הרשעה בעבירת אינוס

עבירות האינוס נמנית על העבירות החמורות שמצאו מקומן בחוק העונשין, התשל"ז-1977. מגמת בתי-המשפט כל שהדבר נוגע לעיכוב הביצוע היינה מגמה מחמירה, ומלבד מקרים חריגים לא ניתן עיכוב ביצוע בהרשעה בעבירות האינוס, אליהן בדרך-כלל נלוו עבירות אחרות של אלימות ומעשים מגונים.

ב- ע"פ 5739/03 {ז'ק אזולאי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 2829 (2003)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין שעל פיו הוטל על המבקש עונש של 12 שנות מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו וכן שנתיים מאסר על-תנאי, והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו, עבירה מהעבירות בהן הורשע, או עבירה שיסודותיה דומים.

המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשלוש עבירות של אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), שש עבירות של כליאת שווא לפי סעיף 377 רישא לחוק, שלוש עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק, שלוש עבירות של מעשים מגונים לפי סעיפים 348(א) יחד עם סעיף 345(א)(1) ו-348(ה) לחוק, עבירה של ניסיון לבצע מעשים מגונים לפי סעיפים 348(א) עם 345(א)(1) ו-348(ה) יחד עם סעיף 25 לחוק וכן עבירה של הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק.

המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין. בית-המשפט נעתר לבקשתו ועיכב את ביצוע העונש עד ל- 3.6.03.

המבקש הגיש ביום 28.5.03, לבית-המשפט המחוזי, בקשה נוספת לעיכוב ביצוע גזר-הדין. בית-המשפט נעתר לבקשתו ועיכב את ביצוע גזר-הדין עד ליום 30.6.03. המבקש ערער ביום 25.6.03 לבית-משפט זה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. המבקש הגיש ביום 30.6.03, את הבקשה שבפני לעיכוב ביצוע עונש המאסר אשר הושת עליו.

בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין קובע כב' השופט סלים גובראן:

"טענות הצדדים בטיעונים שבפניי, פרשו הצדדים את טענותיהם כדלקמן: בא-כוח המבקש טען כי המבקש היה עצור במשך 19 חודשים, עד אשר שוחרר, בסופו-של-דבר על-ידי בית-המשפט העליון, והחל מ- 21.8.02, הוא נמצא ב- "מעצר בית". בא-כוח המבקש ציין כי תקופת המעצר של 19 חודשים, משקפת תקופת מאסר ברוטו של כ- 3 שנים. בא-כוח המבקש טען כי מדובר באדם מבוגר יחסית, בן 53 ללא עבר פלילי, משוחרר בערובה ומקיים את כל התנאים אשר נקבעו במסגרת החלטת השחרור. לבסוף טען בא-כוח המבקש כי יש סיכוי טוב לקבלת הערעור שהוגש על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

בא-כוח המדינה הפנה ל- ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 277-241 (2000) (להלן: "הלכת שוורץ"), ולאותם שיקולים שעל בית-המשפט להביא בחשבון בבואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין.

בא-כוח המדינה טען כי הכרעת-הדין טומנת בחובה מרקם רחב של עבירות חמורות בהיקף גדול, אשר נעשו תוך ניצול מרותו של המבקש, כמו-כן, תקופת המאסר שהוטלה עליו הינה תקופה ארוכה, ומכאן שיש חשש להימלטות. בא-כוח המדינה טען, עוד, כי סיכויי הערעור הינם אפסיים, ומכאן שבמקרה דנן, לאור מסוכנותו של המשיב ולאור הלכת שוורץ והשילוב של המסוכנות עם חומרת העבירות והחשש להימלטות הרי שאין מקום להעתר לבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.

איני רואה לנכון להיעתר לבקשה ולעכב את ביצוע גזר-הדין עד להכרעה בערעור.

כלל ידוע הוא שאין בעצם הגשת ערעור בכדי להצדיק עיכוב ביצוע גזר-דין.

עיינתי בהכרעת דינו של בית-המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור. יצויין כי הודעת הערעור מכוונת בעיקרה כנגד ממצאים שבעובדה וממצאי מהימנות. הייתי מבקש להימנע מנקיטת עמדה נחרצת בדבר סיכויי הערעור. עם-זאת, אומר כי לא שוכנעתי כי מקרהו של המבקש נמנה עם המקרים שעשויים להצדיק עיכוב ביצוע מאסר בשל ערעור תלוי ועומד.

המעשים, בהם הורשע המבקש, הם חמורים מאוד ומכאן יש ליתן משקל נכבד ביותר לאינטרס הציבורי ולאספקטים של המשפט הפלילי. כאמור, נקודת המוצא של בית-המשפט כאשר הוא בא להחליט בבקשה לעיכוב ביצוע עונש, אמורה להיות האינטרס הציבורי, הדורש אכיפה מיידית של עונש המאסר.

אשר-על-כן ובהתחשב בנסיבות המקרה, בחומרת העבירות, בנסיבות ביצוען, באופי הערעור ובאורך תקופת המאסר שהושתה על המבקש, אין מקום לעכב את ביצוע גזר-הדין.

לאור האמור לעיל החלטתי לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין. אך יחד-עם-זאת, אני מורה כי המבקש יתייצב ביום 20.7.03 בשעה 9:00, בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו לשם התחלת ריצוי עונשו."

ב- ע"פ 3559/03 {בועז (בן יחזקאל ) יגור נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 576 (2003)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.03.03. המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו בעבירות: אינוס, עבירה כהגדרתה בסעיף 345(א)(1) בצירוף לסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; אינוס, עבירה כהגדרתה בסעיף 345(א)(4) בצירוף לסעיף 345(ב)(1); מעשה סדום, עבירה כהגדרתה בסעיף 347(ב) כנוסחו בחוק העונשין (תיקון מס' 30), התש"ן-1990, בנסיבות הקבועות בסעיף 345(א)(1) בצירוף לסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין; מעשה מגונה, עבירה כהגדרתה בסעיף 348(ב) בצירוף לסעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין.

משהורשע כך בדינו גזר בית-המשפט המחוזי על המערער שתים-עשרה שנות מאסר, מתוכן עשר שנים מאסר בפועל ושנתיים מאסר על-תנאי. כן חייב בית-המשפט את המערער לפצות את המתלוננת בסכום של עשרים אלף ש"ח.

המערער ערער לבית-המשפט העליון על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין, וערעורו תלוי עתה ועומד וממתין לקביעה לשמיעה.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"משנגזר דינו והוא אינו במעצר, ביקש המערער כי ביצוע גזר-דין המאסר יעוכב 'רק לאחר חג הפסח'. באת-כוח המדינה התנגדה לבקשת העיכוב, ובאותו מעמד התעלף המערער ובית-המשפט עצר את הדיון והזעיק עזרה ראשונה. המערער לא חזר להכרתו גם לאחר כחמש-עשרה דקות ובית-המשפט המשיך לשמוע את טיעוני באת-כוח המדינה בלשכתו. באת-כוח המדינה הוסיפה וטענה כי בשים-לב לחומרת העבירה, לתקופת המאסר ולסיכויי הערעור הנמוכים - בעיקר בשל כך שפסק-הדין מייסד עצמו על טעמים שעניינם מהימנות המתלוננת - אין זה ראוי לעכב את ביצוע גזר-הדין. 'יחד-עם-זאת', כך הוסיפה באת-כוח המדינה וטענה, 'בשל הנימוק האנושי ולפנים משורת הדין אני משאירה לשיקול-דעת בית-המשפט, עיכוב ביצוע שיוגבל לתקופה קצרה...'

