אלא במקרים מיוחדים, להימנע מלעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. המקרה שלפנינו אינו נופל למסגרת זו של מקרים מיוחדים. אמת, עברו כשישה חודשים בין מתן הצו לבין הפניה לבית-המשפט בעניין הבזיון, אך ניתן הסבר מניח את הדעת לעבור זמן זה, ואין בו כלל כדי להצביע על ויתור מצד המשיבות. הערעור נדחה.

הליכי בזיון בית-המשפט, אם כי הם נקראים "מעין-עונשיים", אינם באים להעניש על הפרת הצו של בית-המשפט, כי אם אך לכפות על בעל-הדין את ביצועו כמצווה. שלא כמו בדיני עונשין, אין בהטלת מאסר לשם כפיית ביצועו של צו בית-המשפט משום שימת אות קלון או משום הבעת דעה שיפוטית על הרמה הערכית או המוסרית של התנהגות המפר. השם "בזיון בית-המשפט" עלול להטעות: אין בית-המשפט חס על כבודו, ואין הוא "מרשיע" את ממרי פיו – הוא דואג רק, בדרכים היעילות ביותר, להוצאת צוויו מן הכוח אל הפועל, שלא תהא מלאכתו לריק. לעניין זה אין נפקא מינה אם הפר בעל-דין את צו בית-המשפט מתוך מניעים טהורים או מתוך מניעים פסולים: הצווים של בתי-המשפט צריכים להתבצע כמות שהם, לא מפני שטובים וצדיקים הם כאילו מטבע ברייתם. [119]

בעניין זה המערערת הגישה נגד המשיבה תובענה שבירורה טרם הסתיים. אחד הסעדים המבוקשים בה הוא צו מניעה סופי שיאסור על המשיבה לטלפן לביתה של המערערת. המעשים המיוחסים למשיבה הן הטרדות למיניהן, לרבות בטלפון, בכל שעות היממה, תוך ניבול פה ואיומים. השופט קמא הוציא ביום 4.6.73 (במסגרת התובענה) צו מניעה זמני האוסר על המשיבה להתקשר טלפונית לבית המערערת או להטרידה. מסתבר כי המשיבה, ככל הנראה על רקע מצב נפשי מעורער, אינה מרפה מן המערערת. חוות-דעת פסיכיאטרית שהוגשה באותו הליך קבעה, כי חרף ירידה באישיותה היא "עדיין" יודעת להבדיל בין טוב לרע ומסוגלת לעמוד לדין. כאשר ראתה המערערת שההטרדה נמשכת, הגישה בקשות בהליכי בזיון בית-משפט כדי לאכוף על המשיבה ציות לצו המניעה הזמני. בכל הבקשות בעבר הסתפק בית-המשפט באזהרה ובדחיה כדי לתת לה הזדמנות נוספת לחזור בה מסורה. בהחלטה נשוא הערעור, סברה השופטת קמא, כי אין נושא הסכסוך ראוי או מתאים, מטעמים למיניהם, לסעד של צו מניעה ועל-כן יש לראותו כמבוטל. בהודעת הערעור טוענת המערערת, שלא היתה לבית-המשפט קמא סמכות לעשות את אשר עשה, וכי סעיף 6(5) שעליו סמכה השופטת, דן בביטול או שינוי צו אכיפה שניתן קודם לכן נגד מי שנמצא אשם בבזיון בית-משפט, ולא בביטול הצו המופר גופו.

נפסק כי יש לקבל את פירוש המערערת. סעיף 6(4) לפקודה עוסק בסמכותו של היועץ המשפטי לתבוע "שיקול נוסף" בעניינו של אסיר שנכלא עקב הפעלת סמכותו של בית-המשפט על-פי סעיף 6. בהמשך לכך קובע סעיף 6(5) כי במסגרת ה"שיקול הנוסף" מותר לשופט לשקול שנית אם לקיים את הצו, לשנותו או לבטלו. שני סעיפי-המשנה דנים איפוא בהליך המיוחד המכונה "שיקול נוסף" והסובב סביב צו המאסר שמרצה הסרבן (או המבזה). בהליך אשר כזה מוסמך השופט לשקול שקילה נוספת אם לשנות אותו צו, או לקיימו. ברם, במקרה שלפנינו, לא הובאו לפני השופטת המלומדת לא אסיר ולא בקשה ל"שיקול נוסף" מטעם היועץ המשפטי. השאלות שעמדו לדיון היו אם הופר הצו הזמני שהוצא במסגרת התובענה התלויה ועומדת, ואם-כן – כיצד לאכפו.

אנה היינו מגיעים אילו הוענקה לשופט בהליך של בזיון בית-משפט סמכות רחבה לבטל את הצו שהופר?! אם צו זמני הוא שבוטל, יכול בו ביום השופט המברר את התובענה לחזור ולהוציאו מחדש. אולם, מה ערך יהיה לצו אשר כזה, אם החובה לציית לו אינה מוחלטת אלא ניתנת להערכה מחודשת בהליך של בזיון בית-משפט, לפי בקשתו של הסרבן ואפילו ביוזמתו של השופט. תחרות מעין זו עומדת בסתירה בולטת לכיבוד מחוייב המציאות של כל צו שמוציא בית-משפט במסגרת סמכויותיו, תוך מתן זכות לבעל-הדין הרואה את עצמו מקופח לבקש ביטולו.

קיימת, כידוע, אפשרות לבקש את השופט המברר את התובענה לשקול מחדש שינויו או ביטולו של צו זמני שהוציא, אך כל עוד עומד הצו בתקפו, יש לכבדו. זה הכלל, אם כי יתכנו גם חריגים, כגון: כאשר הצו ניתן ללא סמכות או הינו בטל מדעיקרא. בנסיבות אלה יש להבדיל בין הליך שבו פתח הסרבן כדי לקבל סעד כלשהו מבית-המשפט, ואז מצווה הוא לכבד את הצו אף אם פסולו מוכח מתוכו, לבין הליך שנפתח נגדו, ואז מתירים לו להתגונן בטענת הפגם. בשום מקרה אין מפר הצו יכול להתגונן בטענה שהשופט (שפעל בסמכות) לא השתמש כהלכה בשיקול-הדעת המסור לו. הערעור מתקבל, בכפוף להערת השופט ח' כהן.

כדברי השופט ח' כהן:

"מה דינו של אדם אשר אינו מציית לצו בית-המשפט ("מבזה את בית-המשפט"), אלא מתמיד ומתעקש להפר אותו – לא מתוך הרשעות כי אם מתוך הפרנויה. אין צריך לומר שפרנויה זו מחלה ממחלות הנפש היא, ואין נפקא מינה שהמשיבה דנן, אם כי לוקה היא במחלה זו, אינה חולת נפש הזקוקה כעת לאשפוז או לאפוטרופסות או הפטורה מאחריות פלילית. על-כל-פנים חולה היא, ולרחמים היא זקוקה – אם לא לטיפול רפואי ונפשי. האם על בעלת דין וחולי אשר כזאת נכפה במאסר את הציות לצו בית-המשפט? צווים היוצאים מתחת ידי השופטים אינם מסוגלים, ואינם מכונים או מיועדים, לרפא מחלות. אלא שומה על השופטים להינזר גם מדבר אחר, שאף הוא בגדר יומרה רפואית הוא – והוא הקביעה או ההנחה כי אדם הסובל מליקוי פלוני, אינו מסוגל משום כך בלבד לציית לצו בית-המשפט. בעניין שלפנינו, אין בחוות-דעתם של הרופאים המטפלים, לא זכר ולא רמז לכך שלא ניתן לרסן את המשיבה בשום נסיבות ובשום אמצעים. נהפוך הוא, חוות-הדעת ניתנה לצורך הליכים פליליים שהתנהלו נגד המשיבה, ומן ההנחה שבת-עונשין היא משתמעת התקווה שאמצעי הענישה יועילו לרסנה.
הליכי בזיון בית-המשפט, אם כי נקראים "מעין-עונשיים", אינם באים להעניש על הפרת הצו של בית-המשפט, כי אם אך לכפות על בעל-הדין את ביצועו כמצווה. שלא כמו בדיני עונשין, אין בהטלת מאסר לשם כפיית ביצועו של צו בית-המשפט משום שימת אות קלון או משום הבעת דעה שיפוטית על הרמה הערכית או המוסרית של התנהגות המפר. השם "בזיון בית-המשפט" עלול להטעות: אין בית-המשפט חס על כבודו, ואין הוא "מרשיע" את ממרי פיו – הוא דואג רק, בדרכים היעילות ביותר, להוצאת צוויו מן הכוח אל הפועל, שלא תהא מלאכתו לריק. לעניין זה אין נפקא מינה אם הפר בעל-דין את צו בית-המשפט מתוך מניעים טהורים או מתוך מניעים פסולים: הצווים של בתי-המשפט צריכים להתבצע כמות שהם, לא מפני שטובים וצדיקים הם כאילו מטבע ברייתם, ועל-כן מי שמפר אותם מפגין בכך את רשעותו; אלא למרות שבעיני טובים וצדיקים אולי צווים מוטעים ובלתי-צודקים הם, והמפר אותם תבוא עליו הברכה. מותר לו לכל אדם לחשוב על צדקתם או אי-צדקתם של צווי בית-המשפט את אשר יחפוץ; אבל תהא אשר תהא דעתו עליהם, כל עוד בתקפם עומדים, חייב הוא לקיימם. ולעניין זה אין גם נפקא מינה אם דעתו השלילית של האדם על צו בית-המשפט נובעת מאמונותיו האמיתיות או מאמונותיו הטפלות, ממחשבה שבהגיון או ממחשבה שבהלוצינציה: אין בית-המשפט שם עצמו שופט על ערכה ומשקלה של כל דעה אישית אשר כזאת מן הבחינה הסובייקטיבית של בעליה. אף אם מן הבחינה הסובייקטיבית הזאת אין אחרי הדעה השלילית ההיא ולא כלום – וזה המצב לעיתים לא רק אצל חולי-נפש ובעלי הלוצינציות, אין בית-המשפט יכול להביא את צוויו לידי סיכול על-ידי שהוא יושב בחיבוק ידיים: מצווה הוא ועומד לכפות על בעל-הדין את קיום הצו, וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני – בין שהוא רוצה באמת ובתמים, ובין שאינו רוצה אלא להימלט מן המאסר ומן הכפיה.
בטרם ינקוט בעל-דין נגד חולה נפש יריבו הליכי בזיון בית-המשפט, בשל אי-קיום צו מניעה האוסר השתוללות פרנואידית, ייטיב לעשות אם יפנה לפסיכיאטר המחוזי תחילה כדי שישתמש הלה בסמכותו לפי החוק לטיפול בחולי נפש, התשט"ו-1955, לאשפז את החולה אף בעל כורחו. אם לא יוכל להביא לידי אשפוזו מטעמים רפואיים – שהם הם השיקולים היחידים היאים לפסיכיאטר המחוזי – כי אז יזום הליכי בזיון בית-המשפט. אין שום סיבה חוקית שלא לכפות גם על חולה נפש, במאסר, את קיום צווי בית-המשפט; ובעניין שלפנינו אין גם שום סיבה עניינית או רפואית, כאמור, להטיל ספק ביעילותה של כפיה זו. אשר-על-כן, יש לקבל את הערעור ולהחזיר את בקשת המערערת על-פי פקודת בזיון בית-המשפט לבית-המשפט על-מנת שאם המערערת תוכיח להנחת דעתו של השופט המחוזי, כל עוד התובענה תלויה ועומדת, שהמשיבה שבה והפרה את צו המניעה, יטיל עליה מאסר לתקופה הנראית בעיניו."
ב- ע"א 24/78[120] נקבעה ההלכה כי סעיף 6 לפקודה אינו מוגבל לאכיפת צו-עשה.

עובדות המקרה היו כלדקמן:

המערערת ביקשה מבית-המשפט המחוזי בחיפה לכוף על המשיב ציות לצו איסור אשר ניתן נגדו בתאריך 12.6.74 על-ידי בית-המשפט המחוזי חיפה. בקשתה נדחתה בעיקרה ומכאן הערעור שלפנינו. המערערת היא חברה לייצור כימיקלים המייצרת, בין השאר, אבקת כביסה הידועה בשמה המסחרי "טיפ". בשנת 1973 נודע למערערת כי המשיב משווק אבקת כביסה בשם "טיב" באריזה המהווה חיקוי לאריזתה של המערערת, וכי האבקה שמשווקת בדרך זו היא מטיב ירוד. טענת המערערת היתה שהשיווק גורם לה נזק רב, וכדי להגן על זכויותיה נקטה בהליכים נגד המשיב הן במישור האזרחי והן במישור הפלילי. כתוצאה מהליכים אלה הורשע המערער בבית-משפט השלום בחיפה בעבירות על פקודת סימני המסחר ועל פקודת סימני סחורות, ובנוסף על כך יצא נגדו צו מניעה מטעם בית-המשפט המחוזי בחיפה האוסר עליו למכור, או להציע למכירה, או להפיץ בכל צורה אחרת, הן בעצמו והן באמצעות אחר והן מטעם אחר או בשליחות אחר, אבקת כביסה תחת השם "טיב" או "TIV", או למכור, או להציע למכור, או להפיץ בכל צורה אחרת, הן בעצמו והן באמצעות אחר והן מטעם אחר או בשליחות אחר, אבקת כביסה ארוזה בקופסת קרטון הזהה לקופסת האריזה של המערערת תחת השם "טיפ" "TIP". מסתבר שלא היה בהליכים ובצווים הנ"ל כדי לגרום למשיב לשנות דרכו. לא זו בלבד שהמשיך בשיווק האבקה האחרת בשם הדומה או הזהה לשמה המסחרי של תוצרת המערערת, אלא שאף "שיפר" את אריזותיו על-ידי תוספת כתובתה של המערערת עליהן. לאור הפרה זו של צו האיסור, הוגשה בקשתה של המערערת בבית-משפט קמא שנדחתה, כאמור. ההחלטה, נשוא הערעור, ניתנה ביום 6.11.77 ונאמר בה שהמשיב לא הגיש תצהיר בתשובה לבקשת המערערת, ואילו מטענותיו, ומתוך דבריו בעל-פה, הסיק השופט המלומד שהמשיב אכן המשיך לעסוק בסחר שנאסר עליו. יחד עם זאת התרשם השופט מהצהרתו בעל-פה של המשיב כי לא ימשיך עוד בעתיד בשיווק אבקת כביסה. בנסיבות אלה החליט השופט לדחות את בקשת האכיפה של המערערת.

נפסק מפי בית-המשפט של ערעור כי השופט המלומד טעה בהחלטתו. משהוכח על-ידי תצהיר המערערת, שמצא לו תמיכה, לפחות חלקית, בדברי המשיב עצמו, כי הוא לא ציית לצו האיסור שהוצא על-ידי בית-המשפט, היתה המערערת זכאית לקבל נגדו צו הכופה עליו בקנס או במאסר לקיים את הצו. אין ספק בכך שבית-המשפט מוסמך לתת צו אכיפה שכזה נגד מפר צו האיסור למרות שבקשת המערערת מתבססת על ההפרות שאירעו בעבר. מתן צו אכיפה המופנה כלפי העתיד אינו מהווה ענישה כפי שסבר השופט המלומד. סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט אינו מוגבל לאכיפת צו-עשה ואין לצמצם את השימוש בו למקרה שאדם נמנע מלעשות דבר שנצטווה לעשותו. גם מקום שנאסר על אדם "לעשות כל מעשה", היינו מקום שיצא נגד אדם צו-לא-תעשה, בית-המשפט רשאי לאכוף ציות האמור בסעיף 6 לפקודה הנ"ל.

לפיכך מוסמך היה בית-משפט קמא להטיל על המשיב קנס או מאסר כדי להבטיח ציות לצו האיסור שיצא נגדו, ולסברתו האחרת של השופט המלומד לא היה יסוד. לא היה גם מקום להסתפק בהצהרה בעל-פה של המשיב, כי לא ימשיך עוד בעתיד לעסוק בשיווק אבקת כביסה, וזאת לאור ניסיון העבר והעובדה שהשופט המלומד הטיל ספק בכנות כוונותיו. מוצע לפיכך, לקבל את הערעור בנקודה זאת ולהטיל על המשיב קנס של 500 ל"י לכל יום שבו ימשיך בעתיד, לאחר מתן פסק-דיננו, לשווק אבקת כביסה שאינה מתוצרתה של המערערת תחת השם של "טיב" או "טיפ" ובאריזה הדומה לאריזות תוצרתה של המערערת.

כדברי כב' השופט ברק:

"המשיב המרה ביודעין את צו המניעה. הצו עדיין עומד בתוקפו, והוא ניתן להמריה על-ידי המשיב בעתיד. בנסיבות אלה קמה סמכותו של בית-המשפט, על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, לכוף על המשיב הממרה לציית לצו על-ידי מאסר או קנס. סמכות זו אינה סמכות שבחובה, אלא סמכות שבשיקול-דעת. השימוש בשיקול-הדעת חייב להיעשות במסגרת המטרות שלשמן הוענקה הסמכות. לענייננו, מטרות אלה אינן כוללות בחובן תביעת עלבונו של בית-המשפט על שצו מצוויו הומרה או הענשתו של הממרה בשל התנהגותו בעבר או פיצוי הנפגע על הנזק שהמריית הצו בעבר גרמה לו. המטרה העיקרית העומדת ביסוד הסמכות הקבועה בסעיף 6 היא לגרום לכך כי ביחסים האזרחיים שבין הנפגע לבין הממרה יזכה הנפגע בעתיד לביצוע הצו שניתן לטובתו. הסמכות האמורה מיועדת, איפוא, לטובתו של הנפגע באשר היא באה לסייע לו בביצוע הצו בו הוא זכה. שיקול-הדעת השיפוטי חייב להיות מכוון להשגתה של מטרה זו. בית-משפט קמא קבע בפסק-דינו, כי "אין בית-המשפט מוסמך להטיל עונש על הפרת הצו בעבר כאשר המשיב מופיע ומודיע לו שלא יפר את הצו בעתיד." לעניין זה ברצוני להעיר שלוש הערות: ראשית, הצהרתו של המשיב הממרה כי יקיים את הצו בעתיד, אינה נוגעת לסמכותו של בית-המשפט, אלא מהווה אחד השיקולים שיש לשקול אותם בקביעת עמדה אם לעשות שימוש בסמכות קיימת. בכך נבדלת הצהרה סובייקטיבית, כאמור, ממצב דברים בו באופן אובייקטיבי אין אפשרות לקיים או להמרות הצו בעתיד, אם משום שהוא בוטל, אם משום שבין הגשת בקשה לאכיפה לשמיעתה הוא כבר קויים ואם משום שנוצר מצב דברים שבו שוב אין אפשרות לקיים את הצו בעתיד ואף אין להחזיר את המצב לקדמותו. הצהרה סובייקטיבית של הממרה כי יקיים את הצו בעתיד אינה משפיעה על סמכותו של בית-המשפט, אלא היא עשויה להשפיע על שיקול-דעתו. מצב דברים אובייקטיבי של אי-אפשרות – נורמטיבית או פיזית – לקיום הצו משפיע על הסמכות עצמה.
שנית, בעשותו שימוש בסמכותו, אין בית-המשפט מעניש את הממרה על התנהגותו בעבר, אלא כופה עליו לקיים את הצו בעתיד. ההמריה בעבר ואפשרות ההמריה בעתיד מעמידות את סמכותו של בית-המשפט להשתמש בשיקול-דעתו, אך מטרת הפעלתו של שיקול-הדעת אינה להעניש את הממרה על אירועי העבר, אלא לדאוג לכך כי הצו יקויים בעתיד. שלישית, במסגרת שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט, לא יהיה זה ראוי, אלא במקרים מיוחדים, להימנע מלעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, רק משום שהממרה מצהיר כי הוא לא ימרה את הצו בעתיד. הצהרה, כאמור, עשויה להיות נימוק ראוי – בעיקר לעניין צו עשה שהומרה בעבר – לדחות את הדיון בבקשה לתקופת מה, כדי לאפשר למצהיר לקיים את הבטחתו. הרי לא להעניש את הממרה אנו באים אלא להביא לקיום הצו, ואם הדבר ניתן להיעשות תוך תקופה קצרה בלי להטיל על הממרה את הכתם של מבזה צווי בית-המשפט, מן הראוי לעשות כן, אך לא יהיה זה נכון, פרט למקרים מיוחדים, לדחות את הבקשה מכל וכל, אך ורק בשל הצהרתו של הממרה כי לא יפר את הצו בעתיד. כפי שראינו, מטרתה של הסמכות הקבועה בסעיף 6 לחוק אינה לתת סיפוק לרגש העלבון שבית-משפט נפגע בו על שצו מצוויו הומרה – רגש שניתן אולי לרצותו על-ידי הצהרה, כאמור. מטרתה של הוראת סעיף 6 היא לסייע לנפגע בקיום עתידי של הצו שניתן לזכותו. דחיית הבקשה רק משום הצהרתו של הממרה אינה עולה, בדרך-כלל, בקנה אחד עם הגשמת מטרה זו. היא מטילה על הנפגע את הנטל לשוב ולפנות לבית-המשפט בעתיד, אם הממרה לא יעמוד בהבטחתו. מה צידוק יש בהטלת נטל זה על הנפגע? ומה יעשה הנפגע, אם בדיון העתידי יחזור הממרה ויצהיר כי יעמוד בהבטחתו? היכן יושם הגבול לדחיות חוזרות ונשנות? האם רצוי הוא להתנות את השימוש בשיקול-הדעת בהתרשמותו הסובייקטיבית-של השופט מרצינות הצהרותיו של הממרה? דומה, שאם הומרה צו בעבר, והוא ניתן להמריה על-ידי הממרה בעתיד, מן הראוי הוא, בדרך-כלל, שבית-משפט יעשה שימוש בשיקול-דעתו, ויכוף את קיום הצו על הממרה ולא ידחה את הבקשה רק משום הבטחתו של הממרה כי יקיים את הצו בעתיד. יחד עם זאת, הצהרתו האמורה של הממרה, עשויה להשפיע על סוג הסעד שיוענק על-ידי בית-המשפט. כידוע, רשאי בית-המשפט להטיל מאסר או קנס "בפועל" או "על-תנאי". במקרה הראשון הכפיה פועלת מייד והיא תופסק לגבי העתיד אם יוכח שהצו קויים. במקרה השני הכפיה מוטלת באופן נורמטיבי בלבד, ובית-המשפט יפעיל אותה הלכה למעשה, בהליך עתידי, אם יוכח שהצו טרם קויים. מקום שהממרה מצהיר על כוונתו לקיים את הצו, והדבר נראה מוצדק על רקע שאר נסיבות המקרה, רשאי בית-המשפט להעדיף את הכפיה "המותנית" על פני הכפיה "בפועל".
בנסיבות דנן, הטלת קנס על המשיב-הממרה בסך של 500 ל"י לכל יום של המריית הצו בעתיד, הינה מסתברת, שכן כפיה זו עולה בקנה אחד עם המטרות העומדות ביסודו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. הטלת קנס "בפועל" עשויה להכביד על הממרה, אך היא עשויה לעיתים להחטיא את המטרה, שכן אין בה התמריץ המספיק להימנע מלהמרות הצו בעתיד. בנסיבות אלה, הטלת קנס ההולך וגדל בסכומו על-ידי הצטברותו, הוא לעיתים אמצעי כפיה יעיל. סכום הקנס נראה כראוי. קביעת סכום הקנס צריכה להיעשות על רקע מטרותיו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. כאמור, המטרה אינה ענישה אלא כפיה. סכום נמוך מדי לא יגשים את מטרת הכפיה. סכום גבוה מדי יהיה בו יסוד עונשי, והוא עשוי אף להחטיא את מטרת הכפיה. סכום הקנס צריך איפוא להיות קשור, במקרים מסוג המקרים שלפנינו, בהם ההמריה קשורה בשיקולים כלכליים-עסקיים, למידת ההנאה הכלכלית שעשוי הממרה להפיק מהמרת הצו בעתיד, באופן שהמריה זו תיהפך לבלתי-כדאית מבחינתו, ובכך תביא אותו לכדי קיום הצו."
אגב אורחא נקבע בפסק-דין זה כי המצב המשפטי בישראל לעניין "הבזיון האזרחי" רחוק מלהניח את הדעת. המקרה שלפנינו יוכיח. משדחה בית-משפט קמא את בקשת המערערת, הוגש הערעור שלפנינו בדרך של ערעור אזרחי. אילו נעתר בית-משפט קמא לבקשה, היה ערעורו של הממרה מוגש בדרך של ערעור פלילי, כמצוותו של סעיף 8 לפקודת בזיון בית-המשפט. להבחנה זו אין בסיס הגיוני. מן הראוי הוא לבטלה, תוך קביעת שיטת ערעור אחידה.

שאלת הזיקה בין צו לאכיפת מתן/קבלת שירות אישי לבין בזיון בית-המשפט נדונה ב- ע"א 246/79[121].

נפסק כי סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 קובע, כי בית-המשפט לא יתן צו לאכיפת מתן או קבלת עבודה או שירות אישי. אכיפה יכול שתהיה אף בצו לא תעשה, היינו בצו מניעה, אך עדיין לא כל אכיפה בעניין הקשור לשירות אישי היא בגדר "כפיה לקבל שירות אישי" במובן החוק. מקום שצו המניעה יביא בהכרח לתוצאה שהיתה מושגת על-ידי צו ביצוע בעין, מקום שצו כזה אינו ניתן מהטעם שהוא מהווה כפיית שירות אישי, נפסק באנגליה שאין מעניקים צו מניעה.

בהלכה זו, יש משום הרחבה מוצדקת של העיקרון שאין נותנים צו לאכיפת מתן או קבלת שירות אישי או עבודה אישית, שהרי צו אכיפה משמעו שאי-ביצועו מהווה בזיון בית-המשפט; ואילו מקום שניתן צו מניעה האוסר על הנתבע לשרת כל אדם זולת התובע, אין זה צו אכיפה לשרת את התובע, שהרי אם לא ישרת את התובע אין בכך הפרת הצו ולא יתחייב בבזיון בית-המשפט. יחד עם זאת, מקום שנסיבות המקרה מצביעות על כך שבמתן צו מניעה כאמור יוצר מצב בו אין למעשה בפני הנתבע כל ברירה מלבד הענקת שירותיו לתובע, אזי ברור שאין לתת צו מניעה כזה, מהטעם שכל הנימוקים העומדים מאחורי העיקרון שאין לאכוף שירות אישי קיימים גם כאן, ויש לראות את התוצאה בפועל כמכריעה אף אם מבחינה פורמלית אין כאן צו אכיפה.

ב- ע"א 371/78[122] נקבע כי ציות לצו ניתן לכוף גם כלפי אדם שאינו החייב על-פי הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו והוא עצמו מודע בפועל לתוכן הצו ולמשמעות הפרתו.

בין המערערת לבין המשיבות 2 ו- 3 (להלן: המשיבות) קיים סכסוך באשר להובלת נוסעים משדה התעופה בן גוריון. המערערת הגישה תביעה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב נגד המשיבות ובה ביקשה לקבל צו מניעה, אשר יאסור על המשיבות להוביל נוסעים משדה התעופה, למעט הסעת נוסעים בנסיעות "שירות" לירושלים. במסגרת תביעה זו פנתה המערערת בבקשה לקבלת צו מניעה זמני. מבוקשה ניתן לה ביום 12.2.1975, ואולם זה לא נשמר בקפדנות עד בירורה של התביעה העיקרית. המערערת פנתה מספר פעמים בתביעות לבזיון בית-המשפט נגד המשיבות ונהגיהן. הבקשה שלפנינו הוגשה על-ידי המערערת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, ובה נתבקש בית-המשפט להזמין את המשיבות ואת ביטון – נהג העובד בשירותן – על-מנת שיראו טעם, מדוע לא יכוף אותם בית-המשפט על-ידי קנס או מאסר למלא אחר צו המניעה הזמני, משום שלטענתן ביצע ביטון נסיעה מיוחדת משדה התעופה בן גוריון לירושלים, תוך הפרת צו המניעה הזמני. בתצהיר אשר הגיש ביטון הוא טען כי ביצע נסיעת "שירות" ולא נסיעה "מיוחדת". אשר לצו המניעה, גרסתו היתה כי נאמר לו אמנם כי קיים צו מניעה נגד המשיבות, אך הוא לא ידע שהצו מכוון נגדו אישית, הוא לא קרא אותו, ולא ידע את תוכנו. בית-המשפט קמא קבע כי ביטון ביצע נסיעה "מיוחדת" משדה התעופה בן גוריון לירושלים, וכי בעשותו כן ידע על דבר קיומו של צו המניעה הזמני המכוון כלפיו והאוסר עליו לבצע נסיעה זו, אך לבסוף דחה את הבקשה, שכן על-פי פירושו של הצו, אין הוא מכוון כלל כנגד ביטון אלא כנגד המשיבות. ומכיוון שהצו כלל אינו מכוון נגד ביטון, ואף לא נמסר לו, אין כל אפשרות לתובעו לדין בגין בזיון הצו. לדעת הערכאה הראשונה, ההליך הנכון נגד ביטון הוא הליך פלילי לפי סעיף 143 לפקודת החוק הפלילי – כיום סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שהרי התלונה היא על הפרה חד-פעמית של הצו בעבר, ואילו הדיון לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, הוא דיון שמטרתו מניעת הפרת צו בית-המשפט לעתיד. מכאן הערעור שלפנינו.

נפסק כי על בית-המשפט להידרש לשאלה, האם ניתן להטיל אחריות בגין בזיון בית-משפט "אזרחי" על ביטון, הפועל בשירות המשיבות, על יסוד ההנחה כי הצו אינו מכוון כלפיו אלא כלפי המשיבות והוא האוסר עליהן – ולא על ביטון – לבצע הובלות כאמור בו, בין בעצמן ובין באמצעות נהגיהן. האם ניתן להעמיד לדין בגין בזיון "אזרחי" על אי-קיום צו מניעה אדם, שצו המניעה אינו מכוון כלפיו, אך אשר במעשיו הביא ביודעין לידי כך שצו המניעה יופר על-ידי החייב על-פיו?

"בפתרון השאלה שלפנינו יש לבחון כמקובל, את לשונו של סעיף 6 לפקודה ואת המטרה החקיקתית העומדת ביסודו. כן יש ליתן את הדעת – במקום שכפות המאזניים שקולות – להסדר הרצוי. סעיף 6 לפקודה מעניק לבית-המשפט כוח לכוף ציות לצו. המקרה הרגיל לשימוש בכוח זה הוא באכיפת הצו על מי שהוא צד לו. אך נראה, כי על-פי לשונו, אין סעיף 6 מצומצם למקרה זה בלבד. ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם שאינו החייב על-פי הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו. צו המופנה כלפי פלוני, רק פלוני יכול לקיימו, אך אלמוני יכל להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הצו. נקיטת אמצעים כלפי אלמוני נעשית, על-כן, לא כדי להביא אותו לידי קיום הצו – שהרי הצו אינו מכוון כלפיו – אלא כדי להביא את פלוני לידי קיום הצו. על-כן, נקיטת אמצעים כלפי אלמוני היא במסגרת הכוח הניתן לבית-המשפט. הגישה המקובלת היא כי הוראת סעיף 6 אינה קובעת סעיף עונשין. אין להתייחס אליה כאל הוראת חוק פלילי הקובעת עונש בשל עבירה ואין הסנקציה המוטלת על פיה בעלת מטרה עונשית. סעיף 6 לפקודה עניינו "בזיון אזרחי". מטרתה של הוראה זו להביא לידי כך כי צווי בית-המשפט יבוצעו, ויוצאו מן הכוח אל הפועל. הסנקציה המוטלת על פיו, מטרתה לשמש אמצעי כפיה שיש בו כדי לאכוף ביצוע צווי בתי-המשפט בעתיד. מכאן הגישה, כי סעיף 6 לפקודה "צופה פני העתיד", והוא בא לכפות לעשות מעשה או להימנע מלעשותו "מחר".
ממגמה חקיקתית זו מתבקשת המסקנה כי אף בזיון על-ידי "זר" עשוי להיכלל, במקרים מתאימים, במסגרת סעיף 6 לפקודה. כשם שאין לומר כי כל בזיון על-ידי זר הוא תמיד פלילי באופיו, כן אין לומר כי כל בזיון על-ידי זר הוא תמיד אזרחי באופיו. יש לבחון כל מקרה לנסיבותיו. כך, למשל, מקום שהתנהגותו של הזר בעבר מעידה כי הוא עשוי לחזור עליה אף בעתיד, ובכך הוא יביא לידי אי-קיום הצו השיפוטי על-ידי החייב בו בעתיד, כי אז יש מקום לפעול נגד הזר באמצעים הקבועים בסעיף 6 לפקודה, שכן מטרת הפעולה אינה הענשה על העבר, אלא כיבוד הצו בעתיד. לעומת זאת, אם הפעולה בעבר היא פעולה מבודדת, שאין בה כדי להביא לאי-קיום הצו בעתיד על-ידי החייב בו, לא יהא מקום לנקוט אמצעים הקבועים בסעיף 6 לפקודה, שכן מטרת הסנקציה תהא עונשית בלבד.
הגישה המוצעת מחזקת את כוחו של הזכאי על-פי צו מניעה לאכוף את מילוי הצו על-ידי החייב. כוח זה צריך להיות מופנה, בראש ובראשונה, כלפי החייב עצמו, המפר את הצו. לעניין זה אין נפקא מינה אם החייב מפר את הצו אישית או באמצעות "זרים". ברוב המקרים מצויים בידי החייב אמצעים מספיקים בדי למנוע מאותם "זרים" מלנקוט פעולות המביאות להפרת הצו, כמו בעניין שלפנינו. לעיתים קרובות רצוי הוא לאפשר לזכאי לכוון את חיציו לא רק כלפי החייב עצמו, אלא גם כלפי ה"זרים" המביאים לידי הפרת הצו על-ידי החייב, הרחבת המסגרת תביא בעקבותיה להגברת אמצעי האכיפה. זאת ועוד: בכך ניתן יהא למנוע עקיפת הצו בדרך של קנוניות בין החייב לבין "זרים" וביצירת פיקציות של אנשי קש אשר באופן פיקטיבי ינתקו את הקשר בין החייב לבין הפרת הצו ובכך יביאו לסיכולם של צווי בתי-המשפט.
אך מעבר לצדדים עצמם, יש בהטלת האחריות על "זר" כדי לשרת את המטרה של כיבוד פסקי-דין והגשמת שלטון החוק. אמת הדבר, הפרת צווים של בתי-המשפט פוגעת באינטרס הפרטי של הצד הזוכה, ולשם מניעת פגיעה זו באה הוראת סעיף 6 לפקודה. אך אי-קיומם של צווים שיפוטיים פוגע גם בציבור כולו, במעמדה של הרשות השופטת, ובתשתית החברתית המביאה לכיבוד החוק. מתן כוח לפרט לנקוט הליך אשר יביא לכיבוד צווים שיפוטיים מגשים הן את האינטרס הפרטי, והן את האינטרס הציבורי. בין שני אינטרסים אלה קיים קשר הדוק, ויהיה זה אך מלאכותי ליצור ניתוק גמור ביניהם. אמת הדבר, סעיף 6 לפקודה אינו סעיף עונשין, ואינו קובע עבירות, אך הוא גם לא סעיף "אזרחי" רגיל הקובע תרופה אזרחית. זו הוראה sui generis המצויה באותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי. על-כן תהא זו תוצאה רצויה, מבחינת המדיניות המשפטית, כי תורחב המסגרת של סעיף 6 לפקודה, באופן שייכללו בו גם הזרים, ובכך ישורת הן האינטרס של הפרט והן האינטרס של הכלל. עניין זה חשוב במיוחד לאור המציאות העגומה שבה אנו חיים ושבה צווים שיפוטיים רבים אינם מבוצעים ותביעות פליליות בגין בזיון "פלילי" אינן בראש סולם העדיפויות של התביעה הכללית. אם לא תינתן לפרט האפשרות לעמוד על אכיפתם המלאה של פסקי-דין, כלפי חייבים וכלפי זרים כאחד, קיים חשש סביר כי דבר לא ייעשה.
רשימת "הזרים" אינה רשימה סגורה, והיא כוללת בחובה את כל אלה אשר על-פי הפירוש הנכון של הצו השיפוטי נכללים במסגרת אלה אשר התנהגותם תביא לידי המרית צו בית-המשפט בעתיד. מבלי לתת קטיגוריזציה מלאה של סוגי "הזרים", ניתן לומר כי הקטיגוריות הבאות של אנשים בוודאי נופלות לתחום האיסור:
א. אורגנים של תאגיד. הצו השיפוטי המחייב את התאגיד אינו מחייב, בתור שכזה, את האורגנים. חובת התאגיד אינה חובת האורגנים. התאגיד הוא צד לצו מניעה ולא האורגנים. אך פעולתם של האורגנים היא המביאה לידי כך שהתאגיד יפר צו המחייבו כדין, ובשל פעולתם זו הם מתחייבים בבזיון "אזרחי";
ב. עובדים. הצו השיפוטי מחייב את המעביד אישית. התנהגותו של העובד הביאה לידי כך שחובה זו תופר. העובד עצמו אינו חייב על-פי הצו, אך בהתנהגותו הביא לידי כך שהצו יופר. סעיף 6 מאפשר נקיטת אמצעים נגד העובד כדי למנוע הפרת הצו בעתיד;
ג. מסייעים. בנוסף לקטיגוריות של האורגנים והעובדים, יש בוודאי לכלול במסגרת ה"זרים" המתחייבים בבזיון "אזרחי" את כל אלה אשר בפעולותיהם מסייעים לחייב להפר את הצו המכוון כלפיו.
הגישה הראויה היא, כי המצב הנפשי הנדרש מה"זר" – כמו המצב הנפשי הנדרש ממי שהצו עצמו חל עליו – הוא מודעות בפועל על דבר קיום הצו השיפוטי, תוכנו והפרתו.
כידוע, הוראות סעיף 6 לפקודה חלות הן לעניין הפרתם של צווי "אל תעשה" והן לעניין הפרתם של צווי "תעשה". עקרונית, ניתן לנקוט בזיון "אזרחי" על-פי סעיף 6 לפקודה במקום שאדם מבצע פעולה שעל-פי צו כדין הוא חייב להימנע מלבצעה. מטרתם של האמצעים הננקטים אינה להענישו על הפעולה שעשה בעבר, אלא למנוע ממנו מלחזור על מעשים דומים בעתיד. בעניין שלפנינו, צו המניעה מחייב כדין. המשיבות ממשיכות להוביל נוסעים משדה התעופה. ביטון ממשיך לעבוד בשירותן של המשיבות. כשם שהוא הוביל נוסעים בעבר, ובכך הביא להפרת צו המניעה על-ידי המשיבות, כן יש חשש סביר כי הוא יפעל גם בעתיד. כדי למנוע הפרת הצו בעתיד על-ידי המשיבות, באו הליכי הבזיון הקבועים בסעיף 6 לפקודה.
משנקבע כי ביטון אחראי לבזיון "אזרחי", מן הדין הוא לקבוע מהם האמצעים שיש לנקוט נגדו. מן הראוי הוא להטיל על ביטון קנס כספי. בקביעת סכום הקנס יש להתחשב במטרותיו של סעיף 6 לפקודה. הקנס אינו עונש אלא אמצעי אכיפה. קנס בסך של 5,000 ל"י לתשלום בפועל הוא סביר בנסיבות העניין וכך אנו מורים. כמו-כן אנו קובעים כי אם ביטון יפר בעתיד את צו המניעה, הוא יתחייב בגין כל הפרה בקנס נוסף של 10,000 ל"י." (ההדגשות שלי א.ב.)

ב- ע"פ 281/80[123] נקבעה ההלכה כי צו שניתן במסגרת סעיף 6 הנ"ל הוא נטול תכונת הסופיות. הווה אומר, לא רק שנתונה הרשות לפנות לבית-המשפט על-פי סעיף 6, למרות שבית-המשפט כבר פסק בעניין לגופו וגמר כאילו את מלאכתו, אלא גם החלטה לפי סעיף 6, כשלעצמה, אין בה כדי לשלול מבית-המשפט את הסמכות לשוב ולדון בהפרת הצו במסגרת אותן סמכויות המוקנות לו לפי סעיף 6. מחד גיסא, יכול מי שהוטלה עליו הסנקציה לחזור ולפנות לבית-המשפט כדי לנסות ולהוכיח כי אין עוד מקום להמשך הכפיה, ומאידך גיסא, הקנס או המאסר שהוטלו לפי סעיף 6, אין בהם כשלעצמם כדי למנוע מן הצד הרואה עצמו נפגע, העלאתה של בקשה חוזרת לבית-המשפט כדי שישקול פעם נוספת את אמצעי הכפיה שפניהם לעתיד. אגב, הוא הדין גם כאשר בית-המשפט סירב בעבר להפעיל סמכויותיו לפי סעיף 6.

