סירוב עד להשיב על שאלות

לשונו של סעיף 5 לפקודת בזיון בית-משפט הינה:

"סירב עד להיחקר על-פי החוק או להשיב על אותן שאלות שהציגו לפניו כחוק, ולא הראה כל טעם צודק לסירובו, יכול בית-המשפט לתתו מייד במאסר למועד שלא יעלה על חודש אחד, חוץ אם הסכים בינתיים, לפני סיום המשפט, להיחקר ולהשיב על שאלות."
על-אף הוראתו הדווקנית של סעיף 5 השאירו בתי-המשפט בפסיקותיהם שיקול-דעת נרחב לבית-המשפט לגבי החלת הסנקציה הנקובה בסעיף על עד המסרב לענות לשאלות.

על-מנת שתקום עילה להטלת הסנקציה הנקובה בסעיף צריכים להתמלא שני תנאים קומולטיביים; האחד, דרישת החקירה והצגת השאלות צריכה להיות במסגרת החוק, השני, שהעד לא הצביע על טעם צודק לסירובו (מדובר ב"טעם צודק" לא בטעם חוקי). אין ספק שקיימת בעייתיות בהחלת הסנקציה על-פי סעיף זה . זו נובעת, בין היתר, מחמת הסיבות הבאות:

א. קיומן של הוראות חוק ברורות המאפשרות לעד שלא להעיד. כך סירובו להעיד עקב הסיכון של הפללה עצמית.

ב. בעוד שקל להתמודד עם הנתון שבסיבה הראשונה, הרי הקושי שבהגדרת "טעם צודק" עולה דווקא כאשר הסיבות מעוגנות בעניינים מצפוניים או משפחתיים או של סולידריות אישית או קבוצתית. האם נראה בסירוב מטעמים אלה כבאים מטעם צודק במשמעות הסעיף? מהו קריטריון על פיו ישקול בית-המשפט את התנהגות העד, מהם המבחנים לפיהם יוכל בית-המשפט לקבוע כי הטעם הינו "צודק"?

ניתן לומר, לדעתנו, כי "טעם צודק" משמעו כל טעם שכללי הצדק הטבעי רואים בו כמתיר סירוב להעיד או לענות לשאלות. כללים אלה לא קבועים. בית-המשפט יחליט בעניין זה על-פי חומרת העבירה, אם בתיק פלילי עסקינן, או על-פי מידת הנזק שיגרם לצד מעוניין בתיק אזרחי או על-פי ההגיון והשכל הישר. בכל מקרה נוסח הסעיף פתח מסדרון רחב להפעלת שיקול-דעת של בית-המשפט בכל מקרה ומקרה. פרופ' א' הרנון, בספרו, שם, סבור כי "טעם צודק" משמעו רק צודק במובן החוק. כדבריו הינו נופל תחת אחת העילות הפוטרות מעדות על-פי דיני הראיות. בהדגישו את ההתנגשות שבין ה"צודק" וה"חוקי" אומר פרופ' א' הרנון, בספרו[72]:

