botox
הספריה המשפטית
עיכוב ביצוע במשפט הפלילי

הפרקים שבספר:

חומרת העבירה ומסוכנות

חומרת העבירה ונסיבות ביצועה משפיעות על עוצמת האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר. ככלל, ככל שהעבירה ונסיבות ביצועה חמורות יותר, גדל האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר, על היבטיו השונים. כך, לעניין החשש לסכנה הנשקפת לציבור מהנידון, חומרת העבירה בה הורשע הנידון יכולה כשלעצמה להוות אינדיקציה למסוכנותו. לעניין מהותן של העבירות המהוות כשלעצמן אינדיקציה למסוכנות, ניתן ללמוד גם מדיני המעצר, לפיהם אישום בעבירות מסויימות מקים חזקה בדבר מסוכנותו של הנאשם {ראו: סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים; ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 1640, 1658 (2000)}.

על-אף שבדרך-כלל חומרת העבירה ומסוכנות מבקש העיכוב לציבור הולכים יד ביד, קיימים מקרים שמסוכנות מהווה גורם עצמאי בין שיקולי בית-המשפט במתן העיכוב או אי-מתן עיכוב ביצוע.

יש ועל-אף חומרתה של העבירה יכול בית-המשפט, לאור נסיבות בלתי-חמורות ונימוקים אחרים, לשקול הכרעה לטובת מבקש עיכוב הביצוע {ע"פ 2075/02 ח'אלד ג'בארין נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 404 (2002)}.

ב- ע"פ 2075/02 הנ"ל נדון מקרה בו המבקש הורשע בבית-משפט השלום בחדרה בעבירה של אחזקת נשק ושיבוש מהלכי משפט, ועונשו נגזר לשתי שנות מאסר בפועל ול- 12 חודשים מאסר על-תנאי. בית-משפט השלום סירב לעכב את ביצוע גזר-הדין, וערר שהגיש העורר לבית-המשפט המחוזי בחיפה - נדחה.

בערר טען בא-כוח המבקש כי בית-משפט יורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר, הגם שהעורר החל לרצות את עונשו בבית-הכלא.

בית-המשפט, מפי כב' השופט מ' חשין, קבע:

"העבירה שהעורר הורשע בה עבירה חמורה היא, והעונשים לעוברים אותה ראויים שיהיו חמורים. בה-בעת, עניין עניין ונסיבותיו, נאשם ועניינו שלו. אומר אני דברים אלה הואיל ומצאתי טעם בטיעוניו של עורך-דין ג'בארין כי חרף חומרתה של העבירה, נסיבות העניין אינן נסיבות חמורות ואפשר ימצא עורך-דין ג'בארין אוזן קשבת אצל שופטי בית-המשפט המחוזי שלערעור ויעלה בידו להקל בעונשיו של מרשו. דא עקא: בית-המשפט המחוזי בחיפה עמוס לעייפה ואין יודע למתי ייקבע הערעור לשמיעה.

בנסיבות אלו אני מחליט כלהלן:

אני דוחה את החלטתי בערר למועד מאוחר יותר. היום או מחר יגיש עורך-דין ג'בארין, בהסכמת המדינה, בקשה לבית-המשפט המחוזי בחיפה להקדמת שמיעתו של הערעור ככל הניתן. הערעור אינו אלא על גזר-הדין, ולהערכתי לא יגזול זמן רב. כך נוכל לצרף את הטוב אל המועיל ולא יימצאו נפגעים שלא כהלכה. ככל שדעתי תישמע, אבקש מכב' בית-המשפט המחוזי כי יואיל לקבוע את שמיעת הערעור לאחד הימים עד סוף חודש אפריל והרי הכל יבוא על מקומו בשלום.

משיקבע בית-המשפט המחוזי מועד לשמיעת הערעור, יודיעוני באי-כוח בעלי הדין על כך ואו אז אחליט על דבר המשך ההליכים (12.3.02)."

חומרת העבירה ועל-אף שזו נעברה בנסיבות מחמירות, לא הפכה לרועץ למבקש עיכוב ביצוע כאשר בית-המשפט התרשם כי סיכויי הערעור של המבקש, הן על הכרעת-הדין והן על העונש, אינם קלושים. בית-המשפט התחשב בעובדה שכל תקופת המשפט היו הנאשמים משוחררים בערבות. בקשה לעיכוב במקרה זה נעתרה. מדובר היה בעבירה של קשירת קשר לפשע והצתה, בשל מעורבותם בהצתת בית-הכנסת הקונסרבטיבי "יער רמות" בירושלים. בית-המשפט המחוזי גזר על המבקש 2 מאסר לתקופה של שלוש שנים וחצי לריצוי בפועל ושנה וחצי מאסר על-תנאי, וכן הפעיל מאסר על-תנאי לתקופה של שמונה-עשר חודשים. על המבקש 1 נגזרו שנתיים וחצי מאסר בפועל ושנה מאסר על-תנאי. כן הופעל נגדו מאסר על-תנאי של שמונה-עשר חודשים {ע"פ 3995/01 יומטוב צליח ויחזקאל כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2), 236 (2001).

ב- ע"פ 6466/00 {מקס רודמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 1593 (2000)} דחה בית-המשפט בקשה לעיכוב ביצוע מחמת חומרת העבירות שבוצעו בתוספת נימוקים אחרים ובכללם תקופת המאסר הממושכת. המערער, בן 63, אזרח ותושב דרום אפריקה, הורשע בקשירת קשר לביצוע פשע, בשלוש עבירות של קבלת דבר בנסיבות מחמירות, בשתי עבירות של ניסיון לקבל דבר בנסיבות מחמירות, בזיוף מסמך בנסיבות מחמירות בכוונה לקבל דבר ובשימוש במסמך מזוייף.

הרשעתו מתייחסת למעשים המהווים ניצול לרעה בדרכי הונאה וזיוף של משאבים המוקצים על-ידי המדינה במסגרת החוק לעידוד השקעות הון, התשי"ט-1959. על-פי ממצאי הכרעת-הדין, המערער הצליח באמצעות מצגי שווא לקבל מהרשות המוסמכת אישור לקבלת סכום כולל של 27 מיליון ש"ח עבור חברה שבבעלותו, ובפועל קיבל לידיו בדרכי מרמה סכום של 1,171,313 דולר עד לשלב גילוי מעשי המרמה.

כמו-כן, קבלה חברה בבעלות המערער פטור ממכרז לרכישת קרקע בשטח 4.6 דונם בירושלים במחיר נמוך ממחיר השוק, והוא מכר אותה לצד שלישי בלא להחזירה למינהל. המערער נדון לעונש של ארבע וחצי שנות מאסר בפועל וכן מאסר על-תנאי, והושת עליו קנס בגובה הסכום שנתקבל על ידו בפועל בסך 1,171,313 דולר או שלוש שנות מאסר תמורתו.

בעניין זה נקבע מפי כב' השופטת פרוקצ'יה:

"ביום 6.9.00 דחה בית-משפט קמא את בקשת המערער לעכב את ביצוע עונשו. הוא נימק את החלטתו בכך כי מדובר בעבירות חמורות המצדיקות מאסר מיידי לצורך הרתעה אפקטיבית של הציבור בפני ביצוע עבירות 'צווארון לבן' על-ידי אחרים. לכך הצטרף גם החשש מפני הימלטות המערער מאימת הדין, בשים-לב לעובדה כי הוא תושב חוץ ומרכז חייו אינו בישראל ונוכח קיום חשש לעקיפת איסור היציאה מן הארץ.

בא-כוח המערער משיג על החלטה זו, ועיקר טיעוניו הם אלה: על-פי ההלכה המנחה שיצאה מבית-המשפט העליון בעניין שוורץ, יש כיום להתחשב בשיקולים רלוונטיים שונים שיש לאזן ולשקלל לצורך החלטה אם לעכב ביצוע גזר-דין.

במקרה זה, יש להתחשב בעובדה כי מדובר בעבירת צווארון לבן שאינה טומנת בחובה סכנה לציבור ואין חשש כי תישנה אם המערער ישוחרר. יתר-על-כן, יש לתת משקל לנסיבותיו האישיות של המערער אשר לא נשקלו בצורה מספקת. ועוד, החשש מהימלטותו לא הוכח כהוא זה, ולמעט העובדה שמדובר באזרח ותושב זר לא ניתן ביסוס אף ברמז לניסיון כלשהו של המערער להימלט, מה גם שבמשך כל תקופת המשפט במהלך שנים היה משוחרר בערובה והתייצב לכל מועדי הדיון המשפטי ללא סייג. על-פי הטענה, הערובות שניתנו להבטחת הישארותו של המערער בארץ במהלך המשפט יפות גם לשלב זה, ויש בהן כדי להבטיח כי לא ימלט. עוד נטען, כי בסירוב לעכב את ביצוע גזר-הדין נמנעה מן המערער היכולת לפעול לגיוסם של כספי הקנס שהושתו עליו, ומשמעות הדבר היא כי הוא מועד למאסר של שבע וחצי שנות מאסר בלא יכולת ממשית להפחיתו באמצעות תשלום הקנס או חלק ממנו.

