צו שניתן ללא סמכות

הכלל הינו כי כל עוד צו בית-משפט עומד בתוקפו – יש לכבדו. לכלל זה קיימים חריגים. אחד מהם הינו כאשר צו ניתן ללא סמכות או הינו בטל כי אז לא ניתן להשתית עליו בקשה לבזיון בית-משפט ותהא זו טענת הגנה בידי צד נגד הפעלת הליכי בזיון כלפיו.

ב- ע"א 422/77[174] נדון עניין בו המערערת הגישה נגד המשיבה תובענה שבירורה טרם הסתיים. אחד הסעדים המבוקשים בה הוא צו מניעה סופי שיאסור על המשיבה לטלפן לביתה של המערערת. המעשים המיוחסים למשיבה הן הטרדות למיניהן, לרבות בטלפון, בכל שעות היממה, תוך ניבול פה ואיומים. השופט קמא הוציא ביום 4.6.1973 (במסגרת התובענה) צו מניעה זמני האוסר על המשיבה להתקשר טלפונית לבית המערערת או להטרידה. מסתבר כי המשיבה, ככל הנראה על רקע מצב נפשי מעורער, אינה מרפה מן המערערת. חוות-דעת פסיכיאטרית שהוגשה באותו הליך קבעה, כי חרף ירידה באישיותה היא "עדיין" יודעת להבדיל בין טוב לרע ומסוגלת לעמוד לדין. כאשר ראתה המערערת שההטרדה נמשכת, הגישה בקשות בהליכי בזיון בית-משפט כדי לאכוף על המשיבה ציות לצו המניעה הזמני. בכל הבקשות בעבר הסתפק בית-המשפט באזהרה ובדחיה כדי לתת לה הזדמנות נוספת לחזור בה מסורה.

בהחלטה נשוא הערעור, סברה השופטת קמא, כי אין נושא הסכסוך ראוי או מתאים, מטעמים למיניהם, לסעד של צו מניעה ועל-כן יש לראותו כמבוטל. בהודעת הערעור טוענת המערערת, שלא היתה לבית-המשפט קמא סמכות לעשות את אשר עשה, וכי סעיף 6(5) שעליו סמכה השופטת, דן בביטול או שינוי צו אכיפה שניתן קודם לכן נגד מי שנמצא אשם בבזיון בית-משפט, ולא בביטול הצו המופר גופו. בקבעו את החריג לכלל אומר בית-המשפט כי יש לקבל את פירוש המערערת. סעיף 6(4) לפקודה עוסק בסמכותו של היועץ המשפטי לתבוע "שיקול נוסף" בעניינו של אסיר שנכלא עקב הפעלת סמכותו של בית-המשפט על-פי סעיף 6. בהמשך לכך קובע סעיף 6(5) כי במסגרת ה"שיקול הנוסף" מותר לשופט לשקול שנית אם לקיים את הצו, לשנותו או לבטלו. שני סעיפי-המשנה דנים איפוא בהליך המיוחד המכונה "שיקול נוסף" והסובב סביב צו המאסר שמרצה הסרבן (או המבזה). בהליך אשר כזה מוסמך השופט לשקול שקילה נוספת אם לשנות אותו צו, או לקיימו. ברם, במקרה שלפנינו, לא הובאו לפני השופטת המלומדת לא אסיר ולא בקשה ל"שיקול נוסף" מטעם היועץ המשפטי. השאלות שעמדו לדיון היו אם הופר הצו הזמני שהוצא במסגרת התובענה התלויה ועומדת, ואם-כן – כיצד לאכפו.

אנה היינו מגיעים אילו הוענקה לשופט בהליך של בזיון בית-משפט סמכות רחבה לבטל את הצו שהופר?! אם צו זמני הוא שבוטל, יכול בו ביום השופט המברר את התובענה לחזור ולהוציאו מחדש. אולם, מה ערך יהיה לצו אשר כזה, אם החובה לציית לו אינה מוחלטת אלא ניתנת להערכה מחודשת בהליך של בזיון בית-משפט, לפי בקשתו של הסרבן ואפילו ביזמתו של השופט. תחרות מעין זו עומדת בסתירה בולטת לכיבוד מחוייב המציאות של כל צו שמוציא בית-משפט במסגרת סמכויותיו, תוך מתן זכות לבעל-הדין הרואה את עצמו מקופח לבקש ביטולו.