"ההתנגשות האפשרית בין חובות הנובעות מחוקי המדינה ובין חובות הנובעות ממצוות המצפון, הדת, המוסר וכיוצא בהן, הינה תופעה ידועה אשר מצאה את ביטויה גם בפסיקה האנגלו-אמריקאית.
סוגיית אי-הציות מטעמים מצפוניים או דתיים עשויה להיות חמורה יותר מבחינת האפקטיביות של הסנקציה. אם אי-המילוי נובע מנימוקים כלכליים קרוב לוודאי שסנקציית המאסר, למשל, תהיה יעילה ותשיג את מטרתה, כי לא יהיה ערך רב לאינטרסים הכלכליים עליהם מנסה הסרבן להגן (כגון העד השותק), אם יבלה את ימיו בבית הכלא. אולם אם יסודו של הסירוב הנעוץ בנימוקים מצפוניים-דתיים, הסרבן עלול (או עשוי) להעדיף את המאסר על פני הציות."[73]
בית-המשפט העליון פסק[74] כי הפעלת הסנקציה של המאסר לתקופה של 30 יום כלפי עד סרבן, לפי סעיף 5 לפקודה, היא חד-פעמית ואין להפעילה מחדש לאחר שמוצתה. על הלכה זו נמתחה ביקורת בספרות, ראה פרופ' א' הרנון[75] המצביע על העדר הגבלה בזמן באנגליה לגבי הפעלת הסנקציה שלא גרמה בארץ זו להתנגדות או לאי-שביעות רצון. עם זאת אומצה הפסיקה האמורה ב- ע"א 361/68[76] ובמשך השנים הארוכות מאז ניתנה איש לא ביקש לסטות ממנה. אכן בהמלצות הוועדה לתיקון דיני אי-ציות לצווי בית-משפט (ועדת הרנון) הוצע כי המאסר יהיה ניתן להפעלה חוזרת אך בגבול מירבי של שנה אחת (עמ' 31). דא עקא, שההצעה כולה לא נתקבלה וככל הנראה גם לא נדונה. ב- ע"פ 217/59[77] נאמר מפי השופט (כתוארו אז) לנדוי: "אינני מוצא כאן שום סימוכין לגירסה כי בית-המשפט רשאי להחזיק את המשפט תלוי ועומד במשך תקופה יותר ממושכת רק על-מנת להביא את העד לפניו שוב ושוב, כדי לשאול אותו, אם שינה דעתו…"

יש לציין כי אין מקום "להפעלת סנקציות על עד סרבן, בדרך זו או בדרך אחרת, בגדר סעיף 6 לפקודה. בשורה ארוכה של פסקי-דין פסק בית-משפט כי יש להבחין בין מעשי בזיון בית-המשפט שיש בהם משום הפרעה לעבודת בית-המשפט (בין השאר סעיף 5 לפקודה) ובין הפעלת סנקציות בשל אי-ציות לצו שניתן לטובת בעל דין (סעיף 6 לפקודה) ולא זה כהרי זה: ע"פ 6/50 ישראל לויט נ' אנגל, פ"ד ד 460; ע"א 228/63 עזוז נ' עזר, פ"ד יז 2543; ע"א 243/65 גילן בע"מ נ' רבינוביץ, פ"ד יט(4) 261; ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' מעדי סלמאן, פ"ד לג(3) 101; ע"פ 281/80 למלסטרייך נ' בר רם, פ"ד לד(4) 557; ע"א 337/81 בוסקילה נ' מ.י., פ"ד לח(3) 337. אין ספק בדבר שחצרותיהם של סעיפים 5 ו- 6 לפקודה נפרדות הן ואין מבזים את בית-המשפט בגדר סעיף 6 'אלא-אם-כן אין עושים את שהוא ציווה לעשות או אם עושים את שהוא ציווה לא לעשות': בשג"צ 306/85 הרב מאיר כהנא נ' שלמה הלל ואח', פ"ד לט(4)485, אוזכר ב- ע"פ 409/85 אדורם מהנדסים בע"מ נ' אחים בכור בע"מ, פ"ד מא(1) 829. אכן מטרותיהם של שני הסעיפים הן שונות וסדרי הדין על-פיהם הם שונים; הרי סעיף 5 נועד לעד סרבן שהחובה להעיד מוטלת עליו מכוח הדין בעוד שסעיף 6 נועד לבעל דין שאינו מציית לצו בית-המשפט. בצדק הצביע לפנינו מר בר-חיים על איזכורו של סעיף 5 לפקודה בלבד בגדר סעיף 241 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לאות שמכוח פרשנותו האוטנטית של המחוקק אין סעיף 6 לפקודה מתאים להחילו על עד סרבן. לדברים אלה יש להוסיף עוד שסעיף 8 לפקודה מקנה זכות ערעור על צו שניתן בגדרו לפי סעיף 6 אך לא על צו שניתן בגדר סעיף 5, שהרי לפי ההשקפה שהיתה מקובלת על המחוקק אין זכות ערעור אלא לבעל דין שלחובתו ניתן צו ואילו סעיף 5 לפקודה אין עניינו בבעל דין."

