קבלת דבר במרמה

ב- ע"פ 5823/03 {חריסטו שורוש נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 3452 (2003)} המערער הורשע בבית-משפט השלום ברמלה (כב' השופטת ז' בוסתן) בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה וזיוף שטר כסף. בית-המשפט הטיל על המערער עונש של 12 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי וכן חוייב לשלם פיצוי בין 50,000 ש"ח למתלונן.

לאחר מתן גזר-הדין ביקשה באת-כוח המערער לעכב את ביצועו עד להגשת ערעור, ואכן בית-המשפט נעתר לבקשה והורה על עיכוב ביצוע גזר-הדין לתקופה של 45 יום בכפוף להפקדת 10,000 ש"ח.

בתאריך 10.6.03 הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי כנגד הכרעת-הדין ולחלופין כנגד חומרת העונש שנגזר על המערער, בד-בבד הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין לבית-המשפט המחוזי.

באת-כוח המשיבה התנגדה לבקשה הנ"ל. בתאריך 23.6.03 החליט בית-המשפט המחוזי לדחות את בקשת המבקש הנ"ל. בהמלצת בית-המשפט העליון ולאחר קבלת הסכמת המדינה עוכב ביצוע גזר-הדין.

תוקף הערבויות שניתנו בזמנו על-ידי המבקש, הוארך עד לסיום הדיון בהליכי הערעור.

ב- ע"פ 3734/03 {אוריאל סמואל נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 1925 (2003)} נדון ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, שלא לעכב את ביצוע גזר-הדין שהושת על העורר.

בעניין זה נקבע מפי כב' השופטת חיות:

"בית-משפט השלום ברמלה הרשיע את העורר, ביום 16.2.2003, בעבירות של זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר, שימוש במסמך מזוייף, קבלת דבר במרמה, וגניבה בידי מורשה. העבירות בוצעו, בעיקרן, במסגרת עבודתו של העורר בבנק לאומי, שם היה אחראי, בין היתר, על הלוואות הניתנות על-ידי הבנק לעובדי חברת טלרד.

לפי האישום הראשון, פתח העורר חשבון פיקטיבי על-שם 'דוד לוי', וזייף טופסי הלוואה שהגישה עובדת טלרד לאה לביא (שינוי סכום ההלוואה ושם מבקש ההלוואה). בעקבות זאת, הועבר סכום ההלוואה (28,000 ש"ח) לאותו חשבון פיקטיבי. כך, קיבל העורר במרמה כספי הלוואות שיועדו, כביכול, לעובדת חברת טלרד. מתוך החשבון הפיקטיבי הועבר סכום של 33,500 ש"ח לחשבון בבנק הבינלאומי, כתשלום עבור רכב שרכש העורר. כמו-כן, הואשם העורר בכך שגנב סכומים שונים מחשבונות של לקוחות בבנק.

לפי האישום השני, ערך העורר טופסי בקשת הלוואה מזוייפים, וקיבל מהבנק, במרמה, הלוואות בסכומים של 15,000 ש"ח ו- 12,000 ש"ח, שהועברו לחשבון בנק לא פעיל על-שם אחד אלאשעל. גם כאן, הואשם העורר כי גנב כסף מחשבון של לקוח, על-מנת לממן את פרעון ההלוואה.

2. גזר-הדין ניתן ביום 23.2.2003, ובו הוטל על העורר עונש של 3 שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי וכן קנס בשיעור 50,000 ש"ח. בית-המשפט עיכב את ביצוע גזר-הדין עד ליום 9.4.2003, בכפוף להפקדת סך של 15,000 ש"ח במזומן בקופת בית-המשפט, וכן התחייבות עצמית וערבות צד ג' בסך 20,000 ש"ח כל אחת.