בעניין זה עובדות המקרה היו כדלקמן: ביום 10.4.79 ניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב צו מניעה זמני נגד המשיבה הראשונה האוסר עליה ועל המשיב השני, שהוא מנהלה היחיד, וכן על עובדיה, סוכניה וכל הפועלים בשמה או הבאים מכוחה, להפר את הפטנט הישראלי שמספרו 36901 המתייחס לטפטפות. בדיון שהתקיים ביום 7.6.79 קבע בית-המשפט המחוזי כי המשיבה הראשונה הפרה את הצו והטיל עליה קנס בסך 30,000 ל"י וכן קנס נוסף בסך 1,000 ל"י לכל יום שבו תמשיך להפר את הצו, הכל במסגרת הוראותיו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. ביום 25.12.1979 נתקיים לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב דיון נוסף, לפי בקשתה של המערערת, אף זאת במסגרת בקשה לפי סעיף 6 לפקודה הנ"ל, בה נתבקש בית-המשפט לבחון טענתה של המערערת כי המשיבה איננה ממלאת אחרי הצו של בית-המשפט מיום 10.4.79 בית-המשפט לא ראה מקום להיענות לבקשה, וסברתו היתה, בקליפת אגוז, כי מיצה סמכויותיו עת דן בבקשה לפי סעיף 6 הנ"ל ביום 7.6.79 מכאן הערעור.

נפסק כי בית-המשפט המחוזי הנכבד שגה בסוברו כי הוא נעדר סמכות לדון בעניין בשל כך שכבר טיפל בו בעבר במסגרת סמכויותיו לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. הסמכות המוקנית לפי סעיף 6 האמור אין עניינה ענישתו של מי שהפר צו של בית-המשפט בשל הפרות שאירעו בעבר, אלא מטרתו היא הקניית סמכות לבית-המשפט לדון בבקשתו של צד שטוען כי הצד השני לא ציית לצו של בית-המשפט וזאת כדי שבית-המשפט יכפה על הצד המפר את הציות. פניו של הצו הניתן במסגרת הסמכויות המוקנות לבית-המשפט על-פי סעיף 6 הן לעתיד והוא בא לקבוע סנקציה אשר האיום העולה ממנה יהיה בו כדי להניא את הצד המפר מהמשך פועלו הפסול. תכליתו של הצו היא לכפות ציות בעתיד ולא לענוש בשל מה שאירע בעבר.

זאת ועוד, צו שניתן במסגרת סעיף 6 הנ"ל הוא נטול תכונת הסופיות. הווה אומר, לא רק שנתונה הרשות לפנות לבית-המשפט על-פי סעיף 6, למרות שבית-המשפט כבר פסק-בעניין לגופו וגמר כאילו את מלאכתו, אלא גם החלטה לפי סעיף 6, כשלעצמה, אין בה כדי לשלול מבית-המשפט את הסמכות לשוב ולדון בהפרת הצו במסגרת אותן סמכויות המוקנות לו לפי סעיף 6. מחד גיסא, יכול מי שהוטלה עליו הסנקציה לחזור ולפנות לבית-המשפט כדי לנסות ולהוכיח כי אין עוד מקום להמשך הכפיה, ומאידך גיסא, הקנס או המאסר שהוטלו לפי סעיף 6, אין בהם כשלעצמם כדי למנוע מן הצד הרואה עצמו נפגע, העלאתה של בקשה חוזרת לבית-המשפט כדי שישקול פעם נוספת את אמצעי הכפיה שפניהם לעתיד. אגב, הוא הדין גם כאשר בית-המשפט סירב בעבר להפעיל סמכויותיו לפי סעיף 6.

לפיכך, יש לבטל את החלטתו של בית-משפט קמא ככל שהיא נוגעת למשיבה הראשונה ולהחזיר את הדיון לבית-משפט קמא כדי שידון בבקשה לגופה. בבואו לעשות כן מן הראוי שבית-המשפט יתן דעתו לשאלה אם אכן הוכחה הפרה נמשכת המחייבת, כטענת המערערת, קביעת אמצעי כפיה שפניהם לעתיד, אשר יעילותם רבה יותר. כן נכון יהיה אם בית-המשפט יתן דעתו לשאלה אם חוסר היעילות בכפיית הציות לצו נובע, כטענת המשיבים, מן העובדה שהמדינה טרם גבתה את שהוטל בעבר לפי סעיף 6 או שמא טמון חוסר היעילות בנסיבות החדשות שנוצרו אחרי הדיון הקודם בבקשה לפי סעיף 6, לרבות אלה הנובעות משינוי ערכו של הכסף. אין בכך כמובן כדי למצות את השאלות שיעלו לפני בית-המשפט כאשר ישוב וידון בעניין במסגרת הסמכויות הקנויות לו, כאמור.

ב- ב"ש 743/85[124] נפסק כי בקשה לאכוף החלטת בית-המשפט המחוזי ששונתה בערעור לבית-המשפט העליון – תידון בבית-משפט מחוזי.

המקום המתאים לדון בבקשה על-פי הפקודה הוא, במקרה זה, בית-המשפט קמא. בהליך הערעור נערכת ביקורת על החלטה שיפוטית, שניתנה מקודם על-ידי בית-משפט או טריבונל אחר. כלומר, הערכאה היושבת לערעור נותנת אותו פסק-דין, אשר הערכאה הדיונית צריכה היתה לתתו. יש איפוא להתייחס לפסק-הדין של בית-משפט זה כהחלטה המתקנת את החלטתו של בית-המשפט קמא. לאור שיקולים אלה, אם אין בעל דין מציית לנאמר בפסק-הדין – ולו גם לאחר שתוקן בערעור – המוסמך לכוף ציות לנאמר שם הוא בית-המשפט קמא. אכן, לפי סעיף 6 לפקודה, גם ערכאה היושבת לערעור מוסמכת לכוף ציות להחלטותיה, כגון לצו שנתנה במהלך הדיון התלוי עדיין ועומד בפניה, אך שונה המצב, כאשר הדיון בערעור כבר תם ונשלם, שאז רואים את פסק-הדין לצורך אכיפת הנאמר בו כמעשה ידיה של הערכאה הדיונית.

ב- בשג"צ 306/85[125] נפסק כי אין מבזים את בית-המשפט אלא בהמריית צו אופרטיבי (במובחן מצו נורמטיבי).

העותר הינו חבר כנסת. הוא הגיש לאישורו של יושב-ראש הכנסת שלוש הצעות חוק פרטיות. אחת משלוש ההצעות אושרה על-ידי יושב-ראש הכנסת והסגנים, והונחה על שולחן הכנסת. שתי האחרות לא אושרו ולא הונחו על שולחן הכנסת. כנגד החלטה זו של יושב-ראש הכנסת ושל הסגנים הוגשה עתירה לבית-משפט זה, שנתקבלה, תוך שנקבע, כי על-פי סמכות האישור, שניתנה ליושב-ראש הכנסת ולסגנים בסעיף
134(ב) לתקנון הכנסת, אין הם רשאים שלא להניח את הצעותיו של העותר. העותר פנה ליושב-ראש הכנסת וביקשו להניח את שתי הצעותיו על שולחן הכנסת. משלא קיבל תשובה, ומשלא הונחו הצעות החוק הפרטיות שהגיש על שולחן הכנסת, פנה לבית-משפט זה. פנייתו היא לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. בקשתו היא לכוף את המשיב 1, יושב-ראש הכנסת, בקנס או במאסר לציית לצו בית-המשפט. לאחר הגשת הבקשה נתקבל תיקון לתקנון הכנסת, לפיו "יושב ראש הכנסת והסגנים לא יאשרו הצעת חוק שהיא לדעתם, גזענית במהותה או שוללת את קיומה של מדינת ישראל במדינתו של העם היהודי" (סעיף 134(ג)). כן נקבע בתיקון, כי הוראותיו יחולו "גם על הצעת חוק הוגשה ליושב ראש הכנסת, אך טרם הונחה על שולחן הכנסת". העותר ציין, כי התיקון לתקנון אינו תופס, שכן אין עניינו "סדרי עבודתה" של הכנסת, שרק בגין אלה רשאי לעסוק התקנון. על-כן יש, לטענתו, לבחון את הבקשה על-פי הדין שקדם לתיקון.

אין בפסק-דינו של בית-משפט זה, אשר ניתן עוד בטרם דיון זה, כל צו אופרטיבי, המחייב את יושב-ראש הכנסת והסגנים לעשות מעשה או להימנע מלעשותו. יש בו צו נורמטיבי המפרש את סמכותם של יושב-ראש הכנסת ושל הסגנים על-פי סעיף
134(ב) לתקנון הכנסת. הבחנה זו בין צו אופרטיבי לבין צו נורמטיבי חשובה היא לעניין תחולתה של פקודת בזיון בית-המשפט. גם בלא צו אופרטיבי מחוייבים הכול לפעול על-פי הפירוש הנורמטיבי של בית-המשפט, לעניין החובה לנהוג על-פי הדין, כפי שנתפרש על-ידי בית-המשפט, אין הבדל בין צו שכולו נורמטיבי לבין צו שיש בו יסוד אופרטיבי. ההבדל בין שני הצווים הוא לעניין ההליך המיוחד של בזיון בית-המשפט. אין מבזים את בית-המשפט, אלא-אם-כן אין עושים את שהוא ציווה לעשות או אם עושים את שהוא ציווה לא לעשות. אם בית-המשפט לא הורה דבר אלא אך הצהיר על הדין ועל הסמכויות, הכוחות והזכויות המוענקות על-פיו, ניתן לומר, כי פלוני בהתנהגותו פעל שלא כדין, אך אין לומר עליו, כי בשל התנהגות זו שלא כדין הוא אחראי לבזיון בית-המשפט. המסקנה היא, כי תהליך של בזיון בית-המשפט אינו חל בענייננו, ומטעם זה בלבד דין הבקשה להידחות.

ב- ע"פ 409/86[126] נקבע כי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין, הריהו פסק-דין לכל דבר ועניין, ובלבד שיורה הוראה אופרטיבית.

בהליך שהתקיים בבית-משפט השלום הגיעו הצדדים להסכם פשרה. לבקשת הצדדים, אושר ההסכם וניתן לו תוקף של פסק-דין. נכונות הצדדים ליישב את חילוקי הדעות נשארו בגדר הצהרות בלבד, והמשיבות הגישו לבית-המשפט קמא בקשה על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט (להלן: הפקודה), כשלטענתן לא התקינה המערערת את המעלית ולא המציאה את הערבות הבנקאית, כאמור בהסכם הפשרה. טענת המערערת כי לא ניתן לאכוף את ביצוע פסק-הדין באמצעי של בזיון בית-המשפט, נדחתה, מן הטעם כי משאושרה התחייבותה של המערערת היא הפכה לחבות מכוחו של פסק-דין, וכמוהו ככל פסק-דין, חובה לקיימו. משלא מקיימים פסק-דין, יש מקום לאכוף ציות לו בדרכים המותוות בפקודת בזיון בית-המשפט. על כך הערעור.

נכון הדבר כי עניינו של סעיף 6(1) לפקודה בצו המורה לעשות מעשה או האוסר לעשות מעשה. לפיכך אין מבזים את בית-המשפט, אלא-אם-כן אין עושים את שהוא ציווה לעשות או אם עושים את שהוא ציווה לא לעשות. אם בית-המשפט לא הורה דבר אלא אך הצהיר על הדין ועל הסמכויות, הכוחות והזכויות המוענקות על-פיו, ניתן לומר, כי פלוני בהתנהגותו פעל שלא כדין, אך אין לומר עליו, כי בשל התנהגות זו שלא כדין הוא אחראי לבזיון בית-המשפט. אך מובן הוא גם כי לעניין סעיף 6(1) לפקודה אין נפקא מינה בין פסק-דין שניתן בהסכמה ובין פסק-דין שניתן שלא בהסכמתם של הצדדים, שגם פסק-הדין שאישר הסכם, הריהו פסק-דין לכל דבר ועניין, ובלבד שיורה הוראה, שאם הצהרה גרידא הצהיר בית-המשפט, אין זו ניתנת לאכיפה וממילא אין תחולה לסנקציות האכיפה שבפקודה. לפיכך, אילו היינו רואים את פסק-הדין שבערעור כעומד בפני עצמו כי אז אין למצוא בו כל חיוב שהוטל על המערערת. ההתחייבות שקיבלה עליה המערערת בהצהרתה בבית-המשפט קמא להשלים את התקנת המעלית, אמנם "הפכה לחבות מכוחו של פסק-דין", כדבריו של השופט קמא, אולם, בכך לא סגי כדי שיינקטו נגדה אמצעי האכיפה שבפקודה, כפי שסבר בית-המשפט קמא.

דא עקא כי אין לראות את התחייבות המערערת במנותק מהסכם הפשרה עצמו. יש לראות את ההסכם בבית-המשפט קמא במובנו הרחב ככולל בחובו את הסכם הפשרה הקודם ומוסיף לו. משאושר הסכם זה "כפי שבא לידי ביטוי בהצהרות האמורות המהוות חלק מפסק-הדין", "נבלע" הסכם הפשרה אף הוא בפסק-הדין כחלק בלתי-נפרד ממנו. ומאחר שהסכם הפשרה נוקט לשון הוראה לפיה "התובעת תספק לנתבעת מעלית אחת… המעלית הנזכרת… תורכב בבניין לפי בחירת הנתבעת באזור גוש דן", הרי שמצינו, על דרך ההכללה, גם בפסק-הדין הוראה למערערת לעשות מעשה.

אם חיוב המשיבות עומד בפני עצמו, על המערערת להשלים את התקנת המעלית לאחר שקיבלה את הסכומים המגיעים לה על-פי ההסכם, ואין לראות את אכיפת הביצוע כבלתי-צודקת בנסיבות העניין. כשם שאין לראות חוסר תום-לב מצד המשיבות אך בשל כך כי לא מילאו את התחייבותן טרם השלימה המערערת את התקנת המעלית. הערעור נדחה.

בג"צ 564/86[127] דן בעניין פרשנות פסק-דין לאורו של מסמך שלא היווה יסוד לאותו פסק-דין – איננה בזיון בית-משפט.

בבקשה להוצאת הזמנה למשיבים על-פי פקודת בזיון בית-המשפט נטען כי המשיבים ביזו את בית-המשפט על-ידי אי-קיום פסק-הדין, נספח א' לבקשה זו. לכאורה ניתן ההכשר הרבני אך ורק עבור פירמות אחרות. פירוש זה גם מתיישב עם הנאמר בנספח ב' שצורף לאותה בקשה. נאמר שם, בין היתר כי "סימן הכשרות יוטבע על גביעי אורלי ש' בלבד" וכי "בכל יתר הגביעים המיוצרים במפעלנו עבור פירמות אחרות כולל מי ומי – לא יוטבע שום סימן או שום מילים האומרות כי המוצר הנ"ל כשר – למעט את שדורש החוק לסימון המוצרים."

נפסק כי אמנם נספח ב' לא היה בפני בית-המשפט ולא היווה יסוד לפסק-הדין (נספח א') אך שני הצדדים יודעים על קיומו ומותר היה למשיבים לפרש את פסק-הדין לאורו. נשמט איפוא (הבסיס מתחת לבקשה והיא נדחית בזה.

ב- בש"פ 454/88[128] נפסק כי אין לדון בהפעלת הפקודה, על-אף שהסכם הפשרה קויים במלואו באיחור של חודשיים.

בעניין זה מדובר בהסכם פשרה, אשר בחלקו לא קויים במועד המוסכם, ולפיכך נתבקש בית-המשפט לצוות על כפייתו של החייב על-ידי מאסר או על-ידי תשלום קנס, על-פי פקודת בזיון בית-הדין, לקיים את ההסכם. כיום ידוע, שגם יתרת החוב אכן שולמה לנושה (המבקש להפעיל פקודת בזיון הדין), דהיינו: באיחור של כחודשיים מהמועד המוסכם, ולפי המצב העכשווי קויים הסכם הפשרה במלואו.

נפסק כי בנתונים אלה אין מקום לדון בנושא הפעלת פקודת בזיון בית-הדין, אשר הבקשה בקשר להפעלתה לא הוגשה בהתאם לדין, שכן ממילא קויים ההסכם במלואו, ובכך לא נותרה סיבה לכפייתו של החייב.

ב- בשג"צ 436/88, בג"צ 147/88[129] נקבע כי אפילו "עיון במסמכים" שניתן באיחור של כ- 4 חודשים – מאיין בכל זאת את השימוש בפקודה.

ביום 3.8.88 ניתן בבית-משפט זה פסק-דין ב- בג"צ 147/88, בו חוייב המשיב הראשון דכאן לאפשר למבקש, שהינו חבר המועצה, לעיין במסמכים מסויימים של המועצה, כשם שהוא זכאי מכוח החוק. באותו פסק-דין חוייב משיב מס' 3 דשם, מר יגאל יוסף, בהוצאות העותר בסך 2000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה. מסתבר כי על-אף פסק-דינו של בית-משפט זה לא איפשר המשיב לעותר עיון במסמכים והוא הגיש כעת בקשה על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. בתצהיר התשובה שהוגש בחתימתו של גזבר המועצה, יוסף דניאל, נאמר כי ראש המועצה העביר לטיפולו את הבקשה הנוכחית וכן הטיפול בעיון במסמכים על-פי פסק-הדין האמור, ומצדיק אי-מתן העיון במסמכים למבקש בכך, כי ב- 20.9.84 היה עליו לנסוע לאנגליה ללוות תזמורת המועצה ומסיבה זו לא יכול היה לטפל במתן עיון במסמכים על-פי הוראות פסק-הדין. הוא חזר מאנגליה ב-23.10.88, אך קבע את העיון ל-27.11.88 בלבד.

נפסק כי אין צורך להכביר מילים כי המשיב לא מילא אחר פסק-הדין והצידוק המועלה בתצהירו של הגזבר מוטב היה אלמלא נכתב. המשיב, ראש המועצה, לא נסע לאנגליה ואין רואים שום סיבה מדוע לאחר מתן פסק-הדין, לא הורה המשיב לפקיד או עובד אחר של המועצה, למלא אחר פסק-הדין. הבקשה הינה מוצדקת, ואלמלא העובדה שבסופו של דבר, ובאיחור של כ- 4 חודשים, ניתן העיון במסמכים היינו רואים מקום לעשות שימוש בפקודת בזיון בית-המשפט. אך כידוע צופה פקודה זו פני העתיד, ומאחר ובנושא זה בא המבקש על סיפוקו, שוב אין מקום לסעד לגוף העניין.

יישום של הליכי בזיון בית-משפט על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט ייבחן דרך האספקלריה של הלכות בית-המשפט אשר בחנו הן את התנהגות המפר הן את שיקול-דעת בית-המשפט בתיתו הצו והן את אפשרות מתן הצו על-ידי ערכאות שונות. אנו נביא בקליפת אגוז מקבץ הלכות אלה וזאת לסיכומו של פרק זה. בהמשך חיבורנו נדון, כמובן, אחת לאחת בסוגיות המשנה השונות שעמדו אף הן לדיון בבסיס ההלכות הללו.

מקבץ הלכות

א. צו מאסר כאמצעי כפיה – משמעותו מאסר לטווח ארוך

המ' 309/61 נחמן שטרקס נ' אלתר ואידה שוחמכר, פ"ד טו(2) 1562.

נפסק-מפי כב' הנשיא אגרנט ז"ל בעמ' 153:

"השתלשלות העניינים במקרה הטרגי הזה שלפנינו היא כדלקמן:
1) ביום 10.2.60 נצטווה המבקש (נחמן שטרקס) על-ידי בית-משפט זה למסור לידי המשיבים, עד לתאריך 15.2.60, את בנם הקטין יוסף שוחמכר, בג"צ 10/6 (1).
2) כאשר לא ציית המבקש להוראה זו, ביקשו המשיבים את בית-המשפט שיורה למשטרת ישראל לנקוט את הצעדים הדרושים לבירור מקום הימצאו של הילד ומסירתו לידיהם בעל-כרחם של המבקש ואשתו, ומבוקשם ניתן להם, המ' 52/60 (2).
3) לאחר שפעולות המשטרה בנדון לא נשאו פרי, ביקשו המשיבים להפעיל כלפי המבקש את הסנקציה של מאסר, לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, על-מנת לכפות עליו שיציית להוראה האמורה. גם לבקשה זו נעתר בית-המשפט. ביום 12.5.60 החליט לאסור את המבקש עד שימלא את הצו שניתן ב- בג"צ 10/60 (1), וימסור לידי המשיבים את הילד הנ"ל, או עד למתן הוראה אחרת, המ' 52/60 (2).
4) לאחר שהיה כלוא, מכוח ההחלטה הזאת, במשך תקופה של אחד-עשר חודש בקירוב, פנה המבקש – והיה זה ביום 2.4.61 – לבית-משפט זה בבקשה לשחררו מן המאסר (המ' 309/61). הנימוק לבקשה היה, 'שאין למבקש כל ידיעה על מקום הימצא הילד יוסף שוחמכר, הוא אינו בידו וברשותו ואין לו כל אפשרות לגלות את מקום הימצאו'. בקשה זו נתמכה על-ידי התצהיר של המבקש מיום 20.3.61, בו ציין שהילד נעלם ממנו בהזדמנות שבה היו השניים בבית-הכנסת, וכי כאשר התחיל לחפשו, ניגשו אליו שני אנשים אלמונים ואמרו לו שלא יאונה כל רע לילד וינתן לו כל מחסורו.
בישיבה מיום 12.4.61, בה התבררה הבקשה הנ"ל, הביע בא-כוחם דאז של המשיבים התנגדות נמרצת לשחרור המבקש ממאסרו; ובעקבות התנגדות זו חקר את המבקש חקירת שתי-וערב על תוכן תצהירו, בתום החקירה הזאת, הציע בית-המשפט לצדדים הסדר-ביניים ולאחר שהם הסכימו להצעה זו, ניתנה ההחלטה הבאה:
'בהסכמת בעלי-הדין, הוחלט לדחות את הדיון בבקשה הנדונה למשך תקופה של שלושה חודשים מהיום. המבקש (נחמן שטרקס) יהיה משוחרר ממאסרו במשך התקופה הזאת על-מנת לתת לו אפשרות להביא לידי גילוי ומסירת הילד יוסף שוחמכר להוריו, המשיבים. במקרה שעד ליום 12.7.61 לא יימסר הילד הנ"ל לידי הוריו, יהיה על המבקש לחזור למאסרו ובית-המשפט ידון אז בבקשתו להשתחרר ממנו.
אנו מורים כי אסור למבקש לעזוב את גבולות המדינה עד להודעה חדשה מטעם בית-משפט זה.'
בעקבות ההחלטה הזאת שוחרר המבקש, באורח זמני, ממאסרו.
5) והרי השלב האחרון, שאליו הגיעו עתה הצדדים בהתדיינות המרה והממושכת, אשר מתנהלת ביניהם סביב הילד הנ"ל: ביום 20.6.61 פנה בא-כוח המבקש לבית-משפט זה בעתירה לחדש את הדיון בבקשת מרשהו לבטל את צו המאסר שניתן נגדו ביום 12.5.60 וזאת מהטעם כי מאמציו של המבקש לגלות את עקבות הילד 'לא נשאו פרי עד היום'. כתוצאה מפניה זאת, התחדש, בישיבה מיום 11.7.61 הדיון בבקשת השחרור. בישיבה זו הגיש בא-כוח המבקש תצהיר חדש של מרשהו, בו הזכיר את הצעדים שנקט לשם מציאת הילד, וגם על דבריו אלה נחקר חקירת שתי-וערב על-ידי עורך-דין כהן צידון, הפרקליט הנוכחי של המשיבים, אשר גם השמיע – בתמיכה להתנגדות המחודשת של מרשיו לבקשת השחרור – שלוש עדויות שהיו מכוונות להראות כי מאמציו של המבקש לגלות את עקבות הילד לא היו רציניים ונעשו למראית עין בלבד. הלא אלו הן העדויות של השוטרים קירשנבוים וגולדברג, שהיו צמודים למבקש יום יום (במשמרות לסירוגין של 8 שעות ליום) בתקופת שחרורו הזמני, והעדות של אם הילד, היא המשיבה מס' 2.
לאחר ששקלנו היטב את כל חומר העדות, הגענו לידי מסקנה, שאין מקום, בשלב זה, להיעתר לבקשת השחרור הנדונה. הטעמים לכך הם:
א. נקודת מוצאנו בעניין זה נעוצה בעמדה שנקט המשיב, באשר למקום הימצא הילד, במשפט שבו התבררה בקשת המשיבים למתן הצו להחזרתו לידיהם, בג"צ 10/60 (1), מסתבר מהפרוטוקול שניהל נשיא בית-המשפט העליון במשפט ההוא כי לשאלה בדבר מקום הימצא הילד ענה המשיב: 'אני מסרב לענות איפה הילד'. מהפרוטוקול, שניהלה מזכירת בית-המשפט העליון במעמד הנ"ל, עולה הדבר כי המבקש הוסיף אז את המילים: 'נמצא בין יהודים, ואיפה נמצא אומר אחר-כך'. זאת ועוד, כאשר באותו עניין נשאל המבקש שנית – הפעם על-ידי בית-המשפט עצמו – למקום בו מוחזק הילד, הוא חזר על התשובה העיקשת: 'מסרב לגלות' (פרוטוקול הנשיא). הדברים הללו מלמדים, כשהם לעצמם, כי בזמן האמור ידוע ידע המבקש היכן נמצא הבן הקטין של המשיבים ושהוא היה מקיים אז שליטה עליו, אם בעצמו ואם באמצעות אנשים אחרים. אולם מסקנה זו מקבלת תוספת חיזוק על-ידי דברי הטענה הכלולים בסעיף 10 לתשובה שהגישו המבקש ואשתו לצו על תנאי שניתן נגדם במשפט הנ"ל, (1), ואשר בית-המשפט הסתמך עליהם בפסק-הדין בו עשה את הצו האמור להחלטי. כוונתנו בזה לדברי הטענה:
'גם הילד עצמו הביע בהזדמנויות שונות וחוזרות את רצונו להישאר תחת פיקוחנו, השגחתנו וטיפולנו ואמנם דבר זה הוא לטובתו. '
אנו מדגישים את המילים 'להישאר תחת פיקוחנו, השגחתנו וטיפולנו' – ללמדך כי אכן נמצא הילד בזמן ההוא תחת שליטת המשיב והשגחתו.
ולבסוף, גם בשעה שנדרש בית-משפט זה לראשונה על-ידי הורי הילד להפעיל נגד המבקש את הסנקציה של מאסר, לא שינה זה את עמדתו הנזכרת, דבר שאפשר להיווכח בו מתוך קריאת הכתוב בצו שניתן ביום 12.5.60 בדבר מאסרו, דהיינו, שהוא 'עומד עד היום במריו נגד הצו למסור את הילד'… המ' 52/60 (2).
ב. והינה, בדיון שהתקיים עתה לפנינו סביב בקשתו לבטל את צו-המאסר – הכוונה היא לדיון הזה על שני שלביו – שינה המבקש את עמדתו וגרסתו מן הקצה אל הקצה. בעוד שמקודם סירב באורח מוחלט למסור את הילד בחזרה להוריו – אם משום החשש, פן יהגרו איתו לרוסיה (סעיף 9 לתשובה לצו על תנאי ב- בג"צ 10/60 (1), ואם מתוך המגמה של 'התנצחות… לגבי ההורים ללא כל התחשבות עם חשיבות הקשר בין הילד להוריו' (כפי שנקבע בפסק-הדין הסופי שניתן בבג"צ הנ"ל) – הרי עתה נקט את העמדה שדאגתו ומעייניו נתונים כולם להחזרת הילד אל הוריו. בעוד שמתוך התשובות המתחמקות והסרבניות שנתן בדיון הקודם לשאלה בדבר מקום הימצא הילד, עולה ברורות כי הוא ידע אז מהו המקום הזה ומי הם האנשים המחזיקים בו וכן, שהילד נמצא אותה שעה תחת שליטתו והשגחתו, הרי עתה טען שהוא יצא מרשותו ואין לו היום שמץ ידיעה על מקום הימצאו.
אשר לעמדה החדשה, שנקט לפנינו המבקש בעניין של החזרת הילד, הרי קשה ביותר להתייחס באמון לדבריו בעניין זה, נוכח התשובה שנתן לשאלתו של אחד מחברי בית-המשפט הזה, דהיינו, כי גם היום הוא מאמין שלהורי הילד הכוונה להגר עמו לרוסיה.
אולם, העיקר הוא, שגרסת המבקש על אי-יכולתו לאתר את מקום הילד אינה ראויה לאמון כשלהו. כזכור, העיד המבקש, בתמיכה לגרסה הזאת, שהילד נעלם מעיניו כבר בתקופה שבה עדיין היה תלוי ועומד המשפט שהוגש להחזרתו לידי הוריו, כי התקרית הזאת אירעה בעת שהיה איתו בבית-הכנסת כדי להתפלל שם תפילת שבת, ושבמעמד הזה ניגשו אליו שני יהודים אלמונים שאמרו לו שלא יאונה לילד כל רע ויינתן לו כל מחסורו. לדעתנו, כל הסיפור הזה הינו קלוט מן האוויר, שאם לא כן, כיצד אפשר ליישבו עם העבודה כי במשפט הראשון לא הזכיר כלל את התקרית הנ"ל, או עם העובדה, כי במקום לומר – כאשר נשאל אז למקום החזקת הילד – שאין לו כל ידיעה על-כן, השתדל ליצור את הרושם ההפוך באמרו, חזור ואמור, שהוא מסרב לגלות את המקום הזה. יתר-על-כן, כיצד ניתן ליישב את דבריו היום: שמעולם לא הכיר את שני היהודים 'האלמונים' שדיברו אתו בזמן שנעלם ממנו הילד, ושגם עתה אינו יודע את שמותיהם – עם דבריו במשפט הראשון, כי 'הילד נמצא בין יהודים, ואיפה נמצא אומר אחר-כך'.
הסתירות הללו די בהן כדי להפריך את הגרסה המאוחרת שהעלה המבקש כדי להצדיק את ביטול צו-המאסר. כאמור, נקודת מוצאנו בשלב זה חייבת להיות, כי בעת שנצטווה הלה להחזיר את הילד לרשות הוריו, נמצא זה האחרון תחת שליטתו והשגחתו, שכן על הנחה זו הושתת הצו ההחלטי להחזרת הילד, ולא זו בלבד, אלא אותה הנחה עלתה בקנה אחד עם העמדה שנקט המבקש, הוא עצמו, במשפט בו ניתן הצו האמור. במילים אחרות, דבר העלאת הגרסה, כי כבר בזמן שהתברר המשפט להחזרת הילד לא ידע היכן הוא נמצא, כמוהו כניסיון לקעקע את עצם היסוד שעליו התבסס הצו; והרי זה לא ייתכן. יצויין, כי מכשול זה לא היה עומד בדרכו אילו הוכיח כי לאחר שיצא הצו להחזרת הילד, הוא נעלם מהמבקש ויצא מרשותו שלא באשמתו.
ג. אף-על-פי-כן, ונוכח העובדה, כי המבקש היה כלוא כמעט שנה תמימה עקב אי-ציותו לצו האמור, מצאנו לנכון, בסוף הדיון הראשון, שהתקיים לרגל בקשתו להשתחרר מן המאסר הזה – להציע לצדדים את הסדר-הביניים המשתקף בהחלטתנו מיום 12.4.61. בתתנו את ההחלטה הזאת נהגנו, ראשית, מתוך תשומת-הלב לעיקרון, כי דבר הפעלת הסנקציה של מאסר, בהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט 'לא בא לשם הענשת האדם הממרה את פי בית-המשפט כי אם זהו אמצעי של כפיה, שמטרתו להביא לידי ביצוע הוראת בית-המשפט', המ' 52/60 (2); ושנית, מתוך המגמה לתת למבקש הזדמנות נאותה להביא לידי החזרת הילד לרשות הוריו. והיה: אם יעשה מאמצים בכיוון זה והם יישאו פרי, כי אז יבוא הסוף להתדיינות המרה והמעציבה הזאת; ואילו אם בתום שלושת החודשים, שבהם יהיה חופשי ממאסרו, יתברר שלא באה התוצאה האמורה, כי אז יהיה על בית-המשפט לשקול, לשבט או לחסד, את שאלת המשך מאסרו של המבקש לאור המבחן, אם המאמצים שעשה כדי להביא לידי מסירת הילד לידי ההורים נשאו אופי רציני ואם לאו – אם הצעדים שנקט לשם כך מצדיקים את המסקנה של הצליח במשימה הזאת, שלא באשמתו ומפני שאין עוד בכוחו לאתר את מקום הימצא הילד.
העדות של שני השוטרים, אשר היו נלווים למבקש במשך רוב השעות של היום מאז שחרורו מן המאסר, מעלה כי הצעדים היחידים שנקט כדי להביא כביכול להחזרת הילד לידי הוריו היו:
(1) כשבועיים בלבד לפני שעמדה להסתיים הארכה של שלושה חודשים, אשר נקבעה בהחלטתנו מיום 12.4.61 – והיה זה ביום שבת אחד בין סיום קריאת התורה ותפילת מוסף – הכריז המבקש בפני ציבור המתפללים בשני בתי-כנסת, כי כל היודע על מקום הימצאו של הילד יוסלה שוחמכר יודיעהו על-כך.

(2) הוא שאל מדי פעם בפעם לאנשים שפגשם ברחוב אם הם יודעים היכן נמצא הילד.
עד כאן דברי השוטרים ולמעשה לא חלק עליהם המבקש בעדותו שלו אלא שגם הוסיף פרט שלישי, דהיינו, כי בהזדמנות הביקור שערך במירון, השתטח על קברו של רבי שמעון בר-יוחאי, התפלל שם לשלום הילד והפיל את תחינתו שיוחזר לרשות הוריו.
לדעתנו, מוכיחים בעליל 'הצעדים', שנקט המבקש בעניין זה, את ההפך הגמור מעשיית מאמץ רציני כדי לאתר את מקום הימצא הילד, להביא לידי הוצאתו מרשות האנשים המחזיקים בו היום ולעשות לשם החזרתו לרשות הוריו. הם מראים כי במידה שפעל בכלל לשם המטרות הללו, הוא עשה כן במאוחר ולמראית עין בלבד. משמעותן האמיתית של העובדות האמורות היא, כי מאז ששוחרר זמנית ממאסרו, גילה המבקש חוסר מעש מדהים באשר למגמת ההחזרה, שעליה הצהיר בשני השלבים האחרונים של הדיון הנוכחי; כי ליבו אינו שלם עדיין עם המגמה הזאת; ושאיננו חפץ, לפי שעה, לעשות כדי לגרום להמחשתה. אם דרושה ראיה נוספת לנכונות המסקנה הזאת, היא תימצא בעדות של אם הילד, בה סיפרה כי לאחר שהשתחרר המבקש ממאסרו, היא נפגשה אתו בביתו ודרשה ממנו להחזיר לידיה את בנה ושכל תגובתו לדרישה זו היתה ש'אין לו מה לדבר איתי, כי לאלה שלהם הבטחתי הילד אמסור' ושבזמן שהחזיק בו, עלה לו הדבר בממון רב.
סיכמו של דבר: לא שוכנענו, שאין היום באפשרות המבקש להביא לידי החזרת הילד להורים, כי אם מוצאים אנו שההפך מזה הוא נכון ושלפיכך לא קיימת הצדקה מספקת להיעתר לבקשתו שנבטל את צו-המאסר שהוצא נגדו ביום 12.5.60 בתיק המ' 52/60 (2). אנו דוחים איפוא את הבקשה הזאת, אך כדי לאפשר למבקש לעשות את ההכנות הדרושות לו לשם כניסתו מחדש לכלא, תכלול החלטתנו הפורמלית הוראה כי צו-המאסר ייכנס מחדש לתוקפו רק החל מיום 9.8.61.
החלטתנו הפורמלית בעניין זה היא איפוא כדלקמן:
1) יש לאסור את המבקש (נחמן שטרקס) ולהחזיקו במאסר החל מיום 9.8.61 ועד שימלא את הצו שניתן ב- בג"צ 10/60 (1), וימסור לידי המשיבים, או אחד מהם, את הילד הקטין, יוסף שוחמכר, או עד למתן הוראה אחרת על-ידי בית-משפט זה.
2) שלטונות בית-הסוהר ידאגו לכך, כי תנאי מאסרו של המבקש יהיו הולמים את מצב בריאותו, וכי יינתן לו הטיפול הרפואי הדרוש.
3) הוראתנו מיום 12.4.61 בתיק המ' 309/61, כי אסור למבקש לעזוב את גבולות המדינה, תמשיך לעמוד בתקפה עד להודעה חדשה מטעם בית-משפט זה.
בסוף דברנו הננו להעיר את ההערה הבאה: הטרגדיה המעציבה והנוראה שהתרחשה – ועדיין מתרחשת – לעיני הציבור בעניין הנדון, אין לה אח ורע בתולדות המשפט המקומי מאז שהוקמה המדינה, ואכן, עד כמה שידיעתנו משגת לא היה לה תקדים בחיי היישוב העברי אף בתקופת המנדט. הגע בעצמך: אין המדובר "רק" באב ובאם אשר זה קרוב לשנתיים ימים מונעים בעדם מלהיפגש, פנים אל פנים, עם בנם הקטין; אין העניין נוגע אך בסיכול זכותם הטבעית לשמש לו אפוטרופוסים ולהעניק לו את מידת היחס האבהי והאימהי שהוא זקוק לה; התוצאה שצמחה עד היום מהפרשה הכאובה הזאת אינה זו בלבד כי הבת עמדה בפני הברירה הקשה והמרה לדרוש בפעם נוספת מבית-המשפט כי יצווה על מאסר אביה עד שיגלה את עקבות הילד ויעשה כדי להחזירו לרשותה; אלא כל הפרשה מגלה כי במדינת ישראל, אשר גאוותנו עליה שהיא הושתתה על אדני צדק ומשפט, מתהליכים היום בני-אדם אשר נתנו – ונותנים – את ידם למעשה המחפיר של הסתרת הילד מעיני ההורים, מעשה אשר כמוהו, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה פלילית-חוקית, כפשע המתועב של חטיפת קטין מידי אפוטרופוסיו הטבעיים."

ב. א) בתי-המשפט המפורטים בסעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט הינם המוסמכים לכוף בקנס או במאסר ציות לצווייהם.

ב) בית-המשפט נותן הצו הינו המוסמך היחידי לצוות על מאסר או הטלת קנס של המסרב לציית לצו שהוצא מטעמו.

ג) ערכאת הערעור המאשרת צו הניתן על-ידי בית-המשפט קמא, איננה נותנת כל צו חדש מטעמה, ומכאן שגם איננה מוסמכת לכוף את ביצועו של הצו המאושר במאסר או בקנס.

המ' (י-ם) 14/77 יצחק פנירי ואח' נ' ראובן שמש ואח', פ"מ תשל"ז(ב) 365.

נפסק-מפי כב' השופט לנדא בעמ' 366:

"בנוגע לסמכותו של בית-משפט זה לתת את צו המאסר צודק בא-כוח המבקש בעמדתו…
סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט (חא"י פרק 23) קובע לאמור: בלשונו המקורית:
עינינו הרואות שמוסמכים בתי-המשפט השונים המצויינים בסעיף האמור לכוף בקנס או במאסר ציות 'to any order issued by them…' ומתעוררת השאלה אם ערכאת הערעור המאשרת צו הניתן על-ידי בית-המשפט הראשון. על שאלה זו אנו משיבים בשלילה. במקרה דנן, שבו אישר בית-משפט זה את הצו של בית-משפט השלום, לא נתן בית-משפט זה כל צו חדש משלו; הוא אישר את הצו של בית-משפט השלום, שנשאר הצו של אותו בית-משפט שנתן אותו. התוצאה היא שלא היה צו של בית-משפט זה שהיה מוסמך לכוף את הציות לו במאסר או בקנס ובית-המשפט שהיה מוסמך לכוף ציות לצו היה בית-משפט השלום שנתנו.
ברצוננו להוסיף שדובר כאן בהוראות חיקוק מעין-פליליות המגבילות את חופש הפרט ושיש, איפוא, לפרשן על דרך הצמצום. אין להרחיב את לשון סעיף-המשנה האמור על-ידי הרחבת הסמכות הניתנת על-פיו ויש לפרשו פשוטו כמשמעו.
לא נעלם מעינינו שלפי תקנה 423 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג1963- ניתנה לבית-המשפט של ערעור סמכות יותר רחבה מאשר הסמכות לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה על-ידי הערכאה הנמוכה יותר, ושכפי שצויין על-ידי המלומד פרופ' א' הרנון בספרו, "בזיון בית-משפט על-ידי אי-ציות" עלול להתעורר קושי מיוחד במסגרת בה עסקינן כשערכאת הערעור איננה מסתפקת באישורה או בביטולה של ההחלטה הקודמת אלא נותנת גם סעד אחר משלה (שם, עמ' 261). ברם, הקושי הזה איננו מתעורר בעניין שבפנינו עכשיו ולפיכך נמנעים אנו מלהביע כל דעה לגביו.
גם בדבר סמכותו של בית-משפט זה לבטל את הצו צודק בא-כוח המבקש בעמדתו. כפי שצויין על-ידי הרנון (שם, עמ' 281), הצו שניתן על-ידי בית-המשפט הינו זמני מטבעו ולפיכך רשאי אותו בית-משפט שנתן את הצו גם לבטלו.
מהטעמים הנ"ל ביטלנו ביום 9.2.1977 את פקודת המאסר שניתנה על-ידי בית-המשפט ביום 15.11.1976 וציווינו על שחרורו המיידי של המבקש. כמו-כן, ובהתחשב בהתנהגותו של המבקש לפני בית-משפט זה כפי שתואר לעיל, לא מצאנו לנכון לפסוק הוצאות לטובתו."
ג. אין סמכות להטיל מאסר על-תנאי במסגרת הפעלת שיקול-דעת לפי סעיף 6(1) לפקודה

ע"פ 423/88 גארביד נלבנדיאן נ' מרדרוס נלבנדיאן, פ"ד מד(3) 126.