בבית-המשפט המחוזי בירושלים[78], תלויה היתה תובענת המשיבה, בה עתרה להצהיר על המערער כעל אבי הילד שילדה בינואר 1973. לטענתה הרתה למערער בעבר שלוש פעמים, אך שלוש פעמים הפילה. בהיותה על דוכן העדים, פירשה בתשובה לשאלה שנשאלה בחקירת שתי-וערב בשם הרופאה שביצעה שתי הפלות, אך סירבה לגלות מי היה הרופא שביצע את ההפלה השלישית, בספטמבר 1971. נימוקה היה, כי בתחנוניה השפיעה על הרופא להפסיק את ההריון, אגב מתן הבטחה שלא תגלה את זהותו. נוכח סירוב המשיבה להשיב על השאלה, ביקש המערער-הנתבע "להעמיד ו/או למחוק את תביעת המשיבה ו/או עדותה הראשית של המשיבה". השופט המלומד של בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה ואף סירב לנקוט נגד המשיבה אמצעי כפיה, לפי סעיף 5 לפקודת בזיון בית-המשפט, אך נתן רשות ערעור לבית-משפט זה.

במקרה דנן, התייצבה המשיבה לחקירה ולמערער ניתנה מלוא האפשרות לחקרה, והשופט קמא העיר כי "החקירה היתה ארוכה ומייגעת מאד שכללה שאלות רבות מאד בקשר למהימנותה". העדה סירבה להשיב על שאלה אחת מני רבות, ולא הרי דינו של עד המסרב להשיב על שאלה פלונית כהרי דינו של עד שהעיד בחקירה ראשית, בלא שהייתה אפשרות לחקרו שתי-וערב. בית-המשפט רשאי לכפות ציות על עד כאמור בסעיף 5 לפקודת בזיון בית-המשפט, אך לא למחוק את כל העדות הראשית. המניע של המשיבה בסרבה לגלות את שם הרופא נראה לכאורה סביר, אף אם לא ניתן לקבוע אם אמת היה אם לאו. לא מן הנמנע שהרופא שביצע את ההפלה עבר בכך עבירה פלילית, ולא הסכים לעשות כן אלא אם הבטיחו לו שתיקה. מהותיות התשובה בענייננו היא מועטת ביותר. כללו של דבר: השופט היה רשאי לנהוג על-פי סעיף 5 לפקודת בזיון בית-המשפט, אך הסירוב להשיב על שאלה אחת לא הצדיק מחיקת העדות הראשית כל כולה כאילו לא ניתנה. ואולם אפשרויות הכפיה על-פי סעיף 5 לפקודת הנ"ל הן מטיבן מוגבלות. העדה שעמדה בעניין דנן בפני השופט היא בעלת-דין במשפט שנחקרה חקירה ארוכה. בכך לא רק ניתנה לשופט האפשרות לעמוד על מידת מהימנותה, אלא בבואו לשקול את מכלול הראיות, יוכל גם ליתן דעתו על כך שמא סירובה להשיב על השאלה נובע מכוונה להסתיר את האמת. הרי בסרבה להשיב, מסתכנת המשיבה בכך שהשופט לא יתן אמון בעדותה. זוהי, בנסיבות העניין דנן, סנקציה מספקת, ואין לסבור שהשופט עשה שימוש מוטעה בשיקול-דעתו כאשר סירב לכפות ציות על המשיבה. הערעור נדחה.

ב- ע"פ 631/76[79] נדונה השאלה המשפטית לגבי דינה של עדות אשר העד שמסר אותה בחקירה ראשית מסרב להיחקר עליה בחקירה שכנגד. המערער הואשם יחד עם שלושה אחרים בפריצה לחנות. הוא הורשע בעבירה זו, ונידון לשנתיים מאסר בפועל ושנת מאסר אחת על-תנאי. הרשעתו התבססה, בעיקרה, על עדות שותף לעבירה, ובא-כוח המדינה מסכימה, כי אם עדות זו נופלת, הרי אין חשיבות לעדויות שבהן מצא בית-המשפט סיוע, וכי במקרה כזה יש לזכות את המערער. הזכות לחקור חקירה שכנגד נשללה מהמערער, והשאלה העומדת על הפרק היא מה התוצאה של שלילת זכות זו.