עוד נטען, כי טובים סיכויי הערעור אף כי טרם הוגש, וזאת נעשה על-סמך נימוקים שבא-כוח המערער מתעתד להעלותם כאשר תוגש בעתיד הודעת הערעור.

3. נתתי דעתי לטיעוני בא-כוח המערער, ובאתי לכלל דעה כי אין לקבל את הערעור ויש לדחותו. על-פי הקווים המנחים שנקבעו בהלכת שוורץ (ע"פ 111/99א, פ"ד נד(2), 241, 277 (2000)), נקודת המוצא לעניין עיכוב ביצוע גזר-דין היא כי מצד אחד עומד כשיקול מנחה האינטרס הציבורי המשתקף בחשיבות האכיפה המיידית של המאסר ברוח הוראת המחוקק כי, ככלל, עונש המאסר יבוצע מיד לאחר מתן גזר-הדין. יחד-עם-זאת, מוקנה לבית-המשפט שיקול-דעת לאזן כנגד האינטרס הציבורי האמור מיגוון שיקולים אחרים העשויים לעמוד כמשקל שכנגד וזאת כדי להבטיח שמימוש האינטרס הציבורי שבאכיפה המיידית לא יפגע בנידון ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש. וכך, למשל, נשקלת חומרת העבירה ונסיבות ביצועה. ככל שהיא חמורה יותר, יגדל האינטרס שבאכיפה המיידית של הענישה כדי להגן על הציבור ולשמור על האפקטיביות של הענישה; כן יישקלו אורך תקופת המאסר שהושתה על הנידון; טיב סיכויי הערעור והצלחתו; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במשפט; ונסיבות אישיות המיוחדות לו. מלאכת האיזון תיעשה תוך הערכת עוצמתם של האינטרסים השונים והערכת משקלם היחסי בנסיבות כל מקרה ומקרה.

ומן הכלל אל הפרט:

באיזון השיקולים בענייננו, ניתן לומר כי מול האינטרס הציבורי שבאכיפה מיידית של עונש המאסר, אין עומדים אינטרסים אחרים רבי משקל שיש בהם כדי להוות משקל שכנגד המצדיק את עיכוב ביצועו של עונש המאסר. אני נכונה להניח לצורך העניין, כבקשתו של בא-כוח המערער, כי אין סכנה שהמערער ימלט מהארץ אם ישוחרר, והתנהגותו במהלך משפטו הארוך עשויה להעיד על כך. אולם גם כך לא הובאו נימוקים של ממש מדוע ראוי להימנע מאכיפה מיידית של העונש במקרה זה. העבירות בהן הורשע המערער הן קשות וחמורות, ועניינן מעשי מרמה חמורים בסכומי כסף אדירים אשר נשללו מהמדינה. נילווית לכך העובדה כי על המערער הוטל עונש מאסר ארוך, ומכאן, שאין חשש כי עד ההכרעה בערעור ימוצה החלק הארי של תקופת המאסר. יתר-על-כן, לא הועלו נסיבות אישיות מיוחדות שמשקלן נכבד דיו על-מנת שתעמודנה כנגד אינטרס האכיפה המיידית.

ואשר לסיכויי הערעור - משהודעת הערעור טרם הוגשה, קשה להביע עמדה פסקנית בעניין זה. אולם מפירוט העניינים שהועלו על-ידי בא-כוח המערער שעליהם בדעתו לערער, עולה כי עיקר הערעור הצפוי מתמקד בעניינים עובדתיים, מהימנות ומשקל עדויות, ובכגון דא גבולות התערבותה של ערכאת הערעור הם בדרך-כלל מצומצמים.

ולבסוף, נטען כי אי-שחרורו של המערער אינו מאפשר לו לגייס את כספי הקנס שהושת עליו. טענה זו אינה משכנעת, שכן אם אמנם קיים סיכוי מעשי לגייס את הכספים הנדרשים, המערער יוכל לדאוג לכך באמצעות קווי התקשורת העומדים לרשותו בבית-הסוהר, ולא נראה כי טעם זה, כשהוא לעצמו, די בו כדי להצדיק את עיכוב ביצוע גזר-דינו.

סוף דבר: גם אם נבודד את ההיבט הקשור בקיום חשש להימלטות המערער מן הדין באם ישוחרר, מכריע במקרה זה האינטרס הציבורי שבאכיפה המיידית של העונש וכנגדו לא עומדים אינטרסים נוגדים בעלי משקל משמעותי. לאור זאת, אין מקום לסטיה מן הכלל כי עונש מאסר יש לרצות מיד עם מתן גזר-דין, אלא אם קיימים טעמים כבדי משקל לנהוג אחרת (22.9.2000)."

מערער הגורר אחריו שובל לא קצר של עבירות פליליות - בהן חבלה כשהעבריין מזויין, שוד מזויין, פריצה ועוד - ואף בילה שנים לא מעטות בין כתלי בית-הכלא הינו, איפוא, אדם מסוכן לציבור. על-כן בקשת עיכוב במקרה כזה תידחה, כדברי כב' השופט מ' חשין ב- ע"פ 1791/00 {מחמוד חלדי נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 18 (2000)}:

"אמת נכון הדבר, כפי שהעיר עורך-דין גוטמן, כי שאלת עיכוב ביצועו של עונש מאסר לאחר הרשעה בדין תלויה ועומדת עתה לפני מושב תשעה (ע"פ 111/00, שוורץ); ואולם גם זו אמת, שעד אשר תיהפך על פיה, הלכה היא שאין לעכב ביצוע עונש מאסר בפועל אלא בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. גזר-דין תחילת ביצועו היא ביום נתינתו (ראו: סעיף 43 לחוק העונשין, התשל"ז-1977), ומכאן שעם מתן גזר-הדין אמור מי שהורשע ונדון למאסר להתחיל לרצות את עונשו.

אכן, בית-המשפט רשאי להורות הוראה אחרת (ראו סעיף 43, 44 ו- 87 לחוק העונשין), אך, כאמור, ההלכה היא כי רק במקרים מיוחדים כן ייעשה.

השאלה היא, איפוא, אם עניינו של המבקש עניין מיוחד הוא, המצדיק עיכובו של עונש המאסר. טוען עורך-דין גוטמן, כי המבקש לא הורשע אלא על-פי ראיות נסיבתיות בלבד, וגורם זה מייחד את עניינו מעניינים אחרים. אכן כן הוא, שהמערער הורשע על יסוד ראיות נסיבתיות, אך לא ידעתי במה מתייחדת לענייננו הרשעה המייסדת עצמה על ראיות נסיבתיות בלבד. יתר-על-כן: ראיות נסיבתיות אוצרות כוח שאין בידיהן של ראיות ישירות: שעד יכול שלא יאמר אמת, ואילו ראיה נסיבתית אינה יכולה לשקר. מכל מקום, טענות שמעלה עורך-דין גוטמן בערעור, טענות יפות לערעור הן; לערעור - אך לא לעיכוב ביצוע עונש מאסר.

לעניין הסיכון הנשקף מן המערער, לא למותר יהיה להוסיף כי גורר הוא אחריו שובל לא קצר של עבירות פליליות - בהן חבלה כשהעבריין מזויין, שוד מזויין, פריצה ועוד - ואף בילה שנים לא מעטות בין כתלי בית-הכלא. המערער הינו, איפוא, אדם מסוכן לציבור, ודומה כי אף לדעתו של השופט אילן אין זה ראוי לעכב את ביצוע עונשו.

אני דוחה, איפוא, את בקשתו של המבקש לעכב את ביצוע עונש המאסר. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום ראשון, 2 באפריל 2000, במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בירושלים, עד השעה 10:00 בבוקר. הערבויות המלוות את שחרורו של המבקש ממאסר תעמודנה בעינן עד לתחילת ריצוי העונש."

ב- ע"פ 8088/03 {גרשון טקשא נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 1461 (2003)} נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע, תוך שבית-המשפט קובע:

"עורך-הדין קבלר, בא-כוח המבקש, טען בפניי טיעונים אלה ואחרים אשר יש בהם, לגרסתו, כדי לקעקע את תשתית פסק-הדין, ועל טיעונים אלה משתית הוא את בקשתו לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל. שמעתי את הטיעונים, והגם שטיעונים ראויים הם כי יישמעו בערעור - למיצער, לכאורה - לא נמצא לי כי יש בהם כדי להשמיט את הקרקע מתחת להכרעת-הדין או להצדיק עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל. אשר לגזר-הדין, העונש שהוטל על המבקש אינו חמור כדי כך שאורה על עיכוב ביצועו. המבקש נעץ סכין פעם ועוד בגופו של המתלונן, ואדם המבקש ליישב סכסוכים שיש לו עם זולתו באמצעות נעיצת סכין בגופו של הזולת, ראוי לו כי ישרת בבית-האסורים. אם כך על דרך הכלל, לא כל שכן שהמבקש הורשע כבר בעבר בעבירות אלימות, בהן גרימת חבלה גופנית, תקיפה כדי לגנוב, תקיפת עובד ציבור, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע של פסק-הדין."

