botox
הספריה המשפטית
עיכוב ביצוע במשפט הפלילי

הפרקים שבספר:

נסיבות אישיות

נסיבות אישיות מיוחדות של המבקש בקשה לעיכוב ביצוע, יכולות במקרים מסויימים להשפיע על האינטרס הציבורי הקובע כי יש לבצע מיידית את עונש המאסר, ובכך לעכב את ביצוע עונש המאסר עד לתקופה בה יוכרע סופית ערעורו של המבקש.

חשוב לציין, כי נטל ההוכחה, להוכיח כי המדובר בנסיבות אישיות מיוחדות, רובץ על מבקש הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר.

יפים הם לענייננו, דברי כב' השופטת ד' בייניש ב- ע"פ 111/99 {ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 1640, 1660 (2000)}:

"...במסגרת בחינת הבקשה לעיכוב ביצוע מאסר, ניתן לבחון, במקרים מתאימים, אף את נסיבותיו האישיות של הנידון. החלטה שיפוטית, שמשמעותה המיידית היא כליאתו של אדם, בין אם מדובר בשלב גזירת-הדין ובין אם בשלב הערעור, איננה צריכה להתעלם לחלוטין מכל טענה בדבר מצבו האישי של האדם ובדבר ההשלכות הצפויות לו כתוצאה מכליאתו. בהתאם לכך, נסיבות אישיות מהוות שיקול לדחיית מועד ביצוע עונש המאסר לאו דווקא בנסיבות של הגשת ערעור. זאת ועוד, קיומן של נסיבות אישיות מיוחדות, עשוי להשפיע גם על משקלו של האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר. יפים לעניין זה דברי השופט ברק ב- בש"פ 37171/91 מדינת ישראל נ' גולדין, פ"ד מה(4), 807, שנאמרו בסוגיה שונה של מעצר עד תום ההליכים בעילה של חומרת העבירה (לפני חקיקת חוק המעצרים):

'הפגיעה באפקטיביות של החוק הפלילי ואכיפתו, הנגרמת מקום שמי שעבר עבירה חמורה, 'מטייל בשוק' קשורה, מטבע הדברים, בנסיבות הלכאוריות של ביצוע העבירה. היעילות של אכיפת החוק לא תפגע, אם מי שעבר לכאורה עבירה חמורה לא נעצר כיוון שהוא נמצא במצב של גסיסה. כל אחד מבין, כי הנסיבות המיוחדות של המקרה מצדיקות, כי אף מי שלכאורה עבר עבירה חמורה, לא ייעצר בנסיבות אלה. נהפוך הוא: מעצר הנאשם בנסיבות אלו עשוי לעורר את התחושה כי המדינה מתנקמת בחשוד ומבקשת את רעתו.'
(שם, 814)

נראה לי כי ההגיון העומד מאחורי דברים אלה יפה, בשינויים המחוייבים, גם כאשר מדובר בנסיבותיו האישיות הקשות של נידון שערעורו תלוי ועומד. אכן, בהתחשב בכך שמצויים אנו בשלב שלאחר הרשעה, אפשר שלנסיבות אישיות - כשלעצמן - לא יהיה בדרך-כלל משקל רב בהחלטת בית-המשפט לעניין עיכוב ביצוע המאסר, שהרי ההנחה היא כי בית-המשפט אשר גזר את הדין, הביא בגדר שיקוליו העונשיים גם את קיומן של נסיבות אלה. עם-זאת, ייתכנו מקרים בהם נראה על פניו כי הנחה זאת אינה מתקיימת; כך למשל, כאשר הנסיבות האישיות הנטענות התגבשו או השתנו במידה מהותית לאחר גזר-הדין. כך גם במקרים אחרים בשל נסיבותיו האישיות המיוחדות של הנידון, כגון גילו הצעיר, מצבו הנפשי הקשה או נתונים נוספים בשלהם תוצאת ביצוע המאסר עלולה להיות קשה במיוחד. במקרים כאלה, ישמשו הנסיבות האישיות משקל נוסף להחלטה לעכב את ביצוע המאסר עד להכרעה בערעור. נציין כי מעיון בהחלטות של בית-משפט זה בבקשות לעיכוב ביצוע עולה כי נסיבות אישיות מיוחדות אכן משמשות לעיתים שיקול בין שיקוליו של בית-המשפט בבואו להכריע בבקשות לעיכוב ביצוע מאסר בתקופת הערעור."

גם כאשר המדובר בעבירות בנשק שלא כדין והשמדת ראיה ושיבוש הליכי משפט שהן עבירות חמורות יש ובית-המשפט יתחשב בנסיבות האישיות. כך למשל, כאשר מדובר במבקש המפרנס 8 ילדים כמפרנס יחידי, והעובדה כי הוא זה אשר מסר את הנשק למשטרה, והעובדה שהודה וחסך מזמנו של בית-המשפט {ע"פ 363/00 עטא נעיראת נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 771 (2000)}.

מקרה חמור בו העורר - בלוויית חברים - הכה את המתלונן, נטל בקבוק עשוי זכוכית, שבר את קצהו ודקר את המתלונן בעזרתו, ובנוסף היה שותף לשוד שבוצע כנגד המתלונן. בית-המשפט קבע כי היות ומדובר בקטין, נעדר כל עבר פלילי, אשר קצין המבחן המליץ בעניינו על מאסר בעבודות שירות, הרי נסיבות אלה נראות בעיני בית-משפט כנכנסות לגדרן של "נסיבות מיוחדות המצדיקות את עיכוב ביצוע גזר-הדין" {ע"פ 403/00 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 641 (2000)}.

נסיבותיו האישיות הקשות של העורר ובייחוד של משפחתו - אשתו שזה עתה איבדה את וולדה וילדיו הקטינים. והעובדה שחלק ניכר מהעבירות נעברו בשנים עברו, החל בשנת 1985, גם אם חלק ניכר מהן נעברו בשנים קרובות יותר לשנים 1989 ו- 1990 - כל אלה לא היוו סיבה לעיכוב ביצוע של עונש {בש"פ 4896/92 שמעון סוויד נ' מדינת ישראל, תק-על 92(3), 1028 (1992)}.

