botox
הספריה המשפטית
עיכוב ביצוע במשפט הפלילי

הפרקים שבספר:

ערעור על חומרת העונש

אחד השיקולים הנוספים אותו שוקל בית-המשפט, בבואו להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר הוא האם הערעור שהוגש מופנה כנגד חומרת העונש או מופנה כנגד פסק-הדין, קרי, כנגד ההרשעה או שניהם גם יחד.

אם כן, נשאלת השאלה מהו ההבדל בין אם הערעור מופנה רק כנגד חומרת העונש ובין שהערעור מופנה כנגד ההרשעה?

ראשית, כאשר הערעור מופנה רק כנגד חומרת העונש, הנטיה של בית-המשפט היא שלא לעכב את ביצוע עונש המאסר, שכן, "חפותו" של הנידון לעונש המאסר, איננה מוטלת עוד על סדר יומו של בית-המשפט. בית-המשפט נדרש להכריע רק בשאלה של חומרת העונש שהוטל על-ידי בית-המשפט.

שנית, כאשר הערעור מופנה כנגד ההרשעה עצמה (אפשר גם בצירוף חומרת העונש), הנטיה של בית-המשפט היא לעכב את עונש המאסר שכן, ייתכן ובית-המשפט שלערעור ימצא כי יש לזכות את המבקש/מערער.

חשוב לציין, כי אין המדובר ב-"נוסחה" קבועה של בית-המשפט, שכן כל תיק יידון לגופו תוך שקילת שאר השיקולים לעיכוב או לאי-עיכוב עונש המאסר.

לעניין זה יפים הם דברי בית-המשפט ב- ע"פ 111/99 {ארנולד שוורץ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(2), 1640 (2000)} המובאים להלן:

"נתון נוסף שיש לשקול לעניין בקשות לעיכוב ביצוע מאסר בתקופת הערעור, הוא האם מופנה הערעור נגד פסק-הדין ותוקף את ההרשעה עצמה, או שמא מדובר בערעור שעניינו חומרת העונש שהושת בלבד?

ככלל, בערעורים מהסוג האחרון, הנטיה תהיה שלא לעכב את ביצוע המאסר. כאשר הערעור נסב על חומרת העונש, מאזן השיקולים והאינטרסים העומדים כנגד עיני בית-המשפט עשוי להשתנות. במקרה כזה, ההרשעה עצמה - הפרכת חזקת החפות - היא חלוטה, ולא מתקיים אותו פוטנציאל להשבת הערעור על כנו, עליו עמדנו לעיל.

בחינת טיב הערעור וסיכוייו תיעשה בשים-לב לכללים בדבר מידת התערבות ערכאת הערעור בענישה שגזרה הערכאה הדיונית, ולשאלת היחס בין הזמן הצפוי לבירור הערעור לבין תקופת המאסר שהושתה על הנידון.

כאשר על פניו אין מדובר בעונש החורג ממדיניות הענישה המקובלת, וכאשר מידת הענישה המקובלת במקרים דומים עולה על משך הזמן הצפוי לבירור הערעור, לא יעוכב ביצוע המאסר אלא במקרים חריגים שהנטל להצדקתם מוטל על המבקש."

ב- ע"פ 2743/02 {תיתי רביע נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(2), 10 (2002)} על המבקש נגזר עונש מאסר בפועל בן 24 חודשים, לאחר שהורשע על-פי הודאתו בסדרה של מעשים, ביחד עם אחרים, שעניינם שני מעשי תקיפה בנסיבות מחמירות ומעשה אחד של סיוע לשוד בנסיבות מחמירות בחבורה ובאמצעות סכין.

בית-המשפט קבע מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה כי בעניין זה, סיכויי הערעור אינם טובים. מדובר בהרשעה על-סמך הודאתו של הנאשם. העונש נגזר עליו בהתייחס לחומרה הרבה של מעשיו אינו כבד כל עיקר, והסיכוי כי בית-המשפט של ערעור יתערב בעונש זה להקלתו אינו טוב, וכן צויין כי תסקיר שהוגש בעניינו של המבקש אינו חיובי.

יודגש כי כנגד האינטרס הציבורי שבאכיפה מיידית של גזר-הדין אין עומדים שיקולים כבדי משקל שכנגד המטים את הכף אל עבר עיכוב ביצוע העונש, וזאת גם אם נציין כי המבקש הוא בחור צעיר בן 22 וחסר עבר פלילי. כמו-כן, העובדה כי היה משוחרר במהלך המשפט אף היא אינה בעלת משקל מיוחד במכלול נסיבות העניין.