במקרה אחר בית-משפט דחה בקשה לעיכוב כאשר המבקש כבר עצור לאחר שבית-המשפט לא שיחררו בערבות עקב מסוכנותו {ע"פ 6611/03 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 4161 (2003)}.

ב- ע"פ 5739/03 {ז'ק אזולאי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 2829 (2003)} נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע עקב חומרת העבירות. על המבקש הושת עונש של 12 שנות מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו וכן שנתיים מאסר על-תנאי, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו, עבירה מהעבירות בהן הורשע, או עבירה שיסודותיה דומים.

המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשלוש עבירות של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), שש עבירות של כליאת שווא לפי סעיף 377 רישא לחוק, שלוש עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק, שלוש עבירות של מעשים מגונים לפי סעיפים 348(א) יחד עם סעיף 345(א)(1) ו- 348(ה) לחוק, עבירה של ניסיון לבצע מעשים מגונים לפי סעיפים 348(א) עם 345(א)(1) ו- 348(ה) יחד עם סעיף 25 לחוק וכן עבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק.

בעניין זה נקבע מפי כב' השופט ס' גובראן:

"טענות הצדדים בטיעונים שבפניי, פרשו הצדדים את טענותיהם כדלקמן: בא-כוח המבקש טען כי המבקש היה עצור במשך 19 חודשים, עד אשר שוחרר, בסופו-של-דבר על-ידי בית-המשפט העליון, והחל מ- 21.8.02, הוא נמצא ב-'מעצר בית'. בא-כוח המבקש ציין כי תקופת המעצר של 19 חודשים, משקפת תקופת מאסר ברוטו של כ- 3 שנים. בא-כוח המבקש טען כי מדובר באדם מבוגר יחסית, בן 53 ללא עבר פלילי, משוחרר בערובה ומקיים את כל התנאים אשר נקבעו במסגרת החלטת השחרור. לבסוף טען בא-כוח המבקש כי יש סיכוי טוב לקבלת הערעור שהוגש על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

בא-כוח המדינה הפנה ל- ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 277-241 (2000) (להלן: "הלכת שוורץ"), ולאותם שיקולים שעל בית-המשפט להביא בחשבון בבואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין.

בא-כוח המדינה טען כי הכרעת-הדין טומנת בחובה מרקם רחב של עבירות חמורות בהיקף גדול, אשר נעשו תוך ניצול מרותו של המבקש, כמו-כן, תקופת המאסר שהוטלה עליו הינה תקופה ארוכה, ומכאן שיש חשש להימלטות. בא-כוח המדינה טען, עוד, כי סיכויי הערעור הינם אפסיים, ומכאן שבמקרה דנן, לאור מסוכנותו של המשיב ולאור הלכת שוורץ והשילוב של המסוכנות עם חומרת העבירות והחשש להימלטות הרי שאין מקום להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.

איני רואה לנכון להיעתר לבקשה ולעכב את ביצוע גזר-הדין עד להכרעה בערעור.

כלל ידוע הוא שאין בעצם הגשת ערעור בכדי להצדיק עיכוב ביצוע גזר-דין.

עיינתי בהכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור. יצויין כי הודעת הערעור מכוונת בעיקרה כנגד ממצאים שבעובדה וממצאי מהימנות. הייתי מבקש להימנע מנקיטת עמדה נחרצת בדבר סיכויי הערעור. עם-זאת, אומר כי לא שוכנעתי כי מקרהו של המבקש נמנה עם המקרים שעשויים להצדיק עיכוב ביצוע מאסר בשל ערעור תלוי ועומד.

המעשים, בהם הורשע המבקש, הם חמורים מאוד ומכאן יש ליתן משקל נכבד ביותר לאינטרס הציבורי ולאספקטים של המשפט הפלילי. כאמור, נקודת המוצא של בית-המשפט כאשר הוא בא להחליט בבקשה לעיכוב ביצוע עונש, אמורה להיות האינטרס הציבורי, הדורש אכיפה מיידית של עונש המאסר.

אשר-על-כן ובהתחשב בנסיבות המקרה, בחומרת העבירות, בנסיבות ביצוען, באופי הערעור ובאורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש, אין מקום לעכב את ביצוע גזר-הדין.

לאור האמור לעיל החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין. אך יחד-עם-זאת, אני מורה כי המבקש יתייצב ביום 20.7.03 בשעה 9:00, בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לשם התחלת ריצוי עונשו."

ב- בש"פ 3707/03 {פלוני נ' פרקליטות המדינה, תק-על 2003(2), 1812 (2003)} בית-משפט דחה ערעור לגבי דחיית ביצועו של עונש כאשר דובר במעשי אלימות חמורים כנגד בן-זוג וכדברי בית-המשפט:

"4. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בתסקיר המבחן שנערך לגבי העורר, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

המעשים בגינם הורשע העורר הם מעשי אלימות חמורים, שהופנו כלפי אשתו דאז.

בגין מעשים אלו, נדון העורר לתקופת מאסר לא קצרה והמערער אינו משיג בערעורו על עצם הרשעתו, אלא רק על חומרת העונש. בכגון דא, גוברת הנטיה שלא לעכב את ביצוע העונש, שהרי במקרה כזה, 'ההרשעה עצמה - הפרכת חזקת החפות - היא חלוטה, ולא מתקיים אותו פוטנציאל להשבתה על כנה בערעור' (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241 (2000) וכן ע"פ 5853/02 פלוני נ' פרקליטות המדינה, תק-על 2002(3), 620 (2002)).

גזר-הדין של בית-משפט השלום מנומק כדבעי, ומביא בחשבון גם את נסיבותיו האישיות של המבקש ואת האמור בתסקיר המבחן בעניינו - שאינו חיובי ביותר ואינו בא בהמלצה טיפולית. בנסיבות אלה, נראה כי צדק בית-המשפט המחוזי בקובעו כי סיכויי הערעור אינם מן המשופרים וכי אף אם ימצא בית-המשפט שלערעור להפחית במידת מה מן העונש שהושת, אין חשש כי העורר ימצה את מאסרו בטרם יישמע הערעור. טעם זה מצדיק אף הוא את דחיית הערר (לעניין אמות-המידה הנקוטות בבקשות לעיכוב ביצוע עונש, ראו פרשת שוורץ הנ"ל).

יחד-עם-זאת, אין להתעלם מכך שערעורו של העורר הוגש לבית-המשפט המחוזי לפני כחודשיים, והחלטת בית-המשפט המחוזי בעניין עיכוב ביצוע המאסר - הכוללת, כאמור, המלצה לקבוע את מועד הדיון בערעור בהקדם האפשרי - ניתנה לפני למעלה משלושה שבועות. על-אף-זאת, המועד לדיון בערעור טרם נקבע.

ראוי, איפוא, להחיש את קביעת המועד ולקובעו ללא דיחוי נוסף, על-מנת לאפשר לעורר למצות את זכות הערעור העומדת לו."

ב- ע"פ 3559/03 {בועז (בן יחזקאל) יגור נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 576 (2003)} נתקבלה בקשה לעיכוב ביצוע חרף חומרתה של העבירה ונסיבות השתלשלות העניינים המיוחדת. המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות אלו: אינוס, עבירה כהגדרתה בסעיף 345(א)(1) בצירוף לסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; אינוס, עבירה כהגדרתה בסעיף 345(א)(4) בצירוף לסעיף 345(ב)(1); מעשה סדום, עבירה כהגדרתה בסעיף 347(ב) כנוסחו בחוק העונשין (תיקון מס' 30), התש"ן-1990, בנסיבות הקבועות בסעיף 345(א)(1) בצירוף לסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין; מעשה מגונה, עבירה כהגדרתה בסעיף 348(ב) בצירוף לסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין.

משהורשע כך בדינו גזר בית-המשפט המחוזי על המערער שתים-עשרה שנות מאסר, מתוכן עשר שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. כן חייב בית-המשפט את המערער לפצות את המתלוננת בסכום של עשרים אלף ש"ח.

המערער ערער לבית-המשפט העליון על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין, וערעורו תלוי עתה ועומד וממתין לקביעה לשמיעה.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"משנגזר דינו והוא אינו במעצר, ביקש המערער כי ביצוע גזר-דין המאסר יעוכב "רק לאחר חג הפסח".