אי-הציות צריך להתבטא במעשה או במחדל של הנילון עצמו. העובדה, שגורם שלישי, חיצוני, התייחס אל המערער, בעל-פה או בכתב, בכינוי garo, היא כשלעצמה עדיין אינה מהווה אי-ציות לצו המניעה מצד המערער. אלא שישנם מקרים, והמקרה דנן נראה שייך לקטגוריה זו, בהם לא יוכל האדם הנוגע בדבר למלא אחרי צו המניעה על-ידי התנהגות פסיבית גרידא, ונדרשת נקיטה בצעדים מעשיים מסויימים מצידו. הוכח בהליך דנן, כי המערער, שהוא כאמור צלם, ידע, כי צילומיו מתפרסמים, בין היתר, על-ידי מפיצים קבועים. בנסיבות אלה אין מקום להתערב בקביעת בית-משפט קמא, שאכן לא קויים צו המניעה על-ידי המערער. כמו-כן צדק השופט קמא בקביעתו, שניתן היה להיזקק במקרה זה לפרוצדורה ולסנקציה על-פי סעיף 6(1) לפקודה. אמנם נכון הדבר, שמטרת הפעלתו של שיקול הדעת על-פי סעיף 6(1) הנ"ל אינה להעניש את הממרה על אירועי העבר (דבר אשר ניתן להיעשות על-ידי הגשת אישום לפי סעיף 287 לחוק העונשין), אלא לדאוג לכך כי הצו יקויים בעתיד. אולם משנמצא, כי אי-הציות מצד המערער לצו המניעה מתבטא במקרה זה בעיקר במחדל, היינו בהימנעותו מלהזהיר את מפיצי צילומיו המוכרים והידועים לו לבל יצמידו לאותם צילומים את השם garo, הרי זוהי הפרה נמשכת, ומתאפשרת איפוא הפעלת סמכותו של בית-המשפט לפי סעיף 6(1) לפקודה, על-מנת לאכוף ציות לצו המניעה לגבי העתיד. עם זאת, אכן לא היה מוסמך השופט המחוזי להטיל על המערער במסגרת זו מאסר על תנאי. הקנס או המאסר, אשר בית-משפט רשאי להטילם על אדם המסרב לציית לצו מניעה שניתן כנגדו, הינם סנקציה מיוחדת במינה. בסעיף 6(1) לפקודה, אשר על-פיו הוטלה אותה סנקציה, נאמר, כי בתי-המשפט על סוגיהם השונים, ועל דרגותיהם… תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה". משמע, כי אין המדובר בהטלת עונש על אדם לאחר שהוא נמצא אשם בעבירה פלילית זו או אחרת, כי אם בכפיית אותו אדם, על-ידי הטלת קנס עליו או כליאתו במאסר, לבצע מעשה מסויים שצווה לעשותו, או להימנע מלעשות מעשה שעשייתו נאסרה עליו.

הסנקציה של מאסר על תנאי הינה חלק אינטגראלי של חוק העונשין, וניתן להשית עונש זה על אדם שהורשע בדין בעבירה פלילית בה הואשם בפני בית-משפט מוסמך. הפעלת אותו מאסר על תנאי מתאפשרת רק אם אותו אדם עובר, תוך תקופה שצויינה בגזר הדין, עבירה נוספת מהסוג שאף הוא צויין בגזר הדין, ונמצא אשם אף בה. לא ניתן, בדרך של היקש או בדרך אחרת, לאמץ פרוצדורה ספציפית זו של הטלת מאסר על תנאי והפעלתו לגבי הסנקציה השונה של כפיית הציות לצו על-פי סעיף 6(1) לפקודה, אשר איננה מהווה הטלת עונש בגין ביצוע עבירה פלילית. הכפיה מצד בית-המשפט יכולה להיות בדרך של כליאתו של הסרבן במאסר, אך המוסד המיוחד של מאסר על תנאי הינו זר להליך זה.

יצויין גם, שאם מחליט בית-המשפט לאכוף על הסרבן את הציות לצו של בית-המשפט על-ידי מאסר, הרי יוכל הנוגע בדבר להשתחרר בכל עת מאותו מאסר על-ידי שיחזור בו מסרובו למלא אחרי הצו. זאת להבדיל ממאסר על תנאי על-פי חוק העונשין, המופעל עקב הפרת התנאי שנקבע בו. שינוי במצב משפטי זה יוכל להתהוות רק בדרך של חקיקה, ולא תיתכן השתלה מלאכותית של אותה סנקציה לתוך סעיף 6 לפקודה בדרך של "יצירה שיפוטית".

אם בכל זאת רוצה בית-המשפט להביא לתוצאה הדומה להטלת מאסר על תנאי, הרי הדרך היחידה הפתוחה בפניו היא במתן החלטה, בה ייאמרו דברים ברוח זו: "הוכח בפני שהנילון לא ציית לצו בית-המשפט. על-פי סעיף 6(1) לפקודה רשאי אני על-כן לכפות עליו, במאסר, ציות לצו. החלטתי הפעם, על-פי שיקול-דעתי, שלא להפעיל עדין את הסנקציה שבסמכותי להטילה. אולם הנני מתרה בזה בנילון, שאם תובא בפני תלונה נוספת בדבר אי-ציות נמשך לצו בית-המשפט בעתיד, ואם יוכח בפני שהתלונה היא מבוססת, אזי עשוי אני להחליט לכפות עליו את הציות לצו על-ידי מאסר".

מסקנתו הסופית של בית-המשפט היתה כי:

1. יש לקבל את הערעור במובן זה שעלינו לבטל את המאסר על תנאי שהוטל על המערער; זאת מהטעם הבלעדי, שלא היה השופט קמא מוסמך להטיל מאסר על תנאי במסגרת הפעלת שיקול-דעתו על-פי סעיף 6(1) לפקודה.

2. עם זאת, רשאי היה בית-המשפט להגיע אל המסקנה, כי המערער לא מילא אחרי צו המניעה, וכי ניתן לכפות עליו את הציות לצו באמצעות אחת הסנקציות המנויות בסעיף 6(1) הנ"ל. לכן גם לא הייתי מבטל את הצו בדבר הוצאות ושכר טרחת עורך-דין שנעשה נגד המערער.

3. אם תוגש לבית-המשפט המחוזי בעתיד בקשה נוספת נגד המערער על-פי הפקודה, יוכל בית-המשפט להיזקק לה, ולבחון אותה על-פי הכללים שנקבעו לעיל.

ד. מתדיין שנפגע על-ידי החלטה שניתנה לפי פקודת בזיון בית-המשפט, רשאי לערער עליה אף מחוץ לגדרו של סעיף 8 לפקודה ואינו מוגבל לסעד הבג"צים

בש"פ 658/88 מחמוד סארי חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670.

זכות הערעור אינה מוענקת כשלעצמה, והיא מחייבת קביעה בחוק. בהיעדר קביעה מיוחדת בפקודת בזיון בית-המשפט, תרופתו של העד הסרבן צריכה להיבחן לפי הדין הכללי, דהיינו סעיפים 41(א) ו- 52(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-
1984. רק "צד" יכול לערער על הכרעה שיפוטית הפוגעת בו. "צד" אינו רק מי שעל-פי המסמכים הפורמאליים הוא בעל דין. צד הוא גם מי שנתקיים בעניינו הליך אשר הכריע בדבר זכותו ה"הופלדיאנית". עד סרבן ממלא יפה מבחן פונקציונלי זה. אמת, הוא אינו בעל דין "פורמלי", אך משמתבקשת עדותו והוא מסרב, הוא הופך להיות "בעל דין למעשה". בהכרה בזכות הערעור של עד סרבן אין כדי לפגום ביעילותו של הליך ה"בזיון". הסנקציה המוטלת היא מהירה ויעילה, וקיומו של הערעור אינו פוגם בכך. עצם העובדה כי סעיף 8 לפקודה מעניק זכות ערעור על סירוב לקיים צו שיפוטי – הניתן לפי סעיף 6 לפקודה – אין בה כדי ללמד כי זכות כזו אינה קיימת בצו הניתן בעניינו של עד סרבן, על-פי סעיף 5 לפקודה.

כב' השופט ש' לוין פסק כי מתדיין אשר נפגע על-ידי החלטה שניתנה לפי פקודת בזיון בית-המשפט, רשאי לערער עליה אף מחוץ לגדרו של סעיף 8 לפקודה ואין בהכרח ללמוד מאי-איזכורה של זכות הערעור בחיקוק פלוני, על דרך הראיה מההפוך, שזכות הערעור אינה קיימת לפי הדין הכללי. משהחליט בית-המשפט להטיל על פלוני, לפי בקשת המשיבה, את הסנקציה הקבועה בסעיף 5 לפקודה, אין בית-המשפט מפעיל אך סמכויות עזר הדרושות לו לניהול ההליך המתקיים לפניו, אלא גם מקיים הליך נפרד, בנוכחות העד ה"סרבן", שמטרתו לברר אם יש מקום לעשות שימוש נגדו בסנקציה הנזכרת בסעיף האמור, שהרי, כאמור בסעיף זה, אין לפעול על יסוד הסעיף, אלא-אם-כן מסרב העד להעיד "ולא הראה כל טעם צודק לסירובו".

כב' השופט ג' בך בדעת מיעוט היה בדעה כי פקודת בזיון בית-המשפט אינה מעניקה לעד, הנשלח למאסר על-פי סעיף 5 לפקודה, זכות ערעור. קשה לראות בכך שיכחה מקרית של המחוקק, שהרי ישנה זכות ערעור מפורשת על קנס או על מאסר הנגזרים על-פי סעיף 6 לאותה הפקודה, וזאת מכוח סעיף 8(1) לפקודה. אילו היה נכנס המבקש בבירור בגדריו של סעיפים 41(א) ו- 52(א) לחוק בתי-המשפט, לא היה בקיומו של הסדר הערעור בסעיף 8 לפקודה, אשר אינו חל על המבקש, משום מחסום המונע ממנו זכות ערעור על צו לפי סעיף 5 לפקודה.

אין לראות בצו לפי סעיף 5 לפקודת בזיון בית-המשפט משום "פסק-דין" במובן הסעיפים 41(א) ו-52(א) הנ"ל, המעניקים זכות ערעור כללית. בסעיף 5 לפקודה אין הליך שנפתח, אין צדדים להליך, ואין אפילו עונש שהוטל בגין עבירה מסויימת בה הואשם העד. המדובר באמצעי הנתון בידי השופט בכדי לכפות על העד שיתוף פעולה בהליך אשר במסגרתו נקרא להעיד, בכך שרשאי הוא "לתת את העד מייד במאסר". אך העד יוכל להפסיק אמצעי זה מיוזמתו ברגע שמביע הוא נכונות להעיד. לכל היותר יש כאן משום "החלטה אחרת", אך למונח זה אין נפקות במשפטים פליליים.

הטלת מאסר על העד הסרבן משיגה באופן יעיל את מטרתה המרתיעה רק אם היא מתבצעת באופן מיידי. בית-המשפט צריך להיות מוסמך לצוות על מעצרו המיידי של הסרבן, על-מנת שירצה לאלתר את תקופת המאסר המוטלת עליו. אך אם זכותו של העד הסרבן היא אך להצטרף לערעורו של הנאשם באותו תיק, הרי עולה מכאן שיש להשהות את ביצוע המאסר שלו עד למתן פסק-הדין של אותו נאשם ועד לקביעת ערעורו של הלה או ערעור המדינה כנגדו, לשמיעה. אם לא כן ייגרם עיוות דין בולט לעד, באשר עד שיוכל לממש את "זכות הערעור" ירצה הוא כבר את תקופת המאסר שהוטלה עליו. משמע, שיעבור זמן ניכר עד לריצוי תקופת המאסר, וסנקציה זו תאבד כל אפקטיביות. דחיית ביצוע המאסר עומדת גם בניגוד לקביעת סעיף 5 עצמו. אין להשאיר אמצעי אכיפה זה של מאסר עד, הנתון בידי בית-המשפט, ללא כל אפשרות פיקוח. מצב בו עלול אדם להישלח למאסר של חודש, על כל הכרוך בכך, ללא שיש ערכאה אליה הוא יכול לפנות ולקבול על החלטת השופט, אין לקבלו. נראה, כי אין מנוס מן המסקנה, כי במצב החוקי הקיים, הערכאה הנכונה למתן סעד לעד כזה היא בג"צ. בניגוד לזכות הערעור המוענקת רק בחוק מפורש, יכול בג"צ לתת לכל אדם סעד מן הצדק, ויכול הוא גם במקרה זה למלא חסר במערך החקיקתי. הבקשה נדחית.

ה. הטענה כי חוסר אפשרות למלא אחר פסק-דין מהווה הגנה טובה בהליכי בזיון בית-משפט, מקומה בשעת הערעור, אך ראויה היא להישקל גם בבקשה לעיכוב ביצוע.

בש"פ 62/89 בנימין פולק נ' שלום יעיש ואח', פ"ד מד(3) 449.

נפסק בנסיבות העניין כי עיכוב ביצוע ההחלטה נשוא הדיון יהא בו משום מתן "פרס" למי שממרה צו של בית-משפט, ויהא בו, למעשה, משום הענקת מלוא הסעד למבקש. יחד עם זאת שומה על בית-המשפט לבחון אם יש ממש בטענות המבקש, שהרי כלל הוא כי הליכים על-פי פקודת בזיון בית-המשפט לא נועדו להעניש את הממרה, אלא להביא לידי ביצוע פסק הדין. הטענה היחידה שיש לעיין בה היא הטענה כי אין כיום באפשרותו של המבקש למלא אחר ההחלטה, והלכה היא כי חוסר אפשרות למלא אחר פסק-הדין מהווה הגנה טובה בהליכים על-פי פקודת בזיון בית-משפט. טענה זו מקומה אמנם בשעת הערעור, אך נראה כי ראויה היא להישקל גם בבקשה לעיכוב ביצוע. בתצהיר הנגדי שהגיש המבקש בבית-המשפט המחוזי, לא נטען כלל כי אין באפשרותו לשאת בתשלום בו חוייב ומשום כך לא נתבררו העובדות הצריכות לעניין.

המבקש הוא קבלן במקצועו, והמשיבים טוענים כי הוא בעל נכסים מרובים. לא היה מקום להעלות כאן לראשונה את הטענה בדבר חוסר מקורות כספיים, ואין מקום לעכב את ביצוע פסק-הדין בהתבסס על נימוק זה. בשל סמיכות הזמנים שנוצרה, מן הראוי ליתן למבקש אורכה קצרה נוספת לצורך ביצוע ההחלטה. אשר על-כן, ניתנת בזאת למבקש אורכה נוספת של שבוע ימים מיום המצאת החלטה זו לצורך ביצוע התשלום, והחלטת בית-המשפט המחוזי תעוכב למשך שבוע זה.

ו. החלת צו בזיון בית-המשפט כנגד מנהל חברה בכינוס נכסים

ת"א (י-ם) 844/89 בנק הפועלים נ' משה כובשי – חברה לתובלה תעבורה בע"מ ואח', תק-מח 91(3) 991.

המבקש הניח תשתית ראייתית מספקת לצורך הבקשה, בכך שצרף לבקשתו תכתובת עם בא-כוח המשיב, המהווה ראיה לכאורה לכך שהמשיב לא מילא אחר הוראות בית-המשפט. מר משה כובשי הוא מנהלה של חברת כובשי, והוא זה שאליו הופנה מכתבו של כונס הנכסים, בו ביקש להעביר אליו את האוטובוסים, על סמך צו בית-המשפט, משלא עשה כן ניתן להוציא נגדו צו בשל בזיון בית-המשפט, אם משום שהוא זה שנתבקש למלא אחר הוראות כונס הנכסים, שניתנו לו בצו בית-המשפט, ואם מחמת היותו מנהל החברה נגדה הוצא הצו. מר כובשי התנהג באופן הנוגד את עצם מינויו של כונס הנכסים. התנהגות כזו יכולה להיחשב כבזיון בית-המשפט, והיא איננה רק "בזיון כונס הנכסים". כובשי סירב לציית לצו בית-המשפט, ולכן ניתן לאכוף עליו את ביצוע הצו על-ידי הטלת מאסר או קנס.

במנותו את השיקולים לעונש קבע בית-המשפט כי בא-כוח המבקש ביקש כי יוטל עליו מאסר, מכיוון שסנקציות כלכליות אינן יעילות ביחס למשיב, אך הוא לא ביקש כי עונש המאסר יוטל בתכוף למתן ההחלטה בבקשה. בא-כוח המשיבים ביקש להסתפק בקנס, ולא לפנות מייד לדרך האכיפה הקיצונית – המאסר. הוא אף ביקש שאם בית-המשפט יחליט כי מרשו אכן לא ציית לצו בית-המשפט, תינתן לו ארכה של שבוע לביצוע הצו. לפיכך, מוטל קנס בסך 1,000 ש"ח כנגד כל יום בו ימשיך המשיב 2 שלא למלא אחר דרישת כונס הנכסים למסור לו את האוטובוסים בין הימים 5.4.1990 - 17.4.1990, ומאסר בן שלושה ימים אם לא ימלא אחר דרישת כונס הנכסים עד ליום 24.4.1990.

ז. חריגה אסורה ממסגרת הדיון בנוגע לאכיפת פסק-דין

ע"פ 3829/90 רונית אריאלי נ' אפרים אריאלי, פ"ד מה(1) 210.

ח. ניתן לאכוף צו שניתן על-ידי בית-המשפט בהליכי בזיון בית-המשפט, אלא-אם-כן הוא מצווה במילים חד-משמעיות את אשר חייב להיעשות

רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) נ' מכ"ש – מפסקי כרם ואח', פ"ד מה
(1) 617.

הלכה פסוקה היא כי אין לאכוף צו שניתן על-ידי בית-המשפט בהליכי בזיון בית-המשפט אלא-אם-כן הוא מצווה במילים חד-משמעיות את אשר חייב להיעשות. ההליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט הם, כידוע, מעין פליליים, וכל ספק בדבר משמעותו של צו בית-המשפט צריך לפעול לטובת הנתבע – הנאשם, העומד בחזקתו שלא הפר את הצו – ולו מן הסיבה בלבד שלא הבין (ולא יכול להבין) את משמעותו. אמת נכון הדבר שלדברים אלה הוצב סייג ב"אותם המקרים (הנדירים) אשר בהם מדבר צו בית-המשפט בלשונם של מומחים שאינה נהירה להדיוטות ובפרט המקרים אשר בהם מכוון צו בית-המשפט לבעל מקצוע שיעשה עשייה מקצועית, אשר טיבה והיקפה טעונים ראיה מפי מומחים לדבר"; אך במקרה דנן לא שוכנע השופט המלומד, כאמור, שהמדובר במונח חד-משמעי השגור בפי המומחים וטענותיה של המבקשת לא שכנעו שיש צידוק למתן רשות לערער על ממצא זה.

הליכי אכיפה לפי פקודת בזיון בית-המשפט מיועדים מעצם טבעם להתברר במהירות וביעילות כדי לאכוף צווים הברורים על פניהם או שניתן ללמוד על משמעותם ללא טרחה יתירה ואין מקום להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות של מומחים כדי להתחקות על כוונתם הקונקרטית או המשוערת של בעלי הדין. דין הבקשה להידחות.

ט. דחיית בקשת אכיפת צו מוחלט מטעמים דיוניים ומהותיים

בג"צ 3723/90 ח"כ חגי מירום ו- 6 אח' נ' ד"ר יוסף לוי ואח', תק-על 90(3) 442.

דינן של הבקשה ושל העתירה להידחות, הן מטעמים פורמליים והן מטעמים מהותיים. מטעמים פורמליים כיצד? הן משום שלא צורפו כל ההורים שהיו עשויים להיפגע אילו העתירה היתה נענית והן משום שחלק מהעותרים הקדימו ופנו לאמצעי התקשורת עוד לפני הגשת העתירה בקביעה שהמשיב 3 ביזה את החלטת בית-המשפט. מטעמים מהותיים כיצד? שהיה גלוי וידוע עת ניתן הצו המוחלט שהחלטת המחוז עשויה להשתנות וכך גם הוצהר בחלופי הדברים בין בעלי הדין; אם אכן שונתה ההחלטה שוב אין לטעון שהמשיבים או מי מהם ביזו את צו בית-המשפט ב- בג"צ 1017/90 ולא היה מקום להגיש את הבקשה ב- בשג"צ 3726/90. ההחלטה נשוא נספח 1 כבר אינה קיימת וממילא לא היה מקום לנקוט בהליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט.

י. סעיף 6 לפקודה לא יחול על כונס נכסים, בורר או בית-דין דתי אלא אם קיימת הוראה מפורשת אחרת בחוק כלשהו

ה"פ (ת"א) 1428/90 פינגבוים נ' אופק, תק-מח 91(2) 709.

במקרה זה נקבע כי בתי-המשפט הכלולים בסעיף 6 לפקודה, לא יעשו בו שימוש בגין אי-ציות להוראותיהם של טריבונלים אשר "מחוץ לרשימה". סעיף 6 לא יחול איפוא על כונס נכסים, בורר או בית-דין דתי אלא אם קיימת הוראה מפורשת אחרת בחוק כלשהו. סעיף 21 לחוק הבוררות (המאוחר כרונולוגית לפקודת בזיון בית-המשפט), הקובע כי באין כוונה אחרת משתמעת בהסכם בוררות, מחייב פסק הבוררות. ההפרה נעשתה, לפי הסברו של המערער, בנסיבות מיוחדות – רצונו לראות את בנו בטרם צאתו למשימה מסוכנת בשירות מילואים. המערער התנצל והבטיח, כי כל עוד הצו יעמוד בתוקפו הוא יקיים אחריו ולא יוסיף להמרות אותו. מטרתה של סנקציה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט אינה ענישה אלא הרתעה ומניעה. המערער כבר קיבל אזהרה בצורה ברורה וחד-משמעית. חזקה עליו שהפיק ממנה את לקחו. בנסיבות המקרה הזה נסתפק בסנקציה של מאסר על תנאי לתקופה של חודש ימים, אשר יהיה בר-הפעלה בכל מקרה של הפרה נוספת של הצו, אם תבוצע תוך 3 שנים מהיום. הערעור מתקבל במובן זה כי המאסר בפועל מומר במאסר על-תנאי.

יא. באין אפשרות לאכוף קיום פסק-דין לפי הפקודה, ניתן להגיש תביעה חדשה על יסוד העילה שהקים פסק-הדין

ע"א 4272/91 יוסף ברבי נ' פרדי ברבי, פ"ד מח(4) 689.

כאן נקבע כי כאשר מדובר בהפרת הסכם אשר קיבל תוקף של פסק-דין, עליו נאמר כי הוא פסק-דין לכל עניין והכללים החלים על פסקי-דין בדרך-כלל חלים גם עליו, הרי הסעד של מי שרוצה לאכוף את קיום ההסכם הוא בפתיחה בהליכי הוצאה לפועל או בהליכי בזיון בית-המשפט. אולם, אם מסיבות כלשהן לא ניתן לאכוף את קיום פסק-הדין בהליכי הוצאה לפועל או בהליכי בזיון בית-המשפט, או אם אין דרך זו נראית יעילה ומעשית, אזי יוכל בעל הדין הטוען לאי-קיום פסק-הדין להגיש תביעה חדשה על יסוד העילה שהקים פסק-הדין. כך כשמדובר בתביעה בגין פסק-בוררות וכך גם כשמדובר באכיפת פסק-דין בהסכמה. נראה כי זהו המצב בפשרה שלפנינו, בה הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק-דין מתייחס ליחסים בין מעביד ועובד, אשר בית-הדין לעבודה מוסמך בלעדית לדון בהם.

יב. כוחו של צו בית-משפט הכופה ציותו של צו-עשה זמני קודם בזמן

בש"פ 2788/91 ורד יריחו כפר שיתופי נ' יחיאל הדס ואח', תק-על 91(2) 134.

בעניין זה נקבע כי דין הבקשה להידחות. השגותיה של המבקשת על צדקתו של צו העשיה אינן עניין להליך שיסודו בפקודת בזיון בית-משפט; וכל עוד צו זה בעינו, מוטלת על המבקשת חובה לקיימו. המבקשת מודה, שהיא אכן המרתה, ומוסיפה להמרות, את צו העשיה. את הקולר למחדלה לקיים את חיובה תולה היא, בין היתר, בצו הכופה. טענת המבקשת – לפיה החיוב לשלם קנס יומי, מגביל ביתר שאת את יכולתה לשלם את חובותיה ל"מקורות", אשר בסילוקם תלוי חידוש הספקת המים לחלקות המשיבים – איננה ראויה להישמע: ראשית, מפני שהן בגדר צו העשיה והן בגדר הצו הכופה ניתנו למבקשת ארכות לקיום חיובה, והיא חדלה מלקיימו. ושנית, מפני שלפי צו העשיה היה בידי המבקשת לצאת ידי חובתה גם במתן הסכמה להתקשרות ישירה של המשיבים עם "מקורות", ולא רק בתשלום חובה ל"מקורות". הסנקציה שהוטלה על המבקשת (תשלום קנס יומי בסך 2000 ש"ח) איננה בלתי-סבירה וסיכויי ערעורה על שיעור החיוב אינם טובים.

יג. הגשת אישום פלילי אינה "מחסנת" את המואשם מפני ציות לפסק-דין חלוט שניתן נגדו באותו נושא בגדר הליך אזרחי, אשר לגבי אכיפתו ננקטו נגדו הליכים לפי הפקודה

רע"א 5809/91 ראובן לוי ואח' נ' דיור ב. פ. בע"מ, תק-על 92(1) 1473.

נפסק כי הגשת אישום פלילי כנגד המבקשים אינה "מחסנת" אותם מפני ציות לפסק-דין חלוט שניתן נגדם באותו נושא בגדר הליך אזרחי, אשר לגבי אכיפתו ננקטו נגדם הליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט. הערכאות הקודמות סברו כי אין עילה לעכב את ההליכים בתיק הבזיון עד לגמר ההליכים שבתיק הפלילי; בהעדר תשתית עובדתית המצדיקה את הדבר בבקשת העיכוב שהוגשה בעל-פה, וכשעניין ניהול ההגנה בתיק הבזיון ניתן לשיקול-דעתם של המבקשים ואין מצווים עליהם לגלות מה שאינם חייבים לגלות במשפט הפלילי, אין בנמצא עילה מספקת למתן רשות לערער על ההחלטה בגלגול שלישי. הבקשה נדחית, ללא צורך לקבל עליה תשובה.

יד. לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, מוסמכת גם ערכאת הערעור לכוף ציות להחלטותיה. שונה המצב כאשר תם הדיון בערעור, שאז רואים את פסק-הדין, לצורך אכיפתו, כמעשה ידיה של הערכאה הדיונית

ת"א 203/92 שלמה כתבי נ' אמיר, כונס נכסים, פ"מ תשנ"ג(א) 117.

נפסק-מפי כב' השופט טירקל בעמ' 118:

"ראש ההוצאה לפועל בקריית-גת, בהחלטתו מיום 5.1.92, ציווה על המשיב למסור למבקש לאלתר את החזקה במכונית מסויימת. ההחלטה אושרה על ידי בפסק-דיני מיום 27.2.92 ב- בר"ע 164/91 (להלן: 'פסק-דיני הנ"ל').
המשיב לא ציית להחלטת ראש ההוצאה לפועל, ולפיכך ביקש המבקש, בבקשה שהגיש בבית-משפט השלום בקריית-גת, לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט (להלן: 'הבקשה'), לכוף עליו את הציות. משהתייצבו באי-כוח בעלי הדין לדיון בבית-המשפט קמא, ביקש בא-כוח המבקש לתקן את בקשתו על-ידי הוספת טענה חלופית, לפי מתייחסת הבקשה לפסק-דיני הנ"ל. בית-המשפט קמא (כב' השופט ח' עמר) נעתר לבקשת התיקון.
לא היתה מחלוקת על התשתית העובדתית הצריכה להכרעה, ולפיכך, הורה בית-המשפט קמא על הגשת סיכומי טענות בכתב (החלטתו מיום 12.4.92).
בסיכומיו ביקש בא-כוח המבקש, בין היתר, להעביר את הדיון בבקשה לבית-המשפט המחוזי והמשיב בסיכומיו הסכים לכך. בית-המשפט קמא, בהחלטתו מיום 12.6.92, סבר כמותם בקובעו, כי 'ההליך שבפני מתייחס לכפיית ביצוע של החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע' ומכאן 'שהסמכות העניינית לדון בבקשה נתונה לבית-המשפט הנ"ל'. לפיכך, הורה להעביר את הדיון לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע ולא הכריע בבקשה לגופה.
לפי סעיף 79(א) לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, משהועבר עניין לבית-משפט אחר 'רשאי הוא לדון בו מן השלב שאליו הגיע בית-המשפט הקודם'. בית-משפט זה מוסמך, איפוא, להכריע בבקשה, על-פי התשתית העובדתית שאינה במחלוקת ועל-פי סיכומי הטענות שהוגשו בבית-המשפט קמא, ערב ההחלטה להעביר את הדיון, וכך אני עושה.
החלטתו של בית-משפט קמא בטעות יסודה.
כבר נפסק, ש'אם אין בעל דין מציית לנאמר בפסק-הדין – ולא גם לאחר שתוקן בערעור – המוסמך לכוף ציות לנאמר שם הוא בית-המשפט קמא'.
אכן, לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט גם ערכאת הערעור מוסמכת לכוף ציות להחלטותיה, כגון, לצו שנתנה במהלך הדיון, אך שונה המצב כאשר תם הדיון בערעור, 'שאז רואים את פסק-הדין לצורך אכיפת הנאמר בו כמעשה ידיה של הערכאה הדיונית' (ב"ש 743/85, ע"א 57/84 ספרון נ' ספרון, פ"ד לט(3) 195, 196). מכאן, שאין עילה לבקשה, ככל שהיא מבוססת על כפיית הציות לפסק-דיני הנ"ל.
כן אין עילה לבקשה. ככל שהיא מבוססת על כפיית הציות להחלטתו של ראש ההוצאה לפועל. הואיל ואין הוא נמנה עם בתי-המשפט שפורטו בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט (עיין, בין היתר, ב- ע"פ 3829/90 אריאלי נ' אריאלי, פ"ד מה(1) 210, בעמ' 213 מול האות ד).
לפיכך, אני דוחה את הבקשה. בנסיבות העניין לא ייפסקו הוצאות."

טו. כאשר הפרת הסכם פשרה, שקיבל תוקף של פסק-דין, מצמיחה עילת תביעה חדשה, נופלת התשתית לבקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט

ע"א 1193/93, 1219/93 תשלו"ז השקעות בע"מ נ' עזבון המנוח מיכאל שנקר ואח', תק-על 96(2) 1157.

נפסק מפי כב' השופט בך:

"הערעורים מגלים טענה משפטית אחת, הראויה להתייחסות, אשר נוגעת לדרך הנכונה לאכיפתו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין. לטענת המערערות, שגו המשיבים עת הגישו תביעה חדשה לבית-המשפט, והיה עליהם לפנות ללשכת ההוצאה-לפועל, או לנקוט בהליכי בזיון בית-משפט, אם ביקשו להביא לביצועו של ההסכם.
טענה זו אין בידינו לקבל בנסיבות המקרה דנן.
בענייננו לא פירט הסכם הפשרה, שקיבל כאמור תוקף של פסק-דין, את דרך הפעולה בה היה על הצדדים לנקוט (למעט הפניה למומחה מוסכם), אלא קבע, כי הצדדים ינהגו בהתאם לחוות-דעת שתינתן במועד מאוחר יותר. במקרה כזה ההסכם אינו ברור דיו לשם אכיפה בדרך של הוצאה לפועל. זאת ועוד, הפרת הסכם הפשרה יש בה כדי להוליד עילה חדשה, המאפשרת פניה לבית-המשפט לשם קבלת הסעדים המתחייבים מהפרת ההסכם. עובדה זו משמיטה את הבסיס תחת הטענה שהיה על המשיבים לפנות להליך של בזיון בית-משפט.
לנסיבות דומות התייחס ד"ר זוסמן בספרו: סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בעמ' 550 בכותבו:
'פשרה בה הוסכם, כי הנתבע ישלם לתובע סכום אשר ייקבע על-ידי פלוני, ופלוני קבע את הסכום, אבל הנתבע אינו משלם, מה תרופת התובע? הדבר תלוי בדרך בה אושרה הפשרה: אם קבעו בה, כי אחרי קביעת הסכום ישובו בעלי הדין לבית-המשפט כדי שיתן פסק-דין על הסכום שנקבע, הרי שערי בית-המשפט טרם ננעלו והתובע יכול לקבל פסק-דין המחייב את הנתבע בתשלום החוב על-ידי פניה לבית-המשפט באותו עניין גופו. אך אם הפשרה שנעשתה מסיימת את הדיון לחלוטין, והנתבע עומד במריו, אין ברירה בידי התובע זולת הגשת תביעה חדשה על-פי עילת הסכם הפרשה שנעשה, כשהוגמר בקביעת הסכום. הפשרה מחייבת בתור הסכם וזה מוליד עילה חדשה, אך הפשרה הערטילאית אינה ניתנת להוצאה לפועל בתור פסק-דין, כיוון שלא נקבע בה סכום מסויים ובאין הסכם לכך, אף לא ניתן לבית-המשפט הכוח להוסיף על הפשרה, ולפעול לשם ביצועה.'
אכן מקום שפשרה אינה מסויימת דיה, אם כיוון שאינה מפרשת סכום, ואם מאחר שלא עולה ממנה דרך מוסכמת להסגרת הסכסוך שבין הצדדים באורח סופי, הרי לא ניתן להביא לביצועה בדרך של הוצאה לפועל. ובכל אופן, אם הופרה פשרה מסוכמת או אז מתהווה עילה חדשה אותה אפשר להביא בפני בית-משפט מוסמך.
לאור האמור לעיל, החלטנו לדחות את הערעורים."

טז. הודעת התנצלות "פושרת" לנוכח הרשעה בהוצאת לשון-הרע, אינה בזיון בית-משפט

בג"צ 5720/93 דוד אלדורי נ' רשות השידור ואח', תק-על 94(2) 635.

יז. מאמץ בלתי-נלאה מצד הממרים לקיים פסק-דין, מצדיק את השהיית החלטת האכיפה

ע"פ 6788/93 גבריאל אדלר ואח' נ' שרלוט הורוביץ ואח', תק-על 96(1) 812.

בעניין דנן נפסק כי בחתימתם על הסכם המכר כאחראים וכערבים לביצוע התחייבויותיהם של המוכרים, ביקשו המערערים להיטיב עם האחרונים, ונמצאו מרעים עם עצמם. אולם זו מהותה של ערבות, ואין המערערים יכולים לרחוץ עתה בנקיון כפיהם, לאחר שהמשיבה הסתמכה על אחריותם וערבותם, שעה שחתמה על חוזה המכר. אכן, אילו נתברר באופן מוחלט כי אכיפת פסק-הדין אינה בת-ביצוע וכל צו אכיפה יהיה צו סרק, לא היה מקום ליתן את החלטת האכיפה. שכן אין בית-המשפט נותן צו לאכיפה אלא-אם-כן שוכנע שהצו יהיה יעיל ואפקטיבי, ואין בית-משפט מפעיל את סמכויותיו לפי הפקודה אלא למטרת כפיה ולא למטרת ענישה. הלכה היא שחוסר יכולת לבצע חיוב שבפסק-דין משמש הגנה מפני הליכים של בזיון בית-המשפט. אולם, בית-המשפט לא שוכנע כי אין בידי המערערים להוציא את פסק-הדין מן הכוח אל הפועל. ראיה לדבר היא אמנם ראיה שבדיעבד, דהיינו, זו העולה מן ההתפתחות שחלה מאז שניתנה החלטת האכיפה, אולם בכגון דא יש בראיה מאוחרת כדי להשליך על מידת האפקטיביות של ההחלטה מלכתחילה.

המסקנה העולה מקבלת בקשות המערערים להגיש לפני בית-המשפט ראיות נוספות, שעל אמיתותן לא חלק בא-כוח המשיבה, היא, כי מאמצם של המערערים לבצע את פסק-הדין נשא פרי, ובידם להשלים את המלאכה. נוכח התפתחות זו אין מקום לקבל את הערעור על החלטת האכיפה, אולם המאמץ הבלתי-נלאה מצד המערערים לקיים את פסק-הדין מצדיק מתן אורכה נוספת עד שתיכנס החלטת האכיפה לתוקפה.

יח. עתירה לסעד כוללני גוררת סירוב של בג"צ מלתת צווים שיקשה לאכפם לפי הפקודה

בג"צ 1901/94 ח"כ עוזי לנדאו ואח' נ' עיריית ירושלים ואח', פ"ד מח(4) 403.

בעניין זה נקבע כי צו הריסה של בית-משפט יש לו תוקף ונפקות משלו, מעבר לאלה של החוק, שכן אי-ציות לצו מהווה בזיון בית-המשפט, וניתן לאכוף את הציות באמצעות מאסר. אך דווקא בשל כך, צו כזה, במקרה שלפנינו, עלול לגרור סכנות, תקלות ואי-צדק. לפיכך, ובהתאם להלכה בדבר עתירות כוללניות, לא יהיה זה ראוי שית-המשפט יוציא צו כמבוקש. וזה טעמו של דבר. ראשית, כיוון שהסעד המבוקש מתייחס למספר גדול של מקרים אשר התרחשו במשך עשרים שנה לפחות, בלי שבית-המשפט יודע, או יכול לדעת, מה הנסיבות של כל מקרה, אין בית-המשפט יכול לדעת מראש מה התוצאות הצפויות של הצו המבוקש. ייתכן כי במקרים מסויימים, שאין לדעת את מספרם ואת מהותם, התוצאות יהיו בלתי-צודקות ואולי אף בלתי-חוקיות. אם בית-המשפט יוציא את הצו כמבוקש, הוא יחייב את המשיבים לבצע גם צווי הריסה בהם בית-המשפט הטיל את ההריסה על הנשפט, ולא על הוועדה המקומית. אלה הם, כפי שנטען בעתירה, רוב המקרים. במקרים אלה ביצוע הצו על-ידי המשיבים יהיה בלתי-חוקי. כמו-כן, העיריה הודיעה לבתי-המשפט, בעת הטיעון, כי אף שלא הספיקה לבדוק אלא חלק מ- 219 צווי ההריסה שהובאו בעתירה לצורך הדגמה, הנה נתברר לה כי לגבי עשרה מהם הוצאו בינתיים היתרי בניה כדין. ייתכן שיש עוד מקרים כאלה. האם ביצוע הריסה במקרים אלה יהיה חוקי או צודק?

במקרה דנן, אם בית-המשפט יענה לבקשת העותרים, ויוציא צו כמבוקש, יחול הצו, כפי שעולה מן העתירה, לפחות על מאות צווי הריסה. וכיצד יבטיח בית-המשפט כי הצו אשר יוציא יבוצע הלכה למעשה? פחות מזה: כיצד ידע בית-המשפט אם הצו אשר הוציא בוצע כנדרש? אין צורך לומר כי בית-המשפט אינו אמור, ואף אינו מסוגל, לפקח על הביצוע של מאות צווי הריסה. אין זה בגדר תפקידו ואין לו מנגנון לצורך זה. כיוון שכך, מי לידינו יתקע כי המשיבים, שלפי העתירה הם מזלזלים בהוראות החוק, יקיימו נאמנה את צו בית-המשפט? אין לו לבתי-המשפט, כדי לתמוך בצו, אלא הסנקציה של בזיון בית-המשפט. אך זוהי סנקציה קשה ורגישה עד מאוד, ולפיכך אין בית-המשפט מוכן להשתמש בה אלא בזהירות מרובה ובמקרים נדירים. האם כך הוא המקרה שלפנינו?