לאור האמור לעיל קבע בית-המשפט כי על המבקש להתחיל בריצוי עונש המאסר, וכי בקשתו לעיכוב ביצוע גזר-הדין נדחית.

ב- ע"פ 2452/03 {עלאא אלסעיד נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(1), 367 (2003)} המבקש הורשע על-פי הודאתו בבית-המשפט המחוזי בעבירות של הצתה, גניבת רכב ונהיגה ללא רישיון וללא ביטוח. המבקש פרץ לרכב פרטי, נהג בו, ובסופו של יום גם הצית אותו. בית-המשפט המחוזי גזר על המבקש מאסר לריצוי בפועל לתקופה של 30 חודשים וכן מאסר מותנה. בית-המשפט גם פסל אותו מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך שנתיים מתום ריצוי מאסרו.

המבקש הגיש ערעור לבית-המשפט העליון והערעור מופנה כנגד חומרת העונש בלבד. הוא סבור כי בית-המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות של המבקש, לגילו, לעברו הנקי ולהמלצת שירות המבחן להסתפק בעונש של מאסר לריצוי בעבודות שירות. המבקש מבקש להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר עד למתן פסק-דין בערעורו.

בעניין זה נפסק מפי כב' השופט א' ריבלין:

"המדינה מתנגדת לבקשה בין השאר משום שהערעור מופנה כנגד העונש בלבד, בשל משך תקופת המאסר וכן לאור פרטים המצויים בתסקיר שירות המבחן המעידים על אישיותו של המבקש. עיינתי בתזכיר שירות המבחן, במיוחד בתזכיר המשלים, ואכן התזכיר מצביע על קווים עברייניים שבמבקש. עם-זאת, מובע בתזכיר חשש כי שליחתו של המבקש לבית-האסורים ממש תחזק דווקא קווים אלה שבאישיותו.

עם הגשת כתב האישום לבית-המשפט המחוזי נידונה שאלת מעצרו של המבקש עד תום משפטו, ועל-פי חלופה שהוצעה בבקשת המדינה עצמה שוחרר המבקש לבית דודו הרחוק ממקום מגוריו וממקום הפשע, ונקבעו ערבויות להבטחת התייצבותו למשפט. מסתבר כי עד כה תנאי השחרור קויימו והמבקש לא נסתבך שוב בפלילים.

המבקש נכון גם להמשיך ולקיים את ההגבלות שהיו מוטלות עליו קודם לפסק-הדין, כמו גם הגבלה נוספת לפיה ייאסר עליו לצאת מבית דודו החוצה.

בנסיבות אלה, ולא בלי היסוסים, החלטתי להיעתר לבקשה ובלבד שלתנאי השחרור תתווסף ההוראה כאמור האוסרת על המשיב לצאת מביתו של הערב. כיוון שכך, תעשה המזכירות לקביעת מועד מוקדם ככל האפשר לשמיעת הערעור על גזר-הדין."

ב- ע"פ 10533/02 {סעיד מסארוה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(4), 480 (2002)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין לפיו הוטלו על המבקש עונש מאסר בפועל של שנה וחצי ושנה וחצי מאסר על-תנאי בעקבות הרשעה, על-פי הודאתו, בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד בנסיבות מחמירות ומסירת ידיעה כוזבת, לפי סעיפים 449(א(1) ו- 243 לחוק העונשין.

בעניין זה קבע בית-המשפט:

"בדיון לפני טען בא-כוח המבקש כי עם הגשת הערעור על חומרת העונש ובשל נסיבותיו האישיות של המבקש מן הראוי לעכב את ביצוע גזר-הדין. לטענתו, קיים סיכוי שבית-המשפט יקל את העונש עד כדי ויתור על הרשעה או ריצוי העונש בדרך של עבודות שירות. לעומתו, הצביע בא-כוח המדינה על חומרה יתרה של העבירות בהן הורשע המבקש והאינטרס הציבורי כי המבקש יתחיל בריצוי העונש.

לאחר שעיינתי בגזר-הדין, ובחומר המצוי בתיק וכן שמעתי את טיעוני בעלי הדין, לא השתכנעתי כי יש מקום לעכב את ביצוע גזר-הדין. המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בשוד בנסיבות מחמירות לפיהן הצמיד סכין לצווארו של עובד סיני ושדד כספים משני מתלוננים בשותפות עם אחרים. אי-לכך הבקשה נדחית."