עיכוב ביצוע במשפט הפלילי
הפרקים שבספר:
- הקדמה מאת כב' השופט סלים ג'ובראן, שופט בית-המשפט העליון
- פתח דבר
- עיכוב ביצוע במשפט הפלילי - כללי - חקיקה
- הגישות השונות לעיכוב ביצוע בדין הפלילי
- עקרונות היסוד על-פי הלכת שוורץ - המפנה
- סדרי דין
- מבוא
- חומרת העבירה ומסוכנות
- נסיבות אישיות
- אורך תקופת המאסר
- סיכויי הערעור וטיב הערעור
- עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו במהלך המשפט
- ערעור על חומרת העונש
- עיכוב ביצוע והגשת בקשה לחנינה
- דיון נוסף ועיכוב ביצוע
- משפט חוזר ועיכוב ביצוע
- חלוף הזמן והיסוד ההרתעתי כשיקול בהחלטה לעיכוב ביצוע
- עיכוב ביצוע במשפט הפלילי על-פי מיון העבירות - מבוא
- אחזקת נשק ושיבוש הליכי משפט
- הרשעה בעבירת אינוס
- הרשעה בעבירה של בעילת קטינה
- גניבה בידי מורשה
- חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה, חבלה בנסיבות מחמירות
- תקיפה וחבלה גופנית נגד בן-זוג
- תקיפה ואיומים
- תקיפת שוטרים ובריחה
- שוחד
- שוחד וניירות ערך
- שוד מזויין, שוד וחבלה
- סחיטה ואיומים
- קבלת רכוש גנוב
- קבלת דבר במרמה
- פציעה
- עבירת נשק
- עבירות מרמה
- עבירות סמים
- סיוע להריגה
- סחר בבני-אדם
- מרמה והפרת אמונים
- מעשה מגונה
- עבירות מס ערך מוסף
- עבירות מס הכנסה
- חטיפה
- זנות וסרסרות
- זילות בית-משפט
- זיוף ורישום כוזב
- הריגה וגרם מוות ברשלנות
- הצתה
- רצח
- תעבורה
- עיכוב ביצוע במשפט הפלילי לבקשת המדינה
- שינוי תנאים שהיוו תנאי לעיכוב ביצוע
- עיכוב ביצוע כאשר הנאשם מרצה כבר את עונש המאסר
- עיכוב ביצוע ותסקיר
- עיכוב ביצועו של קנס
- עבודות שירות
- עיכוב ביצוע והפעלת מאסר על-תנאי
- נספחים - הלכת שוורץ (ספק-הדין במלואו)
- פסקי-דין מנחים עד פסק-דין
זילות בית-משפט
ב- בג"צ 2554/96 {יעקב אליאס נ' בית-המשפט העליון ו- 2 אח', תק-על 96(2), 39 (1996)} נדונה בקשה, שהוגשה במסגרת בג"צ 2554/96, לצו ביניים המעכב ביצוע פסק-דין, בו נדון העותר למאסר, עד להכרעה בעתירה. הבקשה מפנה לנספחים, אך הנספחים לא צורפו לבקשה, ומשום כך התקשה בית-המשפט להבין את הבקשה.בעניין זה נפסק מפי כב' השופט י' זמיר:
"העתירה עצמה מופנית נגד בית-המשפט העליון (המשיב 1), בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (המשיב 2) ובית-משפט השלום בבאר-שבע (המשיב 3). ביסוד העתירה מונח פסק-דין של בית-משפט השלום בבאר-שבע (ת"פ 1061/92) שהרשיע את העותר בעבירה לפי סעיף 255 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ("זילות בית-המשפט"). בית-משפט השלום גזר את עונשו של העותר למאסר בפועל והפעיל נגדו שני מאסרים מותנים, באופן חופף ומצטבר, ובסך הכל שישה חודשים של מאסר בפועל. העותר ערער על פסק-דין זה בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (ע"פ 263/95, 544/95). הערעור נדחה. העותר פנה לבית-המשפט העליון וביקש רשות להגיש ערעור, ובמקביל ביקש גם עיכוב הביצוע של העונש שהוטל עליו (רע"פ 2155/96, בש"פ 2156/96). בית-המשפט העליון (מפי הנשיא ברק) עיכב את ביצוע העונש, אך לאחר-מכן החליט שלא לתת רשות ערעור, ולפיכך גם ביטל את עיכוב הביצוע. התוצאה היא שעל העותר לרצות את הענוש שהוטל עליו במועד שנקבע, כלומר, מיום 14.4.96.