נניח כי בית-המשפט יוציא במקרה זה את הצו המבוקש על-ידי העותרים. או אז תתעורר השאלה באיזה קצב יש לבצע את צווי ההריסה; תוך כמה זמן; מניין יושג המימון הנדרש לצורך הביצוע וכיו"ב.

ומה הדין אם העיריה לא תצליח למצוא, מבחינה משפטית או מבחינה מעשית, את מקורות המימון הנדרשים בתקציב השנה? האם יהיה מקום לנקוט הליכים של בזיון בית-המשפט אם צווי ההריסה לא יבוצעו כולם תוך חצי שנה? תוך שנה? או אולי תוך שנתיים? מה יאמר בית-המשפט לעותרים שבפנינו או לעותרים אחרים, ששלטון החוק קרוב לליבם, אם יבואו אל בית-המשפט כל שני וחמישי להתלונן כי המשיבים אינם מבצעים כראוי את הצו שהוציא בית-המשפט? ואפשר היה להוסיף ולהכביר שאלות כהנה וכהנה, שהן כשלעצמן מלמדות על הבעייתיות הנלווית למתן סעד כוללני כמו זה המתבקש בעתירה זאת. זוהי סיבה בפני עצמה להסתייגות של בית-המשפט מפני סעד כוללני.

יט. טובת הילד כדוחה נקיטת פעולות לפי פקודת בזיון בית-המשפט

רע"א 1924/94 יחזקאל שאקי נ' דבורה אידלמן ואח', תק-על 94(2) 1613.

במקרה דנן נקבע כי בשלב הנוכחי המפתח לכל נקיטת עמדה נוספת הוא בקיום בדיקת הפסיכו-דיאגנוסטית, ולשם מימוש כוונתן יש בידי רשויות הרווחה סמכויות משפטיות מספיקות שהן יכולות להפעילן לפי שיקול-דעתן. הוחלט לקבל את הערעור, להחזיר את הדיון לערכאה הראשונה כדי שתלווה את קיום הבדיקה הפסיכו-דיאגנוסטית על-ידי רשויות הרווחה, ואזי לנקוט כל צעד נוסף כפי שהתחייב מן המסקנות שיעלו מן הבדיקה הנ"ל. בשלב הנוכחי אין מקום לנקיטת פעולות נוספות, לרבות לפי פקודת בזיון בית-המשפט. אין בכך כדי לשלול את הצורך בפעולה כאמור נגד מי מן המשיבים, אם הצו של בית-המשפט לא יקויים גם בעתיד. אשר על-כן הוחלט על החזרת הדיון.

כ. בזיון בית-המשפט, על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, אינו בגדר עבירה המאפשרת הוצאת צו מעצר

בג"צ 7093/94 אורה שיפריס נ' משטרת ירקון ואח', תק-על 94(4) 46.

נפסק כי צו קצין המשטרה לא ניתן בקשר לחשד, שהעותרת עברה עבירה של "זילות בית-המשפט", על-פי סעיף 255 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אשר בקשר אליה רשאית המשטרה להוציא צו מעצר ראשוני ל- 48 שעות. מדובר בצו רק באופן כללי על חשד ל"בזיון בית-המשפט", אשר אינו מתקשר לעבירה ספציפית המאפשרת מעצרו של החשוד בביצועה. ישנן סמכויות שונות המאפשרות לבתי-המשפט למנוע ולהגיב על ההפרעה לדיונים בבית-המשפט – ובראש וראשונה הסמכות לפי סעיף 72 לחוק בתי-המשפט – אך "בזיון בית-המשפט", על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, המקנה סמכות לבתי-המשפט לכוף אדם לציית לצו, אינו בגדר עבירה המאפשרת הוצאת צו מעצר. אין לשכוח, כי בחירות הפרט עסקינן, ומחוייבות הרשויות להקפיד גם בניסוחם של צווים המיועדים לשלול חירות זו אפילו לתקופה מוגבלת. העולה מכאן, כי אינה קיימת כרגע אסמכתא חוקית למעצרה של העותרת. אשר על-כן מחליטים אנו להפוך את הצו-על-תנאי למוחלט. יש איפוא לשחרר את העותרת ממעצרה נשוא עתירה זו לאלתר.

כא. אין קנס-כפל בכך שבית-המשפט מחייב את החברה ואת מנהלה בשני קנסות נפרדים שעה שהמדובר ב"חברת-אדם" ובאותם מעשים עצמם

ע"פ 31/95 מ' בורכוביץ בע"מ ואח' נ' שחם י' אריכא ובניו בע"מ, תק-על 96
(2) 1150.

נפסק כי ניתן לכפות עשיית מעשה או איסור עשייתו של מעשה על דרך הטלת קנס או מאסר, כלשונו של המחוקק. השאלה אינה אלא אם בית-משפט קמא הטיל, אמנם, עונש, או אם חייב את המפר בתשלום בכפיה, תשלום שדמותו דמות עונש היא, אך עונש אין הוא. לא נמצא לנו כי בית-משפט קמא הפליג מעבר לנדרש בקובעו תשלומים שעל המערערים לשלם בגין הפרות שהפרו את צווי המניעה הזמניים. היטל קנסות בגין הפרת צווי מניעה אינו ניתן למדידה מדוייקת. קנס-של-בזיון מטבע הדברים תלוי הוא בנסיבות כל עניין ועניין, ואנו לא נמצא כי בית-משפט קמא חרג מן הראוי. אין לומר כי בתי-המשפט קמא הטיל קנס-כפל בכך שחייב את החברה ואת מנהלה בשני קנסות נפרדים שעה שהמדובר בחברת-אדם ובאותם מעשים עצמם, שכן היה זה המערער 2 אשר הפר את צווי המניעה הזמניים – אישית ובאורח בוטה – ולכן הגם שהחברה ובעליה חוייבו בקנסות בנפרד, אין ענייננו ב"קנס-כפל". הערעור נדחה.

כב. הליכי בזיון בית-משפט הינם היחידים היכולים להינקט לאכיפתו של צו תקף

רע"א 4254/95 פז חברת נפט בע"מ נ' הרצל ששון פור ואח', תק-על 95(3) 1353.

במקרה זה נפסק כי דין הבקשה להתקבל. אם סברו המפעילים כי דין הצו להתבטל, או שאין הוא בתוקף, היה עליהם להגיש בקשה לביטולו, דבר שלא עשו. משסבורה פז שהצו הופר, אין בפניה דרך אחרת אלא לנקוט בהליכי בזיון בית-משפט על-מנת לאכוף קיום הצו כל עוד עומד הוא בעינו ולא בוטל. זוהי הדרך היחידה לבקש אכיפתו. לפיכך, אין מקום שלא להיזקק להליכי הבזיון שהוגשו ולהשאיר את הנושא לבירור במהלך המשפט עצמו ועל הליכי הבזיון להתברר. אשר על-כן, מתבטלת החלטת בתי-המשפט קמא ויש לקיים את הליכי הבזיון בבתי-המשפט קמא.

כג. משנמצא כי בית-הדין הרבני הפעיל סמכותו מכוח חוק קיום פסק-דין של גירושין, הרי הדרך הראויה לתקיפת החלטתו נקובה בסעיפים 6(3) עד (5) לפקודת בזיון בית-המשפט

בש"פ 2007/96 יצחק גולדשמידט נ' שרה גולדשמידט ואח', תק-על 96(1) 162.

בית-הדין הרבני פעל מכוח סמכותו לפי סעיף 1 לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין) (הוראות שעה), התשנ"ה-1995. על-פי הוראת סעיף 3 לחוק הנ"ל יחולו במקרה דנן הוראות סעיפים 6(3) עד (5) לפקודת בזיון בית-המשפט, בהם נקבע כי משהוטל מאסר כפיה, יובא הדבר לידיעת היועץ המשפטי, אשר יביא את העניין, על-פי שיקול-דעתו, בפני הערכאה שהורתה על המאסר לשיקול נוסף. פנייתו של המבקש מכוח ההליך האמור נדחתה על-ידי היועץ המשפטי, ומשראה כך, פנה לבית-משפט זה בהליך שונה. משנמצא כי בית-הדין הרבני הפעיל סמכותו מכוח חוק קיום פסק-דין של גירושין, הרי הדרך הראויה לתקיפת החלטתו היא בדרך הקבועה בסעיפים 6(3) עד
(5) לפקודת בזיון בית-המשפט. אשר על-כן הבקשה נדחית.

כד. דין בעל השליטה והפיקוח על המפר כדין המפר – לעניין צו בית-משפט

רע"פ 7574/96 ד"ר בן-שנרך ואח' נ' נציגות הבית-המשותף ברחוב ארלוזורוב 25 תל-אביב, תק-על 96(3) 256.

במקרה זה נדונה שאלת הפרתו של צו מניעה על-ידי גורם שלישי נדונה בעבר בפני בית-משפט זה (ע"פ 423/88 נלבנדיאן נ' נלבנדיאן, פ"ד מד(3) 126). מבלי להתערב בקביעות העובדתיות של הערכאות קמא, ברי, כי אין המקרה דנן מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות מיוחדת או שאלה החורגת מן ההלכה שנקבעה ב- ע"פ 423/88 הנ"ל. כך גם אשר לטענה בדבר יריבות הצדדים. סוגיה זו נבחנה בשתי ערכאות והוחלט כי ההסכמה שיקפה את מצב הדברים, ומכל מקום, תיקון כתב-התביעה ריפא את הפגם נכון ליום הוצאת הצו. חיזוק למסקנה זו ניתן בהסכמה לתיקון כתב-התביעה. משאלו הם פני הדברים, דין הבקשה להידחות. ממילא פוקע גם עיכוב הביצוע מיום 4.11.96.

כה. על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם שאינו החייב על-פי הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו

ע"פ (חי') 11/96 רונית ברודר ואח' נ' שרה הלברשטיין, תק-מח 96(2) 1084.

הכלל הוא כי אין הרשות השופטת יכולה לדבר בשתי לשונות, כגון לקבוע לגבי אותה פרשה דבר והיפוכו. מטעם זה מן הראוי היה ששתי הבקשות נשוא הערעור נגד המערער והבקשה התלויה ועומדת נגד השותפים תידונה ביחד. והיה ותתקבל טענת המערער שחדל לנהל את העסק, יהא ניתן לראות בכך הגנה כי חוסר אפשרות למלא אחר פסק-הדין מהווה הגנה טובה בהליכים על-פי פקודת בזיון בית-משפט. כן יהא ניתן לדון במסגרת זו בשאלת חבותם של השותפים בציות לצווים הנ"ל בין אם תתקבל טענת המערער ובין אם לאו. על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם שאינו החייב על-פי הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו. צו המופנה כלפי פלוני, רק פלוני יכול לקיימו, אך אלמוני יכול להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הצו. נקיטת אמצעים כלפי אלמוני נעשים כדי להביא את פלוני לידי קיום הצו. על-כן, נקיטת אמצעים כלפי אלמוני היא במסגרת הכוח הניתן לבתי-המשפט כשקיימת מצד הזר מודעות בפועל על דבר קיום הצו השיפוטי, תוכנו והפרתו. לא נמצאו בטיעוני הצדדים עילה המצדיקה את התערבותנו בקביעותיו העובדתיות של בית-משפט קמא בשתי ההמרצות הנ"ל, והמסקנה היא כי המערער והשותפים הפרו את צו בית-המשפט. סמכותו של בית-משפט לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט אינה להעניש את מי שהפר את הצו בעבר אלא פניו לעתיד. בית-משפט בא לקבוע סנקציה אשר האיום העולה ממנה יהיה בו כדי להניא את הצד המפר מהמשך פעולת הפסול.

אי-מילוי הצווים הנ"ל מהווה ביזוי של בית-המשפט. כל עוד לא בוטלו, חובה על המערערים לציית להם ולקיימם. הקנס שיוטל על צד הממרה צו בית-משפט צריך שיהא משמעותי מבחינת כוח הכפיה אשר בו על-מנת שישיג את מטרתו. בית-המשפט קמא, בשקלו את גובה הקנס, ביקש להצביע על כך שההמריה לא תהא כדאית למערערים מבחינתם ותביא לקיום הצו. יחד עם זאת, דומה כי העובדה שהמשיבה חדלה למעשה להתגורר בדירה הנ"ל אלא יום בשבוע, יש בה כדי לפעול להקלת מה, שתתבטא במתן אפשרות נוספת ואחרונה למילוי הצווים בעתיד בכך כי נקטין את שעורי הקנסות לשליש הסכום שקבע בית-משפט קמא שישולמו על תנאי והתנאי הוא שלא ישולמו הקנסות אם יוסר השלט תוך חודש מיום מתן פסק-דין זה ותישמר הקפדה על סגירת העסק בחצות מכעבור חודש ואילך. אי-מילוי תנאי זה יחייב את המערערים בתשלום מחצית שעור הסנקציות שקבע בית-משפט קמא במלואם. בכפוף לאמור לעיל בקשר להפעלת הסנקציות והקטנת שיעורם נדחים שני הערעורים.

(ערעור שהוגש התקבל. עיקר הנימוק היה כי לא ניתנה למנוח הזדמנות להישמע בטענה כי מאז ההחלטה המקורית נשתנו הנסיבות, באופן שהוא חדל להיות בעל שליטה לקיים את הצו השיפוטי. "בית-משפט השלום סבר, ולדעתנו בטעות, כי קיים השתק פלוגתא החוסם את הטענה האמורה, ולפיכך אין מקום לברור נוסף. כאמור, אין בידינו לקבל עמדה זו. שכן, מה שהיה בעבר אינו משקף בהכרח את המציאות בזמן בירור הליך הבזיון הנוסף. מטעם זה לא ראינו להידרש לשאלה המשפטית אם פטירת המנוח מפקיעה את החיוב בקנס עקב בזיון בית-המשפט". ראה גם רע"פ 4953/96 עזבון המנוח דב ברודר ז"ל נ' הלברשטיין שרה ואח', תק-על 98(1) 351).

כו. אין בתי-המשפט שומעים את הסרבן, כל עוד לא טיהר עצמו מן הבזיון על-ידי ציות ומילוי

ע"פ (ב"ש) 223/96 החברה הכלכלית לפיתוח ב"ש נ' מב"ש מתכת ב"ש, תק-מח 96(3) 718.

במקרה זה דין הערעור להידחות. יש לזכור כי מטרתו של הליך בזיון בית-המשפט, היא להביא לידי קיומו של הצו והוצאתו מהכוח אל הפועל. המטרה העיקרית של פקודת בזיון בית-המשפט הינה ליצור אמצעי לקיום הוראות בית-המשפט ולמניעת התחמקות מביצוען. השימוש בשיקול-הדעת, על-פי פקודת בזיון בתי-המשפט, חייב להיעשות במסגרת המטרות, שלשמן הוענקה הסמכות, דהיינו להביא לידי כך, כי ביחסים האזרחיים שבין הצדדים יזכה צד לביצועו של הצו שניתן לטובתו.

את הליכי האכיפה לפי פקודת בזיון בית-המשפט יש לקיים, מעצם טבעם, במהירות וביעילות. לעניין סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, רואים את פסק-הדין המאשר את הפשרה כאילו הוא עצמו מורה על עשיית או אוסר עשיית מעשים המפורטים בכתב-הפשרה, אף שמעשים אלה אינם מפורטים בפסק-הדין. מובן הוא, שגם פסק-דין שאישר הסכם הרי הוא פסק-דין לכל דבר ועניין, והאמור כולל גם לעניין סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט ובלבד שיורה הוראה.

בדרך-כלל אין להזדקק לראיות חיצוניות בדבר כוונת בעלי הדין או בית-המשפט ויש לפרש את פסק-הדין או הצו ולפעול על פיהם לפי האמור בהם על פניהם ללא שמיעת ראיות נוספות. פסק-הדין במקרה הנוכחי הוא ברור וכולל הוראה ברורה בדבר המעשה שעל המערערות לעשות. בהסכם נאמר "אנו נתקן הטעון תיקון... בתוך שלושה חודשים מיום אישור ההסכם" מבלי לכלול כל הוראה בדבר עלות התיקון ובהמשך נאמר כי המשיבה תשלם את מחצית עלות התיקונים "עם מתן אישור של המפקח על כך שהעבודה נשוא ההסכם הסתיימה". קיימת איפוא הוראה חד-משמעית וברורה למערערות לבצע את התיקון תוך ציון מועד וללא התייחסות לעלות וקיימת הוראה לגבי תשלום חלקה של המשיבה לאחר השלמת העבודה באופן שאין לומר שהמשיבה הפרה גם היא מצידה או תרמה לעיכוב ביצוע העבודות שכן חובתה לתשלום היתה צריכה להיכנס לתוקף רק עם גמר ביצוע העבודה וזו כאמור לא רק שלא הסתיימה אלא אף טרם החלה. ההוראה בדבר ביצוע התיקונים שנכללה בהסכם שקיבל תוקף של פסק-דין התייחסה לחוות-הדעת שצורפה לתביעה ובה פורטו כל התיקונים שיש לבצעם באופן מפורש ומפורט כך שאין מקום לטענות בדבר אי-בהירות הוראות פסק-הדין. בנוסף, בהסכם נקבע גם אמצעי ברור וחד-משמעי שיבדוק ויאשר אם התיקונים בוצעו או לא בוצעו ולו היו מפעילים את ההוראות האלה ניתן היה לבצע את חובת התיקונים על-פי ההסכם בפסק-הדין ואין לומר שקיימת אי-בהירות שלא מאפשרת את ביצוע פסק-הדין ואכיפתו על-פי פקודת בזיון בית-המשפט.

בית-המשפט קמא צריך היה במסגרת זו לשמוע ראיות רק לגבי השאלה אם הוראת פסק-הדין בדבר ביצוע התיקונים קויימה או לא קויימה. ובעניין זה, לאחר שלא היתה מחלוקת כי התיקונים לא בוצעו, לא היה מקום לכל הטענות של המערערות כי המשיבה צריכה היתה להוכיח את טענותיה מעבר לכל ספק, כפי שנטל הראיה מחייב בהליך פלילי, שכן, כאמור, אין מחלוקת שהתיקונים לא בוצעו.

אין בתי-המשפט שומעים את הסרבן, אין נזקקים לדבריו, כל עוד לא טיהר עצמו מן הבזיון על-ידי ציות ומילוי. דברים אלה מבטאים נורמה שהיא בהחלט ראויה וראוי לאמצה ולנהוג על-פיה. יהיה זה מאוד בלתי-הגיוני שבשל העובדה שהמערערות פנו למהנדס מטעמן וקיבלו ממנו הערכת מחיר שונה יתבטל למעשה כל ההליך הנוכחי שנוהל בפני בית-המשפט וייקבע כי פסק-הדין שניתן במסגרתו על-פי הסכמת הצדדים הוא בלתי-ברור וחסר ערך והמשיבה תופנה להגשת הליך חדש כאילו לא נעשה דבר. הדרך הנכונה והראויה היא, שהמערערות תבצענה את שקיבלו על עצמן ואת שחוייבו בו בפסק-הדין וכל טענות ומענות שיש להן יעלו רק לאחר מכן.

כז. אין להפעיל עונש בגין בזיון – אם הסרבן מראה כי אין באפשרותו כעת לציית לצו, כגון במקרה שהשליטה על הנכס שבגינו ניתן הצו – איננה בידו עוד או שהוא לבדו אינו יכול לקיים את הצו; אם תאגיד אינו מקיים את הוראות הצו, ואינו משלים את חיוביו על-פי פסק-הדין, אין זאת, כי אם הרוח החיה (מנהל התאגיד) אינו עושה זאת, והרי תאגיד אינו יכול לעשות פעולה או להימנע מעשותה אלא באמצעות האורגנים שלו.

ה"פ (י-ם) 584/96 יצחק כהן נ' פאטאש בע"מ, תק-מח 98(1) 2105.

במקרה זה עולה השאלה, האם אי-ציות הנשען על טענה כי הצו פגום – אינו מוצדק, ויש תחילה לציית לצו ורק אחר-כך להשיג עליו? במשפטנו הורחבה האפשרות להצדיק אי-ציות בנסיבות מסויימות, כגון: הגשת ערעור על ההחלטה השיפוטית ובקשת עיכוב ביצוע או הפרה בשגגה, או סיבות אחרות שהלכו והתרחבו בפסקי-דין שונים.

עלינו לשאול, מהי השפעת אי-האפשרות לציית לצו השיפוטי, על הבזיון. נפסק, כי אין להפעיל עונש בגין בזיון – אם הסרבן מראה כי אין באפשרותו כעת לציית לצו, כגון במקרה שהשליטה על הנכס שבגינו ניתן הצו – איננה בידו עוד או שהוא לבדו אינו יכול לקיים את הצו. גישה זו גם נובעת מכך שתכלית הציווי לפי פקודת בזיון בית-המשפט, שעניינו אכיפת הצו השיפוטי – צופה פני עתיד, לאמור הווה מתמשך ועתיד, ואם האובייקט, נשוא הצו השיפוטי, אינו בידי הסרבן או שאין לו שליטה עליו – מה טעם לכפות עליו דבר שאין הוא יכול לבצעו. גישה תרופתית מעשית זו, נוטה איפוא להעלים עין מהתנהגות המבזה בעבר ומרכזת את תשומת הלב לשאלת יעילות הסנקציה הכפייתית בהווה ובעתיד הקרוב הנראה לעין. דומה, שמן הראוי לפנות לבתי-המשפט "שיעיין מחדש בהחלטתו" לנוכח נסיבות חדשות או בשל כך שביצוע הצו יצור מצב של אי-חוקיות או חוסר אפשרות לביצוע. זאת, לעומת מצב של בזיון והימנעות מנקיטת פעולה לתיקון המצב שיצר הצו השיפוטי.

בנסיבות דנן, אין מקום לתקוף את פסק-הדין, שניתן לפני יותר משנה, כאשר המשיבים או מי מהם לא נקפו אצבע, בדרך של הליך משפטי, כדי לתקוף את פסק-הדין, והמתינו עד להגשת הבקשה לצו לפי פקודת בזיון בית-המשפט שנקט המבקש.

אם התאגיד (המשיבה) אינו מקיים את הוראות הצו, ואינו משלים את חיוביו על-פי פסק-הדין, אין זאת, כי אם הרוח החיה (פוטש - מנהל התאגיד) אינו עושה זאת, והרי תאגיד אינו יכול לעשות פעולה או להימנע מעשותה אלא באמצעות האורגנים שלו, ולענייננו מנהל התאגיד ובעליו הוא פוטש. זאת וגם זאת: פוטש טען בפני בית-המשפט והדבר עובר כחוט השני בכל טיעוניו בהליך זה, כי הוא זה שעושה כמיטב יכולתו כדי להביא לקיום הצו, והוא זה שטוען שהצו השיפוטי אינו ניתן לביצוע – אם בשמו הוא ואם בשם התאגיד. הינה כי כן, אם הצו לא בוצע עד כה, הרי זאת משום שפוטש הוא זה שפועל לקיומו או לאי-קיומו. משום כך, נדחית הבקשה לסילוק על הסף של בקשת המבקש לקבלת צו לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט.

כח. אין בהודעת הממונה על ההגבלים העסקיים שאינה מסקנתית, כדי לפטור בעל-דין מקיומו של צו מניעה

ת"ה (חי') 756/96 סונול ישראל בע"מ נ' חיר נימר חלבי, תק-מח 96(2) 303.

עובדות המקרה כאן היו כי ההסכם מיום 26.10.93 קובע שעל המפעיל (חלבי) לרכוש מסונול באופן בלעדי במשך כל תקופת ההסכם את כל הדלקים, השמנים ומוצרי הלוואי המופצים על-ידי סונול והוא מתחייב שלא לעסוק בתקופה זו באחסון, שיווק, והפצה של דלקים, מוצרי דלק ושמנים של חברות אחרות או ספקים אחרים. בנו של המשיב הסכים לכך שלצורך הבקשה לסעד זמני יקיים המשיב את כל הוראות ההסכם מיום 26.10.93 שבינו לבין סונול. משמעות הצהרה זו, שקיבלה תוקף של החלטת בית-המשפט, היתה ברורה בהחלט לחלבי.

חלבי היה מודע למשמעות ההחלטה שניתנה ביום 14.6.95, ותוצאותיה. החלטה כזו ניתנת בהחלט לאכיפה במסגרת הליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט. אם סבור חלבי שיש הצדקה עניינית לתקן או לשנות את ההחלטה מיום 14.6.95 עליו להגיש בקשה מתאימה אך אין הוא רשאי על דעת עצמו להפר הוראותיה.

ההודעה המעדכנת של הממונה על הגבלים עסקיים, בנוגע להסדר כובל אותו מקיימת לכאורה חברת סונול, מיום 14.12.95, מותלית עד להכרעה בהליכים המשפטיים, ולכן כל עוד סוגיה זו לא הוכרעה סופית, אין חלבי רשאי להסתמך על כך ואין הוא רשאי לראות עצמו פטור מהוראות הסכם ההתקשרות מתאריך 26.10.93 ומהחלטת בית-המשפט מיום 14.6.95. לפיכך, עד שלא יאושר ההסדר על-ידי הערכאות הנוגעות לעניין אין לו נפקות לגבי תחנת חלבי ולגבי חובת קיום צו המניעה שניתן על-ידי בתי-משפט זה. נראה לכן, שחלבי אכן הפר את הוראות החלטת בית-המשפט מיום 14.6.95 ולכן זכאית סונול לכך שבית-המשפט יכוף על חלבי לקיים את צו בית-המשפט בהתאם להוראות סעיף 6 של פקודת בזיון בית-המשפט.

נפסק כי השימוש בסמכותו של בית-המשפט לפי פקודת בזיון בית-המשפט לא נועדה להעניש את הממרה על ארועי העבר אלא לדאוג לכך שהצו יקויים בעתיד ובמסגרת שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט אין זה ראוי, אלא במקרים מיוחדים, להימנע מלעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט.

כט. מחובתו של בית-המשפט לעשות כל אשר ניתן כדי לגרום לכך שצווי בית-המשפט יקויימו על-ידי הצדדים שאם לא כן אין כל משמעות למתן הצווים וזו משמעותו של בזיון בית-משפט

לנושא זה ראו דברי כב' השופט ברק (כתוארו אז) ב- ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' מעדי סלמאן, פ"ד לג(3) 101:

"... המטרה העיקרית העומדת ביסוד הסמכות הקבועה בסעיף 6 היא לגרום לכך כי ביחסים האזרחיים שבין הנפגע לבין הממרה יזכה הנפגע בעתיד לביצוע הצו שניתן לטובתו."
ת"א (ת"א) 1350/96 פז חברת נפט בע"מ נ' משה רשקס ואח', תק-מח 2004(1) 1316.

נפסק מפי כב' השופטת רות לבהר שרון:

"1. בפני בקשה, שהוגשה על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט – 1936 (להלן: "הפקודה"), לחייב את המשיבים, המשמשים כמפעילים קמעונאים של תחנת דלק מטעמה של המבקשת, לציית לצו המניעה הזמני, שניתן על-ידי כב' השופט שלו ז"ל בתיק המר' 15080/96, ואשר סויג בהחלטת כב' השופט זפט מיום 4.6.03, כדלקמן:
'משניתן צו זמני האוסר על המבקשים לרכוש מוצרי נפט ממתחריה של פז, ומשנקבע לאחר מכן שאין לחייב את המבקשים לשלם עבור המוצרים את המחירים הנקובים במחירון שפז ביקשה לאכוף על המבקשים, נראה לי שיש להיעתר לבקשת המבקשים ולהתנות את הכבילה לפז בכך שהמוצרים יסופקו למבקשים במחיר שאינו עולה על המחיר בו המוצרים נמכרים לתחנות אחרות, ואם קיימים מחירים שונים – במחיר הנמוך ביניהם...'
המבקשת טוענת כי בהתאם לצו המניעה יש לחייב את המשיבים להימנע מלרכוש, לשווק או למכור דלקים, המסופקים ומשווקים, שלא על-ידי המבקשת או מטעמה, ולא לעשות כל שימוש במתקני התחנה בקשר עם דלקים שאינם מסופקים במישרין על-ידי המבקשת.
ואלה העובדות הצריכות לעניין:
2. המשיבים הם נכי צה"ל, אשר במסגרת תוכנית שיקום של משרד הביטחון, הוענקה להם זכות להקמת תחנת דלק. בשנת 1981, התקשרו המשיבים עם המבקשת במערכת הסכמים, על-פיהם התחייבה המבקשת להקים תחנת דלק ולספק את הציוד הדרוש להפעלתה, והמשיבים התחייבו לרכוש את כל מוצרי הנפט מהמבקשת, בהתאם למחירון ובניכוי העמלות להם יהיו זכאים.
במסגרת ת"א 1350/96 בו תבעה המבקשת אכיפת התחייבויות המשיבים על-פי ההסכמים שבין הצדדים, והענקת סעדים זמניים, ולאחר שבין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלת מחירי רכישת המוצרים, נעתר כב' השופט שלו ז"ל ביום 17.2.97 לבקשת המבקשת לצו מניעה זמני ואסר על המשיבים לרכוש מוצרים שלא מהמבקשת. זאת לאחר שהתברר כי המשיבים עשו דין לעצמם ורכשו מוצרים שאינם מתוצרת המבקשת.
בהמשך להחלטה זו, ניתנה ביום 14.5.97 על-ידי כב' השופט שלו ז"ל החלטה נוספת לפיה נדחתה בקשת המבקשת לחייב את המשיבים לשלם את מחירם המלא של הדלקים על-פי המחירון. זאת לאור העובדה כי התחנה המופעלת על-ידי המשיבים משלמת עבור הדלקים מחיר קמעונאי בשונה ממחיר המחירון.
בעקבות החלטה זו בחרו המשיבים להפחית באופן חד-צדדי, סכומים קבועים מהתשלום שהגיעו למבקשת, ואשר מהווים לטענת המשיבים את ההפרש בין המחיר שהם נדרשים לשלם לבין המחיר הראוי לטענתם.
3. בהתאם להסדר ביניים מיום 15.4.02, הסכימו הצדדים כי המבקשת תעניק למשיבים הנחה בשיעור של 0.85 ש"ח לליטר סולר. בהתאם להסכמה זו חזרו המשיבים ורכשו מהמבקשת סולר למשך תקופה קצרה. ואולם, על-אף ההסדר, המשיכו המשיבים לטעון כי לנוכח התחרות הקיימת בין התחנה לבין תחנות אחרות – יש להרחיב את סביבת התחרות ולהגדיל את ההנחה לליטר סולר. בשלב זה, החלו המשיבים באופן חד-צדדי להפחית סכומי כסף מהתשלומים שהגיעו למבקשת, בטענה שמדובר בהנחה שמגיעה להם, ובמהלך אוגוסט 2002 חדלו לרכוש סולר מהמבקשת.
לאור זאת, הגישה המבקשת ביום 5.1.03 בקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט בטענה שהמשיבים ממשיכים להפר את צווי המניעה שניתנו נגדם. במהלך הדיון שהתקיים בפני כב' השופט אזר, הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה לפיה ימנעו המשיבים מלרכוש מוצרי דלק מספקים זרים, בעוד המבקשת מצידה תעניק להם הנחה גבוהה יותר על כל ליטר סולר שיימכר בתחנה.
על-אף הסכמה זו, המשיכו המשיבים לטעון כי מערכת ההסכמים שבין הצדדים היא כובלת וכי על המבקשת ליתן להם הנחה גבוהה יותר במחירי הסולר המסופקים על ידה. המשיבים פנו לבית-המשפט בבקשה נוספת למתן סעד זמני שיורה למבקשת להשוות את רמת ההנחה שניתנה להם לליטר סולר להנחה שניתנה לתחנות מרוחקות יותר.
ביום 4.6.03 נעתר כב' השופט זפט לבקשת המשיבים וקבע כדלקמן:
'... נראה לי שיש להיעתר לבקשת המבקשים ולהתנות את הכבילה לפז בכך שהמוצרים יסופקו למבקשים במחיר שאינו עולה על המחיר בו המוצרים נמכרים לתחנות אחרות, ואם קיימים מחירים שונים – במחיר הנמוך ביניהם...'
4. המבקשת טוענת כי בעקבות החלטת כב' השופט זפט היא הודיעה למשיבים כי תגדיל את השתתפותה בהנחות על מחירי הסולר, באופן שהיקף ההנחה יעמוד על ההיקף הגבוה ביותר מבין התחנות אליהן הפנו המשיבים את בית-המשפט בבקשתם. המבקשת טענה עוד כי המשיבים אינם יכולים לטעון כי החלטת כב' השופט זפט מאפשרת להם להפר את צו המניעה שניתן על-ידי כב' השופט שלו, ולהמשיך לרכוש מוצרים שלא מהמבקשת, ולשווקם תחת סמלה המסחרי.
המבקשת טוענת עוד כי במעשיהם מפרים המשיבים במכוון את צווי המניעה שניתנו, וכי על-אף שהיא הודיעה למשיבים על הסכמתה להגדלת השתתפותה בהנחה לליטר סולר, הציגו לה המשיבים תנאים שונים לרכישת מוצרי דלק, ובין היתר טענו כי 'מחיר הדלק הנמכר בתחנות עצמן אינו רלבנטי'. (סעיף 3 למכתב בא-כוח המשיבים מיום 10.6.03). עוד טענו המשיבים כי יש להשוות בינם ובין תחנות מרוחקות, הגוזלות מהן לקוחות, הגם שתחנות אלה אינן פועלות על-פי הסכם קמעונאי, משום שמדובר בתחנות דלק בבעלות פרטית.
משלא נעתרה המבקשת לבקשתם, חדלו המשיבים שוב, באופן חד-צדדי, לרכוש מוצרים מהמבקשת, והפעילו את התחנה באמצעות דלקים שנרכשו מחברות זרות.
5. המשיבים טוענים כי דין הבקשה להידחות על-הסף, שכן החלטות כב' השופט שלו וכב' השופט זפט הן זהות, ומשמעותן שעליהם לרכוש את המוצרים מהמבקשת, כאשר הם משלמים את המחיר הזול ביותר האפשרי ביחס לתחנות פז אחרות להן משווקת המבקשת מוצרי דלק. עוד טענו המשיבים כי היה בכוונתם לקיים את הצווים כלשונם והם פנו למבקשת והזמינו דלק, אך המבקשת סירבה לספק להם את המוצרים במחיר הזול ביותר האפשרי. בנסיבות אלה חדלה המבקשת לספק להם דלק, ולכן הם נאלצו לרכוש את מוצרי הנפט ממקור אחר, לשם המשך הפעלת התחנה.
דיון:
6. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובמסמכים הנלווים להם, אני מוצאת כי אין מחלוקת עובדתית על כך שהמשיבים חדלו לרכוש מוצרי דלק מהמבקשת, וכי השאלה אם יש מקום להעניק סעד על-פי פקודת הבזיון, היא משפטית בעיקרה.
על המבקשת להוכיח קיומם של שני שלבים; בשלב הראשון עליה להוכיח כי מבחינה עובדתית לא מילאו המשיבים אחר הצווים שניתנו על-ידי בית-המשפט, ובשלב השני עליה להוכיח את היסוד הנפשי הדרוש לצורך ביסוס טענתה. פרופ' אליהו הרנון בספרו בזיון בית-משפט על-ידי אי-ציות, ירושלים, תשכ"ה- 1965, בעמ' 295 קובע כי המידה הדרושה להוכחת הפרת הצו, במסגרת הליכים אזרחיים, ראוי שתעלה על מידת ההוכחה הרגילה הדרושה, זאת בשל הזהירות הנדרשת מבית-המשפט בעת הפעלת הסנקציות הקבועות בפקודת הבזיון.
לצורך הוכחת קיום התנאי הראשון, יש לפרש את הצווים שניתנו על-ידי בית-המשפט. הפירוש יינתן בהתאם לתכליתם של הצווים. על המבקשת להוכיח כי התנהגות המשיבים היא בניגוד להחלטות בית-המשפט. החלטתו של כב' השופט שלו אסרה על המשיבים לרכוש ולאחסן מוצרי נפט שנרכשו מספקים אחרים. כב' השופט זפט בהחלטתו קבע כי המוצרים שיסופקו למשיבים על-ידי המבקשת צריכים להיות במחיר שאינו גבוה מהמחירים שנגבים מתחנות דלק אחרות בסביבה.
7. על-אף שהמבקשת קיימה את הצו שניתן נגדה, והתחייבה להגדיל את ההנחה הניתנת לליטר סולר בהתאם להחלטת בית-המשפט, בחרו המשיבים להמשיך ולהפר את הצו שניתן נגדם בכך שהמשיכו לרכוש דלקים מספקים זרים, ואף הודו בכך, וטענו שהסיבה למעשיהם נובעת מהתנגדות המבקשת להפחית את מחיר הדלקים המסופקים על ידה, עוד מעבר להנחות עבור ליטר סולר שניתנו לתחנות דלק אחרות. לאחר שמיכלית שנשלחה מטעם המבקשת לפרוק סולר ביום 9.6.03, שבה על עקבותיה בערבו של אותו יום, כשהיא מלאה, התגלה כי המשיבים בחרו לרכוש דלקים מספקים זרים. המבקשת צירפה (נספח כ"ג לבקשה) תמונות שצולמו לטענתה בתחנה, ואשר מוכיחות כי מיכליות זרות פרקו מוצרי סולר מתוצרת זרה למיכלי התחנה, בניגוד להחלטות בית-המשפט.
לצורך הוכחת התנאי השני, היסוד הנפשי, אין צורך להוכיח מצב נפשי מיוחד ואין צורך להוכיח כוונה להפרת הצו. די בכך שמעשי המפר הם בניגוד לצווי בית-המשפט. המטרה היא לדאוג לקיומו ואכיפתו של הצו בעתיד. יפים לעניין זה דברי כב' השופט חשין ב- ע"פ 2351/95 "מובי" בירנבאום בע"מ ואח' נ' הניה שמעוני, פ"ד נא(1) 661:
'...דעתנו נוטה איפוא למסקנה זו, שלעניין חיובו של נתבע בהליכי בזיון בית-משפט שנועדו לאכיפת צווי בית-משפט, אין הכרח כי בלב הנתבע תשכון "מחשבה פלילית" ספציפית של "כוונת הפרה" או של מצב נפשי בדומה לה. די בכך שהנתבע מודע למעשיו או למחדליו ו"בזיון בית-משפט" קם ונהייה.' (ההדגשה שלי – ר.ל.ש)
אני סבורה כי המבקשת הוכיחה שהמשיבים הפרו במעשיהם את הוראות בית-המשפט וכי העובדה שהם רוכשים את הדלקים מספקים אחרים ולא מהמבקשת, כפי שלמעשה הודו די בה כדי להוכיח את היסוד הנפשי הנדרש.
לאור האמור לעיל, השתכנעתי כי שני התנאים להענקת סעד על-פי פקודת הבזיון התקיימו במקרה זה.
8. אכיפה מכוח סעיף 6 לפקודה, אינה הליך פלילי הקובע אחריות ומטיל עונש, ואינה הליך אזרחי גרידא. זהו הליך שבא להבטיח כי בעתיד לא תהינה הפרות נוספות. המטרה איננה עונשית. העונש הוא רק אמצעי להביא לאכיפת הצו. יפים לעניין זה דברי כב' השופט ברק (כתוארו דאז) ב- ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון, פ"ד לד(4) 231:
'סעיף 6 לפקודה אינו סעיף עונשין, ואינו קובע עבירות, אך הוא גם לא סעיף "אזרחי" רגיל הקובע חרופה אזרחית, זו הוראה GENERIS SUI המצויה באותו תחום דימדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך הפלילי.'
הלכה היא כי שימוש בצווים בהתאם לסעיף 6 לפקודה הוא זהיר, ובכל מקרה בו ההחלטה אינה חד-משמעית, אין אוכפים אותה על-פי הפקודה (ראה לעניין זה רע"פ 7148/98 ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלזניאק ואח', תק-על 99(2) 1271). בבואו של בית-המשפט לדון בבקשה שהוגשה על-פי סעיף 6 לפקודה, אין מקום לגלות גמישות בפירוש ההחלטות שמבקשים את אכיפתן. יש לקיים החלטות אלה ככתבן וכלשונן.
במקרה זה, אני סבורה כי הצווים שניתנו על-ידי בית-המשפט הם ברורים וחד-משמעיים, ואין כל מקום לפרשנות נוספת.
9. מחובתו של בית-המשפט לעשות כל אשר ניתן כדי לגרום לכך שצווי בית-המשפט יקוימו על-ידי הצדדים שאם לא כן אין כל משמעות למתן הצווים וזו משמעותו של בזיון בית-משפט. ראה דברי כב' השופט ברק (כתוארו אז) ב- ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' מעדי סלמאן, פ"ד לג(3) 101:
'... המטרה העיקרית העומדת ביסוד הסמכות הקבועה בסעיף 6 היא לגרום לכך כי ביחסים האזרחיים שבין הנפגע לבין הממרה יזכה הנפגע בעתיד לביצוע הצו שניתן לטובתו.'
ראה לעניין זה גם ע"פ 658/82 שמדר מעליות בע"מ ואח' נ' בן צבי, פ"ד לח(1) 136, וכן דברי דר' אליהו וינוגרד בספרו צווי מניעה – חלק כללי, הוצאת הלכות בע"מ, 1993, עמ' 274-276.
מכל ההתדיינות המשפטית בתיק עד כה מצטיירת תמונה קשה של סכסוך ארוך בין הצדדים, שנראה כי יסתיים רק לאחר שימוצו כל ההליכים המשפטיים האפשריים בתיק העיקרי כל עוד מתבצר כל צד בעמדותיו. יחד עם זאת, אין בכך כדי לשמש הצדקה להפרת צווי ביניים של בית-המשפט על-ידי מי מהצדדים.
סוף דבר
10. ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים, ואשר ניתן לו תוקף של החלטה ביום 5.1.03 הוא ברור, ואין בית-המשפט נדרש לפרשו. כך גם לגבי החלטתו המנומקת של כב' השופט זפט. המשיבים נדרשו למלא אחר החלטות בית-המשפט ולרכוש את הדלקים מעת המבקשת שהסכימה למלא אחר ההחלטות ולמכור את הדלקים בהנחה מקסימלית. זאת, גם אם סבורים המשיבים כי על המבקשת לספק להם דלקים במחיר זול עוד יותר. השאלה האם מגיעה הנחה במחיר לליטר סולר, שייכת למחלוקת בתיק העיקרי והיא אינה יכולה להוות נימוק להפרת צווי המניעה שניתנו עד להכרעה במחלוקת העיקרית. לא ניתן להתנות על חיובי הצדדים כפי שעולה מההחלטות, שהינם ברורים וחד-משמעיים.
11. לאחר שמצאתי כי צווי המניעה לא קוימו וכי המשיבים לא פעלו על-פי ההסכם הדיוני שנחתם, אני סבורה כי קיימת הצדקה למתן צו לפי סעיף 6 לפקודה על-מנת לאכוף על המשיבים את קיום הצווים.
לעניין הסנקציה הראויה במקרה זה, קיימת חשיבות להתנהגות שני הצדדים. כפי שעולה מכלל העובדות והטענות, אין לי ספק שגם התנהגותה של המבקשת אינה עולה בקנה אחד עם החלטות בית-המשפט כלשונן, שכן היא סירבה תחילה לספק למשיבים מוצרים במחירים הנמוכים ביותר מבין ההנחות הניתנות לתחנות פז אחרות. התנהגות זו של המבקשות יש להביאה בחשבון בעת קביעת הקנס לאכיפת החלטות בית-המשפט.
מאידך, הפרה של צד אחד, איננה מהווה הצדקה לצד השני להפר מצדו את שנקבע בהחלטות בית-המשפט. כל הפרה עומדת בעינה. העובדה שגם המבקשת הפרה בעבר את הצווים וההחלטות של בית-המשפט, איננה ממעיטה מהחומרה של הפרת הצד השני, מה גם שאין מענישים על הפרה בעבר (ראה לעניין זה ספרו של עורך-דין קשת מ', בזיון בית-המשפט, ההוצאה לאור של לשכת עורכי-הדין, תשס"ב-2002, עמ' 134).
לאור כל האמור לעיל הנני קובעת כי צו המניעה הופר על-ידי המשיבים, ועל-מנת לכפות את קיומו הנני מטילה על המשיבים קנס בסך של -.2,500 ש"ח לכל יום נוסף של הפרה החל מ- 15 יום מיום המצאת החלטה זו לצדדים.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות."