בהחלטתו עומד בית-המשפט על כך ש- 'הסניגור מבקש עיכוב ביצוע גזר-הדין עד לאחר חג הפסח', ואת תגובתה של באת-כוח המדינה אשר השאירה את נושא עיכוב הביצוע לשיקול-דעתו של בית-המשפט. בית-המשפט מוסיף ומזכיר את הלכת שוורץ (ע"פ 111/99א, פ"ד נד(2), 241 (2000)) ולפיה 'הכף נוטה בבירור לחובת הנאשם', וממשיך הוא ואומר כהאי לישנא: 'למרות זאת נראה לנו שבהתחשב במצבו של הנאשם, בעובדה שלכל אורך המשפט הוא התייצב לדיון ללא כל בעיות, וגם בהתחשב בכך שמדובר בעבירות שבוצעו לפני שנים, יש מקום לעכב את מתן (כך) ביצוע גזר-הדין, על-מנת לאפשר לנאשם לפנות לבית-המשפט העליון בבקשה דומה'. משאמר דברים אלה שאמר, החליט בית-המשפט לעכב את ביצוע גזר-דין המאסר עד ליום 24.04.03...

בטיעוניו בכתב ועל-פה עתר עורך-דין רזניק לפניי כי אוסיף ואעכב את ביצוע גזר-דין המאסר עד לאחר שמיעת הערעור בטוענו טענות מטענות שונות. עורך-דין רזניק היה ער, כמובן, לכך שהכרעת-הדין מייסדת עצמה, בעיקרה, על מהימנותה של המתלוננת ועל חיזוקים לגרסתה, וביודעו כי אין זה מדרכו של בית-משפט שלערעור להתערב בשאלות מהימנות ביקש להעטות על טיעוניו שלמת חוק ומשפט.

נתקשיתי בטענה זו, ודעתי היא כי אכן שאלת מהימנות היא שהכריעה בהכרעת-הדין. הוא הדין בטיעוניו האחרים של עורך-דין רזניק, שאפשר טיעונים יפים הם לערעור אך אין הם יפים לבקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין.

עורך-דין כרמל, בא-כוח המדינה, התנגד בכל תוקף לעיכוב ביצוע גזר-הדין, וכדרכו הציג את עמדתו גם ברגש גם בטוב טעם ודעת. בין השאר טען עורך-דין כרמל לעניינה של המתלוננת שנפגעה בנפשה ואשר לילותיה אינם לילות וימיה אינם ימים. ראוי כי גם הציבור גם המתלוננת ידעו, כך הוסיף וטען עורך-דין כרמל, כי בקבוע בית-משפט שפלוני עשה רעה, שומה עליו על פלוני לשאת בעונש שנגזר עליו, וכי דחיות ודחיות חוזרות ונשנות מביאות אך לרע גם ליחיד - בענייננו, המתלוננת - גם לכלל.

ניתנת אמת להיאמר שנתקשיתי מאוד בהחלטתי. על-פי המקובל עלינו כהלכת שוורץ, דומה כי הכף נוטה לחובתו של המערער. יתר-על-כן: בא-כוח המערער לא ביקש בבית-משפט קמא אלא עיכוב ביצוע גזר-הדין עד לאחר חג הפסח, ומבוקשו זה ניתן לו. מנגד, לא נוכל להתעלם משני אלה: ראשית לכל, מעמדתה של נציגת המדינה אשר השאירה את נושא עיכוב הביצוע לשיקול-דעת בית-המשפט ובלבד שעיכוב הביצוע 'יוגבל לתקופה קצרה'. שנית, נזכור את אמירת בית-המשפט שציטטנו למעלה, שיש לאפשר למערער לפנות לבית-המשפט העליון בבקשה נוספת לעיכוב ביצוע. אמירה זו לא ירדנו לעומקה, ואולם אין ספק שיש בה רמיזה - ואפשר יותר מרמיזה - להיסוסיו של בית-משפט קמא בנושא עיכוב הביצוע, היסוסים שיש לפרשם לטובת המערער. ואדגיש: היסוסים אלה של בית-משפט קמא אין עניינם בגופה של הכרעת-הדין אלא בנושא עיכוב הביצוע בלבד.

על רקע כל אלה שאלתי את באי-כוח בעלי הדין אם יסכימו כי ייקבע מועד קרוב לשמיעת הערעור וכי יעוכב ביצועו של גזר-הדין עד לאותו מועד. בא-כוח המערער הסכים, כמובן, להצעה אך בא-כוח המדינה התנגד לה בכל תוקף. הוספתי ושאלתי את בא-כוח המערער מה משך הזמן שיידרש לו לטיעוניו, ומשהשיב לי כי מבקש הוא לעצמו שעתיים עד שעתיים וחצי, השבתי לו כי ההצעה שהעליתי תולה עצמה בטיעון על-פה של שלושים דקות למירב, בצירוף לסיכומים בכתב שיוגשו במועד מוקדם יותר. בא-כוח המערער הסכים לדבר.

לאחר היסוסים לא קלים, כמעט בניגוד לרצוני, אני מחליט להוסיף ולעכב את ביצוע גזר-דין המאסר בפועל שנגזר על המערער עד למועד שמיעת הערעור. אני מוסיף וקובע את שמיעת הערעור ליום 1 ביוני 2003 בשעה 11:30 בבוקר. בא-כוח המערער יגיש לבית-המשפט סיכומים בכתב עד ליום 9 במאי 2003 ויעביר את סיכומיו במישרין לבא-כוח המדינה. לסיכומים אלה יצורפו דפי פרוטוקול ומסמכים אחרים שבא-כוח המערער יסתמך עליהם בסיכומיו, תוך סימון מתאים של הקטעים שברצונו להסב את תשומת ליבו של בית-המשפט אליהם. המדינה תהא רשאית להשיב על סיכומים אלה בסיכומים בכתב משלה, ובאותה מתכונת, עד ליום 22 במאי 2003, ותעביר העתק סיכומיה במישרין לבא-כוח המערער. בא-כוח המערער יהא רשאי להגיב על סיכומים אלה, באותה מתכונת, עד ליום 27 במאי 2003, ויעביר העתק תגובתו במישרין לבא-כוח המדינה. אוסיף ואזכיר כי בא-כוח המערער נטל על עצמו לצמצם את טיעוניו על-פה לשלושים דקות בלבד.

הערבויות הקיימות תמשכנה לעמוד בתוקף עד להתייצבותו של המערער לריצוי עונשו אלא-אם-כן יזוכה בדינו או עד אם יוחלט אחרת."

ב- ע"פ 5411/02 {קדוש מאיר נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 455 (2002)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין בו הוטל על המבקש עונש מאסר בפועל של 8 שנים, ומאסר על-תנאי של שנתיים. המבקש הורשע בשני אישומים של עבירות אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, המתייחסים למעשים שנעשו בשתי מתלוננות, במועדים שונים.

בדחותה את הבקשה קובעת כב' השופטת שטרסברג-כהן כי:

"בחנתי טענות אלה ואת הפסיקה הרלוונטית והגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לדחיית מועד תחילת ריצוי העונש עד לאחר הדיון בערעור. שיקולים שונים משמשים בזירה כאשר נשקלת דחיה כאמור. המבקש אינו נהנה עוד מחזקת החפות, והאפקטיביות של אכיפת החוק מכתיבה את תחילת ריצוי העונש עם מתן גזר-הדין. חומרת העבירות המיוחסות למבקש ונסיבות ביצוען חמורות ביותר, במיוחד באשר בוצעו על-ידי שוטר תוך ניצול מעמדו וחולשת הקורבן. טיב הערעור וסיכויי הצלחתו אינם רבים. פסק-הדין מושתת על התרשמותו של בית-המשפט מן העדים שהעידו בפניו, על חומר הראיות והעדויות, בהן מצא בית-המשפט תמיכה בגרסאות המתלוננות, ועל דחיית גרסאותיו הסותרות והמשתנות של המבקש. הערעור שהוגש מתמקד בממצאי מהימנות ובממצאים עובדתיים.