בית-המשפט קבע כי לסוגיה שבמדוכה לא נמצאה בפסיקה או בספרות האנגלית, כל התייחסות. נראה כי באנגליה לא יתכנו מקרים, שבהם עד שהעיד במשפט פלילי, בחקירה ראשית, יסרב להיחקר בחקירה שכנגד, וניתן להניח שלו אמנם היה קורה כדבר הזה, היה בית-המשפט משתמש בסמכותו – אותה סמכות המוקנית גם לבית-המשפט אצלנו – ואוסר את העד בגין בזיון בית-המשפט (ראה סעיף 5 לפקודת בזיון בית-משפט), סמכות אשר משום מה לא הופעלה על-ידי השופט המלומד במקרה הנדון. לעומת זאת, נראה כי בארה"ב אירעו מקרים כאלה, וההלכה היא, כי במקרה כזה יש למחוק את העדות שניתנה בחקירה הראשית. ניתן לסכם ולקבוע, כי עדות אשר נמסרה בבית-המשפט, בחקירה ראשית, ואשר לא ניתנה לצד שכנגד אפשרות סבירה לחקור עליה חקירה שכנגד, היא פסולה, כל זמן שלא הוכח, כי הצד שכנגד הוא הוא שגרם לכך שהעד סירב להיחקר בחקירה שכנגד, אם על-ידי פיתוי, אם על-ידי איומים וכיו"ב.

הפעלת הסנקציה לפי סעיף 5 לפקודה היא חד-פעמית ואין להפעילה מחדש לאחר שמוצתה. לאור הלכת נבולסי (ע"פ 217/59 היועמ"ש לממשלה נ' לוטפי נבולסי, פ"ד יד 73) הפעלת הסנקציה של המאסר לתקופה של 30 יום כלפי עד סרבן, לפי סעיף 5 לפקודה, היא חד-פעמית ואין להפעילה מחדש לאחר שמוצתה. אין כל בסיס להפעלת סנקציות על עד סרבן, בדרך זו או בדרך אחרת, בגדר סעיף 6 לפקודה. יש להבחין בין מעשי בזיון בית-המשפט שיש בהם משום הפרעה לעבודת בית-המשפט (בין השאר סעיף 5 לפקודה) ובין הפעלת סנקציות בשל אי-ציות לצו שניתן לטובת בעל דין (סעיף 6 לפקודה) ולא זה כהרי זה.

ב- ע"פ 88/88, 669/87[80] נידונו סעיפים 5, 6, 8 לפקודה וכן סעיף 47 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הקובע כי:

"(א) מי שהוטל עליו מאסר אזרחי, ישאנו נוסף לכל תקופת מאסר אחרת שעליו לשאת, בין שהמאסר האחר הוא מאסר פלילי ובין שהוא מאסר אזרחי.
(ב) מי שהוטלו עליו מאסר אזרחי ומאסר פלילי, ישא את המאסר האזרחי תחילה; ואם היה נושא מאסר פלילי בעת שהוטל עליו המאסר האזרחי, יופסק המאסר הפלילי לשם נשיאת המאסר האזרחי וישוב ויימשך מתום המאסר האזרחי.
(ג) מי שהוטלו עליו יותר ממאסר אזרחי אחד בשל עילה אחת ישאם בזה אחר זה לפי סדר הטלתם; היו המאסרים בשל עילות שונות, ישאם בזה אחר זה לפי סדר זה:
(1 ) מאסר לכפיית ציות לצו של בית-משפט או לכפיית התנהגות ראויה בבית-משפט;
(2 ) מאסר לכפיית תשלום חוב של מזונות;
(3 ) מאסר לכפיית תשלום חוב אזרחי אחר;
(4 ) מאסר לכפיית מתן גט או מתן חליצה;
(5 ) מאסר בשל כל עילה אחרת.
(ד) בסעיף זה -
"מאסר פלילי" – מאסר שהוטל במשפט פלילי כעונש בשל עבירה, לרבות מאסר בשל אי-תשלום קנס שהוטל כאמור;
"מאסר אזרחי" – מאסר שאינו מאסר פלילי;
"בית-משפט" – לרבות בית-דין וועדת חקירה."