נסיבותיו האישיות של עורר על החלטה הדוחה עיכוב ביצוע לפיהן העורר הוא כבן 39, בעל משפחה, חסר עבר פלילי, חולה במחלת לב ואף בתו חולה וסובלת מקשיי דיבור ושמיעה. העורר עלה ארצה מאורגוואי בגיל 19 ושירת ביחידה קרבית, אולם משפחתו נקלעה לקשיים כלכליים. כל אלה לא הועילו לו בבקשת העיכוב ובית-המשפט בדחותו את הערר קובע ב- ע"פ 3734/03 {אוריאל סמואל נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 1925 (2003)} כי:

"בית-משפט השלום ברמלה הרשיע את העורר, ביום 16.2.2003, בעבירות של זיוף בכוונה לקבל באמצעותו דבר, שימוש במסמך מזוייף, קבלת דבר במרמה, וגניבה בידי מורשה. העבירות בוצעו, בעיקרן, במסגרת עבודתו של העורר בבנק לאומי, שם היה אחראי, בין היתר, על הלוואות הניתנות על-ידי הבנק לעובדי חברת טלרד.

לפי האישום הראשון, פתח העורר חשבון פיקטיבי על-שם 'דוד לוי', וזייף טופסי הלוואה שהגישה עובדת טלרד לאה לביא (שינוי סכום ההלוואה ושם מבקש ההלוואה). בעקבות זאת, הועבר סכום ההלוואה (28,000 ש"ח) לאותו חשבון פיקטיבי. כך, קיבל העורר במרמה כספי הלוואות שיועדו, כביכול, לעובדת חברת טלרד. מתוך החשבון הפיקטיבי הועבר סכום של 33,500 ש"ח לחשבון בבנק הבינלאומי, כתשלום עבור רכב שרכש העורר. כמו-כן, הואשם העורר בכך שגנב סכומים שונים מחשבונות של לקוחות בבנק.

לפי האישום השני, ערך העורר טופסי בקשת הלוואה מזוייפים, וקיבל מהבנק, במרמה, הלוואות בסכומים של 15,000 ש"ח ו-12,000 ש"ח, שהועברו לחשבון בנק לא פעיל על-שם אחד אלאשעל. גם כאן, הואשם העורר כי גנב כסף מחשבון של לקוח, על-מנת לממן את פירעון ההלוואה.

2. גזר-הדין ניתן ביום 23.2.2003, ובו הוטל על העורר עונש של 3 שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על-תנאי וכן קנס בשיעור 50,000 ש"ח. בית-המשפט עיכב את ביצוע גזר-הדין עד ליום 9.4.2003, בכפוף להפקדת סך של 15,000 ש"ח במזומן בקופת בית-המשפט, וכן התחייבות עצמית וערבות צד ג' בסך 20,000 ש"ח כל אחת.

העורר הגיש ערעור על הרשעתו ועל חומרת העונש שהוטל עליו. במסגרת הערעור, עתר העורר לעיכוב ביצוע גזר-הדין. בית-המשפט המחוזי (כב' השופט א' שהם) דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, והורה לעורר להתייצב לריצוי עונשו ביום 27.4.2003. החלטה זו ניתנה ביום 3.4.2003, ובאותו מועד, טרם פורסמו נימוקי בית-המשפט המחוזי לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע. העורר הגיש את הערעור שבכאן כבר ביום 22.4.2003, ובטיעוניו הדגיש את הזמן הרב שחלף מאז החלה החקירה בעניינו של העורר - 7 שנים לערך, בשל התנהלות התביעה. העורר עומד על נסיבותיו האישיות, המצדיקות, לטעמו, עיכוב ביצוע העונש: העורר הוא כבן 39, בעל משפחה, חסר עבר פלילי, חולה במחלת לב ואף בתו חולה וסובלת מקשיי דיבור ושמיעה. העורר מוסיף ומציין כי עלה ארצה מאורגוואי בגיל 19 ושירת ביחידה קרבית, אולם משפחתו נקלעה לקשיים כלכליים.

כמו-כן, סבור העורר כי סיכויי הערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי על ההרשעה - גבוהים. במסגרת הערעור, טוען העורר, כי בפני בית-משפט השלום לא היתה תשתית מספקת להרשעה. העורר מבקש לקעקע את אמינות עדותם של עדי התביעה, והוא עומד על סתירות ושקרים שנתגלו - לטענתו - בדבריהם. גם עדותה של המומחית לגרפולוגיה אין בה די, לטענת העורר, כדי לתמוך בהרשעתו בוודאות מספקת. העורר טוען, כי כל אחד מפקידי הבנק יכול היה לבצע את המעשים האסורים. לטענת העורר, בבית-משפט השלום לא השכילו סנגוריו להעמיד לו הגנה ראויה, אולם עתה ברצונו לחשוף את גרסתו כי כמה מעובדי הבנק, המסוכסכים עמו, ביקשו להפלילו. לחלופין, משיג כאמור העורר, בערעורו, על חומרת העונש שנגזר עליו.

3. הנימוקים להחלטת בית-המשפט המחוזי לדחות את בקשת עיכוב הביצוע, פורסמו ביום 27.4.2003. בית-המשפט המחוזי סבר, כי הכרעת-הדין של בית-משפט השלום היא מקיפה, מפורטת, ממצה, ולכאורה - מבוססת כדבעי. לעניין העונש, הוסיף בית-המשפט וציין כי, לכאורה, אין מדובר בעונש בלתי-סביר במידה המצדיקה התערבות משמעותית של ערכאת הערעור.

אכן, עיון בפסק-דינו של בית-משפט השלום מגלה הכרעת-דין מפורטת, שלא בנקל תתערב בה ערכאת הערעור. בית-המשפט סמך את הרשעת העורר, בין היתר, על עדויות עובדי הבנק והלקוחות, שהיו אמינות בעיניו; על חוות-הדעת של המומחית מטעם המחלקה לזיהוי פלילי, 'ממנה הוכח חד-משמעית כי ידו של (העורר) בזיופי המסמכים ששימשו בסיס להעברות כספים לא לו'; על נגישותו של העורר למסמכי ההלוואה של עובדי חברת טלרד וה-'עקבות' שהותיר אחריו בפעולותיו, ועל חוסר אמון בגרסתו הבלתי-הגיונית של העורר, שאף תמרן עד מומחה מטעמו, ללא ידיעתו, לגבש חוות-דעת לגבי מסמכים, שהעורר ידע כי אינם חלק מגדר המחלוקת.

המשיבה מתנגדת לעיכוב ביצוע העונש, והיא תומכת בקביעת בית-המשפט המחוזי, כי סיכויי הערעור נמוכים וכי לאור השיקולים המנחים בכגון דא, כפי שנתגבשו בפסיקת בית-המשפט העליון, אין מקום לעכב את העונש.

5. לא מצאתי בטיעוני העורר טעם ברור המצדיק התערבות בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי, הדוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, וזאת מן הטעמים שפורטו לעיל.