טרם נקבע מועד לשמיעת הערעור, עם-זאת, ברור הוא לפי יומנו של בית-המשפט כי נוכח המאסר הממושך שהושת עליו, לא קיים חשש כי המבקש ירצה חלק גדול מעונשו בטרם יישמע הערעור.

לזכותו של המבקש עומדת העובדה כי במהלך המשפט כולו לא היה נתון במעצר. שיקול אחרון זה הינו בעל משקל משמעותי אלא שאין בו כדי להכריע את הכף.

למבקש אין הרשעות קודמות, אולם בסמוך לאחר מתן הכרעת-הדין בבית-המשפט קמא, הורשע המבקש גם ב- ת"פ (שלום-קריות) 576/02. בסופם של שקלולים ואיזונים הגעתי לכל מסקנה כי יש לדחות את הבקשה והיא נדחית בזה.

המערער יתייצב לריצוי עונשו בבית-המשפט המחוזי בחיפה ביום 31.7.02 עד השעה 10:00. הערבויות שהופקדו במהלך ההליכים נגדו, תעמודנה בעינן."

ב- בש"פ 8658/00 {זכריה אביבי נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(1), 140 (2001)} נדונה בקשה לעיון חוזר בבקשה לעיכוב ביצוע עד שתידון בקשתו למשפט חוזר. המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירת אינוס (לפי סעיף 345 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977; ובעבירה של מעשים מגונים לפי סעיף 348(א) בצירוף סעיף 345(א)(1) לחוק. נגזר עליו עונש של שש שנות מאסר, מהן ארבע לריצוי בפועל. בית-המשפט העליון דחה את ערעורו והורה כי המבקש יחל בריצוי עונשו ביום 3.12.00.

בעניין זה נפסק מפי כב' הנשיא א' ברק:

"2. ביום 28.11.00 הגיש המבקש 'בקשה דחופה להארכת עיכוב ביצוע גזר-דין עד למתן החלטה בבקשה למשפט חוזר ובבקשה לדיון נוסף'. ביום 7.1.01 דחה כב' השופט מצא את עתירתו לדיון נוסף וביום 11.1.01 הורה כי המבקש יחל בריצוי עונשו ביום 17.1.01. המבקש הזדרז והגיש 'בקשה בהולה ודחופה לעיון חוזר בבקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין ובהחלטת בית-המשפט'. זאת משום שלטענתו, סיכויי הבקשה למשפט חוזר הם גבוהים, ובנסיבות העניין יש לעכב את תחילת ריצוי המאסר - על-מנת שלא ירצה עונש בו אין הוא חב.

3. על-פי תקנה 2(א) לתקנות בתי-משפט (סדרי דין במשפט חוזר), התשי"ז-1957 (להלן: "התקנות"): 'בקשת הנידון תוגש תחילה ליועץ המשפטי לממשלה באמצעות פרקליט המחוז במחוז אשר בו הורשע הנידון'. הבקשה תומצא לנשיא בית-המשפט העליון תוך תשעים יום לאחר-מכן - בצירוף חוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה (תקנות 2(ב) ו- 2(ג) לתקנות הנ"ל). כעולה מדברי המבקש הגיש את בקשתו למשפט חוזר ליועץ המשפטי לממשלה רק ביום 27.11.00 - וממילא טרם הובאה הבקשה בפני בהתאם להוראות התקנות. כך שבשלב זה אין בפני חוות-דעת מטעם היועץ המשפטי לממשלה.

4. כאמור, הבקשה למשפט חוזר טרם בשלה לדיון. אי-לכך, איני רואה מקום להידרש לגוף טענותיו של המבקש במסגרת בקשתו. דינו של המבקש נגזר לפני למעלה משישה חודשים. ערעורו נדחה לפני למעלה מחודשיים. בכך מיצה המבקש את ההליכים העומדים לרשותו של בעל דין. הליך המשפט החוזר הוא הליך חריג היוצא מגדרו של ההליך הפלילי וגובר, במקרים נדירים, על עקרונות הסופיות והוודאות שביסוד שיטתנו המשפטית (וראו מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 529, 560, והאסמכתאות המוזכרות שם). אי-לכך, איני מוצא, בנסיבות העניין מקום להמשיך ולעכב את ביצוע עונשו של המבקש, כל זאת בשל טענות שמשקלן ומהותן טרם נבדקו כל צרכן. הבקשה נדחית, איפוא. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במועד שנקבע בהחלטת כב' השופט מצא מיום 11.1.01."

ב- ע"פ 7682/00 {פיומי האני נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 1940 (2000)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של ניסיון לאינוס, עבירה כהגדרתה בסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונדון לחמש שנות מאסר, מהן ארבע שנים מאסר בפועל ושנה אחת מאסר על-תנאי. כן חוייב המבקש לפצות את המתלוננת בסכום של 5,000 ש"ח.

בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע קובע כב' השופט חשין:

"המבקש הגיש ערעור על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין, והבקשה שלפניי היא כי אורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור. ביני לביני החל המבקש מרצה את עונש המאסר, ואולם בעובדה זו כשהיא לעצמה איני רואה מניעה לדיון בבקשה שלפניי.

בא-כוחו המלומד של המבקש, עורך-דין אשר חן, טען לפניי כי הכרעת-דינו של בית-משפט קמא אינה איתנה דיה, ומקווה הוא כי בערעור על-פה יעלה בידו לשכנע את בית-המשפט בחפותו של המבקש. עורך-דין חן החל טוען לפניי כי הכרעת-דינו של בית-משפט קמא סומכת עצמה, בראש ובראשונה, על עדותה של המתלוננת, וכי עדות זו היתה עדות מבולבלת ומסובכת כדי כך שלא ניתן היה להשתית עליה הרשעה בדין. עורך-דין חן אף הרחיק לכת ורמז - אף יותר מאשר רמז - כי תלונתה של המתלוננת תלונת שווא היתה, קרא: עלילה מרושעת, וטעמה של אותה עלילה היה זה שהמתלוננת ביקשה להינשא למבקש, ומשחפצה לא עלה בידה בדרכים רגילות לשכנע אותו לשאת אותה לאישה, בדתה את הסיפור מליבה כדי לחייבו להינשא לה.

טענה זו לא מצאתי בה ולא כלום. אשר לסיפור העלילה, אמהר ואציין כי אכן עלתה שאלת הנישואים בין המבקש לבין המתלוננת, אלא ששאלה זו עלתה לאחר ניסיון האונס, ומתוך ניסיון כושל לשמור על 'כבוד המשפחה', כמקובל במגזר החברתי שהמבקש והמתלוננת נימנים עימו. ואולם, לא מצאתי שמץ ראיה לטענה כי מעשה ניסיון האונס, המתלוננת בדתה אותו מליבה.

אשר להכרעת-הדין לגופה, אין זה מדוייק לומר כי מושתתת היא על עדות המתלוננת בלבד. גם לו כך היה, ספק אם הייתי רואה בדבר עילה להתערב בהכרעת-הדין, בשים-לב לאמון הבלתי-מסוייג שבית-המשפט נתן בעדות המתלוננת ולשקרים שהמבקש שיקר, כקביעת בית-משפט קמא. ואולם, הכרעת-הדין מיוסדת לא אך על עדותה של המתלוננת אלא על חיזוקים מחיזוקים שונים - כגון תלונה מיידית והתנהגותה לאחר המעשה - ועל כל אלה, על בדיקת DNA שנערכה בחומר שנמצא בתחתוני המתלוננת, ואשר לפי עדות המומחית מטעם המדינה, ועל-פי סטטיסטיקות מסויימות, בא מן המבקש.

