botox
הספריה המשפטית
עיכוב ביצוע במשפט הפלילי

הפרקים שבספר:

עיכוב ביצועו של קנס

בחלפנו על כל פסיקת בתי-המשפט בנושא עיכוב ביצוע, למדים אנו כי, בדרך-כלל, בית-המשפט אינו מעכב ביצועו של תשלום קנס אלא במקרים חריגים.

ב- רע"פ 2802/03 {אלי סדון ו- 2 אח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 2731 (2003)} נדחתה בקשה לעיכוב ביצועו של קנס כמאמר בית-המשפט:

"5. דין הבקשה להידחות. בניגוד לעונש מאסר, שריצויו אינו הפיך, קנס ששולם ניתן להשיב, אם יוחלט על ביטולו המלא או החלקי ומכאן הכלל כי אין מקום לעכב תשלומו של קנס שנגזר. העובדה כי אין בידי מבקש 1 לשלם את הקנס וכי יהיה עליו לרצות את עונש המאסר שנקצב חלף הקנס, עשויה להשליך על מערך השיקולים שיש לשקול לעניין עיכוב ביצועו של תשלום קנס (ראו בעניין זה ע"פ 1467/01 ג'אזי ווזווז נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1), 1578 (2001); אולם, במסגרת האיזון שיש לערוך בין הצורך למצות את הדין ללא דיחוי עם מי שהורשע, לבין החשש מריצוי עונש שווא, נראה לי כי במקרה הנדון יש להעדיף את האינטרס הציבורי שבתשלום הקנס ללא דיחוי. בהקשר זה ראוי לזכור כי המבקש 'נהנה' מעיכוב עונש המאסר שנגזר עליו, גם לאחר שמיצה ללא הצלחה את זכות הערעור בפני בית-המשפט המחוזי. יתר-על-כן, בקשת רשות הערעור שהגיש מבקש 1 עניינה - חומרת העונש בלבד. בסוגיה זו, ועל אחת כמה וכמה בשאלת גובה הקנס בעבירות שעניינן העלמת מס, ניתן להעריך, בזהירות הראויה, כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור, לפחות בכל הנוגע לקנס, אינם מן הגבוהים, וגם בכך יש משום נימוק התומך במסקנה כי דין בקשת העיכוב להידחות."

ב- ע"פ 8573/96 {מרדכי בן אלברט מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 481 (1997)} נדונה בקשה שניה לדחיית מועד תשלום מחציתו הראשונה של קנס בסך 300,000 ש"ח אשר הוטל על המבקש ב- ת"פ 207,208/95 של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ולחלופין מתבקש בית-המשפט לדחות את ביצוע עונש המאסר בגין אי-תשלום הקנס במועד.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופטת ד' ביניש:

"ביום 25.9.96 הורשע המבקש בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, לקיחת שוחד, תרמית בקשר לניירות ערך, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והפרת אמונים בתאגיד. ביום 31.10.96 נדון המבקש לארבע שנות מאסר, מתוכן שנתיים בפועל ושנתיים על-תנאי, ולקנס כספי בסך 300,000 ש"ח או שמונה חודשי מאסר תמורתו. הוטל על המבקש לשלם את הקנס בשני חלקים שווים... על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין הגיש המבקש ערעור התלוי ועומד בפני בית-משפט זה. לערעור צורפה בקשתו לעיכוב ביצוע גזר-הדין עד למתן הכרעה בערעור.

ביום 22.12.96 נתנה כב' השופטת שטרסברג-כהן החלטה בבקשה שהגיש המבקש לדחיית ריצוי עונש המאסר ולדחיית תשלום הקנס. ההחלטה ניתנה לאחר דיון מפורט בעל-פה בו השמיע בא-כוח המבקש את הנימוקים לביסוס בקשתו לדחיית העונש, ובין היתר טען לעניין הקנס כי אין למבקש אפשרות לגייס את סכום הקנס לשם תשלומו במועדים שנקבעו, והוסיף כי בוודאי לא יוכל לעשות זאת אם ריצוי עונש המאסר לא ידחה.

