הגנות בפני הליכי בזיון - מבוא

הסנקציה בגין המריית צו או החלטת בית-המשפט הינה חמורה. בשל כך ראינו כי בתי-המשפט קבעו עקרונות משפטיים ואמות-מידה על פיהם בית-המשפט יבחן הן את ההחלטה נשוא בקשת הבזיון והן את התנהגות הממרה. בהיות הליך הננקט בעקבות המריית צו או החלטה הליך "מעין-פלילי" נוספו קריטריונים שונים, פחות פורמליסטים, בקשר עם התנהגות ממרה ופורמליסטים בכל הקשור לבחינת ההחלטה נשוא בקשת ההמריה. הלכות בית-המשפט יצרו מסכת של טענות הגנה שתהיינה שמורות בפי ה"ממרה" ותמנענה נקיטת סנקציות נגדו. הגישה המסורתית לבחינת התנהגות הממרה הינה חמורה ביותר ובלתי-גמישה. בתארו גישה זו אומר פרופ' א' הרנון בספרו[169],כי:

"בהפעילו את סעיף 6, עיני בית-המשפט צופיות קדימה, משום כך, מצב בריאותו של הממרה - דבר העשוי לשמש שיקול חשוב במסגרת הליכי
ענישה - לא יהווה מחסום בפני הטלת קנס או מאסר בהליכי אכיפה, כל עוד לא שוכנע בית-המשפט כי מחלתו של הסרבן מהווה מניעה ישירה לאפשרות הציות.
טענת אי-יכולת לציית מטעמים דתיים, מצפוניים או מוסריים, לא נתעוררה בארץ, עד כמה שידיעתנו מגעת - אך כנראה שאין היא מהווה נימוק הגנה לגיטימי לסירוב.
באנגליה נפסק כי טוב או כשר (GOOD MOTIVE) איננו מצדיק כלל את המסרב לציית ביודעין.
אשר לאי-ציות הנשען על הטענה שהצו פגום, נאמר על כך פעם על-ידי בית-המשפט המחוזי ביפו כי אין זה מצדיק את הבזיון; תחילה חובה למלא אחר הצו ורק אחר-כך להשיג עליו. במידה שדברים אלה מתיימרים לנסח עיקרון כללי בדיני הבזיון, הרי כל עוד לא הוגדרו גבולותיו, הוא נראה כמרחיק לכת. האמנם הכוונה היא שיש לציית באופן עיוור לכל צו של בית-משפט ויהיה המום שבו הוא נגוע יסודי ככל ככל שיהיה?…"
בהסבירו את ההגיון בגישה מסורתית זו כלפי "עבריין" המבזה החלטה של בית-משפט, אומר המחבר[170]:

"את העמדה העויינת כלפי הסרבן, המנסה לתקוף את ההחלטה אותה הוא מבזה, ניתן להסביר על-ידי שני כלליים שונים. האחד נובע מתורת מעשה בית-דין והוא בעל תחולה כלל משפטית ואילו השני התפתח בצנסרי והוא מיוחד לסוגיית הבזיון.
הכלל הראשון אוסר העלאת טענות כלפי כשרותו של פסק-דין, שלא על דרך האפשרויות הסטטוטוריות המוגבלות בזמן ובטריבונל (בעיקר הערעור או הבקשה לביטול); אחרת, יבולע לעיקרון הסופיות. פסק-הדין הוא בלתי-פגיע
(INVULNERABLE) אלא-אם-כן הוא כה פגום או בטל מיסודו שאז ניתן להראות זאת גם גם אגב התדיינות אחרת; מה שקרוי התקפה עקיפה.
הכלל השני אומר כי אין בתי-המשפט שומעים את הסרבן, אין נזקקים לדבריו, כל עוד לא "טיהר עצמו" מן הבזיון על-ידי ציות ומילוי…"
המחבר, בספרו, בהדגישו כי אכן הגישה המסורתית הנ"ל הוקהתה ונוצרו סייגים לחדות הגישה כלפי הממרה, מונה סדרה של מקרים בהם בתי-המשפט, היצרו את הגישה הנוקבת והחמורה. מקרים אלה מצביעים בעצם על המגמה הקיימת אף כיום, שהוצגה על ידינו לעיל, לפיה שיקול-דעת בית-המשפט עדיין מאפשר מקרים בהם תקומנה הגנות ראויות לממרה כנגד נקיטת הליכי הבזיון.

רשימת המקרים כפי שפורטה על-ידי המחבר[171], הינה כלהלן:

א. הוכחת פגמים בצו גישה ליברלית ורחבה של בתי-המשפט.

ב. מקרים בהם רשאי הממרה לנקוט הליכים אחרים נגד הטוען לאכיפה.

ג. קיומה של אפשרות לנקיטת הליכי עיכוב ביצוע.

ד. מילוי חלקי של הצו יש ויפטור את הממרה מקיום יתרת הצו בהליכי בזיון.

ה. מקרים בהם טובת הילד תהווה גורם לעיכוב ביצוע צו בית-משפט.

ו. מתן האפשרות להשמעת גרסה לצד המפר בבית-המשפט בתגובה לבקשה לנקיטת הליכי בזיון.

ז. הגשת ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע הצדיקו אי-ציות[172].

ח. הפרת הצו נעשתה בשגגה או עקב אי-הבנה.

ט. אי-אפשרות לבצע הצו או החלטת בית-המשפט.

י. כאשר הסנקציה אינה יעילה.

אין ספק כי רק בחינת הלכות בתי-המשפט תוך בחינת העובדות של כל מקרה ומקרה תוכל להשכילנו על הדרך שבה ניתן לגבש הגנה כלשהי נגד הליכי בזיון ברוח התפתחות הפסיקה הישראלית אל מול העקרונות המחמירים עם הממרה שהוצגו לעיל.

[169] פרופ' א' הרנון בזיון בית-משפט – על-ידי אי-ציות, פרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית (תשכ"ה-1965) ירושלים, מס' 19, בעמ' 297.
[170] ראה הערה 1, שם בעמ' 298.
[171] ראה הערה 1, שם בעמ' 301.
[172] ע"פ 67/53 ברנוביץ נ' צימרמן, פ"ד ז' 700.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הגנות בפני הליכי בזיון - מבוא