בעניין זה העובדות היו כדלקמן:

המערער הורשע בעבירות חמורות של סמים בהן היו מעורבים אנשים רבים ונידון לתקופה ארוכה. בעטיה של פרשת הסמים נפתחו תיקים פליליים והוגשו אישומים נגד המעורבים בפרשה והמערער אמור לשמש בתיקים אלה כעד מרכזי. אולם, המערער סרב להשיב על שאלות התביעה, חרף האזהרות שהוזהר. עקב כך הורה בית-המשפט המחוזי, בהתאם לסעיף 5 לפקודת בזיון בית-המשפט, לאסרו לתקופה של 30 ימים ולקנסו בקנס של – 1,000 ש"ח לכל יום שבו יתמיד העד בסירובו להעיד. בית-המשפט הורה שעונש המאסר האמור יתווסף לכל מאסר אחר שאותו מרצה המערער, ועל כך הערעור ב- ע"פ 669/87. לשופט היתה שהות להימלך בדעתו, ומבלי שנתבקש על-ידי איש כתב החלטה חדשה, שהעתקיה נשלחו לפרקליטים. בהחלטה הביע השופט המלומד חשש שמא יתמיד העד בסירובו להעיד ואז עלולה ישיבת בית-המשפט "לרדת לטמיון", שהרי קיים חשש שהעד סבור שהוא עשוי להישלח למאסר אך לחודש ימים אם יעמוד במריו ותהיה זו קלה בעיניו. לפיכך שלח השופט את המערער למאסר ללא הגבלת זמן על יסוד סעיף 6 לפקודה וזאת מן הטעם שהמערער אינו "עד"; אמנם השופט היה ער לעובדה שסעיף 6 לפקודה מעולם לא הוחל בנסיבות כגון אלה, אך לדעתו מן הראוי הוא לשמוע טיעון בסוגיה האמורה מפי היועץ המשפטי. עם זאת, בישיבות בית-המשפט הבאות המשיך המערער להיות עקבי בעמדתו וסרב להשיב על שאלות. הוא אמר שלא נתמלאו הבטחות שניתנו לו ושעליו לדאוג לביטחונו האישי. השופט החליט שאין בכוחו להטיל על המערער תקופת מאסר נוספת. הוא גם ביטל בו במעמד את הקנס שהוטל על המערער. לאחר מכן זומן שוב המערער לעדות במשפטם של נאשמים אחרים בפרשיות הסמים בהן היה מעורב. המערער שוב סרב להעיד, והפעם החליט בית-המשפט מיוזמתו לאסור את המערער לתקופה בלתי-מוגבלת, עד אשר יעיד כחוק, וכי מאסר זה יפסיק – כל עוד הוא נמשך – את ריצוי תקופת המאסר שהוא מרצה בגין עבירות הסמים שבהן הורשע. מכאן הערעור ב- ע"פ 88/88.

נפסק כי לעניין המיוחד שנדון בסעיף 47 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 נחשב מאסר שהושת לפי פקודת בזיון בית-המשפט "מאסר אזרחי" וממילא נפסק המאסר הפלילי לשם ריצוי המאסר האזרחי. המאסר האזרחי אינו מצטבר למאסר הפלילי אך הוא מפסיקו.