באת-כוח המדינה התנגדה לבקשת העיכוב, ובאותו מעמד התעלף המערער ובית-המשפט עצר את הדיון והזעיק עזרה ראשונה. המערער לא חזר להכרתו גם לאחר כחמש-עשרה דקות ובית-המשפט המשיך לשמוע את טיעוני באת-כוח המדינה בלשכתו. באת-כוח המדינה הוסיפה וטענה כי בשים-לב לחומרת העבירה, לתקופת המאסר ולסיכויי הערעור הנמוכים - בעיקר בשל כך שפסק-הדין מייסד עצמו על טעמים שעניינם מהימנות המתלוננת - אין זה ראוי לעכב את ביצוע גזר-הדין. 'יחד-עם-זאת', כך הוסיפה באת-כוח המדינה וטענה, 'בשל הנימוק האנושי ולפנים משורת הדין אני משאירה לשיקול-דעת בית-המשפט, עיכוב ביצוע שיוגבל לתקופה קצרה...'.

בהחלטתו עומד בית-המשפט על כך ש-'הסניגור מבקש עיכוב ביצוע גזר-הדין עד לאחר חג הפסח', ואת תגובתה של באת-כוח המדינה אשר השאירה את נושא עיכוב הביצוע לשיקול-דעתו של בית-המשפט. בית-המשפט מוסיף ומזכיר את הלכת שוורץ (ע"פ 111/99א, פ"ד נד(2), 241 (2000)) ולפיה 'הכף נוטה בבירור לחובת הנאשם', וממשיך הוא ואומר כהאי לישנא: 'למרות זאת נראה לנו שבהתחשב במצבו של הנאשם, בעובדה שלכל אורך המשפט הוא התייצב לדיון ללא כל בעיות, וגם בהתחשב בכך שמדובר בעבירות שבוצעו לפני שנים, יש מקום לעכב את מתן ביצוע גזר-הדין, על-מנת לאפשר לנאשם לפנות לבית-המשפט העליון בבקשה דומה'. משאמר דברים אלה שאמר, החליט בית-המשפט לעכב את ביצוע גזר-דין המאסר עד ליום 24.04.03 (יום אסרו חג של הפסח).

בטיעוניו בכתב ועל-פה עתר עורך-דין רזניק לפני כי אוסיף ואעכב את ביצוע גזר-דין המאסר עד לאחר שמיעת הערעור בטוענו טענות מטענות שונות. עורך-דין רזניק היה ער, כמובן, לכך שהכרעת-הדין מייסדת עצמה, בעיקרה, על מהימנותה של המתלוננת ועל חיזוקים לגרסתה, וביודעו כי אין זה מדרכו של בית-משפט שלערעור להתערב בשאלות מהימנות ביקש להעטות על טיעוניו שלמת חוק ומשפט.

נתקשיתי בטענה זו, ודעתי היא כי אכן שאלת מהימנות היא שהכריעה בהכרעת-הדין. הוא הדין בטיעוניו האחרים של עורך-דין רזניק, שאפשר טיעונים יפים הם לערעור אך אין הם יפים לבקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין.

עורך-דין כרמל, בא-כוח המדינה, התנגד בכל תוקף לעיכוב ביצוע גזר-הדין, וכדרכו הציג את עמדתו גם ברגש גם בטוב טעם ודעת. בין השאר טען עורך-דין כרמל לעניינה של המתלוננת שנפגעה בנפשה ואשר לילותיה אינם לילות וימיה אינם ימים. ראוי כי גם הציבור גם המתלוננת ידעו, כך הוסיף וטען עורך-דין כרמל, כי בקבוע בית-משפט שפלוני עשה רעה, שומה עליו על פלוני לשאת בעונש שנגזר עליו, וכי דחיות ודחיות חוזרות ונשנות מביאות אך לרע גם ליחיד - בענייננו, המתלוננת - גם לכלל.

ניתנת אמת להיאמר שנתקשיתי מאוד בהחלטתי. על-פי המקובל עלינו כהלכת שוורץ, דומה כי הכף נוטה לחובתו של המערער. יתר-על-כן: בא-כוח המערער לא ביקש בבית-משפט קמא אלא עיכוב ביצוע גזר-הדין עד לאחר חג הפסח, ומבוקשו זה ניתן לו. מנגד, לא נוכל להתעלם משני אלה: ראשית לכל, מעמדתה של נציגת המדינה אשר השאירה את נושא עיכוב הביצוע לשיקול-דעת בית-המשפט ובלבד שעיכוב הביצוע 'יוגבל לתקופה קצרה'. שנית, נזכור את אמירת בית-המשפט שציטטנו למעלה, שיש לאפשר למערער לפנות לבית-המשפט העליון בבקשה נוספת לעיכוב ביצוע. אמירה זו לא ירדנו לעומקה, ואולם אין ספק שיש בה רמיזה - ואפשר יותר מרמיזה - להיסוסיו של בית-משפט קמא בנושא עיכוב הביצוע, היסוסים שיש לפרשם לטובת המערער. ואדגיש: היסוסים אלה של בית-משפט קמא אין עניינם בגופה של הכרעת-הדין אלא בנושא עיכוב הביצוע בלבד.

על רקע כל אלה שאלתי את באי-כוח בעלי הדין אם יסכימו כי ייקבע מועד קרוב לשמיעת הערעור וכי יעוכב ביצועו של גזר-הדין עד לאותו מועד. בא-כוח המערער הסכים, כמובן, להצעה אך בא-כוח המדינה התנגד לה בכל תוקף. הוספתי ושאלתי את בא-כוח המערער מה משך הזמן שיידרש לו לטיעוניו, ומשהשיב לי כי מבקש הוא לעצמו שעתיים עד שעתיים וחצי, השבתי לו כי ההצעה שהעליתי תולה עצמה בטיעון על-פה של שלושים דקות למירב, בצירוף לסיכומים בכתב שיוגשו במועד מוקדם יותר. בא-כוח המערער הסכים לדבר.

לאחר היסוסים לא קלים, כמעט בניגוד לרצוני, אני מחליט להוסיף ולעכב את ביצוע גזר-דין המאסר בפועל שנגזר על המערער עד למועד שמיעת הערעור. אני מוסיף וקובע את שמיעת הערעור ליום 1 ביוני 2003 בשעה 11:30 בבוקר. בא-כוח המערער יגיש לבית-המשפט סיכומים בכתב עד ליום 9 במאי 2003 ויעביר את סיכומיו במישרין לבא-כוח המדינה. לסיכומים אלה יצורפו דפי פרוטוקול ומסמכים אחרים שבא-כוח המערער יסתמך עליהם בסיכומיו, תוך סימון מתאים של הקטעים שברצונו להסב את תשומת ליבו של בית-המשפט אליהם. המדינה תהא רשאית להשיב על סיכומים אלה בסיכומים בכתב משלה, ובאותה מתכונת, עד ליום 22 במאי 2003, ותעביר העתק סיכומיה במישרין לבא-כוח המערער. בא-כוח המערער יהא רשאי להגיב על סיכומים אלה, באותה מתכונת, עד ליום 27 במאי 2003, ויעביר העתק תגובתו במישרין לבא-כוח המדינה. אוסיף ואזכיר כי בא-כוח המערער נטל על עצמו לצמצם את טיעוניו על-פה לשלושים דקות בלבד.

הערבויות הקיימות תמשכנה לעמוד בתוקף עד להתייצבותו של המערער לריצוי עונשו אלא-אם-כן יזוכה בדינו או עד אם יוחלט אחרת."

ב- ע"פ 3398/03 {יעקב חיון נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 526 (2003)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע לנאשם, אשר הורשע בסחר בבני-אדם.

במקרה דנן נקבע כי העבירה של סחר בבני-אדם - עבירה מן הבזויות והמתועבות שבספר החוקים - עבירה חדשה היא עימנו, וילאה העט מתאר את כיעורה. החוק בא בעקבות תופעות חיים קשות שפשו במקומותינו, ומכאן הורתה של הוראת סעיף 203א לחוק העונשין, המשמיעה אותנו כי הסוחר באדם להעסקתו בזנות או המתווך בסחר מעין זה דינו מאסר שש-עשרה שנים. אכן, עונש ראוי למי שסוחר בבני-אדם כמו היו חפצים עובר לסוחר.

במקרה דנן העונש שנגזר על המבקש אינו עונש חמור כל עיקר. יצויין, כי 'שכירתה' של פלונית לעיסוק בזנות לא נעשה תוך שימוש בכוח ובאלימות, ואולם גם זו אמת, שפלונית ברחה מן הדירה שהוחזקה בה בידי המבקש ופנתה לתחנת המשטרה לעזרה.