הכרעת-הדין מנתחת בדקדקנות את כל הראיות שבאו לפני בית-המשפט קמא, והמסקנה שבית-משפט קמא הגיע אליה, לא מצאתי בה דופי כדי עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש. הבקשה נדחית."

ב- ע"פ 5021/00 {אילן כהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 2083 (2000)} נדונה בקשה נוספת שניה לעיכוב ביצוע. המבקש הורשע בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, אחזקת סם שלא לצריכה עצמית והדחה בחקירה. בגזר-דין מיום 30.5.00, גזר עליו מאסר לתקופה של שמונה שנים ומחצה, מהן שש שנים ומחצה לריצוי בפועל ושתי שנים על-תנאי. המבקש ערער על פסק-הדין וכן הגיש בקשה להתיר לו להגיש ראיות נוספות בערעור, שבה אמור לדון המותב שידון בערעור.

בעניין זה נקבע מפי כב' השופט י' טירקל:

"2. המבקש עצור מאז 27.7.99. במהלך התקופה נדון עניין מעצרו שתי פעמים בבית-המשפט המחוזי ושתי פעמים בבית-המשפט העליון שהורה להשאירו במעצר עד תום ההליכים. עוד ביקש המבקש, אחרי שנגזר דינו, כי בית-המשפט העליון יעכב את תחילת ריצוי העונש. חברתי הנכבדה, כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן, בהחלטתה מיום 16.7.00, דחתה את בקשתו. כפי שציינה:

'הכף נוטה לחובת המבקש. הערעור איננו תלוי על בלימה אולם סיכוייו אינם כאלה המצדיקים עיכוב ביצוע המאסר אל מול השיקולים הציבוריים המצדיקים מניעת העיכוב.

תקופת המאסר היא ממושכת ועל-כן אין חשש שהמבקש ירצה את מלוא התקופה בטרם יישמע ערעורו, גם אם עונשו יופחת.'

בבקשתו שבכתב וכן בדיון חזר בא-כוח המבקש על טענותיו בבקשתו הקודמת, תוך שסמך על העקרונות שנקבעו לא מכבר ב- ע"פ 111/99 ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 1640 (2000). לעניין זה הדגיש את סיכוייו הטובים של המבקש בערעורו וכן את הנסיבות האישיות הקשות שלו ושל בני משפחתו. לחלופין ביקש להקדים את מועד הדיון בערעור.

3. גם אחרי שחזרתי ועיינתי בכל הטענות שהובאו לפני בבקשתו הנדונה של המבקש, סומך אני את ידי על החלטתה של השופטת ט' שטרסברג-כהן ועל נימוקיה, שמקצתם צוטטו לעיל. גם את בקשתו החלופית של בא-כוח המבקש להקדים את מועד הדיון בערעור יש לדחות. הדיון נקבע ליום 7.5.01, אין זה מועד רחוק מדי.

4. הבקשה לעכב את ריצוי העונש וכן הבקשה להקדים את מועד הדיון נדחות."

ב- ע"פ 1673/00 {בני לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(1), 81 (2000)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר ותשלום פיצוי למתלוננת. המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות אינוס של נערה כבת חמש-עשרה וחצי ובהדחתה של אותה נערה לעישון סם מסוכן, ונדון לחמש שנות מאסר, מהן ארבע שנים לריצוי בפועל ושנה אחת על-תנאי. כן חוייב המבקש לפצות את המתלוננת בסכום של 15,000 ש"ח.

בקבלו את בקשתו של המבקש לעיכוב ביצוע המאסר בלבד קובע כב' השופט מ' חשין:

"בהחלטתי מיום 2.3.2000 דחיתי את הבקשה לעיכוב תשלום הפיצוי למתלוננת, בקובעי כי המבקש לא עשה את המתלוננת משיבה לבקשתו, וכי לא נסכים שזכותה תישלל - או אף תיפגע בכל דרך אחרת - אם דברה לא יישמע. נותר, איפוא, נושא עיכוב ביצועו של עונש המאסר, ובו, כמובן, עיקר.

משעיינתי בחומר שהוגש לי לעיון, ולאחר היוועצות במזכירות בית-המשפט, קבעתי את שמיעת הערעור ליום 13.4.2000. נוכח קביעה זו, ביקשתי את פרקליטות המדינה להודיעני אם מסכימה היא לעיכוב ביצוע גזר-דין המאסר עד למועד שמיעת הערעור. תגובת הפרקליטות היתה קצרה וחדה: לדעתה, עניין שבעיקרון הוא 'כי מי שנדון לעונש מאסר של ארבע שנים בפועל ואין ערעורו מגלה טעות בולטת על פני הפסק, מן הראוי שירצה את עונשו לאלתר'. נוכח תשובה זו לא נותרה ברירה בידי אלא לשמוע את טיעוניהם של באי-כוח בעלי הדין.

בטיעוניו לפניי הוסיף עורך-דין אינפלד, בא-כוח המדינה, והודיעני כי בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין מאסר הפכה לאחרונה לשיטה מקובלת להקדמת שמיעתו של ערעור, ולדעתו אין זה ראוי כי כך יעוכב ביצוע. גזר-דין יש לבצע לאלתר וענייננו אין הוא חריג לכלל.

אני מתקשה לקבל את התנגדות המדינה בנסיבות ענייננו; ואדגיש: בנסיבות ענייננו. המעשים בהם הורשע המבקש נעשו בחודש ספטמבר 1996; כתב האישום הוגש לבית-המשפט ביום 19.8.97; הכרעת-הדין ניתנה ביום 9.11.99; וגזר-הדין ניתן ביום 27.2.2000. כל אותה עת, למעט ימי מעצר בודדים, היה המבקש משוחרר בערובה, ולא שמעתי כי התחמק מאימת הדין. בית-משפט קמא עיכב את ביצוע עונש המאסר עד ליום 15.3.2000, ומכאן שהמדובר הוא בעיכוב ביצוע עונש מאסר למשך כחודש ימים - דהיינו, מיום 15 במארס ועד ליום 13 באפריל. אכן, אין ערב לכך שבית-משפט שלערעור יתן את פסק-דינו בו ביום, ואולם אני קובע כאן מפורשות כי בית-משפט שלערעור יוכל לשנות מהחלטתי הנוכחית.

עיכוב ביצוע למשך חודש ימים - לאחר שהמבקש היה משוחרר בערובה מאז תחילת החקירה והגשת האישום לבית-המשפט - נראה בעיניי עיכוב סביר וראוי.

אני מחליט, איפוא, להיעתר לבקשה, ואני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש עד ליום שמיעת הערעור. הערבויות הקיימות לשחרורו של המבקש בערובה תיוותרנה בעינן."

ב- ע"פ 8602/99 {כהן יצחק נ' מדינת ישראל, תק-על 99(4), 135 (1999)} המבקש הורשע על-פי הודאתו בביצוע עבירת אינוס בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בנסיבות סעיף 345(ב)(3) לחוק), וזאת לאחר שמיעת כמחצית מעדי התביעה. מאוחר יותר הוחלט, בהסכמת בעלי הדין, למחוק מהכרעת-הדין את ההתייחסות לנסיבות לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין. המבקש הודה כי במספר הזדמנויות, במהלך שנת 1998, בעל קטינה, ילידת שנת 1984, שהיתה אז צעירה ממנו כבעשרים שנה. כתוצאה מיחסי המין הרתה הקטינה ומאוחר יותר עברה הפלה מכוונת. אין חולק כי המבקש היה מודע לגילה של הקטינה וכי יחסי המין לא היו מלווים בכפיה או באלימות כי אם התקיימו בהסכמתה של הקטינה.

