סדרי דין

הסמכות לעכב או לדחות ביצועו של גזר-הדין ומאסר בכלל זאת נתונה לבית-המשפט שגזר את דינו של הנאשם. על הנאשם לעתור לעיכוב הביצוע מיד עם הודעת גזר-הדין. משמוגש ערעור פוקעת לחלוטין סמכותו של בית-המשפט קמא לדון בכל בקשה לעיכוב או דחיית ביצוע והסמכות מוקנית אך ורק לבית-המשפט של ערעור. יש להדגיש כי הלכה פסוקה זו שונה מזו הנהוגה בכל הקשור לעיכוב ביצוע במשפט האזרחי, שם גם, כאשר הוגש ערעור, לא רק שהסמכות קיימת עדיין בידי בית-המשפט המקורי, אלא חובה על המבקש עיכוב, טרם פנייתו לבית-משפט של ערעור, לפנות ולבקש את עיכוב הביצוע קודם כל בבית-המשפט המקורי, שנתן את פסק-הדין נשוא הערעור. העדר פניה לבית-המשפט המקורי תביא לדחיית בקשת המבקש לעיכוב הביצוע אצל בית-משפט של ערעור.

ב- המ' 95/77 {אפרים אברון נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2), 221 (1977)} הגיש הנאשם (בעוד ערעורו תלוי ועומד בפני בית-המשפט העליון) בקשה נוספת לבית-המשפט המחוזי, הפעם - לדחות את תשלום הקנס הכספי שהוטל עליו, עד לאחר בירור הערעור, שכאמור כבר הוגש. בקשתו נדחתה. על החלטת הסירוב הגיש בא-כוח המערער "הודעת ערעור" נפרדת. השופט ויתקון ביקש את תגובת המשיבה, ולאחר שבית-המשפט עיין בנימוקי הבקשה, תגובת המדינה והחומר שבפניו דחה את הבקשה.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופטת בן-פורת:

"סעיף 50 לחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (נוסח משולב), התש"ל-1970, מסמיך את בית-המשפט לדחות ביצוע עונש למועד אחר, ואם נדחה ביצועו - לדחותו פעם נוספת, ככתוב שם. כמו-כן קובע סעיף 50(ד), כי החלטת בית-המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור.

לדעתי ברור - ולא יכול להיות כלל אחרת - שהסעיף חל רק על בקשה שהוגשה לבית-המשפט המקורי לפני שהוגש הערעור על גזר-הדין עצמו, ואילו למן אותו שלב ואילך נתפס הנושא כולו לסמכותו הבלעדית של בית-המשפט שלערעור. לא יתכן שתוך כדי שמיעת הערעור, או בהיותו תלוי ועומד, יוכל המערער לפנות בבקשה כזאת לבית-המשפט המקורי ואם נתקל שם בסירוב - להגיש 'הודעת ערעור' נפרדת בצד הערעור העיקרי. הדעת נותנת שלא יהיה ערבוב תחומין כזה, באין הוראה בדין הקובעת בפירוש אחרת.

שונה המצב, למשל, בעניין עיכוב ביצוע בהליך אזרחי, כפי שמורות תקנות 428 ו- 429 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשכ"ג-1963, שלפיהן רשאי בית-המשפט שלערעור לצוות על העיכוב רק אם סירב בית-המשפט המקורי לעשות כן. אולם גם אז סמכותו של בית-המשפט שלערעור היא סמכות מקורית ולא ערעורית (ראה המ' 183/57, (ע"א 116/56) יצחק אריה דגני נ' חיה רבקה ווינגרטן (דגני) ואח', פ"ד יא 1109; פ"ע כט 350; המ' 42/49 (ע"א 89/49) מרים פופקו נ' רחל חסדי, פ"ד ג 57; פ"ע ב 477).

נניח שבית-המשפט המקורי נעתר לבקשתו של הנאשם רק חלקית ודחה את ריצוי העונש לתקופה מוגדרת. בתום התקופה נמצא הערעור בעיצומו. אך טבעי הוא ומחוייב ההגיון שבית-המשפט הדן בערעור יוכל לשקול בקשה לארכה נוספת ולא שהמערער ייאלץ לפנות אל בית-המשפט המקורי ומשנתקל בסירוב - יגיש ערעור על ההחלטה. לאור השיקולים דלעיל... חסד עשה השופט ויתקון כאשר דן ב- "הודעת הערעור" כאילו היתה זו בקשה גרידא והזמין (כזכור) את תגובתה של המדינה. למעשה לא היתה שום בקשה ראויה להישמע, מבחינת דרך הגשתה."

בית-המשפט כאן התייחס לשאלה האם יכול הנאשם לפנות לראשונה בבקשה לעיכוב ביצוע לבית-המשפט של ערעור וקובע כי:

"כדי למנוע אי-הבנה ברצוני להדגיש, שלא קבעתי עמדה סופית בשאלה באיזה שלב ניתן להגיש בקשה לדחות ריצוי עונש וכן אם ניתן לפנות בבקשה כזאת לראשונה לבית-משפט זה, אם כי לכאורה נוטה אני להשיב על כך בחיוב. בעבר היו בשאלת שלב ההגשה חילוקי-דעות בין הפוסקים: ראה דעת הרוב ב- המ' 131/57, שולמית בופמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 984, 986; פ"ע כט 184, בעמ' 986, לעומת דעת המיעוט שם וכן דעתו של השופט ברנזון התומכת בדעת המיעוט ב- המ' 232/58, אריחים בע"מ, ואח'; השקעות א' שרה בע"מ, ואח'; אשיות בע"מ ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יב(2), 1431; פ"ע לו 4.

נראית לי, בכל הכבוד, דעת המיעוט (של השופט זילברג) ושל השופט ברנזון, בעיקר לאור התיקון שהוכנס לחוק בינתיים. מכל מקום, דן כבר במקרה אחד השופט י' כהן, לאחר התיקון, בבקשה לדחות ריצוי 'עונש', כאשר לא ברור היה אם המבקש יפנה קודם-לכן לבית-המשפט שגזר את דינו: המ' 337/72 דוד סימן טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2), 26, יצויין, כי שם אכן הוגשה הבקשה לבית-משפט זה על דרך המרצה, ובצדק.

בדומה לכך דן בית-המשפט המחוזי, בשבתו כבית-משפט לערעורים, בשופט אחד אם מונחת בפניו בקשה לצו זמני: סעיף 15(א)(2) סיפא, לחוק הנ"ל.

לאור השיקולים דלעיל אפשר להשאיר ב-'צריך עיון' את השאלה כיצד יש לדון בערעור לפי סעיף 50(ד) לחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (נוסח משולב), התש"ל-1970, כשהוא מוגש כדין."

יעקב קדמי בספרו {על סדר הדין בפליליים, חלק שלישי (מהדורה מעודכנת, תשס"ג-2003), 1255} מסכם את ההלכה באמרו כדלקמן:

"א. כל עוד לא הוגש ערעור - נתונה הסמכות לבית-המשפט 'המקורי'; והוראות סעיף 87 לחוק העונשין חלות 'רק על בקשה שהוגשה לבית-המשפט המקורי לפני שהוגש הערעור על גזר-הדין'.

ב. הוגש ערעור - 'נתפס הנושא כולו לסמכותו הבלעדית של בית-המשפט של ערעור'.

ג. וכך באו הדברים לכלל ביטוי בהלכה הפסוקה 'הפניה לדחיית ביצועו של העונש יכולה וצריכה להיעשות לאותו בית-המשפט התפוס בהליך...'; אשר-על-כן: 'משהוגש הערעור, בית-המשפט של הערעור הוא התפוס בדיון. מאותה עת ואילך מופקעת הסמכות מידי בית-המשפט שתפקידו בנושא זה תם והסתיים...'."

ב- בש"פ 3045/02 {ד"ר איתמר בורוביץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 35 (2002)} הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע נוסף של עונש המאסר לריצוי בעבודות שירות, שהוטל על המבקש. ביום 22.2.02 הטיל בית-המשפט המחוזי בירושלים על המבקש עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. בית-המשפט המחוזי הורה כי ביצוע העונש יעוכב בשישים ימים, ואם יוגש ערעור בתוך 45 יום, כי אז יעוכב הביצוע עד למתן פסק-דין בערעור. ביום 17.3.02 הגיש המבקש לבית-משפט זה בקשה מוסכמת להאריך את המועד להגשת ערעור בשישים ימים נוספים. ביום 18.3.02 נענה רשם בית-המשפט לבקשה. הבקשה הנדונה הינה בקשה בהסכמת המדינה להאריך את עיכוב הביצוע עד למתן פסק-הדין בערעור.

בית-המשפט קבע, תוך דחיית הבקשה, הגם שהוגשה בהסכמה, מפי כב' השופט אנגלרד כי היות וטרם הוגש ערעור לבית-משפט של ערעור נעדר בית-משפט של ערעור את הסמכות לעכב את ביצוע גזר-דין שהוטל על-ידי בית-המשפט המחוזי. הבקשה חייבת להיות מוגשת לבית-המשפט המחוזי, שהורה על תקופת העיכוב הראשונה.

הסוגיה של עיכוב ביצוע וכן ליקויים בהליכים שונים הקשורים הן בנוכחות הצדדים בעת מתן החלטה בעיכוב, ייצוגו של הנאשם וכיוצא באלה יידונו בפסקי-הדין הבאים:

א. מתן החלטה ללא נוכחות שני הצדדים

ב- בש"פ 1858/92 {רועי קוטליצקי נ' מדינת ישראל, תק-על 92(2), 1653 (1992)} בית-המשפט המחוזי דחה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין עד לשמיעת הערעור, ועל כך בא הערר. במקרה דנן, העורר הורשע בעבירת הסגת גבול ותקיפה חבלנית. כן ביקש לצרף תיק אחר שהיה תלוי ועומד כנגדו, ובו הורשע בנהיגה בעת פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה ללא תעודת ביטוח.