העורר הגיש ערעור על הרשעתו ועל חומרת העונש שהוטל עליו. במסגרת הערעור, עתר העורר לעיכוב ביצוע גזר-הדין. בית-המשפט המחוזי (כב' השופט א' שהם) דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, והורה לעורר להתייצב לריצוי עונשו ביום 27.4.2003. החלטה זו ניתנה ביום 3.4.2003, ובאותו מועד, טרם פורסמו נימוקי בית-המשפט המחוזי לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. העורר הגיש את הערעור שבכאן כבר ביום 22.4.2003, ובטיעוניו הדגיש את הזמן הרב שחלף מאז החלה החקירה בעניינו של העורר - 7 שנים לערך, בשל התנהלות התביעה. העורר עומד על נסיבותיו האישיות, המצדיקות, לטעמו, עיכוב ביצוע העונש: העורר הוא כבן 39, בעל משפחה, חסר עבר פלילי, חולה במחלת לב ואף בתו חולה וסובלת מקשיי דיבור ושמיעה. העורר מוסיף ומציין כי עלה ארצה מאורוגוואי בגיל 19 ושירת ביחידה קרבית, אולם משפחתו נקלעה לקשיים כלכליים.

כמו-כן, סבור העורר כי סיכויי הערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי על ההרשעה - גבוהים. במסגרת הערעור, טוען העורר, כי בפני בית-משפט השלום לא היתה תשתית מספקת להרשעה. העורר מבקש לקעקע את אמינות עדותם של עדי התביעה, והוא עומד על סתירות ושקרים שנתגלו - לטענתו - בדבריהם. גם עדותה של המומחית לגרפולוגיה אין בה די, לטענת העורר, כדי לתמוך בהרשעתו בוודאות מספקת. העורר טוען, כי כל אחד מפקידי הבנק יכול היה לבצע את המעשים האסורים. לטענת העורר, בבית-משפט השלום לא השכילו סנגוריו להעמיד לו הגנה ראויה, אולם עתה ברצונו לחשוף את גרסתו כי כמה מעובדי הבנק, המסוכסכים עמו, ביקשו להפלילו. לחלופין, משיג כאמור העורר, בערעורו, על חומרת העונש שנגזר עליו.

3. הנימוקים להחלטת בית-המשפט המחוזי לדחות את בקשת עיכוב הביצוע, פורסמו ביום 27.4.2003. בית-המשפט המחוזי סבר, כי הכרעת-הדין של בית-משפט השלום היא מקיפה, מפורטת, ממצה, ולכאורה - מבוססת כדבעי. לעניין העונש, הוסיף בית-המשפט וציין כי, לכאורה, אין מדובר בעונש בלתי-סביר במידה המצדיקה התערבות משמעותית של ערכאת הערעור.

אכן, עיון בפסק-דינו של בית-משפט השלום מגלה הכרעת-דין מפורטת, שלא בנקל תתערב בה ערכאת הערעור. בית-המשפט סמך את הרשעת העורר, בין היתר, על עדויות עובדי הבנק והלקוחות, שהיו אמינות בעיניו; על חוות-הדעת של המומחית מטעם המחלקה לזיהוי פלילי, 'ממנה הוכח חד-משמעית כי ידו של (העורר) בזיופי המסמכים ששימשו בסיס להעברות כספים לא לו'; על נגישותו של העורר למסמכי ההלוואה של עובדי חברת טלרד וה- "עקבות" שהותיר אחריו בפעולותיו, ועל חוסר אמון בגרסתו הבלתי-הגיונית של העורר, שאף תמרן עד מומחה מטעמו, ללא ידיעתו, לגבש חוות-דעת לגבי מסמכים, שהעורר ידע כי אינם חלק מגדר המחלוקת.

המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע העונש, והיא תומכת בקביעת בית-המשפט המחוזי, כי סיכויי הערעור נמוכים וכי לאור השיקולים המנחים בכגון דא, כפי שנתגבשו בפסיקת בית-המשפט העליון, אין מקום לעכב את העונש.

5. לא מצאתי בטיעוני העורר טעם מבורר מצדיק התערבות בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, הדוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, וזאת מן הטעמים שפורטו לעיל.

יחד-עם-זאת, בירור שערכה באת-כוח המשיבה, מעלה כי הערעור עצמו טרם נקבע לדיון בפני בית-המשפט המחוזי. מצב דברים זה יוצר קושי, שכן ראוי לאפשר לעורר למצות את זכות הערעור שלו מוקדם ככל האפשר ובתכוף לתחילת ריצוי עונשו. מומלץ, איפוא, לקבוע את הערעור ללא דיחוי. העורר יתייצב לריצוי עונשו ביום 18.6.2003 בשעה 11:30, במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו."

ב- ע"פ 925/02 {מיכאל דותן נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 1 (2002)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו מיום 21.1.02 ב- ת"פ 40337/00 שניתן על-ידי כב' השופט טימן.