בהיעתרו לבקשה לעיכוב ביצוע קובע כב' השופט אנגלרד:

"3. ביום 26.10.99 גזר בית-המשפט קמא על המבקש ארבע שנות מאסר מתוכן שנתיים לריצוי בפועל ושנתיים על-תנאי כי למשך שנתיים מיום שחרורו לא יעבור עבירה מסוג 'פשע' או עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים (נוסח משולב), התשל"ג-1973.

4. בית-המשפט קמא קיבל את בקשת ההגנה, בהסמכת התביעה, ודחה את ביצוע גזר-הדין עד ליום 12.12.99. ביום 3.12.99 הגיש המבקש לבית-משפט זה ערעור על חומרת העונש. בערעורו הוא מבקש מבית-המשפט להורות על קבלת תסקיר משלים משירות המבחן בעניין מצבה של הקטינה וכן להפחית את עונש המאסר שהוטל עליו, כך שיוכל לרצותו בעבודות שירות. בד-בבד עם הגשת הערעור הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין, היא הבקשה שבפניי.

5. לפניי טענה באת-כוח המבקש כי הרקע המיוחד של ביצוע העבירה מצדיק עיכוב ביצוע, דהיינו, המעשים בוצעו ללא אלימות כל שהיא ובהסכמת הקטינה. כן טענה כי ביצוע גזר-הדין יפגע פגיעה קשה בהליכי השיקום של המבקש. כן ציינה את העובדה שהמבקש ניתק, על-פי הוראות השירותים הסוציאליים, כל קשר עם הקטינה.

6. באת-כוח המדינה הביעה את התנגדותה לעיכוב ביצוע בנימוק כי הכלל הוא שאין לעכב ביצוע גזר-הדין של מאסר ממושך יחסית, וכי אין סיכוי רב לגופו של הערעור.

7. נסיבות המקרה הנדון הן אמנם מיוחדות במינן. לכן, לאחר ששקלתי את טענות בעלי הדין הגעתי למסקנה כי מן הראוי לעכב את ביצוע גזר-הדין עד להכרעה בערעור גופו.

8. אי-לכך אני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר בן 24 חודשים שהושת על המבקש ביום 26.10.99 ב- תפ"ח 4112/98, עד למתן פסק-הדין בערעור. תנאי השחרור שנקבעו בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי מיום 26.10.99 ימשיכו לעמוד בתוקף. המזכירות מתבקשת לקבוע את הדיון בערעור תוך 60 ימים מהיום."

ב- ע"פ 4729/98 {אלי כלפון (המערער) נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3), 240 (1998)} המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, ב- ת"פ 501/96, שניתן ביום 5.7.98, בעבירת אינוס ומעשה מגונה ונדון לארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים על-תנאי, כשמדובר על אירועים בדצמבר 1995. במקרה דנן, המבקש הגיש בקשה לעכב את ביצוע גזר-הדין.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט ח' אריאל:

"בא-כוח המערער טוען שיש למערער סיכוי טוב בערעור. הוא מציין את דברי בית-המשפט בעמ' 135 ו- 136 בדבר תמיהות שמצא בית-המשפט בהתנהגות המתלוננת ושהכרעת-הדין נקבעה על-פי השערות, מבלי שבית-המשפט נתן תשובה לתמיהות.

מה עוד שלטענתו בית-המשפט לא התייחס לכך שמדובר בעדות מתלוננת, שחזרה למערער, לאחר טענתה שבוצע בה אונס. אף שבית-המשפט מציין כי הוא מאמין למתלוננת - אין הסבר לאותה התנהגות.

3. בא-כוח המערער טוען שהמערער שוחרר בערבות מינואר 1995 ועד היום, כשהוא לא הפר את תנאי הערבות וחרף ההאשמות בהן הואשם, לא נעצר המערער מההתחלה ועד עתה ותנאי הערובה היו קלים ולא כמתחייב, לכאורה, מההאשמות החמורות, יחסית, שיוחסו לו בכתב האישום.

4. לעומתו טוען בא-כוח המדינה, כי אין סיכוי ממשי לערעור המבוסס על מהימנות העדים ובעיקר המתלוננת וחוסר האמון לנאשם. אף אם יש סיכוי קלוש, הוא סיכוי כמו בכל ערעור פלילי.

לטענתו, התמיהות בפסק-הדין הובהרו ובית-המשפט מצא חיזוק מספיק, חרף התמיהות והסתירות בעדות המתלוננת ולא היה מקום ל-'אזהרה עצמית', על-פי סעיף 55א(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 ולא היה צורך שבית-המשפט יציין במפורש שהכרעתו היא מעבר לכל ספק.

לטענתו לא יהא זה נכון לעכב ביצוע גזר-דין ל- 4 שנים בשל טענות כפי שנטענו על-ידי המערער.

5. אכן, ברי שלאחר שאדם מורשע ונידון לתקופת מאסר ממושכת, לא יעכב בית-המשפט של ערעור, את גזר-הדין, אלא מקום שבית-המשפט סבור כי עלול להיגרם למערער, עיוות-דין, אם גזר-דינו לא יעוכב.

6. אולם כלל זה שבית-המשפט נוהג בו במרבית המקרים, אינו כלל אשר מונע אפשרות, במקרים מסויימים, לעכב את ביצוע גזר-דין לתקופה, יחסית, קצרה.

7. כאן יש להתחשב שכמעט 3 שנים לאחר האירועים הנטענים - שוחרר המערער בערובה ובית-המשפט לא מצא, עם הגשת האישום, מקום למעצר או למעצר בית, או לשחרור בתנאים קשים והנאשם עובד בחברת "מטייל שפע", בבאר-שבע.

8. בדעתי, על-פי הכרעת-הדין, להורות על שמיעת הערעור, תוך מספר חודשים, מהיום ולפיכך ניראה לי שאין בעיכוב ביצוע גזר-הדין, לעוד מספר חודשים, מעבר לתקופה של יותר משנתיים וחצי שהנאשם משוחרר כבר בערובה, כי יגרם נזק לציבור, בנסיבות אלה; אך ברי שתנאי הערובה יהיו קשים יותר.

9. די במה שאמרתי לעיל ואינני רוצה להוסיף, לעניין הסיכויים בערעור, מעבר למה שאמרתי בתחילת סעיף 8 לעיל, היינו שראוי שהערעור ישמע בהקדם ויקבעו תנאים לשחרור בערובה עד להכרעה בערעור.

10. עיכוב גזר-הדין יעוכב בתנאים הבאים:

(א) איסור יציאה מהארץ והפקדת דרכון במזכירות בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע.

(ב) תינתן ערבות בנקאית או במזומן בסך 30,000 ש"ח להבטחת הופעת המערער לריצוי עונשו, אם הערעור ידחה.

בנוסף לכך תוגש ערבות 2 ערבים, בכתב ערבות, על סך 50,000 ש"ח כל אחד, לשביעות רצון מזכיר בית-המשפט.

(ג) המערער יוכל לצאת מביתו לעבודה ולסידורים כל יום ל- 12 שעות, היינו מ- 6:00 בבוקר ועד 18:00 בערב. בשעות האחרות ישהה בביתו.

אם תנאים אלה לא יקויימו תוך 21 יום מהיום - ייעצר המערער.

11. הערעור יקבע תוך 4-3 חודשים מהיום."