כמו-כן, נגד העורר היה תלוי ועומד עונש מאסר על-תנאי בר-הפעלה לתקופה של שמונה חודשים. עונש המאסר על-תנאי הושת עליו אף הוא בשל עבירות תעבורה. בית-המשפט גזר על העורר בשל העבירות האמורות בתיק דנן עונש של מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים, והפעיל את המאסר על-תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו, בחופף. ועוד גזר עליו עונש של מאסר על-תנאי לתקופה של שנה.

בפי בא-כוחו של העורר שתי טענות. האחת - כי דחיית עיכוב הביצוע נעשתה שלא בנוכחות העורר או בא-כוחו, על-אף בקשתו לקיים את הדיון בנוכחותו, וזאת בניגוד לאמור בסעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי {סעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי בוטל (בתיקון התשנ"ז)}. השניה - כי נתקיימו כאן הנסיבות שבהן יש לעכב ביצוע העונש עד לשמיעת הערעור.

בעניין זה נפסק:

"הטענה הראשונה מקובלת עלי. דיון לעיכוב ביצוע העונש יש לקיים, לפי הסעיף האמור, בנוכחות באי-כוח בעלי הדין. לרגל עומס העבודה שעל כתפי בית-המשפט, לא תמיד נשמרת הוראה זו, ובית-משפט זה כבר התריע על כך שיש לקיים את הדיון בנוכחות הצדדים, כמצוות המחוקק (וראה ע"פ 1626/91 דקה נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5), 76).

מר גולדפרב הסכים, כפי שכך נוהג בית-משפט זה, לקיים עתה את הדיון בפניי לגופה של הבקשה, ובנוכחות באי-כוח בעלי הדין.

משבא אני לדון בגופו של הערר, איני מוצא מקום להיענות לו.

העורר הורשע בשורה של עבירות במקרה שבפנינו. ולעניין עבירות התחבורה כבר הורשע בעבר בעבירות דומות, ובשלהן הושת עליו מאסר על-תנאי, כאמור. למעשה, העונש שהושת עתה הוא בעיקרו הפעלת תקופת המאסר על-תנאי שנעשתה בחופף לעונש של מאסר בפועל שהושת בשל העבירות שבפנינו. לפי הפסיקה אין מעכבים את ביצוע פסק-הדין אלא אם יש סיכוי בולט שיזכה בערעור. איני רוצה לקבוע עמדה לגופו של הערעור, אבל סיכוי בולט איני מוצא במקרה שבפני, כדי להצדיק עיכוב הביצוע.

הערעור נקבע ליום 2.6.92. אני מניח שבאותו יום יינתן גם פסק-הדין, כדי לקצר את התקופה שעד שמיעת הערעור ככל האפשר."

ב- ע"פ 4954/98 {יוסף פסקרו נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3), 179 (1998)} העורר הורשע בבית-משפט השלום, על יסוד הודאתו, בעבירות של איום ותקיפה ונדון ל- 10 חודשי מאסר בפועל. הוא ערער לבית-המשפט המחוזי על חומרת העונש ובמקביל ביקש עיכוב ביצוע גזר-הדין. בקשתו נדחתה ואף לא נקבע מועד לשמיעת הערעור, והעורר מרצה את עונש המאסר מזה כחודש וחצי. בא-כוחה של המדינה הסכים כי הדיון בבית-המשפט המחוזי, בגידרו נדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין, היה פגום שכן, ההחלטה ניתנה מבלי לשמוע את הצדדים. בא-כוחה של המדינה הציע, איפוא, לבטל את ההחלטה ולהחזיר את התיק לבית-המשפט המחוזי על-מנת שישמע את הבקשה מחדש.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופטת ד' דורנר:

"עמדה זו אינה נראית לי. שכן, קבלתה גורמת להתמשכות נוספת של ההליכים, אשר עשויה להביא לכך שהעורר יסיים לרצות את עונשו, או למצער ירצה חלק ניכר ממנו, כך שלא יהיה עוד טעם בערעור עצמו.

אשר-על-כן, אני מקבלת את הערר ומורה על שחרורו של העורר עד למתן פסק-דין בערעורו בתנאים הבאים: הפקדת סך של 2,000 ש"ח במזומן בקופת בית-משפט השלום בנצרת והמצאת ערבות צד ג' על-סך 20,000 ש"ח להנחת-דעת רשם בית-המשפט המחוזי בנצרת.

ניתן בזה צו לעיכוב יציאתו של העורר מהארץ. על העורר, אם ברשותו דרכון, להפקידו במשטרה."

ב. נאשם שלא היה מיוצג

ב- ע"פ 4835/99 {יעקב אלקובי נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 38 (1999)} נדון מקרה של ניהול לא נכון של התיק מחמת העובדה שהנאשם לא היה מיוצג.

בעניין זה נקבע מפי כב' השופט מ' אילן:

"התיק שלפני לא נוהל בצורה תקינה מן השלב של הבקשה לעיכוב ביצוע, כנראה מפני שהנאשם עצמו לא מיוצג.

העורר הורשע בבית-משפט השלום בחדרה בעבירה של תקיפת קטין, שבוצעה, לפי הכרעת-הדין, כלפי ביתו הקטינה. הוא נדון ביום 24.6.99 לשלושים חודשי מאסר, וכן נגזר עליו מאסר על-תנאי של שלושים חודשים. מלבד זאת, הופעלו נגדו 12 חודשי מאסר על-תנאי תלויים ועומדים, מחציתם בחופף לעונש שנגזר עליו בתיק זה. סך הכל עליו לרצות 36 חודשי מאסר בפועל. הוא ערער לבית-המשפט המחוזי בחיפה על הרשעתו. יחד עם הערעור ביקש דחיית ביצוע פסק-הדין. הבקשה בכתב באה בפני כב' הנשיא של בית-המשפט המחוזי, והוא ביקש, ב- 5.7.99, לקבל תגובת המדינה. המדינה הגיבה בכתב במילים: 'מתנגדת לבקשה. מדובר בתקיפת קטין'. על יסוד כך, ומבלי לזמן את המבקש לדיון, החליט כב' הנשיא שאין מקום לעכב ביצוע בנסיבות התיק.

המבקש אינו מיוצג בשלב זה על-ידי עורך-דין, והגיש בעצמו ערעור על החלטת כב' הנשיא לבית-משפט זה. לערעור לא צורפו המסמכים שמהם ניתן היה ללמוד מה קרה, ובהחלטתי מיום 20.7.99 ביקשתי את המדינה לדאוג לכך, שהמסמכים יצורפו. באותה עת, המערער גם הביא לידיעתי שהוא התקבל לגמילה במוסד לגמילה במלכישוע. הדיון הזה התקיים כאשר בעצם, כבר חלף המועד והנאשם צריך היה להתייצב לריצוי מאסרו. לפנים משורת הדין, עיכבתי את ריצוי המאסר, ובעצמי לא שמתי-לב, שספק אם היתה סמכות כזאת, מפני שערכאת הערעור היא בית-ה משפט המחוזי, והיא כלל לא דנה בנושא הזה במעמד באי-כוח הצדדים, כפי שצריך להיעשות. היום, כשקיבלתי את המסמכים כולם, עובדה זו התבררה לי. העורר גם הציג היום אישור שהוא כבר נמצא במלכישוע. אני מחזיר לו את האישור הזה, כדי שיוכל להציגו בפני בית-המשפט המחוזי.

בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין צריכה להידון במעמד בעלי הדין. אני קורא, שהערעור הוא על ההרשעה. המבקש יצטרך לשכנע את בית-המשפט, שיש סיכוי סביר לערעורו, על-מנת שיוכל לזכות בבקשתו. אינני מאמין, שיש למערער הכישרון לעשות זאת. אני מבין שהוא חסר אמצעים כדי לשכור לעצמו שירותי פרקליט.

בשביל זה נועדה הסניגוריה הציבורית. משום כך, אני מפנה את המערער לסניגוריה הציבורית, ואני מבקש מן המזכירות לדאוג, שעותק החלטתי זו יועבר למשרדי הסניגוריה הציבורית בחיפה, על-מנת שיוכלו לעמוד בקשר עם המערער במוסד מלכישוע.

תודתי לבאת-כוח המדינה שהפנתה את תשומת-ליבי לכך שבחיפה לא התקיים דיון במעמד הצדדים. משום כך אני מקבל את הערעור במובן זה, שאני מחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי בחיפה על-מנת שיתקיים דיון במעמד הצדדים בנושא דחיית ביצוע המאסר.

המערער היה צריך להתייצב מזמן לריצוי עונשו, אבל מכיוון שכבר התקבל במלכישוע, ואינני יודע מה יוחלט בסופו-של-דבר בחיפה, אני קובע שהוא יישאר משוחרר, בתנאי שהוא נמצא במלכישוע, למשך שלושים יום מהיום. בית-המשפט המחוזי מתבקש לקבוע דיון בשאלת עיכוב הביצוע במעמד הצדדים בתוך הזמן הזה. הסניגוריה הציבורית מתבקשת להיערך גם כן לכך, כדי שלא תהיינה תקלות נוספות בתיק זה."

ב- בש"פ 5501/03 {עוואד אבו גרדוד ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 2452 (2003)} המערערים הורשעו, בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע והחזקת סם מסוכן שלא לשימוש עצמי. המערער 1 הורשע גם בביצוע מעשי פזיזות ורשלנות. ערעור שהגישו השניים לבית-המשפט העליון (ע"פ 3862/02) נדחה על-ידי השופטות ט' שטרסברג-כהן, ד' דורנר ו-ד' ביניש. המערערים הגישו, באיחור, בקשה לקיום דיון נוסף, וביקשו הארכת מועד. כמו-כן הגישו בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליהם.