המבקש הורשע בעבירה של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין ובעבירה של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393 לחוק האמור.

בהעתרה לבקשה קובעת כב' השופטת מ' נאור:

"2. שמעתי את טענות הצדדים. סיכויי הערעור על ההרשעה אינם נראים לכאורה טובים. ואולם, מה שהכריע את הכף הוא תקופת המאסר שהיא תקופה גבולית. לא נראה לי כי נשקפת עתה מסוכנות מן המבקש, ואי-עיכוב ביצוע עלול לסכל, כמעט לחלוטין, סיכוי לערעור על גזר-הדין.

3. בנסיבות אלה, לא בלי היסוס, אני מחליטה לעכב את הביצוע עד להכרעה בערעור.

4. בנוסף על הערבויות שניתנו יובטח עיכוב הביצוע בערבות של הבן צחי דותן והבת איילת מתן, בסך של 150,000 ש"ח כל אחד."

ב- ע"פ 3108/01 {דן שרון נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2), 24 (2001)} בית-משפט השלום בנתניה הרשיע את המערער במספר עבירות; שיבוש מהלכי משפט, קבלת דבר במרמה והתחזות לעורך-דין. בעקבות כך גזר לו בית-המשפט 18 חודשי מאסר, 6 מהם לריצוי בפועל, והיתרה על-תנאי. בית-המשפט הורה עוד על הפעלתו של עונש מאסר מותנה בן 18 חודשים, כך שחלקו יהיה חופף וחלקו במצטבר, והתוצאה היא שהמערער עתיד לשאת בעונש מאסר בן 21 חודשים.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי, והוא מופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד העונש. במקביל עתר המערער לעכב את ביצוע עונש המאסר עד לפסק-הדין בערעור, אך בקשתו נדחתה על-ידי בית-משפט קמא.

בית-המשפט מפי כב' השופט א' לוי בקבלו את הערר קבע:

"בפתח הדיון בפני פניתי לבאת-כוח המשיבה, והצעתי שתיתן את הסכמתה לדחיית ביצוע העונש, ועורכת-דין לוי השאירה את העניין לשיקול-דעתי.

לאחר שבחנתי את התיק כולו, וגם אם מנקר בי ספק אם המערער יוכל להתמודד עם קביעותיו של בית-משפט השלום, סברתי שראוי לתת לו את ההזדמנות לעשות זאת בטרם יתחיל לשאת בעונש, ומכאן החלטתי לקבל את הערר, ולעכב את ביצוע העונש עד לפסק-הדין ב- ע"פ 70491/01 של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב.

עיכוב ביצוע המאסר מותנה בכך שהמערער ימלא אחר תנאים אלה עד ליום 2.5.01.

א. הפקדת ערבויות, עצמית וצד ג', בסך של 20,000 ש"ח כל אחת.

ב. הפקדתה של ערבות במזומן או ערבות בנקאית צמודה ולא מוגבלת בזמן בסכום של 10,000 ש"ח.

ג. יוצא צו לעיכוב יציאתו של המערער מהארץ, ודרכונו יופקד בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב."

ב- ע"פ 50/01 {סאלם חכים נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1), 272 (2001)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין בית-המשפט המחוזי בנצרת מיום 11.12.2000 בתיק ת"פ 413/99. המבקש הורשע על-פי הודעתו בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה, שימוש במסמך מזוייף, הדחה בחקירה והחזקת סם מסוכן לצריכה עצמית, אשר נעברו בשנת 1996.

ביום 11.12.2000 גזר עליו בית-המשפט המחוזי בנצרת שלוש שנות מאסר, מתוכן 10 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי למשך שנתיים ממועד שחרורו. כן חייב בית-המשפט את המבקש בפיצוי המתלונן בסך 30,000 ש"ח.

לבקשת בא-כוח המבקש עוכב ריצוי עונש המאסר עד ליום 5.1.2001 בכפוף לתנאים הבאים:

1. המבקש יחתום על התחייבות בסך 50,000 ש"ח.

2. תומצא ערבות של שני ערבים על סך 100,00 ש"ח כל אחד.

3. המבקש יפקיד את דרכונו בבית-המשפט או במשטרת ישראל.

4. יוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד המבקש.