קיימת, כידוע, אפשרות לבקש את השופט המברר את התובענה לשקול מחדש שינויו או ביטולו של צו זמני שהוציא, אך כל עוד עומד הצו בתקפו, יש לכבדו. זה הכלל, אם כי יתכנו גם חריגים, כגון: כאשר הצו ניתן ללא סמכות או הינו בטל מדעיקרא. בנסיבות אלה יש להבדיל בין הליך שבו פתח הסרבן כדי לקבל סעד כלשהו מבית-המשפט, ואז מצווה הוא לכבד את הצו אף אם פסולו מוכח מתוכו, לבין הליך שנפתח נגדו, ואז מתירים לו להתגונן בטענת הפגם. בשום מקרה אין מפר הצו יכול להתגונן בטענה שהשופט (שפעל בסמכות) לא השתמש כהלכה בשיקול-הדעת המסור לו. הערעור מתקבל, בכפוף להערת השופט ח' כהן.

החלטה שאינה נותנת אף אחד מן הסעדים שמוסמך בית-הדין לתת מכוח הפקודה, אלא סעד שונה לחלוטין, המתייחס לעבר, לטובת צד באופן ישיר ובלא נתינת אפשרות טיעון לצד שכנגד – הינה החלטה שניתנה בחוסר סמכות, והיא בטלה מעיקרא.[175]

מדובר כאן בערעור על החלטת בית-הדין האיזורי בחיפה, אשר דחה את בקשת המערער (להלן: "המוסד") לביטול החלטה שניתנה ביום 2.7.96, בבקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט, לאחר שלטענתה לא מולא פסק-דין שניתן בעניינה. ביום 28.11.95 הודיע המוסד למשיבה, כי הוא מפסיק לשלם לה גימלת הבטחת הכנסה, החל מחודש 11/95, מאחר שלטענת המוסד המשיבה גרה ומנהלת משק בית משותף עם בעלה לשעבר. המשיבה הגישה תביעה לבית-הדין האיזורי בחיפה, אשר קיבל את תביעתה, והחליט, ביום 1.4.96, לבטל את הדחיה נשוא התביעה. ביום 28.4.96 הגישה המשיבה לבית-הדין האיזורי בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט, בטענה שהמוסד אינו ממלא אחר פסק-הדין מיום 1.4.96. בית-הדין האיזורי נתן למוסד תקופה של כשבועיים להגשת תעודת עובד ציבור, ועקב טעות הוגשה הבקשה למתן ארכה מספר ימים לאחר חלוף תקופה זו. למעשה הוגשה הבקשה למתן ארכה, אמנם בפקסימיליה בלבד, יום לפני שניתנה החלטת בית-הדין האיזורי, אך ברור שהבקשה לא היתה בפניו בעת שנתן את החלטתו. בית-הדין האיזורי דחה את הבקשה לביטול ההחלטה, ועל-כך הערעור שלפנינו. בית-הדין קבע כי בהתקיים נסיבות מיוחדות ומסויימות יעדיף בית-הדין, חרף מחדלי בעל-דין, את השגת מטרתו העיקרית לעשות משפט וצדק, על פני מגמתו לשמור על כללי הפרוצדורה בקפדנות וללא פשרנות מוגזמת; זאת תוך חיוב הצד הרשלן בהוצאות נאותות.

בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שמדובר במועד שנקבע על-ידי בית-הדין ולא בחיקוק; בהתחשב בתקופת האיחור הקצרה יחסית; ובהתחשב בכך שלמעשה הוגשה בקשה למתן ארכה טרם ההחלטה, נראה כי היה מקום ליתר סלחנות כלפי המוסד. וחשוב מכך – בקשת המשיבה היתה, כפי שנאמר בהחלטת בית-הדין האיזורי מיום 10.6.96, בהליך לפי פקודת בזיון בית-המשפט. בהליך כזה, הצופה פני עתיד, ניתן להטיל קנס או מאסר כדי לכפות קיומו של צו (סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט, החל מכוח סעיף 38 לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969). קנס המוטל מכוח הפקודה משולם לאוצר המדינה ולא לצד המבקש את הצו, ובכל מקרה, לא ינתן צו המטיל קנס או מאסר אלא לאחר שניתנה לממרה הזדמנות להשמיע טענותיו (סעיף 6(ב) לפקודה). בענייננו לא ניתן אף אחד מהסעדים שמוסמך היה בית-הדין לתת מכוח הפקודה, אלא סעד שונה לחלוטין, המתייחס לעבר, ולטובת המשיבה באופן ישיר. כל זאת אף מבלי שניתנה למוסד הזדמנות לטעון. בנסיבות אלה, החלטת בית-הדין קמא ניתנה בחוסר סמכות, והיא בטלה מעיקרא.

ב- ע"פ 658/82[176] נפסקה הלכה על פיה החלטה שיפוטית היא במסגרת הסמכות העניינית ובהסכמת הצדדים ניתן סעד שלא נתבקש בכתבי הטענות, החלטת בית-המשפט מחייבת ככל החלטה אחרת, והריהי בת-אכיפה בהליכי בזיון בית-המשפט.