ל. החלטה שאינה נותנת אף אחד מהסעדים שמוסמך בית-הדין לתת מכוח הפקודה, אלא סעד שונה לחלוטין, המתייחס לעבר, לטובת צד באופן ישיר ובלא נתינת אפשרות טיעון לצד שכנגד – הינה החלטה שניתנה בחוסר סמכות, והיא בטלה מעיקרה

דב"ע נו/9-18 המוסד לביטוח לאומי נ' יפה דריהם, תק-אר 96(3) 166.

בהתקיים נסיבות מיוחדות ומסויימות יעדיף בית-הדין, חרף מחדלי בעל דין, את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט וצדק, על פני מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת; זאת תוך חיוב הצד הרשלן בהוצאות נאותות. בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שמדובר במועד שנקבע על-ידי בית-הדין ולא בחיקוק; בהתחשב בתקופת האיחור הקצרה יחסית; ובהתחשב בכך שלמעשה הוגשה בקשה למתן ארכה טרם ההחלטה, נראה כי היה מקום ליתר סלחנות כלפי המוסד. וחשוב מכך – בקשת המשיבה היתה, כפי שנאמר בהחלטת בית-הדין האיזורי מיום 10.6.96, בהליך לפי פקודת בזיון בית-המשפט. בהליך כזה, הצופה פני עתיד, ניתן להטיל קנס או מאסר כדי לכפות קיומו של צו (סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט, החל מכוח סעיף 38 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969). קנס המוטל מכוח הפקודה משולם לאוצר המדינה ולא לצד המבקש את הצו, ובכל מקרה, לא ינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא לאחר שניתנה לממרה הזדמנות להשמיע טענותיו (סעיף 6(ב) לפקודה). בענייננו לא ניתן אף אחד מהסעדים שמוסמך היה בית-הדין לתת מכוח הפקודה, אלא סעד שונה לחלוטין, המתייחס לעבר, ולטובת המשיבה באופן ישיר. כל זאת אף מבלי שניתנה למוסד הזדמנות לטעון. בנסיבות אלה, החלטת בית-הדין קמא ניתנה בחוסר סמכות, והיא בטלה מעיקרא.

לא. הסכם פשרה ברור וחד-משמעי, שנערך בין בעלי הדין – ניתן להפעיל כלפיו את הוראות פקודת בזיון בית-משפט

בש"פ 303/97 החברה הכלכלית לפיתוח ב"ש ואח' נ' מב"ש מתכת ב"ש, תק-על 97(1) 95.

נפסק כי שינוי בהלכה מבית מדרשו של בתי-המשפט העליון הינו בבחינת טעם מיוחד להארכת מועד, אך זאת בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, סמיכות זמנים בין ההחלטה שעליה מבקשים לערער לבין ההלכה הפסוקה החדשה, והאחר – פניית בעל הדין לבתי-המשפט סמוך לאחר מתן פסק-הדין המחדש. המבקשים אינם עומדים בדרישה הכפולה בדבר סמיכות הזמנים שתוארה לעיל. ראשית, ההחלטה שעליה מבקשים לערער ניתנה אחרי ההלכה "החדשה". שנית, הפניה לבית-משפט זה נעשתה כשבעה חודשים לאחר שניתן פסק-הדין "המחדש", לפי הטענה. אולם, לא בכך העיקר. עת בוחנים את פסק-דינו של בית-משפט זה בעניין תשלו"ז, רואים בעליל, כי פסק-הדין איננו מחדש הלכה ואיננו קובע נורמה משפטית חדשה שלא היתה קיימת לפני כן. המדובר בפסק-דין המאמץ את ההלכה הקיימת ומיישם אותה לעובדות שבפניו, תוך הגדרת הכללים החלים פעם נוספת, במילים אחרות.

פסק-דין תשלו"ז אינו משנה את ההלכה הפסוקה עליה סמכו שתי הערכאות הראשונות את החלטותיהן בקבלן את תביעת המשיבה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. בפסק-הדין האמור חוזר ומאשר בית-המשפט את העיקרון, לפיו "…מקום שפשרה אינה מסויימת דיה, אם כיוון שאינה מפרשת סכום, ואם מאחר שלא עולה ממנה דרך מוסכמת להסדרת הסכסוך שבין הצדדים באורח סופי, הרי לא ניתן להביא לביצועה בדרך של הוצאה לפועל. ובכל אופן, אם הופרה פשרה מוסכמת או אז מתהווה עילה חדשה אותה אפשר להביא בפני בית-משפט מוסמך". החידוש שמבקשות המבקשות ללמוד מן המילים "באורח סופי" שבמובאה שלעיל לאו חידוש הוא, ואין להסיק מצרוף מילים זה כשלעצמו כי שגה בית-המשפט המחוזי עת קבע כי חיובי המבקשות על-פי הסכם הפשרה ברורים וחד-משמעיים.

לב. נטל הוכחתי גבוה בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק-דין הכופה ציות

רע"א 402/97 חן-יוסף ואח' נ' קיבוץ תל-קציר, תק-על 97(1) 787.

ההחלטה במקרה זה באה לסייע בביצועו של פסק-דין שניתן לפני למעלה מארבע-עשרה שנה ולפי קביעת בית-משפט השלום בטבריה לא קויים עד היום חרף נסיונות המשיב לאכפו. אף שהמבקשים טוענים לנזק בלתי-הפיך אין הם מפרטים מהו נזק זה ומדוע הוא בלתי-הפיך, לא כל שכן אין הם מראים מדוע נזקם עולה על נזקו של המשיב, שזכה בדינו. הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית.

לג. אין לנקוט באמצעי כה קיצוני כמאסר, אלא במקום שבו המדובר בהפרת צו חד-משמעי, שתוכנו אינו ניתן ליותר מפירוש אחד

ע"פ 823/97 דניאל ביטון נ' עזבון איבויקה שיף ז"ל ואח', תק-על 97(1) 204.

כאן נדונה בקשה לעיכוב ביצוע פקודת מאסר שניתנה כנגד המבקש בבית-המשפט המחוזי בחיפה במסגרת הליכי בזיון בית-משפט. המבקש הינו בעל השליטה והמנהל של חברת ל.ב.ד. עבודות מתכת בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה). במסגרת הליכי הפירוק המתנהלים נגד החברה, הגיע המבקש לכלל הסכם פשרה עם המשיב – עזבון של נושה של החברה – שביקש את פירוקה, לפיו ישלם לו, דרך קופת הפירוק, עליה מופקד הכנ"ר (המשיב 2), סכום כסף מסויים; וזאת בכפוף לתנאים שקבע הכנ"ר, ובהם הצגת אישורים בדבר ביטול הוכחת – או הוכחות – חוב בדין קדימה, שהוגשו לכנ"ר. בית-המשפט נתן להסכם הפשרה האמור תוקף של פסק-דין. המבקש לא המציא את האישורים האמורים גם לאחר שניתנה לו ארכה להמצאתם; והמשיב 1 פנה לבית-המשפט וביקש לאכוף ביצוע הצווים שבהם ציווה בתי-המשפט על המבקש להמציא את האישורים הנ"ל. בית-המשפט נעתר לבקשה והורה על מאסרו של המבקש על-פי הוראות סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. כנגד הוראה זו הוגש ערעור לבית-משפט זה, והבקשה היא לעכב את ביצוע ההוראה עד למתן פסק-הדין בערעור.

נוסח הסכם הפשרה – לרבות תנאי הכנ"ר להם הינו כפוף – מותיר בספק את טיבם של האישורים שעל המבקש להמציא לכנ"ר: האם אלה צריכים להתייחס אך ורק לחיובים שמקורם בעסקה שבגינה הסכים המבקש לשלם למשיב 1 את סכום הפשרה, או שמא הם מתייחסים לכלל החיובים בדין הקדימה שבקשר אליהם הוגשו הוכחות חוב לקופת הפירוק. נפסק כי הלכה פסוקה היא כי מאסר לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט אינו עונש אלא אמצעי לאכיפת ציות של צו בית-המשפט; ומטבע הדברים, שאין לנקוט באמצעי כה קיצוני כמאסר, אלא במקום שבו המדובר בהפרת צו חד-משמעי, שתוכנו אינו ניתן ליותר מפירוש אחד. על פני הדברים, הצו העומד בבסיס פקודת המאסר אינו "חד-משמעי"; ואין לומר כי סיכויו של המערער לזכות בערעורו קלושים במידה המצדיקה דחיית הבקשה. מטעם זה – ומבלי לנקוט עמדה באשר לטענתו של המבקש כי התחייבותו להמצאת האישורים האמורים הינה כלפי הכנ"ר ולא כלפי המבקש 1 – מוחלט לעכב את ביצוע פקודת המאסר עד למתן ההחלטה בערעור.

לד. תיקון צו מניעה לנוכח אי-בהירותו ופגיעה אפשרית בצדדים שלישיים; דחיית בקשה לפי סעיף 6 לפקודה

רע"א 2875/97 עזבון המנוח נור חביב עאסי ואח' נ' חביב איוב עאסי ואח', תק-על 97(3) 683.

נפסק כי די בטעמיו של השופט קמא בדבר אי-בהירות הצו ובדבר הפגיעה האפשרית בצדדים שלישיים שלא היו צד להתדיינות, כדי להגיע לתוצאה אליה הגיע השופט קמא.

אשר להשכרה לתקופה שאינה עולה על שלוש שנים, הביע השופט דעתו – המקובלת על בית-המשפט העליון – כי הסכסוך בין הצדדים אינו צריך לפגוע באפשרות להפיק רווחים מהנכסים עד שהסכסוך יוכרע ובלבד שהדיספוזיציה, ההשכרה כאמור, לא תהיה בלתי-הפיכה. אם בסופו של דבר יזכו המבקשים במשפט ויזכו במקרקעין או בחלק מהם ויתברר כי הופקו על-ידי המשיבים רווחים מהם, יהיו המבקשים זכאים לאותם רווחים על-פי חלקם במקרקעין, הן לגבי התקופה שעד להחלטת בית-משפט קמא והן בתקופה שאחריה הבקשה נדחית.

לה. מצב בו מחליט בית-המשפט במספר עניינים, ביניהם בעניין בו הכריע בעבר וכלפיו נדרש צו

בג"צ 7113/97 שריאור גדעון נ' עיריית ירושלים ואח', תק-על 97(4) 37.

מקרה זה דן בבקשה למתן צו בדחיפות על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, שהוגשה על-ידי העותר לבית-המשפט המחוזי ואשר לא נידונה בבית-המשפט, אם כי, מפסק-הדין עולה לכאורה התייחסות לתוכנה. ייתכן ויש לראות בבקשה שהוגשה לבית-המשפט המחוזי, בקשה תלויה ועומדת שם, שטרם נידונה. בית-המשפט המחוזי מתבקש לתת דעתו לכך ולדון בה בדרך הראויה. בכל מקרה אין לעותר עילה כלשהי הראויה להידון בבית-משפט זה. העתירה נדחית מחוסר עילה.

לו. אף אם הוגש נגד הממרה כתב אישום בגין עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין, אין בכך כדי למנוע נקיטת הליכים נגדו על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, במקרה המתאים; סכום הקנס לפי הפקודה, צריך להיות קשור, למידת ההנאה הכלכלית שעשוי הממרה להפיק מהמרת הצו בעתיד, באופן שהמריה זו תיהפך לבלתי-כדאית מבחינתו, ובכך תביא אותו לכדי קיום הצו

ע"פ (חי') 321/97 מחמוד סלימאן נ' פתחיה סלימאן, תק-מח 98(1) 323.

נפסק כי בית-המשפט קמא שגה בכך שהוציא תחת ידו כנגד המערער, צו עשה שלפיו חייב את המערער להרוס את הגג תוך 7 ימים ממתן ההחלטה. ההליך היה הליך על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. הסעד שהתבקש היה נקיטת סנקציה על-פי פקודת הבזיון. לא התבקש סעד של צו עשה, לא בבקשה ולא בסיכומים שהוגשו על-ידי המשיבה.

במצב דברים זה, לאחר שגם לא התברר בבית-המשפט קמא אם אפשר להרוס את התקרה מבלי לגרום להרס ולפגיעה של ממש בשאר חלקי הבניין, לא היה מקום לצוות על הריסה.

הצו המופר שעמד בפני בית-המשפט קמא הוא צו מניעה ולא צו עשה. צו עשה ניתן בדרך-כלל לאכיפה במסגרת חוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. חוק ההוצאה לפועל אינו יכול, על-פי טיבו, להסדיר אכיפה ומימוש של צו מניעה. סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, נועד לסייע לאכיפת צווים של בית-משפט (כשאפשר לכפות את קיומם ולא נוצר בינתיים מצב שהם אינם ניתנים עוד לביצוע), וכשאין אפשרות לאכיפתם בדרכי סעד אחרות, כגון באמצעות הליכי הוצאה לפועל רגילים.

הדין קובע סנקציה פלילית על הפרת צו של בית-משפט. סעיף 287 של חוק העונשין עניינו "הפרת הוראה חוקית" והוא אומר: "המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית-משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין, דינו – מאסר שנתיים". בעבר היה קושי באשר ליחס שבין הוראה עונשית זאת, לבין הפעלת הפקודה שעניינה ציפיית פני העתיד ולא ענישה. על-כן, יש לדחות את טענתו של המערער כאילו אין לנקוט נגדו הליכי בזיון, לאור החקירה המתנהלת נגדו בחשד לעבירה על-פי סעיף 287 של חוק העונשין בגין הפרת הצו בכך שיצק את התקרה. אף אם הוגש נגד המערער כתב-אישום בגין עבירה זו, אין בכך כדי למנוע נקיטת הליכים נגדו על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, במקרה המתאים.

השאלה היא, האם המקרה דנן הוא מקרה מתאים לנקיטת סנקציות על-פי פקודת הבזיון, והאם לא גרמה החלטת השופט קמא לפגיעה בקניינו של המערער, "במידה שאינה עולה על הנדרש", לנוכח סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

הצו המופר במקרה דנן הוא צו מניעה זמני. צו המניעה אוסר על המערער לבצע "כל עבודת בניה שהיא שאין לגביה היתר בניה כחוק…". הוכח בבית-המשפט קמא שהמערער הפר את הצו ביציקת התקרה. לא הוכח כי הוא מפר את הצו בכל דרך אחרת או כי הוא ממשיך ומבצע בנכס עבודות בניה אחרות בניגוד לצו. היינו, מאז יציקת התקרה יש לראות את המערער כמי שמציית לצו המניעה, בכל הנוגע להימנעותו מאז ואילך מביצוע עבודות בניה נוספות בבניין. יודגש, כי אם יוכח כי הוא מפר את הצו בעבודות נוספות כאלה, צפוי הוא לסנקציה העונשית שבסעיף 287 לחוק העונשין, ולסנקציות האכיפה (קנס או מאסר) שבפקודת הבזיון.

אכן, כל עוד נמנע המערער מעבודות בניה נוספות הוא מקיים חלקית את הצו ומציית לו, אך לחובתו, הפרת הצו כפי שהתבטאה בעבר, ביציקת התקרה. אין צורך באכיפת המניעה לגבי העבודות הנוספות, שכן המניעה קיימת למעשה, תוך ציות. עומדת בעינה ההפרה שבעבר. על הפרה זו צפוי המערער לסנקציה עונשית. התקרה שנבנתה תוך הפרת הצו, שרירה וקיימת. במצבים מסויימים מתאים להגיב על כך גם בנקיטת סנקציה על-פי פקודת הבזיון, זאת כאשר יש אפשרות לקיים את הצו בעתיד וניתן להחזיר את המצב לקדמותו.

לפיכך, אפשר להפעיל נגד המערער, במקרה דנן, סנקציות של אכיפה על-פי פקודת הבזיון, רק אם ניתן להחזיר את המצב לקדמותו. ניתן גם להטיל קנס על כל יום שבו יופר הצו בעתיד, אך יש לעשות זאת במשנה זהירות.

הטלת קנס על כל יום בעתיד שבו יופר הצו – אין בה פסול. מאחר ואין מדובר בעונש, הרי אין לדבר על העונש, כביכול, על עבירה שטרם בוצעה. אין בהוראות סעיף 6 כל איסור, לא מפורש ולא משתמע, להטיל קנס המכוון לעתיד, כל עוד המטרה של אותו קנס היא זו של כפיית ציות לצו שבית-המשפט, בהליכים לפי סעיף 6(1), מטיל קנס על הפרת צו בעתיד, אין בכך חריגה מסמכות שניתנה באותו הסעיף. בסמכות זו להטיל עונש מראש יש להשתמש רק במקרים נדירים, ושימוש שגרתי בה עלול להחטיא את המטרה ולהביא לתוצאות בלתי-רצויות.

קביעת סכום הקנס צריכה להיעשות על רקע מטרותיו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-משפט. כאמור, המטרה אינה ענישה אלא כפיה. סכום נמוך מדי לא יגשים את מטרת הכפיה. סכום גבוה מדי יהיה בו יסוד עונשי, והוא עשוי אף להחטיא את מטרת הכפיה. סכום הקנס צריך, איפוא, להיות קשור, במקרים מסוג המקרים שלפנינו, למידת ההנאה הכלכלית שעשוי הממרה להפיק מהמרת הצו בעתיד, באופן שהמריה זו תיהפך לבלתי-כדאית מבחינתו, ובכך תביא אותו לכדי קיום הצו. לא הוברר בבית-המשפט קמא, אם ניתן במקרה דנן להשיב את המצב לקדמותו. אמנם, בניין ניתן להרוס. גם תקרה ניתן להרוס, אך יש מצבים שבהם הדבר קשה מאוד לביצוע, או שהריסת הגג תגרום נזק ניכר לשאר חלקי הבניין. יחד עם זה, בענייננו לא נטען כלל שלא ניתן להרוס את התקרה ולהחזיר את המצב לקדמותו, או כי הדבר יגרום לבניין נזקים כה כבדים, עד כי לא יהיה זה מוצדק להורות על הריסה. כמו-כן יש לקחת בחשבון שמדובר בצו זמני אשר פרט ליציקת התקרה המשיך המערער לציית לו. אין וודאות שהצו הזמני יאושר. אין להוציא מכלל אפשרות שבסופו של דבר יינתן היתר לבניית הבניין. לא הוכח שהבניה נוגדת את התוכניות החלות על החלקה. לאור כל זה, נראה כי השופט קמא החמיר עם המערער יתר על המידה בכך שקבע קנס בסכום של 5,000 ש"ח ליום. ניתן היה להסתפק, במקרה דנן, בסכום קטן מזה באופן משמעותי. לפיכך, החלטת השופט קמא לפיה הוטל על המערער קנס בסכום של 5,000 ש"ח ליום, מבוטלת, ובמקום זה יועמד הקנס על סך של 200 ש"ח ליום, למשך 3 חודשים, מהיום. אם לאחר תום תקופה זו לא ייהרס הגג, יוכל השופט קמא לשקול סנקציות נוספות, אם תבוא בפניו בקשה על-פי פקודת הבזיון, אותה ישקול ובה ידון במעמד הצדדים.

לז. כאשר ישנה דרך אחרת, מלבד הדרך של פקודת בזיון בית-משפט, שהיא אפקטיבית ותקדם את תכליתו של הסעד שניתן, אזי יש ללכת בה

בר"ע (י-ם) 3248/97 שלום כהן נ' דוד מנשה ואח', תק-מח 97(4) 930.

הלכה ידועה היא שאין פקודת בזיון בית-משפט באה להחליף את הליכי הוצאה לפועל, כאשר ניתן לממש את החיוב במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. הרעיון העומד מאחורי ההלכה האמורה הוא הרצון לכפות החלטות ופסקי-דין של בתי-משפט בדרך הפחות חמורה, האפשרית בנסיבות העניין. עם זאת, יש לפרש הלכה זו כך שכאשר ישנה דרך אחרת, מלבד הדרך של פקודת בזיון בית-משפט, שהיא אפקטיבית ותקדם את תכליתו של הסעד שניתן, אזי יש ללכת בה, דהיינו, בדרך האחרת. ברם, בנסיבות המקרה דנן, אילו היו המשיבים נדרשים לפנות להליכי ההוצאה לפועל היה הסעד שניתן להם מאבד את תכליתו באופן ניכר. המשיבים וילדיהם זקוקים לדיור חלופי מיידי, ולא ייתכן כי ייאלצו להמתין עד לסיום הליכי ההוצאה לפועל. מקריאת החלטתו של השופט קמא נראה, כי לקח בחשבון שיקוליו את העובדה כי המבקש לא הופיע לדיונים שנערכו בעניינו, ולו פעם אחת בלבד. כמו-כן, המערער לא קיים צווים שניתנו על-ידי בית-המשפט. השופט קמא חשש, וחששו אינו בלתי-מבוסס, כי הדרך היחידה שבה ניתן יהיה לגרום למבקש להעביר למשיבים את דמי-הדיור החלופי, היא בדרך של ביסוס החיוב על פקודת בזיון בית-המשפט. לפיכך, אין להתערב בהחלטתו של בית-המשפט קמא, אף לעניין הדרך בה נאכף החיוב הכספי. הערעור נדחה.

לח. דין טענה, כי אין להחיל את פקודת בזיון בית-המשפט כאשר המדובר בצו שניתן בהסכמה, להידחות

המ' (נצ') 6286/97 קיבוץ רשפים נ' נ. א. יוזמות חקלאיות בע"מ ואח', תק-מח 97
(4) 1423.

כעיקרון, למרות שעבר המועד להגשת כתב-הערבות, אין לומר כי קיום הצו הופך לנחלת העבר ואין עוד אפשרות לקיימו. מטרת הצו הינה ליתן ערבות כתחליף לעיקול, וכל עוד ההליך בתיק העיקרי נמשך, יש לה, לערבות, מטרה עניינית. המקרה של כתב-הערבות, דומה במהותו למקרה דנן; התחייבות לסלק משכנתה הינה במהותה, התחייבות לשלם כסף, בו בזמן שהתחייבות למתן שטר חוב, אינה התחייבות ישירה לתשלום כסף. זוהי התחייבות לעשות מעשה. מקבל השטר אינו חייב להפעיל אותו. הוא אינו רשאי להפעיל אותו, אם החייב שילם; הוא אינו חייב להגיש אותו מייד לביצוע; הוא יכול להסב אותו; הוא יכול להשתמש בשטר כאמצעי לחץ לתשלום חובו על-ידי החייב. לשטר חוב תפקיד ליעל ולזרז את פעולת התשלום על-ידי החייב. מטרה זו, ממשיכה להתקיים גם אם הגיע זמן התשלום והחייב לא פרע את חובו.

בהסתמך על התחייבות המשיבים לשלם עבור המים והחשמל, הודיע הקיבוץ על נכונותו להמשיך ולספק להם מים וחשמל. לאור זאת יש לקיבוץ עניין בקבלת שטר החוב אותו התחייבו המשיבים להמציא ב-1.8.97 ולא עשו כן. דין טענת המשיבים, כי אין להחיל את פקודת בזיון בתי-המשפט כאשר המדובר בצו שניתן בהסכמה, להידחות.

סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט משתרע על כל צו שניתן על-ידי בית-המשפט. ובמסגרת זו נכללים גם צווים הניתנים בהסכמה. פסק-דין בהסכמה, כמו פסק-דין שלא בהסכמה, מהווים החלטות שיפוטיות שיש לקיימן, ואין צד בן-חורין להתעלם מהם. אכן, לא פעם ניתנו בעבר החלטות בעניין בזיון בית-המשפט, באשר לאי-קיומם של פסקי-דין שניתנו בהסכמה. במסגרת שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט, לא יהא זה ראוי, אלא במקרים מיוחדים, להימנע מלעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט.

במקרה דנן, אין המשיבים חולקים, כי צו בית-המשפט שניתן בהסכמה, לא קויים, וכי הם לא המציאו למבקש שטר חוב, בחתימת-יד המשיב 2, אישית. לאור ההתדיינויות המרובות שבין הצדדים, שנושאם היה תמיד, אי-תשלום דמי-השכירות של הקרקע, על-ידי המשיבים לקיבוץ – אין להאמין כי המשיבים יגלו בעתיד רצון טוב יותר לשלם את המגיע מהם, במיוחד בהתחשב בכך, שעליהם לפנות את הקרקע ב-31.12.97. לפיכך, המטרה שלשמה נועד שטר החוב טרם הושגה וניתן להשיגה אם יחוייבו המשיבים בהמצאת שטר החוב כפי שהתחייבו בצו. לפיכך עולה, כי אין מנוס משימוש בפקודת בזיון בית-המשפט כדי לאכוף את קיום הצו, ויש להטיל על כל אחד מהמשיבים ביחד ולחוד קנס בסכום של 300 ש"ח ליום, אותו יש לשלם מיום 8.1.98 ועד ליום בו יומצא שטר החוב לידי בא-כוח הקיבוץ.

לט. ניתן לכוף החלטת המפקח על רישום המקרקעין גם על דייר, אשר ידע על הצו השיפוטי ותוכנו ובמעשיו סייע להפרת הצו על-ידי המשיב המחוייב בו; יש לוועד הבית, ולחילופין לדייר הפועל מטעמו, זכות ליזום הליכי בזיון בית-המשפט בשם ועד הבית

המ' (י-ם) 1044/97 ועד הבית בלוק 61 נ' גיל כהן, תק-של 98(1) 1531.

נפסק כי לפי סעיף 76 לחוק המקרקעין, החלטת המפקח דינה לעניין סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט כדין פסק-דין של בית-משפט השלום. הליכי בזיון בית-המשפט על-פי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט הם הליכים של "בזיון אזרחי" במקרה של אי-ציות לפסק-דין, שבעקבותיו באה פגיעה בזכויות הזולת ואין נפקא מינה אם אי-הציות נעשה בזדון אם לאו. ההליכים דנן, נפתחו בשם ועד הבית, באמצעות מר לוזון, אשר היה צד בכל ההליכים האמורים. אין לקבל את טענת המשיבים כי מר לוזון אינו פועל בשם הוועד. לא זו אף זו, לפי סעיף 69 לחוק המקרקעין "נציגות הבית המשותף תשמש מורשה של כל בעלי הדירות…" כיוון שמדובר בנציגות מכוח החוק, ולא מינוי מורשה על-פי רצון הצדדים, אזי הוראותיו של חוק השליחות אינן חלות ישירות על יחסים אלו – דהיינו, על היחסים בין בעלי הדירות ונציגות הבית המשותף. עם זאת, ניתן להחיל את הוראות חוק השליחות בעקיפין, על-אף מערכת היחסים האמורה. על-פי סעיף 2 לחוק השליחות "שלוחו של אדם כמותו". כל מטרתה של פעולה משפטית שעושה המורשה – במקרה שלנו, נציגות הבית המשותף – היא הענקת זכויות וחובות במישרין לשולח, שהינם בעלי הדירות בבניין. אשר על-כן, יש לוועד הבית, ולחילופין למר לוזון, בתור אחד הבעלים, זכות ליזום הליכי בזיון בית-המשפט.

הליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט מאפשרים לבית-המשפט לנקוט באמצעי כפיה, כל אימת שאדם המודע לפסק-דין של בית-המשפט, מפר אותו, אף אם הינו "זר" להליך שבו ניתן פסק-הדין, וזאת כיוון שכל מטרתו של ההליך לכוף ציות לצו של בית-המשפט. לפיכך ניתן לכוף החלטת המפקח גם על המשיבה, אשר ידעה על הצו השיפוטי ותוכנו ובמעשיה סייעה להפרת הצו על-ידי המשיב המחוייב בו.

במסגרת דיון בבקשה להפעיל הסמכות של בית-המשפט לציית לפסק-הדין, אין בית-המשפט נזקק לבחון פסק-דינו של המפקח, האם מולאו התנאים שהותלו בו וכיצד מולאו. באם למשיבים טענות והשגות כי הוראות המפקח לא מולאו, היה עליהם לפנות אליו ולהעלות טענותיהם שם. לא ניתן כיום, כעבור למעלה משנתיים מיום שפסק-דינו של המפקח עומד על תילו, ולאחר שבית-המשפט המחוזי דחה הערעור, לנסות ולהשיג על פסק-דינו במסגרת הליכים של בזיון בית-המשפט.

פסק-הדין של המפקח, העניק "הכשר זמני" לבניה החורגת של משפחת כהן עד שידון הדבר באסיפה כללית של כל בעלי הדירות ובאם יסכימו אלה למתן ההכשר, יהפוך הוא להכשר של קבע ובאם לא תתקבל הסכמה זו, יוסר אף ההכשר הזמני שנתן המפקח.

פרשנות המשיבים, לפיה כל עוד לא כונסה האסיפה הכללית בצורה חוקית לא נשתכלל פסק-דינו של המפקח לכדי ביצוע והמשיבים יכולים להמשיך ולהחזיק ברכוש המשותף, אינה מתקבלת על הדעת, כיוון שמשמעותה היא כי הגג יוצמד לדירת המשיבים ללא קבלת אישור מרוב בעלי הדירות והם יעשו בו כבתוך שלהם, וזאת בניגוד לאמור בחוק המקרקעין. על-מנת להכשיר את עבודות הבניה של המשיבים על הגג היה צורך בהסכמה פוזיטיבית של 3/4 מבעלי הדירות בבניין. כיוון שלא התקבלה החלטה כזו, אזי היה על המשיבים להשיב את המצב לקדמותו.

יתרה מזו. הסכמת המשיבים לדחיית הערעור בבית-המשפט המחוזי, בכפוף לכך שמועד ביצוע ההריסה ידחה למשך כחודשיים, מעידה על כך כי המשיבים קיבלו את החלטת האסיפה לדחות את בקשתם להתיר הבניה על הגג וכל שרצו הוא לדחות את מועד ביצוע ההריסה. לפיכך, המסקנה היא כי המשיבים הפרו את פסק-דינו של המפקח. בית-המשפט מורה למשיבים לסלק, תוך 60 יום ממועד החלטה זו, את כל הבניה שביצעו על הגג, ולהחזיר שם את המצב לקדמותו. באם לא יבצעו המשיבים צו זה במועדו, כי אז יוטל עליהם קנס בסך 300 ש"ח בגין כל יום של אי-מילוי אחר הצו.

מ. הליך במסגרת פקודת בזיון בית-המשפט, אינו בא גם לחייב את המרה לשלם למבקש הצו פיצויים מוסמכים והוצאות

דב"ע 97/ 12-18 קובי אלון נ' אורי נחמני, תק-אר 98(3) 158.

נפסק-כי: בית-הדין האיזורי ראה בהליך שלפניו כהליך במסגרת פקודת בזיון בית-המשפט בלבד, ולא כהליך הבא גם לחייב את המערער לשלם למשיב פיצויים מוסכמים והוצאות. על-פי ההלכה, צו לפי פקודת בזיון בית-המשפט הוא צו הצופה פני עתיד. לפיכך, הקנס אשר הטיל בית-הדין האיזורי (2,500 ש"ח לכל הפרה של צו המניעה) הוא קנס המופנה לעתיד, דהיינו, להפרה נוספת של צו המניעה על-ידי המערער, ככל שתהיה, אך המערער לא יהיה חייב בתשלום הקנס בסך 7,500 ש"ח בגין הפרות צו המניעה בעבר. יש לדחות את הערעור, בכפוף לתיקון החלטת בית-הדין האיזורי כמפורט.

מא. הדרך הדיונית להגשת בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט, בפני בית-המשפט לענייני משפחה

תמ"ש (ת"א) 48501/97 מר י' פ' נ' א' פ', תק-מש 98(1) 38.

בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט (להלן: הפקודה) יש להגיש כתובענה ולא כבקשה בכתב והנימוקים לכך הם:

א. לפי סעיף 6(2) לפקודה יש להזמין את המשיב על-ידי הזמנה ולא על-ידי הודעה על בקשה בדרך המרצה או הודעה לפי טופס 25 לתקנות סדר הדין האזרחי על-פי תקנה 241(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.

ב. הפרוצדורה הקבועה בתקנה 258ו' לתקנות סדר הדין האזרחי אינה הפרוצדורה המתאימה לכך.

הבקשה צריכה להיות מוגשת על-ידי טופס הזמנה ותצהיר בלבד ועל סמך העיון בשני אלה תוצא ה"הזמנה" שהיא חתומה על-ידי בית-המשפט. ביום הבירור אם הופיע המשיב – תישמע הבקשה; לא הופיע – יוצא צו תפיסה להבאת המשיב. במסגרת בקשה בכתב-לא ניתן להביא את המשיב בצו הבאה. רק לאחר ביצוע האמור לעיל, ישקול בית-המשפט באם לחתום על ה"הזמנה".

מב. כדי להוכיח הפרה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, צריך להוכיח גם את ביצוע המעשה וגם את הכוונה להפר את צו בית-הדין, שהרי בהליך מעין פלילי עסקינן

תב"ע (ת"א) נז/21-18 סיגנל טורס נ' נורית פרידלנד ואח', תק-עב 97(1) 1108.

ההליך של בקשה לבזיון בהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט הינו הליך מעין-פלילי. מטרת הליכי הבזיון איננה להעניש את המפר (אפילו הוכח דבר הפרה), אלא ובעיקר למנוע את המשך ההפרה על-ידי כפיית ביצוע בדרך של מאסר או קנס. כדי להוכיח הפרה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, צריך להוכיח גם את ביצוע המעשה וגם את הכוונה להפר את צו בית-הדין, שהרי בהליך מעין-פלילי עסקינן. המבקשת לא הוכיחה שבהנחת הפליירים על גבי המכוניות, נורית הפרה את צווי בית-הדין, לכן נדחית הטענה שבהנחת הפליירים על מכוניות באזור עתידים, נורית או משיבה 2 הפרו את צווי בית-הדין, כגרסת המבקשת.

המשמעות הרחבה שמנסה המבקשת לתת לכל "צעד" שעושים המשיבים באופן שיכניס אותם למסגרת של ביזוי צווי בית-הדין, איננה פרשנות אובייקטיבית, וחבל שהיא חדורה בסממנים סובייקטיביים המשליכים אווירה עכורה על הדיון. נורית חייבת להבין, וגם משיבה 2 חייבת להבין, כי צווי בית-הדין אוסרים על נורית ועל משיבה 2 לקשור קשרים עסקיים עם לקוחות של המבקשת מהסוג של שרותי סוכן נסיעות, וכל קשר שנורית מקיימת בניגוד לצווי בית-הדין, מהווה הפרה של הצווים, ועל-כן משהוכיחה המבקשת קיום קשרים של נורית עם גילון ועם קליימן, ומתן שרותי סוכן להם, מהווים אלה קשרים עסקיים עם לקוחות המבקשת, ולפיכך יש בהם משום הפרה של צווי בית-הדין, ובהתאם לסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, יש לאכוף את קיום הצווים על נורית ועל משיבה 2 על-ידי הטלת קנס של 1,000 ש"ח בגין כל הפרה של צו בית-הדין.

מג. בבקשה לעיכוב ביצוע מאסר, הבאה לאחר מספר הפרות צווים מצד המבקש, מוטל על בית-המשפט לשקול, בראש ובראשונה, את סיכויי הערעור

ע"פ 144/98 מרדכי דיין נ' הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ ואח', תק-על 98(1) 57.

בבקשה לעיכוב ביצוע מן הסוג הנדון, מוטל על בית-המשפט לשקול, בראש ובראשונה, את סיכויי הערעור. לנוכח העמדה שנקט המבקש בהליך בפני בית-המשפט המחוזי, קשה להניח כי יש לערעור סיכוי סביר. גם מאזן הנוחות פועל במקרה זה בבירור לטובת המשיבות. מטבע הדברים יחלוף עוד זמן לא מבוטל עד שיוכל הערעור להישמע ואם יעוכב ביצוע המאסר, יימצא הצו מתרוקן מתוכנו. בכך שבית-המשפט המחוזי קבע שהמבקש יובא בפניו ביום 18.1.98, כדי לשקול את ההכרח בהמשך המאסר, אין כדי למנוע מן המבקש להקדים ולפנות לבית-המשפט המחוזי בבקשה לחזור ולדון בעניינו לאלתר, על יסוד גרסה שיש בידו למסור בתצהיר שיגיש לבית-המשפט הבקשה נדחית.

מד. אין בית-משפט נדרש לבקשה על-פי פקודת בזיון בית-משפט אלא במקום שבית-משפט נתן צו ומי שהצו הופנה אליו לא ציית לו

בג"צ 1764/98 הנדיה קאסם ואח' נ' שר הפנים ואח', תק-על 99(2) 483.

"הבקשה דנן הינה לדון את המשיבים על בזיון בית-המשפט הואיל והסיכום אליו הגיעו העותרים עם המשיבים ושבהסתמך עליו נמחקה עתירת העותרים לא קויים על-ידי המשיבים."
בית-המשפט דחה את הבקשה.

"בקשת העותרים הינה, כאמור, בקשה שעניינה בזיון בית-המשפט, ואולם כאמור בסעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט אין בית-משפט נדרש לבקשה על-פי אותה פקודה אלא במקום שבית-משפט נתן צו ומי שהצו הופנה אליו לא ציית לו.
בענייננו שלנו לא יצא כל צו מלפני בית-המשפט וממילא אין מקום כי יינתן צו על-פי פקודת בזיון בית-המשפט."