לבסוף קבע בית-המשפט כי אדם העושה מעשים כמעשים שעשה המבקש ראוי לו כי יישא בעונש, והגיעה העת שהמבקש יחל בריצוי העונש שנגזר עליו.

ב- ע"פ 3382/03 {רפעת אלעוברה ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 202 (2003)} המבקשים הם אחים ולהם אחים נוספים. בת ובן של שניים מן האחים הנוספים נשואים זה לזה. בין הבת לבין אדם שלישי (להלן: "האחר") נרקמו קשרי ידידות, ובני המשפחה חשדו כי האחיינית מקיימת קשרים עם "האחר".

באחד הימים של חודש יולי 2000 נתבקשו המבקשים להוביל את "האחר" לבאר הנמצאת בפרדס. המבקשים הגיעו ברכב סמוך למקום העבודה של אותו אחר ופיתו אותו לבוא עימהם לטיול. "האחר" עלה על רכבם של המבקשים ואלה הסיעוהו לפרדס. "האחר" הוכה ונדקר בידי אלמונים וגופתו לא נמצאה עד היום.

המבקשים הועמדו לדין באשמה של רצח. לאחר-מכן - במהלכו של המשפט - הומר האישום ברצח לאישום בסיוע להריגה, בעקבות הסדר טיעון. בית-המשפט הרשיע את המערערים וגזר את דינם לשש שנים מאסר בפועל ושנה מאסר על-תנאי.

הסניגור, המבקש לעכב את ביצוע גזר-הדין עד לערעור, טוען כי סיכוייהם של המבקשים לזכות בערעור טובים; כי העבירה שהורשעו בה אינה עבירה חמורה וכי המבקשים מהלכים כיום חופשי - לאחר ששוחררו בערובה במהלך משפטם - ולא זו בלבד אלא שכל אחד מהם ישב במעצר חודשים לא מעטים; כי המבקשים עובדים בחקלאות וכיום מצויים הם בפיתחה של העונה הבוערת. אחד מן המבקשים נשוי לנערה בת כ- 17 שנים וחצי, לזוג שני ילדים, ואילו "האחר" עומד להינשא בקרוב.

בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע קבע כב' השופט מ' חשין:

"הלכה שמכבר היא כי דין שנגזר יש לבצעו, וכי הגשת ערעור על גזר-דין אין בה, כשהיא לעצמה, כדי להצדיק עיכוב ביצוע. בענייננו, גם אם יראה בית-משפט שלערעור להפחית בעונש המאסר שנגזר על המבקשים, גם אז לא תהא ההפחתה כה משמעותית, אם יחלו בביצוע עונש המאסר לאלתר, כדי כך שהמבקשים ייאלצו לרצות עונש מעבר לעונש שייגזר עליהם. בנסיבות העניין, שיקוליהם האישיים של המבקשים מחווירים ביחס לחומרתה של העבירה ואין כל נימוק ראוי לעיכוב ביצוע עונש המאסר."

במקרה אחר הושת במסגרת עסקת טיעון עונש מאסר של שנתיים לריצוי בפועל ושנה וחצי מאסר על-תנאי. המבקש הורשע על-פי הודאתו, בביצוע מעשה מגונה בכוח - עבירה לפי סעיפים 348(א) ו- 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); בכליאת שווא - עבירה לפי סעיף 377 לחוק; באיומים - עבירה לפי סעיף 192 לחוק; בסחיטה באיומים - עבירה לפי סעיף 428 לחוק; בשיבוש מהלכי משפט - עבירה לפי סעיף 244 לחוק. נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע מחמת חומרת העבירות תוך התעלמות ממצבו הרפואי של המבקש {ע"פ 10066/02 זיאד אבו מיאלה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(4), 502 (2002)}.

ב- ע"פ 5853/02 {פלוני נ' פרקליטות המדינה, תק-על 2002(3), 620 (2002)} נדחה ערעור על סירוב לדחיית ביצוע העונש תוך שבית-המשפט קובע כי:

"שני תיקים נוספים, אשר נפתחו לאחרונה כנגד העורר בגין אלימות ואיומים מצביעים אף הם על מסוכנותו. באשר לתסקירי המבחן, סבר בא-כוח המשיבה כי אלה מציירים תמונה מורכבת של אדם המתקשה לנטוש את דרך הסמים והפשע, ומועד להתפרצויות אלימות, המופנות כלפי חברתו לחיים וזאת אף שניתנו לו כבר הזדמנויות שונות לשנות מדרכו.

לאחר שמיעת טענות הצדדים בדיון שהתקיים בפניי ביום 24.7.02, ולאור המשקל הרב שיחס בא-כוח העורר לחוות-דעת שירות המבחן, הוריתי על קבלת תסקיר נוסף של שירות המבחן, ובו נתבקשה התייחסות למצבו הנוכחי של העורר, שאלת מסוכנותו והבטחת שלום בת-זוגו בתקופה שהוא ממתין לבירור ערעורו.

עיינתי בטענות הצדדים, בחומר שצורף להם ובתסקיר המעודכן של שירות המבחן והגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות."

כך גם ב- ע"פ 6883/02 {אלכסנדר פיניאקנוב בן אנטולי נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 20 (2002)} נדחתה בקשה לעיכוב מחמת חומרת העבירות וכדברי בית-המשפט:

"המבקש הודה בבית-המשפט המחוזי בחיפה בשורה של מעשי אלימות קשים שביצע כלפי בת-זוגו ונידון לשש שנות מאסר, מתוכן חמש שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. זאת, לאחר ששירות המבחן בתסקיריו הטעים את מסוכנותו של המבקש למתלוננת, ואף לא מצא כאפשרי לשלב אותו בקבוצות טיפול.

על גזר-דין זה הוגש ערעור, בגידרו מבוקש עיכוב ביצוע עונש המאסר. טענת המבקש היא שענישתו במאסר לכל תקופה שהיא אינה ראויה, וכי יש בדעתו לבקש בערעור להטיל עליו עונש אשר יאפשר את שיקומו.

יש לדחות את טענות המבקש.

העבירות שעבר המבקש הן חמורות, וככלל, עונש מאסר בגינן הוא עונש ראוי.

לנסיבות אלו, מצטרף גם חשש לשלומה של המתלוננת שהמבקש עשוי לפגוע בה. הבקשה נדחית, איפוא."

ב- ע"פ 5692/02 {ג'האד אבו ראמד ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 360 (2002)} המבקש 1 הואשם בעבירה של פגיעה בסכין בנסיבות מחמירות. בעקבות הגשת כתב אישום נגדו ביקשו שני המבקשים להיפגש עם אחד מעדי התביעה באותו תיק ולהניא אותו מלהעיד בתיק הפלילי. משסירב אחז בו המבקש 1 בעוד המבקש 2 שולף סכין ודוקר את המתלונן.

בית-המשפט המחוזי הרשיע את שני המבקשים בעבירות של פציעה בנסיבות מחמירות והדחה בעדות בנסיבות מחמירות וגזר להם מאסר בפועל של שנתיים והפעיל במצטבר מאסר על-תנאי של 10 חודשים נגד המבקש 2.

גזר-הדין עוכב בבית-המשפט המחוזי למשך 45 יום. משהגיעה תקופה זאת לסיומה הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין. הבקשה נלוותה להודעת ערעור שלא צורפו לה נימוקים. המבקשים הודיעו שאת נימוקיהם ימסרו לבית-המשפט בתוך 60 ימים נוספים בשל הצורך לשחזר את התיק.

בעניין זה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע, בנימוק כי הגשתה של בקשה לעיכוב נוסף של ביצוע העונש סמוך לסיום תקופת עיכוב הביצוע שנקבעה בערכאה הראשונה ובאופן שאין סיפק לבית-המשפט שלערעור לדון בבקשה בטרם חלוף המועד, יוצרת מאליה, תכופות, הארכה נוספת של עיכוב הביצוע של העונש עוד בטרם דיון, וזו דרך שאינה ראויה.

במקרה זה גם לא עומדים בעת הדיון בפני בית-המשפט נימוקי הערעור וממילא אין בידי המבקשים להצביע על נימוקים בתמיכה לטענתם שיש לערעור סיכוי.

במקרה זה נקבע כי דין הבקשה להידחות לגופה.

עוד צויין כי הכלל שאינטרס הציבור הוא שנאשם יתחיל לרצות את עונשו, סמוך לאחר שנגזר, מקבל משנה תוקף מקום בו מדובר בנאשמים שביצעו מעשה אלימות קשה כלפי אדם אחר ושאינם יודעים מעצור, לכאורה, בבואם למנוע את מיצוי ההליכים נגדם.

בסופו של פסק-הדין צויין, בדרך-אגב, כי לשני המבקשים הרשעות קודמות בעבירות של אלימות והעונש שהוטל עליהם הוא, לכאורה, עונש קל.