ב- ע"פ 1835/98 {אדוארד בקליוקוב נ' מדינת ישראל, תק-על 98(1), 761 (1998)} המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי תל-אביב-יפו בעבירת אינוס כהגדרתה בסעיף 345(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונדון לעונש של חמש שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים וחצי לריצוי בפועל. המבקש הגיש ערעור על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין גם יחד וכן הוגשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד לאחר שמיעת הערעור.

בדחותו את הבקשה קובע כב' השופט מ' חשין:

"לא שמעתי מפי בא-כוחו של המבקש נימוק שיש בו כדי להצדיק עיכוב עונש המאסר. אפשר שיש בפיו של המערער לטעון לערעורו טענות אלו ואחרות כנגד הכרעת-הדין וכנגד גזר-הדין, אך פסק-הדין כפי שהוא נראה על פניו מבוסס היטב על חומר הראיות שבא לפני בית-המשפט, ולא שמעתי מפי בא-כוח המבקש טיעון רציני שבית-משפט קמא לא נדרש לו. ההרשעה מייסדת עצמה, בעיקרה, על עדותה של המתלוננת. בית-משפט קמא נתן אמון מוחלט בדבריה של המתלוננת ובה-בעת קבע מפורשות כי אין הוא נותן אמון בגרסתו של המבקש ובגרסת העדים שהביא מטעמו. יתר-על-כן: עדותה של המתלוננת מתחזקת בראיות נוספות (כגון במצב רוחה לאחר מעשה האינוס ובחילופי הדברים בינה לבין המבקש בעימות בין שניהם), והסך הכולל הוא שלא נמצא לי כי עלה בידי בא-כוח המבקש להצביע על עילה המזכה את המבקש בעיכוב ביצוע עונש מאסר. אני נכון להסכים כי המבקש אינו גורר אחריו עבר פלילי וכי אדם הגון וישר דרך הוא. כך על דרך הכלל. ואילו על דרך הפרט אומר, כי המבקש הורשע באינוס ומי שכך מורשע יישא בעונש. משלא מצאתי עילה ראויה לעיכוב ביצוע עונש המאסר, יכריע הדין. והדין הוא שבהטיל בית-משפט עונש מאסר, עומד אותו עונש לביצוע מיידי.

אני מחליט לדחות את הבקשה. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 29 לחודש מארס 1998, במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו עד השעה 10:00 בבוקר. הערבויות הקיימות כיום תמשכנה לעמוד בתוקף עד להתייצבותו של המבקש לריצוי עונשו.

אשר למועד שמיעת הערעור: אם מבקש עורך-דין שקלאר להקדים את המועד, יגיש בקשה מיוחדת על כך ורשמת בית-המשפט תחליט בבקשה על-פי סדר הדברים הרגיל."

ב- ע"פ 3040/97 {פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 46 (1997)} המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירות של אינוס קטינה ועשיית מעשים מגונים בקטינה. בית-המשפט השית על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה של שמונה שנים. המערער מערער על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין, וכן הוגשה בקשה לעיכוב ביצועו של עונש המאסר עד להכרעה בערעור.

בקובעו את שמיעת הערעור נעתר בית-המשפט לבקשה עד למועד שנקבע כנאמר מפי כב' השופט מ' חשין:

"בא-כוח המערער סומך את בקשתו, בעיקרם של דברים, על סיכוייו של המערער לזכות בערעור, ולטענתו ייגרם עוול כבד למרשו אם יאולץ להתחיל בריצוי עונש המאסר ולימים יזוכה בדין.

עיינתי בנימוקי הערעור הפורשים עצמם על פני 13 עמודים צפופים, ונמצא לי כי יש בהם נימוקים הראויים להישמע בערעור. בערעור - אך לא בבקשה לעיכוב ביצוע. אם כך ככלל, לא כל שכן שחלק עיקרי בפסק-הדין מיוסד על האמון שנתן בית-משפט קמא במתלוננת ועל אי-אמון שרחש בית-המשפט למערער. לכאורה, איפוא, עלי להורות על ביצועו של עונש המאסר לאלתר כדבר החוק.

ואמנם, חוק והלכה הם, שעונש יש להתחיל ולרצות מיד עם מתן גזר-הדין בערכאה ראשונה, ורק במקרים מיוחדים יעכב בית-משפט שלערעור ביצועו של גזר-דין. האומנם נופל עניינו של המערער בגדרי אותם מקרים יוצאי-דופן? אחד מן השיקולים שלעניין עיכוב ביצועו של גזר-דין הוא סיכוייו הטובים של הערעור להתקבל. על שיקול זה אמרתי כי אינו מתקיים בענייננו. האם יימצאו לנו שיקולים אחרים שלעניין?

עיינתי בלוח הזמנים של שמיעת התיק, ולנגד עיניי נגלה מחזה בלתי-שיגרתי ומיוחד. אפרש את דבריי.

המערער נעצר בגין העבירות נושא הדיון בסוף חודש יולי 1993, ולאחר שלושה-ארבעה ימי מעצר שוחרר ל- "מעצר בית" בהסכמת המשטרה. כתב האישום נגד המערער הוגש לבית-המשפט... הפרקליטות ביקשה על מעצרו של המערער עד תום ההליכים, אך בית-המשפט דחה את הבקשה והמערער נותר משוחרר בערבות.

הפרקליטות לא ערערה על החלטה זו...

גזר-הדין בן 8 שנות המאסר הושת על המערער... נדע מכל אלה, כי משפטו של המערער נמשך... כ- 3 שנים ו- 8 חודשים.

עם מתן גזר-הדין ביקש המערער עיכוב ביצוע עונש המאסר עד להגשת ערעור, והפרקליטות הסכימה לעיכוב ביצוע למשך 45 ימים.

המערער ניצל, כמסתבר, את מלוא התקופה שניתנה לו, והגיש את ערעורו לבית-המשפט העליון...

בא-כוח המערער ביקש מן הפרקליטות ארכה של 10 ימים נוספים לעיכוב ביצוע, והפרקליטות נענתה לבקשתו.

השאלה הנשאלת היא, אם נוכח שיהוי גדול ממדים זה שהיה בשמיעת משפטו של המערער, ראוי להוסיף ולעכב את ביצוע עונש המאסר שהוטל עליו. לשאלה פנים לכאן ולכאן. מעבר מזה ניתן לטעון, כי אם חל שיהוי כה גדול בשמיעת המשפט, מה מאיתנו יהלוך אם יהיה שיהוי נוסף, בעיקר כאשר השיקול הנוגד הוא שמא יצא המערער זכאי בדינו ויימצא כי ריצה עונש על לא עוול בכפו. ואילו מעבר מזה ניתן לטעון, כי לאחר שיהוי כה רב שהיה, ולאחר שבית-המשפט נתן דעתו לראיות, הכריע בדין וגזר את הדין, הגיעה עת כי הצדק ייראה ויישמע נוכח פני עם ועולם.

בא-כוחו של המערער טוען לגירסה קמא, ואילו באת-כוח המדינה טוענת, למותר לומר, לגרסת בתרא. ואנוכי בתווך בין השניים.

כשאני לעצמי, דומני ששיקול בתרא ראוי שיכריע את הכף. שאם אוסיף דחיה על דחיה ושיהוי על שיהוי, חוששני כי לא חוק אעשה אלא שחוק אעשה. וכל השומע יאמר: היכן הוא חוק היכן הוא משפט?

ואולם לסופם של שקלא וטריא ביני לבין עצמי החלטתי לקחת מעט מזה ומעט מזה.