מה. הסייגים הפרוצדוראליים והמהותיים לסמכות הענישה אשר בסעיף 72 לחוק בתי-המשפט

בש"פ 3348/98 דוד בן-שמחון נ' נאוה בן-שמחון ואח', תק-על 98(2) 1461.

נפסק כי סעיף 72 לחוק, מקנה שיקול-דעת לשופט היושב בדין, לענוש אדם המפריע לדיוניו של בית-המשפט. התכלית שביסוד סמכות זו ושיקול הדעת שבצידה, היא השמירה על כבודו של בית-המשפט ובעלי הדין, ההקפדה על יעילות הדיון ותקינותו וכן ההגנה על אמון הציבור בבית-המשפט ושלטון החוק. בבסיס כוחו של בית-המשפט עומדת יראת הכבוד כלפיו, ואין בית-המשפט יכול לעשות שימוש בכוחו אלא במקום שיראת כבוד שוררת בו. הפרעה לדיוני בית-המשפט, מהווה קריאת תיגר כנגד הסמכות שהפקיד בידיו הציבור להבטחת שלטון החוק; ומחובתו של השופט, כמשמשו של אותו ציבור, להבטיח שיכולת יישומה של הסמכות תישאר בידיו. אשר על-כן, בדין רואה בית-המשפט בהפרעה לדיוניו – ובמיוחד כאשר אלה נמשכים גם לאחר התראה ואזהרה – מעשה חמור החותר מתחת ליכולתו למלא את תפקידו; ובדין מגיב הוא באמצעים קשים, על-מנת לסלק כל מכשלה העומדת על דרך פעולתו ועל-מנת להבהיר לכל מי שהדברים אינם ברורים לו מה צפוי למי שמפריע לבית-המשפט למלא את חובתו לציבור.

סמכות ענישה זו – שהיא מיוחדת במינה ביחס למשפט פלילי רגיל, אינה בלתי-מוגבלת. מתוחמת היא, בסייגים פרוצדוראליים ובסייגים מהותיים. אשר לסייגים הפרוצדוראליים, כאמור בסעיף 72(א) עצמו, חובה להתרות באדם כי יימנע מהפרעה, בטרם יושת עליו עונש של מאסר או קנס. חובה זו פורשה בדווקנות. עליה להירשם בפרוטוקול הדיון; היא מהווה תנאי קונסטיטוטיבי לסמכות הענישה שבסעיף 72(א). לא זו אף זו: יש לרשום בפרוטוקול הדיון את מהותה של ההפרעה ולהזהיר את האדם באופן מפורש כי תוטל סנקציה – או עלולה להיות מוטלת סנקציה – באם לא ימנע המוזהר מהפרעה לדיוני בית-המשפט. לצד הסייגים הפרוצדוראליים, מצויים גם סייגים מהותיים. עניינם של אלה אינם בסמכות הטלת עונש המאסר, אלא בשיקול-הדעת שבהפעלת סמכות זו. מקורם של סייגים מהותיים אלה הוא בהכרח לאזן את אותה הפגיעה בכבוד בית-המשפט וההפרעה להליך השיפוטי, עם אינטרסים אחרים. אכן, הרחקתו של אדם מאולם הדיונים יכולה לפגוע ביכולתו לייצג את עניינו נאמנה (אם הוא בעל דין). הטלת קנס או מאסר, יכולים במקרים מסויימים, להרתיע את בעל הדין יתר על המידה ולפגוע בחופש הביטוי וזכות הייצוג שלו. יש בהם גם כדי לפגוע, לעיתים, בפומביות הדיון. כל אלה מקבלים משנה תוקף, בייחוד כאשר על כף המאזניים ניצבת חירותו של האדם. מאיזון זה נגזרת החובה לנהוג במידה ובמידתיות עת מוטלת סנקציה בגין הפרעה לדיוני בית-המשפט כאמור בסעיף 72(א) לחוק. מידתיות זו, שני פנים לה: ראשית, יש לבחון האם ההפרעה העומדת לבחינה היא אכן ממין אותן ההפרעות הפוגעות באינטרסים והתכליות המונחות ביסוד סעיף 72(א) לחוק, שאם לא כן, ייתכן ואין כלל מקום לענוש בגינה. שנית, והיה אם נמצא כי אכן בהפרעה הנופלת לגידרו של סעיף 72(א) עסקינן, עדיין יש לבחון אם מתקיימת מידתיות בין ההפרעה לבין העונש. יש לבחור מבין הסנקציות האפשריות את אותה הסנקציה שתגשים את תכלית הוראת החוק, ובה בעת, תפגע במידה הפחותה ביותר באינטרסים העומדים כנגדה ובראשם, חירותו של הפרט. אכן, אף בסעיף 72(א) עצמו מצאנו "מידרגיות" מעין זו. בהינתן הפרעה, מוסמך בית-המשפט להרחיק אדם, לקנוס אותו או לאוסרו עד לשלושה חודשים. על-כן, יש לבחור מבין אלו את אותה הסנקציה, התואמת את חומרת ההפרעה מחד ואת האינטרסים שכנגדה, מאידך. הוא הדין בגדריו של הקנס או המאסר עצמו יש להטיל שיעור קנס או משך מאסר, שהם מידתיים לחומרת ההפרעה מחד, ולחירויות שכנגדה, מאידך.

במקרה דנן, הפריע המבקש למהלך הדיון, עת התפרץ לדבריו של כונס הנכסים. בשלב זה, הזהירו בית-המשפט. למרות אזהרה זו, חזר המבקש והתפרע, תוך שהוא קורא כלפי השופט דברי גנאי וטוען כי הוא דובר שקר, כל זאת, כאשר בית-המשפט מקריא את החלטתו. במצב דברים זה, נחה דעתנו כי אכן דובר בהפרעה לדיוני בית-המשפט, הפרעה שהצדיקה נקיטת סנקציה כלפי המבקש. דברים מעין אלה, שעה שהם מושמעים כלפי בית-המשפט ובעלי הדין, תוך שיש בהם גם הפרעה של ממש לדיון עצמו, אין הם ראויים, ומן הדין לענוש בגינם. בה בעת, שוכנענו כי משך הזמן בו הושם המבקש במאסר (שישה ימים, בהם חג השבועות), לא היה מידתי במקרה דנן ומן הראוי היה לקבוע עונש חמור פחות. עיון בפרוטוקול הדיון, כמו גם בשלב בו נאמרו הדברים (לאחר הקראת ההחלטה), מוליכים למסקנה – לה היה שותף גם בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה – כי ראוי היה להטיל על המבקש עונש פחות מזה שהוטל עליו בסופו של יום. כך הדבר, גם לאור החרטה שהביע המבקש בעניין הדברים שאמר. מטעמים אלה, הוחלט על שחרורו של המבקש.

מו. הפעלת סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט כרוכה בקיום הוראה ברורה וחד-משמעית בפסק-הדין, אשר את ביצועה ניתן לכפות

רע"א 6523/98 יעקב אלוני ואח' נ' גולה (גאולה) נחום, תק-על 99(1) 321.

המשיבה התחייבה למכור למבקשים קרקע, בהסכם שקיבל תוקף של פסק-דין. במסגרת ההסכם התחייבה המוכרת לרשום את זכויות החכירה בקרקע על-שם הקונים בתוך 6 חודשים מיום מתן פסק-הדין. כן הוסכם, כי תמורת המכירה תועבר על-ידי הקונים לחשבון נאמנות, ממנו ישתלמו המיסים ותשלומי החובה השונים שלגביהם הוסכם כי יחולו על המוכרת. עוד נקבע בהסכם, כי יתרת הסכום שתיוותר בחשבון הנאמנות, לאחר תשלום המיסים ויתר תשלומי החובה, תועבר למוכרת.

הקונים גרמו להעברת 909,304 ש"ח מתמורת המכירה שהופקדה בחשבון הנאמנות, למינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) בגין תשלום שכונה "דמי-היתר מהוונים" או "דמי-חכירה מהוונים". אולם בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בשאלה, מי מהם צריך לשאת בתשלום האמור למינהל. המוכרת טענה, כי התשלום חל על הקונים, משום שהוא ניתן עבור זכויות עתידיות בקרקע, כגון הזכות לבנות על הקרקע או פטור מתשלום דמי-חכירה שנתיים למינהל – זכויות שלגביהן הוסכם, כי הקונים ישאו בתשלומם. הקונים טענו, מצידם, כי התשלום למינהל חל על המוכרת, משום שהוא מהווה חלק מן התשלומים שפורטו באופן מפורש בהסכם כחלים על המוכרת. כתוצאה מן המחלוקת סירבה המוכרת לרשום על-שם הקונים את זכויות החכירה שלה בקרקע. הקונים הגישו איפוא בקשה לבית-המשפט המחוזי לפי סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט, לכוף את המוכרת בקנס ו/או במאסר, על-מנת שתקיים את פסק-הדין. המוכרת, מצידה, הגישה תובענה נפרדת כנגד הקונים, בטענה כי הללו הפרו את ההסכם.

בית-המשפט המחוזי קיבל את טענת המוכרת ודחה את בקשת הקונים, בקובעו כי הקונים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם, להראות כי המוכרת הפרה את ההסכם. בית-המשפט המחוזי אף הוסיף וציין כי הקונים הם אלה שהפרו את ההסכם. מכאן הבקשה דנן לרשות ערעור אשר נדחתה על-ידי בית-המשפט העליון.

בית-המשפט הדגיש כי הפעלת סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-משפט כרוכה בקיום הוראה ברורה וחד-משמעית בפסק-הדין, אשר את ביצועה ניתן לכפות. ואילו במקרה זה לא ברורים פרטיה של ההסכמה החוזית שהושגה בין הצדדים וקיבלה תוקף של פסק-דין.

פרטים אלה וכן מהות התשלום שיש לשלם למינהל עתידים להתברר בתובענה שהוגשה על-ידי המוכרת כנגד הקונים ולכן לא מצא בית-משפט לנכון לכוף את המוכרת לפי סעיף 6(1) לפקודה הנ"ל.

מז. החלטה של בית-הדין האיזורי שלא ליתן צו לפי פקודת בזיון בית-המשפט, להבדיל מהחלטה של בית-הדין האיזורי לתת צו לפי הפקודה, דינה כדין "החלטה אחרת" בהליך אזרחי ואין עליה ערעור ללא קבלת רשות לכך

דב"ע 98/ 18-1 פוד קלאב (שיווק) 1990 בע"מ נ' יניב כוש ואח', תק-אר 98
(3) 119.

ההחלטה נושא הבקשה נתקבלה על-ידי המבקשת ביום 16.12.1997, כאשר בקשת רשות הערעור דנן הוגשה לבית-דין זה ביום 15.1.1998. החלטה של בית-הדין האיזורי שלא ליתן צו לפי פקודת בזיון בית-המשפט, להבדיל מהחלטה של בית-הדין האיזורי לתת צו לפי הפקודה, דינה כדין "החלטה אחרת" בהליך אזרחי ואין עליה ערעור ללא קבלת רשות לכך. תקנה 74(א) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991 קובעת כי "בקשת רשות לערער על החלטה של בית-הדין האיזורי תוגש תוך 15 ימים מיום שניתנה ההחלטה, אם ניתנה בפני המבקש, או מיום שהומצאה לו אם ניתנה שלא בפניו." עולה מן האמור, כי הבקשה דנן הוגשה באיחור מבלי שהארכת מועד לכך ניתנה. לכן, אם ברצון המבקשת להגיש בקשת רשות הערעור דנן, עליה לבקש הארכת מועד לכך. כל עוד הארכה כזו לא תינתן דין הבקשה להימחק. מכיוון שהבקשה נמחקה אין מקום לדון בבקשה לאחד את שני הערעורים. לפיכך, בקשת רשות הערעור, כמו הבקשה לאחד את הדיונים נמחקת.

מח. רישום הסכמה בין צדדים אינו מקנה להסכמה מעמד של צו בית-המשפט. אין להשתית על הפרת ההסכמה הליך של אכיפה לפי פקודת בזיון בית-משפט

בש"א (ת"א) 35984/99 א. צ. מ. אחזקות בע"מ נ' שמואל יאבור ואח', תק-מח 99
(2) 1821.
בקשה לאכיפה על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט.

המבקשת מייחסת למשיב הפרת צו מניעה זמני מיום 10.9.98 והחלטות מיום 27.9.98 ו- 25.10.98.

המעשים בהם רואה המבקשת הפרת צווי בית-המשפט הם:

1. החווה נשוא הצו הושכרה לצד שלישי.

2. הוחלף מנעול שער הכניסה הראשי וכן נעלו את המנז'.

3. הוכנסו סוסים זרים למקום.

4. נלקח מזון סוסים השייך למבקשת.

5. התירו קיום מסיבת ריקודים רעשנית רבת משתתפים בתשלום בחווה ללא הסכמת המבקשת.

6. המשיב מפריע את הנאת המבקשת ואת יכולתה להשתמש במתקני החווה, תוך איום בפגיעה בגופם, קללות, השמצות ועלבונות.

ב- 10.9.98 ניתן במעמד צד אחד צו כדלקמן:

"עד לדיון בבקשה במעמד הצדדים ניתן בזה צו ארעי האוסר על עשיית שינוי במתקנים של החווה והצדדים לא יפריעו זה לזה להשתמש במתקנים ולהשתמש בסוסים השייכים להם."
לשיטת המבקשת, צו זה לא בוטל ועל-כן עומד בתקפו. המשיב סבור שהצו אינו תקף. במחלוקת זו קיבל בית-המשפט את עמדת המשיב.

נפסק מפי כב' השופט י' זפט:

"הצו קובע את תקופת תחולתו, ומורה כי יחול "עד לדיון במעמד הצדדים".
הדיון במעמד הצדדים התקיים ב-27.9.98 ובהחלטה שניתנה בסיום הדיון לא נאמר דבר באשר להארכת תקפו של הצו.
על כרחך אתה אומר שתקפו של הצו פג בהתקיים הדיון ב- 27.9.98.
החלטת בית-המשפט מ- 27.9.98 קובעת כדלקמן:
'רשמתי לפני את ההצהרות של המשיב, מר יאבור בקשר למנש, ואני קובע גם כי עליו להשאיר, בשלב זה, חמישה תאים פתוחים'.
האמירה 'רשמתי לפני את ההצהרות של המשיב', על-פי לשונה ומהותה, אינה צו בית-משפט המורה על עשיית מעשה או אוסר עשייתו.
לכן אם לא עמד המשיב בהצהרתו, לא ניתן להוציא נגדו צו אכיפה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט כדי לאפשר אכיפה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט היה על המבקשת להשיג תחילה צו המורה למשיב לעמוד בדיבורו ולקיים את הצהרתו…
נמצא שהחלק האופרטיבי בהחלטה מ- 27.9.98 מחייב את המשיב בדבר אחד בלבד: להשאיר חמישה תאים פתוחים.
מר אלישיב אינו טוען שהמשיב היפר צו זה.
בהחלטה מ- 25.10.98 נאמר: 'הוסכם בין הצדדים כי בשלב זה לא יחול שינוי בשטח'
רישום הסכמה בין צדדים אינו מקנה להסכמה מעמד של צו בית-המשפט. הפרת ההסכמה מעניקה לצד המקיים תרופות על-פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, ומאפשרת פניה לבית-המשפט בבקשה לסעד אזרחי של אכיפה, אך אין להשתית עליה הליך של אכיפה לפי פקודת בזיון בית-המשפט."

מט. הכלל הוא כי "אין להיזקק להליכי בזיון כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית". בדרך-כלל, חיוב כספי אינו עניין לבזיון בית-המשפט, וניתן לפעול לגביית החוב באמצעות ההוצאה לפועל

עפ"א (חי') 106/02 טלפז תידלוק והשקעות נ' פז חברת נפט, תק-מח 2003(1) 21863.

נפסק מפי כב' השופט ש' ברלינר [אב"ד]:

"1. בין המערערים, המפעילים תחנת תידלוק בכרמיאל, לבין המשיבה העוסקת באספקת דלק ומוצריו (להלן: פז או המשיבה), נקשרו הסכמים שהסדירו את יחסי המסחר ביניהם בכל הקשור להפעלת תחנת תידלוק בכרמיאל. לפי ההסכמים, קיבלו על עצמם המערערים לרכוש דלק ומוצריו רק מאת המשיבה, וכן למכור בתחנה דלק ומוצריו רק מתוצרתה או המשווקים על ידה. בין הצדדים נתגלע סכסוך בקשר להפעלת התחנה, והמשיבה טענה כי המערערים מפירים את התחייבויותיהם בכך שהם רוכשים דלקים מאחרים, ומשווקים אותם בתחנה.
2. כדי לאכוף את ההסכמים על המערערים, פנתה המשיבה לבית-המשפט ועתרה ליתן נגד המערערים
'צו מניעה... האוסר על המשיבים לרכוש ו/או למכור ו/או לאחסן במישרין ו/או בעקיפין מוצרי נפט לתחנת התידלוק... מצד ג' כלשהו שאינו פז והמורה למשיבים לרכוש ולמכור מוצרי נפט בתחנת התידלוק אך ורק מפז.'
הצו שניתן אומר כדלקמן:
'כמבוקש בעתירה ובלבד שהמבקשת תמשיך לספק למשיבים את מוצרי הדלק תמורת תשלום במזומן בגין המוצרים שהיא מספקת מידי יום. אין מקום לדרישת תשלום חובות קודמים כתנאי לאספקה.'
3. גם לאחר מתן הצו, טענה המשיבה, המשיכו המערערים בהפרת התחיבויותיהם חרף הצו. ההפרה התבטאה בכך שהמערערים רכשו ושיווקו בתחנה דלק מתוצרת של אחרים וכן בכך שלא שילמו למשיבה סכום של 270,000 ש"ח עבור דלקים שרכשו ממנה. בגין זה הם הגישו לבית-משפט השלום בחיפה (כב' השופט רניאל, בש"א 9098, 10145/02) שתי בקשות בהן טענה המשיבה, כי הפרת הצו מהווה בזיון בית-המשפט. היא ביקשה כי יוטלו על המערערים סנקציות של קנס ו/או מאסר על-פי פקודת בזיון בית-המשפט.
4. כב' השופט רניאל קבע (בהחלטה מיום 16.7.02), כי אי-תשלום הסך של 270,000 ש"ח הוא הפרה אחת של צו המניעה, ורכישת דלקים ממקור שאינו פז היא הפרה נוספת של צו המניעה. בגין ההפרה הראשונה הוא הטיל על המערערים קנס יומי בסך של 10,000 ש"ח וכן הורה לאסור את המערער למשך יום אחד על כל יום שבו לא ישולם הסכום הנ"ל. בגין ההפרה הנוספת הוא קבע כי
'רכישה ממקור שאינו פז היא הפרה נוספת של הצו. על-כן, כל אחד מהמשיבים (הם המערערים בהליך שבפנינו – ש.ב.) ישלם קנס יומי של 60,000 ש"ח לכל יום והמשיב 2 ישב במאסר של יום אחד עבור כל יום שבו ירכוש מוצרי דלק ממי שאינו פז, החל מיום קבלת החלטה זו.'
כמו-כן הוא חייב את המערערים, לשלם למשיבה את הוצאות הבקשות בסך 7,500 ש"ח + מע"מ.
5. הכלל הוא כי:
'אין להיזקק להליכי בזיון כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית.' רע"פ 7148/98 ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלניאק ואח', תק-על 99(2) 1271, וכן: רע"א 4445/96 בר-נוי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-על 2001(1) 699).
בדרך-כלל, חיוב כספי אינו עניין לבזיון בית-המשפט, וניתן לפעול לגביית החוב באמצעות ההוצאה לפועל. הצענו על-כן לצדדים, שבגין החוב האמור לא תוטל סנקציה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, מה גם שהסנקציה צופה פני העתיד, והוברר כי בינתיים חוב זה שולם.
כרשום בעמ' 1 לפרוטוקול מיום 31.10.02, קיבלו שני הצדדים את המלצתנו, לפיה לאחר שהתברר כי הסכום של 270,000 ש"ח שולם לידי פז, הסנקציה על ההפרה הראשונה, תתבטל. ניתנה החלטה בהתאם לכך, וסנקציה זו בוטלה.
נותרה במחלוקת האכיפה של ההפרה הנוספת, על דרך של הטלת קנס ומאסר מכוח הוראות פקודת בזיון בית-המשפט.
6. בתמצית, טוענים המערערים, כי יש לקחת בחשבון שהצו ודרך אכיפתו פוגעים בחופש העיסוק של המערערים בהפעלת התחנה, ועל-כן יש לפרשו בצמצום; הצו קושר בין חובת פז למכור להם דלק במזומנים ומידי יום, לאיסור המוטל עליהם באשר לרכישת דלק מאחרים. פז פועלת, לשיטתם, בחוסר תום-לב בכך שהיא דורשת מהם "מחירים שערוריתיים" עבור הדלק ומוצריו, ובכך אינה מאפשרת להם להפעיל את התחנה בריווחיות סבירה. מצב זה מצדיק, אליבא דהמערערים, את הסרת האיסור המוטל עליהם וכן שלא לנקוט נגדם בסנקציה על-פי פקודת הבזיון.
7. נציין עוד שני נתונים הצריכים לעניין:
האחד, כב' השופט רניאל פירש את הצו כך שרכישת דלק ומוצריו מסוכנים או ממשווקים של פז, להבדיל מפז עצמה, אינה הפרה של צו המניעה, וכי ניתן לפרש את האיסור שבצו כחל רק על גורמים (ספקי דלק) שאין קשר בינם לבין פז.
השני, כי פז הנחתה את סוכניה ומשווקי הדלק מטעמה שלא למכור דלק ומוצריו למערערים. נפנה לרשום בעמ' 3 לפרוטוקול בו נשאלה פז מדוע לא תימנע פז מלתת הנחיה מיוחדת לסוכניה ולא תמנע מהם למכור דלק למערערים על-פי המקובל בשוק, ותשובת פז בנידון זה היתה שלילית. הינו, שפז מונעת מן המערערים לרכוש דלק מסוכניה שלה לפי תנאי השוק המקובלים. פז עומדת על כך שהמערערים ירכשו דלק רק ממנה עצמה, אף שהצו פורש אחרת על-ידי כב' השופט רניאל.
8. במצב דברים זה עמדתי היא כי אין לאכוף על המערערים את צו המניעה. עומד למערערים חופש העיסוק על-פי הקבוע בחוק יסוד: חופש העיסוק. חופש זה הוגבל על-פי פסיקת הערכאה הראשונה, אך עדיין יש לקחת בחשבון כי ההסכמים שעל יסודם הוגבל חופש זה עניינם הסדרים כובלים. ראה פסיקתה של כב' השופטת פרוקצ'יה ב- ת"א (מחוזי ירושלים) 1000/95 פז ח' נפט בע"מ נ' דוד עמוס, מיום 3.12.02. ראה גם רע"א 9911/01 טלפז נ' פז, תק-על 2002(3) 1261. כן ראה החלטתי ב- בש"א 13933/02 פז נ' פרץ, תק-מח 2002(4) 2382, מיום 11.12.02.
מכאן, שצדק כב' השופט רניאל כאשר פירש את הצו על דרך הצמצום כך שהוא לא יחול על סוכני או ספקי דלק הקשורים עם פז. כבר נפסק כי כאשר קיים ספק של ממש בפרשנות הצו שטוענים כי הוא הופר ומבקשים להטיל בגין ההפרה סנקציה של בזיון, פועל הספק לטובת זה שנגדו מבקשים להטיל את הסנקציה. רע"א 7784/00 מועדון מנויי טוטו זהב נ' גול השקעות ואח', תק-על 2000(4) 631, וכן בפרשת עזרא הנ"ל.
הצו מתנה את האיסור המוטל על המערערים, או לפחות קושר אותו, בקיום חובתה של פז למכור למערערים דלק במזומן, במחירים המקובלים. אני מוכן לקבל כי המערערים לא הוכיחו שפז אכן התנתה את מכירת הדלקים להם בדרישות תשלום בלתי-מוצדקות. כמו-כן יכול אני לקבל כי בנידון זה היה על המערערים לפנות לבית-המשפט ולבקשו לבטל את הצו או ליתן הוראות אחרות כל עוד פז אינה עומדת מצידה במילוי החלק המוטל עליה על-פי הצו. אולם, אם פז אינה מקיימת את הנדרש ממנה, או מונעת מן המערערים רכישת דלק מסוכניה, עשוי הדבר להוות חוסר תום-לב היכול להצדיק, במקרה קיצוני, את אי-אכיפת הצו.
9. בענייננו, רואה אני חוסר תום-לב כזה בעמדת פז המונעת מסוכניה וממשווקים מטעמה למכור דלק ומוצריו למערערים. רכישה כזו לא נאסרה עליהם, כך פורש הצו, על-ידי הערכאה הראשונה. חופש העיסוק עומד בעינו, בנידון זה. אם פז פוגעת בחופש זה במידה העולה על הנדרש, ביודעין, ולפי הבנתי גם בחוסר תום-לב, אין היא זכאית לכך כי הצו ייאכף בסנקציות של קנס או מאסר לפי הפקודה.
כב' השופט רניאל סבר כי 'זהו אינטרס הציבור שצווי בית-המשפט יתמלאו, ללא קשר למניעי המבקשת (פז) ולהתנהגויותיה האחרות' וכי 'אין בחוסר תום-לב של המבקשת אם הוא קיים, כדי להצדיק הפרת צו על-ידי המשיבים'. לי נראה, כי לעקרונות יסוד כמו תום-לב, הגינות, חופש העיסוק וכדומה יש תחולה גם באשר לשאלה האם ראוי לנקוט בהליך של בזיון בית-המשפט, במיוחד כאשר הצו לפי טיבו כורך את המניעה שהוא הטיל בקיום חיוב על-ידי המבקש את הצו.
10. הצעתי היא כי נקבל את הערעור, נבטל את החלטת הערכאה הראשונה, ונורה כי כל עוד לא יוברר שסוכני פז ומשווקיה הונחו ואכן ביכולתם למכור למערערים ללא חשש ובלא התערבות פז דלק ומוצריו על-פי התנאים המקובלים בשוק, לא יינקטו נגד המערערים סנקציות לפי פקודת בזיון בית-המשפט.
אני מציע עוד כי נבטל את החיוב בהוצאות שהוטל על המערערים בערכאה הראשונה, ונחייב את פז בהוצאות המערערים בשתי הערכאות בסכום של 20,000 ש"ח."
נפסק מפי כב' השופט א' שיף:

"שותף אני לעמדת חברי השופט ש' ברלינר, כי צדק בית-המשפט קמא כאשר פירש את צו המניעה על דרך הצמצום כך שהוא לא יחול על סוכני חברת פז או משווקיה.
מסכים אני כי בנסיבות שנוצרו, לאחר שבית-המשפט אמר את דברו מפורשות, נהגה חברת פז בחוסר תום-לב משמנעה מסוכניה וממשווקיה למכור דלק ומוצריו למערערים. על-פי צו שיפוטי, מנועים המערערים מלקנות דלק ומוצריו, מכאלו שאינם פז או סוכניה ומשווקיה. כשבעקבות צו זה מצמצמת חברת פז עוד יותר את אפשרויותיהם של המערערים לרכוש רכישותיהם, בשוק החופשי למחצה, פוגעת חברת פז קשות במערערים ובפוטנציאל המיקוח והרווח שלהם. פגיעה כזאת אינה אלא שימוש בשררת המעמד, והרחבתו המעשית של הצו השיפוטי שהוצא כנגד המערערים.
פעולותיה של המשיבה, שפעלה כאמור שלא בתום-לב ופגעה במערערים, הביאו את חברי השופט ברלינר למסקנה כי אין לנקוט כנגד המערערים בהליכים של בזיון בית-המשפט. לי נראה, בכל הכבוד הראוי, כי אין זו בהכרח המסקנה המתבקשת. מסקנת חברי יוצאת מנקודת הנחה לפיה עומדות בפני בית-המשפט שתי אפשרויות בלבד. האחת, לכוף את המערערים לקיים את הצו השיפוטי, כפי שפורש על-ידי בית-המשפט קמא, והשניה שלא לכוף אותם כלל. כל אחת מדרכים אלו מתקנת עוול שנגרם לאחד הצדדים אך יוצרת עוול כלפי הצד השני. כפיית המערערים לקיים הצו תאפשר למשיבה להמשיך ולפגוע במערערים כמתואר לעיל. לעומת זאת, אי-כפייתם של המערערים לציית לצו המניעה, כפי שמציע חברי השופט ברלינר, לא תאפשר למשיבה לממש צו שיפוטי שניתן כדין על-ידי בית-המשפט. צו המניעה ניתן על-ידי בית-משפט מוסמך, וכל עוד לא בוטל, בהליכים חוקיים, הוא שריר וקיים ויש לכבדו.
אילו דעתי היתה נשמעת היינו מחפשים את שביל הזהב, שיתקן עוולות, אך יאפשר לממש את צו המניעה שהוצא כנגד המערערים. שביל זהב כזה יכול להווצר בכפייתם של המערערים לבצע את צו המניעה, אך בהתניית הכפיה בתיקון העוול שנגרם למערערים ובחיובה של המשיבה לפעול בתום-לב.
האמנם ניתן לכוף אדם, לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, תוך התניית הכפייה בתנאים מוקדמים שיחולו על יוזם הליכי הבזיון? נראה לי שהתשובה לכך הינה חיובית.
ראשית, לשונו של סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט הינה רחבה דייה על-מנת לאפשר פרשנות כזו.
שנית, מטרתו של הדין הפלילי היא לקדם את אינטרס הציבור. חזקה על הדין הפלילי כי נועד להגשים תוצאות סבירות הגיוניות והוגנות. האפשרות להתנות צו כנ"ל בתנאים, מאפשרת לבית-המשפט להגיע לתוצאות יותר הוגנות ויותר סבירות, תוך איזון ממשי בין האינטרסים המתנגשים.
שלישית, שיקול-הדעת המוקנה לבית-המשפט, בהפעילו או בהמנעותו מלהפעיל את האכיפה, לפי פקודת בזיון בית-המשפט, הוא רחב. בספרו בזיון בית-המשפט בהוצאת לשכת עורך-הדין, התשס"ב-2002, אומר המחבר עורך-דין משה קשת כי:
'בית-המשפט, לפני תיתו את החלטתו, יידרש לשורה ארוכה של שיקולים בנושא הסנקציה, שיש להטיל על הממרה, אם אמנם יגיע למסקנה כי ראוי להטיל סנקציה כזו. לשון אחר: בשיקוליו של בית-המשפט ניתן להבחין בכמה שלבים: השלב הראשון הוא הטיפול בשאלה, אם הצו השיפוטי הנדון בבית-המשפט, שהופר, הוא בר-אכיפה בדרך של בזיון בית-משפט. השלב השני הוא ההכרעה בשאלה, אם הצו השיפוטי הופר. השלב השלישי הוא אם ההפרה היא כזו, שתיקונה יהא על דרך של סנקציה על-פי סעיף 6 לפקודה. השלב הרביעי דן בשאלה מה הסנקציה שתוטל על הממרה.
יישום הדברים מחייב התייחסות לאמור לא רק מצד השופט היושב בדין אלא גם מצד כל אחד מבעלי הדין בסיכומיהם ובראיותיהם, במהלך הדיון ובסיומו.
בכל אחד מהמקרים הנזכרים שיקול-דעתו של בית-המשפט הוא רחב ומקיף...'. (שם בעמ' 195, 196 ההדגשה שלי א.ש.)
שיקול-דעת "רחב ומקיף" פירושו גם אפשרות להתניית האכיפה, כלפי הממרה, בתנאים שיחולו על מבקש האכיפה.
התניית האכיפה בתנאים, כפי שיפרט להלן, תביא לידי ביטוי את מטרתו הסובייקטיבית של המחוקק, לחייב ממרה לציית לצווים של ערכאה שיפוטית, אך תגשים גם את תכליתו האובייקטיבית של החוק, המאפיינת את שיטת המשפט בישראל והמשותפת לכלל הנורמות המשפטיות. לאמור, הגשמה ערכים אתיים כגון צדק והוגנות, שהינם עקרונות יסוד בשיטת המשפט שלנו.
במקרה שבפנינו, ניתן ליישב בין התכלית הסובייקטיבית לזו האובייקטיבית על-ידי אכיפה מותנית. אכיפה מותנית תחייב את הממרה לקיים צו מניעה ותגשים כאמור את מטרתו הסובייקטיבית של המחוקק. אכיפה מותנית תחייב את המשיבה לפעול בתום-לב ובכך תגשים את מטרתו האובייקטיבית של החוק. ודוק, ערכים של צדק והוגנות מחייבים גם לכוף צו של בית-המשפט ובלבד שמבקש האכיפה פועל בהוגנות.
בהביאי במכלול שיקולי את האמור לעיל, נראה לי שיש לכוף את המערערים לקיים את צו המניעה כפי שהורה בית-המשפט קמא בשני תנאים. האחד, שהמשיבה תורה לסוכניה ולמשווקיה כי הם רשאים למכור למערערים דלק ומוצריו, במחירים ובתנאים המקובלים, והשני, שאכן יסתבר כי הוראה זו אכן מתבצעת בתום-לב.
אילו דעתי היתה נשמעת, הינו פוסקים כאמור לעיל."
נפסק מפי כב' השופט י' דר:

"1. שלוש חברות הדלק הגדולות, הפועלות בישראל מזה שנים, שולטות כמעט בכל שוק תחנות הדלק בישראל.
עיקרון פעולתן של החברות בתחנת הדלק הוא שחברה מתקשרת עם בעלים של תחנת דלק בחוזה, המקנה לחברה בלעדיות באספקת המוצרים והציוד לתחנה. להבטחת ההתקשרות, נרשמת חכירת-משנה לטובת חברת הדלק, על איזור המשאבות בתחנה.
בחוזים הנחתמים בין חברת הדלק מצד אחד לבין בעלי התחנות מן הצד האחר, מקבל עליו בעל התחנה לרכוש את מוצרי הדלק אך ורק מחברת הדלק עמה התקשר.
2. משך שנים עוסקים בתי-המשפט בישראל במחלוקות שבין חברות הדלק לבין מפעילי תחנות. בתי-המשפט צריכים להתמודד בהליכים שונים, בטענות לפיהן חוזה ההתקשרות הוא חוזה אחיד, והתנאי המחייב רכישת מוצרי דלק מן החברה בלבד הוא תנאי מקפח, אם החוזים הם הסדר הסכם כובל אם לאו, אם יש משמעות לזכויות הקנייניות לחברות הדלק במשאבות ושאלות דומות.
3. לא ידוע לי אם הוגשו ערעורים לבית-המשפט העליון על החלטות אלה, ומכל מקום – לא מצאתי בעניין זה תקדים מחייב.
השאלות עצמן אינן קלות להכרעה, ויעיד על כך המספר הרב של החלטות ופסקי-דין שניתנו בבתי-משפט שונים בתקופות שונות, בפניהן הובאו המחלוקות.
4. חברי השופט ברלינר הזכיר בסעיף 8 בחוות-דעתו חלק קטן מן הפסיקה.
הרשימה שהביא אינה ממצה ואינה מנסה למצות את כל הפסיקה. צריך לזכור את הזמן הרב שנגזל מבתי-המשפט בעיסוק בשאלות אלה, זמן שימשיך ויגזל, כל עוד לא נקבעו קביעות עקרוניות בתקדים מחייב.
5. חלק ניכר מהמקרים המגיעים לבית-המשפט מונעים עקב הפרת התחייבותו של מפעיל התחנה כלפי חברת הדלק כאשר הוא מתחיל לשווק בתחנה דלק ומוצרים שהוא רוכש ממקורות אחרים ולא מחברת הדלק.
במקרה כזה, פונה חברת הדלק לבית-המשפט ומבקשת סעד, והמפעיל מתגונן, בין השאר, בטענות שהזכרתי לעניין אופיו של החוזה וכן מצביע על קיפוח הנגרם לו בדרך ניהול העסקים על-ידי חברת הדלק.
6. בפנינו ספיח אחד של מחלוקת שבין הצדדים, המעסיקה בתי-משפט שונים ובספיח אחר הגיעה עד בית-המשפט העליון.
העדרו של הסדר כולל בעניין זה, בין באמצעות תקדים מחייב ובין באמצעות חקיקה, מביא גם לכך שמפעילי תחנות הדלק מעדיפים שלא לתקוף תקיפה ישירה את החוזים, אלא להפר את התחייבויותיהם ולתקוף אותם תקיפה עקיפה, כאשר הם מתגוננים בפני צעדים שנוקטות חברות הדלק.
7. השאלות המתעוררות בהקשר לחוזים אלה אינן פשוטות. נזכיר בעניין זה את ע"א 2768/90 פטרול גז חב' הגז הישראלית 1969 בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 599, שנגע בשוליו של הסדר כובל בתחום מקביל, והנשיא שמגר בחר שלא לדון שם בשאלות של הסדר כובל בין הצדדים, וצמצם החלטו לשאלה אם המדינה היא צד להסדר כובל.
אוסיף ואעיר כי אחד הקשיים בהכרעה במחלוקת בשאלה זו, היא האבחנה בין זכיינות רגילה, שבה יש בדרך-כלל גם לזכיין עניין לרכוש את המוצרים אך ורק מן הספק, לאור הייחוד שבמוצרים, לעומת ההסדר בין תחנות הדלק, כאשר המוצר העיקרי שמשווקות כל חברות הדלק הוא אחיד.
8. אם מפרשים את חוזה ההתקשרות בין המשיבה לבין המערערים כלשונו, ברי שהוא מיועד להבטיח רכישה של דלק ומוצריו אך ורק מן המשיבה ולא מסוכניה וממפעילים אחרים. מטרה זו עולה מגוף החוזה, ומביאה להשגת מטרתו.
השאלה אם המטרה כשרה או אינה כשרה, לא נבחנה עדין בשלב זה.
לפיכך, פרשנותו של השופט רניאל, לפיה הצו שנתן מאפשר רכישת דלק ומוצריו מסוכנים, אינה נקיה מספקות, אבל היא אינה עומדת לדיון בפנינו בשלב זה.
9. הסתבר שלאחר שהשופט רניאל נתן את החלטתו שבערעור שבפנינו, מצאה המשיבה דרך לחסום את הצינור (תרתי משמע) שבאמצעותו עקפו המערערים את הצו, ורכשו דלק מסוכניה של המשיבה. התרחשות זו ארעה, כך עולה מן הדיון בפנינו, לאחר שניתנה החלטה על-ידי השופט רניאל.
העובדה אינה שנויה במחלוקת.
10. בנסיבות אלה, נראה לי הפתרון המוצע על-ידי חברי, השופט שיף, המאזן בין שני הקטבים, ואני מצטרף לדעתו."

נ. הסנקציות הקבועות בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט מיועדות לכוף אדם לציית בעתיד לצו בית-המשפט שאותו הפר, אולם מכאן אין נובע כי הקנס והמאסר שנקבעו כאמצעי אכיפה בסעיף 6 הנ"ל צריכים אף הם לצפות פני עתיד במובן זה שאין להטילם אלא אם תתרחש הפרה בעתיד. פירוש מצמצם כזה באשר לאמצעי האכיפה הקבועים בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט אינו מתחייב מלשון הסעיף המסמיך את בית-המשפט "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן...", והתכלית המונחת ביסוד הפקודה.

ע"פ 5177/03 שמואל מור נ' דנציגר-משק פרחים "דן" ואח', תק-על 2004(2) 167.

כאן נדונה טענת המערער כי שגה בית-המשפט בכך שהטיל על המערער קנס בפועל ולא על תנאי.