ב- ע"פ 5411/02 {קדוש מאיר נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 455 (2002)} נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע מפאת חומרתן והעובדה שבוצעו בידי שוטר.

כדברי בית-המשפט:

"בחנתי טענות אלה ואת הפסיקה הרלוונטית והגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לדחיית מועד תחילת ריצוי העונש עד לאחר הדיון בערעור. שיקולים שונים משמשים בזירה כאשר נשקלת דחיה כאמור. המבקש אינו נהנה עוד מחזקת החפות, והאפקטיביות של אכיפת החוק מכתיבה את תחילת ריצוי העונש עם מתן גזר-הדין. חומרת העבירות המיוחסות למבקש ונסיבות ביצוען חמורות ביותר, במיוחד כאשר בוצעו על-ידי שוטר תוך ניצול מעמדו וחולשת הקורבן. טיב הערעור וסיכויי הצלחתו אינם רבים. פסק-הדין מושתת על התרשמותו של בית-המשפט מן העדים שהעידו בפניו, על חומר הראיות והעדויות, בהן מצא בית-המשפט תמיכה בגרסאות המתלוננות, ועל דחיית גרסאותיו הסותרות והמשתנות של המבקש. הערעור שהוגש מתמקד בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים.

טרם נקבע מועד לשמיעת הערעור, עם-זאת, ברור הוא לפי יומנו של בית-המשפט כי נוכח המאסר הממושך שהושת עליו, לא קיים חשש כי המבקש ירצה חלק גדול מעונשו בטרם יישמע הערעור.

כשלעצמי, נראה שניתן היה להקדיש את הזמן המוקדש לבקשות עיכוב העונש, לשמיעת הערעור, וחבל שלא נעשה כך. לכן, ראוי לקבוע את הדיון בערעור מיד עם תום הפגרה.

לגוף העניין, כאמור, המערער נעצר עד תום ההליכים בשל מסוכנותו, והיא בוודאי עומדת בעינה גם לאחר שהורשע. מסכימה אני עם בית-המשפט המחוזי בדבר סיכויי הערעור."

ב- ע"פ 1724/99 {חסן עבוד נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1), 341 (1999)} המבקש הורשע - על-פי הודאתו - בבית-המשפט המחוזי בנצרת ב- ת"פ 390/98 בעבירות נשק, בהפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, בנהיגה בחוסר זהירות ובאי-ציות לאות הניתן על-ידי שוטר.

המבקש הודה כי ביום 1.5.98 נהג ברכב בכפר עילוט, כשהוא נושא עמו נשק ותחמושת. ביציאה של הכפר החל רכב משטרה לנוע לכיוון רכבו של המבקש וכשהחל המבקש להימלט קראו לו השוטרים לעצור. המבקש המשיך בנסיעה וניסה להימלט, עד שנתקע באבנים גדולות. בחיפוש ברכבו נמצאו הנשק והתחמושת תחת הכסא.

ביום 3.3.99 גזר בית-המשפט קמא על המבקש 15 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי המעצר, ו- 24 חודשי מאסר על-תנאי למשך שנתיים. כמו-כן נקנס המבקש ב- 4,000 ש"ח ונפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 4 חודשים מיום שחרורו.

בית-המשפט קמא דחה את בקשת בא-כוחו של המבקש לעכב את ביצוע גזר-הדין, מן הטעם שמדובר בעבירות חמורות ויש חשש מהימלטות מהדין. אי-לכך, החל המבקש בריצוי עונש המאסר מיד עם מתן גזר-הדין, דהיינו ביום 3.3.99.

ביום 14.3.99 הגיש המבקש לבית-משפט זה ערעור על חומרת העונש. בערעורו הוא מבקש לבטל את עונש המאסר בפועל, או להפחיתו ולהטיל תקופת מאסר שתבוצע בעבודות שירות. לטענתו יש להתחשב בכך שהודה באישומים שיוחסו לו והביע חרטה ובכך שבתסקיר המבחן הומלץ שלא לשלוח אותו לתקופת מאסר ארוכה בשל החשש להשפעה שלילית ומכרעת על תפקודו בעתיד. כן הוא מבקש מבית-המשפט להתחשב בנסיבותיו הסוציו-אקונומיות הקשות.

בד-בבד עם הגשת הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין. בא-כוח המבקש טען כי קיימים סיכויים טובים להפחתת עונשו של המבקש וכי אי-מתן עיכוב הביצוע ירוקן את הערעור מתוכנו.

המשיבה התנגדה לעיכוב הביצוע, בשל חומרת העבירות בהן הורשע המבקש, תוך הדגשה בפני בית-המשפט כי משהחל המבקש בריצוי עונשו, אין סיבה להפסיק את המאסר בשלב זה.

חרף חומרת העבירות הרי עקב חלוף הזמן והיותו משוחרר עוכב ביצועו של העונש, וזאת כדברי כב' השופט אנגלרד:

"דין הבקשה להתקבל. בבקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר יש לשקול, בין היתר, את חומרת העבירה, נסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר שנגזר על המבקש וסיכויי הערעור. אמנם העבירות בהן הורשע המבקש, במיוחד עבירה של החזקת נשק בלא רשות על-פי דין, הן עבירות חמורות. אולם, יש לזכור שהמבקש לא השתמש ולא ניסה לעשות שימוש בנשק, אלא רק החזיק אותו ברכבו. כן מצאתי כי הסיכוי שערעורו של המבקש יתקבל, כך שתופחת תקופת מאסרו, אינו לגמרי מבוטל.

לשיקולים אלה מתוספת העובדה כי המבקש היה משוחרר בערובה עד למתן גזר-דינו בבית-משפט קמא, וכן העובדה שאין לו עבר פלילי. על רקע זה איני רואה חשש ממשי כי המבקש ימלט מריצוי העונש או יסכן את שלום הציבור.

אי-לכך, אני מחליט לקבל את הבקשה ולעכב את המשך ריצוי עונשו של המבקש עד למתן פסק-הדין בערעורו. שחרורו של המבקש מותנה במילוי תנאי השחרור בערובה שהוטלו עליו בבית-משפט קמא, כשהיה משפטו תלוי ועומד."

ב- ע"פ 10533/02 {סעיד מסארוה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(4), 480 (2002)} עסקינן בבקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין לפיו הוטלו על המבקש עונש מאסר בפועל של שנה וחצי ושנה וחצי מאסר על-תנאי בעקבות הרשעה, על-פי הודאתו, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד בנסיבות מחמירות ומסירת ידיעה כוזבת, לפי סעיפים 449(א(1) ו- 243 לחוק העונשין.

המעשה שבגינו הורשע המבקש, על-פי הודאתו ראשיתו בקשר עם שני אנשים אחרים, לשדוד כספים מפועלים סיניים הממתינים לעבודה בצומת סגולה. המבקש ושותף 1 נסעו במכוניתו של הנאשם והציעו לשני פועלים סיניים עבודה בריצוף תמורת תשלום מוסכם. הפועלים הסכימו והתלוו למבקש ושותפו, אלא שהללו סטו לשביל עפר למקום שם המתין להם שותפם השלישי.

הלה משך את אחד המתלוננים לרכב, ובעוד המבקש מצמיד סכין לצווארו, הוציאו המבקש וחברו מארנקו של המתלונן ומתחתוניו סך 4,000 ש"ח ונטלו גם מכשיר טלפון שהיה ברשותו. גם את המתלונן השני משכו מן הרכב, אולם הוא ניסה להימלט, ואז בעטו בו השלושה, נטלו את מכשיר הטלפון שהיה ברשותו ונמלטו מן המקום. בהמשך נמלטו המבקש וחבריו ממחסום משטרתי, נטשו את הרכב והמבקש התייצב במשטרה להודיע על גניבת הרכב, בידיעה שאין הדבר אמת.

בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעכב את ביצוע העונש עד לשמיעת הערעור, אם כי היה מוכן לדחות את הביצוע למשך שבועיים וחצי לשם התארגנות המבקש לצורך מאסר והגשת בקשה לעיכוב ביצוע לבית-משפט זה.

בעניין זה כב' השופט אנגלרד, בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע, קבע:

"בדיון לפני טען בא-כוח המבקש כי עם הגשת הערעור על חומרת העונש ובשל נסיבותיו האישיות של המבקש מן הראוי לעכב את ביצוע גזר-הדין. לטענתו, קיים סיכוי שבית-המשפט יקל את העונש עד כדי ויתור על הרשעה או ריצוי העונש בדרך של עבודות שירות. לעומתו, הצביע בא-כוח המדינה על חומרה יתרה של העבירות בהן הורשע המבקש והאינטרס הציבורי כי המבקש יתחיל בריצוי העונש.