יחד-עם-זאת, בירור שערכה באת-כוח המשיבה, מעלה כי הערעור עצמו טרם נקבע לדיון בפני בית-המשפט המחוזי. מצב דברים זה יוצר קושי, שכן ראוי לאפשר לעורר למצות את זכות הערעור שלו מוקדם ככל האפשר ובתכוף לתחילת ריצוי עונשו. מומלץ, איפוא, לקבוע את הערעור ללא דיחוי. העורר יתייצב לריצוי עונשו ביום 18.6.2003 בשעה 11:30, במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו."

ב- ע"פ 3671/02 {יונס אבו קטיפן נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 825 (2002)} נענתה בקשה לעיכוב בהסתמך על נסיבותיו האישיות של המבקש חרף חומרתה של העבירה.

בעניין זה נקבע מפי כב' השופט א' ריבלין:

"המערער נעצר ביום 21.5.98 בחשד שהחזיק 128 גרם של סם מסוכן מסוג הרואין.

סמוך לאחר מעצרו הוא שוחרר בידי המשטרה. רק לאחר חלוף למעלה משנה הוגש נגדו כתב אישום, בבית-המשפט השלום, בעבירה לפי סעיף 7(א) ו- (ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973, זאת על שהחזיק בביתו סם מסוכן שלא לצריכה עצמית. שמיעת ההוכחות החלה להישמע לאחר חלוף שנה ומחצה נוספות. במלאות שלוש שנים מיום ביצוע העבירה, ביום 24.4.2001, הורשע המערער בעבירה המיוחסת לו.

הסניגוריה הודיעה באותו מעמד, כי המערער מבקש לשקם את חייו וכי ראוי כי ינתן תסקיר בעניינו. בית-המשפט נעתר לבקשה ודחה את הדיון למשך כחודשיים ומחצה על-מנת לקבל תסקיר. המערער אכן יצר קשר עם שירות המבחן ובהיותו מכור לסמים מסוכנים ביקש להתאשפז במרכז גמילה בירושלים לשם טיפול. הוא היה מצוי במרכז הגמילה במשך שלושה חודשים.

ביום 6.11.2001, בחלוף למעלה משישה חודשים מיום בו ניתנה הכרעת-הדין, ניתן תסקיר אודות המערער ובו נאמר, כי הוא מצוי בתחילת הליך של טיפול אשר ראשיתו, כאמור, בטיפולי גמילה במרכז הגמילה. שירות המבחן ביקש לדחות את מתן גזר-הדין פעם נוספת על-מנת שיוכל לגבש את עמדתו בעניין. ואכן כחלוף חודשיים נוספים, ביום 9.1.2002, הוגש תסקיר משלים אודות המערער ובו נאמר כי לאחר שסיים את הטיפול במרכז הגמילה הועבר לטיפול במרכז 'חוסן' בלוד שם נבחנים כוחותיו להתמיד בקשר טיפולי. שירות המבחן ביקש לאפשר לו שהות נוספת כדי לבדוק האם להעמיד את המערער במבחן. בית-משפט השלום קיבל את הבקשה ובחלוף חודשיים נוספים הומצא תסקיר המסכם את התקדמותו של המערער. בתסקיר צויין, כי המערער יזם הן את האשפוז במרכז הגמילה והן את הקשר עם מרכז 'חוסן' וכי שירות המבחן המשיך לעקוב אחר התנהגותו של המערער. שירות המבחן התרשם לטובה ממאמציו של המערער וראה לנכון להמליץ על העמדתו בפיקוחו למשך שנה. השירות המליץ כי במהלך התקופה הזו יתמיד המערער בקשר הטיפולי עם מרכז 'חוסן'.

בשלב זה גזר בית-משפט השלום את דינו של המערער לשלושים חודשי מאסר, מהם שנים-עשר חודשים לריצוי בפועל.

על גזר-הדין הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי, ויחד עם הערעור, הוגשה בקשה, מטעם המערער, לעכב את ביצוע עונש המאסר שנגזר עליו לריצוי בפועל. בית-המשפט המחוזי החליט לדחות את הבקשה הזו. כנגד החלטה זו מופנה הערעור.

דין הערעור להתקבל.

אכן, העבירה בה הורשע המערער היא עבירה חמורה ובהתחשב במהות העבירה לבדה לא היה מקום, לכאורה, לומר, שהעונש שהוטל עליו אינו עונש ראוי. דא עקא, שהעונש אותו שקל בית-המשפט אינו רק פועל יוצא של מהות העבירה ובית-המשפט מביא, ברגיל, בחשבון העונש גם את הנסיבות בהן נעברה העבירה ואת נסיבותיו האישיות של הנאשם. נראה, כי בית-המשפט השלום סבור היה כי גם במקרה זה יש חשיבות לנסיבות האישיות של המערער ויש תועלת לבחון את השאלה אם ראוי היה להעמידו בפיקוח שירות המבחן. בדיקת שירות המבחן היתה מעמיקה ונמשכה לאורך זמן באישור בית-משפט השלום. התביעה אינה חולקת על כך שהתסקירים העוקבים שהוגשו על-ידי שירות המבחן היו כולם חיוביים וכי ניתן ללמוד מהן, לכאורה, כי המערער עשה מאמץ של ממש לשנות מאורח חייו ולהיגמל מהתמכרותו לסם מסוכן.

המערער סבור, כי לא היה טעם בכל הדחיות האלה אם היה בית-המשפט סבור מראש כי יהא אשר יהא תוכן התסקירים שיוגשו בעניינו, ויהיו אשר יהיו תוצאות טיפולי הגמילה, דין אחד למערער - לילך לבית-האסורים. לכך יש להוסיף, כי מאז ביצוע העבירה חלפו ארבע שנים, המערער לא ביצע מאז עבירה נוספת ולא נחשד בביצוע עבירות נוספות, ומצוי בפיקוח מתמיד של שירות המבחן וכי בינתיים חל לכאורה מהפך בחייו והוא החל לעבוד באופן מסודר לפרנסתו. כל אלה צריך שיבחנו בבית-המשפט המחוזי בערעור העומד להתקיים בעניינו, ועד אז ראוי להאריך את עיכוב ביצוע עונש המאסר שנגזר על המערער.

אני קובע, לפיכך, כי עונש המאסר שהושת על המערער לריצוי בפועל יעוכב עד למתן פסק-דין בעניינו התלוי ועומד בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, וכך גם יעוכב תשלום הקנס, ככל שלא שולם עד כה. הערבויות שניתנו כתנאי לשחרורו יעמדו בעינן."