נקבע מפי כב' השופטת מ' נאור:

"1. לפנינו ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, לפיה הוטל על המערער, בגין בזיון בית-המשפט, קנס של 75,000 ש"ח והוטל עליו חיוב בהוצאות בסך 25,000 ש"ח.
2. בית-המשפט המחוזי נתן צו מניעה זמני שאסר על המערער לשווק בכל דרך פרחים מזן מסויים. המשיבים טענו כי המערער הפר צו זה. על-כן נקטו המשיבים בהליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. בית-המשפט קבע כי אכן היתה הפרה של הצו, וביודעין.
3. בית-המשפט הוסיף וקבע כי מדובר בהפרה בקנה מידה נרחב למטרות מסחריות וכי הסנקציה נועדה ל"שכנוע" כי ההפרה אינה משתלמת. הוא גזר על המערער קנס בסכום של 75,000 ש"ח, תוך שהוא מציין שהפרה נוספת עלולה לסבך את המערער בקנס גבוה יותר ואף במאסר.
4. בין שאר הטענות, טען המערער כי שגה בית-המשפט בכך שהטיל על המערער קנס "בפועל" ולא קנס "על תנאי". לשאלתנו השיב בא-כוח המערער כי אם תתקבל טענה זו זונח הוא את שאר טענותיו. נתמקד איפוא בטענה האמורה. לדעתי צודק המערער בטענה: ב- ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים לבניה בע"מ ואח' נ' אשכנזי, פ"ד נד(1) 230, 237, קבע השופט ריבלין, בהסכמת חברי הנשיא ברק והשופטת דורנר, תוך אזכור פסיקה קודמת:
'הסנקציה המוטלת על אדם המסרב לציית לצו בית-המשפט נועדה לכפות עליו, על-ידי הטלת קנס או מאסר, לבצע את שנצטווה לעשות. ודוק: הקנס הוא לעתיד והמאסר הוא לעתיד, ומימושם הוא פועל יוצא של הפרה שתבוא לאחר הטלתם. סעיף 6 לפקודה '..."צופה פני העתיד". הוא בא לכפות ביצוע מעשה או מחדל "מחר"...' (ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(ב) 187, 191).
תכליתו של הצו היא לכפות ציות בעתיד ולא לענוש בשל מה שאירע בעבר (הנשיא שמגר ב- ע"פ 281/80 לגו מ. למלשטרייך בע"מ נ' בר רם בע"מ ואח', פ"ד לד(4) 557, 559).
'... מטרתה של הוראה זו אינה עונשית אלא אכיפתית, היינו תכליתה להביא לכך שצווי בית-המשפט יבוצעו ויוצאו מן הכוח אל הפועל' (השופטת ט' שטרסברג-כהן ב- רע"פ 7148/98 עזרא ואח' נ' זלזניאק ואח', פ"ד נג(3) 337, 346).
אין זה עונש מותנה שנגזר בשל עבירה שכבר בוצעה ושמימושו מותנה בביצוע עבירה נוספת. לפיכך, אין להטיל במסגרת הפקודה מאסר מותנה בגין הרשעה על עבירה שכבר בוצעה. ניתן להתרות בשבט המאסר כדי למנוע הפרה בעתיד.
לפיכך לא יהא מימוש העונש המרתיע בעתיד אוטומטי והוא יופעל על-פי שיקול-דעת בית-המשפט במקרה של הפרה נוספת (ראו ע"פ 423/88 נלבנדיאן נ' נלבנדיאן, פ"ד מד(3) 126, 131)" (ההדגשה אינה במקור).
ב- רע"פ 7148/98 הנזכר בציטוט האמור ציינה השופטת שטרסברג-כהן:
'התכלית החקיקתית שביסוד הוראת סעיף 6 לפקודת הבזיון נדונה בשורה ארוכה של פסקי-דין של בית-משפט זה. בית-המשפט קבע, כי מטרתה של הוראה זו אינה עונשית אלא אכיפתית, היינו תכליתה להביא לידי כך שצווי בית-המשפט יבוצעו ויוצאו מן הכוח אל הפועל. מטרת הסנקציה המוטלת מכוח סעיף 6 לפקודת הבזיון היא לסייע לנפגע לאכוף ביצוע החלטה שיפוטית, שלפיה זכה בדין. מכאן הגישה, שלפיה סעיף 6 'צופה פני עתיד', והוא בא לכפות לעשות מעשה או להימנע מלעשותו 'מחר' (ראו למשל: ע"פ 6/50 לויט נ' אנגל, פ"ד ד 459, 468-469; דב"ע נז/48-13 מדינת ישראל נ' ההסתדרות הכללית החדשה (תק-אר 98(1) 115); ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187, 191); ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד לד(4) 232, 239-240; ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' סלמאן, פ"ד לג(3) 101, 105; ע"פ 281/80 לגו מ. למלשטרייך בע"מ נ' בר רם בע"מ, פ"ד לד (4) 557, 559)' (ההדגשה אינה במקור)
5. על-כן אציע לחברי לקבל את הערעור במובן זה שנבטל את הקנס שהוטל בערכאה הראשונה, ונקבע כי במקום הקנס שבוטל נכפה על המערער בקנס לציית לצו שניתן ביום 11.3.2003, ב- בש"א 7383/03 ב- ת"א 2512/02 של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. הקנס יעמוד על 10,000 ש"ח לכל יום של הפרה.
6. המערער זנח כאמור את כל שאר טענותיו, לכן ההוצאות שנפסקו בערכאה הראשונה יעמדו בעינן."
נפסק מפי כבוד הנשיא א' ברק:

"1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי השופטת נאור. יחד עם זאת, הדרך שהוליכה אותי לתוצאה זו שונה מדרכה. בפסק-דינה מקבלת חברתי את טענת המערער לפיה שגה בית-המשפט המחוזי שעה שהטיל על המערער קנס "בפועל" ולא קנס "על תנאי". לשיטתה של חברתי, שעה שבית-המשפט מבקש להטיל קנס מכוחו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט הרי ש'הקנס הוא לעתיד והמאסר הוא לעתיד, ומימושם הוא פועל יוצא של הפרה שתבוא לאחר הטלתם'. גישתי שלי שונה. לשיטתי, בית-המשפט יכול, בנסיבות מתאימות, להטיל קנס ב"פועל", על אתר, בלא להמתין להפרה שתבוא לאחר הטלתו, ובלבד שמטרת הקנס אינה הענשה על ההתנהגות בעבר, אלא הרתעה כנגד הפרות נוספות בעתיד.
2. סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט, שהוא מושא המחלוקת בין הצדדים, קובע:
'המסרב לציית לצווי בית-המשפט
6(1) בית-המשפט העליון, בית-משפט מיוחד שנתכונן על-פי סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית-המשפט המחוזי ובית-משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.'
תכליתה של הוראה זו היא לכפות ציות בעתיד להוראות בית-המשפט המופרות, ולא לענוש על מה שאירע בעבר. ההוראה צופה פני עתיד ולא פני עבר. היא נועדה לכוון התנהגות בעתיד ולא לענוש על התנהגות בעבר. בית-משפט זה עמד על כך כבר לפני למעלה מחמישים שנה (ע"פ 6/50 לויט נ' אנגל, פ"ד ד 459 (להלן: פרשת לויט)). השופט ש"ז חשין ציין באותה פרשה כי:

'סעיף 6 לא קבע עונש על הפרת הצו, אלא הסמיך את בית-המשפט להטיל קנס או מאסר כדי לכוף ציות לצו בעתיד. יוצא מכאן, כי במקום שברור כי הצו לא יקוים בין כך ובין כך, משום שאין אפשרות לקיימו, אין סעיף 6 חל כלל (שם, בעמ' 469).'
הלכה זו השתרשה לאורך השנים שחלפו מאז פסיקתה (ראו למשל את ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187, 191-192; רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג(3) 337, 346 (להלן: פרשת עזרא); ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים לבניה בע"מ נ' אשכנזי, פ"ד נד(1) 230, 237 (להלן: פרשת שיז"פ)). אכן, סעיף 6 לפקודה עניינו ב"בזיון האזרחי" (Civil Contempt) שמטרתו הינה אכיפתית ולא עונשית (ראו Gompers v. Buck's Stove and Range Co. 31 S.Ct. 492, 498 (1911); Lowe & Sufrin The Law of Contempt 555 (3rd ed., 1996); Miller Contempt of Court 633 (2000)).
3. השופטת נאור מסיקה מהעובדה כי סעיף 6 לפקודה צופה פני עתיד, וכי הוא בא לכפות לעשות מעשה או להימנע מלעשותו "מחר" (פרשת עזרא, בעמ' 346) שגם הסנקציה מכוחו צריכה להיות "על תנאי". לשיטתה, ניתן לקנוס את המפר את צו בית-המשפט רק בגין הפרה שתבוא לאחר הטלת הקנס. לגישה זו יש גם סימוכין בספרות (ראו מ' קשת בזיון בית-משפט 2000 (תשס"ב)). דעתי שונה. לשיטתי, אין מניעה, במקרים המתאימים, להטיל קנס על אתר לאור התנהגות המפר עד להטלת הקנס, ובלבד שמטרתו אינה ענישה על התנהגות בעבר, אלא הרתעה כנגד הפרה בעתיד (ראו גולדשטיין "יחסי-הגומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא-כספיות של בתי-משפט – עיקרון הדרך החמורה פחות" משפטים טז 176, 178 (תשמ"ו); כן ראו את דברי הלורד Wilberforce בפרשת Heatons Transport (St. Helens) Ltd v. Transport and General Workers Union [1972] 3 All ER 101, 117).
4. לגישה לפיה הקנס מכוחו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט חייב להיות "על תנאי" אין עיגון בלשון הסעיף ובתכליתו. באחת הפרשות כתבתי בעניין זה:
'כידוע, רשאי בית-המשפט להטיל מאסר או קנס 'בפועל' או 'על-תנאי'. במקרה הראשון הכפייה פועלת מייד והיא תופסק לגבי העתיד אם יוכח שהצו קויים. במקרה השני הכפייה מוטלת באופן נורמטיבי בלבד, ובית-המשפט יפעיל אותה הלכה למעשה, בהליך עתידי, אם יוכח שהצו טרם קויים (ע"א 24/78 ויטקו כימיכלים בע"מ נ' סלמאן, פ"ד לג(3) 101, 106 (להלן: פרשת ויטקו); ראו גם ע"פ 281/80 לגו מ. למלשטרייך בע"מ נ' בר רם בע"מ, פ"ד לד(4) 557; ע"פ 423/88 נלבנדיאן נ' נלבנדיאן, פ"ד מד(3) 126 (להלן: פרשת נלבנדיאן)).'
לדעתי, האפשרות להטיל סנקציה של קנס שתוקפו מיידי עולה בקנה אחד עם תכליתו (האזרחית) של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, הנוגעת לאכיפה יעילה של צווי בית-המשפט. יש לשמור על פקודת בזיון בית-המשפט כמכשיר משפטי יעיל ומרתיע (קשת, בזיון בית-משפט, בעמ' 3). אכן, סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כפי שתוקן לאחרונה, קובע כי הפרת הוראה של בית-משפט, ככזו, הינה עבירה פלילית. אולם אין די במכשיר הפלילי. העובדה כי מפר צו בית-משפט ידע כי אין להטיל עליו סנקציה מיידית תפגע קשות בהיותו של כלי הבזיון מרתיע, ותפגע באפקטיביות האכיפתית שלו. היא יכולה לעודד זלזול בצווי בית-המשפט. חשש זה אינו חשש ערטילאי או חדש למרבה הצער (ראו דין וחשבון של הוועדה לתיקון דיני אי-ציות לצווי בית-משפט 2 (הרנון יו"ר, 1971)). על רקע זה אין להבין את הליכי הבזיון האזרחי כמי שנוגעים רק לצדדים המתדיינים, אלא כי גם לחברה כולה יש אינטרס מהותי ביותר בכיבוד הוראותיו (ראו Nicholls v. Nicholls [1997] 1 W.L.R. 314, 326). על-כן, הטלת קנס על אתר יכולה לשכנע את מפר הוראות בית-המשפט כי המשך אי-הציות להוראה השיפוטית אינה כדאית (פרשת ויטקו, בעמ' 107).
5. אמת, קיים בקנס שמופעל על אתר אלמנט עונשי (ראו פרשת עזרא, בעמ' 346). אולם, אין בכך כדי לשנות לעניין עצם הסמכות השיפוטית להטילו. זהו אופיו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט הכולל "אלמנט עונשי מסויים" (ועדת הרנון, בעמ' 27), והדברים עולים כבר משם הפקודה העושה שימוש במונח "בזיון" (הרנון בזיון בית-משפט על-ידי אי-ציות 342 (תשכ"ה)). הליך הבזיון הוא הליך מעורב אזרחי-פלילי, או ליתר דיוק הליך sui generis (גולדשטיין, דרכי אכיפת הוראות לא כספיות, בעמ' 179). אכן, קו הגבול בין המימדים הפליליים למימדים האזרחיים של הליך הבזיון האזרחי אינו ברור (ראו את פרשת Mine Workers, Lowe & Sufrin, The Law of Contempt, 558). על-כן, אין בעובדה כי קיים בקנס המוטל על אתר אלמנט עונשי מסויים כדי לשלול ממנו את תכליתו האכיפתית לגרום לצד המפר את הוראות בית-המשפט לחזור ולמלא אחריהן.
6. סמכות לחוד ושיקול-דעת לחוד. גם אם רשאי בית-המשפט להטיל סנקציה מיידית אין זאת אומרת שתמיד ראוי להטיל אותה. הסנקציה המוטלת מכוחה של פקודת בזיון בית-המשפט הינה סנקציה שתכליתה לכפות ציות להוראות בית-המשפט. סנקציה חריפה מידי עלולה להפוך לסנקציה עונשית במהותה, ועל-כן היא עלולה להחטיא את תכליתו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט (פרשת ויטקו, בעמ' 107). יש "לתפור" את הסנקציה בזהירות הראויה בהתחשב בנסיבות שעל הפרק. כמו כל החלטה שיפוטית אחרת, גם בעניין התגובה השיפוטית במסגרת הליכי בזיון, הסנקציה צריכה להיות סבירה ומידתית (ראו גולדשטיין, דרכי אכיפת הוראות לא כספיות, בעמ' 183). על בית-המשפט לבחון האם הטלת סנקציה "על תנאי" די יהיה בה, בנסיבות העניין, להשיג את מטרות האכיפה. עליו לציית להוראותיו של חוק-יסוד כבוד האדם וחירותו, ולעמוד על המשמר מפני פגיעה לא נאותה בקניינו של מפר פסק-הדין לצד שמירה נאותה על זכויותיו של הנהנה ממנו (השוו שורץ "מגמות התפתחות בסדר הדין האזרחי" ספר השנה של המשפט בישראל 417 (רוזן צבי עורך, 1997)). נראה לי כי הסנקציה על תנאי שמציעה חברתי הינה חמורה מספיק כדי להרתיע את המערער מפני המשך ההפרה את הוראות בית-המשפט. בית-משפט זה הטיל בעבר סנקציה זו בנסיבות הדומות לנסיבות שלפנינו (ראו בפרשת ויטקו), ועל-כן גם לדעתי מדובר בסנקציה ראויה המאזנת כראוי בין השיקולים שעל הפרק.
מטעמים אלה מסכים אני לתוצאה אליה הגיעה חברתי."
נפסק מפי כב' השופטת א' חיות:

"1. אני מסכימה לתוצאה אליה הגיעה חברתי, השופטת מ' נאור, בדבר חיוב המערער בקנס עיתי ומותנה. יחד עם זאת, מקובלת עליי עמדת הנשיא לפיה הקנס אותו ניתן להטיל מכוח סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט אינו מוגבל לקנס מותנה בלבד ובמקרים מתאימים ניתן להטיל במסגרת הליכי בזיון גם קנס בפועל לתשלום מיידי, על מי שנמצא כי הפר צו של בית-המשפט. הלכה פסוקה היא, כי ההליכים על-פי פקודת בזיון בית-המשפט נושאים בעיקרם אופי אכיפתי – אזרחי ולא עונשי-פלילי, והם מיועדים לסייע לבעל-הדין אשר לטובתו ניתן צו בית-המשפט להשיג את קיום הסעד שקיבל. לפיכך, מקובל לומר כי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט "צופה פני עתיד" (ראו: ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' מעדי סלמאן, פ"ד לג(3) 101, 105; רע"פ 7148/98 עזרא ואח' נ' זלזניאק ואח', פ"ד נג(3) 337; 346; ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק ייזום פרוייקטים לבניין ואח' נ' אשכנזי, פ"ד נד(1) 230 (להלן: עניין שיז"פ)). אכן, הסנקציות הקבועות בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט מיועדות לכוף אדם לציית בעתיד לצו בית-המשפט שאותו הפר, אולם מכאן אין נובע כי הקנס והמאסר שנקבעו כאמצעי אכיפה בסעיף 6 הנ"ל צריכים אף הם לצפות פני עתיד במובן זה שאין להטילם אלא אם תתרחש הפרה בעתיד. פירוש מצמצם כזה באשר לאמצעי האכיפה הקבועים בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט אינו מתחייב מלשון הסעיף המסמיך את בית-המשפט 'לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן...', והתכלית המונחת ביסוד הפקודה, אליה התייחסתי לעיל, אף היא תצא נפסדת אם יוענק לאמצעי האכיפה הקבועים בפקודה פירוש מצמצם, שאינו מאפשר הטלת מאסר מיידי או קנס מיידי במקרים ראויים. עוד ראוי לציין כי על-פי הדין האנגלי, אשר שימש בסיס והשראה לפקודת בזיון בית-המשפט, נקודת המוצא בכל הנוגע לסנקציות שניתן להטיל בהליכי "בזיון אזרחי" הינה כי המאסר וכן הקנס מוטלים בפועל, והשאלה האם ניתן כלל להטיל במסגרת זו סנקציה של קנס מותנה טרם הוכרעה סופית (N. Lowe & B. Sufrin The Law of Contempt (3rd ed. London 1996) 637; C.J. Miller Contempt of Court (New York 2000) 52).
לסיכום, מקובלת עליי הגישה לפיה אמצעי האכיפה שיבחר בית-המשפט להטיל במקרה נתון- קנס או מאסר – וכן עוצמתם – לאלתר או כאמצעי המתרה מפני הפרה בעתיד- נתונים לשיקול-דעתו של בית-המשפט, אשר בפניו מתנהלים הליכי הבזיון. כפי שציין הנשיא, הסנקציה המופעלת במסגרת הליכי הבזיון צריך שתהא סבירה ומידתית ובכל מקום שבו סבור בית-המשפט כי די בהטלת סנקציה "על-תנאי", יש להסתפק בכך. אולם, ניתן בהחלט להעלות על הדעת מקרים שבהם הפרת הצו בעבר היתה כה קשה ובוטה עד כי ניסיון העבר מצדיק נקיטת אמצעים מידיים נגד המפר, על-מנת להמריצו באופן יעיל שלא להמשיך בהפרת הצו. במקרים כאלה ראוי כי בית-המשפט יורה על נקיטת אמצעים מיידיים נגד המפר, ולגישתי הסמכות לעשות כן הוענקה לו בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. אשר למקרה שבפנינו, הסנקציה שהציעה חברתי השופטת מ' נאור אכן די בה כדי להרתיע את המערער מפני המשך הפרת הצו בעתיד, ולפיכך אני מצטרפת, כאמור, לתוצאה אליה הגיעה חברתי."

נא. הליך של בזיון בית-משפט, הוא הליך מעין-פלילי. על-כן אין לבסס תביעה בהליך זה מבלי לבסס תחילה את הטענה, כי המעשה שנעשה על-ידי הנתבע יש בו משום ביזוי הצו של בית-המשפט. לכן עלינו, לפרש את הצו של בית-המשפט, שנטען שהנתבע ביזה אותו, הפירוש יעשה באופן סביר, היינו, כפי שאדם סביר יפרש את הצו. באם ניתן לפרשו במספר אופנים, יש לתת לצו בית-המשפט פירוש על-פי תכליתו של הצו. כאשר הפירוש עמום וניתן לפירוש סביר במספר אופנים, יש ליתן לו פירוש שהוא לטובתו של הנתבע. זאת מאחר ומדובר בהליך מעין-פלילי, שסנקציה עונשית בצידה.

בענייננו נשאלת השאלה האם קיימה המשיבה היוועצות עם ארגון העובדים, כפי שנקבע בהחלטה מיום 10.8.03, או במלים אחרות, האם הפרה המשיבה את הצו השיפוטי שניתן, שהרי הוכחה כי הצו השיפוטי אכן הופר, הינה תנאי הכרחי למתן סעד על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. אוסיף עוד כי הנטל להוכיח את הצו הופר מוטל על המבקש, וגם אם הוכיח זאת המבקש, עדיין עליו להוכיח כי נתקיימה הפרה המצדיקה נקיטת הליכי בזיון. לשון אחר: לא כל הפרת צו תצדיק מתן סעד על-פי סעיף 6(1) לפקודה (קשת מ', בזיון בית-המשפט, ההוצאה לאור של לשכת עורכי-הדין, תשס"ב-2002, בעמ' 131).

ע"ב (י-ם) 2414/03 דפנה קידר ואח' נ' רשות השידור, תק-עב 2003(3) 321.

נפסק מפי כב' השופטת ד' פרוז'ינין:

"1. המבקשים הגישו בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, וכן בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט, לאכוף על מנהלי המשיבה, ה"ה יוסף בראל וצבי צימרמן בקנס או במאסר, לציית לצו בית-הדין מיום 10.8.03 (בש"א 15792/03 ו- 155584/03). מדובר בשני הליכים שונים: האחד – מעין-פלילי הנדון בפני דן יחיד (סעיף 38 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969), והאחר – אזרחי הנדון בפני מותב. משכך, לא ניתן לקיים דיון בשני ההליכים במאוחד. החלטה זו, עניינה אם כן, הבקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט בלבד, כפי שהובהר לצדדים אף במהלך הדין (עמ' 7 שורות 21-22). אולם, לאור האמור בה, וכפי שיפורט להלן, מתייתר הצורך לדון בבקשה למתן סעד זמני.
2. השתלשלות העניינים, אשר בסופה הוגשה הבקשה נשוא החלטה זו, פורטה בהחלטה מיום 10.8.03 כדלקמן:
'1. ביום 24.3.03, הוגשה לבית-דין זה בקשה למתן צו מניעה זמני דחוף, האוסר על המשיבה להפסיק את עבודתם של 55 המבקשים בשירותה, להפסיק לשלם להם שכר, לפגוע בתנאי עבודתם ובמעמדם, ולאיים עליהם באם לא יוותרו על ייצוגם המשפטי (בש"א 15584/03, להלן: בקשה א'). הבקשה נקבעה לדיון, במעמד הצדדים ביום 27.3.03. במועד זה הודיעו בא-כוח הצדדים לבית-הדין כי הגיעו להסדר, לפיו מתחייבת המשיבה לא לפגוע בתנאי העסקתם של המבקשים, מעמדם, זכויותיהם וכד' לתקופה של חודש, וכי ניתן יהיה להאריך תקופה זו מעת לעת. עוד הוסכם, כי הצדדים ינהלו ביניהם משא-ומתן כדי להסדיר את שאלת מעמדם ותנאי העסקתם של המבקשים, במהלך תקופת ההקפאה ישולם שכרם של המבקשים, וכי הצדדים יודיעו לבית-הדין אם הגיעו להסדר ביניהם או אם יש צורך בהמשך ההליך. בית-הדין נתן תוקף של החלטה להסכם האמור (החלטה מיום 27.3.03).
2. ביום 6.5.03, הוגשה בקשה דחופה נוספת למתן צו מניעה זמני (בש"א 15792/03, להלן: בקשה ב'). הפעם היו המבקשים אגודת העיתונאים בירושלים, אגודת העיתונאים בתל-אביב וכן 82 עובדי המשיבה. בנוסף לסעדים שנתבקשו בבקשה הקודמת, התבקש בית-הדין לאסור על המשיבה לקיים שימוע למבקשים 3-82, במסגרת הליכים לפיטוריהם מעבודתם בשירות המשיבה.
דיון בבקשה נקבע ליום 8.5.03, וניתן צו מניעה ארעי במעמד צד אחד, האוסר על המשיבה לקיים את ישיבות השימוע שנקבעו ליום 8.5.03. בדיון שהתקיים בבית-הדין ביום 8.5.03, הודיעו בא-כוח הצדדים לבית-הדין כי הגיעו להסכמה לפיה יבוטלו ה"שימועים" לכל המבקשים, כי ההחלטה מיום 27.3.03 תעמוד בתוקפה עד למתן החלטה אחרת, ולא יאוחר מיום 10.6.03, וכי למבקשים ישולם שכר עבור עבודה בפועל. בית-הדין המליץ כי הצדדים יפנו לגישור, אולם המשיבה התנגדה לכך (הודעה מיום 10.6.03).
3. ביום 27.5.03, הגישו המבקשים בקשה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, ובה ביקשו לאכוף על מנהלי המשיבה, בקנס או במאסר, לציית לצווים שניתנו בימים 27.3.03 ו- 8.5.03. התקיימו שתי ישיבות תזכורת, שבהן המליץ בית-הדין כי הצדדים ינהלו משא-ומתן ביניהם, על-מנת להגיע להבנה ולפתור את המחלוקות.
לבסוף, נקבע מועד לדיון בבקשות המפורטות בסעיפים 1 ו- 2 לעיל. החלטה זו ניתנה בבקשות הנ"ל.
ביום 24.6.03, הודיע בא-כוח המבקשים כי חדל לייצג את אגודות העיתונאים – המבקשות 1 ו- 2 – בהסכמתן ובהוראתן, ונתבקשה מחיקתן מהמשך ההליכים בבקשות נשוא החלטה זו" ביום 10.8.03 ניתנה החלטה בבקשות למתן סעדים זמניים, ובסעיף 14 שבה נקבע כי:
'לפיכך, אנו קובעים כי אם אמנם תיאלץ המשיבה לפטר חלק מהמשיבים, מוטלת עליה החובה לבצע הליך של פיטורי צמצום כנדרש, ולקיים היוועצות עם נציגות העובדים לגבי רשימת העובדים המפוטרים.'
על-אף האמור לעיל, נשלחו אל המבקשים או חלק מהם, כבר ביום 11.8.03, הזמנות לשימוע (נספחי א' לבקשה מיום 19.8.03). ביום 19.8.03 הגישו המבקשים את הבקשות כמפורט בסעיף 1 לעיל, ובו ביום הודיעו בא-כוח הצדדים לבית-הדין כי חלק מה"שימועים" יבוטלו. ביום 31.8.03 הוגשה בקשה למתן החלטה, שכן ביום 27.8.03 הודיע מר צימרמן, סמנכ"ל כוח-אדם ומינהל בפועל אצל המשיבה, כי העובדים ששמותיהם מופיעים ברשימה המצורפת יזומנו לשימוע, וכי השימועים יחלו תוך 10 ימים (נספח א' לבקשה מיום 31.8.03). משכך, התקיים דיון בבקשה ביום 2.9.03.
4. טענתם העיקרית של המבקשים הינה כי בהוצאת מכתבי הזימון לשימוע הפרה המשיבה את החלטת בית-הדין מיום 10.8.03, שכן המשיבה לא קיימה את חובת היוועצות כנדרש. לגבי חלק מן העובדים אמנם התקיימה היוועצות עם ארגון העובדים, אולם זו לא נעשתה בתום-לב. לגבי האחרים לא התקיימה היוועצות כלל.
מנגד טוענת המשיבה כי קיימה אחר הוראות בית-הדין כנדרש, וכי אף אם שגתה בפרשנות ההחלטה, אין לחייב את מי ששגה בקנס או במאסר, מה גם שהליך על-פי פקודת בזיון בית-המשפט כנגד המדינה הוא נדיר, ומדובר בניצול לרעה של הליכי משפט.
5. פקודת בזיון בית-המשפט נועדה לאכיפה של החלטות בית-המשפט, מקום שלא ניתן לאכוף אותן באפקטיביות באמצעות חוק ההוצל"פ (ע"ע 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ ואח' נ' בן צבי ואח', פ"ד לה(1) 136). עם זאת, אין לאכוף צו שניתן על-ידי בית-המשפט בהליכי בזיון בית-המשפט, אלא-אם-כן הוא מצווה במילים חד-משמעיות את אשר חייב להיעשות. ההליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט הם, מעין פליליים, וכל ספק בדבר משמעותו של צו בית-המשפט צריך לפעול לטובת הנתבע. זאת ועוד. הליכי אכיפה לפי פקודת בזיון בית-המשפט מיועדים מעצם טבעם להתברר במהירות וביעילות כדי לאכוף צווים הברורים על פניהם, או שניתן ללמוד על משמעותם ללא טרחה יתירה, ואין מקום להפוך את הדיון בהם למשפט מלא עם ראיות ועדויות (רע"א 4321/90 אתת טכנולוגיות (1985) בע"מ נ' מכ"ש, מפסקי כרם שלום, פ"ד מה(1) 617).
בשאלה כיצד נעמוד על היסוד העובדתי, המעשה, שיש לראות בו בזיון בית-המשפט, דנה סגנית נשיא בית-הדין הארצי לעבודה, כב' השופטת ברק, ב- דב"ע נו/ 18-5 אמונים פיתוח ושירותי הספקת כוח אדם נ' שרעבי, כדלקמן:
'בדוננו בהליך של בזיון בית-משפט, אנו דנים בהליך מעין-פלילי. על-כן אין לבסס תביעה בהליך זה מבלי לבסס תחילה את הטענה, כי המעשה שנעשה על-ידי הנתבע יש בו משום ביזוי הצו של בית-המשפט. לשם כך עלינו, ראשית לכל, לפרש את הצו של בית-המשפט, שנטען שהנתבע ביזה אותו, הפירוש יעשה באופן סביר, היינו, כפי שאדם סביר יפרש את הצו. באם ניתן לפרשו במספר אופנים, יש לתת לצו בית-המשפט פירוש על-פי תכליתו של הצו. כאשר הפירוש עמום וניתן לפירוש סביר במספר אופנים, יש ליתן לו פירוש שהוא לטובתו של הנתבע. זאת מאחר ומדובר בהליך מעין-פלילי, שסנקציה עונשית בצידה.' (ראה דב"ע נד/137-38 שמואל יעקובי – בנק המזרחי המאוחד בע"מ (אשר ניתן ביום 30.6.1994 ולא פורסם)
בענייננו נשאלת השאלה האם קיימה המשיבה היוועצות עם ארגון העובדים, כפי שנקבע בהחלטה מיום 10.8.03, או במלים אחרות, האם הפרה המשיבה את הצו השיפוטי שניתן, שהרי הוכחה כי הצו השיפוטי אכן הופר, הינה תנאי הכרחי למתן סעד על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. אוסיף עוד כי הנטל להוכיח את הצו הופר מוטל על המבקש, וגם אם הוכיח זאת המבקש, עדיין עליו להוכיח כי נתקיימה הפרה המצדיקה נקיטת הליכי בזיון. לשון אחר: לא כל הפרת צו תצדיק מתן סעד על-פי סעיף 6(1) לפקודה (קשת מ', בזיון בית-המשפט, ההוצאה לאור של לשכת עורכי-הדין, תשס"ב-2002, בעמ' 131).
המשיבה קיימה ישיבה אחת עם נציגות אגודת העיתונאים ביום 16.7.03 (נספח א' לתגובת המשיבה). כבר בישיבה זו הודיע מר ירון אנוש כי:
'בין הרשימות שהועברו אלינו יש חברים באגודה ויש שאינם חברים. אנחנו (האיגוד) מוכנים לתת רשימה מוסכמת על בסיס העיקרון: מי שאינו חבר – אינו מקבל הגנה.
מדובר על 12 אנשים בטלוויזיה, ו- 10 אנשים ברדיו שהם חברי איגוד ויקבלו הגנה. עמדתנו: אנו מגינים על חברי האגודה בירושלים, שעומדים בהתניות כפי שנקבעו בבתי-המשפט (3 שנות עבודה), עם זאת, אנשים שאינם חברים אך ישלמו בעתיד מס ארגון, יקבלו מאתנו יצוג – לפי החלטתנו.'
ביום 19.8.03 התקיימה ישיבה נוספת שבה השתתף אף מנכ"ל רשות השידור, מר בראל (נספח ב' לתגובת המשיבה), ובה חזרו נציגי אגודת העיתונאים על עמדתם, כי כל מי שחבר באגודה יקבל הגנה מלאה, לבסוף נקבע כי:
'סיכום לאחר, שנציגי האיגודים עיינו ברשימת אנשי ש.ת. לשעבר, המשיכו לדון בנושא עם נציגי ההנהלה – על דעת הצדדים המשתתפים בישיבה התקבלה ההחלטה כדלקמן: האיגוד יעביר לרשות רשימה של 10 עובדים (5 מהאגודה בירושלים + 5 מהאגודה בתל-אביב) המומלצים על ידם לחוזים. אנשי הש/ת יוזמנו לשימוע.'
משמע שהתקיימה היוועצות עם ארגון העובדים בעניינם של המבקשים המיוצגים על-ידי אגודת העיתונאים (רשימה של עובדים אלה הוגשה על-ידי הנתבעת לתיק בית-הדין), כפי שנקבע בהחלטה מיום 10.8.03.
יש לדחות, בשלב זה, את טענת בא-כוח המבקשים כי ההיוועצות לא נעשתה בתום-לב.
ההתייחסות אל המבקשים כאל עובדי ש.ת. כשלעצמה אינה מעידה על היעדר תום-לב. יתר-על-כן, בית-הדין לא יתערב בהסכמות שאליהן הגיעו הצדדים ליחסי העבודה, אלא בנסיבות יוצאות דופן, ואלה אינן קיימות בענייננו. מכל מקום, בירורה של שאלה זו אינו צריך להיעשות במסגרת של הליך על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, וספק רב אם הוא יכול להיעשות בלא שהארגון היציג יהיה צד להליך.
8. גם הטענה, כי על-פי ע"ע 359/99 לוין נ' רשות השידור (להלן: פסק-הדין לוין) יש לקבל גם את אישור הוועד המנהל, לאחר ההיוועצות עם ארגון העובדים – דינה להידחות. טענה זו מבוססת על ציטוט מתוך תצהירו של מר עמר, שהובא בפסק -הדין של בית-הדין הארצי, מתוך פסק-הדין של בית-הדין האיזורי. טענה דומה הועלתה אף ב- בש"א (י-ם) 2803/02 קורנוייץ – רשות השידור (ניתן ביום 13.1.03, לא פורסם), ושם נקבע על-ידי מותב בראשות כב' השופטת הראשית ר' רוזנפלד כי מסקנת המבקש, המבוססת על קטעי דברים שנאמרו במסגרת הליך משפטי אחר, אינה יכולה לעמוד. דברים אלה יפים אף לענייננו. מר עמר לא נחקר בפני, ולא הובאה אסמכתא משפטית כלשהי התומכת בטענה זו.
9. נותרה להכרעה השאלה מה דינם של המבקשים האחרים, שאגודת העיתונאים הודיעה כי אינה מייצגת אותם. יש לזכור כי אגודת העיתונאים היתה צד בבקשה לסעד זמני שהגישו המבקשים (סעיף 2 לעיל). משמע, שבמועד כלשהו אכן ייצגה אגודת העיתונאים את המבקשים כולם. משכך, פנתה המשיבה אל הארגון המייצג את המבקשים, על-פי מצג שהציגו הם עצמם. לא נטען בפני, ולא הובא לידיעתי, כי ארגון עובדים אחר כלשהו פנה אל המשיבה, והודיע כי הוא מייצג את המבקשים.
חברות בארגון עובדים הינו עניין וולונטרי התלוי ברצונו של העובד, והוא הקובע מיהו הארגון שמיצגו:
'הוולונטריות של החברות (בארגון עובדים ד.פ.) היא יסוד למערכת יחסי העבודה במשטר חופשי, היא ביסודה של ההתארגנות בישראל, והיא ביסודה של התארגנות בכל אותן המדינות אשר אישרו את שתי אמנות העבודה הבינלאומי ות הנוגעות לעניין...
'וולנטרי' לענייננו פירושו, שהחברות באגודה היא פרי רצונו של מי שבו מדובר, רוצה – מצטרף לאגודה, רוצה – עוזב.' (פרשת העובדים הבכירים בפז (28) בעמ' 385)(בג"צ 7029/95 ההסתדרות הכללית החדשה נ' בית-הדין הארצי לעבודה ועמית, פ"ד נא(2) 63, 78)
משכך, לא המעביד הוא המחליט מיהו ארגון העובדים המיצג את העובד, אלא העובד עצמו, ופניה של המעביד לארגון עובדים כשלהו על דעת עצמו, עומדת בניגוד לזכותו האוטונומית של העובד להתאגד.
כאמור לעיל, לא הובא לידיעת בית-הדין כי המבקשים הודיעו למשיבה כי הם מיוצגים על-ידי ארגון עובדים אחר, או כי ארגון עובדים כלשהו פנה אל המשיבה והודיע כי הוא מייצג את המבקשים. משכך, יצאה המשיבה ידי חובתה בכך שפנתה לאגודת העיתונאים, וקיימה עימה היוועצות, אף כי עניינם של חלק מן המבקשים לא נדון למעשה.
יש להדגיש כי קביעה זו נוגעת אך ורק בנסיבותיו המיוחדות של עניין זה, וכאשר, כפי שהובהר לעיל, אימצה אגודת העיתונאים את ריבם של המבקשים בראשיתו של ההליך נשוא בקשה זו. בנסיבות אלה, וכאשר במקום העבודה יש ארגון יציג המייצג את העובדים המועמדים לפיטורים, המשיבה אינה חייבת לכתת רגליה אל פתחיהם של ארגוני עובדים כאלה ואחרים, כדי לברר האם מייצגים הם את עניינם של המבקשים. אין מדובר, בענייננו, במקרה שבו לא קיים ארגון יציג (ראו עמ' 6 לפסק-הדין לוין).
לפיכך נדחית הבקשה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט. כמו-כן מתייתר הצורך לדון בבקשות למתן צו מניעה זמני. זאת, בעיקר לאור האמור בהחלטה זו. יש לציין עוד כי הבקשה על-פי פקודת בזיון בית-המשפט הינה לאכיפת החלטה, שכל הקביעות בה הינן לכאוריות בלבד, בהיותה החלטה שניתנה במסגרת סעד זמני.
לפיכך, הוא הדין אף באמור בהחלטה זו.
בטרם סיום אוסיף כי אם אמנם יקח ארגון עובדים כלשהו את המבקשים תחת חסותו בימים הקרובים, לא תימנע המשיבה מקיום היוועצות עם ארגון זה בנאמנות ובתום-לב.
המבקשים ישלמו הוצאות המשיבה בסך של 3,000 ש"ח."

נב. חיוב נאמן להחזיר כספי פיקדון

בש"א (נצ') 1388/04 קבוצת אריה יצחקי 2000 (1998) בע"מ נ' תאופיק מ. שלופה, עורך-דין, תק-מח 2004(2) 536.