הבקשה לעיכוב הביצוע הובאה בפני השופט א' א' לוי, אשר קבע מועד לדיון בה, אולם עוד בטרם נתקיים הדיון, דחה כב' הרשם ע' שחם את הבקשה להארכת מועד. בנסיבות אלה, קבע השופט א' א' לוי כי מתייתר הצורך בדיון בבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין, והורה על התייצבות המערערים לריצוי עונשם ביום 22.6.2003.

עתה מערערים השניים על החלטת כב' הרשם לדחות את בקשתם להארכת מועד, ומבקשים את עיכוב ביצוע גזר-הדין שהוטל עליהם. כב' השופט א' ריבלין קבע, לאחר עיון בבקשה ובמסמכים הנוספים, כי נחה דעתו שלא נפל כל פגם בהחלטת כב' הרשם. בהחלטת הרשם צויין, כי פסק-הדין ניתן ביום 15.5.2003, ומרישומי מחשב בית-המשפט עולה כי הומצא לבא-כוח המערערים ביום 22.5.2003.

במקרה דנן, המערערים לא פנו לבית-המשפט במהלך 8 הימים, שנותרו להם לצורך הגשת הבקשה לדיון נוסף, אף לא בבקשת הארכה. לאיחור זה, כך קבע כב' הרשם, לא ניתן כל טעם, ודאי לא טעם סביר. עוד נאמר בהחלטת כב' הרשם, כי עיון בפסק-הדין ובבקשה לדיון נוסף אינו מגלה כל טעם ממשי לקיום דיון נוסף.

במקרה דנן, כב' השופט א' ריבלין דחה את הבקשה היות ולדעתו המערערים אינם מגלים כל עילה להתערבות בהחלטת כב' הרשם. ועל-כן, ממילא גם אין מקום לעיכוב ביצוע גזר-הדין.

ג. הליך הודאה לקוי

ב- ב"ש (נצ') 422/98 {גוסב סרגי ולדימיר נ' מדינת ישראל, תק-מח 98(1), 1378 (1998)} הוגש כנגד המבקש כתב אישום ביום 21.11.97 בבית-משפט השלום בנצרת, בגין הפרת הוראה חוקית בניגוד לסעיף 287 לחוק העונשין, בשני מקרים. המבקש הפר צווים של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ב- ת"פ 35/96 והחלטת כב' השופט ג'רג'ורה באשר לשחרור המבקש בתנאים של מעצר בית מלא וכמפורט בעובדות כתב האישום. המבקש התייצב ביום 24.11.97, טען במו פיו כי הינו מכיר את עובדות כתב האישום, מודה ומבקש להישפט, ובעקבות הודאתו הורשע על-ידי בית-משפט קמא (ראוי לציין כאן, כי תחילת ההליך בבקשה למעצר הנאשם עד תום ההליכים על-פי סעיף 21א(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות, אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996).

הדיון נדחה לקבלת תסקיר שירות מבחן ליום 8.1.98 וכן לקבלת חוות-דעת הממונה. חוות-דעת קצין המבחן הוגשה לבית-המשפט, פירטה את מצבו הסוציו-חברתי של המבקש ורקעו תוך ציון העובדה שלמבקש יש בעיה של חוסר גבולות והפחתה מאחריותו.

קצין המבחן שם הותירה לשיקול-דעת דחיית הדיון כדי לקבל אינפורמציה נוספת. הממונה על עבודות השירות מציין מפי המבקש, כי הינו בטיפול פסיכיאטרי (היה למעשה בחו"ל וגם בארץ). המבקש התבקש להמציא תיעוד רפואי ולא המציא. הממונה גם רואה לציין כי בדיקת שתן שנערכה למבקש, למדה על שימוש בחשיש.

כב' השופטת קמא, ביום 8.1.98, לאחר שהוגשו לעיונה תסקיר השירות וחוות-דעת הממונה, בחרה לגזור את דינו של המבקש, הפעילה מאסר על-תנאי תלוי ועומד (ת"פ 7247/97, שלום-נצרת) 4 חודשי מאסר אותם קבעה שירוצו בחופף למאסר בפועל אותו גזרה, 6 חודשים. עומדת בפני בית-המשפט בקשת הסניגור לעיכוב ביצוע גזר-דין.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט יצחק כהן:

"טוען הסניגור בעיקרם של דברים, כי ההליך בבית-משפט השלום עובר להודאה, היה לקוי. וכן הוסיף טענות באשר למצבו האישי של המבקש, נשוא חוות-הדעת והבדיקה הפסיכיאטרית והעובדה שמדובר במאסר קצר.

זימנתי את הצדדים לדיון בפני בעיקר לאור הטענה לאי-תקינות ההליך.

ג. בא-כוח המשיבה, כפי שציינה בתגובתה, מציינת גם בפני כי המבקש אכן הצהיר שהינו מכיר את עובדות כתב האישום והינו מודה בהם, כך עולה בבירור מפרוטוקול בית-המשפט, תוך שהדיון מתורגם לשפה הרוסית והינו מבקש להישפט.

ד. תקנה 20א(2) המקנה לנאשם זכות להישפט רק בחלוף 48 שעות, הינה זכות מהותית.

ראוי היה שבית-משפט קמא יציין במילים ברורות כי הודע לנאשם כי עומדים לזכותו 48 שעות ואם הינו מוותר עליהם.

על-פי פרוטוקול בית-משפט קמא, לא נעשה כן ואין לעניין זה להסתפק באמירת הנאשם כי הינו מוכן להישפט באותו יום.

ה. בפן זה, שעה שאנו דנים בזכויות מהותיות של מבקש, ולו מחמת הספק, הצדק עם הסניגור.

3. א. לעניין עצם הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין, דין הבקשה להידחות.

הכלל הוא שאין מעכבים ביצוע גזר-דין, היוצא מן הכלל הוא כמובן עיכוב ביצוע גזר-דין ולשם כך יש צורך ב-'טעמים מיוחדים'. בנטען בפניי, אין טעמים מיוחדים. ניתן ללמוד קל וחומר מ- בש"פ 3360/91, מפי השופט לוין, ת"ע 91(2), 424, שם למרות שהערעור היה גם על עצם ההרשעה, ולטענת הסניגורים שם, סיכוי טוב לזיכוי, לא נעתר בית-המשפט לבקשת הדחיה.

ב. סוף דבר, שעה שהסניגור אינו מוכן לבדיקת התובע ולקבלת חוות-דעת כדי שהמבקש יחזור עם חוות-דעת כהלכתה לקבלת חוות-דעת הממונה, ושעה שלגופה של בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין אין טעם מיוחד בהתחשב בפן ההרתעתי והאינטרס הציבורי, ומפן זה הבקשה לעיכוב ביצוע, דינה להידחות נותרת שאלת הזכות המהותית כשאלה שיש לענות בה.

4. א. באשר לזכות המהותית שנפגעה, כמבואר, לעניין זה עומדת בפני המבקש הזכות, כך אני רואה להדגיש, לחזור בו מההודאה, הסניגור צריך לפעול לעניין זה כנדרש והיה ואכן יבחר לעשות כן, יעתור בדחיפות - לאלתר לעניין זה, בהיבט הליקוי בהליך כמבואר לעיל, הנאשם-המבקש יהיה רשאי, עם קבלת בקשתו, לחזור למעשה למעמד של הקראה בטרם הרשעה, תבוטל הכרעת-הדין בהליך נכון (אין זה ההליך בפני) ובהליך זה תישמע כמובן בקשת המבקש לעיכוב, בהיבט זה, שעה שהבקשה תהא למעשה לביטול כל ההליך בבית-משפט קמא.

בנסיבות, אני רואה להקנות לסניגור שהות להתייעץ עם המבקש-הנאשם כדי לבחור את דרכו ואם אכן הינו מבקש לפעול ולעתור לביטול עצם הכרעת-הדין (מיום 24.11.97) וגזר-הדין שניתן בעקבותיה (8.1.98).

ב. לא למותר לחזור ולציין כאן, כי תחילת ההליך בבית-משפט קמא ביום 21.11.97, ראשיתו בבקשה למעצר עד תום ההליכים כנגד הנאשם על-פי סעיף 21א(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות, אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, על המשתמע מכך.

ג. בא-כוח המבקש, עורך-דין אסכנדר, יודיע עמדתו לעניין זה תוך 48 שעות."

ד. עיון חוזר ובקשה חוזרת בבקשה לעיכוב ביצוע

ב- רע"פ 3268/02 {סמיר מחמד ג'נאמה ו-2 אח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 1666 (2003)} נדונה בקשה לעיון חוזר בבקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין. במקרה דנן, המבקשים הורשעו בבית-המשפט המחוזי. לאחר הרשעתם עתרו המבקשים לבית-המשפט העליון בבקשת רשות ערעור מכוח הוראתה של תקנה 13 לתקנות בתי-משפט (סדרי דין במשפט חוזר) (הגם שבית-המשפט העליון קבע כי די שהמבקשים היו מגישים ערעור וללא בקשת רשות ערעור, שכן, בית-המשפט המחוזי, ששם הורשעו, היה הערכאה הראשונה). לאור הנ"ל עתרו המבקשים בבקשה לעיון חוזר בבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין. בקשה זו נסמכה על מספר טעמים.

האחד, "הקביעה שערעורם הוא בזכות, פותחת בפני המבקשים אפשרות לטעון את כל השגותיהם כנגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, מבלי שיידרשו להצטמצם לשאלה זו או אחרת בעלת חשיבות משפטית אשר נמצאה ראויה לבירור נוסף".

השני, "מאז ניתנה ההחלטה לעכב את ביצוע העונש חלפו חודשים לא מעטים, והואיל ומדובר בערעור מורכב וייחודי, צפוי שיחלפו חודשים רבים נוספים עד למתן פסק-הדין בערעור".