נפסק מפי כב' השופט א' ברק:

"2. טענתו הראשונה של מר מועלם היא, כי ההחלטה בענייננו אינה בגדר 'צו' שניתן לאכפו על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, שכן הרשמת לא מוסמכת ליתן צו בעניין ערבות אישית של מנהל שלא היה צד בפניה, וכל שנפסק בהסכמה נפסק, ופסק-שניתן בהסכמה – ואשר לולא ההסכמה לא היתה אפשרות לתיתו – אינו בגדר 'צו' לעניין סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט, הקובעת לאמור:
'בית-המשפט העליון, בית-משפט מיוחד שנתכונן על-פי סעיף 33 של דבר-המלך-במועצתו על ארץ-ישראל, 1922 בית-המשפט המחוזי, בית-המשפט לקרקעות ובית-משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על-ידם והמצווה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה.'
טענה זו אין לה כל בסיס. סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית-המשפט משתרעת על כל צו שניתן על-ידי בית-המשפט, ובמסגרת זו, נכללים בוודאי גם צווים הניתנים בהסכמה. פסק-דין בהסכמה כמו גם פסק-דין שלא בהסכמה, מהווים החלטות שיפוטיות שיש לקיימן, ואין צד בן-חורין להתעלם מהם. אכן, לא פעם ניתנו בעבר החלטות בעניין בזיון בית-משפט באשר לאי-קיומם של פסקי-דין שניתנו בהסכמה (ראה למשל, ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז 2541 וכן 960Giles & Co. Ltd. v. Morris All E.R. (1972))). לא נטען בפנינו, כי הרשמת חרגה מסמכותה העניינית, ועל-כן אין לנו לדון בשאלה, אם צו הניתן בחריגה מסמכות ניתן לאכיפה בהליכי בזיון כל עוד לא בוטל כדין (ראה
Miller, Contempt of Court p 253 (1978); הרנון, בזיון בית-משפט 1963, עמ' 302). יהא עניין זה כאשר יהא, כאשר החלטה שיפוטית היא במסגרת הסמכות העניינית ובהסכמת הצדדים ניתן סעד שלא נתבקש בכתבי הטענות, החלטת בית-המשפט מחייבת ככל החלטה אחרת, והריהי בת-אכיפה בהליכי בזיון בית-המשפט.
3. טענתו השניה של מר מועלם היא, כי הצו מיום 3.4.82 אינו אכיף, שכן על-פי האמור בו יש לקיימו בו ביום. משלא קויים בו ביום שוב אין כל אפשרות לקיימו בכל תאריך אחר, וממילא אין כל אפשרות לאכוף את קיומו בהליכי בזיון. אף טענה זו אין בה ממש, אכן, הלכה פסוקה היא כי הוראת סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט 'צופה פני העתיד' (ע"א 6/50 ישראל לויט נ' אנגל, פ"ד ד 459). על-כן, אם אין אפשרות לקיים או להמרות את הצו בעתיד – אם משום שבוטל (ע"פ 43/50 ניסן זלצמן נ' מ.מ. נס ציונה, פ"ד ד 671), אם משום שקויים ואם משום שנוצר מצב דברים שאינו מאפשר לקיימו (המ' 816/69 מוחמד עכווי נ' רביע קיאל, פ"ד כד(1) 318) – אין להזקק להליכי בזיון 'אזרחיים' על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, אם כי עשויה להפתח האפשרות להטלת אחריות פלילית במסגרת בזיון 'פלילי', על-פי סעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (ראה ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' סלמאן, פ"ד לג(3) 101; ע"פ 281/80 למלסטרייך נ' בר רם, פ"ד לד(4) 757). האם ניתן לקיים את ההחלטתה של הרשמת לאחר ה-5.4.82, הוא היום בו צריך היה להגיש את כתב-הערבות? לדעתי, התשובה על שאלה זו היא בחיוב. אין לומר כלל ועיקר, כי לאחר ה- 5.4.82 הפך קיום הצו לנחלת העבר, ואין עוד אפשרות לקיימו. אכן, קיום הצו לאחר ה- 5.4.82 כרוך באי-קיומו עד לאותו תאריך, אך הקיום עדיין אפשרי, שכן מטרתו של הצו עדיין עומדת בעינה, וניסוחו של הצו אינו שולל מסקנה זו. מטרת הצו היא ליתן ערבות כתחליף לעיקול, וכל עוד ההליך בתיק העיקרי נמשך יש לה לערבות מטרה עניינית. לשון הצו אינה שוללת מסקנה זו, שכן התאריך שנקבע בצו הוא התאריך למילוי הראוי אך לא למילוי האפשרי היחיד. אכן, הפרת הצו החלה למחרת ה- 5.4.82, והרי היא הולכת ונמשכת עד שיקויים, ובגין הפרה זו ניתן לנקוט בהליכי בזיון בית-משפט 'אזרחיים' (ע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 187).