ב- ע"פ 3695/00 {מחמוד וותד נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 1555 (2000)}, נסיבות אישיות קשות - בהן בנו של מבקש העיכוב סובל משיתוק מוחין, בן אחר נהרג בתאונה, ומוטל עליו נטל פרנסה של משפחה גדולה - כל אלה לא היה בהן כדי להטות את הכף לעבר שחרורו של המערער לאחר שהורשע בדין.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה:

"המבקש הורשע ונגזר דינו ביום 11.4.00 בעבירות של קבלת רכב גנוב, שינוי זהות הרכב ומסחר ברכב גנוב ונגזר עליו עונש מאסר בפועל למשך 3 שנים ו- 7 חודשים. כעולה מן הבקשה, אף שמסמכי הפרוטוקול לא צורפו, הסכים בית-משפט קמא במעמד מתן גזר-הדין לעכב את ביצוע העונש ב- 30 ימים בתנאי שיופקד סכום במזומן בסך 20,000 ש"ח וערבות צד ג' בסכום זהה. במעמד מתן ההחלטה לא היה בידי המבקש סכום הערבות הנדרש, ולפיכך החל בריצוי עונשו באופן מיידי.

כיום, לאחר כחמישה חודשים מאז תחילת ריצוי עונש המאסר, פונה המבקש בבקשה לעכב את המשך ריצוי עונש המאסר בטענה כי בידיו כיום סכומי הערבויות הנדרשים וכי מתמלאים לגביו שאר התנאים המצדיקים את שחרורו עד להכרעה בערעורו. בנוסף לכך טוען המבקש כי סיכוייו לזכות בערעור הם טובים, וקיימים נתונים אישיים יוצאי דופן אשר בהצטברותם מטים את הכף לעבר הצדקת שחרורו. כן נטען על ידיו כי היה משוחרר בעת ניהול המשפט ויש בכך משום ראיה כי לא צפויה משחרורו סכנה לציבור.

באת-כוח המדינה מתנגדת לבקשה.

נתתי דעתי לטעמי הבקשה ובאתי לידי מסקנה כי יש לדחותה. הטעם שהועלה הקשור בהחלטת השחרור הראשונית של בית-משפט קמא אשר לא מומשה עקב העדר ערבויות אינו בעל משקל בשלב זה של הדיון. שהרי יש להניח כי השחרור שהוגבל לתקופה של 30 יום לאחר מתן גזר-הדין נועד לאפשר למערער לעשות את סידורי ההתארגנות הנדרשים לפני תחילת ריצוי עונשו וטעם שחרור זה חלף עבר לאחר שהחל בריצוי מאסרו ומאז חלפו מספר חודשים.

ואשר לטעמי עיכוב הביצוע לגופם:

על-פי ההלכה הנקוטה בבית-משפט זה ראוי לשקול, להעריך ולאזן בין מכלול שיקולים הנוגעים לעניין עיכוב ביצוע עונש מאסר. כנגד האינטרס הציבורי שבאכיפה מיידית של גזר-דין לצורך מימוש האפקטיביות של אכיפת החוק, עשויים לפעול שיקולים שונים אחרים שיש לשוקלם הקשורים בנסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם ובהם - מהות העבירה וחומרתה, אורך תקופת המאסר, טיב הערעור וסיכוייו, עברו הפלילי של הנאשם ונסיבות אישיות מיוחדות לו.

לא מצאתי כי בנסיבות עניין זה פועלים שיקולים כבדי משקל העשויים לעמוד כנגד אינטרס האכיפה המיידית של הענישה. ראשית דבר - העובדה כי המבקש מרצה עונש מאסר מזה מספר חודשים פועלת כנגד שחרורו ומטילה עליו נטל שכנוע כבד יותר לבסס את ההצדקה בקטיעת המשך ריצויו של העונש. שנית, המעיין בנימוקי הערעור המפורטים שהוגשו יראה כי עניינם נסב בעיקרו על טיעונים המבקשים לתקוף ממצאי עובדות, ונכלל בהם דיון בעניינים של דיות ראיות, מהימנות עדים וכיוצא באלה. כך למשל נטען כי שני עדי מפתח שעדותם היתה חשובה ביותר לגרסת התביעה לא זומנו להעיד אף שהיו זמינים, וכי עדי התביעה שהעידו היו בלתי-מהימנים אף שבית-המשפט קבע את אמינותם. נתתי דעתי לטענות אלה על רקע פסק-הדין המפורט של בית-משפט קמא ולא השתכנעתי כי יש ליתן להן משקל רב וזאת על רקע הכלל הנוהג כי בעניינים של עובדה, שקילת ראיות וממצאי מהימנות, תחומי התערבותה של ערכאת הערעור הם בדרך-כלל מתוחמים ומצומצמים.

יתר-על-כן, העבירות בהן הורשע המערער הן חמורות, והוא נושא בעברו הרשעות פליליות רבות, מה גם שהעבירות נשוא הליך זה בוצעו בעוד מאסר על-תנאי בר-הפעלה תלוי מעל ראשו. מסוכנותו משתקפת מנתונים אלה, כלשונו של בית-משפט קמא בגזר-דינו:

'עברו של הנאשם מכביד מאוד, כשמאסרים בפועל ומאסרים על-תנאי לא היה בהם כדי להביא להרתעת הנאשם ולרגיעה בפעילותו העבריינית. הנאשם עבריין פעיל שעיסוקו ומחייתו על הפעילות העבריינית.'

נסיבותיו האישיות של המערער הן אכן קשות - בנו סובל משיתוק מוחין, בן אחר נהרג בתאונה, ומוטל עליו נטל פרנסה של משפחה גדולה. אולם אין בכל אלה, קשות ככל שתהיינה, כדי להטות את הכף לעבר שחרורו של המערער לאחר שהורשע בדין. לאור כל אלה, הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר נדחית."

קווי זכות לאישיותם של מורשעים בדין שימשו בסיס לדחיית ביצוע של גזר-דין על-אף שדובר בעבירות של גניבת רכב {ע"פ 6990/00 אילן ז'נו ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 1649 (2000)}.

ב- ת"פ (ת"א-יפו) 256/97 {מדינת ישראל נ' יובל בן שלמה, תק-מח 2002(1), 1744 (2002)} הצטברו נסיבות אישיות רבות בעטיין דחה בית-המשפט את ביצועו של העונש.

בעניין זה נפסק:

"עם-זאת, שוכנעתי, כי על-פי הפסיקה שהובאה על-ידי סנגורו של נאשם מס' 1, מן הראוי לדחות ביצועו של גזר-הדין לגבי שני הנאשמים, עד להכרעה בערעור, אם יוגש. די שאציין במסגרת הנימוקים לכך, כי מדובר בעבירות שבוצעו לפני כ- 7 שנים, לנאשם מס' 1 אין כל עבר פלילי, ואינו בקו הבריאות (נוכח תאונת דרכים בה היה מעורב), נאשם מס' 2 מבוגר בגילו (כבן 71), ואף הוא אינו בקו הבריאות. תקופת המאסר שנגזרה על כל אחד מהנאשמים אינה ארוכה יחסית, באופן שאם יחלו בריצויה והערעור יתברר ויתקבל, עלולים הם להימצא משלימים תקופת מאסרם, עוד בטרם הוכרע ערעורם. למותר לציין, כי אם יוגש ערעור לעניין הכרעת-הדין, יש להניח שמדובר בדיון סבוך וארוך. סנגוריהם של שני הנאשמים הצהירו כי בכוונת מרשיהם לערער לבית-המשפט העליון גם על הכרעת-הדין."