השלישי, "עורך-דין פלדמן חזר והדגיש את השקפתו לפיה סיכויי הערעור טובים, ולצורך זה הפנה לעיקרי הטיעון שהגיש בשם שולחיו".

הרביעי, "גם אם תישאר הרשעת המבקשים על כנה, עשויה להתקבל החלטה לקצוב את עונשם, ובעקבות כך הם יידרשו להשלים תקופת מאסר לא ארוכה. במצב זה יש לנהוג בהם בדרך בה נוהגים במי שנגזרה לו תקופת מאסר קצרה, וקיים חשש שעד למתן פסק-הדין בערעור הוא עתיד לשאת במלוא עונשו או בחלקו הארי, דבר שעלול לייתר את שמיעת הערעור".

בא-כוח המדינה עתר לדחיית הבקשה, שכן הוא סבור כי המבקשים לא הוכיחו קיומו של שינוי כלשהו בנסיבות אשר מצדיק עיון מחדש בהחלטה המקורית.

בדחותו את הבקשה קבע כב' השופט א' א' לוי כדלקמן:

"דינה של הבקשה להידחות. השינוי היחיד שחל מאז החלטתי לדחות את בקשתם של המבקשים לעיכוב ביצוע העונש, הוא שנפסק כי ערעורם אינו מותנה בבקשת רשות הואיל וערעור בזכות הוא. אפשרות זו היתה לנגד עיני בעת שניתנה החלטתי המקורית, ולו סברתי כי סוגיית עיכוב העונש תחייב מחשבה נוספת אם תיפתח בפני המבקשים הדרך לטעון את ערעורם במלואו, הייתי מסייג את החלטתי וקובע כי המבקשים יוכלו לחדש את בקשתם לאחר שתינתן להם רשות זו. מנגד, לא חל שינוי כלשהו באותם טעמים שהיוו בשעתו בסיס להחלטתי לדחות את בקשתם של המבקשים, והכוונה לחומרת העבירות ונסיבות ביצוען, אורכה של תקופת המאסר, והתהיות שמטבע הדברים עולות בליבו של הדיין בשלב זה של ההליכים בשאלת סיכויי הערעור, לנוכח העובדה ששני מותבים של בית-המשפט המחוזי הכריעו את הכף לחובת המבקשים. לא נעלמה מעיני העובדה שהמבקשים התהלכו חופשי תקופת זמן לא מבוטלת, אך כפי שאמרתי בשעתו עובדת הרשעתם החוזרת מהווה שינוי מהותי, לו עלולות להיות השלכות במובן זה שהם ימלטו מאימת הדין.

לנוכח כל האמור אני מחליט לדחות את הבקשה."

ב- רע"פ 5275/96 חסון סאלח ודיע נ' מדינת ישראל, תק-על 96(3), 1217 (1996)} הוגשה בקשה לעיון חוזר בבקשה לעיכוב ביצוע. במקרה דנן, נדחתה בקשתו של המבקש למתן רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי, שניתן בהעדר המבקש (רע"פ 5275/96). בקשת רשות הערעור נדחתה לאור הדיון, שהיה קבוע ליום 5.9.96 בפני בית-המשפט המחוזי, בבקשה לביטול פסק-דין. ביום הדיון בבית-המשפט המחוזי ביקש המבקש לחזור בו מבקשתו לביטול פסק-הדין שניתן בעניינו. המבקש טען כי הגיש בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון, ולכן אין לו עוד עניין בבקשה שעומדת בפני בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי נעתר למבקש וביטל את הבקשה.

נפסק מפי כב' הנשיא א' ברק:

"בפניי בקשה לעיון חוזר ב- רע"פ 5275/96 ולעיכוב ביצוע גזר-דין. המבקש טוען, כי בעת שביקש לחזור בו מבקשתו בבית-המשפט המחוזי, לא ידע אודות ההחלטה מיום 29.8.96. השופט לוין הורה על עיכוב ביצוע גזר-הדין עד למתן החלטה בבקשה לעיכוב הביצוע.

לאור הסכמתה של המשיבה, אני מתיר למבקש להגיש בשנית בפני בית-המשפט המחוזי את בקשתו לביטול פסק-הדין, שניתן שם. המשיבה מתנגדת למתן אורכה נוספת לעיכוב ביצוע גזר-הדין... תקופת המאסר בפועל שנגזרה על המבקש אינה ארוכה, ואין אנו יודעים אימתי תשמע בקשתו של המבקש בפני בית-המשפט המחוזי. לפיכך, אני מורה על עיכוב ביצוע גזר-הדין עד למתן החלטה של בית-המשפט המחוזי בבקשה לביטול פסק-הדין. בית-המשפט המחוזי ידון בבקשתו של המבקש בהקדם האפשרי."

ב- בש"פ 7153/94 {מוחמד עבדאללה סרחאן נ' מדינת ישראל, תק-על 94(4), 206 (1994)} נדונה בקשה חוזרת לעיכוב ביצוע של גזר-הדין. בעניין זה נפסק מפי כב' השופט צבי טל:

"המבקש שלפניי נדון יחד עם נאשם אחר בבית-משפט השלום בעכו לעונש מאסר בפועל וכן לעונש על-תנאי וכן לקנס כספי לפיצוי המתלונן.

בקשה קודמת בפני בית-משפט זה של המבקש לעיכוב תחילת ריצוי העונש נדחתה על-ידי כב' השופט ד' לוין ביום י"א בטבת תשנ"ה - 14 בדצמבר 94'.

ערעורו של המבקש לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה נדחה ביום 21 בדצמבר 94' ומועד ביצוע גזר-הדין נקבע ליום 25 בדצמבר 94' (היינו אתמול).

אתמול ביום שהיה מיועד לתחילת ריצוי עונש המאסר של המבקש הוגשה בפני בקשה זו שכותרתה 'בקשה חוזרת לעיכוב ביצוע גזר-הדין'. עילתה של בקשה חדשה זו היא טענת המבקש כי רק לאחרונה השיג ראיה חדשה בדמות שיחה מוקלטת בינו לבין נאשם מס' 1 במשפט ועל-פי שיחה זו, כך נטען, ניתן להוכיח שאותו נאשם עיקרי מס' 1 הוא שביצע את העבירה שבה הורשע יחד עם המבקש, ואילו המבקש לא השתתף כלל בביצוע העבירה. תמליל השיחה הועבר על-ידי הסניגור למשטרת ישראל וכן לפרקליטות.

באת-כוח המדינה מתנגדת לבקשה, בין השאר מפני כשאין זה המאמץ הראשון של המבקש להשיג ראיות חדשות הלובשות כל פעם דמות אחרת.

הסניגור המלומד טוען שבכוונתו לבקש רשות להגיש את הראיה החדשה בערעור לבית-משפט זה אם בקשתו לרשות ערעור התלויה ועומדת בפני בית-משפט זה תתקבל. וכן או לחלופין שוקל הוא להגיש בקשה למשפט חוזר על-פי סעיף 31 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984.

גורל הראיה החדשה ומשקלה הם בבחינת דבר שעוד לא בא לעולם, מבחינה משפטית. עדיין לא ניתנה רשות הערעור ועוד לא הוחלט אם יותר לעורר להגיש ראיות נוספות בערעור. כמו-כן, טרם הוגשה בקשה למשפט חוזר ואין לדעת מה יעלה בגורלה אם תוגש.

בנסיבות אלה, אין זה מן הראוי לדחות עוד את תחילת ריצוי עונש המאסר שהוטל על המבקש בפסק-דין שניתן בערכאה ראשונה ואשר נבחן ונמצא איתן בערכאת ערעור.

לא למותר לציין שפסק-דינו של בית-משפט השלום בעכו מבוסס, בין היתר, על עדותה של עדת ראיה שזיהתה את המבקש ובית-המשפט המחוזי שדחה את ערעורו של המבקש קבע כי בית-משפט השלום שקל היטב את עדויות העדים וברר מתוכן את העדויות שנראו לו מהימנות וסבירות.

לאור האמור אינני רואה מקום להיעתר לבקשה ולעכב את תחילת ריצוי עונש המאסר שהוטל על המבקש עיכוב נוסף.

המבקש יתייצב לתחילת ריצוי מאסרו בתחנת המשטרה שבכרמיאל לא יאוחר ממחר ה-27 בדצמבר 94' - כ"ד בטבת תשנ"ה, שעה 9.00. הערבויות שניתנו לגבי שחרורו עד כה יעמדו בתוקף עד אשר יתייצב כאמור."

ב- ע"פ 2037/05 {ידין מכנס נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 3816 (2005)} נדונה בקשה חוזרת לעיכוב ביצוע עונש המאסר. במקרה דנן, בית-המשפט העליון דחה את בקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו בבית-המשפט המחוזי. לאחר שנדחתה בקשתו זו, הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר ובה הוא עותר להתיר לו לצאת מבית-הסוהר וזאת על-מנת שיוכל להכין את ערעורו.

כב' השופטת א' פרוקצ'יה, בדחותה את הבקשה לעיון חוזר לעיכוב ביצוע עונש המאסר, קובעת כדלקמן:

"2. אין מקום להיענות לבקשה משאין היא מצביעה על נסיבות חדשות המצדיקות עיכוב ביצוע עונש המאסר. הקשיים שהמבקש נתקל בהם לצורך הכנת ערעורו ניתנים ביסודם לפתרון ואינם מצריכים או מצדיקים עיכוב ביצוע של עונש המאסר. אם אכן המבקש הוא חסר יכולת כלכלית והוא מבקש להיות מיוצג בערעור, בידו לפנות לסניגוריה הציבורית ולבקש סיוע משפטי בעניינו. אם הוא מעדיף לנהל את ערעורו בעצמו, יש להניח כי רשויות בית-הסוהר יעמידו לרשותו אמצעים סבירים כדי להכינו, ומכל מקום, פתוח בפניו הליך של עתירת אסיר על-פי סעיף 62א לפקודת בתי-הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971 בנושא זה. מעבר לכך, בידו של המבקש להגיש בקשה מנומקת לרשם בית-המשפט העליון להארכת מועד להגשת הודעת ערעור באם האילוצים הכרוכים בהכנת הערעור יצדיקו זאת."