לאחר שעיינתי בגזר-הדין, ובחומר המצוי בתיק וכן שמעתי את טיעוני בעלי הדין, לא השתכנעתי כי יש מקום לעכב את ביצוע גזר-הדין. המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בשוד בנסיבות מחמירות לפיהן הצמיד סכין לצווארו של עובד סיני ושדד כספים משני מתלוננים בשותפות עם אחרים.

אי-לכך הבקשה נדחית.

המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 22.12.2002 במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו עד השעה 10.00. כל הערבויות שניתנו לצורך שחרור בערובה, לרבות מעצר הבית, עיכוב היציאה והערבויות הכספיות יישארו בעינן עד לתחילת ריצוי עונש המאסר. המדור ייקבע את שמיעת הערעור בהקדם האפשרי."

ב- ע"פ 5853/02 פלוני נ' פרקליטות המדינה, תק-על 2002(3), 620 (2002)} עסקינן במקרה בו מדובר בעבירות אלימות חוזרות ונשנות, כלפי נשים הקרובות לעורר, אשר בוצעו באלימות קשה. במקרה אחד, היכה העורר את אחותו באגרופיו עד שנזקקה לפינוי לבית-חולים. במקרה שני, תקף את בת-זוגו תוך חניקתה, והטלת סכין לעברה, אשר להבה נשבר ופגע בה. במקרה שלישי, תקף את שכנתו על-ידי משיכה בשערותיה וביריקות.

בעניין זה נפסק:

"בחומרת המעשים והנסיבות בהן בוצעו העבירות יש הצדקה לביצוע עונש המאסר בלא עיכובו. בעניין שוורץ נאמר עוד שניתן להקיש על מסוכנות המערער מחזקות המסוכנות הקבועות בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996. על-פי סעיף 21(א)(1)(ג)(5) לחוק מקימה עבירת אלימות בבן משפחה, כמשמעותו בחוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991 חזקה למסוכנותו של מבצע העבירה. על כך יש להוסיף כי התיקים הנוספים אשר נפתחו לאחרונה כנגד העורר בגין אלימות ואיומים מצביעים על כך שמסוכנותו של העורר בעינה עומדת ותומכים באינטרס הציבורי בביצוע עונש המאסר, בלא עיכוב. זאת ועוד. עיון בתסקירי שירות המבחן אשר עמדו בפני הערכאות הקודמות ובתסקיר הנוסף של שירות המבחן אשר הוגש לבקשתי ביום 15.8.02, מעלה כי בתסקיר האחרון נמנע שירות המבחן מלחזור על המלצותיו הקודמות באשר לאפשרות שמסגרת טיפולית תקלוט את העורר עד לשמיעת ערעורו. למסקנה זו הגיע שירות המבחן בהתחשב בהתנהגותו של העורר בכלא ולאחר הערכה מחודשת של מסוכנותו. אף מטעם זה, שעמד מלכתחילה בבסיס טענות בא-כוח העורר, אין מקום לעיכוב ביצוע העונש.

בקשת עיכוב הביצוע נשמעה בבית-המשפט המחוזי, לאחר שהעורר שהה במאסר מזה כשלושה חודשים, ובבית-המשפט המחוזי גם תלוי ועומד ערעורו. אין ספק כי מן הראוי היה כי הבקשה תתברר מוקדם יותר וכי ייעשה הכל גם לשמיעת הערעור בהקדם.

אשר-על-כן, בהתחשב בנסיבות המקרה, בחומרת העבירות ובנסיבות ביצוען, באופי הערעור, ובאורך תקופת המאסר שהושתה על העורר, אין מקום לעכב את ביצוע גזר-הדין. עם-זאת, יש לקיים את המלצת השופט של בית-המשפט המחוזי ולקבוע את הערעור לשמיעה בהקדם."

ב- ע"פ 4596,4326/02 חאלד אבו גאנם נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 2145 (2002)} נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע המושתתת על חומרת העבירה. דובר בעבירות סמים.

בעניין זה בית-המשפט קבע, מפי כב' השופט א' ריבלין:

"על-פי העובדות בהן הודו, קשרו שני המבקשים קשר עם אחד אלי שקרוב (להלן: 'שקרוב') שבמסגרתו התחייבו לספק לו סמים מסוכנים. המבקש 1, חאלד אבו גנאם, פנה לשקרוב והציע למכור לו 10 ק"ג סם מסוכן מסוג קאנבוס. לאחר דין-ודברים ביניהם, סוכם כי יספק לשקרוב 17 ק"ג מהסם המסוכן בתמורה לתשלום של 900 ש"ח לכל ק"ג. המבקשים לא ידעו, כי שקרוב מוסר דיווח מלא למשטרה על צעדיו.

2. ביום 7.10.01, סיכמו שקרוב והמבקשים להיפגש בתל-אביב. השניים הגיעו למקום המפגש ברכבו של המבקש 2, עודה אבו נאדי, והעבירו לשקרוב 11.600 ק"ג ברוטו של סם מסוכן. או אז עצרה המשטרה את המבקש 1, ואילו המבקש 2 שהבחין בשוטרים נמלט ברכבו. הוא נהג במהירות מופרזת וביצע עקיפות של כלי-רכב אחרים כשהוא חוצה קו הפרדה רצוף. במהלך הנסיעה הפרועה, פגע המבקש 2 בשלושה כלי-רכב ונהגיהם נחבלו. כתוצאה מהפגיעה הזו התהפך רכבו של המבקש 2 והוא נעצר.

בית-המשפט המחוזי גזר על שני המבקשים שלוש שנות מאסר - מהם שנה אחת לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. על המבקש 1 הוטל גם קנס כספי, ואילו רכבו של המבקש 2 חולט בשל ששימש לביצוע עבירת סמים.

3. שני המבקשים מערערים כנגד חומרת העונש, והמדינה מצידה מערערת כנגד קולת העונש. עם הגשת הערעור, עתרו המבקשים להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר. שני המבקשים מציינים, כי תקופת המאסר שנגזרה עליהם קצרה וכי הם עשויים לרצות את העונש, כולו או מקצתו, טרם הכרעה בערעור. שני המבקשים מציינים גם, כי היו משוחררים בערובה עד ליום מתן פסק-הדין, ובפועל עד היום, וכי התייצבו לכל הדיונים במשפטם. המבקש 1 מציין, כי אין לו עבר פלילי וכי גם התסקיר שהוגש בעניינו מטעם שירות המבחן מלמד, כי הוא ניהל, עד כה, אורח חיים נורמטיבי. המבקש 2 מציין, כי חלקו בביצוע עסקת הסמים המסוכנים קטן מחלקו של המבקש 1 שהיה הרוח החיה בעסקה.

4. המאשימה מתנגדת לבקשתם של השניים. היא סבורה כי העובדה שחלקו של המבקש 2 קטן יותר, בביצוע עבירת הסמים, מאבדת מחשיבותה מחמת חומרת העבירה האחרת המיוחסת לו שעניינה, כאמור, נהיגה פרועה שגרמה לפגיעות בגוף. היא מדגישה גם שלמבקש 2 עבר פלילי. בעניינו של המבקש 1 היא מדגישה את חלקו המרכזי בביצוע עבירות סמים. המדינה סבורה, כי העונש שהוטל על שני המבקשים אינו ראוי בנסיבות העניין, ובערעור שהגישה, כאמור, היא מבקשת להחמיר בעונש שנגזר. בנסיבות אלה, היא סבורה, כי אין סיכוי שעונש המאסר שנגזר על המבקשים יופחת במידה שתגרום לריצוי עונש מאסר לתקופה יתרה, עד להכרעה בערעור. ואכן, העבירות בהן הורשעו המבקשים, על-פי הודאתם, הן עבירות חמורות.

המדובר בביצוע עסקת סחר בסם מסוכן בכמות גדולה, ולגבי המבקש 2 גם בעבירה נוספת הנגועה בהתנהגות אלימה. למבקש 2 הרשעות קודמות, בעיקר בגין עבירות רכוש.

בנסיבות אלה, נראה לי, כי אין להיעתר לבקשות. הבקשות נדחות, אולם בנסיבות העניין ובשל שהערעורים שהוגשו, מטעם שני הצדדים, מכוונים כלפי רמת הענישה בלבד, ראוי כי המזכירות תקבע את הערעורים כולם לשמיעה מוקדמת על-פי יומן בית-המשפט. המבקשים יתייצבו לריצוי עונש המאסר במועד שנקבע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו."