ב- רע"פ 5143/01 {סולימאן אבו סייף נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3), 577 (2001)} נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע שהושתתה, בין היתר, על נסיבות אישיות.

בעניין זה, בית-המשפט קבע כי העובדה שהוא מטפל בילדיו הקטינים אינה מצדיקה את עיכוב עונש המאסר. ממילא הטיפול בהם נדרש לאורך זמן, ואין בדחיית ריצוי עונש המאסר בכדי להועיל בנסיבות אלה. כמו-כן, העובדה כי אביו של המבקש מצוי בטיפולים רפואיים, אינה יכולה לסייע לאור העובדה כי האב זוכה לסיוע ממשפחתו של המבקש שהיא משפחה רחבה. עוד נפסק כי גם העובדה שהמבקש מצוי בעיצומו של הליך השבת חובותיו הכספיים לנושיו אינה מטה את הכף.

ב- ע"פ 7539/00 {לאוניד לוין נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 1990, 1991 (2000)} נתקבלה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין, לפיה אין מדובר בעבריין פלילי מועד אלא באדם מן היישוב, אשר רישיון הנהיגה נשלל ממנו לשנים רבות, וכי אין נשקפת סכנה ממנו לציבור הרחב אם יעוכב עונש ביצוע המאסר עד לשמיעת הערעור.

ב- ע"פ 9170/03 {דורון רון נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 165, 166 (2003)} נעתר בית-המשפט לעיכוב ביצוע, בקבעו כי:

"במקרה דנן, מדובר באדם נורמטיבי, איש שיווק במקצועו, אשר נוהג במשך 30 שנה ולעומת זאת עברו התעבורתי עד ליום האירוע הנדון, הינו מזערי וכולל 4 עבירות קלות בלבד. העורר פסול מלנהוג מזה כ-5 חודשים, כך שבבוא בית-המשפט, במקרה דנן, לעשות איזון בין האינטרס הציבורי לאינטרס הפרט, ידו של אינטרס הפרט על העליונה ועל-כן יש מקום לעכב את ביצוע עונש פסילת הרישיון."

ב- רע"פ 4204/01 {אלי מדר נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 779 (2002)} המבקש הורשע בבית-משפט השלום בפתח-תקווה בעבירות שונות על-פי פקודת מס הכנסה (נוסח חדש) ועל-פי חוק מס שבח מקרקעין, התשכ"ג-1963. המבקש נידון ל- 24 חודשי מאסר, מתוכם 18 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי וכן לקנס בסך של 75,000 ש"ח.

ערעורו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נדחה. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, ובהסכמת המדינה הוחזר עניינו לבית-המשפט המחוזי על-מנת שהערעור יישמע מחדש בפני הרכב אחר. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על הכרעת-הדין, וקיבל, באופן חלקי, את ערעורו על גזר-הדין בהפחיתו את הקנס ל- 20,000 ש"ח.

המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, ובקשתו נדחתה. בהסכמת המדינה, ונוכח העובדה כי המבקש עבר תהליך גמילה מסמים ורכש השכלה במכללה, נדחה עיכוב ביצוע עונש המאסר בכחמישה חודשים, עד לתאריך 1.9.02. כעת שב המבקש והגיש בקשה נוספת לדחיית ריצוי עונשו עד לתאריך 1.1.03.

בדחותה את בקשת העיכוב שנסמכה רובה ככולה על נסיבות אישיות קובעת כב' השופטת דורנר:

"המבקש טען, כי לא הצליח לסיים את לימודיו, שבעטיים נעתר בית-משפט זה לבקשתו הקודמת לעיכוב ביצוע; כי התחיל ללמוד בחודש יוני האחרון בקורס של שוחטים בירושלים, שצפוי להסתיים בסוף חודש דצמבר השנה; וכי ממילא אלמנט ההרתעה המיידי כבר איבד מחיוניותו.

המדינה התנגדה לבקשה וטענה, כי נוכח כישלונותיו של המבקש בקורסים קודמים בהם השתתף, ספק אם סיכוייו לסיים בהצלחה את הקורס הנוכחי הינם גבוהים, וכי הדחיה הניכרת במועד ביצוע העונש פוגעת באינטרס הציבורי."

ב- ב"ש (חי') 3704/02 {מוחמד מסארווה נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(2), 12773 (2002)} נתקבלה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט ר' ג'רג'ורה:

"לאחר ששמעתי את טענות באי-כוח הצדדים נחה דעתי שיש מקום לעכב את ביצוע גזר-הדין, בעיקר מן הנימוקים הבאים:

1. הדיון בערעור נקבע ביום 13.10.02 ועד מועד שמיעת הערעור יחלפו עוד כ- 3 חודשים בעוד שהעונש שהוטל על העורר הוא בסה"כ 7 חודשים, כך שאם לא יעוכב ביצוע גזר-הדין והערעור יתקבל, יוצא שהעורר ישב במעצר ללא כל הצדקה.

2. מקובלת עלי טענתו של הסניגור כי מדובר בעבירה שבוצעה לפני כ- 4 שנים, מאז העורר התהלך חופשי ולא היווה סכנה, לא לאשתו ולא לציבור. יתר-על-כן, העורר התגרש מאשתו, החל חיים חדשים ואף נולד לו בן. אמנם שיקולים אלה הם טובים ויפים לגופו של הערעור, אך נראה לי כי מן הראוי להתחשב בהם גם בשלב זה של הדיון כדי לעכב את ביצוע גזר-הדין.

3. עיינתי בנימוקי הערעור אך אינני יכול לשלול קיומה של אפשרות סבירה שהערעור אכן יתקבל, אם לא לגופו-של-עניין, לפחות לגבי חומרת העונש שהוטל.

4. לאור כל האמור לעיל, אני מחליט לקבל את הבקשה ולהורות על עיכוב ביצוע גזר-הדין. העורר ישוחרר לאחר מילוי התנאים הבאים:

1) חתימה על ערבות אישית וערבות צד ג', כל אחת על-סך 30,000 ש"ח, וכן הפקדה כספית על-סך 7,500 ש"ח, כדי להבטיח את התייצבותו של העורר לדיון בערעור. העורר יחתום על הערבות האישית בפני עורך-דין כשאת הטופס יקבל מהמזכירות.