לאור הלכת "נבולסי" (ע"פ 217/59 היועמ"ש לממשלה נ' לוטפי נבולסי, פ"ד יד 73) הפעלת הסנקציה של המאסר לתקופה של 30 יום כלפי עד סרבן, לפי סעיף 5 לפקודה, היא חד-פעמית ואין להפעילה מחדש לאחר שמוצתה. אין כל בסיס להפעלת סנקציות על עד סרבן, בדרך זו או בדרך אחרת, בגדר סעיף 6 לפקודה. יש להבחין בין מעשי בזיון בית-המשפט שיש בהם משום הפרעה לעבודת בית-המשפט (בין השאר סעיף 5 לפקודה) ובין הפעלת סנקציות בשל אי-ציות לצו שניתן לטובת בעל דין (סעיף 6 לפקודה) ולא זה כהרי זה. אין ספק בדבר שחצרותיהם של סעיפים 5 ו6- לפקודה נפרדות הן ואין מבזים את בית-המשפט בגדר סעיף 6 "אלא-אם-כן אין עושים את שהוא ציווה לעשות או אם עושים את שהוא ציווה לא לעשות". אכן מטרותיהם של שני הסעיפים הן שונות וסדרי הדין על-פיהם הם שונים; הרי סעיף 5 נועד לעד סרבן שהחובה להעיד מוטלת עליו מכוח הדין בעוד שסעיף 6 נועד לבעל דין שאינו מציית לצו בית-המשפט. אין סעיף 6 לפקודה מתאים להחילו על עד סרבן. סעיף 8 לפקודה מקנה זכות ערעור על צו שניתן בגדרו לפי סעיף 6 אך לא על צו שניתן בגדר סעיף 5, שהרי לפי ההשקפה שהיתה מקובלת על המחוקק אין זכות ערעור אלא לבעל דין שלחובתו ניתן צו ואילו סעיף 5 לפקודה אין עניינו בבעל דין.

פרשנותו של המונח "עד במשפט" לצורך סעיף 10א לפקודת הראיות אינה בהכרח חופפת את הגדרת המונח "עד" בהוראות חוק אחרות. אין בנמצא כל תימוכין וכל הגיון ברעיון שאדם שהוזמן להעיד ומסרב להעיד אינו נחשב עד לעניין סעיף 5. מה לי "עד" שאינו פוצה את פיו או "עד" שבמקום להשיב לשאלות הוא נואם לפני בית-המשפט נאומים ארוכים שאינם לעניין, או "עד" שאינו משיב לשאלה זו או לשאלה אחרת. ה"עדים" בשלושת המקרים הם עדים סרבנים שהליכי הכפיה שבסעיף 5 לפקודה יפים להם.

סוגיה מיוחדת הינה מה שקרוי בעגה המשפטית סוגיית "העד השותק" השאלה בה נתחבט בה הינה מה הדין כאשר עד אומנם מתייצב על דוכן העדים אך מסרב להשיב לשאלה כלשהי או מגבב, במכוון, מילים כדי לחמוק ממתן מענה לשאלות.

ב-דנ"פ 4390/91[81] נקבע בסוגיה הנ"ל כי מבחן ה"התייצבות" לעד במשפט – אינהרנטי להחלת סעיף 5 לפקודת בזיון בית-המשפט וכי החלת הסנקציה הינה רק על עד שמסרב לענות. כדברי בית-המשפט בקבעו כי הרוב ב- ע"פ 2251/90, שהוא המיעוט בדיון הנוסף הזה, סבר, כי לא נתקיימו שני התנאים: ראשית, אדם כאמור איננו "עד", כי לא פתח את פיו. שנית, סעיף 10א(א)(2) גם אינו חל לגבי הנ"ל מאחר ולא ניתן היה לחקרו.

משהתייצב אדם על דוכן העדים אחרי שהוזמן כדין, יש לראותו כעד למרות סירובו להישמע לדרישת בית-המשפט להעיד ולמרות שהוא ממאן להשמיע דבר וחצי דבר. "עד במשפט" הוא מי שהתייצב על הדוכן, אחרי שהוזמן כדין והוזהר כדרישת החוק. היותו של אדם במעמד של "עד" אינה נמדדת ונבחנת לפי תוכן דבריו בבית-המשפט, אלא עובדתית על-פי מעמדו לפי כתב-האישום, הזימון וההתייצבות על הדוכן. אם לא יראו את ה"עד השותק" כעד על-פי פרשנותה המקובלת של תיבה זו, לא ניתן יהיה גם לדונו בשל סירובו להשיב לשאלות, שהרי רק עד המסרב להיחקר או להשיב, חל עליו סעיף 5 לפקודת בזיון בית-המשפט.

