botox
הספריה המשפטית
נכסי דלא-ניידי הפרשנות לחוק התכנון והבניה

הפרקים שבספר:

הגבלת פעולות אחרי הפקדת תכנית (סעיף 98 לחוק)

סעיף 98 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"
הגבלת פעולות אחרי הפקדת תכנית
(תיקון מס' 43)
תשנ"ה-1995

98. הגבלת פעולות אחרי הפקדת תכנית (תיקון התשנ"ה)
(א) מוסד תכנון שהפקיד תכנית, רשאי, אחרי הפקדת התכנית, ועד למתן תוקף לה, לאסור מתן כל היתר לבניה ולשימוש לגבי מקרקעין שבתחום התכנית או לקבוע תנאים למתן היתר כאמור.
(ב) הרואה עצמו נפגע מהחלטת ועדה מקומית לפי סעיף זה, רשאי לערור בפני ועדת הערר.
(ג) הרואה עצמו נפגע מהחלטת ועדה מחוזית לפי סעיף זה, רשאי לערור בפני המועצה הארצית."

סעיף 98 נותן לוועדה המחוזית סמכות להורות על הקפאה כללית של מתן ההיתרים ולאור הדברים המובאים לעיל גם מובן הצורך בסמכות זו: לו היה מדובר רק על מתן היתרים לפי תכנית מופקדת לא היה קושי לתת היתרים גם בתקופת הביניים בין הפקדתה לבין אישורה של התכנית החדשה, אולם הואיל ומדובר כאמור על הצורך לציית הן לתכנית הקודמת והן לתכנית המופקדת, יכול להיווצר קושי מעשי בהיענות לבקשה להיתר, החייבת להיבחן על-פי שתי אמות-מידה שאינן חופפות וככל שהסתירה בין התכנית הקיימת לזו המופקדת גדולה יותר, גדל גם הקושי המתואר והופך את מתן ההיתר לעיתים לבלתי-אפשרי לחלוטין. מכאן הצורך לקבוע בחוק סמכות של הקפאה כללית על מתן ההיתרים וסמכות זו מצאה ביטויה בסעיף 98 לחוק {בג"צ 123/75 שמואל אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, פ"ד ל(1), 628 (1975)}.

בסעיף 98(א) לחוק התכנון והבניה נקבע כי מוסד תכנון רשאי, לאחר הפקדת התכנית ועד למתן תוקף לה, לאסור מתן כל היתר לבניה לגבי מקרקעין שבתחום התכנית או לקבוע תנאים למתן ההיתר. מכאן, שבניגוד להשקפת העותרים, המחוקק העניק לרשויות התכנון כלים למנוע בניה בניגוד לתכנית המופקדת בשלב הביניים שלפני אישורה, על-מנת למנוע יצירת עובדות בשטח הנוגדות את התכנית ומטרתה {דברי בית-המשפט ב- עת"מ (ת"א) 1553/06 נחמה נשיץ נ' עיריית תל אביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.03.07)}.

ב- עת"מ (יר') 41921-10-11 {שמואל זאב פיינגולד, עוד נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ירושלים ואח', תק-מח 2012(2), 8199 (2012)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"אכן, העותר התמקד בעתירתו ובטיעון שנשמע לפניי בהסתמכותו על המדיניות העדכנית של הוועדה המחוזית, כפי שזו מצאה ביטוי בהחלטתה מיום 29.01.08 בעניין הסרת מגבלת התכסית. כמו-כן, התמקד העותר בכך שתכנית 11147א הופקדה ועל-פי חוות-דעת אדריכל תכנית המיתאר לרחביה, היא עומדת בה.
כמוסבר לעיל, אכן אין להתעלם מנתונים אלה (וראו גם, סעיפים 97 ו- 98 לחוק התכנון והבניה; ראו עוד, בג"צ 10934/02 קיבוץ כפר עזה אגודה להתיישבות חקלאית שיתופית נגד מינהל מקרקעי ישראל ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (10.05.04) פסקאות 20-18 לפסק-דינו של כב' המשנה לנשיא (בדימ') השופט ת' אור).
עם-זאת, לא ניתן לראות בהחלת העמדה העדכנית של הוועדה המחוזית על תכנית 11147א משום החלה רטרוספקטיבית, כפי טענת העותר (והשוו ודוקו, בג"צ 3480/91 ברגמן נ' רבינוביץ, פ"ד מז(3), 716 (1993)).
מדובר בהחלה אקטיבית של מדיניות על תכנית שהופקדה אמנם - אולם טרם אושרה והיא מצויה בשלב הרלבנטי לנדון, הוא שלב ההתנגדויות. מדובר בשלב משלבי האישור הרגילים של תכנית מעין זו ולכן גם אין מקום לטענת ההסתמכות של העותר (שקיים בהן קושי נוסף משעה שהסכם השיתוף הוא משנת 2004).
מטעם זה אין גם נסיבות המקרה מחיבות הוראת מעבר נוספת. ויודגש, שהוועדה המחוזית ערה היתה לשאלת החלת השינוי במדיניות על תכניתו של העותר והגיעה למסקנה כי הדבר מוצדק, הן נוכח ההחלטות שהתקבלו והן נוכח השלב הדיוני בו מדובר, ולא מצאתי עילה להתערבות בעניין זה, בנסיבות המקרה.
בנוסף, נסיבות המקרה שלפניי גם שונות מפסק-הדין ב- עע"מ 9156/05 גרידינגר נ' ראפ, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.06.08)) אליו הפנה העותר - שעניינו בסטיה לא מוצדקת ולא מנומקת ממדיניות התכנון של הוועדה המחוזית, בעוד שבענייננו אנו הובאו נימוקים מבוססים לסטיה מן המדיניות הקיימת, ומעבר לכך - מדובר למעשה במדיניות העומדת לפני שינוי כוללני לא רק בעניינו של העותר אלא גם בהקשרים רחבים יותר במסגרת תכנית המיתאר לרחביה."