בעניין זה קבע בית-המשפט:

"ביום 3.1.2001 הגיש המבקש ערעור לבית-משפט זה, בו הוא מבקש להקל בעונשו ולהעמידו על מאסר שירוצה בעבודות שירות. המשיבה הודיעה לבית-המשפט העליון כי אינה מתנגדת לעיכוב ביצוע עונש המאסר ובלבד שהערבויות יעמדו בעינן. על-כן, עוכב הביצוע עד למתן פסק-דין בערעור על גזר-הדין. תנאי השחרור בערובה שקבע בית-המשפט המחוזי יעמדו בעינם."

ב- ע"פ 7932/99 {נורי יעקב נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 24 (1999)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דינו של בית-המשפט השלום בחיפה מיום 11.10.99 בתיק ע"פ 1090/96 שניתן על-ידי כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ.

בדחותו את בקשת העיכוב ביצוע קובע בית-המשפט מפי כב' השופט י' טירקל:

"1. בית-משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ), בהכרעת-דין מיום 13.7.99, הרשיע את המערער ב-25 עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות וכן בעבירה של התחזות לאדם אחר. בגזר-דינו מיום 11.10.99 גזר על המערער מאסר לתקופה של חמש שנים, שמתוכן שלוש וחצי שנים לריצוי בפועל ויתרת התקופה על-תנאי.

בית-משפט השלום דחה את בקשתו של בא-כוח המערער לעכב את ביצוע גזר-הדין עד לערעור, אולם עיכב את הביצוע ביומיים לצורך הגשת ערעור על החלטתו בעניין עיכוב הביצוע. המערער הגיש ערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה ובגדרו חזר וביקש לעכב את הביצוע. בהחלטתו מיום 13.10.99 עיכב בית-המשפט המחוזי (כב' הנשיא מ' לינדנשטראוס) את ביצוע פסק-הדין בשבעה ימים מאותו יום. בהחלטה נוספת, מיום 19.10.99, עיכב את הביצוע למשך שבעה ימים נוספים - עד 26.10.99. לפי החלטה נוספת מיום 1.11.99 (כב' השופט ח' פיזם) עוכב הביצוע עד 7.11.99. בקשות נוספות של בא-כוח המערער נדחו על-ידי נשיא בית-המשפט בהחלטותיו מיום 3.11.99 ומיום 7.11.99. על החלטות אלה מערער המערער בערעורו.

2. דינו של הערעור להידחות על-הסף. כפי שנאמר בסעיף 87 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, שעניינו דחיית מועדים:

'87. (א) נקבע מועד לביצועו של עונש, באחת מהוראות פרק זה או בבית-המשפט לפיה, רשאי בית-המשפט לדחות את הביצוע למועד אחר.

(ב) נדחה ביצועו של עונש לפי סעיף-קטן (א), רשאי בית-המשפט לדחותו פעם נוספת מטעמים מיוחדים שיירשמו...'

כאמור לעיל דחה בית-משפט השלום את תחילת ריצוי עונשו של המערער פעם אחת ובית-המשפט המחוזי דחה אותו שלוש פעמים. לפיכך מיצה המערער את זכותו ואין לדחות את ריצוי העונש עוד.

3. דינו של הערעור להידחות גם לעצם העניין.

לטענת בא-כוח המערער 'אין ראיות שמאפשרות הרשעה' ולפיכך 'הרשעתו של הנאשם (המערער) אינה יכולה להתקיים אף אם ננטרל לגמרי את גרסתו'. גם בלי לחוות-דעה על סיכויי הערעור על הכרעת-הדין, ברור כי דברים אלה אין להם על מה שיסמכו. בהכרעת דינו המפורטת מנה בית-משפט השלום את הראיות שעליהן סמך ודחה, בשל חוסר אמון, את גרסותיהם של המערער, של אשתו לשעבר ושל עד נוסף שבא לתמוך בגרסתו. הרשעתו של המערער אינה תלויה, איפוא, על בלימה, כפי שניסה בא-כוח המערער להראות.

לאור מספרן הגדול של העבירות שבהן הורשע המערער והרשעותיו הקודמות בעבירות דומות נראה לכאורה שגם העונש שנגזר עליו אינו חמור במידה המצדיקה שחרורו מן המאסר שאותו התחיל לרצות. לעניין זה יצויין כי הערעור על פסק-הדין אמור להישמע, ככל הנראה, ביום 30.12.99. בקשה לעכב את הביצוע נדחית."