ב- ע"פ 2597/05 {איריס רימר וולקוביץ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון (2005)} נדונה בקשה לעיון חוזר בעונש המאסר שהוטל על המבקש. במקרה דנן, המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, גניבה בידי מורשה, מרמה והפרת אמונים בתאגיד ובהוצאת שיק ללא כיסוי. בית-המשפט המחוזי גזר על המבקש עונש מאסר בפועל של 10 שנים, מאסר על-תנאי ועונש כספי.

ביום 17.3.04 הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר וזאת עד להכרעה סופית בערעורו. ביום 9.5.04 דחה המשנה לנשיא כב' השופט א' מצא את הבקשה בקובעו כי איננו רואה כל סיכוי ממשי כי המבקש יזוכה מכל העבירות בהן הורשע. ביום 24.5.04 החל המבקש לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו. ביום 9.9.04 הגיש המבקש בשנית בקשה לעיון חוזר בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר אך בקשתו זו אף היא נדחתה על-ידי כב' השופט י' טירקל. ביום 20.10.04 עתר בשנית המבקש לבית-המשפט העליון בבקשה לעיון מחדש בהחלטתו של כב' השופט י' טירקל.

המבקש טוען כי יש להיעתר לעיכוב ביצוע עונש המאסר שכן, הדיון בערעורו נדחה במספר חודשים. מנגד, טענה המדינה כי אין כל הצדקה להיעתר לבקשה לעיון מחדש שכן, דחיית מועד הדיון איננה ארוכה ובלתי-סבירה שכן המדובר בדחיה של קרוב לחודשיים.

כב' השופטת מ' נאור בדחותה את הבקשה קובעת כדלקמן:

"6. איני רואה בהחלטת הרשם על דחיית מועד הדיון בחודשיים שינוי נסיבות המצדיק החלטה על שחרור בערובה. מדובר בדחיה סבירה יחסית לעונש המאסר הארוך שהושת על המערער (ראו והשוו: ע"פ 1093/04 אשווח נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1544 (2004)).

זאת ועוד: עיון בהחלטת השופט י' טירקל מעלה כי הוא ביסס את החלטתו בעיקר על הקביעה לפיה 'הסיכוי שהמבקש ייצא פטור בלא כלום אינו גדול', בעוד שהשיקול בדבר מועד הדיון בערעור היה שיקול נוסף אך לא מכריע. השופט י' טירקל התבסס גם על קביעתו של המשנה לנשיא א' מצא אשר קבע כי איננו 'רואה סיכוי ממשי כי הערעור עשוי להביא לזיכויו של המערער מכל העבירות שבהן הורשע'. המערער לא הצביע בבקשתו על עניין חדש המצדיק סטיה מקביעות לכאוריות אלו (השווה: ע"פ 6331/01 קליין נ' קליין, תק-על 2001(3), 1821 (2001))."

ב- ע"פ 5739/03 {ז'ק אזולאי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 4126 (2005)} נדונה בקשה לעיון מחדש בהחלטתו של כב' השופט ס' ג'ובראן לפיה יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב.

המבקש הורשע בעבירת איומים, אינוס, כליאת שווא, מעשים מגונים, ניסיון לביצוע מעשים מגונים וכן הדחה בחקירה. בגין עבירות אילו נידון המבקש לעונש של 12 שנות מאסר בפועל ומאסר על-תנאי.

כב' השופטת ע' ארבל בדחותה את הבקשה לעיון מחדש בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר קובעת כדלקמן:

"2. השופט ס' ג'ובראן קבע בהחלטתו שאין בהגשת ערעור לבדה, כדי לעכב ביצוע גזר-הדין. להערכתו, הודעת הערעור מכוונת בעיקרה כנגד ממצאים שבעובדה וממצאי מהימנות. השופט ציין שהגם שהוא מבקש להימנע מנקיטת עמדה נחרצת בדבר סיכויי הערעור, לא שוכנע כי עניינו של המערער (המבקש - הוספה שלי ש' נ') מצדיק את עיכוב ביצוע המאסר. המערער נאסר ביום 20.7.03 ומאז הוא מרצה את עונשו.

3. בבקשתו לעיון מחדש, נסמך המערער (המבקש - הוספה שלי ש' נ') על בקשה אחרת, בקשה להגשת ראיה נוספת שהוגשה לבית-המשפט (אשר כותרת המשנה שלה הינה 'לחילופין, לשמיעה מחדש של עדת תביעה'). בבקשה זו, מתבקש בית-המשפט להתיר הגשת תצהיר ותמליל של אחת המתלוננות וכן של אדם נוסף לו סיפרה המתלוננת, כך על-פי הנטען, שמישהו שאת שמו מסרה, לחץ עליה להעליל על הנאשם דברי שקר. בראיות אלו יש, לטענת הסנגור, כדי להשליך על פסק-הדין נשוא הערעור.

בעקבות מסירת התצהירים הוגשה לבית-המשפט בקשה להגשת ראיות נוספות ביום 10.1.05, אך לא נקבע מועד לקיום הדיון בבקשה. מועד שמיעת הערעור נקבע ליום 1.6.05 ובוטל עם קביעת הדיון בבקשה שבפניי. עם-זאת, לאחר שמיעת הדיון נודע לי שהדיון בוטל מטעמים טכניים ונקבע מחדש ליום 1.6.05, כפי שהיה קבוע מלכתחילה. באת-כוח המדינה מפנה בטיעונה לבקשה לדחיית מועד הדיון שהוגשה על-ידי בא-כוח המערער ביום 16.2.04, כאשר הערעור היה קבוע לראשונה ביום 1.4.03. הטעם להגשת הבקשה לדחיית מועד הדיון נגע לכך שצפויה להתקבל בידי ההגנה ראיה העשויה להשפיע על מהלך הערעור. בקשה זו נתקבלה על-ידי חברי, השופט מ' חשין בהחלטה מיום 18.2.04 ואכן, כעבור כעשרה חודשים הוגשה בקשה להגשת הראיה החדשה. בשלב מאוחר יותר הוגשו שתי בקשות להקדמת מועד הדיון מיום 1.6.05 למועד קרוב יותר, לאור העובדה כי בכוונת הסנגוריה לבקש לצרף ראיה חדשה. חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה, דחתה את הבקשה הראשונה בנמקה, כי לא הוכח 'קיומו של קשר כלשהו בין מועד הדיון שנקבע לבין היכולת לאתר ולזמן את העדה שהעדתה הנוספת מתבקשת כיום, עניין שטרם הוכרע לגופו'. לאחר מתן החלטה זו, נתבקש בית-המשפט להידרש שוב לעניין הקדמת מועד הדיון. בקשה זו, השניה במספר, נדחתה אף היא על-ידי חברתי, השופטת ד' ביניש, בנמקה כי לא חל כל שינוי מאז החלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה ועד למועד מתן ההחלטה השניה.

4. המערער מרצה עונש מאסר מאז 20.7.03, הוא זועק לחפותו ומבקש לשחררו עד לבירור טענותיו ובחינת הראיות הנוספות במסגרת הערעור. לטענת באי-כוחו, לא קיימת כל מסוכנות מצד המערער, לא מיוחסים לו מעשי אלימות וגם לאחר הרשעתו, נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשתו לעכב את ביצוע גזר-הדין, עד למועד שייקבע להתייצבותו.

כאמור, מבדיקה עם מזכירות בית-המשפט עולה שהדיון בערעור יישמע ביום 1.6.05. בנסיבות אלו, בית-המשפט שלערעור יידרש לבקשה לצרף הראיה במועד הערעור. המערער הורשע ומשנמצא חייב בדין הרי שחזקת החפות בעניינו הופרכה. כידוע, עצם הגשת ערעור על פסק-הדין שניתן בערכאה הדיונית אינו מהווה שיקול עצמאי לעכב את ביצוע המאסר (ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241, 265 (2000)). מקום בו מתבקש בית-המשפט להורות על עיכוב הביצוע יבחן, בין היתר, את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, אורכה של תקופת המאסר שהושתה על הנאשם, סיכויי הערעור התלוי ועומד בפני בית-המשפט, עברו הפלילי של הנאשם, התנהגותו במהלך המשפט, נסיבותיו האישיות של הנאשם ועניינו של הערעור התלוי ועומד בפני בית-המשפט - כלומר, האם הכרעת-הדין הינה נשוא הערעור או שמא גזר-דינו של בית-המשפט קמא (ע"פ 111/99 הנ"ל, בעמ' 276 ואילך). אמות-המידה המפורטות מאפשרות לבית-המשפט למצוא את נקודת האיזון הראויה בין האינטרס הציבורי, אשר עניינו בביצוע עונש מאסר פלילי עם מתן גזר-הדין, וזאת אל מול אינטרס המבקש כי יחל לרצות את עונשו רק לאחר שעניינו נדון על-ידי ערכאת הערעור.

במקרה דנן, אין חולק כי המערער הורשע בביצוע עבירות חמורות כלפי ארבע נשים שונות. לנוכח חומרת העבירות וחומרת נסיבות ביצוען, תוך ניצול יחסי מרותו עם עובדות אשר הגיעו מארץ אחרת וביקשו להתפרנס בכבוד בישראל, עולה בבירור האינטרס הציבורי שבמאסרו של המערער. בהתחשב בעובדה כי על המערער נגזר עונש מאסר ארוך, בכך שהמערער לא ריצה עדיין חלק ניכר מעונשו וכי מועד הדיון נקבע להישמע בעוד כחודשיים, לא מצאתי להורות על עיכוב הביצוע. למותר לציין, כי למערער שמורה הזכות לפנות שוב לבית-משפט זה במידה ומועד הדיון בערעורו יידחה."