השופטת שטרסברג-כהן נענתה לבקשה לדחות את ביצוע עונש המאסר, כדי שערעורו של המבקש ישמע בטרם יסיים לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו, או את מרביתו. באותה החלטה דנה השופטת הנכבדה גם בבקשה לדחיית מועד תשלום הקנס ולא ראתה לדחותו.

כעת עותר המבקש שנית בבקשה לעכב את מועד תשלום הקנס עד להכרעה בערעור.

בטיעוניו בפני טען בא-כוחו של המבקש כי מרשו לא יוכל לעמוד בתשלום הקנס במועד. משמעות הדבר כי המבקש יאלץ לרצות את המאסר תמורת הקנס. במקרה כזה, אם יתקבל ערעורו ימצא שהוא ריצה תקופת מאסר על לא עוול בכפו. מצב זה נוגד את הרציונאל שעמד בבסיס החלטתה של כב' השופטת שטרסברג-כהן - שהורתה על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד לשמיעת הערעור.

לטענתו החלטת כב' השופטת שטרסברג-כהן אינה מצדיקה דחיית הבקשה ללא דיון בה לגופה. מאז ההחלטה התברר כי המבקש אינו יכול לעמוד בתשלום הקנס.

נסיבה חדשה זו הינה עילה מספקת לעיון מחדש בבקשה. זאת ועוד, החלטת השופטת שטרסברג-כהן התייחסה לבקשה לדחות את מועד תשלום הקנס. כעת מתבקש בית-המשפט, בבקשה החילופית, לדחות את מועד ריצוי עונש המאסר בגין אי-תשלום הקנס. לבקשה זו אין כל התייחסות בהחלטת השופטת שטרסברג-כהן. לפיכך אין מניעה להחליט בה כעת בלא שינוי נסיבות.

באת-כוח המדינה התנגדה לבקשה. בטיעוניה בפניי היא הדגישה כי המבקש הורשע בעבירות חמורות ביותר של מעילה באמון, עבירות שהסבו לו רווחים כספיים אדירים. הקנס אותו אמור המבקש לשלם כעת הינו אך בשעור סכום הכסף אותו הוא קיבל כשכר העבירה. לטענתה המבקש גם לא הראה כי הנסיבות השתנו באופן המצדיק שינוי החלטתה של כב' השופטת שטרסברג-כהן. עוד טענה כי המבקש לא הראה כי הוא ערך מאמצים כנים להשגת הכספים הדרושים למימון הקנס. הוא לא ניסה להשיג הלוואה בתמורה להטלת משכנתה על דירתו והוא לא הוכיח את טענתו כי רכבו משועבד. ההרשעה מתבססת על ראיות מוצקות ובכלל זה על הודאותיו של המבקש.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת מכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה, מהטעמים שיפורטו להלן, כי דין הבקשה להידחות. טענת המבקש כי הוא לא יוכל לעמוד בתשלום הקנס הועלתה על-ידי בא-כוחו עוד בדיון בפני כב' השופטת שטרסברג-כהן. למרות זאת החליטה השופטת שטרסברג-כהן, כאשר ידעה שהמבקש נידון למאסר במקום קנס אם הקנס לא ישולם, שלא לדחות את מועד התשלום של ביצוע הקנס. הטענה כי לא עלה בידי המבקש להשיג את הסכום הדרוש לתשלום המחצית הראשונה של הקנס, אינה נסיבה חדשה המצדיקה עיון חוזר בהחלטה. גם דין בקשתו החלופית של הסניגור - לדחות את מועד ריצוי המאסר בגין אי-תשלום הקנס - להידחות. בנסיבות אלו משמעותה המעשית של קבלת הבקשה החלופית הינה דחיית המועד לתשלום הקנס. משנדחתה בבית-משפט זה הבקשה לדחות את מועד תשלום הקנס, אין לאפשר למבקש לחזור על הבקשה בדרך אחרת בהתבסס על אותם נימוקים.