נפסק מפי כב' השופטת ד"ר נאוה אפל-דנון – סגן נשיא:

"זוהי בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט.
ביום 26.3.01 הגישה המבקשת כנגד המשיב תביעה ב- ת"א 1327/01 למתן צו עשה לחייבו להשיב לה פיקדון שהופקד בידיו הנאמנות ביום 22.7.00, בסך של 45,000 ש"ח בתוספת הפירות שנצטברו בגינו.
ביום 3.11.02 ניתן על-ידי פסק-דין המורה למשיב הנאמן להחזיר למבקשת את כספי הפיקדון בסך 45,000 ש"ח בצירוף הפירות.
המשיב לא החזיר את הפיקדון כמצווה.
המשיב לא קיים שני צווים נוספים אשר ניתנו כנגדו על-ידי בית-משפט השלום בנצרת, שהורו לו להפקיד את כספי המבקשת בקופת בית-המשפט: צו מיום 20.2.03 ב- ת"א 6806/02 [בש"א 1527/03] של כב' הרשמת אילונה אריאלי וצו מיום 10.3.03 במסגרת אותו תיק.
המשיב טען את הטענות הבאות:
א. לא העביר את כספי הפקדון בהתאם לפסק-הדין מיום 3.11.02 הואיל והוטל עיקול על הכספים השייכים למבקשת והמוחזקים אצלו עוד ביום 8.12.02.
ב. עד היום לא מצאה לנכון המבקשת להמציא לו הודעה בדבר ביטול העיקול.
ג. המבקשת פתחה נגדו תיק הוצאה לפועל מס' 3-03-61747-01 בלשכת ההוצאה לפועל ב- ת"א ב- 3.7.03, על סך של 64,160.07 ש"ח נכון ליום 28.2.04.
המשיב ביקש וקיבל צו ב- 23.2.04 לפיו ישלם את הסכום הנ"ל בתשלומים של 3,000 ש"ח לחודש ועד כה שילם 6,000 ש"ח.
ד. המבקשת הגישה ביום 8.7.03 תלונה נגד המשיב בלשכת עורכי-הדין בה טענה כי הפר את כללי הלשכה והעלימה עובדות מהותיות בפני ועדת האתיקה.
ב- 18.3.04 הודיעה הלשכה למשיב כי עליו למלא אחר החלטת בית-המשפט רק לאחר קבלת החלטה בדבר ביטול העיקול, אבל הוא לא קיבל אותה ולכן הוא מנוע מלהחזיר את הפיקדון.
ה. ביום 11.2.04 ניתן ב- ת"א 4739/03 בבית-משפט השלום בנצרת, פסק-דין לטובתו המחייב את המבקשת בתשלום סכום של 12,980 ש"ח וכן כ- 2,500 ש"ח הוצאות משפט ושכר-טרחה עורך-דין.
המשיב טוען כי זכותו לקזז את הסכום שנפסק לטובתו בפסק-הדין בגין שכר-טרחה מהסכום המגיע למבקשת. כמו-כן יש להפחית מסכום הפיקדון סך של 6,853 ש"ח אשר המשיב היה אמור לקבל מחב' הפניקס ואשר המבקשת עיקלה.
ו. המשיב טוען כי אין מקום לכפות את אכיפתו של פסק-הדין מיום 3.11.02 בהליך של בזיון בית-משפט מאחר ומדובר בחיוב כספי אשר ניתן לאכיפה בדרך הרגילה, באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, והוא מסתמך על פסיקה רחבה בעניין זה הקובעת כי אין להיזקק להליכי בזיון בית-משפט כאשר קיימת דרך אחרת לאכיפת הוראה שיפוטית. כמו-כן הוא טוען כי המבקשת נקטה בהליכים למימוש פסק-דין, דהיינו פתיחת תיק הוצל"פ ואין היא יכולה, לאחר שעשתה כן וקיבלה ממנו 6,000 ש"ח במסגרת הליכי הוצל"פ, לחזור בה ולבקש אכיפת הפסק על-פי פקודת בזיון בית-המשפט.
1. אינני מקבלת את הטענה כי מאחר ומדובר בחיוב כספי אשר בדרך-כלל ניתן לאכיפה באמצעות לשכות ההוצל"פ הערוכות לכך – אין מקום להיזקק במקרה זה להליכי בזיון בית-משפט.
2. אין מדובר כאן בחיוב כספי רגיל, דהיינו חוב של המשיב למבקשת. מדובר כאן בעורך-דין שהופקדו אצלו 45,000 ש"ח, כספי מבקשת, על-מנת שבהתקיים תנאים מסויימים יחזירם לה.
המשיב פעל כנאמן ועילת התביעה נגדו בתיק 1327/01 היתה כי הפר את חובת המהימנות כלפי המבקשת בכך שהשתמש שלא כדין בחלק מכספי הפקדון וסירב להחזיר את כספי הפיקדון למבקשת.
המשיב, עורך-הדין, הצטווה בפסק-הדין להחזיר את הפיקדון ללקוח בתוקף היותו נאמן ועל-פי הוראות חוק הנאמנות, התשל"ט-1979. כנאמן היה עליו להחזיר את הפיקדון במלואו וכך צווה. לא יעלה על הדעת כי נאמן המקבל לשמירה כספים בסכום של 45,000 ש"ח יקיים את חובתו להחזרת הפיקדון ואת פסק-הדין המצווה אותו להחזיר את הפיקדון על-ידי החזרת הפיקדון בתשלומים לשיעורין. החובה המוטלת על הנאמן הינה להחזיר את הפיקדון במלואו. החזרת הפיקדון בתשלומים משמעותה שהנאמן מעל בחובת הנאמנות שלו.
אין מדובר כאן על חיוב כספי בין נושה לחייב אלא על החזרת פיקדון שניתן בנאמנות לעורך-דין על-ידי לקוח. לפיכך, הליך של פתיחת תיק בהוצאה לפועל והחזרת הפיקדון על-ידי עורך-הדין הנאמן, בתשלומים – אינו מתאים, אינו הולם ולא נועד למקרה בו הנאמן מחוייב וחוייב להחזיר את הפיקדון ללקוח במלואו.
3. גם העובדה שהמבקשת פתחה תיק בהוצאה לפועל אינה מונעת בעדה מלבקש את הפעלת הפקודה לבזיון בית-המשפט. כשם שבנק הפותח תיק הוצאה לפועל כנגד לקוחו אינו מנוע מלבקש מימוש משכון כאשר הליכי ההוצאה לפועל נגד החייב אינם מביאים את התשואה המקווה.
4. התנהגותו של המשיב מצדיקה באופן הברור ביותר את הפעלת פקודת בזיון בית-המשפט.
סירובו של המשיב להחזיר למבקשת את הפיקדון של 45,000 ש"ח החל עוד ב- 24.7.00 אי-לכך היה צורך בהגשת תביעה ב- ת"א 1327/01 בבית-משפט זה, אשר חייב את המשיב להחזיר את הסכום הנ"ל ודחה את כל טענותיו.
פסק-הדין ניתן ב- 3.11.02. היה למשיב חודש ימים כדי לשלם את פסק-הדין עד אשר קיבל הודעת עיקול זמני על הסכום הנ"ל מרשמת בית-משפט השלום בנצרת שהוטל ב- 8.12.02 בתיק בש"א 3946/02 ת"א 6806/02 לבקשת אותו נתבע חאלד יוסף נגדו ניתן פסק-הדין ב- ת"א 1327/01.
מן הראוי לציין שהבקשה לעיקול זמני נסמכה על תביעה לסעד כספי לאחר שפסק-הדין ב- ת"א 1237/01 הנ"ל שלל את טענותיו של חאלד יוסף לסעד הכספי הנ"ל ויצר מעשה בי-דין נגדו. למרות זאת, הגיש תביעה כספית נגד המבקשת באותה עילה שנדחתה בבית-המשפט המחוזי, לא גילה זאת לבית-משפט השלום ולרשמת וביקש את הטלת העיקול הזמני.
5. העיקול הזמני הנ"ל בוטל בהחלטה ממצה וארוכה של הרשמת אילונה אריאלי ב- 29.1.03. חאלד יוסף לא התייאש והגיש בקשה לעיכוב ביצוע של ההחלטה. ב- 20.2.03 צווה המשיב, כתנאי לעיכוב ביצוע ההחלטה, להפקיד בקופת בית-המשפט, עד ליום 1.3.03, את סכום הפיקדון. ב- 10.3.03, לאחר שלא עשה כן, שוב ניתנה החלטה על-ידי הרשמת לעורך-הדין שלופה להפקיד את הכספים אשר עוקלו בידיו במסגרת בש"א 3946/02, וזאת בהתאם להחלטה מיום 20.2.03, תוך 7 ימים, דהיינו עד 17.3.03.
גם הפעם לא הפקיד המשיב את הכספים הנ"ל.
הוגש ערעור על החלטת הרשמת בגידרה בוטל צו העיקול הזמני שניתן במעמד צד אחד ביום 8.12.02 ב- בש"א 3946/02, הערעור נדחה ב- 8.4.03 על-ידי כב' השופטת מויאל בבית-משפט השלום בנצרת.
6. אינני מקבלת את טענת המשיב כי לא קיבל או לא ידע על החלטת הרשמת מיום 29.1.03 על ביטול העיקול הזמני. מר מנחם צידקי העיד מטעם המבקשת, ואני מאמינה לו, כי שלח את ההחלטה על ביטול צו העיקול הזמני בפקס ב- 13.2.03 וכן ב- 17.2.03 [ת/1]. מספר הפקס מופיע על המכתבים.
ב- 7.3.03 שלח לו בפקס את החלטת הרשמת להפקיד את כספי הפיקדון מיום 20.2.03 [ת/2].
ב- 14.4.03 שלח לו בפקס את החלטת בית-המשפט מיום 8.4.03 ושוב ביקש את החזרת הפיקדון.
גם הפעם לא נענה.
7. המבקשת פנתה בתלונה ללשכת עורכי-הדין ביום 8.6.03 ובה ציינה כי ביום 29.1.03 החליטה כב' הרשמת אילונה אריאלי בתיק בש"א 1147/03 ת"א 6806/02 לבטל את העיקול הזמני שהוטל על כספי הפיקדון. המשיב המשיך לטעון בפני הלשכה כי לא קיבל את ההחלטה על ביטול העיקול הזמני ולא טרח להרים טלפון או לבדוק בתיק בית-המשפט האם העיקול הזמני בוטל.
בהחלטה מה- 8.4.03 נאמר כי המזכירות תשלח העתק החלטה זו לצדדים ויש להניח כי כשם שהמבקשת קיבלה העתק ההחלטה סביר כי גם המשיב קיבל. מכל מקום, ברור כי המשיב לא רצה לקבל את ההחלטה ולא רצה לדעת עליה, מאחר ולא טרח לבדוק בתיק בית-המשפט. הוא העדיף להחזיק את הפיקדון אצלו בטענה כי לא נמסרה לו החלטה על ביטול העיקול הזמני.
מדובר בטענת סרק ובהתנהגות בחוסר תום-לב.
8. טענתו של המשיב כי לא ידע על ביטול העיקול הזמני, שכבר קבעתי כי לא ידע משום שלא רצה לדעת, נסתרת מניה וביה בכך שהמשיב החל לשלם בתשלומים בתיק ההוצל"פ בתל-אביב את סכום הפיקדון.
אם לא ידע על ביטול העיקול הזמני מדוע שילם שני תשלומים של 3,000 ש"ח כל אחד להחזרת הסכום שעליו לטענתו קיים ועומד צו עיקול זמני.
מכאן שברור שכאשר הגיש המשיב ללשכת ההוצל"פ בתל-אביב בתיק
3-03-61747-01 ב- 16.2.04 בקשה למתן צו חיוב בתשלומים ידע כי צו העיקול הזמני אינו קיים יותר. ואם כך, הרי טענתו בפניי היום כי לא קיבל את ההחלטה על ביטול צו העיקול הזמני הינה בלתי-נכונה.
ביום הדיון בפניי נמסרה לידיו ההחלטה על ביטול צו העיקול הזמני.
9. ואם לא די בכך הרי שהמשיב הגיש בבית-משפט השלום בנצרת בתיק 4739/03 [בש"א 3595/03] "בקשה בהולה" להטלת עיקול זמני עצמי במעמד צד אחד על-פיקדון המבקשת בסך 45,000 ש"ח הנמצא אצלו בנאמנות. כב' השופט עילבוני דחה את הבקשה ב- 18.8.03 וכתב כי המשיב נכשל להוכיח ולו לכאורה את זכותו או זכאותו לשכר-טרחה מהמבקשת.
הגשת הבקשה לעיקול זמני חדש מעידה על כך שהמשיב ידע שאין יותר עיקול זמני על כספי הפיקדון מאחר והעיקול הזמני הקודם בוטל ולכן טרח להגיש בקשה חדשה משלו לעיקול זמני.
10. הטענה האחרונה היא כי ב- 11.2.04 קיבל פסק-דין לטובתו על שכר-טרחה נגד המבקשת על סך 17,228.34 ש"ח והוא זכאי לקזזו מתוך הפיקדון. פסק-דין זה נתקבל במעמד צד אחד. כבר ציינתי כי כב' השופט עילבוני כתב כי זכותו של המשיב לגבות שכר-טרחה הינה מאותו חייב שהוא מייצג ולא מהמבקשת וכי לא המציא ראיות להוכחת זכותו או זכאותו לשכר-טרחה מהמבקשת.
הוגשה בקשה לבטל פסק-דין זה ובנוסף החליטה לשכת עורכי-הדין במחוז חיפה ב- 19.2.04 כי המשיב אינו יכול לקזז מסכום הפיקדון שהופקד בידו בנאמנות את שכר-הטרחה שהוא טוען לו ללא הסכמת המבקשת בכתב.
11. המסקנה היא כי המשיב מפר בריש גלי ובעקביות הראויה לציון את חובתו כנאמן להחזיר למבקשת את הפיקדון בסך 45,000 ש"ח בצירוף פירות שנמסר לו עוד ב- 24.7.00. זאת הוא עושה למרות פסק-דין ולמרות ההחלטות והצווים בהם נצטווה להחזיר את הפיקדון, כפי שצויינו לעיל. עצם העובדה שהמשיב מבקש להחזיר למבקשת את הפיקדון שקיבל ממנה בנאמנות בתשלומים של 3,000 ש"ח לחודש בתיק ההוצל"פ בתל-אביב בניגוד מפורש לרצונה, מעיד על כך כי הוא מפר את חובתו כנאמן כלפיה ואין לאפשר לו לעשות כן אלא יש לכפות עליו באמצעות פקודת בזיון בית-משפט לקיים את חובתו של עורך-דין הנאמן כלפי הלקוח.
12. לאור האמור לעיל יש לאכוף על המשיב את החזרת הפיקדון בסך 45,000 ש"ח בצרוף הפירות בתוך 30 יום מהיום, בניכוי הסכומים שהעביר כבר למבקשת בסך 6,000 ש"ח ובניכוי הסכום המעוקל בחב' הפניקס של 6,853 ש"ח.
באם לא יעשה כן תוך 30 יום מהיום ישלם קנס יומי של 1,000 ש"ח, במשך 15 יום באם לא יחזיר את הפיקדון במלואו ולא בשיעורין.
באם לא תוחזר יתרת הפיקדון תוך 45 יום, לרבות הקנס, יוטל על המשיב מאסר שיבוצע עד אשר יקיים את חובתו כנאמן ויחזיר את הפיקדון למבקשת. משך המאסר יקבע על-ידי בית-המשפט על-פי בקשת המבקשת."

נג. הליך לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון אינו יכול לבוא במקום ניהול הליך משפטי נוסף ונפרד, כאשר הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת הפרתו או קיומו של פסק-הדין ובמיוחד כאשר המבקשים נדרשים לנושאים נוספים שהם תוצאה של פסק-הדין

בש"א (חי') 20521/04 לוי שמואל ואח' נ' מר ישראל סדן, ראש עיריית חדרה ואח', תק-מח 2004(2) 2775.

נפסק מפי כב' השופטת ש' וסרקרוג:

"1. אני מורה על תיקון הפרוטוקול שהתנהל בישיבת בית-המשפט ביום 11.5.04, התיק הרלבנטי שעניינו בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט הוא בש"א 20521/04 ולא כפי שמופיע בכותרת הפרוטוקול של הישיבה מיום 11.5.04.
התיקון בוצע על-ידי בית-המשפט על גבי הפרוטוקול הנ"ל במעמד זה בהעדר הצדדים.
2. הבקשה בפני היא לנקיטת הליך של בזיון בית-המשפט לפי סעיף 6 של פקודת בזיון בית-המשפט (1929) (להלן: פקודת הבזיון), ולאכוף על המשיבים 1, 2 ו- 6 בקנס ו/או במאסר לקיים את פסק-הדין שניתן על-ידי בית-משפט זה ב- עת"מ 1401/03 (להלן: פסק-הדין).
3. המשיבים הגישו שתי בקשות בטענות מקדמיות, ויש לדון בהן, בטרם תידון הבקשה לגופה.
3.1 המשיבה מס' 8 הגישה בקשה למחיקת ההליך כנגדה (בש"א 20616/04), בשל אי-הוצאת זימון כדין. במהלך הדיון בפניי, וכן ביום הדיון הודיעה משיבה זו, לאחר בדיקה חוזרת כי אין היא עומדת עוד על הטענה, מאחר שנמסרה לה, כפי הנראה, הזמנה כדין.
מעבר לאמור לעיל הבהיר בא-כוח המבקשים כי הבקשה לפי פקודת הבזיון איננה כנגד משיבה זו.
אשר-על-כן, אני מורה על מחיקת הבקשה בתיק בש"א 20616/04.
3.2 בתיק בש"א 20549/04 הגישו המשיבים 1, 2 ו- 6 בקשה למחיקת הבקשה לפקודת בזיון בית-המשפט וביטול הדיון מן הטעם שישיבת המועצה נשוא הבקשה נידחת, ומועד הזימון שצויין בבקשה הפך להיות בלתי-רלבנטי.
מאחר שנקבע מועד חדש, דין הבקשה להידחות ויש לדון בבקשה לבזיון, כפי שהוגשה, תוך תיקון התאריך התואם.
אשר-על-כן אני מורה על מחיקת הבקשה בתיק בש"א 20549/04.
4. עיריית חדרה מבקשת לבצע עסקת מכר במקרקעין, ללא מכרז. המדובר במקרקעין במערב חדרה חלקה 482 בגוש 10570. המקרקעין כוללים מגרשים ביעוד מגורים א' וכן שטחים שהם שמורות טבע (להלן: המקרקעין).
העיריה חתמה על הסכם מכר מותנה עם המשיבה מס' 8, והיתה אמורה לקיים דיון לאישור העסקה בישיבת מועצת העיריה, שלא מן המניין, ביום 28.11.03. המבקשים הם חברים במועצת העיריה.
בפסק-הדין שניתן הוריתי למועצת עיריית חדרה לחזור ולהתכנס לצורך דיון בשאלת עסקת מכר המקרקעין. הדיון היה אמור להתקיים הן לצורך החלטה לפי תקנה 22(ח) לתקנות העיריות (מכרזים), התשמ"ח-1987 (להלן: תקנות המכרזים), בדבר התקשרות העיריה בחוזה להעברת מקרקעין, ללא מכרז, והן לצורך קיום התנאים המפורטים בסעיף 188 לפקודת העיריות, קרי, קבלת החלטה על מכירת המקרקעין במועצת העיריה, והעברת ההחלטה לבחינתה על-ידי שר הפנים (סעיף 26א לפסק-הדין).
כמו-כן, נדרשו המשיבים להמציא מסמכים שונים לכל אחד מחברי המועצה לרבות למבקשים, הנמנים על חבריה. מסמכים אלה צריכים היו לכלול חוות-דעת משפטית בשני הנושאים שפורטו לעיל – פטור ממכרז ואישור המכירה, לפי סעיף 188 לפקודת העיריות; מסירת פרטים מלאים ומעודכנים לרבות חוות-דעת של שמאי, לגבי שווי המקרקעין, הפצת חוות-הדעת שהוגשה מטעמם של המבקשים (העותרים) בתיק בש"א 20170/04 ומסירת פרטים מלאים לגבי משיבה מס' 8, באופן שיהיה במסמכים אלה להצביע על "שקיפות מלאה" לגביה כצד לחוזה מכר במקרקעין, לרבות בעלי המניות, אופייה הכלכלי ויכולתה הכלכלית (סעיף 26ב לפסק-הדין).
5. טענת המבקשים היא, כי ישיבת המועצה צריכה היתה לייחד לנושאים הנ"ל שתי ישיבות נפרדות: האחת, בנושא פטור ממכרז והאחרת, מילוי התנאים למכר במקרקעין, לפי סעיף 188 לפקודת העיריות. הפרדה זו יש לקרוא מן האמור בסיפא של סעיף 26א לפסק-הדין.
כמו-כן טוענים המבקשים, כי על-אף שצורפו מסמכים הנושאים כותרת הנזכרת בפסק-הדין, הרי שמבחינת תוכנם אין הם ממלאים אחר הוראות פסק-הדין.
חוות-הדעת המשפטית לוקה בחסר, מפני שלגבי תוכנה היה מקום לקרוא את החלק האופרטיבי בפסק-הדין יחד עם האמור בסעיפים 12 ו- 14 של פסק-הדין. חוות-הדעת אינה אלא חזרה על חוות-דעת קודמת שנערכה, מתעלמת מהחלטת בית-המשפט, כי טרם נתקבלה החלטה בדבר פטור מעריכת מכרז ונמנעת מלהתייחס לשאלת ההיבט החוקי במכירת המקרקעין, ללא מכרז.
לא הומצאה חוות-דעת של השמאי שביקשו המבקשים להציג. פריט זה אינו עוד נמנה על נימוקי הבקשה. על-פי הודעה שנמסרה ביום הדיון הומצאה חוות-הדעת.
חוות-הדעת השמאית אינה מתייחסת לכדאיות הכלכלית של עסקת המקרקעין הספציפית. כדי לשכנע בטענה זו צורפו העמודים הרלוונטיים לדעת המבקשים (עמ' 1 ו- 21). חוות-דעת זו, לטענת המבקשים, מתייחסת לשאלה הכללית של הצורך להמשיך ולהחזיק בנכסים מניבים במקום להתרכז בתפקידיה העיקריים של עיריית חדרה כרשות מקומית הנדרשת לספק שירותים לתושביה.
כמו-כן טוענים המבקשים, כי מסמכי משיבה מס' 8 שהוצגו אין בהם למלא אחר "גילוי נאות" מלא ונדרש לגביה, כצד לחוזה המכר, כפי שהורה בית-המשפט בסיכומיו.
במהלך הדיון העלו המבקשים טענה נוספת והיא, כי בטרם תתכנס ישיבת המועצה היה על היועצת המשפטית להכריע בשאלה מהו ה"מספר" הקובע לצורך קבלת ההחלטות האמורות. שאלה זו, לטענתם, עולה לאור פסילת שניים מחברי המועצה להשתתף בישיבה בנושאים הנ"ל, על-פי החלטת בית-המשפט בפסק-הדין שניתן, ולאור הדרישה המופיעה בסעיף 188(א) לפקודה, לפיה ההחלטה צריך שתהא "ברוב חבריה".
בנסיבות אלה, המחלוקת בין הצדדים היא אם המספר הקובע הוא תשעה מבין שבעה עשר חברי המועצה שנותרו לאחר הפסילה, או שהמספר הקובע הוא עשרה, מאחר שמניינם של כלל חברי המועצה מגיע לתשעה-עשר.
המשיבים מבקשים לדחות טענות אלה, תוך שהפנו למסמכים שהוצגו, ולגבי משיבה 8, שהיא צד לדיון הפנו למכתב שנשלח לאחר מתן פסק-הדין, החתום על-ידי המשיבה. בשאלה האחרונה, טוענים המשיבים, כי הנושא לא עמד לדיון ו/או להכרעה בפסק-הדין, וממילא לא ניתן לנקוט בהליך של בזיון בגינה.
6. גם אם אקבל טענת המבקשים, כי ראוי היה שהמשיבים יציגו מסמכים התואמים יותר להוראות שבפסק-הדין שניתן, במיוחד בהתייחס למשיבה מס' 8 ובמידה מסויימת גם בהתייחס לתוכנה של חוות-הדעת המשפטית (לעניין חוות-דעת השמאי אשר לא צורפה במלואה, אין בדעתי להתייחס), הרי שהמחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, אינה יכולה להתברר במסגרת הליך לפי פקודת הבזיון.
ועוד, לא יכולה להיות מחלוקת, כי נושאים שלא נדונו בפסק-הדין ולא הוכרעו שם, אינם יכולים להידון במסגרת הליך זה.
ככל שקיימת ביקורת על אופן ניהול ההליך במועצה ו/או על המסמכים שצורפו, אין אלה יכולים לבוא על פתרונם במסגרת הליך של בזיון בית-המשפט.
התכלית החקיקתית שביסוד סעיף 6 לפקודת הבזיון הובהרה בשורה ארוכה של פסקי-דין, תוך שהובהר שלא מדובר בהליך עונשי אלא אכיפתי, ההוראה האמורה מגמתה לסייע לנפגע לאכוף ביצוע של החלטה שיפוטית (רע"פ 7148/98 ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלזניאק ואח', תק-על 99(2) 271, סעיף 7, להלן: פסק-דין ארנון). הליך זה הוא מיוחד באפיונו ובייחודו בהיותו מצוי בין התחום האזרחי לפלילי, כאשר הקווים של המאפיינים האחרונים באים לידי ביטוי ביחסים שבין המפר לרשות השופטת. השימוש בהליך זה אינו יכול להיעשות על דרך השגרה ובוודאי שאינו יכול להיעשות במקום בו נדרשים הליכים של בחינת תוכנם של מסמכים ו/או חקר מקיף יותר לגבי משיבה מס' 8, הליך שיכול שידרוש גם הצורך בשמיעת ראיות ועדויות (שם, סעיף 10).
ועוד, הליך זה מיועד להתברר במהירות וביעילות. כאשר אין אמירה חד-משמעית בפסק-הדין בנושא המחלוקת המובאה לדיון, כגון בעניינו בשאלה, אם היה מקום להורות על שתי ישיבות מועצה נפרדות או שמא ניתן לדון בכלל הנושאים במסגרת אותה ישיבה, גם במקרה כזה לא יכול להינקט בקשר לאותה שאלה הליך לפי פקודת הבזיון.
יתר-על-כן, הליך לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון אינו יכול לבוא במקום ניהול הליך משפטי נוסף ונפרד, כאשר הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת הפרתו או קיומו של פסק-הדין ובמיוחד כאשר המבקשים נדרשים לנושאים נוספים שהם תוצאה של פסק-הדין, כמו הקוורום החוקי הנדרש לצורך קבלת החלטת המועצה.
יש מקום עוד להוסיף ולחזור על ההערה שהובאה גם בפסק-הדין. אין זו ההתדיינות הראשונה לאחר מתן פסק-הדין. מדובר בפניות חוזרות של העותרים/המבקשים לבית-המשפט בנושא מכר המקרקעין, כאשר המגמה הברורה היא לנסות ולמנוע מן המועצה מלדון בעסקת מכר המקרקעין, וכל זאת על-אף ההערה שנאמרה בפסק-הדין, שהדיון וקבלת החלטה בנושא צריכים להיעשות על-ידי המועצה ולא על-ידי בית-המשפט. ייתכן גם שיש הצדקה ברצון למנוע מכר המקרקעין ללא מכרז ו/או במכר דווקא למשיבה מס' 8 – מבלי לקבוע עמדה בנושאים אלה – ואולם, בחינת עמדת המבקשים אינה יכולה להיעשות בדרך של מניעת הדיון במועצה, אלא במסגרת דיון בה. יש לחזור ולהבהיר לעותרים/למבקשים שעליהם לשוב לשולחן הדיונים במועצה ולא בבית-המשפט, ובמידת הצורך, ובכפוף להחלטות שיתקבלו, להביא טיעוניהם גם לפני שר הפנים.
7. ומן הכלל אל הפרט. פסק-הדין שניתן מוקד בשני נושאים:
7.1 האחד: הנושאים שיש להביאם להכרעה בישיבת המועצה. אין עוד מחלוקת, שיש לקיים דיון הן בשאלת ביצוע עסקת מכר במקרקעין ללא מכרז, ובכפוף להחלטה שתינתן, יש גם לבחון את עסקת המכר עם המשיבה מס' 8.
החיוב לקיים שתי ישיבות מועצה נפרדות, אינו עולה מן האמור בפסק-הדין, והדבר נותר לשיקול-דעתה של המועצה. לפיכך, הגם שיש להמליץ על דרך זו, כדי לאפשר דיון לגופו של עניין בשאלה הנכבדה של פטור ממכרז, בנפרד משאלת עסקת המכר למשיבה מס' 8, הרי שאין במחלוקת זו הוראה ברורה ואופרטיבית, וממילא לא ניתן לעשות שימוש בהליך של פקודת הבזיון.
במסגרת הסדר פשרה המלצתי בפני המשיבים לנהוג בדרך זו, ועל-אף שההצעה לא נתקבלה על-ידי המבקשים, אין מניעה כי המשיבים יאמצו דרך זו.
7.2 הנושא האחר שנדון בפסק-הדין הוא הצורך בהעברת מידע נדרש קודם לדיון ולהכרעה על-ידי המועצה. כפי שהערתי, ניתן היה לצפות אולי, כי חוות-הדעת המשפטית תנוסח באופן שונה מזה שנוסחה, לאור האמור בפסק-הדין, כמו-כן, המידע שנמסר על-ידי המשיבה מס' 8 אינו מספיק, ואולם אין באמור כדי שהמחלוקות יבואו על פתרונן במסגרת הליך של פקודת הבזיון. המבקשים רשאים יהיו להעלות טענותיהם במסגרת הדיון במועצה. הם רשאים לדרוש גילוי פרטים נוספים לגבי המשיבה מס' 8, לרבות דרישה לדחות את ישיבת המועצה בדיון בנושא אישור עסקת המכר למשיבה מס' 8 ו/או הבאת השגות נוספות, אם יש להם, ואולם אלה צריכים להתברר ולהידון במסגרת דיוניה של המועצה, ולא בבית-המשפט, ובוודאי שלא במסגרת הליך לפי פקודת הבזיון.
8. מן הטעמים המפורטים לעיל, ותוך הבהרה חוזרת שראוי לחזור ולשקול את הצעת בית-המשפט כפי שפורטה בפרוטוקול ישיבת בית-המשפט ביום 11.5.04, הבקשה לאכוף את פסק-הדין, לפי סעיף 6 לפקודת הבזיון, נדחית.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
9. הבוקר בטרם נחתמה החלטה זו מצאו לנכון העותרים/המבקשים להוסיף ולהגיש השלמת טיעון מטעמם, מבלי שהגישו בקשה ומבלי שניתנה החלטה המתירה להם לעשות כן, ומבלי שהבהירו אם עותק מהשלמת טיעון זה הומצאה למשיבים או למי מטעמם וכי האחרונים יודעים על ההליך בו נקטו וכי הסכימו לו.
בית-המשפט רואה בחומרה רבה התנהגות כגון זו. שקלתי אם אין מקום להטיל הוצאות לטובת אוצר המדינה בגין צירוף מסמך זה. אני נמנעת מלעשות כן רק מן הטעם שקודם להטלת הוצאות, היה מקום לאפשר לצדדים להביא את טענותיהם, ויומני אינו מאפשר קביעת מועד קרוב נוסף.
יחד עם זאת יש להבהיר שאם תהיינה פניות חוזרת במסגרת הליך זה – פניות שלא היה מקום להן – אחזור ואשקול הטלת הוצאות גם לטובת אוצר המדינה.
10. לגופו של עניין, גם לאחר שקראתי את תוכנו של המסמך הנוסף שהוגש, אין בדעתי לשנות את ההחלטה כפי שניתנה. כפי שהובהר הליך לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט הוא הליך מוגבל והכרחי לנסיבות כפי שפורטו בהחלטה זו ואין הוא אמצעי לדיון בנושאים חדשים או נוספים. גם מן הטעם האמור היה מקום לשקול הטלת הוצאות."

[85] רע"א 7145/00 "אגד" אגודה שיתופית נ' תפוזית קוי שרות קריות, תק-על 2000(3) 2856.
2 רע"פ 7148/98 ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלזניאק ואח'. תק-על 99(2) 1271 כן ראה ע"פ 6/50 לויט נ' אנגל, פ"ד ד(1) 459, 468-469; דב"ע נז/48-13 מדינת ישראל נ' ההסתדרות הכללית החדשה, תק-אר 98(1) 115; ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז
(1) 187, 191; ע"א 371/78 מוניות הדר לוד נ' אמיל ביטון, פ"ד לד(4) 232, 239-240; ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' סלמאן, פ"ד לג(3) 101, 105; ע"פ 281/80 לגו מ' למלשטרייך בע"מ נ' בר רם בע"מ, פ"ד לד(4) 557, 559.
3 רע"פ 7148/98 ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלזניאק ואח'. תק-על 99(2) 1271.
[88] ת"א (ת"א) 1655/90 פגזג בע"מ נ' דור אנרגיה בע"מ ואח', תק-מח 92(4) 162.
[89] ע"פ 2351/95 מובי ברנבאום בע"מ נ' הניה שמעוני, פ"ד נא(1) 661.
6 תב"ע (ת"א) נז/21-18 סינגל טורס נ' נורית פרידלנד ואח', תק-עב 97(1) 1108. בית-הדין, שהרי בהליך מעין-פלילי עסקינן. המבקשת לא הוכיחה שבהנחת הפליירים על גבי המכוניות, נורית הפרה את צווי בית-הדין, לכן נדחית הטענה שבהנחת הפליירים על מכוניות באזור עתידים, נורית או משיבה 2 הפרו את צווי בית-הדין, כגרסת המבקשת.
[91] רע"א 4254/95 פז חברת נפט בע"מ נ' הרצל ששון פור ואח', תק-על 95(3) 1353.
[92] רע"פ 7641/96 שלי אלקיים נ' אבא קי קנטרוביץ, תק-על 96(3) 19.
[93] רע"א 5724/96 נחום סלע ואח' נ' ישיש שלוי ואח', תק-על 97(1) 154.
10 ע"א 5570/91 ברוך אבן-צור נ' חניה אבן-צור, תק-על 92(1) 566.
[95] רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות נ' מפסקי כרם שלום, פ"ד מה(1)617, בעמ' 619. עפ"א
(י-ם) 1004/00 דני מקמילן נ' מקמילן יעקב, תק-מח 2000(4) 1194.
[96] רע"פ 7148/98 ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלזניאק ואח', תק-על 99(2) 1271. מפי כב' השופטת שטרסברג כהן.
[97] רע"פ 7148/98 ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלזניאק ואח, תק-על 99(2) 1271, מפי כב' השופטת שטרסברג כהן.
[98] ראה דברי כב' השופט ח' כהן ב- ע"פ 514/66 יוסף חסיד נ' הוצאת ספרים "פרדס" ישראל בע"מ, פ"ד כא(1) 607, 612:
"גם לנו נראה שבדרך כלל אין בית-משפט נזקק לראיות חיצוניות, לא בדבר כוונת בעלי הדין ולא בדבר כוונת בית-המשפט, כדי לפרש את הצו ולהעניק לו, לאחר המעשה, משמעות שלא היתה בו על פניו. ההליכים לפי פקודת בזיון בית-המשפט הם, כידוע, מעין-פליליים, וכל ספק בדבר משמעותו של צו בית-המשפט צריך לפעול לטובת הנתבע-הנאשם, העומד בחזקתו שלא הפר את הצו - ולו מן הסיבה בלבד שלא הבין (ולא יכל להבין) את משמעותו."
ראה גם ע"א 128/59, המ' 162/59 שרגהיים נ' אוניברסיטת בר-אילן, פ"ד יג(2) 1448, 1451; בש"פ 8213/95 קליף משה נ' יוסף דראי, תק-על 96(1) 363; ע"פ 823/97 דניאל ביטון נ' עזבון איבויקה שיף ז"ל, תק-על 97(1) 204.
[99] רע"א 4231/90 אתת טכנולוגיות (1985) נ' מכ"ש - מפסקי כרם ואח', פ"ד מה(1) 617.
[100] ראו: ע"א 1193/93 תשלו"ז השקעות בע"מ נ' עזבון מיכאל שנקר ז"ל, תק-על 96(2) 1157, ולאחרונה רע"א 6523/98 אלוני נ' גולה (גאולה) נחום תק-על 99(1) 321, וכן ע"פ (ב"ש) 223/96 החברה הכלכלית נ' מב"ש מתכת ב"ש בע"מ, תק-מח 96(3) 718, בערעור אחרון זה הביע בית-המשפט נכונות עקרונית לקבל את הטענה, כי כאשר הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק-דין אינו ברור דיו, אין מקום להפעיל את הוראת סעיף 6 לפקודת הבזיון, אלא ששם קבע בית-המשפט כי ההסכם הנדון היה ברור.
[101] ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז(4) 2541, 2550; השופט י' כהן ב- המ' (חי') 3670/67 אירני נ' אירני, פ"מ תשכ"ח(ב) 6261-6263; בג"צ 490/82 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד לז(4) 578, 586.
כמו כן ראה גם ת"א (ת"א) 1655/90 פזגז בע"מ נ' דור אנרגיה בע"מ, תק-מח, 92(4) 164 עפ"א (י-ם) 1004/00 דני מקמילן נ' מקמילן יעקב, תק-מח 2000(4) 1194.
ראה גם דברי ההסבר לסעיף 2(א) להצעת חוק כפיית קיום פסקי-דין, תשל"ד-1973, ה"ח 11, 12). פסיקה זו התבססה על ההלכה האנגלית בנדון אשר מובאת בתמצית על-ידי A. Arlidge ו- D. Eady בספרם "The Law of Contempt" (1982) בעמ' 263:
"Because of the summary and quasi-criminal nature of the jurisdiction, the courts have warned that the process of contempt should not be invoked in aid of a civil remedy, where some other method of achieving the desired result is available."
[102] פרופ' גולדשטיין "יחסי הגומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא כספיות של בתי-משפט - עיקרון הדרך החמורה פחות" משפטים טז (תשמ"ו) 176, 188.
כמו כן ראה גם ת"א (ת"א) 1655/90 פזגז בע"מ נ' דור אנרגיה בע"מ, תק-מח 92(4) 164 עפ"א (י-ם) 1004/00 דני מקמילן נ' מקמילן יעקב, תק-מח 2000(4) 1194.
[103] ראה מאמרו של פרופ' גולדשטיין "יחסי הגומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא כספיות של בתי-משפט - עיקרון הדרך החמורה פחות" משפטים ט"ז (תשמ"ו) 176, 188.
[104] ראה גם פרופ' א' הרנון בזיון בית-משפט – על-ידי אי-ציות, פרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית (תשכ"ה-1965) מס' 19, ירושלים, שם בעמ' 275.
[105] ע"א 1193/93, 1219/93 תשלו"ז השקעות בע"מ נ' עזבון המנוח מיכאל שנקר ואח', תק-על 96(2) 1157.
[106] ד"ר זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 550.
[107] בש"פ 303/97 החברה הכלכלית לפיתוח ב"ש ואח' נ' מב"ש מתכת ב"ש, תק-על 97(1) 95.
[108] ע"פ 409/86 אדורם מהנדסים בע"מ נ' אחים בכור - חברה לקבלנות ובניין בע"מ, פ"ד מא
(1) 829.
[109] בג"צ 564/86 אורלי ש' בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית ואח', תק-על 87(3) 10.
[110] בש"פ 454/88 יצחק בילו נ' פרהדיאן ציון, תק-על 88(3) 405.
[111] בשג"צ 436/88, בג"צ 147/88 יוסף מלמד נ' יגאל יוסף ואח', תק-על 88(4) 92. ראה גם רע"פ 7148/98 ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלזלניאק תק-על 99(2) 1271. וכן ע"פ 423/88 נלבדיאן נ' נלבדיאן, פ"ד מד(3) 126; ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים נ' אשכנזי, פ"ד נד(1) 230.
[112] ע"פ 8000/98 יצחק מינא, עו"ד נ' שמואל ז'ובינו ואח', תק-על 2000(3) 254.
[113] ע"א 8659/99 חברת נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרוייקטים בע"מ נ' פיינרו, פ"ד נד
(2) 625, 634. ראו עוד ע"פ 423/88 נלבנדיאן נ' נלבנדיאן, פ"ד מד(3) 126, 130; בש"פ 62/89 פולק נ' יעיש, פ"ד מד(3) 449. ב- ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' סלמאן, פ"ד לג(3) 101, 107 נפסק:
"קביעת סכום הקנס צריכה להיעשות על רקע מטרותיו של סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. כאמור, המטרה אינה ענישה אלא כפיה. סכום נמוך מדי לא יגשים את מטרת הכפיה. סכום גבוה מדי יהיה בו יסוד עונשי, והוא עשוי אף להחטיא את מטרת הכפיה."
על דרישת המידתיות בקביעת אמצעי כפיה במסגרת הליכי בזיון בית-המשפט, ראה גם בשג"צ 488/88 דואר נ' דואר, פ"ד מב(4) 453, 459; בש"פ 3348/98 בן שמחון נ' בן שמחון, פ"ד נב(2) 536, 541; דיון לב/6-4 ועד עובדי תחזוקה ישירה באל על נתיבי אויר לישראל בע"מ - אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, פד"ע ג 393, 414-417; ס' גולדשטיין, "יחסי-הגומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא-כספיות של בתי-המשפט - עיקרון הדרך החמורה פחות" משפטים ט"ז (תשמ"ו-תשמ"ז) 176.
[114] רע"א 7145/00 "אגד" אגודה שיתופית נ' תפוזית קוי שרות קריות, תק-על 2000(3) 2856.
[115] בש"א (נצ') 525/99 סונול ישראל בע"מ נ' בישארה סרוג'י, תק-מח 99(2) 2468.
[116] ע"פ 300/74 מדינת ישראל נ' יהודה ארזי, פ"ד כט(1) 813.
[117] ע"פ 519/82 ידידה גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187.
[118] ע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ ואח' נ' פנחס בן-צבי ואח', פ"ד לח(1) 136.
[119] ע"א 422/77 בתיה בן-ארי נ' שרה שפירא, פ"ד לב(2) 309.
[120] ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' מעדי סלמאן, פ"ד לג(3) 101.
[121] ע"א 246/79 הוועד הציבורי להקמת ישיבת פורת נ' משה ספדיה, פ"ד לד(3) 505.
[122] ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון ו-2 אח', פ"ד לד(4) 232.
[123] ע"פ 281/80 לגו מ' למלשטרייך בע"מ נ' בר רם בע"מ ו- 2 אח', פ"ד לד(4) 557.
[124] ב"ש 743/85 אלן גולברט ספרון נ' רוזיטה ספרון ו- 3 אח', פ"ד לט(3) 195.
[125] בשג"צ 306/85 הרב מאיר כהנא נ' שלמה הלל ו- 5 אח', פ"ד לט(4) 485.
[126] ע"פ 409/86 אדורם מהנדסים בע"מ נ' אחים בכור - חברה לקבלנות ובניין בע"מ, פ"ד מא(1) 829.
[127] בג"צ 564/86 אורלי ש' בע"מ נ' מועצת הרבנות הראשית ואח', תק-על 87(3) 10.
[128] בש"פ 454/88 יצחק בילו נ' פרהדיאן ציון, תק-על 88(3) 405.
[129] בשג"צ 436/88, בג"צ 147/88 יוסף מלמד נ' יגאל יוסף ואח', תק-על 88(4) 92.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סירוב לציית לצווי בית-משפט