ב- בש"פ 4896/92 {שמעון סוויד נ' מדינת ישראל, תק-על 92(3), 1028 (1992)} נדון ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 15.10.92 בתיק ב"ש 2193/92 שניתנה על-ידי כב' השופט בר-אופיר לעניין עיכוב ביצוע גזר-דין.

העורר הורשע בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בשורה ארוכה של עבירות "צווארון לבן" ובהן קבלת דבר במירמה, גניבה על-ידי נפקד, משיכת שיקים ללא כיסוי, זיוף, החזקת נכסים שהושגו בעוון ועוד. על כל אלה נדון העורר למאסר בן עשרה חודשים וכן הופעל מאסר על-תנאי של שני חודשים באורח חופף. כן נדון העורר לכמה מאסרים על-תנאי אך לא הוטל עליו קנס באשר הוטל עליו לפצות את המתלוננים בסכומי כסף מסויימים שגנב מהם.

על גזר-דין זה הגיש העורר ערעור לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב וערעור זה תלוי עתה ועומד. העורר מבקש עתה כי יעוכב עונש המאסר שהוטל עליו עד לשמיעת הערעור בבית-המשפט המחוזי. בקשתו זו עלתה ובאה בפני כב' השופט ד' בר-אופיר בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב אך השופט החליט לדחות אותה.

בעניין זה נפסק:

"עורכת-דין בר-ציון עשתה כל אשר ניתן לעשות בטיעון לזכותו של מערער ועורר, וביחוד הדגישה שני אלה: אחד, נסיבותיו האישיות הקשות של העורר וביחוד של משפחתו - אשתו שאך זה עתה איבדה את וולדה וילדיו הקטינים. ושניים, העובדה שחלק ניכר מהעבירות נעברו בשנים עברו, החל בשנת 1985, גם אם חלק ניכר מהן נעברו בשנים קרובות לזמננו שלנו, בשנים 1989 ו- 1990. על יסוד כל אלה ביקשה עורכת-הדין בר-ציון כי אורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר וזאת על יסוד ההנחה שבית-המשפט המחוזי יקל בדינו של העורר.

דומני שלא ימצאו חולקים על כך כי העונש שהוטל על העורר הינו קל מכל קל והרי במשך שנים הונה ורימה אנשים שבאו עימו במגע, אנשים תמימים אשר לא עוולו ומצאו עצמם בפני שוקת שבורה. בתי-המשפט מטילים עונש כדי להרתיע נאשם העומד בפניהם מחזור על מעשים נלוזים שעשה, אך לא פחות מכך כדי להרתיע אחרים שטרם עברו עבירות או שגם אם עברו עבירות לא עוד יחזרו על עבירות שעברו. לא אביע דעתי, כמובן, על הערעור לגופו, אך קשה לי להניח שבית-המשפט המחוזי יקל בעונשו של העורר עד כדי כך שיבטל את עונש המאסר מכל וכל. בית-משפט שגזר עונש מאסר, דין פסק-הדין להתבצע מיידית, אלא אם נמצאו נסיבות מיוחדות לדחיית ביצועו, בין לתקופת זמן קצובה בין עד לאחר סיום הדיון בערעור. בענייננו נמצא שיש וראוי לדחות את ביצוע עונש המאסר לתקופה מסויימת - עד עתה עברה תקופה של כ-40 יום מאז גזר-הדין - ואינני מוצא טעם טוב לדחיית הביצוע לתקופת ימים או שבועות נוספת.

אני מחליט, איפוא, לדחות את הערר.

לא נוכל להתעלם מכך שהעורר נידון לתקופת מאסר "בינונית" - אין היא קצרה כדי כך שאורכה בלבד יצדיק עיכוב ביצוע ואין היא ארוכה למדי שאורכה בלבד לא יצדיק ביצוע - ועל-כן יש לעשות להחשת הדיון בערעור. אני מבקש, איפוא, שהחלטתי זו תובא בפני כב' נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כדי שיעשה כחוכמתו ויורה על שמיעת התיק בהקדם האפשרי, ואם ניתן - עד סוף השנה האזרחית.

כללם של דברים: אני דוחה את הערר בכפוף לאמור בפסקה האחרונה להחלטתי."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

קבלת דבר במרמה