ב- ע"פ 6976/00 {רונן דיין נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 1646 (2000)} המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט גינת) ביום 27.9.00 ב- ת"פ 261/00 בעבירות של יצוא, יבוא, מסחר והספקה של סמים מסוכנים ופעולה במטבע חוץ ללא היתר בניגוד לחוק הפיקוח על המטבע. עיקר הרשעתו של המערער מתייחסת למעורבותו באמצע שנת 1998 ברשת בינלאומית שעסקה בהעברות סמים בכמויות גדולות מארץ לארץ. במסגרת פעולות רשת זו, טס המערער לבלגיה וקיבל מאחד מראשי הרשת מזוודה ובה כמות גדולה של סם מסוכן מסוג "אקסטזי" ועמה נסע לארצות הברית ומסרה שם לאנשי הרשת. הוא חזר לבלגיה, פגש את ראש הרשת וקיבל ממנו סכום כסף גדול לצורך העברתו לאחד מחברי הרשת בארץ. לאחר-מכן הוא יצא את הארץ פעם נוספת ב- 25.1.99 בשליחות הרשת ונפגש עם אחד מראשיה אשר מסר לו סכום כסף נוסף של 95,000 דולר כדי שיעבירם לחבר הרשת בארץ.

המערער נדון ל- 4 שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי ורכבו חולט. הוא מבקש את עיכוב ביצועו של עונש המאסר עד להכרעה בערעורו.

נפסק מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה בדחותה את הבקשה לעיכוב:

"לצורך הכרעה בבקשה חשוב לציין את העובדות הבאות: המערער היה משוחרר בערבות במשך מרבית התקופה בה התנהל המשפט. בסיום הקראת גזר-דינו ביקש בא-כוחו לעכב את ביצוע גזר-דינו לצורך פניה לערכאת הערעור ובא-כוח התביעה לא התנגד לכך בהנחה כי מדובר בעיכוב מוגבל בזמן לתקופה הנדרשת לצורך הגשת ערעור. חרף עמדה זו, קבע בית-משפט קמא כי נוכח מהות הרשעתו של המערער לא מתקיימות נסיבות המצדיקות עיכוב ביצוע גזר-דינו אך הסכים לעכב את ביצוע העונש רק למשך מספר ימים לצורך הגשת בקשת עיכוב לבית-המשפט העליון.

עיקר טענותיו של בא-כוח המערער בתמיכה לבקשתו לעכב ביצוע נסמכת על העניינים הבאים:

(1) סיכויי הערעור הן על ההרשעה והן על העונש הינם טובים משהתשתית הראייתית להרשעת המערער אינה מוצקה.

(2) המערער היה משוחרר בערבות כמעט שנה ועמד בכל התנאים שהוטלו עליו.

(3) למערער אין עבר פלילי משמעותי ומעולם לא ריצה עונש מאסר והוא מנהל אורח חיים נורמטיבי.

(4) התובע הסכים למתן דחיית ביצוע ל- 45 יום לצורך הגשת ערעור ומכאן יש ללמוד כי אין מדובר בנאשם המסוכן לציבור, שאלמלא כך לא היתה ניתנת הסכמת התביעה לעיכוב ביצוע העונש ולו עיכוב מוגבל בזמן.

התביעה מתנגדת למתן עיכוב ביצוע נוסף של העונש וזאת בהתחשב באופי העבירות ובשאר נסיבות העניין.

נראית לי עמדתו של בית-משפט קמא (כב' השופט גינת) ועמדתה של התביעה כפי שהובעה בדיון בערכאה זו.

הלכת שוורץ (ע"פ 111/99א שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241 (2000)) הגדירה מחדש את אמות-המידה למתן עיכוב ביצוע של תחילת ריצוי עונש מאסר לאחר מתן פסק-דין מרשיע כאשר תלוי ועומד ערעור עליו. במסגרת אמות-מידה אלה נקודת המוצא ככלל היא כי משהורשע אדם ונגזר דינו למאסר עליו להתחיל בריצוי עונשו גם אם בדעתו להגיש ערעור. ריצוי מיידי של העונש נותן נפקות למגמת האכיפה האפקטיבית של החוק ובתוך כך לצורך בהרתעה ובשמירת אימון הציבור במערכת אכיפת החוק והדבר עונה על אינטרס ציבור חשוב. אולם בצד עיקרון זה, ובתוכן נשמר שיקול-דעת רחב לבית-המשפט להביא בחשבון גורמים אחרים הקשורים בנסיבות המקרה ובעיקר בנאשם ובזכויותיו לבל תפגענה מעבר לנדרש.

וכך, שיקולים כגון חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, אורך תקופת המאסר שנגזרה, טיב הערעור וסיכוייו, עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במשפט כל אלה הינם מסוג השיקולים שניתן לשוקלם בצד הצורך באכיפה מיידית, ובהערכה ובאיזון כוללים של מכלול השיקולים מתקבלת ההחלטה אם לעכב ביצועו של גזר-הדין או להימנע מכך.

אכן, במסגרת איזון זה 'נקודת המוצא צריכה להיות כי על בית-המשפט להפעיל את שיקול-דעתו באופן המביא בחשבון את האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של המאסר עוד בטרם בירור הערעור, אך עם-זאת עליו להקפיד כי מימוש אינטרס זה איננו פוגע בנידון ובזכויותיו במידה העולה על הנדרש...

הנטל על המבקש את עיכוב ביצוע המאסר לשכנע את בית-המשפט שבנסיבות המקרה נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני אינטרסים נוספים המעורבים בסוגיה...

בענייננו, כנגד האינטרס הציבורי שבאכיפה מיידית של גזר-הדין אין עומדים שיקולים כבדי משקל שכנגד המטים את הכף אל עבר עיכוב ביצועו של העונש.

העבירות בהן הורשע המבקש הן חמורות, וגם בקשת עבירות הסמים יוחד להם מקום מיוחד לחומרה. מעורבות פעילה בהעברות סמים מסוכנים במסגרת רשת בינלאומית נתפסת על-ידי מערכת אכיפת החוק במלוא חומרתה גם אם מעביר הסם הוא ביסודו כלי שרת בידי מנהיגות הרשת שבידיה התכנון והפיקוח על פעילות עובדיה בשטח.

המבקש לא ביצע מעשה עבירה נקודתי, אחד, כי אם שירת את הרשת במשך תקופה ונסע לשליחות פעמיים והראה במעורבות זו נכונות לקחת חלק בפעילות סמים אסורה בקנה-מידה גדול אשר סכנותיה אינן צריכות הדגשה. אין צריך לומר כי אופי זה של עבירות חשוף גם לחשש מתמיד בדבר אפשרות למעורבות נוספת בפעילות סמים אסורה גם אם המערער היה משוחרר תקופה ארוכה - עובדה שאין להתכחש לה. אשר לתקופת המאסר שהושתה על המערער - מדובר בתקופה ארוכה יחסית של מאסר ל- 4 שנים ובה בלבד אין כדי להצדיק עיכוב ביצוע ריצוי המאסר המתאים בדרך-כלל לתקופות מאסר קצרות שעלולות להסתיים בעיקרן או ברובן עוד בטרם הוכרע הערעור. ואשר לטיב הערעור והצלחתו - כל שניתן לומר נכון לעת זו הוא כי עיקרי טענותיו של המערער בערעור נסבו על קביעות של עובדות הבנויות על ראיות שבית-משפט קמא ניתח ובחן וקבע את אמינותן ומשקלן. בכגון דא תחום התערבותה של ערכאת הערעור הוא מצומצם למדי, ומכאן שאין לפנינו מקרה בו ניתן לומר כי סיכויי הצלחת הערעור בולטים על פניהם. יתר-על-כן, לא מצאתי כי למערער נסיבות אישיות מיוחדות המצדיקות את עיכוב ביצוע עונשו.

אוסיף ואומר: אינני רואה בעובדה בלבד כי המערער משוחרר בערבות במהלך המשפט וכי התביעה הסכימה לעיכוב ביצוע מאסרו ל- 45 יום לאחר מתן פסק-הדין לצורך הגשת ערעור בבחינת שיקול מכריע לצורך המשך עיכוב הביצוע עד להכרעה בערעור. השיקולים הרלוונטיים לשחרור בערובה לפני הרשעה אינם זהים לאלה הנשקלים לאחר הרשעה בדין, ומה שעשוי היה להיות נכון בשלב הראשון אינו בהכרח נכון לאחר שנבחנו הראיות והוכרעה אשמתו של נאשם בדין. אם הנטל לשכנע בדבר נחיצותו של מעצר עד תום ההליכים מוטל על התביעה בשלב בירור האישום, הוא עובר לשכמו של הנאשם המבקש עיכוב ביצוע גזר-דינו לאחר הרשעתו ובשלב זה יש לבחון את הנתונים הרלוונטיים לאותה עת. הסכמת התביעה לעיכוב ביצוע לתקופה קצרה לצורך הגשת הערעור גם היא אינה חורצת, כשלעצמה, את גורל בקשת העיכוב ומשלא הובאו טעמים כבדי משקל נוספים הכרוכים בנסיבותיו המיוחדות של העניין ושל המערער, יש להחיל את הכלל לפיו עונש המאסר ירוצה בסמוך לאחר מתן גזר-הדין."