ב- רע"פ 3542/93[82] נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים. בפסק-הדין נושא הערעור נקבע, שאין למבקשת זכות ערעור על החלטתו של שופט חוקר סיבות מוות (השופט רביד) לפיה, אין בראיות הנוספות שקיבל, על-פי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, כדי לשנות את מסקנותיו של השופט שקדם לו בחקירת סיבות המוות; ועל-כן, נשארת בעינה קביעתו של האחרון שמותה של המנוחה נושא החקירה, לא נגרם בשל רשלנותם של הרופאים שהיו מופקדים על הטיפול בה עובר למותה. המבקשת הינה בתה של המנוחה, אשר נטלה – וממשיכה ליטול – חלק פעיל בחקירת סיבות מותה של אמה, כשהיא טוענת וחוזרת וטוענת שהמוות נגרם כתוצאה מהתרשלות רפואית. המבקשת לא השלימה עם קביעתו האמורה של השופט רביד, ופנתה בערעור עליה לבית-המשפט המחוזי, אשר בחן את סמכותו לדון בו על רקע הטענה של העדר זכות ערעור, והגיע לכלל מסקנה, כי אכן אין למבקשת זכות ערעור על החלטת השופט החוקר ועל-כן דחה את הערעור. מכאן הערעור, שנדחה על-ידי בית-המשפט העליון.

נקבע כי החלטת שופט חוקר סיבות מוות באם להעניש עד המסרב לענות – נתונה לערעור.

בית-המשפט ציין כי להבדיל מהחלטות השופט החוקר בדבר פתיחת קבר והטלת סנקציה על עד המסרב לענות על-פי סעיף 5 לפקודת בזיון בית-משפט – שאז משמש השופט החוקר בית-משפט המכריע בסכסוך בין צדדים והחלטתו נתונה לערעור – הרי שבהכריעו בשאלה אם יש להגיש כתב אישום פועל השופט החוקר כרשות מינהלית. האדם המעוניין אינו צד המבקש להוכיח גרסה פלונית, אלא הוא מסייע לשופט החוקר בחקירתו, וההליך שבגדרו משמיע חשוד ראיותיו וטוען טענותיו לפני שתינתן ההחלטה להגיש כתב אישום נגדו, הוא הליך מינהלי הדומה להליך השימוע בפני הפרקליטות.

ב- בג"צ 601/88[83] העלה בית-הדין הגבוה לצדק ביקורת על הדעה כי הפעלת סנקציית הפקודה לנוכח סירוב העד להעיד – תתבצע רק עם העלאת שאלת הסמכות.

העותר, במקרה זה, היה מעורב בשורה של פרשיות בענייני סמים, במכירה ובקניה, כאשר אנשים אחרים מעורבים יחד עמו. המדינה הגישה משפטים פליליים נגד אותם הנאשמים המעורבים עם העותר, ומשיקוליה של התביעה הוגשו משפטים נפרדים נגד כל אחד מהם. משהגיע תור בירור המשפטים, אוחד דיון כלפי נאשמים מסויימים ואילו משפטים אחרים התבררו לגבי כל נאשם ונאשם. העותר הוזמן להעיד באותם המשפטים ואף שמסר הודעות במשטרה המסבכות את המעורבים, הוא סירב להיחקר ולהעיד בבית-המשפט. בית-המשפט עשה שימוש, בכל מקרה של סירוב להעיד, בסעיף 5 לפקודת בזיון בית-המשפט וקבע כי בכל מקרה של סירוב יושם העותר במאסר לתקופה של חודש אחד כאמור בסעיף הנזכר. עתירתו הנוכחית של העותר מלינה על-כך כי לצורכי עדותו בכל התיקים הפליליים לא אוחד הדיון, שאילו נעשה כן הוא היה נחשב כעומד בסירובו להעיד אך פעם אחת וממילא היה המאסר מצטמצם לחודש אחד ולא לאותם מספר החודשים כמספר הסירובים להעיד בתיקים הנפרדים. מכאן העתירה להוציא צו על-תנאי כדי להכריז כי בטלים הצווים שניתנו בנדון.