ה. ערכאת הערעור בבקשה לעיכוב ביצוע - בפני איזה מותב דן יחיד או הרכב של שלושה שופטים?

הפרקטיקה המקובלת שנהגה מימים ימימה היתה כי בקשה לעיכוב ביצוע, לרבות ערעור עליה, נדונה בפני דן יחיד. לאחרונה עלתה סוגיה זו ב- ע"פ 11404/04 {אילן דוויק ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 2638 (2004)}, שמצאה את עיגונה המשפטי לא רק בפרקטיקה המקובלת כנ"ל אלא בהוראות הדין ובשיקולים מעשיים-ארגוניים.

סעיף 26 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 קובע:

"26. ההרכב (תיקונים: התשמ"ה, התשנ"ב)

בית-המשפט העליון ידון בשלושה, אולם -

(1) נשיא בית-המשפט העליון או המשנה לנשיא רשאי להורות, לפני תחילת הדיון בעניין מסויים, שהדיון בו יהיה לפני מספר בלתי-זוגי גדול יותר של שופטים;

(2) מותב שהחל לדון בעניין מסויים רשאי להורות שהמשך הדיון בו יהיה לפני מספר בלתי-זוגי גדול יותר של שופטים, ובהם השופטים שהחלו בדיון;

(3) בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות, וכן בבקשות לצווים על-תנאי, מוסמך לדון שופט אחד, אך שופט אחד לא יהיה מוסמך לסרב למתן צו על-תנאי או לתתו על מקצת עילותיו בלבד;

(4) בערעור על החלטת ביניים של בית-משפט מחוזי, או על פסק-דין של דן יחיד בבית-משפט מחוזי שדן בערעור, על פסק-דין או על החלטה של בית-משפט שלום, מוסמך לדון שופט אחד;

(5) בדיון מקדמי לערעור מוסמך לדון שופט אחד."

בפסק-הדין הנ"ל {ע"פ 11404/04 אילן דוויק ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 2638 (2004)}נקבע מפי כב' השופט א' גרוניס, תוך סקירת סוגיה זו, כי:

"1. בבית-משפט מחוזי תלוי ערעור על הכרעת-דין ועל גזר-דין שניתנו על-ידי בית-משפט השלום. הנאשם שנגזר דינו, עותר בפני בית-המשפט המחוזי לעיכוב ביצועו של העונש. בית-המשפט שלערעור דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע. הנאשם מגיש ערעור לבית-משפט זה על החלטת הדחיה, מכוח סעיף 87(ד) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). האם הערעור חייב להישמע בפני מותב תלתא? זו השאלה שהתעוררה שעה שנתבקשתי לבטל פסק-דין בו דחיתי ערעור כאמור.

2. המבקשים הורשעו בבית-משפט השלום בתל-אביב בעבירות של זיוף בנסיבות מחמירות בכוונה לקבל באמצעותו דבר, שימוש במסמך מזוייף, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וכן בעבירה של שימוש במרמה ובתחבולה במזיד ובכוונה להתחמק ממס. על כל אחד מן המבקשים הושת עונש של חמישים חודשי מאסר, שמתוכו ארבעים חודשים לריצוי בפועל. בנוסף לכך הוטל על כל אחד מהם קנס של עשרים אלף ש"ח או מאתיים ימי מאסר תמורתו. נקבע, כי ביצועו של עונש המאסר יעוכב בשישים ימים. המבקשים הגישו ערעור לבית-המשפט המחוזי הן על הכרעת-הדין והן לגבי גזר-הדין. המשיבה הגישה אף היא ערעור בו קבלה על זיכויים של המבקשים מחלק מן העבירות שבכתב האישום. משהוגש הערעור, נתבקש בית-המשפט המחוזי לעכב את ביצועו של העונש עד להכרעה בערעור. הבקשה נדחתה. כנגד החלטה זו הגישו המבקשים 'ערר' לבית-משפט זה, שנדון בפניי. ההליך נדון כערעור, על-פי סעיף 87(ד) לחוק העונשין. ביום 16.12.04 דחיתי את הערעור, וקבעתי כי על המבקשים להתייצב לריצוי העונש ביום 26.12.04. ביום 20.12.04 עתרו המבקשים לביטול פסק-דיני ולשמיעתו של הערעור מחדש בפני הרכב שלושה, מן הטעם שאין בכוחו של דן יחיד לדון בערעור על החלטה בעניין עיכוב ביצועו של עונש. זו הבקשה בה עוסקת החלטתי דנא.

3. הסוגיה של עיכוב ביצועו של עונש יכולה לעלות בסיטואציות רבות ושונות. אין בכוונתי להציג את כל האפשרויות, אלא להסתפק במקרים אופייניים. מקרה אחד הוא זה שבו עסקינן: ההליך החל בבית-משפט השלום ונסתיים בגזר-דין. לאחר- מכן הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי ועימו בקשה לעיכוב ביצוע. אחד מבעלי הדין, שאינו משלים עם ההחלטה לעניין העיכוב, פונה לבית-משפט זה. אפשרות אחרת היא, שההליך הפלילי החל בבית-המשפט המחוזי והגיע לסיומו משניתן גזר- דין. מוגש ערעור לבית-המשפט העליון יחד עם בקשה לעיכוב ביצועו של העונש. סיטואציה שונה לגמרי הינה זו: בית-משפט שלום או בית-משפט מחוזי גוזר את דינו של נאשם. זה האחרון משלים עם גזר-הדין, אלא שכל מבוקשו הוא שמועד ריצוי העונש יידחה לתקופה מסויימת. הוא פונה לערכאת הערעור בהשגה אך ורק בעניין המועד האמור. דומה, שמקרה אחרון זה הינו יוצא-דופן ואין צורך שנתייחס אליו. בבית-המשפט העליון מתעוררת שאלת עיכוב הביצוע בשני מצבים אופייניים: האחד, הוא המקרה דוגמת זה שהובא בפניי. האחר, כאשר מוגשים ערעור עיקרי על פסק-דין שניתן בבית-משפט מחוזי כערכאה ראשונה או בקשת רשות ערעור על פסק-דין שניתן בבית-משפט מחוזי בשבתו לערעור, ובגדר כל אחד מאלה מתבקש עיכוב ביצוע. ניתן היה להציג סדרה ארוכה ונוספת של מצבים בהם נאשם או המדינה כמאשימה מעוניינים לתקוף החלטה בעניין מועד ריצויו של העונש, אך נסתפק באלו.

4. על רקע זה נעיין בסעיף 87 לחוק העונשין, שזו לשונו:

'(א) נקבע מועד לביצועו של עונש, באחת מהוראות פרק זה או בבית-המשפט לפיה, רשאי בית-המשפט לדחות את הביצוע למועד אחר.

(ב) נדחה ביצועו של עונש לפי סעיף-קטן (א), רשאי בית-המשפט לדחותו פעם נוספת מטעמים מיוחדים שיירשמו.

(ג) בית-המשפט הדוחה ביצועו של עונש לפי סעיף זה רשאי להתנות את הדחיה במתן ערובה ובתנאים אחרים שימצא לנכון; על ערובה הניתנת לפי הוראה זו יחולו, בשינויים המחוייבים, הוראות סעיפים 38 עד 40 ו-44 לחוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965.

(ד) החלטת בית-המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור.'

מהוראות הסעיף למדים אנו, כי כל אחד מהצדדים להליך הפלילי רשאי להגיש ערעור על החלטה בעניין דחיית ביצועו של העונש, ובעגה הנוהגת - עיכוב ביצועו של העונש. דומה, כי מאותה עת שמוגשים ערעור או בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה לעניין פסק-הדין עצמו, לא ניתן עוד להגיש ערעור נפרד המכוון אך ורק לגבי עיכוב הביצוע (המ' 95/77 אברון נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2), 221; אולם ראו: המ' 132/81 פיטוסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2), 817). הפרקטיקה הנוהגת במקרה שכזה, וכך ראוי הוא, שהמעוניין בעיכוב ביצוע יפנה בבקשה, כחלק מן הערעור שהוגש לבית-משפט זה על פסק-הדין.

5. השאלה הטעונה הכרעה היא, האם בהליך שנקטו המבקשים בעניין דנא רשאי לדון אך ורק מותב תלתא, או שמא אף דן יחיד. נחזור ונדגיש, כי ערעורם של המבקשים תלוי בבית-המשפט המחוזי, אשר דחה את בקשתם לעיכוב ביצוע. פנייתם לבית-משפט זה עוסקת, מטבע הדברים, אך ורק בנושא עיכוב הביצוע. נראה, שהבעיה בענייננו נובעת בעיקרה מן השימוש במונח 'ערעור' בסעיף 87 לחוק העונשין. מושג זה מתקשר, לעיתים קרובות, עם הרכב של שלושה שופטים. לעומת זאת, התיבה 'ערר', המקובלת בהליכים פליליים, נקשרת - בכל הנוגע למותב - לדן יחיד. בצד עניין זה של מונחים שונים, ראוי לזכור אבחנה אחרת. כוונתי לנושא של ערעור בזכות לעומת בקשת רשות ערעור. אבחנה זו מתקשרת אף היא לסוגיה של המותב הראשי לדון בהליך. ברם, אין קשר הכרחי בין שלושת הנושאים האמורים, היינו כותרתו או כינויו של ההליך, זכות או רשות ערעור, והמותב שבפניו יידון ההליך. הבלבול בין שלושת הנושאים גורם לעיתים לכך שההליך המוגש שגוי הוא. כך למשל הגישו המבקשים 'ערר', בעוד שעליהם היה להגיש ערעור. במקרים אחרים נתקלים אנו בהליך המוכתר 'רשות ערעור פלילי', אף שצריך הוא להיות מוגש כערעור (על-פי סעיף 87(ד) לחוק העונשין). טעויות אלה מתוקנות, בדרך-כלל, על-ידי המזכירות, הדואגת לפתיחתו של התיק הנכון.