גם לגופו-של-עניין אין מקום להיעתר לבקשה. המבקש הורשע בפרשה זו יחד עם חמישה אחרים. ארבעה מהמורשעים החלו לרצות את עונש המאסר, ובהתחשב בכך דחה בית-משפט זה את מועד תשלום הקנס שהוטל עליהם. עונש המאסר שהוטל על המבקש והעונש שהוטל על מערער נוסף בפרשה עוכב, ולפיכך הורה בית-המשפט כי מועד תשלום הקנס שהוטל עליהם לא יעוכב. הנה-כי-כן ניתן לראות כי על כל אחד מהמערערים בפרשה זו הוטל לרצות חלק מעונשו קודם לשמיעת הערעור - מי במאסר ומי בדרך של תשלום הקנס או ריצוי המאסר תמורתו. מבחינה זו אין מקום להבחין בין המבקש לבין יתר המערערים בפרשה זו.

לאור כל האמור לעיל הבקשה נדחית.

על-אף האמור ורק כדי לאפשר למערער לערוך סידורים מעשיים ניתנת בזה ארכה לתשלום הקנס עד ליום 97'."

ב- בש"פ 2102/95 {מועתסם בן מוחמד דנדיס ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 95(2), 1513 (1995)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע תשלום קנסות ב- ת"פ 135/94 של בית-המשפט המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.2.95.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט צ' טל:

"1. המבקשים, קטינים, הורשעו בבית-המשפט המחוזי בירושלים בעבירה של סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, עבירה על סעיף 332(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בכך שביום 21 באפריל 94' השליכו אבנים לעבר כלי רכב שנסעו אותה שעה בכביש באיזור ראס אל עמוד. מכונית שעברה במקום נפגעה ונופץ חלון צדדי ימני אחורי שלה, מלבד פגיעות אחרות.

בית-משפט קמא (כב' סגן הנשיא י' בזק) נעתר לבקשת הסניגוריה ונמנע מלגזור עונשי מאסר על המבקשים, למרות חומרת העבירה ותחת זאת, ואף זאת על-פי דעת הסניגוריה, דן כל אחד מהמבקשים לתשלום קנס בסך 2,000 ש"ח כל אחד או 100 ימי מאסר וכן מאסר על-תנאי לשנה.

נוסף על כך חוייבו אבותיהם, בהסכמתם, לחתום על התחייבות בסך 5,000 ש"ח כל אחד להבטחת קיום התנאים שבהם הותנה המאסר.

תשלום הקנס חולק על-פי בקשת הסניגור המלומד לחמישה תשלומים של 400 ש"ח כל אחד.

הוגש ערעור לבית-משפט זה על גזר-הדין והבקשה שלפניי היא להורות על עיכוב ביצוע תשלום שיעורי הקנסות (פרט לתשלום הראשון שכבר נעשה) עד למתן פסק-הדין בערעור.

הסניגור המלומד טוען שהמשפחות של המבקשים דחוקות ויתקשו לעמוד בתשלומים, דבר שיגרום למאסר החלוף שנגזר על אי-תשלום הקנס, דבר שבית-משפט קמא ביקש להימנע ממנו ולא גזר מאסר על הנערים.

הסניגור אף תומך בקשתו בהחלטות של בית-משפט זה במקרים דומים.

עורך-דין ארצי בשם המשיבה מתנגד לבקשה ומסביר שהמקרה הנוכחי אינו דומה למקרים אחרים שבהם הסכימה המדינה לעיכוב התשלומים עד לערעור או להמרתם בהתחייבויות או בערבויות אחרות. במקרים ההם הראה התסקיר שאכן המשפחות עניות מרודות מה שאין כן במקרה דנן.

2. העבירה שבה הורשעו שני המבקשים היא מן החמורות שבחוק העונשין ועונשה 20 שנות מאסר מפני שהיא, 'מסכנת חיי אדם בנתיב תחבורה'. העבירה נפוצה, ולא תמיד קל לתפוס את המבצעים שהם לרוב נערים.

בתי-המשפט בדרך-כלל גוזרים עונשי מאסר בפועל על נערים שהורשעו בעבירות שכאלו. במקרה זה יצא בית-משפט קמא מגידרו והקל מאוד בעונש הנערים.