וכך אני מחליט: אני קובע את שמיעת הערעור הפלילי ליום 25.6.97 בשעה 00: 10 בבוקר. בה בעת אני מוסיף ומחליט לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת על המערער עד ליום שמיעת הערעור ועד בכלל. אם לא תסתיים שמיעת הערעור באותו יום, יהיה על המערער להגיש בקשה נוספת ומנומקת להמשך עיכוב ביצוע המאסר שהוטל עליו. בהעדר החלטה אחרת יחל המערער לרצות את מאסרו ביום 97."

ב- בש"פ 8102/95 וליד אבו עומר נ' מדינת ישראל, תק-על 96(1), 298 (1996)} המבקש בבקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין, נדון למאסר בפועל למשך חמש שנים ומאסר על-תנאי למשך שלוש שנים ופיצוי המתלוננת בסך 50,000 ש"ח. העבירות שבהן הורשע הן באינוס בניגוד לסעיף 345(א)(3) לחוק העונשין; מעשים מגונים בקטינה שלא מלאו לה 14 בניגוד לסעיף 348(א) לחוק העונשין והדחה בחקירה בנסיבות מחמירות בניגוד לסעיף 245(א) לחוק העונשין.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופטת שטרסברג-כהן:

"2. עיכוב הביצוע מתייחס למאסר בפועל. טענות הסניגור המלומד הן בקצרה כדלקמן:

א) ההרשעה מבוססת בחלקה על סעיפי חוק שלא היו תקפים בעת הביצוע, הכוונה היא להרשעה במעשים מגונים בניגוד לסעיף 348(א) (עבירה שנקבעה בתיקון 30 (התש"ן) לחוק בעוד אשר הסעיף התקף היה לפי תיקון 22 (התשמ"ח) לחוק שאינו זהה במרכיביו לסעיף 348(א)).

ב) המבקש הורשע בעבירה שבוצעה במצרים, בלא אישור היועץ המשפטי להעמדתו לדין בגינה.

לגבי שני אלו, סיכויי הערעור מצויינים.

ג) לא היתה התייחסות של בית-משפט קמא להיותה של עדות הקטינה עדות כבושה ולהיותה עדות מודרכת לאחר שנחקרה על-ידי שלושה גורמים בטרם מסרה הודעתה למשטרה.

ד) הדיון החל בנובמבר 1992. היו בו הפסקות רבות כפי שפורטו בהכרעת-הדין. ההוכחות הסתיימו בנובמבר 1994 ופסק-הדין ניתן בדצמבר 1995. במצב דברים זה, לא ניתן לבסס פסק-דין מרשיע על-סמך זיכרון מהתרשמות מהעדים שהעידו לפניו שנים קודם להכרעה.

ה) המבקש היה משוחרר בתנאים ועמד בהם, דבר המצביע על העדר סיכון מצידו לציבור.

ו) המבקש איבד את משרתו כמורה, "הוגלה" מכפרו ועוסק כנהג אוטובוס בעיר אחרת.

3. בא-כוח המדינה מתנגד לעיכוב הביצוע.

4. אשר להרשעה במעשים המגונים בניגוד לסעיף 348(א), יש לכאורה סיכויים טובים לערעור, אף שבא-כוח המשיבה ציין שבדעתה להגיש ערעור על הכרעת-הדין ולבקש תיקון ההרשעה על-סמך הראיות שהובאו בפני בית-משפט קמא ועל-סמך הקביעות בהכרעת-הדין, באופן שהמבקש יורשע בגין אותם המעשים על-פי הסעיף שהיה בתוקף בעת ביצוע המעשים.

אשר לעבירה שבוצעה במצרים, סיכויי הערעור גם כן טובים לכאורה.

בגין שני אלה עשוי בית-המשפט שלערעור, להפחית במידת מה מעונשו של המבקש, אולם, באלה בלבד לא די, משום שגם אם יופחת במידת מה העונש של 5 שנים שהושת על המבקש, קרוב לוודאי שאם תעמוד הרשעתו בעבירות האחרות, עדיין יהיה העונש שיושת עליו עונש של מאסר ממושך.

5. במקרים בהם נגזר על נאשם עונש לתקופה ממושכת, אין הצדקה לעיכוב ביצוע, אלא-אם-כן סיכויי הערעור שיביאו לזיכויו של הנאשם טובים הם ביותר. בענייננו אין הדבר כך, וגם אם יזוכה המבקש כאמור, עדיין לא יהיה העונש בגין שלושת מעשי האינוס שביצע המבקש בקטינה שהיתה תלמידתו בבית-ספר ובת של ידידים, חמור מדי.

6. על השאלה האם יש לערעור, לכאורה סיכוי עד כדי לזיכוי מכל אשמה, מנימוקים שהעלה בא-כוח המערער בכתב הערעור, תשובתי היא בשלילה. על פני הדברים עולה כי הכרעת-הדין מבוססת על חומר ראיות רב ביותר ועל התרשמות אישית וישירה של השופט קמא מן העדים שהעידו בפניו. בית-משפט העיד על עצמו כי זוכר הוא את הופעתם בפניו, ואת התרשמותו מהם, ומה שחשוב לא פחות הם החיזוקים והתמיכה שמוצאת אותה התרשמות בראיות אחרות שהיו בפני בית-משפט קמא, ובשקריהם של המבקש ושל חלק מעדיו שצויינו על-ידי השופט קמא.

7. הסניגור המלומד ציין את העדות הכבושה של הקטינה, וטען, שלא היתה התייחסות לכך בפסק-דינו של השופט קמא. על כך יאמר, שקיימת התייחסות כזו, מה גם שאין זה תמוה כי ילדה מתחת לגיל 14, הנתונה למרותו של מורה שהוא דמות סמכותית כלפיה וגם מוכר לה מקרוב כידיד משפחה, אינה ממהרת לגלות את כל אותה מסכת מעשים אומללה ומתועבת שעשה בה אותו מורה, מה עוד שלדבריה הזהיר אותה ואיים עליה שלא לגלותה.

8. גם הטענה בדבר עדות היות הקטינה, עדות מודרכת אינה יכולה לעמוד בשלב זה. בסופו-של-דבר מסרה הקטינה עדות במשטרה ועדות בבית-משפט, ובית-המשפט קיבל את עדותה כאמינה ודחה מכל וכל את האפשרות שכל סיפור מעשיו של המורה בקטינה הם עלילה שהיא בדתה נגדו.

9. אין בכל האמור לעיל כדי לנקוט עמדה לגופו של הערעור לפרטיו אלה ככל שהדבר דרוש לצורך קביעת הסיכויים לכאורה במסגרת דיון בבקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין.

10. העובדה שהדיון התמשך - למרבית הצער - יתר-על-המידה אינה יכולה לשמש עילה לעיכוב ביצוע גזר-הדין, מה עוד שהיא נלקחה בחשבון על-ידי השופט קמא לעניין גזר-הדין עצמו. גם העובדה שהמבקש עמד בתנאים מגבילים בהם שוחרר עד להכרעת-הדין - אף שהיא מדברת לזכותו - אינה מהווה עילה לעיכוב ביצוע גזר-דין. אשר-על-כן, הבקשה נדחית. יש לקבוע את שמיעת הערעור בהקדם."

ב- בש"פ 5719/93 {דב בן מנדל פורמן נ' מדינת ישראל, תק-על 93(3), 1048 (1993)} המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב בעבירה של אינוס על-פי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונדון ל- 18 חודשי מאסר בפועל, בהפחתת 20 ימי מעצרו, ול- 30 חודשי מאסר על-תנאי. המבקש הגיש ערעור על פסק-דין זה, הן על הכרעת-הדין והן, לחלופין, על גזר-הדין, והוא מבקש כעת להשתחרר בערובה עד למתן פסק-הדין בערעור, תוך מתן צו לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל.