הפרקטיקה הנוהגת זה שנים בבית-משפט זה היא שהליך דוגמת זה שהגישו המבקשים מובא בפני דן יחיד. הנני מניח, שמדובר במספר רב של הליכים לאורך השנים. אך במקרים בודדים הועלתה הטענה שמותב תלתא הוא המוסמך לדון בהליך, וכי דן יחיד אינו רשאי לדון בו. למיטב ידיעתי, השאלה לא נדונה והוכרעה לגופה מעולם. אכן, הובעו דעות שונות אגב אורחא (בש"פ 166/87 מדינת ישראל נ' עזרן, פ"ד מא(2), 808; רע"פ 3556/97 נביל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4772/99 אפריימוב נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2), 335 (1999)), ובמספר מקרים הועבר הדיון למותב תלתא בלא שהסוגיה הוכרעה (למשל, ע"פ 7887/00 רחבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). דעתי היא, שדן יחיד רשאי לדון בערעור שהגישו המבקשים. מקור הסמכות נמצא בסעיף 26(4) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי-המשפט).

6. סעיף 26 לחוק בתי-המשפט עוסק בהרכב הדן בהליכים המתנהלים בבית-המשפט העליון. ההוראות הרלוונטיות בסעיף הן אלו:

'בית-המשפט העליון ידון בשלושה, אולם -

. . .

(3) בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות, וכן בבקשות לצווים על-תנאי, מוסמך לדון שופט אחד, אך שופט אחד לא יהיה מוסמך לסרב למתן צו על-תנאי או לתתו על מקצת עילותיו בלבד;

(4) בערעור על החלטת ביניים של בית-משפט מחוזי, או על פסק-דין של דן יחיד בבית-משפט מחוזי שדן בערעור, על פסק-דין או על החלטה של בית-משפט שלום, מוסמך לדון שופט אחד...' (ההדגשה שלי - א' ג')

כאשר מוגשת לבית-משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע מצידו של ערעור פלילי על פסק-הדין, אין ספק כי דן יחיד מוסמך לדון בה מכוח סעיף 26(3)) לחוק בתי-המשפט. זאת, בין אם בקשה כזו תיחשב כבקשה לצו ביניים, כבקשה לצו זמני או כבקשה להחלטת ביניים (השוו, בש"א 160/91 סוסאן נ' שר הבריאות, פ"ד מה(1), 714). בענייננו, אין מדובר בבקשה המהווה חלק מערעור שהוגש לבית-משפט זה על פסק-הדין. על-כן, אין סעיף 26(3) מכסה את המקרה. סעיף 26(4) הוא הרלוונטי. כזכור, בבית-המשפט המחוזי תלוי ערעורם של המבקשים על פסק-הדין לעיצומו. הם הגישו לאותו בית-משפט בקשה לדחות את מועד ביצועו של העונש. בית-המשפט המחוזי החליט בעניין, אולם ההליך העיקרי שבפניו נותר תלוי ועומד. לשון אחר, ההליך בבית-המשפט המחוזי לא הסתיים. ההחלטה בעניין עיכוב הביצוע הינה בת-פועל עד להכרעה בערעור על פסק-הדין. משניתן פסק-דין בערעור, לא תהא עוד נפקות להחלטה בעניין עיכוב הביצוע. זו תתבטל מיניה וביה עם מתן פסק-הדין בערעור. משמע, מדובר בהחלטה בעלת אופי זמני בלבד, שלענייננו הינה החלטת ביניים בלשונו של סעיף 26(4) רישא לחוק בתי-המשפט (לעניין החלטות ביניים בפלילים, אך שלא בהקשר למותב, ראו בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1), 670; רע"פ 8274/99 חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 433). על-כן, מוסמך דן יחיד להכריע בערעור.

7. יש להוסיף, כי גם שיקולים מעשיים-ארגוניים מצדיקים את המסקנה שדן יחיד רשאי לדון בהליך של ערעור לפי סעיף 87(ד) לחוק העונשין בנסיבות כאלה שעלו במקרה דנא. ערעור כאמור מוגש כאשר בית-המשפט המחוזי, שבפניו תלוי ערעור על פסק-הדין, דוחה בקשה לעיכוב ביצוע או נעתר לבקשה כאמור. אין ספק שבפועל הרוב המכריע של המקרים, אם לא כולם, הם מקרים של דחיה. בסיטואציות כאלה יש צורך בהכרעה תוך זמן קצר בשל הדחיפות. אין זה מן הראוי להוסיף מקרים בהם על בית-משפט זה להכריע בדחיפות בעניינים המצריכים הרכב של שלושה. זאת ועוד, אילו נמצא כי קיימת חובה לקיים דיון במותב תלתא, עשוי הדבר לגרום לפעמים למצבים מוזרים. טלו מקרה בו שופט תעבורה גוזר עונש של פסילת רישיון נהיגה, בעקבות הרשעה בעבירה שאינה פשע, מבין אלו שבסעיף 25(א) לפקודת התעבורה (נוסח חדש). מוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי ועימו בקשה לעיכוב ביצועה של פסילת הרישיון. בקשה זו נדחית. הנאשם פונה בערעור לבית-משפט זה, בהתאם לסעיף 87(ד) לחוק העונשין. קבלת גישתם של המבקשים היתה מקימה חובה לקיים דיון בערעור זה בפני מושב של שלושה שופטים. ואולם, אם דוחה בית-המשפט המחוזי את הערעור על הכרעת-הדין ועל העונש (על-ידי דן יחיד לפי סעיף 37(ב)(4) לחוק בתי-המשפט), הרי הדיון בערעור בבית-המשפט העליון - אם ניתנה רשות ערעור - יכול להיות נדון בפני דן יחיד. זאת, על-פי האמור בסעיף 26(4) לחוק בתי-המשפט, העוסק בערעור על פסק-דין של דן יחיד בבית-משפט מחוזי הדן בערעור. כלומר, אילו נתקבלה גישת המבקשים היה הערעור על פסק-הדין, שניתן בערעור בבית-המשפט המחוזי, נדון בבית-משפט זה (לאחר קבלת רשות) בפני שופט יחיד, בעוד שהערעור על עיכוב הביצוע היה נשמע בפני מותב תלתא. דומה שאין צורך במילה נוספת.

8. לסיכום, בפני בית-משפט זה הוגש ערעור על-פי סעיף 87(ד) לחוק העונשין. הערעור הופנה נגד החלטת ביניים של בית-המשפט המחוזי. על-כן, ומכוח סעיף 26(4) לחוק בתי-המשפט, רשאי דן יחיד לדון בערעור.

9. התוצאה המתבקשת היא דחיה של הבקשה שהגישו המבקשים לביטול פסק-הדין מיום 16.12.04, בו דחיתי את ערעורם. בעת הדיון בבקשה הודיעוני באי-כוחם של בעלי הדין כי הגיעו להסכמה, לאור נסיבות אישיות חריגות, לפיה ינתן עיכוב ביצוע של עונש המאסר לריצוי בפועל למשך שלושים ימים. לפיכך, יתייצבו המבקשים לריצוי העונש בבית-משפט השלום בתל-אביב ביום 26.1.05 לא יאוחר מן השעה 11:00."

מצינו בעבר פסיקת בתי-המשפט אשר התייחסה לפרקטיקה המקובלת האמורה.

ב- בש"פ 166/87 {מדינת ישראל נ' יאיר עזרן ואח', פ"ד מא(2), 808 (1987)} נקבע מפי כב' השופט א' וינוגרד כי:

"שופט בית-משפט השלום בעפולה, בשבתו כשופט נוער, הרשיע את המשיבים 1, 2, 3 בעבירות אינוס לפי סעיף 345 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ואת המשיבים 4 ו- 5 בעבירות מעשה מגונה בכפיה בקטינה לפי סעיף 345(א) לחוק הנ"ל וגזר עליהם עונשי מאסר: על המשיבים 1, 2 ו- 3 גזר עונשים של שתי שנות מאסר בפועל ועל המשיבים 4 ו- 5 שנה מאסר בפועל.

סיפור המעשה - כפי שנקבע על-פי ממצאי השופט - מזעזע בחומרתו. חמשת הנערים התנכלו למתנדבת - קטינה - בעת שהלכה לעשות את צרכיה ליד פאב בעפולה והפשיטו את מכנסיה. המשיבים 1, 2, 3 בעלוה, ואילו המשיבים 4 ו- 5 ליטפו את חזה ונישקוה. השופט קבע, שכל הנ"ל נעשה ללא הסכמתה של המתלוננת, ודחה את טענתם של המשיבים בדבר הסכמתה. החמישה סייעו זה לזה בביצוע המעשה.

בבואו לגזור את הדין שמע השופט טיעונים מטעם המשיבים על-ידי באי-כוחם וכן קיבל תסקיר קצין מבחן. השופט הדגיש את החומרה שהוא ראה במעשה, ואם אכן ממצאיו עומדים במבחן הראיות שהוגשו (ועל כך תלוי ועומד ערעור בבית-המשפט המחוזי בנצרת), אני סבור, שאין להפחית מהחומרה, שהובעה על-ידי שופט הנוער.