קשה לשמוע מפי הסניגור את טענותיו לאחר שהוא עצמו הציע לבית-משפט קמא השתת קנס כספי כתחליף למאסר, ועתה לאחר שבית-משפט קמא קיבל את הצעתו, הוא בא לטעון שאין בידי הנערים לשלם את הקנסות.

3. אני דוחה את הבקשה לעכב את תשלום יתר שיעורי הקנסות, ואולם המזכירות תואיל לקבוע את שמיעת הערעור בהקדם, אם אפשר לפני ה- 15 באפריל 95' שהוא מועד תשלום השיעור השני של הקנס. ואולם כדי להסיר כל ספק, גם אם לא תקבע השמיעה עד ה- 15 באפריל 95' לא יהא בכך כדי לעכב את תשלום הקנסות."

ב- בש"פ 3752/92 {משה לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 92(3), 1934 (1992)} נדחתה בקשה לעיכוב ביצועו של תשלום הקנס כנאמר מפי כב' המשנה לנשיא כב' השופט אלון:

"לא מצאתי מקום להיענות לעיכוב ביצוע תשלום הקנס הכספי. מבלי להתייחס לשאלה אם קיים סיכוי בולט על פני הפסק שהמשיב יזכה בערעורו - דבר זה ייקבע בעת שמיעת הערעור - אין מקום לעיכוב תשלום קנס כספי. הכלל הוא שפסק-דין יש לבצעו עם הינתנו, ועיכוב ביצוע ניתן, בדרך-כלל, רק לעניין מאסר לתקופה קצרה, שאם יבוצע לא ניתן לתקן את אשר כבר נעשה. לא כן המצב לעניין תשלום קנס כספי."

ב- בש"פ 559/89 {זינת בת טהה אבו לבדה נ' מדינת ישראל, תק-על 89(3), 552 (1989)} העוררת הורשעה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעבירה של החזקת הרואין על-פי סעיפים 7(א) ו- 7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 ונידונה למאסר על-תנאי ולתשלום קנס בסך 20,000 ש"ח או שמונה חודשי מאסר בגינם. גזר-הדין ניתן ביום 18.6.89.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט מלץ:

"העוררת לא שילמה את הקנס או כל חלק ממנו וכתוצאה מזה הוכפל הקנס והיא נאסרה בגלל אי-תשלומו.

ממש ביום האחרון לפני חלוף המועד המיועד לכך הגישה העוררת ערעור על הרשעתה וכן בקשה זו לעיכוב ביצוע גזר-הדין, קרי, עיכוב תשלום הקנס.

נימוקי הבקשה הם בעיקר שלושה: א) אין ביכולתה של המערערת לשלם את הקנס; ב) סיכוייה בערעור טובים; ג) קיים חשש שעד שיגיע מועד שמיעת הערעור תיתם תקופת המאסר של 8 חודשים תמורת תשלום הקנס.

אין ממש בבקשה זו.

על פני הדברים נראית ההרשעה של העוררת בדין מבוססת היטב ויש צורך במידה ניכרת של אופטימיות כדי לכנות את הסיכויים לזיכוי כטובים. סיכויי הערעור לגבי חומרת העונש קלושים עוד יותר שכן, כאשר מדובר בכמות של למעלה מ- 67 גרם הרואין, הרי העונש שהוטל עליה בולט בקולתו.


הלכה היא כי משנגזר דינו של אדם עליו לרצות את העונש מיד והגשת ערעור כשלעצמה אין בה כדי לעכב את ביצוע העונש אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות שאינן קיימות במקרה שלפנינו. יתרה מזאת: המבקש לעכב ביצוע גזר-דין שניתן נגדו חייב להזדרז ולהגיש בקשתו (ראה ע"פ 264/81, 351/81 (לא פורסם)). במקרה דנן השתהתה העוררת והגישה בקשתה באיחור ניכר.

כל שאני יכול לעשות למען העוררת הוא להמליץ לפני המזכירות שתנסה לקבוע מועד מוקדם ככל שיאפשר היומן לשמיעתו של הערעור עצמו. הבקשה נדחית."