בית-המשפט פסק כי לא הופעל שיקול-דעת מוטעה מטעם התביעה כאשר הגישה המשפטים כפי שהגישה ומטעם בית-המשפט זו לא שאלה של סמכות. הסמכות לאחד תיקים במקרים מתאימים קיימת, אך כאמור כאן לא נמצא צידוק לכך. העובדה כי התוצאה מבחינתו של העותר היא שהסנקציה לפי פקודת בזיון בית-המשפט הופעלה נגדו כל אימת שהוא סירב להעיד, נעוצה בעותר עצמו. אין אנו מחווים דעה בשאלה אם בית-המשפט יכול היה לנהוג בצורה שונה משום שלפנינו אין שאלה של סמכות; על-כן לא מצאנו מקום להוציא צו על-תנאי והעתירה נדחית.

ב- ע"פ 254/88[84] נקבע כי מבחן ההתייצבות חל על "עד" מכוח הפקודה, בדומה לתחולתו מכוח פקודת הראיות.

בית-המשפט קבע בהשוותו את סעיף 10א וסעיף 5 לפקודת בזיון בית-המשפט כי הפרשנות המוצעת לסעיף 10א לפקודת הראיות (מבחן ההתייצבות בפני בית-המשפט) מתיישבת גם עם מבחן ה"עד" לפי פקודת בזיון בית-המשפט. שהרי העד הסרבן לפי סעיף 5 לפקודה הוא זה שמסרב "להיחקר על-פי החוק או להשיב על אותן שאלות שהוצגו לו כחוק…", דהיינו, לאחר שהתייצב בבית-המשפט. הפרשנות המוצעת לסעיפיו הקטנים (א) ו- (ב) של סעיף 10א אכן מגשימה את המטרה לה שאף המחוקק.

השופט בך אינו חושש מכך כי פרשנות אחרת תעשה את סעיף 10א פלסתר, עקב כך שיירבו העדים שיסרבו להעיד. סבור הוא כי לחשש זה אין תשתית עובדתית, ומעטים הם המקרים בהם מסרבים עדים לחלוטין למסור עדות, כשאחת הסיבות לכך נעוצה בחששם של העדים מפני המאסר הצפוי להם בגין בזיון בית-המשפט. אשר לסברתו, הנוגעת לתשתית העובדתית, האם לא די במקבץ של אחד עשר הערעורים שלפנינו, כדי ללמד על היקף הבעיה? והאם הרתיעו עשרה (!) עונשי המאסר שנגזרו על העד על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, מלהמשיך בשתיקתו?

[72] פרופ' א' הרנון בזיון בית-משפט – על-ידי אי-ציות, פרסומי הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית (תשכ"ה-1965) מס' 19 ירושלים, שם, בעמ' 235.
[73] ראה גם מאמרו של פ' דייקן "סחיטת הודאות, עדים סרבנים, טעם צודק" הפרקליט ט"ז עמ' 293.
[74] ע"פ 217/59 היועמ"ש לממשלה נ' לוטפי נבולסי, פ"ד יד 73.
[75] ראה הערה 1, שם, בעמ' 224, 227.
[76] ע"א 361/68 דוד ראנד נ' כונס נכסים רשמי, פ"ד כג(1) 151.
[77] ע"א 217/56 ניסים שם טוב נ' היוה"מ לממשלה פ"ד יא(1) 715, 719.
[78] ע"א 98/74 דן רון נ' סימה חזן, פ"ד כח(2) 238.
[79] ע"פ 631/76 אליהו אביטן נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3) 527.
[80] ע"פ 88/88, 669/87 מחמוד בן-סארי חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 548.
[81] דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חוסאם בן מוגיהד חג יחיא, פ"ד מז(3) 661.
[82] רע"פ 3542/93 דליה אזוב נ' מדינת ישראל ו-4 אח', פ"ד מח(4) 705.
[83] בג"צ 601/88 מחמוד בן-סארי חסן נ' כב' השופט זועבי ואח', תק-על 88(3) 35.
[84] ע"פ 254/88 מדינת ישראל נ' רמי טמסום, פ"ד מד(4) 663.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סירוב עד להשיב על שאלות