לאחר שגזר את הדין, ביקשו באי-כוח המשיבים לדחות את ביצוע גזר-הדין עד לשמיעת ערעור שהתכוונו להגיש על פסק-הדין. השופט דחה את הבקשה בהסתמך על ההלכה שבהעדר נסיבות יוצאות מגדר הרגיל אין הגשת ערעור דוחה ביצוע עונש שנגזר...

מכאן, שאין מקום לקבל את טענותיו של עורך-דין בן חמו בנושא סמכות בית-משפט זה לדון בערר על החלטת שופט בית-המשפט המחוזי בנצרת.

לגופו-של-עניין טענו עורכי-הדין - וכן הדבר עולה מתסקיר קצין המבחן שהוגש לי - שמדובר בקטינים ללא עבר פלילי, שהמפגש עם בית-הסוהר יכול להוות בשבילם חוויה קשה. הואיל והערעור קבוע לתחילת ספטמבר יש, לדעתם, מקום לדחות את ביצוע המאסר עד לשמיעת הערעור. אשר לסיכויי הערעור - לטענתם יש סיכוי טוב לערעור, ותיתכן אפשרות, שבית-המשפט לערעורים בנצרת יזכה אותם או את חלקם או יפחית במידה משמעותית מעונשם.

לאחר שעיינתי בכל החומר שהועמד לרשותי על-ידי באי-כוח הצדדים, ולאחר ששקלתי את כל הנימוקים, הגעתי להחלטה הבאה:

לגבי המשיבים 1, 2 ו- 3 שהורשעו באונס, אינני מוצא כל נסיבות מיוחדות המצדיקות את דחיית ביצוע עונשם. לא יעלה על דעתי, שאם בית-משפט לערעורים ידחה את ערעורם על ההרשעה, יקל בעונשם במידה הפחותה מעונשי מאסר של מספר חודשים, שאותם ירצו עד גמר הערעור. אשר לסיכויי הערעור על ההרשעה. איני רוצה להביע עמדה בעניין שיעמוד לפני ערכאות הערעור בנצרת, אך לנוכח העובדה, שהממצאים של שופט הנוער נקבעו על-פי המהימנות שייחס למתלוננת - קשה לי לראות סיכויים טובים לערעור כזה.

גם אם היה השיקול של סיום הלימודים על-ידי המשיבים ובחינות הבגרות רלוונטי בעת שדן השופט בדחיית הביצוע (ואינני מביע דעה על כך), אין שיקול זה קיים עוד היום ולפחות לא יהא קיים עד תחילת הלימודים, וממילא הערעור קבוע לתחילת ספטמבר.

הפרקליטים המלומדים הרבו לפרוט על המיתר של קטינות המשיבים. לנוכח חומרת העבירות - קטינותם של המשיבים מתגמדת. יש לזכור, שגם המתלוננת היא קטינה, ואיני יודע מדוע צריך לתת עדיפות לקטינותם של המשיבים על פני קטינותה של זו, שפגעו בה המשיבים בצורה כה חמורה, פיסית ובוודאי גם נפשית. העובדה שהיא תיירת אינה מקילה על הנושא.

יש לקחת בחשבון גורם נוסף: המשיבים הם תושבי עפולה. זו עיר שבה כולם מכירים את כולם. אירוע כגון זה יש לו הד, ושחרורם של המשיבים, לאחר שהורשעו בדין, יש לו - או יכולה להיות לו - השפעה מזיקה על עבריינים פוטנציאליים, שיהיו סבורים בטעות, שעל-אף שפלוני הורשע באונס הוא מסתובב חופשי כאילו לא אירע דבר.

שונה המצב לגבי המשיבים 4 ו- 5. לא שאני מקל ראש בחומרת העבירה שבה הורשעו ואף בהיותם בצוותא חדא עם חבריהם ובסיוע שהגישו להם אפילו בעצם נוכחותם. אך בכל זאת, העבירה שבה הורשעו אינה כה חמורה כעבירה שבה הורשעו המשיבים 3-1, ולגבי אחד מהם נטען לפניי, כי יש ספק אם הראיות בדבר מעורבות מספיקות כדי הרשעה.

על-כן אני מחליט, שאין לדחות את ביצוע העונש שהוטל על הנאשמים 1, 2 ו- 3. לעומת זאת, יידחה ביצוע עונשם של הנאשמים 4 ו- 5 עד להכרעה בערעורם בבית-המשפט בצרת."

ב- ע"פ 4772/99 {אבי אפריימוב נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2), 335 (1999)} נקבע מפי כב' השופט י' אנגלרד כי:

"1. לפניי ערעור על דחיית בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין. הערעור מתייחס להחלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 7.7.99, ב- ב"ש 91472/99 (ב- ע"פ 70708/99).

2. על המערער נגזרו, בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו, ב- ת"פ 2777/99, שמונה חודשי מאסר - מתוכם ארבעה לריצוי בפועל - בגין עבירה של החזקת סמים לשימוש עצמו (עבירה לפי סעיף 7(א)(ג) לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973) ועבירה של החזקת כלים לשימוש בסם (עבירה לפי סעיף 10 לפקודה). בנוסף הופעל כנגד המערער עונש מאסר על-תנאי כך שהוא חוייב בריצוי מאסר בן אחד-עשר חודשים בסך-הכל. לבית-משפט השלום לא הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.

3. המערער פנה לבית-המשפט המחוזי בערעור על חומרת העונש ובבקשה לעיכוב ביצוע ריצוי עונשו. ביום 14.6.99 קבע בית-המשפט המחוזי, מפי השופטת ע' סלומון- צ'רניאק, ב- ב"ש 91292/99, כי כיוון שקיים יסוד להאמין שערעורו של המערער יישמע לפני הפגרה ובהתחשב בכך שלא מדובר בערעור מורכב יש לדחות את בקשתו של המערער לעיכוב ביצוע גזר-הדין. בית-המשפט ציין עם-זאת כי 'אם יתברר בתוך שלושת השבועות הקרובים כי תקוותי נתבדתה יהיה בכך משום נסיבה חדשה והמבקש יוכל לפנות שוב בבקשה זהה'.

על החלטה זו ערער המערער לבית-המשפט העליון. בהחלטתה מיום 22.6.99, דחתה חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן את הערר, בקובעה כי מקום בו הערעור הוא על חומרת העונש בלבד לא מתקיים החשש - העומד לרוב בבסיס ההיעתרות לבקשות כגון דא - כי העורר יזוכה בדינו, אך בשל משכה הקצר של תקופת המאסר יסיים את ריצוי עונשו טרם הזיכוי. עוד נקבע כי העונש שהושת על המערער הוא קל והולם לכאורה את הנסיבות.

4. משחלפו שלושת השבועות הגיש המערער בקשה נוספת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, היא הבקשה נשוא הערעור. בית-המשפט, מפי השופט ע' דוויק, דחה את בקשתו. נקבע כי אין סיכוי סביר כי המערער לא יידרש לרצות כלל עונש מאסר בפועל וכי לא קיימת סכנה כי המערער ירצה עונש שהוא אינו מחוייב בו.

עוד נקבע כי משך הזמן עד בירור הערעור קצר. בית-המשפט קמא הדגיש כי מדובר באדם שחזר וביצע עבירה בתוך תקופת ענישה על-תנאי ומעובדה זו ניתן ללמוד, לטעמו, על מידה של מסוכנות גם כשמדובר בשימוש עצמי בסם.

יצויין כי הדיון בערעורו של המערער על חומרת העונש נקבע ליום 17.8.99.

5. בהחלטתי מיום 15.7.99, שבה זימנתי את הצדדים לדיון, ביקשתי מהם כי יתייחסו לשאלה המשפטית האם ניתן לערער בשנית על דחיית בקשת עיכוב ביצוע גזר-דין. בשל תקלה משרדית, בקשה זו לא הובאה לתשומת-ליבם של הצדדים...

6. לגופו-של-עניין, טען לפניי בא-כוח המערער כי יש לו השגות מהותיות על הדיון בבית-משפט השלום, שבו המערער לא היה מיוצג על-ידי עורך-דין.

לטענתו, לא הוסברו למערער זכויותיו, ובמיוחד לא היה מודע לכך כי תלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי בשל הרשעתו היחידה הקודמת.

7. לאחר ששקלתי בעניין, הגעתי למסקנה כי על-אף פרק הזמן, הקצר יחסית, שנותר עד לשמיעת הערעור, הקבוע ליום 17.8.99, מן הראוי לעכב את ביצוע גזר-הדין ולשחרר את המערער ממאסרו עד להכרעה בערעורו. יצויין כי השופטת ע' סלומון-צ'רניאק קיוותה כי המשפט יסתיים בראשית חודש יולי וגם חברתי, השופטת ט' שטרסברג-כהן, המליצה על הקדמת שמיעת הערעור. על-אף כל זאת, הערעור יישמע רק בעוד כחודש ואין ביטחון כי יגמר בתאריך הקבוע לדיון. מלבד שיקולים אלה יש משקל מסויים לטענותיו של בא-כוח המערער בעניין אי-ייצוגו של המערער בבית-משפט של דיון. כמובן, איני מביע דעה כלשהי לגופן של טענות אלה, אך עצם קיומן, בצירוף השהיית בירור הערעור, על רקע תקופת המאסר שנגזרה עליו, הביאו אותי למסקנה כי מקרה זה הוא יוצא-דופן ומן הראוי לשחרר את המערער ממאסרו.

אי-לכך אני מורה על עיכוב ביצוע של גזר-הדין, עד להכרעה בערעור. המערער ישוחרר ממאסרו על-פי התנאים שהיו בתוקף עד לגזר-דינו, שהם ערבות עצמית בסך -.3,000 ש"ח וערבות צד ג' על אותו הסכום מצד אביו. כן אני מורה על עיכוב יציאה מן הארץ ועל הפקדת דרכונו במשטרת השכונות בתל-אביב תוך 24 שעות."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סדרי דין