בהיעתרו לבקשה לעכב את ביצוע עונש המאסר קובע כב' השופט ג' בך:

"2. אחרי שמיעת טיעוניהם של באי-הכוח המלומדים של הצדדים החלטתי להיעתר לבקשה, וזאת בעיקר על-סמך השיקולים הבאים:

א) נימוקי הערעור של הסניגוריה כנגד הכרעת-הדין כוללים טיעונים רציניים, המסתמכים בעיקר על הממצאים של השופט קמא בהנמקת גזר-דינו של המבקש, ואשר סיכויי קבלתם אינם נראים לכאורה מבוטלים.

ב) עברו של המבקש והדו"ח הפסיכולוגי שהוגש לגביו אינם מצביעים על אדם המהווה סכנה לציבור אם ימשיך בינתיים להיות משוחרר בערובה.

ג) הנסיבות האישיות והמשפחתיות המיוחדות שהובאו לתשומת-ליבי על-ידי הסניגור המלומד, תומכות בבקשה.

ד) קיים סיכון של ממש, שאם ייאסר המבקש לאלתר, אזי יירצה חלק ניכר מעונש המאסר שהוטל עליו לפני מתן פסק-הדין בערעור, כך שמעשית יישלל ממנו הסיכוי ליהנות מפרי ערעורו, אם אכן יתקבלו טיעוניו.

3. אשר-על-כן הנני מורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש בבית-המשפטי המחוזי בתל-אביב ב- תפ"ח 203/92, עד למתן פסק-הדין בבית-משפט זה ב- ע"פ 5718/93.

המבקש יוכל בינתיים להמשיך להיות משוחרר בערובה בתנאים בהם היה משוחרר עד כה. יש לחדש לשם כך, תוך 3 ימים, את תוקף הערבויות שהופקדו. כמו-כן מוסף התנאי, שאסור על המבקש לעזוב את שטח מדינת ישראל עד למתן פסק-הדין בערעור. אם יש בידו דרכון, עליו להפקידו במזכירות בית-המשפט."

ב- ב"ש 528/88, ע"פ 466/88 {ד"ר אלפרד סוסאן נ' מדינת ישראל, תק-על 88(3), 149 (1988)} המבקש הורשע בבית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירת אינוס ונידון ביום 17.7.88 לשנתיים מאסר בפועל ולשנתיים מאסר על-תנאי. המבקש הינו רופא שיניים במקצועו, וההרשעה מתייחסת לאינוס של פציינטית במרפאת השיניים שלו בכפר תרשיחא ביום 21.3.86.

המבקש הגיש ערעור על פסק-הדין ומבקש כעת כי ביצוע עונש המאסר בפועל יידחה עד למתן פסק-הדין בערעור. המבקש היה משוחרר בערובה לפני מתן פסק-הדין, ובית-המשפט המחוזי עיכב את תחילת ריצוי המאסר עד יום 5.9.88 בכדי לאפשר למבקש להגיש את ערעורו ולהביא את בקשתו הנוכחית בפני בית-משפט העליון.

בעניין זה נקבע מפי כב' השופט ג' בך:

"2. בהנמקת התנגדותה לבקשה עמדה באת-הכוח המלומדת של המדינה בצדק על כך שהמבקש הורשע בעבירה חמורה ושנדון למאסר ממושך. כמו-כן הסתמכה על הכלל הקובע, כי נאשם שהורשע בדין, ושלגביו אינה קיימת, איפוא, יותר ההנחה של חפות מפשע, ירצה את עונשו לאלתר, בהעדר נסיבות מיוחדות, אפילו הגיש ערעור על פסק-הדין.

3. עם-זאת החלטתי, לא בלי לבטים, להעתר לבקשה זו. הגעתי למסקנה זאת בעיקר על-סמך התרשמותי, כי טיעוני הסניגוריה בערעור מעלים שאלות רציניות מאוד, וכי סיכויי הנאשם להצליח בערעור רחוקים מלהיראות מבוטלים. נציגת המדינה גורסת, כי אין לשחרר נאשם שהורשע בערובה עד למתן פסק-הדין בערעורו, אפילו אם משתכנע בית-המשפט שסיכוייו לזכות בערעור הם טובים, וישנה לטענתה הצדקה להחליט על עיכוב ביצוע העונש רק אם הסניגוריה יכולה להצביע על "עיוות בולט" בפסק-הדין של הערכאה הראשונה. בטענה זו התבססה הפרקליטה המלומדת על ההחלטות ב- המ' 156/79 (ע"פ 147/79), פ"ד לג(2), 62, 64, וב- המ' 52/50, פ"ד ד' 414, 416. כשלעצמי סבורני, שאם סיכויי הנאשם לזכות בערעורו נראים לכאורה טובים, ואם בהתחשב בכל יתר הנסיבות, כגון עברו הפלילי של הנאשם והסכנה הצפויה ממנו לציבור, אינה קיימת סיבה מיוחדת לכליאתו המיידית, אזי רשאי בית-המשפט לשקול באופן אוהד את שחרורו בערובה עד לערעור.

4. במקרה דנן, יש ליחס משקל ניכר לעובדה, שפסק-הדין המרשיע ניתן ברוב דעות בלבד (של השופטים פיזם ואריאל), כאשר יושב-ראש ההרכב בבית-משפט קמא, השופט כרמי, חיווה את דעתו, בפסק-דין מיעוט, כי מן הדין ליהנות את המבקש מהספק ולזכותו. אמנם מקובלת עלי ההלכה, שהעובדה, שפסק-הדין המרשיע ניתן בערכאה הקודמת ברוב דעות בלבד, אינה מהווה כשלעצמה עילה מספקת לדחיית ביצוע גזר-הדין (ראה המ' 132/81 לה(2), 817). אולם התרשמתי מתוך עיון בפסק-הדין ושמיעת הטיעונים, כי מתעוררות במקרה זה תמיהות מרובות, שלאורן מן הצדק הוא לאפשר למבקש להישאר משוחרר בערובה עד לשמיעת ערעורו. אינני יכול גם להתעלם מכך, שהמדובר באדם בעל עבר נקי לחלוטין, שאינה צפויה לכאורה סכנה ממנו באם ביצוע גזר-דינו יעוכב. מצד שני קיים הסיכון, שבאם ייעצר לאלתר, ובאם יזכה לאחר-מכן בערעורו, תוצאה אשר כאמור אינה נראית בלתי-סבירה, הרי ירצה חלק ניכר מעונש אשר יתברר לאחר-מכן כי הטלתו לא היתה מוצדקת. לדעתי ישנו גם הבדל לעניין החלטה כגון דא בין נאשם שהיה משוחרר בערבות כל הזמן לפניי מתן פסק-הדין, בערכאה הראשונה לבין נאשם, שהיה נתון במעצר עד תום ההליכים ושמבקש עתה, לאחר הרשעתו בדין, לשחררו מהמעצר עד לשמיעת הערעור (ב- ע"פ 466/88).

5. אשר-על-כן, מחליט אני לקבל את הבקשה במובן זה, שביצוע עונש המאסר בפועל יעוכב עד למתן פסק-הדין בערעור, בתנאים הבאים:

א. במקום הערבות, המופקדת מטעמו עתה, על המבקש להפקיד ערבות במזומן בסך 20,000 ש"ח. וכן ערבות בטוחה של צד ג', להנחת-דעתו של רשם בית-המשפט המחוזי או רשם בית-משפט זה, על אותו סכום.

ב. אסור למבקש לעזוב את שטח מדינת ישראל עד למתן פסק-הדין הסופי בערעורו. אם יש בידו דרכון, עליו להפקידו במזכירות בית-המשפט.

ג. על המבקש להתייצב כל יום בתחנת המשטרה בתרשיחא."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הרשעה בעבירת אינוס