שותפויות

חיסול עסקי שותפות, הוראה האוסרת מכירת סחורה או חפצים של השותפות ופניה בבקשה לפי סעיף 6 לפקודה נדונה ב- ע"א 385/60[1] מפי כב' השופט זילברג, בעמ' 1054:

"זה הוא ערעור, לאחר נטילת רשות, על החלטת בית-המשפט המחוזי, חיפה, בה נדחתה בקשת המערער להפעיל נגד המשיב את הוראות סעיף 6(1) של פקודת בזיון בית-המשפט לשם מניעת הפרת הצו שניתן על-ידי בית-המשפט.
בעלי-הדין הם שותפים לשעבר של שותפות שפורקה, והם מתדיינים זה עם זה על עסקי חיסול השותפות. תוך מהלך הדיון, ובהסכמת שני הצדדים, נתן בית-המשפט צו הממנה מקבל-נכסים-זמני לנכסי השותפות ומצווה על המשיב, כי:
'ימנע מלנהל או לבצע כל עסקים כל שהם של רכוש השותפות… וימנע בייחוד מלהוציא סחורות או חפצים של רכוש השותפות מהחנות…'
'החנות' היא אותה החנות בה התנהל העסק לפני פירוק השותפות, ומטרת האיסור היתה לשמור על ריכוז הסחורות המשותפות בידי מקבל-הנכסים.
הצו ניתן, והמשיב המשיך לסחור, על-דעת עצמו ועל חשבון עצמו, בסחורה המצויה בחנות. אז פנה המערער לבית-המשפט המחוזי, וביקש להפעיל נגד יריבו את הוראת סעיף 6(1) של פקודת בזיון בית-המשפט בשל היותו מפר את הוראות הצו הנ"ל.
השופט המלומד דחה את בקשת המערער, ולדעתי – בצדק גמור. לא הובאו הוכחות מספיקות לביסוס טענת המערער על מקורה 'השותפות' של הסחורה הנמכרת.
'המבקש (המערער) – אומר השופט המלומד – לא הצהיר ולא יכול היה להצהיר באופן פוזיטיבי, שהמשיב רכש את הסחורה, אשר בה הוא טען בעלות נפרדת, מכספי השותפות. המשיב לא נשאל כל שאלה על דרך מימון קניית הסחורה הזאת כשנחקר… על-ידי בא-כוח המערער.'
טוען בא-כוח המערער: לא כי ! היו ראיות די והותר, כי אכן הסחורה היא רכוש השותפות. המערער גופו, וכן איש אחד בשם פראן, הצהירו בתצהירים שלא נחקרו עליהם, כי בשיחותיהם החוזרות והנישנות עם המשיב על הסכום הנוסף (1,000 ל"י) שהיה חייב להשקיע בשותפות, שמעו מפורש יוצא מפיו כי 'אין לו כסף'; ואם לא היה לו כסף להשקיע בשותפות, גם לא היה לו כסף לקנות סחורות. נמצא שהוכח לפחות לכאורה, כי הסחורה המצויה בחנות נקנתה בפדיון המלאי של השותפות (בעל ערך של 8,000 ל"י), ושוב היא סחורת השותפות מכוח סעיף 30 של פקודת השותפויות. נוכח שני התצהירים הללו עברה חובת ההוכחה (על מקור הסחורה) מן המערער אל המשיב, והוא לא הראה ולא הצביע על איזה שהוא מקור מסויים לקניית הסחורה ההיא.
טענה זו גרמה לכך שהשופט המלומד נכנס לבירור משמעותו של סעיף 30, והסיק מסקנה משפטית שבא-כוח המערער חולק עליה; כוונתי למסקנה, כי הוראת סעיף 30 אך 'חזקה' היא, והיא אינה תופסת (או נסתרת) כאשר 'המסיבות מראות שלא התכוון לקנות רכוש מסויים לשותפות'.
לדעתי, לא היה כל צורך להיכנס לבירור שאלה זו. תצהיריהם של המערער ופראן לא הפכו את חובת ההוכחה, כי הם למעשה לא אמרו ולא כלום. אמירתו של המשיב למערער: 'אין לי כסף', עדיין אינה מוכיחה שבאמת אין לו, וודאי שאין בה משום ראיה לכך כי הוא – לאחר מכן – לא הצליח ללוות כספים ממי שהוא אחר. וכבר נאמר על-ידי חכמי התלמוד: 'אדם עשוי שלא להשביע את עצמו (סנהדרין, דף כ"ט, ע"ב) ואף הסיקו מכך מסקנות קיצוניות. המשיב – בהעידו בשבועה לפני השופט – אמר בפה מלא כי בחנות לא נשארה שום סחורה מסחורות השותפות, וכי הסחורה הנמצאת כעת בחנות היא סחורתו הפרטית. יכול היה בא-כוח המערער לחקרו חקירת שתי-וערב דקדקנית בנקודה זו, ולאלצו לגלות את המקור הקונקרטי שממנו שאב כספים לקניית הסחורה. הוא לא עשה כן, ומה לו כי ילין על השופט המלומד שדחה את בקשתו מחוסר ראיות!
דעתי היא, איפוא, כי יש לדחות את הערעור".

[1] ע"א 385/60 יוסף אסעד שופאני נ' פיזר נג'יב אל-בנא, פ"ד טו 1053.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שותפויות