2) העורר יתייצב בתחנת המשטרה בעירון פעם אחת בשבוע, ביום שישי עד שעה 11:00 בבוקר."

נסיבות רפואיות כשלעצמן ברוב המקרים לא מהווים סיבה לדחיית ביצועו של עונש אלא במקרים חריגים ביותר. בתי-המשפט נוטים לקבוע כי את הטיפול הרפואי יכול האסיר לקבל בבית-הסוהר.

ב- רע"פ 2226/02 {מעייני רפאל נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 2444 (2002)} נדחתה בקשת עיכוב ביצוע גזר-דין שהושתתה כולה על נסיבות רפואיות.

בעניין זה בית-המשפט קבע מפי כב' השופט א' ברק:

"1. כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת"פ 6959/98) שייחס לו עבירות מס שונות. המבקש הורשע על-פי הודעתו בחמש עבירות של מסירת ידיעה לא נכונה בלא הסבר סביר מתוך כוונה להתחמק מתשלום מס, וכן בשש עבירות של אי-הגשת דוחות במועד תוך כוונה להתחמק מתשלום מס. על המבקש נגזרו ביום 16.3.2001 שמונה חודשי מאסר בפועל, שישה חודשי מאסר על-תנאי וקנס של 7,500 ש"ח. ערעורו של המבקש לבית-המשפט המחוזי (ע"פ 70470/01) נדחה (ביום 19.2.2002). גם בקשת רשות הערעור שהגיש לבית-משפט זה (רע"פ 2226/02) נדחתה (ביום 9.4.2002), ונקבע כי עליו להתייצב לריצוי עונשו ביום 15.4.2002.

2. המבקש הגיש בקשה לדחיית ביצוע עונש מאסר למשך תקופה של 60 יום (להלן: "הבקשה הראשונה"). נימוקיו לבקשה היו שניים. הראשון, מחלת סכרת קשה כתוצאה ממנה מאבד המבקש את השיניים בפיו. בשל כך החל המבקש בטיפול מיוחד לעקירת שיניים והתקנת שיניים תותבות, שבעטיו הוא זקוק לאוכל מיוחד, נוזלי ורך.

טיפול זה החל עוד שלושה חודשים טרם להגשת הבקשה. המבקש הביע חשש שלא יוכל לקבל את האוכל הדרוש לו בבית-הסוהר. לבקשה צורף אישור רופא לפיו הטיפול אמור להסתיים תוך כחודשיים ימים. הנימוק השני היה חוזה עבודה אותו התחייב העסק בבעלות המבקש לבצע עד יום 5.6.2002 ואשר לא היה ניתן לביצוע בהעדר המבקש. לאור הסכמתה של המשיבה הוחלט (ביום 15.4.2002) על דחיית ביצוע עונש המאסר עד ליום 16.6.2002, בכפוף להפקדת ערבון או ערבות בנקאית מצד המבקש.

3. בפניי מונחת כעת בקשה שניה לדחיית ביצוע עונש המאסר, הפעם לתקופה של 90 יום (להלן: "הבקשה השניה"). המבקש חוזר ומצביע בבקשתו זו על שני גורמים בעטיים יש לדחות את ביצוע עונש המאסר. הראשון, טיפול השתלת השיניים.

לטענתו, הערכת הרופא כפי שפורטה בבקשה הראשונה נתבדתה, מפני שהתברר שמצבו הרפואי מחייב הפסקות של 15 יום לפחות בין עקירה אחת לשניה. הוא מוסיף, כי הערכת הרופא היא שהטיפול הראשוני בלסת העליונה בלבד יארך 90 יום נוספים. הגורם השני הוא חשש לבריאותו בשל אי-קבלת האוכל הנוזלי המתאים לתזונתו בין כותלי בית-הסוהר. המבקש מוסיף, כי מאחר ואינו מסוכן לציבור אין סכנה בעיכוב ביצוע נוסף. המשיבה מצדה מתנגדת לבקשה. לטענתה המבקש לא ביסס את טענותיו די צורכן על-מנת שניתן יהיה בעטיין לדחות את ביצוע העונש בתקופה נוספת. לטענתה, באישור הרפואי המצורף מציין הרופא כי הטיפול יארך 'לפחות בין כ- 4-3 חודשים', ועל-פי הידוע לה הטיפול יכול להימשך גם כשנה. היות וכך, ולאור יתר העובדות המצויינות בבקשה, יש לקבל החלטה עקרונית האם יש לדחות את ביצוע העונש עד לאחר סיום הטיפול. המשיבה מוסיפה, כי האישור הרפואי המצורף אינו יכול להוות אסמכתא למצבו הנטען של המבקש. זאת שכן מדובר באישור שהוצא על-ידי רופא שאינו רופא מומחה, וזאת באותו יום בו הוגשה הבקשה. מן הראוי כי בקשה מסוג זה תגובה על-ידי רופא המתמחה בבעיות בהן לוקה לטענתו המבקש. כמו-כן, אין הבקשה מגובה במסמכים רפואיים אותנטיים (כגון תוצאות בדיקות וכיו"ב).

4. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה לה נחה דעתי, כי דין הבקשה להידחות. את שלל טענותיו הרפואיות מעגן המבקש במסמך בחתימת ד"ר צלר, רפואה כללית ופנימית. מסמך זה קובע כי:

'לאור מצבו הרפואי החמור, המשך הטיפול בנ"ל חייב להתבצע בזהירות ובאיטיות על-מנת להצליח בטיפולים ולא לגרום לנזק. וזאת בגלל מחלת הלב ורמות סוכר הגבוהות כמו-כן יתר לחץ דם. הטיפול ימשך לפחות בין כ- 4-3 חודשים.'

אכן, אין די במסמך זה כדי לבסס את הטענות הנטענות בבקשה שלפנינו. המסמך מנוסח בלשון כללית ביותר, אינו חתום על-ידי רופא מומחה ואינו מלווה בכל מסמך רפואי אותנטי נוסף המעיד נאמנה על מצבו הרפואי של המבקש. בנוסף, הרופא החתום על המסמך אינו הרופא המומחה למחלות פה ולסת המבצע את הטיפול במבקש, ואשר הוא זה היכול להעיד באופן הטוב ביותר על מצבו הבריאותי של המבקש. כמו-כן, אין המסמך אומר דבר לגבי סוגיית המזון הנוזלי לו זקוק המבקש לטענתו. לא זו בלבד, אלא שאין כל זכר והסבר במסמך לטענת המבקש לפיה התברר כעת כי הטיפול יארך זמן רב באופן משמעותי מן ההערכה הראשונה, ואין כל ודאות כי היה ונענה לבקשה זו, לא תוגש בקשה שלישית ורביעית לאחריה. עוד יצויין כי אף בבקשה הראשונה היה זה ד"ר צלר שהגיש את האישור הרפואי בו נאמר כי הטיפול אמור להסתיים תוך כחודשיים ימים.