4. ממשיך מר מועלם וטוען, כי הצו של הרשמת אינו אכיף – ועל-כן אין לנקוט לגביו בהליכי בזיון – משום שעל-פי תכנו הוא מחייב את המערערות לעשות מעשה שהן אינן יכולות לעשותו, לאמור חתימת מנהל שלהן – ולא חתימתן הן עצמן – על כתב-ערבות. לא נוכל לקבל טענה זו. המערערות נטלו על עצמו התחייבות, לפיה יחתום מר מדר על הערבות, ובהתחייבות זו הן יעמדו אם מר מדר יחתום על כתב-הערבות. בכוחן לנקוט בפעולות הדרושות לכך, שמר מדר – שהוא ממנהלי אחת המערערות – יחתום על כתב-הערבות. הן לא עשה דבר לשם כך. בכך הפרו חובתן. העובדה שחובה זו עניינה מעשה או מחדל שיעשה צד שלישי, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין הליכי בזיון, שכן החבות היא בגין מחדלן שלהן. לעניין זה אין חשיבות לשאלה, אם חובתן של המערערות שלפנינו היא ל'תוצאות' – כלומר, שיעשה המעשה שהתחייבו בעשייתו – או 'למאמץ' – כלומר, לנקוט כל האמצעים הסבירים כדי שיעשה המעשה – שהרי המערערות אף לא עשו כל מאמץ להביא את מנהלן לידי חתימה. הוא הצהיר שאין בכוונתו לחתום, ובכך נסתיים העניין. מי שלא עמדו בהתחייבותן כי הערבות תחתם, הפרו את הצו השיפוטי, והריהן אחראיות בבזיון בית-משפט. משלא נתבקש סעד של בזיון כלפי מר מדר עצמו, אין לנו צורך לדון באחריותו שלו (השווה ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון ואח', פ"ד לד(4) 232).
5. טענתו האחרונה של מר מועלם היא כי מתן צו אכיפה בדרך בזיון בית-המשפט הוא עניין הנתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט, ובנסיבות העניין שלפנינו, מן הראוי היה לו לבית-המשפט שלא להשתמש בסמכות זו. הטעם לכך הוא, שמאז החלטת הרשם מיום 5.4.82 ועד ליוזמה בדבר הליכי הבזיון עברו כשישה חודשים, בהם לא נעשה דבר על-ידי המשיבים, יש בתקופה זו כדי להצביע על-כך כי המשיבים ויתרו על העניין כולו. בתשובתו ציין מר מימון, שטען למערערות, כי הסיבה לעבור הזמן נעוצה, בין השאר, בכך שהמערערות החליפו עורכי-דין, והמשיבים ביקשו ליתן לפרקליט החדש שהות ללמוד את הפרשה כולה, ולדאוג לקיום הצו. כמו-כן נקלעו הצדדים לעיצומים של בתי-המשפט ולתקופת הפגרה. לטענתו לא היה כל ויתור של המשיבים והריהם עומדים על קיום הצו, וכדין הפעיל בית-המשפט את שיקול-דעתו שעה שהורה על תשלום הקנסות. לגישה זו אנו מסכימים. אמת-הדבר, סמכותו של בית-המשפט על-פי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט, סמכות שבשיקול-דעת היא, אך השימוש בשיקול-הדעת חייב להיעשות במסגרת המטרות שלשמן הוענקה הסמכות, דהיינו, להביא לידי כך כי ביחסים האזרחיים שבין הצדדים יזכה צד לביצועו של הצו שניתן לטובתו (ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' מעדי סלמאן, פ"ד לג(3) 101, 105). על-כן, במסגרת שיקול-הדעת הנתון לבית-המשפט, לא יהא זה ראוי, אלא במקרים מיוחדים, להימנע מלעשות שימוש בסמכות הקבועה בסעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. המקרה שלפנינו אינו נופל למסגרת זו של מקרים מיוחדים. אמת, עברו כשישה חודשים בין מתן הצו לבין הפניה לבית-המשפט בעניין הבזיון, אך ניתן הסבר מניח את הדעת לעבור זמן זה, ואין בו כלל כדי להצביע על ויתור מצד המשיבות.
התוצאה היא כי אנו דוחים את הערעור."

[174] ע"א 422/77 בתיה בן ארי נ'' שרה שפירא, פ"ד לב(2) 309.
[175] דב"ע נו/9-18 המוסד לביטוח לאומי נ' יפה דריהם, תק-אר 96(3) 166.
[176] ע"פ 658/82 שמד"ר מעליות בע"מ נ' פנחס בן-צבי, פ"ד לח(1) 136.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

צו שניתן ללא סמכות