בבקשה שלפניי חוזר העותר ומבקש עיכוב הביצוע של עונש המאסר. לא יכולתי להחליט בבקשה מיד כאשר הוגשה, ערב חג הפסח, משום שפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי וההחלטה של בית-המשפט העליון, נשוא העתירה, לא צורפו לעתירה או לבקשה. רק ביום 11.4.96 ביקש העותר לצרף לעתירה תיק מוצגים.
בתיק זה נמצאים גם חלק מפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי (רק שני העמודים הראשונים של פסק-הדין) וכן ההחלטה של בית-המשפט העליון. כיוון שהעותר לא צירף את הנוסח המלא של פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, אלא רק את חלקו הראשון, אין בידי תמונה שלמה של העניין הנדון. די היה בכך כדי לדחות את בקשת העותר לעכב את ביצוע העונש. אף-על-פי-כן נכנסתי לגוף העניין וביקשתי ללמוד את העניין, ככל שיכולתי, מתוך החומר שבפני.
אפתח בהחלטה של הנשיא ברק (רע"פ 2155/96), הדוחה את בקשת העותר להרשות לו לערער על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. וזו לשון ההחלטה:
'המבקש הורשע בבית-משפט השלום בבאר-שבע (בת"פ 1601/92) בעבירה על סעיף 255 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר בפועל. ערעור המבקש לבית-המשפט המחוזי נדחה ומכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.
עיינתי בבקשה ובהחלטת בית-המשפט המחוזי. לא עולה מהן כל בעיה משפטית כללית הדורשת בחינתה של ערכאה שניה.
הבקשה נדחית. עם דחיית הבקשה מתבטלת גם החלטתי (מיום 20.3.96) המעכבת את תחילת ריצוי העונש.'
החלטה זאת היא למעשה נשוא העתירה, שכן אם החלטה זאת עומדת בעינה, הרי פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי אף הוא עומד בעינו, כפסק-דין סופי, ועל העותר לרצות את העונש שאושר על-ידי בית-המשפט המחוזי, במועד שנקבע.
מה, אם כך, בפי העותר נגד ההחלטה של בית-המשפט העליון? למעשה העותר מרכז את טיעונו נגד פסק-הדין שהרשיע אותו בעבירה לפי סעיף 255 לחוק העונשין. הוא טוען כי בית-המשפט פירש סעיף זה שלא כהלכה.
קראתי את הטענות שבעתירה, והתרשמתי כי לגוף העניין אין לעתירה יסוד ואין לה סיכוי להתקבל על-ידי בית-המשפט. זאת ועוד. כידוע, בית-המשפט הגבוה לצדק אינו ערכאת ערעור על החלטות של בית-המשפט העליון, ואף אין הוא נוהג להפעיל ביקורת על החלטות אלה. גם אם אין לשלול לחלוטין אפשרות של ביקורת כזאת במקרה יוצא-דופן, ודאי שאין זה המקרה שלפנינו, שהרי המקרה שלפנינו אינו, לפי מהותו, אלא ערעור על פסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי, כאשר בית-המשפט העליון החליט שלא להרשות ערעור כזה, ואין יסוד להתערב בהחלטה זאת של בית-המשפט העליון. כיוון שכך, אין גם יסוד לעיכוב הביצוע של העונש שהוטל על העותר.
הבקשה לעיכוב הביצוע של עונש המאסר נדחית. העותר יתחיל לרצות את עונשו כפי שנפסק על-ידי בית-המשפט המחוזי."