5. גם שיקולי המדיניות מורים אותנו כי אין זה מן הראוי לעכב עוד את ביצוע עונש המאסר, המעוכב כבר מזה 15 חודשים. ככלל, מועד ביצועו של עונש מאסר שהטיל בית-המשפט הוא מיד עם מתן גזר-הדין, אם לא קבע בית-המשפט אחרת (ראו: ד"נ 16/85 הררי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3), 449, 454; ע"פ 608/81 סוויסה נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1), 477, 493-492). האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר נשען, בין היתר, על הצורך לקיים פעילות אפקטיבית של מערכות אכיפת החוק תוך שמירה על אמון הציבור בהן. עמדה על כך השופטת ביניש באומרה:

'עיכוב ביצוע גזר-הדין עלול לגרום לכך שיעבור פרק זמן ממושך בין מועד גזירת-הדין לבין מועד ריצוי העונש, ובמהלכו יימצא אדם שהורשע בדין חופשי להלך בין הבריות. בכך יש כדי לפגוע באפקטיביות של הענישה הפלילית, 'שכן ככל שמתרחק והולך הזמן מאז שבוצעה או נתגלתה עבירה פלונית ועד שהעבריין הורשע בה, מתמעט גם כוח השפעתו המרתיע של העונש, שהלה נתחייב בו, על אחרים העלולים להיות עבריינים כמותו'.'
(ע"פ 111/99א שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 241, 268 (2000))

דברים אלו, שנאמרו ביחס לעיכוב ביצוע עונש מאסר של אדם שהורשע, וערעורו תלוי ועומד, יפים מכוח קל וחומר לעניין אדם שהורשע בפסק-דין חלוט.

6. בנסיבות העניין משוכנע אני כי המבקש יוכל להמשיך ולעבור את הטיפול לו הוא נזקק גם בין כותלי הכלא, וכי רשויות בית-הסוהר יעשו כל שביכולתן על-מנת להבטיח את הטיפול הרפואי הנאות במערער ואת אספקת המזון לו הוא זקוק בעטיה של מחלתו. דין הבקשה להידחות. המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר שהוטל עליו, בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו ביום 3.7.2002 עד השעה 11:00."

ב- ע"פ 9272/99 {יחיאל וייס נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 749 (2000)} הגיש המערער ערעור על חומרת העונש שנגזר עליו בבית-המשפט המחוזי, ובקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין. ביצוע המאסר עוכב עד יום 14.2.2000, ובפני בית-המשפט בקשת המערער לקבוע את ערעורו לדיון עובר למועד זה.

בעניין זה נדחתה בקשה לעיכוב על-סמך קביעת בית-המשפט כדלקמן:

"בהחלטתה בעניין עיכוב הביצוע קבעה כב' השופטת ביניש במפורש, כי אין הצדקה לעכב את ביצוע גזר-הדין עד להכרעה בערעור. היענותה החלקית לבקשה התבססה על נימוקים אישיים, שהיו תקפים במועד בו היה על המערער להתחיל בריצוי עונשו: הולדת ילדו של המערער שהיה פג ונזקק לטיפול מיוחד, בעיות רפואיות של אשת המערער, וכיוצא באלה. לשם כך, ניתנה למערער שהות של שישה שבועות נוספים טרם ריצוי מאסרו.

מאחר שעיכוב הביצוע נקבע מלכתחילה לפרק זמן מוגבל, ולא הותלה בקיום הדיון בערעור, איני רואה הצדקה להיעתר לבקשה ולקבוע את הערעור לדיון לפני תחילת ריצוי המאסר.

עם-זאת, בהתחשב בתקופת המאסר שנגזרה על המערער, יש לקבוע את ערעורו לדיון בחודשים הקרובים, ולא יאוחר ממחצית שנת 2000."

ב- רע"פ 8787/03 {מוחמד וסאמי מנסור נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 353 (2004)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע של עונש המאסר. המבקשים הורשעו על-פי הודעתם בהחזקה של סם מסוכן מסוג קאבנוס ונידונו ל- 10 חודשים לריצוי בפועל, עונש מאסר על-תנאי וכן תשלום כספי. בית-המשפט המחוזי בנצרת בפסק-דינו מיום 23.9.03, דחה את ערעורם של המבקשים על חומרת העונש.

מבקשים המבקשים להרשות להם לערער על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ובגדר בקשתם זו מבקשים הם לעכב את ביצוע עונש המאסר שנגזר עליהם.

מנגד, טוענת המשיבה, המדינה, כי "בקשתם של המבקשים שכל עניינה חומרת העונש, ובקשה לבחינה נוספת של נסיבותיהם האישיות של המבקשים איננה עומדת במבחנים למתן רשות ערעור". עוד טוענת "כי העונש שהוטל על המבקשים אינו חמור וכי חרף גילם הצעיר לחובתם 'עבר פלילי ממשי".

בדחותו את הבקשה קובע כב' השופט י' טירקל כדלקמן:

"3. ...עניינם של המבקשים נשקל בשתי ערכאות שנתנו דעתן על נסיבות המעשים ונסיבותיהם האישיות, ואין מקום לבדיקה נוספת בערכאה שלישית. בקשתם להרשות ערעור גם אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מגדר עניינם הישיר של המבקשים ואין בה היבט ציבורי עקרוני המצדיק דיון בערכאה שלישית (ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123; רע"פ 626/97 בוזנשוילי נ' מדינת ישראל, תק-על 97(4), 7 (1997); רע"פ 5261/99 בר-נוי נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 1117 (1999); רע"פ 2192/01 פנחסי נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3), 2135 (2001); רע"פ 9392/02 מסארווה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 166 (2002); רע"פ 6012/03 עסל נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 3611 (2003); רע"פ 6115/03 דדוביץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 3214 (2003); רע"פ 4013/03 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4), 480 (2003); רע"פ 11371/03 טיחאנה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

זאת ועוד. כלל נקוט בידינו כי חומרת העונש כשלעצמה לא די בה, בדרך-כלל, כדי להרשות ערעור לפני בית-משפט זה (ראו: רע"פ 149/88 טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 88(1), 663 (1988); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל, תק-על 97(1), 42 (1997); רע"פ 4938/98 אח'ליל נ' מדינת ישראל, תק-על 98(4), 609 (1998); רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 49 (2002); רע"פ 5258/03 פדילה נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 3000 (2003); רע"פ 6307/03 דניאל ויניב התקנות ושירותים בע"מ נ' מדינת ישראל - אגף המכס, תק-על 2003(2), 3761 (2003); רע"פ 1950/03 אורלי עזריה נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(1), 1814 (2003); רע"פ 6252/03 זאבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 3207 (2003); רע"פ 11373/03 טיחאנה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). לא מצאתי בנסיבות המקרה שלפנינו דבר שיצדיק סטיה מכלל זה. יתר-על-כן, הערכאות הקודמות שקלו לזכותם של המבקשים את הנסיבות המקלות - גילם הצעיר והמלצתו החיובית של שרות המבחן - אולם את כף שיקוליהם הכריעו לחובה רוע מעלליהם של המבקשים, כמויות הסם הגדולות שבהן מדובר והרשעותיהם הקודמות, בין היתר, בעבירות סמים. על החומרה המופלגת שבעבירות סמים ועל המגמה לייחס משקל מועט לנסיבות אישיות מקלות של עוברי עבירות כאלה, עמד בית-משפט זה פעמים הרבה. כך נאמר, בין היתר, כי:

'עם התגברותה של הפשיעה בתחום עבריינות זה והפיכתו למכת מדינה, נדחקים שיקולי קולא אלה לקרן זווית, וכל עוד לא הודברה מכה זו, עלינו להעמיד בראש שיקולי הענישה על עבירות אלה שיקולי תגמול והרתעה, למען ישמעו וייראו ולא יוסיפו עוד. מתוך כך נקבע לאחרונה בפסיקתו של בית-משפט זה לעניין... עבריינות סמים - 'כי העונשים אשר הוטלו עד כה כנראה לא היה די בהם להרתעת העבריינים בפועל ובכוח. במצב כזה בהכרח הנסיבות האישיות של השולח ידו בעבריינות מסוג זה חייבות לסגת מפני האינטרס הציבורי...'.' (דברי המשנה לנשיא מ' אלון ב- ע"פ 332/87 בר און נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1), 382, 388. עוד ראו: ע"פ 368,346/87 מדינת ישראל נ' ונוס, תק-על 88(1), 467 (1988); ע"פ 520/88 מדינת ישראל נ' מלכה, תק-על 89(1), 464 (1989))

אשר להמלצתו של שירות המבחן, אין זאת אלא המלצה, שיש לה, כמובן, משקל נכבד, אך לא משקל מכריע (ראו דבריי ב- רע"פ 6915/03 גומייד נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(4), 971 (2003)). עוד נאמר על כך כי:

'שיקוליו של שירות המבחן למבוגרים אינם חופפים בהכרח את שיקוליו של בית-המשפט, וזאת, בין היתר, מאחר שהוא אינו מופקד על הראיה הכוללת, הבוחנת גם את אלמנט ההרתעה הכללי ונתונים כיוצא באלה... השירות רואה את עיקר מעייניו במיצויו של היבט מוגדר של הנתונים, הנאספים לקראת ההכרעה השיפוטית, ובית-המשפט הוא שיוצר את האיזון הנאות בין הנתונים השונים ומופקד על ראייתו של השלם להבדיל מן הקטע או המקוטע.'
(דברי השופט (כתוארו אז) מ' שמגר ב- ע"פ 359,344/81 מדינת ישראל נ' סגל, פ"ד לה(4), 313, 318. עוד ראו: ע"פ 643/85 באנוז נ' מדינת ישראל, תק-על 86(2), 741 (1986); ע"פ 692/86 אלקלעי נ' מדינת ישראל, תק-על 86(4), 175 (1986); רע"פ 35/02 בנימין נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 2597 (2002); רע"פ 8902/02 נבולסי נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 2597 (2002); רע"פ 5176/03 סוריאנו נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 2255 (2003))

סוף דבר, לא מצאתי טעם טוב המטה את הכף לזכותם של המבקשים.

4. הבקשה להרשות ערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב הביצוע..."

ב- ע"פ 3579/04 {חנן אפגאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 1649 (2004)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. בית-המשפט עיכב פעם נוספת את עונש המאסר שכן, המתין לחוות-הדעת באשר למצבו הנפשי של המבקש. וכדברי כב' השופט א' גרוניס:

"1. ביום 3.8.04 קבעתי, כי המבקש יתייצב לריצוי עונש המאסר שהושת עליו - מדובר בשלוש שנות מאסר לריצוי בפועל - ביום 8.8.04. ביום 5.8.04 ביצע המבקש ניסיון אובדני והוא אושפז למשך מספר ימים בבית-החולים. אוסיף, כי עוד ביום 20.4.04 דחתה חברתי הנכבדה השופטת מ' נאור, את בקשתו של המבקש לעיכוב ביצועו של עונש המאסר התלוי כנגדו. חרף אותה החלטה לא החל המבקש לרצות את העונש שכן בבית-משפט זה ניתנו החלטות נוספות, לאחר ההחלטה מיום 20.4.04, שעיכבו את ביצועו של העונש בגין מצבו הרפואי של המבקש. במהלך הדברים הוגשה חוות-דעת של קצין רפואה משירות בתי-הסוהר, לפיה החזקתו של המבקש בכלא לא תסכן את חייו. חוות-הדעת האמורה התייחסה לבעיות פיזיות שונות מהן סובל המבקש.

2. הואיל והגופים הרפואיים של שירות בתי-הסוהר לא התייחסו עד כה לבעיותיו הנפשיות של המבקש, נראה לי לנכון לבקש מן המרכז לבריאות הנפש של שירות בתי-הסוהר להגיש חוות-דעת באשר למצבו הנפשי של המבקש ולהשלכות של השמתו במאסר בזמן הקרוב. המבקש יתייצב, איפוא, במרכז לבריאות הנפש במועד שייקבע על-פי תיאום בין פרקליטות המדינה לבין המרכז ואני תקווה שהדבר ייעשה בימים הקרובים. הודעה על המועד תימסר לפרקליטו של המבקש.

3. המשך הדיון נקבע ליום 26.8.04 בשעה 12:00. ביצועו של העונש יעוכב, פעם נוספת, עד לדיון האמור."

ב- ע"פ 4895/05 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 2501 (2005)} נדונה טענת המבקש כי מצבו הנפשי איננו יציב ושליחתו למאסר בין כותלי בית-הסוהר, אף אם היא לתקופה קצרה, עלולה לגרום לו נזק נפשי בלתי-הפיך.

בדחותו טענה זו של המבקש, קבע כב' השופט י' עדיאל כי אין לעכב את ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש שכן, את הטיפול הנפשי לו זקוק המבקש, ניתן יהא לקבלו בין כותלי בית-הסוהר.